איך השתלטה השמאלנות הפוסט יהודית על התרבות הישראלית

השאלה שבכותרת מחייבת תשובה על כמה שאלות משנה.

השאלה הראשונה היא סטטיסטית. מה משקלה של אותה שמאלנות פוסט בהשקפת העולם של הציבור הישראלי.

השאלה השניה היא שאלה היסטורית. כיצד הפכה תנועת העבודה הציונית למה שהיא היום.

השאלה השלישית היא תרבותית. מה קרה ליוצרים היהודיים מאז תקופת ההשכלה ממאפו מנדלי ועד ביאליק, עגנון, אורי צבי, שלונסקי ואלתרמן – שכולם יצרו ברוח יהודית וציונית. ואיזו מוטציה עברו צאצאיהם הרוחניים – ממוטי לרנר ועודד קוטלר ועד נתן זך ועמוס עוז.

המרכז האוניברסיטאי באריאל המוחרמת ויקישיתוף

המרכז האוניברסיטאי באריאל המוחרמת ויקישיתוף

כמה שמאלנים במדינה

מרץ היא הקול השמאלני ביותר בציבוריות הישראלית, אך, כלפי חוץ לפחות, היא עדיין מפלגה ציונית. אני מאמין שכמה מראשיה וחבריה לא איבדו את ציונותם לדעת. אך הציונות של התנועה הולכת ודועכת משנה לשנה. ניתן לומר שיש בה מאגר של שמאלנים פוסט ציונים ופוסט יהודיים בפוטנציה. מדובר בקבוצה זערורית המקימה רעש העומד ביחס הפוך למשקלם הציבורי – בהפגנות ליד גדר ההפרדה, בקריאות להחרמת ישראל בכל רחבי העולם. הם עושים זאת לא מעט במימון של קרנות בינלאומיות שכוונותיהן ברורות.

העובדות הסטטיסטיות הללו מעוררות ביתר שאת את השאלה כיצד זה (מה שרואים על פני השטח) רוב השחקנים, רוב הבמאים, רוב הסופרים, רוב המשוררים, רוב המחזאים, מדברים בלשון אחת. כאילו כולם עברו אינדוקטרינציה במחנה של שטיפת מוח בנוסח הקומוניסטי הישן.

מה קרה לתנועת העבודה

כבר דנתי בשאלה זו במאמר שכתבתי לפני יותר מתריסר שנים.
אז עוד דיברו על שמאל ישן ושמאל חדש ותיארתי את התהליך בו איבדה מפא"י ההיסטורית את זהותה ורבים מחבריה נשרו לשורה של תנועות יותר ויותר "שמאל חדש" ושמאלה מזה. בשלב הראשון הם היו עדיין ציונים ויהודים, אך הפוסט לא איחר לבוא.

מפא"י ההיסטורית איבדה באותו תהליך את זהותה האידיאולוגית והרוחנית. יחד עם אובדן זה איבדה גם את השליטה שהייתה לה משך שנות דור על התרבות הישראלית. היא גם איבדה את השלטון על המדינה והפכה לגוף מדולדל חסר זהות לחלוטין.
וכאן המקום להשיב על השאלה השלישית.

בנין לונדון מיניסטור ברחוב איבן גבירול בתל אביב בו שוכן מועדון "צוותא"

בנין לונדון מיניסטור ברחוב איבן גבירול בתל אביב בו שוכן מועדון "צוותא"

צוותא של ימי נעוריי

כדי להשיב על שאלה זו אני צריך לספר סיפור אישי על מועדון "צוותא" והמקום שמילא בחיי כנער. המועדון שכן אז במרתף צר ברחוב מאפו, והיה מוקד משיכה של בני נוער רבים. לא היה אז תחליף ל"תרבות המתקדמת" ש"צוותא" הציעה. כאן יכולת לראות את הסרטים הקלאסיים של איזנשטיין (אוניית הקרב פוטיומקין למשל). כאן שמעת לראשונה על ז'אן פול סארטר ועל סימון דה בובואר ויצירתה "המנדרינים". כאן שמעת לראשונה על "החיים כמשל" של פנחס שדה. כאן שמעת לראשונה את "כרמינה בוראנה" של המלחין הגרמני קרל אורף. כאן התקיימו דיונים על מלחמת ספרד ושרו את שיריה של אותה מלחמה רחוקה. כאן יכולת לשמוע על המתרחש בעולם האמנות והספרות בארץ ובעולם, יכולת לשמוע שירה חדשה, לשמוע על תערוכות חדשות, מחזאים, סרטים חדשים ומה לא.

"תרבות" פרושה שמאל

אני זוכר את הדילמה הקשה בה הייתי נתון אז. גדלתי בבית רביזיוניסטי והמועדון הזה היה של מפ"ם. הרבה שאלתי עצמי אז: איך להסביר שכל מה שנחשב כ"תרבות", ישראלית וכללית, נמצא בידי השמאל. היו מוספים ספרותיים מצוינים ב"למרחב", ב"דבר", ב"על המשמר", כולם על טהרת השמאל כמובן. לשמאל היו כחצי תריסר הוצאות ספרים מצוינות, וכתבי עת מכל הסוגים ומכל המינים.

ומה היה למה שמכונה בטעות "ימין"? כמעט כלום. עיתון יומי אחד, "חרות", שהיה דל תפוצה, דל עמודים ודל תוכן. היה גם "הבוקר" של הציונים הכלליים, שהיה טוב יותר מבחינה עיתונאית אך לא בהרבה. בתחום התרבות הוא היה דל ומדולדל. כתב העת ההגותי-ספרותי היחיד בעל רמה היה "סולם" של ד"ר ישראל אלדד, אך הוא לא האריך ימים.

"נער מוכר חכיונות"

סיפור אחד מאותה תקופה ימחיש את המציאות הזו. הייתי כתב צעיר ב"חרות לנוער", עיתון נוער שהסתנף לעיתון "חרות" והסתובבתי בחדרי המערכת שבמצודת זאב. באחד הימים פנה אלי שלמה סקולסקי, שהיה העורך הספרותי של "חרות", וביקש את עזרתי.

