ארכיון חודשי: יולי 2009

החיים והמוות בידי כתבי הסתר

על "סודות ההצפנה", ספרו של סיימון סינג שהפך לרב מכר ישראלי ועולמי * איך הכריעו כתבי סתר מלחמות * איך פיענחו כתבי סתר * האם יש כתב סתר שאינו מפוענח

הספר הזה והמאמר עליו נכתבו כבר לפני חצי תריסר שנים. ספרים טובים אינם מתיישנים וראוי לשמר אותם ואת הנכתב עליהם.

סודות ההצפנה

את הספר הזה אוהבים משוגעים לדבר וחובבים המכורים לתחומים רבים ושונים: תשבצים, חידונים, מתמטיקה, תולדות התרבות, בלשנות, סיפורי הרפתקאות, היסטוריה, ארכיאולוגיה, חידות בלשיות, מחשבים ומה לא. מחבר הספר הוא סיימון סינג, פיסיקאי יליד בריטניה ממוצא הודי. הוא אחד מטובי הפופולריזטורים של המדע ומשכיל להסביר להדיוט גם נושאים מסובכים ביותר בלשון פשוטה ומובנת לכל. הוא קנה לעצמו מוניטין בינלאומי בספרו על המשפט האחרון של פרמה, שהיה לרב מכר בינלאומי ואחריו בספרים רבים אחרים.

אמנות וגם מדע

מהי הקריפטוגרפיה (הצפנה בעברית)? מהו פיענוח הצפנה?

זוהי אמנות ומדע המלווים את האנושות מראשית ההיסטוריה. הכתב מאפשר לנו להעביר לזולתנו מידע ומחשבות. אך הוא גם חושף אותנו לפני אנשים שלא היינו רוצים שיוכלו לקרוא את מחשבותינו ויידעו את תכניותינו. מסיבה זו הולכת ההצפנה יד ביד עם הכתב ועם ההיסטוריה האנושית. צפנים שהצליחו להסתיר ידיעות סודיות ומפצחי צפנים שחשפו סודות כאלה הכריעו לא פעם מערכות ושינו את מהלך ההיסטוריה. כך, למשל, פיצוח הקוד הגרמני בידי הבריטים בעת מלחמת העולם הראשונה איפשר יירטו מברק גרמני ("מברק צימרמן" עליו כבר סיפרתי כאן) והביא להתערבות ארצות הברית במלחמה לצד בעלות הברית.

להמשיך לקרוא

מנורה, שופר ולולב במסגד בעזה

 אנו מביאים כאן מסמך יחיד במינו. דיווח של חוקר שלא ידע לאות באיתור ובתעוד השרידים היהודיים של עזה. הגילויים שבמאמר זה יזכירו לכולנו שעז  היא חלק מארץ ישראל. ישכר גולדרט ז"ל היה חוקר מובהק של ארץ ישראל והמאמר פורסם בהסכמתו בשנת 2009.  

 

                                             – מאת: ישכר גולדרט –

"זכיתי להיות היהודי והחוקר האחרון שצילם את המנורה הזו לפני שהושחתה ע"י בני עוולה. במסגרת המחקר שערכתי, החל משנת 1969, על ההיסטוריה הגיאוגרפית של עזה, שמתי דגש באופן טבעי על ההיסטוריה היהודית של חבל ארץ זה.

"הרבה מאד מימצאים גיליתי – חלקם לא פרסמתי עד היום מחשש עינא בישא של ונדאליזם ע"י המקומיים. יחד עם זאת קשה להאמין כיום לאיזה שיתוף פעולה חיובי זכיתי מכל חכמי ההיסטוריה הישמעאלים, אליהם פניתי בבקשה למידע. כל זה בתחילת שנות ה-70 ולפני שגברה העוינות הקשה של הפת"ח ואחר כך ניצני החמאס.

מסגד על חורבות בית כנסת

 

החוקר הצרפתי קלרמונט גנו שגילה את המנורה

"כל מי שהתעניין בהיסטוריה של עזה בדורנו ידע כי במסגד המרכזי של עזה ("ג'אמעה אל כביר" או "ג'אמעה עומרי") חקוקה מנורה על העמוד המרכזי. במקומו של המסגד היה בעבר בית הכנסת המרכזי של קהילת עזה בתקופה הרומית ובחלק מן התקופה הביזנטית. לימים בנו הצלבנים על מקומו את הקתדרלה ע"ש יוחנן הקדוש והשתמשו באבני בית הכנסת בשימוש מישני. תוך כדי כך שילבו בכנסייה את העמוד שמצאו במקום ועליו שמו של התורם היהודי. המסגד העכשווי הוא למעשה הקתדרלה הצלבנית עם שינויים מעטים שהוכנסו בו במשך השנים.

הגילוי במאה ה-19

"את הפרסום הראשון על מנורה זו הביא החוקר הצרפתי הנודע קלרמון גנו (Charles Simon Clermont-Ganneau 1846-1923 ) ששימש כקונסול הצרפתי של יפו בשנים 1882-1880. ואח"כ כקונסול הכללי בירושלים. בשנים אלה הרבה לסייר בארץ וגילה הרבה מאד תגליות חשובות – שתקצר היריעה מלפרטן.

"המנורה נזכרת גם בספרו של זאב וילנאי משנת 1954. כמובן, שהרביתי לחקור את המסגד הזה והולכתי אליו הרבה מטיילים יהודים ואחרים. העובדה שמאות יהודים היו מבקרים שם לעיתים קרובות לא הפריעה לאף אחד מן ה"שבאב" העזתי.

מנורה יהודית בעזה

הצילום הנדיר מתפרסם באדיבות ישכר גולדרט

בשנת 1975 נערכו שיפוצים יסודיים במסגד והוקמו בו פיגומים רבים. המופתי של עזה הסדיר עבורי רשות מיוחדת לצלם מקרוב את המנורה, שכן היא היתה ממוקמת בשליש העליון של העמוד – בגובה של כ-8 מטרים. הוקם במיוחד פיגום בסמוך לעמוד. ב-2 פתחי המסגד הוצבו 2 ג'יפים של צה"ל ומהם משכו כבלים לפנסים רבי עוצמה שניזונו מן המצברים של הרכבים, אשר האירו את המנורה.

הצילום האחרון

"הצילום הזה הוא האחרון של המנורה. בחודש פברואר 1978 בקרתי פעמיים במסגד, בפעם השנייה גיליתי לתדהמתי כי בני עוולה שוב הרימו פיגום במסגד הזה ובעזרת איזמלים השחיתו לחלוטין את הציור.

"האמנות היהודית בעזה פרחה מאד בתקופה הרומית-ביזנטית. העמוד עם העיטור היפהפה הזה שרד, ללא פגע, בכל התקופות כשכיית אמנות מיוחדת, החל מימי הממלוכים ועד התקופה הישראלית בעזה (כולל תחת השלטון המצרי בעזה עד 1967). מה חבל כי דווקא בתקופה הנוכחית גבר יצר הוונדאליזם של העזתים ומתוך שנאה עיוורת השחיתו לחלוטין את הציור".

