היגיון בשיגעון

(נכתב ופורסם לראשונה ב-1999)

אדוני ראש הממשלה. יש לך הזדמנות יוצאת מן הכלל להמשיך בדרכו של רבין. רבין קנה את עולמו בכך שהציל את ערפאת, אתה תוכל לעשות זאת ב"מסלול הסורי". להציל את אסאד מן הגורל הצפוי לו.

כשנחתם הסכם אוסלו הראשון היה ערפאת על הפנים. ממש בסוף דרכו. כל העולם הנאור ראה בו מה שהוא באמת: טרוריסט מתועב, שידיו מגואלות בדם. האינתיפאדה כבר דעכה ואם היו נותנים לערפאת לדעוך הוא היה מגיע לסוף הדרך. רבין הצליח להביא את ערפאת אל הבית הלבן, להפוך אותו למדינאי מכובד בעיני העולם. או טו טו הוא כבר יהיה ראש מדינה.

אסד היום במצב שאיננו טוב ממצבו של ערפאת לפני חמש שנים. סוריה – כפי שגילה שר הביטחון היוצא, משה ארנס – נמצאת על הפנים בכל תחום. כלכלתה על סף פשיטת רגל, צבאה מפגר ומיושן. בעולם כולו היא נחשבת למדינת טרור ומדינת סמים מושחתת.

לך ברק יש הזדמנות לשנות את המצב מן הקצה אל הקצה. תרד מהגולן אל הכינרת ובתמורה יקבלו הסורים מעמד של מדינה כשרה שכבר אינה עוסקת בטרור. היא תקבל מן האמריקנים מטוסי פ-טנקים וארטילריה שאותם לא קיבל אסד בביקורו במוסקבה. סוריה תתחמש בדיוק כפי שמצרים עשתה מאז הסכמי קמפ דייויד. בעזרת מענקים אמריקניים תחזק את כלכלתה וגם את אחיזתה בלבנון. החיזבאללה אולי יפסיק לעבוד בשרותו של אסאד, אך הילדים או הנכדים שלנו יעמדו כבר מול בנו של אסאד, המשכשך רגליו בכינרת. כל מה שיוכלו צאצאינו לעשות – ואולי זה יהיה עוד בימינו – הוא לנופף בפיסת נייר ועליה כתוב חוזה שלום.

ממשלת השינוי  של אהוד

ממשלת ברק היא ממשלת שינוי אמיתית. כל אחד מן השרים נבחר בעיקר לפי הקריטריון איזה שינוי דרוש כדי שיהפוך לשר של ממש.

• *שר החוץ צריך ללמוד אנגלית, ותהיה לו הזדמנות לעשות זאת בנסיעות רבות לחו"ל.
• *שר הפנים, עשוי ללמוד בדרך הקשה, שלא כולם יכולים לעלות לישראל. שר האוצר ילמד אולי סוף סוף איך לנהל כלכלה.
• *שר המשטרה, שהיה כנראה הילד שקיבל הכי הרבה מכות בכיתה, יקבל הזדמנות להראות לכולם.
• * שר המשפטים, שהיה בעיקר פודל, יצטרך ללמוד איך לתת שיניים לחוק. ובאותה הזדמנות גם ילמד משפטים.
• * השרה לאיכות הסביבה, שאינה מבינה לא באיכות ולא בסביבה, תשתלם עכשיו בנושא.
• *שר תחבורה, שהמינוי יאפשר לו סוף סוף למצוא את הדרך שהוא מחפש.

עד שכל אלה יעברו את השינוי הדרוש יהיה ברק פנוי לנהל את ענייני המדינה ללא הפרעה. טוב לפחות שיש לו שר בטחון שהוא יכול לסמוך עליו.