"שמעתי" – כך אמר לי – "שאתה מסתובב בחוגים של אנשי ספרות צעירים. אולי אתה מוכן לגייס כותבים צעירים לטור שלי?"

סקולסקי, בית"רי מווילנא שעלה ארצה כמעפיל בשנת 1941, כבר היה אז דמות כמעט קנונית במחנה הלאומי. במיוחד קנה את עולמו בשירו המפורסם על ראש פינה ("אין כובשים את ראש הסלע אם אין קבר במורד").

שלמה סקולסקי

שלמה סקולסקי

סקולסקי היה כותב ומתרגם פורה מאד. דור שלם של ילדים התחנך על ספרים שתרגם וכתב – לא פחות ממאה ספרים. הוא תרגם את ספרי ז'ול ורן, את "הלב" של ד' אמיציס, אנתולוגיות של מבחר הסיפור הצרפתי ומבחר הסיפור הרוסי. כמו כן כתב שורה ארוכה של אגדות לילדים – אגדות המלך דוד, אגדות בר כוכבא, אגדות שלמה המלך ועוד ועוד.

באותה תקופה היה סקולסקי בעיני קשיש מופלג, אף שהיה בסך הכל בן חמישים. מכל מקום הוא היה מנותק מן הזרמים של התרבות העכשווית התוססת של שנות השישים. המדור הספרותי שלו היה דל, גם במשאבים חומריים וגם בכותבים.

שמחתי על פנייתו אלי וזמן קצר לאחר מכן באתי אליו עם שיר שהסכים לתרום אחד ממיודעיי באותם הימים. זה היה יוסי יזרעאלי, שלימים נתגלה כבמאי מוכשר מאד ובאותה החל גם לכתוב שירה.

אני זוכר עד היום על פה את השיר שנתן לי לפרסום. שם השיר "ציפיה" ואלה מילותיו:

נער מוכר חיכיונות
ברציפיית קרונות הערב
ספסל עצב טרי
קרונות עד אין סוף נסים
קרונות עד אין סוף נתפסים

במבט ראשון זו לא נראתה לי שירה נשגבת, אבל שיר הוא שיר. מובן ששאלתי את המחבר מה כוונתו ומה משמעות המילה חיכיונות.

הוא הסביר כי ביקש בשיר הזה להמחיש את אווירת הציפייה והעצב שבתחנת הרכבת. חיכיונות זה מלשון לחכות. ומכאן גם השילוב בין רציף וציפיה (רציפיה). ומכאן גם הביטוי ספסל עצב טרי.

הבאתי את השיר לסקולסקי. הוא עיין בו לרגע וכמובן שאל לפירושו. הסברתי כמיטב יכולתי, אך ההסבר לא שכנע אותו. הוא ביקש לערוך ו"לשנות מעט" את השיר.

במקום נער מוכר חיכיונות כתב נער מוכר כעכים. ספסל עצב טרי שקל אם לשנות לספסל צבע טרי ובסוף התעשת והשאיר ללא שינוי.

הצרוף של רציף וציפיה לא מצא חן בעיניו והוא חשב שיש לשנותו.

אמרתי לסקולסקי שלדעתי יש לשאול את המשורר אם הוא מסכים לשינויים מפליגים כאלה בשיר. הוא החזיר לי את כתב היד ובכך נסתיים הניסיון, אולי ראשון ואחרון, להכניס שירה צעירה למוסף הספרותי של עיתון "תרות".

ונחזור לצוותא ולהתלבטויות הנעורים שלי.

מ"תרבות מתקדמת"
לתרבות ניהיליסטית

במרוצת השנים הלכו ביקוריי ב"צוותא" (שעבר למועדון מורחב למקום משכנו הנוכחי ברחוב איבן גבירול) והפכו נדירים יותר ויותר. בשלב מסוים הדרתי רגליי ממנו ומשך שנים לא דרכתי עוד על ספו.

הסיבה לכך נבעה בראש ובראשונה מסיבות אישיות. העניין שלי ב"תרבות מתקדמת" הלך והצטמצם מול העניין שלי בתרבות "מיושנת" – תנ"ך, ספרות חז"ל, קבלה, חסידות, פילוסופיה יהודית וגם ספרות עברית – אני מעדיף לומר ספרות יהודית – שאינה דווקא שמאל: ביאליק, צ'רניחובסקי, אורי צבי, עגנון מן הדור הקודם. זלדה, חיים סבתו, איתמר יעוז קסט, חיים באר, יונדב קפלון, אדמיאל קוסמן וחווה פנחס כהן, ועוד רבים מן הדור החדש. יוצרים שהם גם יהודים, גם ציונים ותהא השקפתם הפוליטית אשר תהיה. (ובאחרונה משב הרוח המרענן של קבוצת משוררי "משיב הרוח" המבשרים פתח לתקווה חדשה).

סיבה לא פחות חשובה להתרחקותי מצוותא נבעה מן השוני שחל במסר שהמועדון העביר, במקביל לשוני שחל בשמאל הישראלי בכלל. כל עוד דובר ב"תרבות מתקדמת" נוסח השמאל העולמי ניחא. כל עוד דובר בספרות ישראלית נוסח דור הפלמ"ח, ניתן היה לחיות עם זה. אך אט אט הפכו המסרים יותר ניהיליסטיים, יותר אנטי ציוניים, יותר אנטי יהודיים. כאן נזרעו זרעי ה"חנוך לויניזם", שאת פירותיהם הבאושים אנחנו אוכלים עד היום.

עוצמת השמאל הרדיקאלי

באותה תקופה לא הייתי מודע עדיין לאופי הרדיקאלי של "צוותא" ולשורשים מהם ינקה. ייחסתי את העוצמה הרוחנית שהפגינה צוותא לעוצמה השלטונית של תנועת העבודה כמכלול.