עד כאן דבריו המופלאים של החוקר ישכר גולדרט.
גילוי נאות: מר גולדרט שלח לי את המאמר עם הצילום לפני כמה שנים ואלה נבלעו במעמקי מחשבי ולא נודע כי באו אל קרבו. השבוע, מעשה נס, בו חל ט' באב גיליתי באורח מקרי את המאמר ואת התמונה המיוחדת שצורפה לו ואני ממהר להביאם לידיעת קוראיי.

הפסיפס עם הכתובת דוד

יששכר גולדרט רומז במאמרו על קיומן של שכיות חמדה יהודיות נוספות בעזה שהוא נמנע מלגלות עליהן פרטים. החוקר הגדול של ארץישראל, זאב וילנאי, מוסר פרטים על כמה מהן:

• בית כנסת קדום בחוף העיר.
• על ריצפת ביתהכנסת זה נמצא פסיפס שמשובצות בו חיות וציפורים וכתובת ביוונית יהודית בין שני טווסים. בכתובת נאמר: "מנחם וישוע, בני ישי המנוח, סוחר עצים, כאות הערצה לאתר הקדוש ביותר תרמנו את הפספס הזה ". לאחר מכן מצויינן תאריך יווני המקביל ל-508-509 לספירה.
• פסיפס אחר, פחות יפה אךמרגש יותר: רואים בו דמות (מחוקה בחלקה) פורטת על מיתרי עוגב ומעליה הכתובת דויד.

הפסיפס עם הכתובת דויד (מתוךאנציקלופדיה אריאל  של זאב וילנאי)

הפסיפס עם הכתובת דויד (מתוך אנציקלופדיה אריאל של זאב וילנאי)


תקציר תולדות עזה היהודית

• בעת כיבוש הארץ בידי בני ישראל נועדה עזה ל"נחלת מטה בני יהודה למשפחותיהם" . הנחלה כללה גם את "בנותיה וחצריה עד נחל מצרים" (יהושע טו מז): באר שבע, אשדוד, דימונה, חצור ועוד.

• ההתנחלות בעזה מומשה על ידי מלכי בית חשמונאי, שכבשו את העיר וסיפחו אותה.
• בעזה התקיים ישוב יהודי משך מאות בשנים, , עד ראשית המאה העשרים.
• על פי עדויות נוסעים שעברו בעיר בימי הביניים, עסקו היהודים בעזה במסחר ובחנוונות. הם שיווקו לחוץ לארץ שעורה שגידלו הערבים בסביבות עזה וכן אבטיחי בר שגדלו בנגב.
• בעת שעלו המתיישבים הראשונים באזור ג'ממה והקימו את רוחמה הייתה קהילה יהודית בעזה שסייעה למתיישבים.
• במהלך מלחמת העולם הראשונה נמלטו יהודי העיר בגלל הקרבות שהתנהלו בעיר ובסביבותיה. בתום המלחמה חזרו אליה. הם הקימו בית כנסת. גם סניף של בנק אפ" ק (לימים בנק לאומי) הוקם במקום.
• בשנת 1931 נותר בעיר רק יהודי אחד. כל היתר נמלטו ממנה בעקבות מאורעות הדמים של שנת 1929.

עזה, עיירה ישנונית בראשית המאה העשרים

עזה, עיירה ישנונית בראשית המאה העשרים

בול עזה. מעטפת היום הראשון עם כיבושה ב-1956

בול עזה. מעטפת היום הראשון עם כיבושה ב-1956

זכותנו על עזה בעיני אורי צבי

דוד י. גרינברג , בנו של אורי צבי גרינברג, העביר לי את הקטע הבא, שכתב המשורר לפני כ-65 שנים.

 

אורי צבי כחייל במלחמת העולם הראשונה

" רחוב נאליבקי בווארשה אינו פוסק מלהיות פולני מפני שיושבים שם יהודים בלבד. נאליבקי – זוהי אדמה פולנית. אותו הדבר – עזה. אין בכל שטחה של ארץ ישראל אף חלק אחד, שאיננו קרקע יהודי לאומי. מנקודת השקפה זו הרי לא התעניינה הציונות מעולם בשאלת רוב או לא רוב. שאלת ארץ-ישראל היא שאלה טריטוריאלית לאומית יהודית. אנו, היהודים, יש לנו כל מושגי-המולדת וכל רגשות-הקנין ביחס לארץ-ישראל , כמו שיש לכל העמים ביחס לאדמתם הלאומית. זה יותר ראלי ממה שפושטי הרגל הרעיוניים שלנו בציונות תופסים כריאליות…" .

קטע זה כלול במאמר שכתב אורי צבי ופורסם לראשונה ב-5 במאי 1939 בעיתון היידי " מומענט" בוארשה. הוא תורגם לעברית ופורסם ב" המשקיף" ב-18 במאי 1939.

ראה סרטון לטייל בארץ ישראל עם יישכר גולדרט

ראה: חוות השיקמים של שרון הוקמה על אדמות רוחמה


הפוסטמודרניזם כמחולל האנטישמיות החדשה

הדיווחים על דיוני כנס האנטישמיות החדשה, שהתקיים באוניברסיטת חיפה, חייבים להדיר שינה מעיניו של כל יהודי. מאז ומעולם קמו עלינו לכלותנו. אך דומה שלא היתה תקופה בהיסטוריה האנושית שבה ממש כל העולם נגדנו. לראשונה בתולדות העמים נוצרה קואליציה מתועבת של השמאל לגווניו השונים עם הפאשיזם הנאצו-איסלמי נוסח אירן ואל קעידה; אליהם מצטרפים, צדיקי האקדמיה, חסידי איכות הסביבה, שומרי זכויות האזרח, ולא במקום האחרון גם אנשירוחוסופרים ישראלים.

אחד מבאי הכנס, פרופסור ברנרד האריסון מאנגליה, הזהיר כי התקופה הנוכחית מזכירה את ערב השואה. אך דומהשצדיק זה בסדום האקדמיה ממעיט במשמעותה של תופעת האנטישמיות החדשה. ערב השואה היו הגבולות ברורים בין טוב לבין רע, בין שטני לבין אנושי, בין צודק ולא צודק. כיום כל הגבולות מטושטשים ועל העם היהודי בישראל מאיים צונאמי שמעולם לא היה דוגמתו.

מטרת מאמר זה היא להוכיח כי הרקע הרוחני ההיסטורי והפילוסופי לאנטישמיות החדשה הוא המצב הפוסטמודרני בכללותו ובעיקר הוגי הדעות הפוסטמודניים.