=================================================================

דמותו החינוכית של יוסי שריד

יוסי שריד פתח את כהונתו כשר החינוך ברגל שמאל. עוד בטרם הספיק לחמם את כיסא השר הכריז כי ירשנו מערכת חינוך מצומקת ועגומה". עוד אמר כי צריך "להחזיר לחינוך הממלכתי הכללי את מה שמגיע לו". זאת, בצד איום כי ההקצבות של "אל המעיין" ייבדקו מחדש ו"כל אחד יקבל אך ורק את מה שמגיע לו". על ההומוסקסואליים אמר כי "אם בעבר הם היו מחוץ לגדר, אצלנו הם יהיו עכשיו בתוך הגדר". עוד אמר שריד כי לא יסכים בשום אופן לדרישת ש"ס לסגן שר מטעמה.

יש לי כמה חדשות לשר שריד. הוא עתיד לגלות כמה דברים שהוא אינו יודע. בייגה שוחט לא יפתח את ידו כל כך מהר כדי למלא את "הבור הריק של החינוך". אם ידרוך יותר מדי על רגלי ש"ס הוא ימצא את עצמו מחוץ לממשלה בדיוק כפי ששולה סולקה מהממשלה על ידי ש"ס (ובעזרת שריד).

יש אנשים התוהים על דמותו החינוכית של, יוסי שריד. לאלה יוכל שריד לצטט תמיד את הדברים המיוחסים לחיים יהודה רות, פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטה העברית.

מספרים שאחת מתלמידות המחלקה שאלה פרופסור לתורת המוסר כיצד זה הוא מתנהג בצורה לא מוסרית כל כך. והפרופסור השיב: מה הקשר בכלל. האם מן הפרופסור למתמטיקה את דורשת להיות משולש?

================================================================

כשהשפן ניסה לאלף את הנמר

פרשת ש"ס ומרץ הזכירה לי את הסיפור של השפן שניסה לאלף את הנמר ("נמרמר") בספרו הנפלא של  א.א.מילן "פו הדוב".

הספר אינו מצוי לפני ואני מצטט מן הזיכרון. זהו עיקרו של הסיפור:

הנמר הטריד את מנוחת השפן בפעלתנותו היתרה והמטרידה. יום אחד החליט לאלף אותו לקח. יחד עם פו הדב תכנן שפן לקחת את נמנמר אל היער ולהשליך אותו למקום בו יאבד דרכו. שפן קיווה כי הדבר יביא לאילופו של הנמר והוא יחזור אל פו הדב ואל שפן כשהוא מאולף ורגוע.

התכנית כמעט ועלתה יפה. נמרמר הובא אל היער אך במקום שהוא יאבד את דרכו איבדו שפן ופו הדב את דרכם ובקושי חזרו עייפים אל הבקתה. בשובם מצאו את נמנמר עליז ופעלתן כתמיד. בלית ברירה החליטו לוותר על העקרונות ולשבת עמו בממשלה אחת.

מרץ וש"ס הם הנמשל לסיפור שלנו. מרץ היא השפן שהכריז באומץ: "קיראו את שפתיי – לעולם לא נשב עם ש"ס בקואליציה". אחר כך הכריז השפן: "שתיכנס ש"ס לקואליציה ואנחנו נישאר בחוץ. נראה איך היא מתנהגת ואז נחליט אם להצטרף. זה לא ייקח שבוע ולא שבועיים וגם לא חודש ולא חודשיים".

הנמרמר ש"ס צפצף כידוע. המשיך להתייעץ עם דרעי. המשיך להשתובב וללעוג לרשעים.

והסוף ידוע.

================================================================

אזכרה לביאליק

טקס האזכרה לחיים נחמן ביאליק החל בשעה בערב, שעת בין השמשות:

ובעת רחמים בין השמשות

שחי ואגל לך סוד יסורי"

בין הבאים לא היתה אף אישיות ציבורית אחת, פרט ללובה אליאב, שביאליק היה חבר נעורים שלו:

אומרים יש בעולם נעורים היכן נעורי"

בית הקברות ברחוב טרומפלדור, אי של ירק ושל היסטוריה בתוך הכרך הסואן. ממקלטי הרדיו שבמגדלי הדירות המקיפים את בית העלמין בקעו קולות מכינוס מרכז מפלגת העבודה.