לא כל הכישרונות נולדו בשמאל והיו בעלי השקפות של השמאל. אבל עוצמתה השלטונית של תנועת העבודה (שמפ"ם הייתה שותפה בכירה שלה) משכה אליה כבמגנט את ציבור היוצרים. זו הייתה תקופה שבה למי שלא היה פנקס אדום לא יכול היה לקבל עבודה בלשכת העבודה, לא יכול היה לקבל שיכון, לקבל טיפול רפואי בקופת חולים ואפילו לקנות מצרכים בצרכניה השיתופית. למי שהיה שיר לפרסם לא יכול היה לעשות זאת בלי לעבור את המטחנה של אחת מהוצאות הספרים, העיתונים וכתבי העת של השמאל. כך קרה שהשמאל ניכס לעצמו בעצם את כל היצירה הרוחנית שקמה כאן.

השמאל היהודי לגווניו

השמאל היהודי לא היה עשוי מעור אחד אלא כלל גוונים ובני גוונים. העיקריים בהם היו השמאל הציוני שבגלגוליו השונים התגבש במפא"י. השמאל הרדיקאלי שהתגבש במפ"ם.

כרזה ציוני: מגן למולדת מישובי מפם

כרזה ציונית: מגן למולדת מישובי מפם

גם מפא"י וגם מפ"ם ההיסטוריות היו מפלגות מאד ציוניות ומאד יהודיות. מפא"י בראשות בן גוריון עברה כברת דרך ארוכה מן התפיסה הבולשביסטית לניניסטית עד לתפיסה הממלכתית של "ממעמד לעם". מפ"ם עברה כברת דרך דומה, אך בכיוון ההפוך. משך רוב שנותיה סגדה לסטאלין, רוצח העמים הגדול ביותר בהיסטוריה. אך כל עוד עמדו בראשה אנשים כמו מאיר יערי ויעקב חזן, היא נשארה ציונית ויהודית בבסיסה. אבל ממשיכיהם סטו לכיוון המחנה האנטי ציוני והאנטי יהודי: החל במשה סנה שפרש ועבר למפלגה הקומוניסטית ועד לדור שני ושלישי שממנו יצאו שי"ח, מצפן ודומיהם ועד לקיבוץ גן שמואל שהוציא מתוכו את הבוגד אודי אדיב, קיבוצו של איש מרץ רן כהן.

בן גוריון הצליח לשמור על מפ"ם בתוך המחנה הציוני. במאבק על דרכה המדינית של ישראל ועל דמותה של המדינה הוא ניצח. ישראל לא פנתה ל"עולם המחר" והפלמ"ח שהיה הצבא הפרטי של מפ"ם פורק.

אך במאבק על התרבות הישראלית ניצח השמאל הרדיקאלי נוסח מפ"ם.

"התרבות המתקדמת"
של השמאל הרדיקאלי

העוצמה התרבותית של השמאל הרדיקאלי בארץ נבעה בראש ובראשונה מן המאגר האידיאי, הספרותי והאמנותי ששאב מן השמאל העולמי. עוצמה זו גם נבעה מן התפיסה האסטרטגית של השמאל בעולם להשתמש בתרבות, משולבת בבידור ובתעמולה, כמכשיר להשפעה על המונים. הם קראו לזה "תרבות מתקדמת" כשהקימו את "צוותא" בכנס יסוד בקיבוץ מרחביה בשנת 1946. מה זה "מתקדמת"? למשל כשמת סטאלין יצא "על המשמר" בכותרת "העולם המתקדם מתאבל על מות סטאלין".

באותו כנס השכילו אנשי "התרבות המתקדמת" של השומר הצעיר למצוא מסילות לליבם של יוצרים ואנשי רוח מן המרכז הציוני המפאיניקי.

כרזה של מפ"ם: שלושים שנה למהפכת אוקטובר

הם לכדו ברישתם סופרים כאברהם שלונסקי, לאה גולדברג ונתן אלתרמן אנשי תיאטרון כיוסף מילוא, ציירים ופסלים כיוסף זריצקי, אביגדור סטימצקי ומרסל ינקו, המוסיקאי פרנק פלג ואיש המדע פרופ' שמואל סמבורסקי, סופרי המשמרת הצעירה – משה שמיר, אהרון מגד, נתן שחם ועוד רבים.

כל המי ומי של התרבות הישראלית הבלתי ממסדית נכחו באותו כנס במרחביה. כוח המשיכה לגבי אישים שרבים מהם היו רחוקים מהאידיאולוגיה של השומר הצעיר ניתן להסבר בעוצמה המהפכנית של התנועה (עולם ישן עד יסוד נחריבה) וגם במשיחיות היהודית שפיעמה בה באופן בלתי מודע.

לא כל הכישרונות נולדו בשמאל והיו בעלי השקפות של השמאל. אבל עוצמתו של השמאל המפא"יניקי בתחום השלטוני ועוצמתו של השמאל הרדיקאלי של מפאי בתחום הרוחני היוו את כור ההיתוך לדור היוצרים שאת פרותיו הבאושים אנו אוכלים היום- מחנוך לוין ועד נתן זך.

ראה גם:

רקוויאם למפא"י ההיסטורית

http://www.zeevgalili.com/?p=2708

בין השמאל הישן לשמאל החדש
http://www.zeevgalili.com/?p=10509#more-10509

כשהשמאל הקים מחתרת בצה"ל ומסר סודות לאויב
http://www.zeevgalili.com/?p=24

בין ישראל בר לשבתי קלמנוביץ (על אודי אדיב)
http://www.zeevgalili.com/?p=7720

תסמונת השנאה למתנחלים (על זרעי האבטונטישמיות בתנועת הפועלים)
http://www.zeevgalili.com/?p=282

המרקסיזם כבר מת מזמן
http://www.zeevgalili.com/?p=7401

השמאל מת מזמן והוא לא יודע זאת
http://www.zeevgalili.com/?p=1425

"שנות טובות" – בימים ההם ובזמן הזה

היו זמנים שמשלוח איגרת "שנה טובה", ערב השנה החדשה, היה חובה חברתית שאי אפשר להימנע ממנה. כולם שלחו לכולם. ילדים שלחו לכל חבריהם לכיתה ולכל החברים בשכונה. מבוגרים שלחו לכל השכנים, לכל החברים ולכל בני המשפחה והקרובים בארץ ובחוץ לארץ.