"הרגו יהודים למען השלום".  פעילת זכויות אזרח חובשת כפיה  ומחזיקה פיגיון בהפגנה

"הרגו יהודים למען השלום". פעילת זכויות אזרח חובשת כפיה ומחזיקה פיגיון בהפגנה

מהו המצב הפוסטמודרני

זהו הלך הרוח של התקופה בה אנו חיים. הלך רוח הנובע, בין היתר, מן ההלם של המציאות – "הלם ההווה". גדי טאוב נתן ביטוי להלך רוח זה במילים הבאות:"התודעה מופגזת בשטף דימויים, מסרים ואינפורמציה, שהם הרבה מעבר ליכולת הקליטה שלנו. והניגודים הבלתי נתפסים בין תמונותיהם של ילדים מוכי רעב ותצוגות אופנה, מלחמות כימיות ליד פרסומות לקורנפלקס, שעורי אירוביקה וחדשות בטורקית, משחקי טלוויזיה, מרד בצ'צ'ניה, טוק-שאו, תכניות כלכליות, כוכבי קולנוע, חולי איידס, פסטיבלים של שירים ברוסית. כל אלה מפסיקים להתקיים בנפרד ומתבטלים בפני האפקט המשותף, המשתק. התחושה היא קודם כל של העדר יכולת למצוא פשר או היגיון בכל זה. היכולת לראות כל אחד מן הפרטים בפרופורציות, למצוא לו מקום בתוך איזה תבנית של סדר הולכת ונפגעת". (טאוב 64 – ביבליוגרפיה בסוף המאמר64).

גדי טאוב צילום זאב גלילי

גדי טאוב צילום זאב גלילי

או תאורו של דוד גורביץ' את המציאות הפוסטמודרנית כפאניקה: "… בהעדר גבולות והגדרות, המועקה שיוצר ריבוי בלתי בטוח אינה מוטלת בספק: פאניקה של זהות וג'נדר, הפאניקה של הגוף האנושי, פאניקה של קניות, הפאניקה של האיידס, הפאניקה של האינפורמציה, הפאניקה של אופרות הסבון, הפאניקה של הסרט חיזור קטלני, הפאניקה של השיכפול, הפאניקה של המציאות הוירטואלית, הפאניקה של המונה ליזה נוסח מרסל דושאן ("חם לה בתחת" אומרת חתימתו הסרקסטית בראשי תיבות), הפאניקה של האפשרויות הבלתי מוגבלות, הפאניקה של המצב שהשתבש".

ההלם והפאניקה נוצרים בגלל שפע באינפורמציה, במוצרים, באפשרויות, שהם מעבר לנקודת הרוויה. ההווה כאילו תלוש ממהלך הזמן, הוא מפתיע, הוא תמיד חדש, הוא לא צומח מתוך העבר ולא מוביל לעתיד.

הלך הרוח של התקופה מתבטא במשבר של יאוש וחוסר תקווה. משבר של הטלת ספק בכל האמונות וההנחות שרווחו בתקופות קודמות. אין אמון באף אידיאולוגיה; אין אמון בתפיסות העולם של קידמה והתפתחות; אין אמון בשפה וביכולתה לתת ביטוי אמיתי למציאות; אין אמון במדע כמכשיר להבנת העולם ולשיפור חיי האדם; אין אמון בעצם היכולת להבין את החברה האנושית ואת העולם בו אנו חיים.

ז'אן פרנסואה ליוטר ויקישיתוף

ז'אן פרנסואה ליוטר ויקישיתוף

"בחברה ובתרבות בנות זמננו" – כותב ז'אן פרנסואה ליוטר, מחשובי הפילוסופים הפוסטמודרנים – "חברה פוסט-תעשייתית, תרבות פוסטמודרנית, שאלת הלגיטימציה של הידע נשאלת במונחים אחרים. אבד האמון בסיפור הגדול, ולא משנה באיזה אופן מאחדים אותו: סיפור ספוקלטיבי, סיפור של שיחרור" (ליוטר 48)

התוצאה: אין היסטוריה, אין מדע, אין היגיון, אין ערכי מוסר, אין אושר, אין שום דבר ודאי ומוחלט, הכל יחסי ונזיל.

הלך רוח, לא שיטה

מדובר כאן בהלך רוח ולא במישנה סדורה, המנוסחת על ידי פילוסופים פוסטמודרנים. שיטה פילוסופית אפשר לבקר. הלך רוח יש לקבל כמציאות. להלך הרוח הזה שותפים רבים וטובים, שאולי אינם מנסחים לעצמם את משמעותו, ובלי שיכירו בהכרח את המושג פוסטמודרניזם. הלך רוח זה בא לביטוי בחיי יום יום, בספרות, באמנות, בתקשורת, בקולנוע, במוסיקה, בתאטרון, בארכיטקטורה, באופנה ועוד.

כמה דוגמאות לגילויים של המצב הפוסטמודרני:

* סרטים כמו "רוצח מלידה" של אוליבר סטון, "התפוז המכאני" של סטנלי קובריק, מר באום של אסי דיין ו"חור בלבנה" של אורי זוהר.

* מחזות של חנוך לוין;

* שירים של יונה וולך ("לא לפחד מתודעה מפוצלת/ להיות עצמו ולא עצמו–" / " במפתח שבדי לוטה מסתרקת/ שערותיה קפיצים");

* סיפורים של אורלי קסטל-בלום; ("עיר בלי תחתית בלי עבר, העיר המוטרפת בתבל");

* הבניינים הוורודים-תכולים לאורך נתיבי איילון, בעלי קווים כאילו "גותיים";

* סדרת תדפיסי המשי בנושא הכיסא החשמלי של אנדי וורהול.

* המערכונים של החמישיה הקאמרית. העמוד האחרון של עיתון "העיר" (שכבר אינם קיימים אך אחרים באו במקומם).

* "מדורי הרכילות של המקומונים יוצרים אווירה חדשה, המערבת רכילות מרושעת, עמדה פוליטית ונהנתנות אסתטית. אין ספק גם החיים 'הממשיים', ההטרוגניים כל כך, מאותתים מכל עבר: העולם הפוסטמודרני כבר כאן" (גורביץ' 23 )

מה משפיע על מה, הלך הרוח של התקופה על הגילויים האמנותיים שלה או להפך? לשאלה זו אין תשובה והיא גם אינה חשובה יותר מן השאלה אם הביצה קדמה לתרנגולת.

פאניקה של שיווק. כרזות ענק על בתים בתל-אביב. (ויקישיתוף)

פאניקה של שיווק. כרזות ענק על בתים בתל-אביב. (ויקישיתוף)

הואיל ובפרשנות בתחומי הספרות והאמנות ניתן להגיד הכל על לא כלום וכלום על הכל, לא נעסוק כאן בגילויים אלה של הלך הרוח הפוסטמודרני. (מסיבה זו אין לראות את הדוגמאות שהבאתי למעלה כמבטאות "אסכולה" בתחומי אמנות זו או אחרת אלא כביטויים להלך הרוח של התקופה) נדון רק בפוסטמודרניזם כתפיסת עולם, או שיטת מחשבה. כפרק בתולדות הפילוסופיה. והחשוב מכל: נראה כיצד תפיסה זו מובילה לעמדות פוסט-יהודיות ופוסט-ציוניות ולשלילת עצם קיומה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי ושל עצם קיום העם היהודי.

כדי להבין את הפוסטמודרניות צריך קודם להבין את המודרנה, תקוותיה ושיברה.