ראיתיכם שוב בקוצר ידכם ולבבי סף דמעה

איכה דלותם פתאום, איכה חדלתם ישע

איכה נעזבתם בדד, אובדי עצה ונתיבה"

היו שם זקנים רבים:

שוב לפני: זקן בלה

פנים מצומקים  ומצוררים

צל קש יבש, נד כעלה,

נד ונע על-גבי ספרים"

זקנים שהתקבצו להתחמם לאורו של המשורר, להרגיש הרגשת יחד בעולם שהפך להיות קר ומנוכר:

מה רב, אוי מה רב השממון

בארץ המלאה הפתוחה,

שהכל נותנת היא לנו,

רק אחת לא תיתן – מנוחה

גם פנים לך לא יאירו

גם שלום לך לא יאמרו

גם אבני הרחוב, גם שמים על ראשך לך יתנכרו"

והיו שם גם צעירות יפהפיות. כל אחת מהן כאילו היתה מושא אהבתו של ביאליק. כל אחת מהן כאילו כתבה לו איגרת קטנה:

מה שנתן נשמת רוח חיים אחת אל אפינו

מה שהדליק שמש אחת על ראש שנינו

מה שיצק חלום פז אחד על רוחנו המאוחדת"

והיו שם גם תינוקות שאבותיהם הביאום בסל על גבם וילדים חובשי כיפות שבאו עם סבא, פיזזו בין הקברים וכאילו שרו בליבם :

בין נהר פרת ונהר חידקל

על ההר מתמר דקל

ובדקל בין עפאיו

תשכן לה דוכיפת זהב"

יש  לי גן ובאר יש לי

ועלי בארי תלוי דלי

מדי שבת בא מחמדי

מים זכים ישת מכדי"

שמחת החיים של הילדים הסיחה לרגע את הדעת מן המעמד. אך החזן שאמר אל מלא רחמים וקדיש הזכיר כי אנו נמצאים בבית עולם:

דומם נעו האלות,

דומם שחו אלי בואה חסה בצילנו,

רק תחתנו איש חי חיה תחיה בכל,

באשר תהיה שם – אל תחתינו,

תחתינו בואה בשר ודם

ככה דומם האלות  נעו  שחו אלי

אלמות עמדו מצבות – אף הן חמלו עלי"

המשורר ממשיך לחיות מתחת למצבה הגדולה ואילו אנו נותרנו לבד:

וגדול מאד, מאד הכאב היה איש

וראו איננו עוד ושירת חייו באמצע נפסקה

עוד שיר מזמור אחד היה לו

והנה אבד המזמור לעד אבד לעד".

=================================================================

המאפיה של "להרים טלפון"

לפני כמה חודשים נזקקתי בדחיפות למסמך רשמי מאחד ממשרדי הממשלה. לא משהו של פיקוח נפש אלא ענייני ממונות.

פניתי ללשכה המתאימה של אותו משרד, הגשתי בקשה כחוק. וכדי לזרז את העניין ולהזכיר למי שצריך את חיוניות המסמך שלחתי למנהל הלשכה גם פקס ובו פרוט הבקשה, חשיבותה ודחיפותה.

לא קבלתי תשובה משך כמה ימים. התקשרתי לאותו משרד ובקשתי את המנהל. הוא לא היה אך אישה שהציגה עצמה כסגניתו אמרה לי שלא קבלו בכלל פקס ממני.  בו במקום העברתי שוב את הפקס והיא אישרה שקיבלה אותו. היא הבטיחה לטפל בעניין "אבל שתדע שזה ייקח זמן".

חלף שבוע ואין קול ואין עונה. התקשרתי שוב לאותו משרד, בקשתי את המנהל. הוא שוב לא היה וסגניתו השיבה לי. כן, היא זוכרת את הפקס ואת השיחה עמי. "העניין בטיפול".