כבר חודשיים לפני ראש השנה הוצפו רחובות הערים בדוכני "שנות טובות". היו בהם מבחר של איגרות ברכה מן הפשוטות ביותר שהכילו את המילים "שנה טובה" מאחל: ועד איגרות צבעוניות נפתחות עם תפוחים בדבש, תמונות של חיילי צה"ל צועדים ומה לא.

המנהג הזה החל כנראה במאה הקודמת ולפניה בחוץ לארץ, בעקבות ההגירה הגדולה ממזרח אירופה לארצות הברית. האיגרות הללו היו צינור הקשר והתקווה בין המשפחות המפוצלות.

אוסף גדול של איגרות שנה טובה מכל הזמנים אפשר למצוא באתר המצויין "נוסטלגיה און ליין" http://www.nostal.co.il/ כחלק מאוסף מדהים של חפצים כרזות, ואביזרים המשמרים את התרבות הישראלית. באתר יש גם מנגנון המאפשר לכל החפץ לבחור באיגרת ולשלוח בדואר אלקטרוני.

ה"שנות טובות" המובאות כאן הוצאו מן האוסף הפרטי שלי אליו הגיעו מקוראים מכרים וידידים ששלחו לי משך השנים. זהו חלק קטן ובלתי מייצג. הוא נועד להזכיר לאלה שזוכרים ולחשןף לאלה שלא היו אז. ומי שחפץ יכול להשתמש באחת האגרות הללו ולשלוח לידידו.

תפוח בדבש

תפוח בדבש

דני קרוואן 2009

דני קרמן 2009

 

שנה טוב מח"כ אריה אלדד -מן הפרת עד היאור

שנה טוב מח"כ אריה אלדד -מן הפרת עד היאור

 

הפר עצת אויבינו

הפר עצת אויבינו

 

פרנסה טובה

פרנסה טובה

 

שנה טובה ומתוקה

שנה טובה ומתוקה

 

שנה טובה תרצב 1932

שנה טובה תרצב 1932

 

ברכה מארץ ישראל 1928

 

שנת אהבה כזוג יונים

שנת אהבה כזוג יונים

 

ברכה מארץ ישראל

ברכה מארץ ישראל

 

שנת קרוב לבבות

שנת קרוב לבבות

 

שנת אושר עד השמים

שנת אושר עד השמים

 

שנה טובה ביידיש

ובהגיע הימים הנוראים יש לפתוח את המחזור – אבינו מלכנו ונתנה תוקף

אבינו מלכנו

 ראה גם

הניגון של חסידי מודז'יץ
http://www.zeevgalili.com/?p=6383

כל נדרי כל הנוסחים כל הלחנים
http://www.zeevgalili.com/?p=6645

אבינו מלכנו
http://www.zeevgalili.com/?p=765

את חכי לי ואחזור – מקור השיר והמנגינה

                                      – מאת אליהו הכהן –

השיר "את חכי לי ואחזור" הוא שיר רוסי, אך המנגינה הרווחת של השיר היא ארצישראלית. המדובר באחד הטקסטים השיריים המפורסמים ביותר של ימי מלחמת העולם השנייה, לא רק בארץ אלא בעולם כולו.

 הוא התפרסם לראשונה מעל דפי העיתון הרוסי "פראבדה" בחודש ינואר 1942, לאחר שנכתב חודשים אחדים לפני כן בידי המשורר הרוסי קונסטנטין סימונוב, ששימש אז כתב צבאי רוסי. כשהגיעו דפי העיתון אל החיילים בחפירות, הוא מיד כבש את לב הלוחמים והתפשט מחזית לחזית. חיילים שיננו את מילות השיר בעל פה, ורבים גזרו את קטע העיתון שבו פורסם ושלחום לאהובותיהם בעורף.

מחבר השיר הסופר קונסטנטין סימונוב

מחבר השיר הסופר קונסטנטין סימונוב

להמשיך לקרוא

גזענות ה"אנחנו" ו"הם" של נתן זך, איך נולד הביטוי הגזעני "מרוקאי סכין"

המשורר נתן זך הטיל שוב גוש בוץ לתוך הביצה המבעבעת של התקשורת. וכצפוי עורר מהומה: "הגזען שוב משמיע קולו".

בתכנית "המקור" בערוץ 10 אמר זך את הדברים הבאים:

"קם הרעיון הזה לקחת אנשים שאין להם שום דבר משותף. אלה באים מהתרבות הגבוהה ביותר – התרבות המערב אירופית – ואלה באים מהמערות".

כששאל אותו המראיין, עופר שלח, מאיזה תוקף הוא קובע מהי התרבות העליונה השיב: "אני מלמד בשלוש אוניברסיטאות".

בלי לזלזל באופי הגזעני של דברי זך, אני חייב לומר כי המהומה שהקימו רבים שנפגעו מדבריו (פטיציות, שירים, מחאות וטוקבקים למכביר) הייתה מיותרת. נתן זך איננו גזען אלא נרקיסיסט.

נתן זך 1991 ויקישיתוף

מהו נרקיסיזם

זוהי הפרעת אישיות של אנשים שמאפייניה הם שאפתנות חסרת גבולות, הערכה עצמית מופרזת, אמונה בחשיבותם ובכך שהם ראויים להערצה, יהירות, שתלטנות, וחוסר אמפתיה לזולת. לכל זולת.

נרקיסוס על פי הסיפור מהמיתולוגיה היוונית - ויקישיתוף

נרקיסוס המאוהב בעצמו מתבונן בדיוקנו עד מוות.על פי הסיפור מהמיתולוגיה היוונית - ויקישיתוף

שם ההפרעה מבוסס על המיתולוגיה היוונית המספרת אודות הנסיך נרקיסוס, שהיה כל כך מאוהב בעצמו עד שהסתכל ללא הרף בדיוקנו הנשקף במי הביצה, בלי יכולת להינתק עד שגווע למות.