המודרניות והנאורות

המודרניזם הגיע לשיאו במחצית הראשונה של המאה העשרים, אך שורשיו נעוצים כמה מאות שנים לפני מאה זו. דוד אוחנה רואה במודרניות גילגול של "התשוקה הפרומתאית" שבמיתולוגיה היוונית. "תשוקתה של האנושות בעת החדשה לעצב את עצמה ואת גורלה במו ידיה, באמצעות נצחון התבונה הביקורתית על העיקרון המקודש של העולם הישן שיסודותיו היו ישועה דתית,תבונה זו יכול האדם להבין את עצמו ואת העולם הסובב אותו, יכול לעצב אותו. עצם התהליך הזה מבטיח קידמה – צעידה אל עולם טוב יותר. "המודרניות מורכבת אפוא מסך כל התוצאי גאולה מטאפיסית או שר ההיסטוריה" (אוחנה 10).

רנה דקארט

רנה דקארט

ברעיון המודרניות גלום עקרון הנאורות ENLIGHTMENT, המתפרש כעיקרון אוניברסלי של התבונה, שיש לה תוקף זהה אצל כל בני האדם. סיסמת הנאורות, אמר הפילוסוף הגרמני עמנואל קנט, היא: "אזור אומץ להשתמש בשכלך שלך". האדם על פי קאנט הוא המקור הבלעדי לסמכות והשופט הבלעדי של ערכים, נורמות ודעות. הנאורות היא איפוא חיפוש הבהירות, האור שמבחין בין טוב לרע, אמת ושקר, מדע ודת. ברעיון של המודרניות גלומה ההכרה שהמדע בא במקום האלוהים . המודרניות פרושה רציונליות והרס כל ההקשרים החברתיים שקיבלו צידוק מחוץ לתבונה. (אוחנה 14-15).

התנפצות החלום המודרני

המחצית הראשונה של המאה העשרים ניפצה את החלום המודרני. "המתאם ההולך וגדל בין יכולת הייצור האנושית ובין ההשמדה ההמונית, צמידות הטוטליטריות מימין ומשמאל בתחילת המאה העשרים, שליטת חברת צריכה, פרסומת ותקשורת חד ממדיים, הפער המשווע בין הצפון העשיר לדרום העני, כוחה המאיים של הטכנולוגיה המודרנית, פריחת הפונדמנטליזם הדתי והלאומנות הפרטיקולרית, העוני הניוול והאלימות – כל אלה הם עדות לתהום שהולכת ונפערת בין הראוי למצוי, בין התבוני לממשי. האדם המודרני אינו פועל כמו שהיה צפוי שיפעל על-פי הכללים האוניברסליים של הנאורות: התבונה קמה על עצמה" (אוחנה 15 ). נשאלת השאלה: האם בסוף המאה העשרים נוכל להמשיך ולדבר על עצמנו במושגים של איש הרנסנס, המעצב את גורלו במו ידיו במסלול של התפתחות וקידמה? או שמא אדם הומניסטי זה, איש הנאורות, אותו ניסתה המודרניות לבנות במאמץ הרואי שנמשך למעלה מארבע מאות שנה, מגיע עתה לסוף הדרך ומתגלגל למצבי צבירה חדשים של פירוק ופיצול" (גורביץ' 18 על פי ליוטאר).

מה שקרה אחר כך מתאר אילן גור-זאב במילים הבאות (בעקבות ז'אן בודריאר): "… לו נתבקשתי להגדיר את המצב הנוכחי של העניינים הייתי מתארם כ'אחרי האורגיה'. האורגיה שבה מדובר הייתה הרגע שבו, רגע השחרור בכל הספירות: שחרור פוליטי, שחרור מיני, שחרור כוחות הייצור, שחרור כוחות ההרס, שחרור האישה, שחרור הילד, שחרור הדחפים הבלתי מודעים, שחרור האמנות; ניכוסם של כל אופני הייצוג, כמו גם של אופני האנטי ייצוג. היתה זו אורגיה מוחלטת – אורגיה של הממשי, הרציונלי, המיני; אורגיה של הביקורת והביקורת שכנגד…"

אילן גור זאב צילום זאב גלילי

אילן גור זאב צילום זאב גלילי

ואת המחשבה הפוסטמודרניסטית שהתפתחה בעקבות אותה התפוצצות מגדיר אילן גור-זאב בהמשך: "הפוסטמודרניזם הוא ביטוי למציאות שבה מתהווה מקום לתודעה חדשה בדבר ההוויה האנושית, יסודותיה, אופני ההכרה שלה, כוחות העיצוב הנתונים והאפשריים שלה ואסטרטגיות השיח החדש המשקף אותה… הפוסטמודרניזם כעמדה פילוסופית הוא אנטי פילוסופיה המתכוננת על יסודה של מציאות תרבותית, חברתית וטכנולוגית השונה מהותית מהנסיבות שהמודרניזם מכיר, מציאות הראויה לתואר פוסט-מודרנית". ( גור זאב תש"ס 273)

מניטשה ועד פוקו

למרות ההצהרה כי הפוסטמודרניזם הוא אנטי פילוסופיה. למרות שהפוסטמודרניזם שולל מכל וכל אפשרותה של שיטת-על מסבירת-כל. אין ספק שהפוסטמודרניזם הוא פרק בתולדות הפילוסופיה. פרק הנחזה כשיטת-על מסבירת-כל.

הפוסטמודרניזם פרץ אל השיח הציבורי רק בשנות השבעים והשמונים של המאה ה-20. אך מבשריו ומקורותיו מצויים בראשית המאה ואף במאה הקודמת.

תפיסת האדם כסובייקט רציונלי – שעמדה ביסוד המודרניות הנאורה – קיבלה כמה מכות זעזוע בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה העשרים.

זיגמונד פרויד (1856-1939) חשף אגו לא אחדותי, תת מודע המונע על ידי דחפים חייתיים. רבים מהדיבורים שלנו מתרחשים מחוץ לתחומי ההכרה של הפרט ולאלה תפקיד מפתח בהסברת דרכי התנהגותנו. הסובייקט האנושי הוא אירציונאלי בעליל.

קרל מרקס (1818-1883) היכה בסובייקט מכיוון אחר. הוא לימד שלא כל אדם לעצמו. ההתפתחות האנושית היא תוצר של אופני הייצור ויחסי הייצור, הקובעים את אופיה של כל תקופה בהיסטוריה. כל ההיסטוריה היא לכן תולדה של מלחמת מעמדות. תודעתם של בני האדם אינה קובעת את קיומם החברתי אלא להיפך – קיומם החברתי קובע את תודעתם.

את המכה הקשה מכולם הנחית על המודרניות פרידריך ניטשה ( 1844-1900). ניטשה הקדים את פרויד בתחומים רבים ופרויד הודה כי הפסיק לקרוא בכתביו כדי לא להיות מושפע ממנו (אוחנה 102). ניטשה שלל מכל וכל את מושג הסובייקט שהוא ראה בו פיקציה מדכאת. הוא הכריז מלחמה על כל האידיאולוגיות והאיזמים למיניהם; כפר בקיומה של רציונליות אחת ובקיומה של אמת אובייקטיבית; ערער על תקפות השפה כאמצעי לייצוג המציאות; קרא את העולם כטקסט פתוח לפרושים. ניטשה מוטט למעשה את העולם המודרניסטי בטרם הגיע זה למלוא בשלותו במאה העשרים. אין פלא שהפוסטמודרניסטים רואים בו את מבשר הפילוסופיה שלהם והם שואבים ממנו מלוא החופניים.

