טקס האזכרה לחיים נחמן ביאליק החל בשעה 5 בערב, שעת בין השמשות:  

 "ובעת רחמים בין השמשות  

שחי ואגל לך סוד יסורי"  

 

בין הבאים לא היתה אף אישיות ציבורית אחת, פרט ללובה אליאב, שביאליק היה חבר נעורים שלו:  

"אומרים יש בעולם נעורים היכן נעורי"

 בית הקברות ברחוב טרומפלדור, אי של ירק ושל היסטוריה בתוך הכרך הסואן. ממקלטי הרדיו שבמגדלי הדירות המקיפים את בית העלמין בקעו קולות מכינוס מרכז מפלגת העבודה.

 "ראיתיכם שוב בקוצר ידכם ולבבי סף דמעה

איכה דלותם פתאום, איכה חדלתם ישע

איכה נעזבתם בדד, אובדי עצה ונתיבה"

 היו שם זקנים רבים:

 "שוב לפני: זקן בלה

פנים מצומקים  ומצוררים

צל קש יבש, נד כעלה,

נד ונע על-גבי ספרים"

 זקנים שהתקבצו להתחמם לאורו של המשורר, להרגיש הרגשת יחד בעולם שהפך להיות קר ומנוכר:

 "מה רב, אוי מה רב השממון

בארץ המלאה הפתוחה,

שהכל נותנת היא לנו,

רק אחת לא תיתן – מנוחה

 גם פנים לך לא יאירו

גם שלום לך לא יאמרו"

"גם אבני הרחוב, גם שמים על ראשך לך יתנכרו"

 והיו שם גם צעירות יפהפיות. כל אחת מהן כאילו היתה מושא אהבתו של ביאליק. כל אחת מהן כאילו כתבה לו איגרת קטנה:

 "מה שנתן נשמת רוח חיים אחת אל אפינו

מה שהדליק שמש אחת על ראש שנינו

מה שיצק חלום פז אחד על רוחנו המאוחדת"

 והיו שם גם תינוקות שאבותיהם הביאום בסל על גבם וילדים חובשי כיפות שבאו עם סבא, פיזזו בין הקברים וכאילו שרו בליבם :

 "בין נהר פרת ונהר חידקל

על ההר מתמר דקל

ובדקל בין עפאיו

תשכן לה דוכיפת זהב"

 

"יש  לי גן ובאר יש לי

ועלי בארי תלוי דלי

מדי שבת בא מחמדי

מים זכים ישת מכדי"

 

שמחת החיים של הילדים הסיחה לרגע את הדעת מן המעמד. אך החזן שאמר אל מלא רחמים וקדיש הזכיר כי אנו נמצאים בבית עולם:

 "דומם נעו האלות,

דומם שחו אלי בואה חסה בצילנו,

רק תחתנו איש חי חיה תחיה בכל,

באשר תהיה שם – אל תחתינו,

תחתינו בואה בשר ודם

ככה דומם האלות  נעו  שחו אלי

אלמות עמדו מצבות – אף הן חמלו עלי"

 המשורר ממשיך לחיות מתחת למצבה הגדולה ואילו אנו נותרנו לבד:

"וגדול מאד, מאד הכאב היה איש

וראו איננו עוד ושירת חייו באמצע נפסקה

עוד שיר מזמור אחד היה לו

והנה אבד המזמור לעד אבד לעד".

================================================================