אמרי השפר של זך

זיכרון הציבור קצר והסערות בתקשורת חולפות מהר. אך בדיקה ארכיונית מלמדת שזך אמר דברים דומים בעבר לא רק על יוצאי ארצות ערב ("שבאו מהמערות") אלא גם על עולים מברית המועצות, שהם צחורים כשלג ואולי בילו ביערות כפרטיזנים אך לא במערות.

בדיון ב"פופוליטיקה", שהתקיים בינואר 2003, עורר זך סערה כשאמר כי לא ראוי שיהודי ברית המועצות יקבלו אזרחות ישראלית.

בעקבות הסערה שהתחוללה וטענתו כי דבריו הוצאו מהקשרם הוא פרסם מאמר הסבר בו נאמר בין היתר:

* האליטות של היום זה לא "אנחנו", אלא אנשי ש"ס ועולים מרוסיה. "אנחנו" הפכנו לישראל השנייה.

* "אנחנו" חשבנו שיצרנו כאן תרבות חדשה מדינה חדשה. לא ידענו שידחקו אותנו על ידי גלי עליה. ל"אנחנו" הזה שייכים חיים חפר, דן בן אמוץ, מתי כספי ושלום חנוך.

* התרבות העברית שהייתה מזוהה עם מפא"י והקיבוצים הפכה עכשיו למיעוט קטן, שק החבטות של מאות אלפי עולים שלא יודעים מה זה ישראל.

* העולים מרוסיה, לחלקם יש אינטליגנציה גבוהה. אבל רק שני אחוזים מהם מצביעים למפלגת העבודה.

* העולים האלה הם לא הרוסים שבנו את מדינת ישראל שבאו בראשית המאה. אלה הרוסים שמייצגים סוג של אימפריאליזם. אימפריאליזם של רוסיה שהסתבכה באפגניסטן והחליטה להשמיד את צ'צ'ניה.

* נותנים לרוסים להצביע לפני שהם מבינים מה מתרחש כאן.

באותו מאמר לא חסך זך את שבטו גם מיוצאי המזרח ואמר בין היתר:

* אנשי ש"ס הם אלה ששולטים ומושכים בחוטים. הם שותים מים שיהפכו אותם לבורים לדורי דורות. מי שגמר את ש"ס לא יעבור למחשבים או להיסטוריה אירופית.

* הכוונה היא להתנתק מאירופה ולחיות על הזבל.

ה"אנחנו" של  נתן זך

 

נתן זך ויקישיתוף

נתן זך ויקישיתוף

דן בן אמוץ 1946 ויקישיתוף

דן בן אמוץ 1946 ויקישיתוף

שלום חנוך ויקישיתווף

שלום חנוך ויקישיתווף

 "הם" של נתן זך

נתן שרנסקי ויקישיתוף

נתן שרנסקי ויקישיתוף

יהודיה ממרוקו בלבוש מסורתי בטרקלין ביתה בעיר פאס

יהודיה ממרוקו בלבוש מסורתי בטרקלין ביתה בעיר פאס

"אנחנו לא בורים"

באחד הפורומים באינטרנט פורסמה אז התגובה הבאה לדבריו של זך:

"אולי זה חדש למר זך אבל את רוב העלייה הרוסית קשה מאד לסווג כבורה וחסרת השכלה. כלולים בה למשל כארבעים פרופסורים וכמה רבבות מהנדסים מוכשרים. יש בה מוסיקאים ואנשי רוח,. כאלה הם גם הוריי.

"אני די משוכנע שבתחום התרבות הקלאסית ידיעתם גדולה בערך פי חמישה מזו של נתן זך. ואולי קנאה שחורה אוכלת את לבו של החרזן הלא מוכשר?

"כאחד מאותו מיליון הבורים אוכל להעיד על עצמי שאני בהחלט יודע מה שאני עושה כאן. מה שאיני יודע הוא מה עושה כאן נתן זך".

מה מריץ את נתן זך?

קטונתי מכדי להעריך את שירתו. כך, למשל, כתב בעיתון הספרותי "עיתון 77" את החרוזים הבאים:
"היועץ החצרוני מזוז,
הוא אדם זול שנקנה בזוז,
כאשר אפילו ההגדה החסכונית,
דורשת תרי זוזי בשביל גדי"…

את השיר הזה כתב זך בעקבות החלטתו של היועץ המשפטי מזוז לסגור את התיק של אריאל שרון בפרשת האי היווני.
מאוחר יותר בראיון עיתונאי חזר בו ואמר: "אני חוזר בי ומבקש את סליחתך. טעיתי ואני מצטער אם פגעתי בך. היית היועץ הטוב ביותר שיכול להיות בתקופה נוראה כזו"

בתגובה על הצהרותיו של זך כתב בשעתו הסופר אהוד בן עזר:
"ככל שהשירים שלו נעשים יותר ויותר קלושים, פוליטיים ופלקאטיים, וככל שהבהירות המחשבתית שלו מתעמעמת, כן כנראה קל לו יותר לעשות כותרות באמירת שטויות וגם לזכות בחשיפה מבישה בטלוויזיה".

מקור הביטוי מרוקאי סכין

אך מי שרוצה לרדת לתשתית של היחס השלילי לעליית ההצלה מארצות ערב ( עליית הצלה כי עולים אלה הצילו את מדינת ישראל) צריך לפשפש בעיתונים מתקופת העלייה הגדולה.

אפשר למצוא שם את מאמרו הידוע (למי שקרא אז עיתונים) של אריה גלבלום, עיתונאי בכיר ב"הארץ". גלבלום כבר אינו עמנו וימתקו לו רגבי אדמתו. הכרתי אותו אישית כאדם חביב ונאור ולדעתי התחרט כל ימיו על הדברים שכתב אז. אבל אלה הדברים.