הכריז מלחמה על כל האידיאולוגיות. פרידריך ניטשה

הכריז מלחמה על כל האידיאולוגיות. פרידריך ניטשה

ניתן למצוא באסכולת פרנקפורט את ניצניה של הפילוסופיה הפוסטמודרנית. האסכולה קמה במכון למחקר חברתי שנוסד בשנת 1923 בגרמניה וסופח לאוניברסיטת פרנקפורט. הבולטים בין אנשי האסכולה הם: מכס הורקהיימר, וולטר בניימין, תאודור אדורנו והרברט מרכוזה (שהיה תלמידו של מרטין היידגר, הפילוסוף הנאצי, הנחשב לבעל השפעה גדולה על הפילוסופיה הפוסטמודרנית). בתקופת הנאצים גלה המכון לניו יורק (פרט לוולטר בנימין שהתאבד בספרד בדרך הימלטותו). אנשי המכון חזרו לגרמניה ב – 1949. אנשי המכון החלו דרכם בפיתוח תאוריה ביקורתית של המרקסיזם (שעקבותיה ניכרים בכתבי הפילוסופים הפוסטמודרניים) ומשנתם השפיעה השפעה רבה על תנועות רדיקליות כמו "השמאל החדש".

אנשי אסכולת פרנקפורט, שילבו את המתודות של מרכס ופרויד. הם יצאו מנקודת מבט מרקסיסטית כשהם מצביעים על תנאים חברתיים ותרבותיים שבהם בני אדם מאבדים את האנושיות שלהם ב"חרושת התרבות" של הקפיטליזם. הם חתרו לתאוריה ביקורתית שתחשוף את התודעה הכוזבת של הפרולטריון. הפועל היה לחלק בלתי נפרד של התודעה הקפיטליסטית שניטרלה אף את האופציה המהפכנית. את עקבותיה של שיטת המחשבה המרכסיסטית ואת הטרמינולוגיה שלה ניתן למצוא כמעט בכל חיבור פוסטמודרני.

פילוסופיה בעולם של "אחרי אושוויץ"

ניטשה היה מקור ההשראה, אסכולת פרנקפורט היתה נקודת הזינוק. אך הפילוסופיה הפוסטמודנית התפתחה בצרפת, בעיקר במחצית השניה של המאה העשרים. נושאי הדגל הבולטים שלה הם: מישל פוקו, ז'ק דרידה, ז'ן בודריאר, ז'ן פרנסואה ליוטר, ועוד. על הפילוסופיה הזו אומר עדי אופיר: "…יותר משהפילוסופיה הצרפתית היא 'פוסטמודרנית' ברוחה או בסגנונה היא פוסטמודרנית בעצם מוכנותה להיענות לאתגר שמציב עולם פוסטמודרני, ששם ללעג את יומרותיה של הפילוסופיה המודרנית לסמן את גבולות התבונה ולהדריך את השימוש בה, להניח יסודות לשיפוט המוסרי והאסתטי. ומעל לכל, להבטיח את קיומם של שפה אחת ודברים אחדים, שמסוגלים לתאר נאמנה את המציאות ולפרש פירוש מהימן את המשמעויות המופקות בכל הלשונות ובנות הלשון שבני תרבות מדברים בהם. זו פילוסופיה שאיננה חדלה לחשוב את מקומה בעולם "שאחרי אושוויץ" ואחרי הירושימה, עולם רדוף טרור ואימה של קטסטרופה גרעינית ו/או אקולוגית, עולם שכל פינה בו מרושתת לשוק קפיטליסטי גלובלי, שזורה באותן רשתות גלובליות של מידע שמהן היא ניזונה ולהן היא חשופה, עולם שכמעט בלתי אפשרי לחשוב בו מחשבה שאין לה ערך כלכלי, יישומי, או חדשותי מיידי. בעולם הזה בעת הזו, מבקשת אותה פילוסופיה לפתח פרקטיקות של שיח ומחשבה "שעושים הבדל", שאינם נמדדים מייד על פי ערכי השוק או על פי מידת הקונפורמיות עם המשטר הקיים ועם השיח הנוהג בו, וגם לא על פי אמות המידה של המוסד האקדמי, לפחותלא כשהוא מתנהל מתוך אנלוגיה וזיקה הדוקה – ולעתים קרובות מתוך כפיפות – הן לשוק והן למדינה". (אופיר 2000 )

"פרקטיקות השיח" הפוסטמודרניות

קשה לדבר על מסקנותיה של פילוסופיה שכהנחת יסוד היא דוחה מכל וכל את אפשרותה של תאוריית-על. אך ניתן להבין את השלכותיה של פילוסופיה זו על ידי בחינת כמה מן המושגים שהיא פיתחה והנוגעים לענייננו:

* השפה.

השפה איננה נתפסת כמכשיר המייצג את המציאות (רפרזנטציה) אלא כמכשיר של פרזנטציה (משחק, הופעה, הצגה). השפה מתפקדת ברמה של "משחקי לשון", שמקור הלגיטימיות שלהם איננו מצוי בתוך המערכת הפנימית של כללי המשחק.

* דקונסטרוקציה.

זו האסטרטגיה של הפוסטמודרניסט כשיטת פרשנות, שמטרתה לחשוף מה באמת מסתתר מאחורי הטקסט. הדקונסטרוקציה מפרקת את השפה מיציבותה ומן היומרה שלה לדעת את האמת. הדקונסטרוקציה חושפת את אי הסדר שבטקסט. אין שום דבר מחוץ לטקסט אומר דרידה, לפיכך הכל פרשנות. ובמונח טקסט הכוונה איננה דווקא לטקסט כתוב. הכל טקסט – סרטים, ומחזות וארכיטקטורה, ונוף וגם האני הקורא המורכב מן הטקסטים שקלט.

* פרשנות.

אין סוף למעשה הפרוש. כל מעשה ייצוג כולל בתוכו פירוש ומזמין פירוש מחדש. אין משמעות אחרונה.

* האחר.

הוא כל מה שאיננו אני: האשה, הכושי, הפלסטיני, המזרחי, החרדי, ה"משוגע". המודרניסט לא הכיר בקיומו של האחר כסובייקט שזכותו להיות מיוצג או לדבר. הפוסטמודרניסט מחפש עוגן מוסרי בכך שהוא נוטל אחריות ומזדהה עם זרותו של האחר.

• נרטיב ומטאנרטיב

הנרטיב פרושו שכל תאור היסטורי הוא בעצם סיפור, אחד מרבים, ולא יותר מזה. מטאנרטיב הוא מונח ביקורתי המציין את הביקורת הפוסטמודרנית למי שמבקש לכתוב את תולדות ההיסטוריה (או הפילוסופיה, או המדע או האמנות) באמצעות סיפור-על ותאוריה גורפת על הטבע האנושי והחוקים המפעילים אותו. בעבר סיפקו הדתות המונותאיסטיות את סיפורי העל. המודרניזם המיר אותם בתאוריה הדרוויניסטית, בתאוריית מבנה החומר וכדומה. שניהם ביקשו למצוא עיקרון מארגן של המציאות. אבל הפוסטמודרניסט יאמר כי אין עיקרון מאחד לתיאור או הסבר של המציאות, אם מפני שהעולם כאוטי או מפני שההכרה האנושית מוגבלת.