חלף עוד שבוע. התקשרתי שוב. המנהל כמובן איננו (בכלל עד היום איני משוכנע שיש מנהל כזה. הוא כנראה וירטואלי. אף פעם אינו במשרד). השיבה לי סגניתו. הפעם כבר לא זכרה מי אני ומה בקשתי. ניסיתי להזכיר לה את הפקס. לא, היא אינה זוכרת. הפקסים אצל המנהל. והמנהל כמובן איננו.

עוד ניסיון אחד או שניים והעניין נמאס לי. וגם הצורך באותו מסמך הפך להיות דחוק. הפעם "הרמתי טלפון". לא למשרד הממשלתי כאזרח מן השורה. אלא לידיד בעל השפעה המסוגל להזיז דברים.

הדברים אכן זזו. תוך עשרים וארבע שעות הועבר אלי המסמך בפקס. ועוד יממה אחת נדרשה כדי שהמסמך המקורי יהיה בידי.

הואיל ואיני רוצה להסגיר את מי שסייעו בידי לא אגלה מה טיב המסמך ובאיזה משרד מדובר. (כל הפרטים, כמו שאומרים, שמורים במערכת). לאחר מעשה בדקתי את העניין נתברר לי כי כסתם אזרח לא הייתי זוכה לעולם באותו מסמך. או שסיכויי לקבל אותו היו קלושים ביותר.

בסיפור זה אני בעצם מסגיר עצמי  כמי שנמנה עם המאפיה של "תרים טלפון". להגנתי אני רוצה לומר שניצלתי לעתים נדירות מאד את היכולת הזו "להרים טלפון". זכורים לי  שניים שלושה מקרים השייכים לענייננו.

הילד זקוק לניתוח

נדמה לי שהפעם הראשונה בה "הרמתי טלפון" היה לפני  שני תריסרי שנים, כשנה לאחר שנולד בננו השלישי. הבן נולד עם בקע (הרניה) והיה ברור כבר מימיו הראשונים שהוא זקוק לניתוח.

בקרנו אצל רופא מומחה. הוא יעץ לבצע את הניתוח כשהילד יגיע לגיל של כמה חודשים והציע לקבוע מיד תור בבית החולים.

עשינו כמצוותו. בבית החולים לא קבעו תור בגלל גילו הצעיר של התינוק. אך מיום ליום המצב של הילד הלך והחמיר. בכל פעם יצא המעי ממקומו וגרם לו ייסורים. הסתובבנו עמו בתורנות, אני ורעייתי, כשהוא בידינו לילות שלמים. כל יום יומיים רצנו לבית החולים כדי שכירורג יחזיר את המעי למקומו וישחרר את הילד מייסוריו. ההקלה היתה נמשכת יום או יומיים או כמה ימים לכל היותר. ושוב ריצה לבית החולים,

המתנה ארוכה בחדר מיון ושוב הביתה ולייסורים המתחדשים.

תחילה חשבתי שאין קובעים תור לניתוח מסיבות רפואיות. אך רופא מומחה אצלו בקרנו, שוב באורח פרטי, אמר כי יש לבצע מיד את הניתוח וכל דחייה נוספת מהווה סיכון. עם חוות דעת זו פנינו שוב לבית החולים ושוב דחייה ושוב דחייה. ואז רעייתי אמרה לי "תרים טלפון". באותה תקופה היה לי מעמד כזה בתקשורת שלא נזקקתי לידידים בעלי השפעה. טלפון אחד והעניינים מסודרים. לא "הרמתי טלפון" עד למועד זה מטעמים עקרוניים. חשבתי שזה לא מוסרי לזכות בעדיפות על מישהו אחר שאולי זקוק לניתוח יותר מאשר בני. אך נוכח סבלו של הילד ומצוקת אמו הפרתי את העיקרון שקבעתי לעצמי והרמתי טלפון. הניתוח בוצע תוך יום אחד ואותו תינוק מתייסר הוא היום בחור לתפארת.