עיתונאי מתחפש לעולה חדש

בשנת 1949 הוא יזם מבצע עיתונאי יוצא דופן. הוא התחפש לעולה חדש ושהה תקופה ארוכה עם העולים במעברות. ב-21 באפריל 1949 הוא החל לפרסם ב'הארץ' סדרת מאמרים שנשאה את הכותרת 'הייתי עולה חדש'. הסדרה עוררה ויכוחים מרים וסערת רוחות. היא ללא ספק הטביעה את חותמה על החברה הישראלית לשנים רבות, הרבה אחרי שהיא עצמה נשכחה ורוב קוראיה כבר אינם בין החיים.להלן כמה קטעים מן הכתבה המדברים בעד עצמם.

"פרנק הוא גזע נחות"

"ביישוב האשכנזי ברובו, שררו ושוררים מושגים כלליים, שלפיהם פרנק הוא פרנק ונגמר, כלומר גזע נחות ו'האשכנזים', כלומר יוצאי אירופה, הם העילית…
"… לעומת זאת מוצג סימן שאלה רציני ומאיים על ידי העלייה מצפון אפריקה… לפנינו עם שהפרימטיוויות (כך אייתו אז – ז.ג.) שלו היא שיא. דרגת השכלתם גובלת בבורות מוחלטת. וחמור עוד יותר חוסר הכישרון לקלוט כל דבר רוחני. בדרך כלל הם עולים רק במשהו על הדרגה הכללית של התושבים הערבים, הכושים והברברים שבמקומותיהם; בכל אופן זוהי דרגה נמוכה עוד ממה שידענו אצל ערביי ארץ ישראל לשעבר… הם נתונים לגמרי למשחק האינסטינקטים הפרימטיוויים והפראיים. בכמה תקלות עולה, למשל, חינוכם של האפריקאים שיעמדו בתור לקבלת המזון בחדר האוכל ולא יקימו מהומה כללית. יהודי בולגרי אחד עמד וטען לפניהם על עמידה בתור, מיד שלף אחד אפריקאי סכין וגזר את אפו"…

זוהמה, שתייה, זנות

"… בפינות מגוריהם של האפריקאים במחנות תמצא את הזוהמה, משחק הקלפים בכסף, שתייה לשוכרה וזנות. רבים מהם מוכי מחלות עיניים רציניות, מחלות עור ומין. כל זה בלי להזכיר פריצות וגניבות. אלמנט א-סוציאלי זה אין דבר בטוח מפניו ואין מנעול סוגר משהו 'ברצינות'. לא רק חפצי העולים אלא גם ציוד כללי של המחנה נעלמים. במחנה אחד פרצו, בימי שהותי בו, והריקו את המחסן הכללי. במחנה אחר, למשל, אירע מקרה מוות רגיל. בחדר שליד בית החולים נערכה טוהרת המת- והקברנים יצאו להלוויה. משחזרו- שוב לא מצאו את כלי הטהרה".

עצלות כרונית ושנאת עבודה

"… ואין פלא שגל הפשעים הכללי במדינה הוא במעלה. בכמה מחלקי ירושלים שוב אין זה בטוח לצעירה ואף לצעיר לצאת לבדו לרחוב לאחר שקיעת החמה. וזה עוד לפני ששוחררו הצעירים האפריקאים מן הצבא. אגב, הללו הבטיחוני לא פעם: 'משנסיים את המלחמה בערבים נצא למלחמה באשכנזים'. במחנה אחר 'תכננו מרד', שכלל תפיסת נשק הנוטרים ורציחת כל פקידי הסוכנות במקום… אבל, מעל כל אלה, קיימת עובדה יסודית… עצלות כרונית ושנאת העבודה. כולם, כמעט ללא יוצא מן הכלל, הם מחוסרי כל מקצוע"…

הפגנה של עולי מרוקו נגד האפליה בואדי סאליב שער "העולם הזה"

הפגנה של עולי מרוקו נגד האפליה בואדי סאליב שער "העולם הזה" 1959

בורים ופרימיטיוויים

"… בסך הכל יש בצפון אפרקה למעלה מחצי מיליון יהודים שכולם מועמדים לעלייה. הנתנו את דעתנו על כך, מה יארע למדינה זו, אם זו תהא אוכלוסייתה? והרי ביום מן הימים תתווסף עליהם עלית יהדות ארצות-ערב! מה יהיו פני מדינת ישראל ורמתה עם אוכלוסיות כאלה?… לגבי ילדיהם אין תקווה: להעלות את רמתם הכללית במעמקי ישותם העדתית, זה עניין לדורות! אין פלא שמר בגין ו'חרות' דורשים להעלות את כל מאות האלפים הללו מיד, כי יודעים הם שהמונים בורים, פרמיטיוויים ועניים הם חומר הטוב בשבילם, ורק עלייה כזו עשויה להעלותם לשלטון".

עד כאן דברי אריה גלבלום ז"ל, כל פרשנות מיותרת.

אריה גלבלום

אריה גלבלום

מחזור "ממך אליך" לימים נוראים

האם אפשר להתפלל עם ביאליק, עגנון ואורי צבי ?

מאמר זה פורסם באוגוסט 2004 עם צאתו לאור של מחזור חדש ומהפכני לימים נוראים, פרי עטו של המשורר יונדב קפלון. בקריאה ראשונה שבחתי את היוזמה וראיתי בה פתח לקרוב לבבות. אך לאחר שהתפללתי במחזור שיניתי דעתי. כאן צרפתי את שני המאמרים והוספתי עדכונים שהזמן גרמן.

הסופר ש"י עגנון ראה בספרו "ימים נוראים", הכולל אוסף מנהגים, מדרשים ואגדות לראש השנה, את יצירתו החשובה ביותר. חלומו היה לזכות שיצירתו תיכנס לסידור התפילה. הוא לא זכה לכך, אבל החיבור נכנס לבית הכנסת.

מתפללים רבים נוטלים עמם את "ימים נוראים" לבית הכנסת, יחד עם המחזור. עגנון הביע קורת רוח ובהקדמה למהדורה השניה של הספר כתב "וברוך השם שזכה חיבורנו שנתקבל ברוב תפוצות ישראל, ורבים מישראל הוגין בו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות."