• ההיסטוריה.

אין דפוס מאחד של זיקה אל העבר שאנחנו שייכים אליו או שהוא שייך לנו. אין קו אחד שמחבר את ההווה אל העבר. להווה יש יותר מעבר אפשרי אחד. אין מסגרת נורמטיבית אחת של התכוונות אל העבר שראוי לשמר ולזכור אותה. "בשום תחום אין גוף של ידע, של אורחות חיים, של נורמות מוסריות או של ערכים אסתטיים, הנמסר מן העבר להווה כשהוא טעון למפרע בכוח מחייב ביחס להווה. כל רגע של ההווה הוא הזדמנות לנכס מחדש חלקים מן העבר או להיפטר מהם". (גורביץ' 377 ואילך; אופיר תשנ"ז 135 ואילך)

פוסטמודרניזם = פוסט-יהדות

קל להסיק מן הנאמר למעלה כי הפוסטמודרניזם הוא שלילה של היהדות ואין אדם יכול להיות גם פוסטמודרניסט וגם יהודי. עמד על כך פרופסור אליעזר שבייד האומר כי אף שהיהדות בזמננו איננה השקפת עולם אחידה, הנה המכנה המשותף ליהודים הוא "השייכות לעם היהודי, לרציפות דורותיו המתאחדים על ידי זכרון היסטורי, מורשת של מקורות, תרבות ומסורת והכרת אחריות משותפת לעתיד. כל אלה מעוגנים בתודעת שייכות קיבוצית, בזיקוה מחוייבת למקורות המפרנסים השקפת עולם… השפעת השקפת העולם והאתוס של הפוסטמודרניות היא אפוא הרסנית לגבי כל צורות הזהות היהודית, הן במישור הקיבוצי והן במישור של זהות הפרט… זהו קרע החלטי, כי למרות החיים יחד באותה המדינה ולמרות הדיבור באותה הלשון, מתבטל היחד הרוחני המאפשר הידברות מעצבת זהות." (שבייד 648-649).

הציונות – ממודרניזם לפוסטמודרניזם

אי אפשר להסביר את ההתאבדות הקולקטיבית הזו המכונה "הסכם אוסלו" ו"תהליך השלום" (על כל גילגוליהם) בלי לבחון את ההתפתחות ההיסטורית של הציונות ואת התמורות שהתחוללו בחברה הישראלית. מתנגדי אוסלו נוהגים להאשים את "השמאל", המצטייר כאיזה גוף אמורפי שהשתלט על התקשורת, על הספרות והאמנות ועל השיח הציבורי. אין צורך בבחינה מדוקדקת מדי של הנפשות הפועלות – במיוחד כשמדובר בדור הצעיר – כדי להוכיח שאין קשר בינן לבין "שמאל", לא מבחינת הביוגרפיה האישית ולא מבחינת עולם המושגים. השמאל לגווניו והשמאל הציוני בפרט הוא חלק מן המודרניות. תהליך אוסלו כבר שייך לעידן הפוסטמודרני. הוא היה בלתי אפשרי לולא המציאות הפוסטמודרנית.

וכאן המקום לבחון מחדש את תולדות הציונות ומדינת ישראל בעיניים פוסטמודרניות. בחינה כזו מעלה שהציונות היתה חלק מן המודרניזם. היו בה כל המאפיינים של התנועות המודרניות במוצאי המאה ה-19 וראשית המאה העשרים: תפישה חילונית של המציאות; תשוקה פרומתאית ואמונה ביכולת לעיצוב הגורל (האישי והלאומי); אמונה בתבונה ובנאורות להבנת תהליכים היסטוריים; חזון של קידמה. תאור זה מתאים גם למי שרואה בציונית תנועה משיחית שהיא ייחודית לעם היהודי. החילון של המודרניזם לא היה אלא מעבר מן הכנסיה הנוצרית לכנסיות המודרניות – קומוניזם, סוציאליזם, השכלה, פאשיזם וכו'. גם הציונות עברה מן הדת של אביי ורבא לדת העבודה של א.ד. גורדון.

שונה הדבר לגבי הציונות הדתית-לאומית. "אבותינו" – אומר פרופסור שלום רוזנברג – "ניסו לבנות חברה ישראלית הבנויה על ברית היסטורית דתית-לאומית. ברית היסטורית זאת באה לידי ביטוי בשיתוף פעולה עם העולם החילוני. התוצאה היתה חברה דתית לאומית, חברה דתית פתוחה. הפוסט-מודרניזם בא לידי ביטוי בפוסט ציונות ודבר זה הולך והורס כל אפשרות של שיתוף פעולה. הציונות הדתית ממשיכה להאמין באוטופיה הציונית, אך השותף החילוני ההיסטורי של הציונות הדתית הולך ונעלם מעינינו. הרגשה איומה של בדידות תוקפת אותנו" (רוזנברג, 43).

המשבר שעבר על המערב בעקבות שתי מלחמות עולם והתפתחות "הקפיטליזם המאוחר" הגיע גם לישראל. באיחור של עשר עשרים שנה. כמו שם גם כאן הוא יצר את המצב הפוסטמודרני שהוביל לאובדן האמון בכל האיזמים למיניהם. כמו שם גם כאן התפתחה עילית אינטלקטואלית שניסחה את הפילוסופיה הניהיליסטית של הפוסטמודרניזם. בישראל קיבלה המישנה הפוסטמודרניסטית גוון מיוחד שמשמעותה התאבדות לאומית. אפשר שזו תרומתה הייחודית של המחשבה הפוסמודרנית הישראלית. מקורותיה ושורשיה הם בשינאה עצמית יהודית שידענו בכל הדורות.

פוסטמודרניזם נוסח ישראל

נושאי הלפיד של הפילוסופיה הפוסטמודרניסטית בישראל הם, רובם ככולם, אנשי אקדמיה מתחומי הפילוסופיה, היסטוריה, חינוך, סוצילוגיה, ספרות, קולנוע, לימודי מיגדר ועוד. הדמות הבולטת בקבוצה זו הוא עדי אופיר מאוניברסיטת תל-אביב, שייסד וערך עד לפני כמה שנים את "תאוריה וביקורת", השופר העיקרי של הפוסטמודרניזם בישראל. דמויות בולטות אחרות: יהודה שנהב (גם הוא עורך לשעבר של "תאוריה וביקורת"), אילן גור זאב, משה צימרמן, משה צוקרמן, ברוך קימרלינג, דני רבינוביץ', אורלי לובין, אילן פפה, יצחק לאור.

נושאי הדיון המרכזיים של קבוצה זו – במחקרים, בספרים (המתפרסמים בארץ ובחו"ל) במאמרים בכתבי עת וב"הארץ" – הם:

*הפלסטינים (בתוך זה נכללים: "הכיבוש"; ה"נישול" והאחריות לבעיית הפליטים ו"הקולוניאליזם" שהוא החטא הקדמון של הציונות).