איך מתחברים לחשמל

באותה תקופה לערך הפרתי פעם נוספת את העיקרון שקבעתי לעצמי. היה חורף קשה, סערה עקרה עץ הסמוך לביתנו. העץ הקורס קרע חוטי חשמל והנה אין אספקת חשמל. הזעקנו את חברת החשמל. נתברר שהתקלה חמורה. לא רק חוטים נקרעו אלא עמוד חשמל התמוטט. באו פועלים והחלו לתקן ולהקים. אך הימים חולפים ואין חשמל. ובבית קור כלבים ושלושה ילדים שאין מים חמים לרחוץ אותם. גם הכיריים היו חשמליות ולא של גז, כך שגם מאכל חם לא היה לנו.

כל הפניות שלנו ושל השכנים לחברת החשמל היו ללא הועיל. ושוב נשברתי נוכח סבלה של המשפחה. הרמתי טלפון למי שהרמתי ותוך כמה שעות היתה אורה ושמחה למשפחתנו ולעוד כמה יהודים שנהנו מן הטלפון שלנו.

בתים אחרים באותו רחוב נשארו בחשכה ימים רבים.

=

ברק והארון אלראשיד

אם אני אהוד ברק הייתי הולך בדרכו של הארון אלראשיד, הח'ליף החמישי בשושלת העבאסית, שתקופת שלטונו נחשבת לתקופת הזוהר של השושלת. אלראשיד נחשב לשליט רודף צדק ומקורב לעמו, שהדאגה לנתיניו לא הרפתה ממנו יומם ולילה. בסיפורי "אלף לילה ולילה" מסופר כיצד התחפש לאדם פשוט וירד אל העם כדי ללמוד על מצוקותיו.

יש לי יסוד להניח כי אהוד ברק, לפי הרקע האישי שלו, מעולם לא עבר את החוויה של הישראלי הרגיל, שאיננו יכול "להרים טלפון". אם כחבר קיבוץ ואם כשייך לצמרת הצבאית, מעולם לא עבר את מסכת הייסורים שעובר הישראלי מדי יום.

אם היה ברק הולך בדרכו של הארון אלראשיד והיה נוסע באוטובוס, ממתין בתור לרופא בקופת חולים, מנסה להשיג אישור כלשהו מן המערכת הביורוקרטית היה מגלה עולם חדש. היה מגלה את ישראל האחרת, לאו דווקא ישראל השנייה.

בין ישראל השנייה

לישראל האחרת

נראה לי כי "ישראל האחרת" כמו "ישראל השנייה" היא פרי תקופת שלטונה של מפא"י. הכל היה תלוי אז בשלטון – הבריאות, החינוך, הפרנסה, מקום המגורים, רשיונות לעסקים. בלי פנקס אדום ופתק מתאים לא יכולת להשיג את כל אלה. זכויות האזרח הבסיסיות ביותר לא היו דבר מובן מאליו אלא זכויות מותנות. אין פלא שעולי ארצות המזרח חשו עצמם מופלים לרעה על ידי "הממסד האשכנזי" כי הם היו הרחוקים ביותר ממוקדי הכוח, שהעניקו את זכויות הקיום הבסיסיות. אך היו יהודים רבים, אשכנזים למהדרין, שגם בפניהם נחסמה הדרך. לעתים מסיבות פוליטיות – "השרון והעמק לא לנו לא קציר לא קטיף לא בנין" שר זאב ז'בוטינסקי.

לכאורה שלטון מפא"י איננו קיים עוד. אך זו טעות. הוא השאיר אחריו את האליטות והאוליגרכיות שכבר דיברנו עליהם כאן. הוא השאיר גם את רודנות המנגנון. מנגנון שלא השתנה גם עם חילופי השלטון ב-1977.

רודנות המנגנון משמעותה שפקיד מדינה, עובד קופת חולים, איש פרקליטות, בעלי מונופול  ורבים אחרים