"ימים נוראים" איננו רק לקט מן המקורות. עגנון כלל בו בצורה סמויה גם חיבור מפרי עטו. בין הספרים והמדרשים שמונה עגנון כמקורות לספר הוא מציין מדרש הנושא את השם "קול דודי". עגנון אינו מגלה מי המחבר וגם לא את מקום ושנת הדפוס של החיבור. כתוב שם רק: "כתב יד המחבר". המדרש הזה לא היה ולא נברא ומחברו הוא ש"י עגנון בעצמו (זאת סיפר לי מורי פרופסור יעקב לוינגר ז"ל, שהיה מקורב לסופר).

להמשיך לקרוא

תפסיקו לאיים עם השד הדמוגרפי

–                                                 – מאת יורם אטינגר –

ב-2010 מהווה הגידול המרשים בשיעור הפיריון היהודי בישראל מגמה ארוכת-טווח וחריגה בעולם, לצד קיצוץ חד ומתמשך בשיעורי הפיריון בעולם השלישי בכלל ובעולם המוסלמי בפרט.

ב-2010 קיים רוב יהודי של 66% ב-98.5% מהשטח בין הירדן לבין הים התיכון (ללא עזה) – או רוב של 58% עם עזה – הנהנה מרוח גבית דמוגרפית ומפוטנציאל גבוה של עלייה ושל "יורדים"-חוזרים.

מנפחים ומזייפים מספרים

זאת, לעומת מיעוט יהודי נטול תשתיות כלכלה, טכנולוגיה וצבא של 8% ו-33% ב-1900 וב-1947בהתאמה. ב-2010 "מנופח" מספר ערביי יו"ש ב- 900,000 (1.6 מיליון ולא 2.5 מיליון) על ידי ספירת כ-400,000 תושבי חו"ל, ספירה כפולה של כ-200,000 ערביי ירושלים (המוגדרים כערביי ישראל וגם כערביי הגדה המערבית), התעלמות ממאזן הגירה שלילי שנתי מאז 1950 (17,000 ב-2009), ועוד. סקר "הבנק העולמי" מתעד "ניפוח" של 32% בנתוני הלידות ביו"ש ובעזה.

להמשיך לקרוא

מה באמת קרה במלחמת העצמאות

זו היתה המלחמה הקשה והנוראה במלחמות ישראל * היא עלתה בחייהם של 6000 יהודים, כאחוז מאוכלוסיית המדינה שעוד לא קמה * בשלבים הראשונים של המלחמה לא היה ללוחמים היהודים אלא נשק קל בכמויות מוגבלות * בעולם ניבאו שהישוב היהודי לא יחזיק מעמד ובמטכ"ל חזו סיכוי של 50 אחוז * גבורת הלוחמים הצעירים שלחמו בחזות חשופים הגישה לעם ישראל את המדינה על מגש של כסף כבשירו של נתן אלתרמן

 

שני ספרים מתארים את המלחמה ההיא. ספרו של הסופר יורם קניוק [תש"ח] שלחם בה, וספרו של ההיסטוריון בני מוריס [1948] שחקר אותה. מי שקורא את שני הספרים הללו יכול היה לחשוב שמדובר בשתי מלחמות שונות.

יורם קניוק, סופר מחונן, מספר את זיכרונותיו מאותה מלחמה נוראה ומודה ששכח הרבה. חלק מן הדברים שהוא כותב אולי הם פרי הדמיון המתעתע. "ואולי חלק מן הזיכרונות המצאתי עם השנים".

בני מוריס, היסטוריון שהמציא את המונח "ההיסטוריונים החדשים", מתאר את המלחמה בקרירות של אורות הניאון בארכיונים. הוא חודר לפרטי הפרטים וחושף כאילו את האמת הסופית על אותה מלחמה.

אך לאחר קריאה בשני הספרים הללו הגעתי למסקנה שספרו קורע הלב של קניוק הוא התעודה האמיתית של המלחמה. מחקרו של בני מוריס חושף אמנם את פרטי הפרטים, אך מרוב עצים אינו רואה את התמונה האמיתית של מלחמת ההישרדות של העם היהודי שלאחר השואה.

תשח יורם קניוק

בני מוריס 1948

 

 

 

 

 

 

 

להמשיך לקרוא

מִנִּי דָן עַד בְּאֵר שֶׁבַע – 'שיר אסירי עכו' של זאב ז'בוטינסקי על יוסף טרומפלדור

                                – מאת אליהו הכהן –

שירי זמר אינם רק שורות של מילים שהולבשו עליהן צלילים. שירי זמר הם מתעדי תקופה. לא פעם אפשר ללמוד על פיהם פרקים בהיסטוריה.

עובדה זו מעניקה להם לעיתים חשיבות מעבר לאיכותם הסגולית. במאמר זה אני מבקש לתהות על קנקנו של 'שיר אסירי עכו' (הידוע יותר בשמו 'מני דן עד באר שבע'), ולחשוף את פרטי האירוע שהוא טומן בין שורותיו.

פרשת תל חי שבה ניספו טרומפלדור וחבריו, התרחשה ביום י"א באדר תר"ף (1.3.1920). שמונת הנופלים הקבורים בתל חי זכו להנצחה ולתיעוד מקיף. שמותיהם חרוטים על מצבת האריה השואג והם זכו לכך שהעיר קריית שמונה תיקרא על שמם.

להמשיך לקרוא

השפעת "מיקי מאוז" על השמאל ההזוי

 
מיקי מאוס [ויקיפדיה אנגלית]

מיקי מאוס [ויקיפדיה אנגלית]

אי אפשר להבין את חילוקי הדעות בשיח הציבורי בישראל ואת עמדת השמאל ההזוי, בלי שנבחן את השפעתן של התפישות והדמויות אותן עיצב וולט דיסני.

בימינו התבלבלו היוצרות בין שמאל וימין כשההבחנה העיקרית היא בתחום היחס לשטחים, התנחלויות ו"תהליך השלום".
השמאל ההזוי ( בשונה מן השמאל הפוסט מודרני, הפוסט ציוני, הפוסט יהודי והמרושע) הוא שמאל האמונה התמימה והנאיבית.