* מעמד האשה.

* השואה.

לא פעם מעורבים הנושאים אלו באלו. כך, למשל, אומרת צביה גרינפילד – אשה המציגה עצמה כחרדית אך ספגה את עולם המושגים הפוסטמודרני – לקבוצת נשים חרדיות: "אתן לא מבינות שאתן והפלסטינים זו אותה בעיה"? וכשדנים ב"כיבוש" ובמצב הפלסטינים אחת ההשוואות החביבות היא למעשי הנאצים. כך, למשל, כותב עדי אופיר בספרו "לשון לרע": "חיפשתי דרך אחראית, שקולה, מנומקת, נטועה בדיון תורת-מוסר שיטתי, לשקם רצף מושגי שיאפשר להשוות בין הרוע שהתחולל באושוויץ לרוע שמחוללים צאצאי הקורבנות ויורשיהם לאנשים שאותם הפכו לפליטים, לגרים בארצם, לנתינים תחת משטר כיבוש צבאי, וגם ללוחמי חירות במאבק אנטי קולוניאלי, לטרוריסטים, לרוצחים" (אופיר 2000, פתח דבר). דברים דומים אומרים משה צימרמן, משה צוקרמן ורבים אחרים.

מישל פוקו ויקישיתוף

מישל פוקו ויקישיתוף

הפוסטמודרנים הישראלים הולכים בנושא זה בדרך סלולה של עמיתיהם במערב. הפוסטמודרנים טוענים כי אושוויץ היא נקודת המפנה של המאה ומגורמי המצב והמחשבה הפוסדטמודרניים. באושוויץ מתו לא רק מיליוני יהודים אלא מתה הנאורות והעולם המודרני. אך בפרסומיהם תרמו תרומה גדולה לנירמול השואה, אם לא להכחשתה. זאת, על ידי כך שהם אינם רואים בה איזו תופעה חריגה אלא חלק מכלל הרעות של העולם המודרני. "היא סיכום ממצה של הרציונליות האינסטרומנטלית והקידמה הטכנולוגית". (גור-זאב 277)

כך, למשל, מרטין היידגר, הפילוסוף הנאצי הנחשב למי שפתח בשיח הפוסטמודרני, אמר : "החקלאות היא עתה תעשיית מזון ממוכנת. הרי היא דומה במהותה ליצור גופות בתאי הגזים במחנות ההשמדה וכן דומה היא לשיטת מצור על אומות שלמות ולהרעבתן או לייצור של פצצות מימן" (גור-זאב שם)

וכאשר עוסקים הפוסטמודרנים ב"אחר" הם מגיעים להזדהות עם אותו "אחר" גם כשהוא מייצג משטר מתועב. כך אנחנו מוצאים את מישל פוקו, משבח את המהפכה החומייניסטית. פוקו ליווה את חומייני לשדה התעופה בפריז, כשזה יצא במסע הנצחון שלו לאיראן. פוקו שהה באיראן כמה שבועות במהלך המהפכה. בעקבות ביקור זה הוא פירסם בשנים 1978-1979 סידרת מאמרים על עליית חומייני והמהפכה האיראנית. במאמרים אלה הוא מתפעם מן "הממד הרוחני" שמביאים עמם החומייניסטים והשלטון האיסלמי לפוליטיקה והתלהמות מן החוויה הפנימית של ההמונים ברחובות. פוקו כותב שהרוחניות שגילה באירן חסרה כאוויר לנשימה לאירופה ההולכת ונחנקת (אוחנה 141).

מרטין היידגר ויקישיתוף ויקיפדיה גרמנית

מרטין היידגר ויקישיתוף ויקיפדיה גרמנית

מפוסט ציונות לפוסט ישראליות

הציונות נכנסה בישראל למרכאות כפולות מזה שנות דור. קם בארץ דור פוסט ציוני במובן זה שהציונות נחשבת בעיניו לדבר שאבד עליו הכלח. מנטרה שמשננים בבית הספר ובטקסים שאינם אומרים דבר לאיש.

הכתר המפוקפק של חלוץ הפוסטציונות מגיע לאורי אבנרי, שכשמונה חודשים לאחר הכרזת העצמאות כתב ב"הארץ" מאמר בו הוא אומר: "ביחידות הקרביות נעלמו לחלוטין כל הסיסמאות והפראזות האידאולוגיות. כל זה היה ציונות, משהו חסר תוכן שלא לעניין".

תום שגב אומר על מאמר זה כי "אבנרי ניסה להיות פה לדור של לוחמים שהתנסו בהלם השיבה מהקרב; למעשה לא רק ביטא מצב רוח קיים, כי אם במידה רבה גם המציא אותו" (שגב 39) אבל בחלוף השנים היתה העמדה שביטא אבנרי נחלתם של רבים. מדובר ב"ישראלים שאינם חיים עוד למען אידאולוגיה לאומית… הם לא עסוקים בעברה של המדינה אפילו לא בעתידה. הם חיים למען החיים עצמם" (שגב). כלומר מדובר בישראלים שסבורים כי תפקידה של הציונות נסתיים.

הפוסטמודרנים הולכים צעד אחד קדימה. הם הגיעו גם לפוסט ישראליות, כלומר לערעור על עצם קיומה של המדינה כמדינת העם היהודי. ברוך קימרלינג, למשל, קורא בספרו וכן בראיון ליהודה קורן ב"ידיעות אחרונות" לאמץ את המודל של שוויץ, בלגיה וקנדה. כלומר, בצד המדינה הפלסטינית, שתהיה יודן ריין, תהיה מדינת ישראל שכבר לא תהיה כל כך ישראל. כלומר יצטרכו לאפשר לערבים פרלמנט משלהם. את ההמנון לשנות. גם את הדגל צריך לשנות כי מקורו של הדגל הוא טלית. את יום העצמאות צריך לשנות ליום המדינה, אבל להעביר אותו ל-15 במאי (דהיינו התאריך הלועזי ולא העברי של הקמת המדינה). יום הזכרון יהיה יום זכרון לא רק לחללי צה"ל אלא גם לחללים הערביים.

ועיקר העיקרים: צריך לבטל את חוק השבות ולקבוע חוק הגירה, כמו בקנדה ובאוסטרליה. על כל משפחה יהודית שתורשה לעלות לכאן תורשה במקביל משפחה פלסטינית להגר לישראל. ישראל תפסיק להיות ארץ מקלט ליהודי העולם "ולתפקד כמדינה נורמלית". יהודי לא יוכל לקבל אזרחות, אלא לאחר שיוכיח שליטה בעברית או בערבית. (קימרלינג)

כאן המקום להדגיש כי ייחודיותו של הפוסטמודרניזם הישראלי – המתבטא בכך שהוא מוכן לוותר על עצם הקיום הלאומי – היא בעצם גילגול מאוחר של הרעל המרכסיסטי המחלחל בעולם המחשבה הישראלי מזה שנות דור. לחלק גדול מן הפוסטמודרניסטים הישראלים אין אמנם עבר מרכסיסטי בביוגרפיה האישית שלהם. אך קריאה בין השורות שלהם מגלה את הטרמינולוגיה המרכסיסטית. ומה שחשוב לא פחות, את השינאה העצמית היהודית שאפיינה את המרכסיזם בלבושו היהודי.