להמשיך לקרוא

סיפור לתשעה באב: מקדש שני מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם

כרזה תשעה באב תשסה אהרון שבו
כרזה תשעה באב תשסה אהרון שבו

 "מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות: עבודה זרה גלוי עריות ושפיכות דמים"

(תלמוד בבלי מסכת יומא דף ט/ב )

      –  סיפור מאת יאיר אנסבכר  –

 בס"ד

בראשית היה מלך  גדול שהיה ידוע ואהוב על הכל.
למלך היו  שלושה בנים שמהם  ביקש לצאת בעבורו לשליחות, לפני שיצאו נתן להם המלך הוראות ברורות בעל פה- כיצד עליהם לנהוג על מנת להשלים את השליחות בצורה הטובה ביותר.

הבנים נשלחו לדרכם הארוכה עד שהגיעו ליעדם. שם התמקמו  בנו בתים והחלו לבצע את השליחות שהטיל עליהם אביהם המלך, בתחילה הכל התנהל על מי מנוחות, הבנים עזרו זה לזה והתקדמו יפה בביצוע שליחותם אלא שעד מהרה החלו להתגלע ביניהם וויכוחים וחילוקי דעות חריפים לגבי פרטי השליחות המדוייקים . כל אח הבין אחרת את דברי האב. והיה משוכנע שהוא היחיד שהצליח לרדת לסוף דעתו של המלך ולכן דרכו היא הבלעדית והנכונה. תוך זמן קצר הפך הוויכוח למחלוקת והבנים נטשו איש את רעהו ופנו לגור במקומות רחוקים זה מזה. שנים חלפו הם נשאו נשים וילדו ילדים והקפידו לחנכם  לביצוע המשימה הגדולה של סבם- המלך הגדול. לעיתים נדירות אף הזכירו להם את העובדה שלא רחוק משם גרים דודים ובני דודים שבעבר הרחוק היו שותפים  אך ברוב יהירותם וטיפשותם עזבו את דרך הישר וטעו בדרך לא טובה… כיום אמנם יש לכבדם אך בשום אופן לא להתחבר עימם ולא ללמוד ממעשיהם המקולקלים.  כאשר נולדו הנינים כבר לא היה שום קשר בין בני המלך. צאצאיהם החדשים אפילו לא ידעו איש על קיומו של רעהו וכאשר נתקלו שני בני הדור השלישי זה בזה הופתעו לגלות ששניהם מבצעים באופן שונה לגמרי את אותה המשימה עצמה בעבור אותו המלך . כאשר חזרו הילדים ודיווחו בבתיהם על מה שגילו – מיהרו בני המשפחות לצאת למלחמה על דרכם שלהם הנכונה  וכנגד הדרך האחרת – השגויה והארץ כולה נשטפה בדם.
הכל חרב, המשימה הוזנחה,  כל בני המלך  סבלו מאוד ונדמה היה שיסבלו עוד שנים רבות ללא תכלית וללא תקווה. כאשר יום אחד הכל השתנה:
באותו יום הופיע בארץ ההיא אדם רכוב על סוס לבן הלבוש במיטב המחלצות והציג עצמו כשליחו של  המלך הגדול.
עצם נוכחותו של השליח החשוב איחדה את כל משפחות הארץ  בציפייה …וכל אחד מצאצאי בני המלך קיווה כי עתה סוף סוף תצא האמת לאור ויוכר לעיני כל כי הוא ומשפחתו צדקו לאורך כל הדורות.
אך השליח כלל לא התכוון להכריע בשאלה מי צדק הוא רק פתח אגרת מגולגלת שהיתה בידו והחל להקריא מתוכה את דבר המלך הגדול : אגרת שאמנם נכתבה בעבר קדום אך היתה מיועדת לאותו היום ממש.
"בניי יקירי , יודע אני שהמשימה שהטלתי עליכם קשה ומורכבת. יודע אני שבוודאי תיתקלו בקשיים רבים ושלא תמיד תדעו  כיצד לעשות את רצוני. מכיוון שאני רחוק ואיני מסוגל לענות לכם על כל שאלה ובעיה פרטית. הרשו לי לתת לכם עצה כללית שאני מאמין שתועיל לכם מאוד בעת קושי: היו מאוחדים. אינכם מוכרחים להסכים על כל דבר ודבר ובכל זאת אתם מוכרחים להישאר יחד, לכבד איש את רעהו ולשקול את הדברים בענווה ובצוותא כדי להגיע לפיתרון ההגון וההוגן ביותר. אין לי ספק שכאשר תשבו סביב אותו השולחן ותטכסו עצה כאיש אחד , תצליחו לכוון לרצוני ולאמת  . אומר אף יותר מכך , גם אם תטעו ולא תכוונו לרצוני המדוייק , אקבל את החלטתכם בשמחה בתנאי שתהיה מקובלת על רובכם. הדבר  החשוב לי ביותר  הוא שתחיו  זה לצד זה בשלום".

יאיר אנסבכר

יאיר אנסבכר, בן 30, נשוי ואב לשני ילדים, מתגורר במעלה אדומים.  שירת כלוחם ביחידת מגלן, (יחידה 212 ). זוהי יחידה מיוחדת בצה"ל, המתמחה בפעילות מעבר לקווי האויב. לחם במלחמת לבנון השנייה,  חבר בכולל הגרעין התורני בית מורשת במעלה אדומים ועוסק בחינוך. אנסבכר הוא מחבר הספר "כצל ציפור".

סיכת לוחם ביחידת מגלן

סיכת לוחם ביחידת מגלן

הערה: מקור המדרש על יואב בן צרויה הוא ב"בית המדרש" של יעללינעק חלק חמישי  עמוד 52. זה סיפור בן שני עמודים כתוב בארמית בבלית שכותרתו  "מדרש רבותינו על הפסוק והוא עבר לפניהם". חלק חמישי כותרתו "מדרשים קטנים ואגדות שונות".  המדרש מופיע גם באוצר מדרשים של אייזנשטיין עמוד 213

ראה כצל ציפור ספרו של אנסבכר

ראה גם

      על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים

ארץ ציון וירושלים