אך הבעיה שלנו איננה הפילוסופים אלא פשוטי עם. שטיפת המוח של הפרסומת, הטלוויזיה ויתר ערוצי התקשורת הכניסו אותם למצב פוסט מודרני שבו אין הם מוצאים טעם לכלום, אין משמעות לכלום. אין עבר ואין עתיד יש רק עכשוויזם של אכול ושתה.

על המצע הרקוב הזה של המציאות הישראלית אין פלא שצומחת האנטישמיות החדשה בעולם כולו. לראשונה בהיסטוריה הקריאה מוות ליהודים מקבלת תמיכת עידוד מחלק מן היהודים עצמם.

ללא מילים

ללא מילים

ביבליוגרפיה

אוחנה – דוד אוחנה, התשוקה הפרומתאית,

השורשים האינטלקטואליים של המאה העשרים מרוסו עד פוקו, ירושלים, 2000.

אופיר 2000 – עדי אופיר, לשון לרע , פרקים באונטולוגיה של המוסר, תל-אביב 2000.

אופיר תשנ"ז – עדי אופיר, פוסטמודרניזם: עמדה פילוסופית, בתוך חינוך בעידן השיח הפוסטמודרניסטי, עורך: אילן גור-זאב, ירושלים תשנ"ז.

גור-זאב – אילן גור זאב, אסכולת פרנקפורט וההיסטוריה של הפסימייזם, ירושלים תש"ס.

גורביץ' – דוד גורביץ', פוסטמודרניזם, תרבות וספרות בסוף המאה ה-.20 תל-אביב .1997

טאוב – גדי טאוב, המרד השפוף, על תרבות צעירה בישראל,תל-אביב, .1997

ליוטר – ז'או-פרנסואה ליוטר, המצב הפוסטמודרני, תל-אביב .1999

צוקרמן – משה צוקרמן, חרושת הישראליות, תל-אביב 2001)

קימרלינג – קץ שלטון האחוסלים, ירושלים 2001.

שבייד – אליעזר שבייד, פוסטמודרניזם והזהות היהודית, בתוך ערכים וחינוך בחברה הישראלית בעריכת י. עירם, ש. שקולניקוב, י. כהן, א. שכטר, ירושלים 2001.

קלדרון – נסים קלדרון, פלורליסטים בעל כורחם, תל-אביב 2000.

רוזנברג – שלום רוזנברג, פוסט מודרניזם – פרספקטיבה יהודית, "תוך וקליפה בתרבות המערב" דברים שנאמרו ביום עיון, מכללת הרצוג להכשרת מורים, ליד ישיבת הר עציון, בעריכת עמרם ינאי ומאיר מוניץ, אלון שבות, שבט תשנ"ו.

שגב – תום שגב, הציונים החדשים, ירושלים 2001.

איך נולדו זרעי הפורענות של המערכת המשפטית

מאמר זה נכתב בחלקו ב2009 וחלקו ב-2002 ישפוט הקורא אם הוא עדיין אקטואלי ב-2018

פסק הדין של השופט המחוזי משה דרורי, בפרשת האברך שדרס קופאית אתיופית מעורר שאלה חמורה יותר מפסק הדין עצמו. השאלה היא: מהי המערכת שהולידה פסק דין כזה המעורר פלצות (דהיינו מפלצתי).

תזכורת קטנה לאלה ששכחו או שכבר מאסו מזמן בקריאת עיתונים ובשמיעת חדשות. האברך בו מדובר מועמד להתמנות לבית הדין הרבני. הוא קנה מצרכים בסופרמרקט יצא בלי לשלם וכשניסתה קופאית ממוצא אתיופי לחסום את דרכו בגופה הפעיל את המנוע, הפיל אותה על מכסה המכונית ונמלט מן המקום כשהוא מותיר אותה חסרת הכרה. כל הארוע נקלט במצלמות האבטחה.

אלי ישי ממליץ

לפני מתן פסק הדין שלח מנהיג ש"ס אלי ישי מכתב לשופט בו קרא לו שלא "להרשיע מנהיג רוחני שנועד לגדולות".

השופט קיבל ככל הנראה את ההמלצה, שעל ערכה אפשר ללמוד מכך שזמן קצר לאחר שהשופט שלל מהנאשם את רישיון הנהיגה הוא נתפס כשהוא נוהג ללא חגורת בטיחות.

השופט דרורי החליטשלא להרשיע את הנאשם ורק הטיל עליו עונש של 180 שעות שרות לתועלת הציבור ופיצוי של 10,000 ₪ לקופאית.

המשפט המקומם

אך מה שהיה מקומם יותר מכל בפסק הדין היה משפט בו נאמר כי בעקבות הארוע והמשפט הקופאית "התקבלה סופית לחברה הישראלית כשווה בין שווים".

זהו משפט שיירשם לדראן עולם בהיסטוריה המשפטית של מדינת ישראל, ארץ קולטת עליה. המסר העולה ממשפט זה לכל עולה חדש: מצאו אברך שידרוס אתכם ואז תתקבלו כאן כשווים בין שווים.

את כבוד המערכת המשפטית הציל השופט העליון אדמונד לוי שמתח ביקורת חריפה ביותר על פסק הדין ואמר: "הארוע קשה ביותר. איני מבין כיצד לא מורשע אדם שמוכחת אשמתו".

"תקנת השבים"

למרות החלטת השופט לוי כבר נמצאו צדיקים שדיברו על איזון בין שער הרחמים לבין שער האשמות וכי השופט דרורי נהג לפי "תקנת השבים" וכבר היו דברים מעולם ששופטים הקלו בדיני עבריינים כדי לא לקלקל את הקריירה שלהם. ובכלל, כותב המשפטן ד"ר אביעד הכהן: "נקל לשער שאלמלא האמירות המיותרות שנכללו בפסק הדין של השופט דרורי, ההמולה התקשורתית ואזכור שם השופט (דרורי) כמועמד לבית המשפט העליון, היה תיק זה נבלע בהמולת הערעורים המוגשים, כדבר שבשיגרה, לערכאות העירעור".

רוצה לומר: בנסיבות אחרות היה השופט דרורי יושב בעוד כך וכך ימים על כס בית המשפט העליון ושופטים אחרים היו מזכים אברכים שהואילו בטובם לדרוס קופאיות, כדי לשלבם בחברה הישראלית.

וכאן מתעוררת השאלה: מי ואיך זרע את זרע הפורענות של המערכת המשפטית הזו. מצאתי את התשובה במאמר שפרסמתי לפני שש שנים. רוב הדמויות המוזכרות במאמר כבר החליפו תפקידים ואינם רלבנטיים לימינו. אך מתוך אותם דברים אפשר ללמוד מה הוליד את המערכת שהולידה את פסק הדין מעורר הפלצות הזה.

 

בית המשפט העליון (צילום: אסתר ענבר ויקישיתוף)

בית המשפט העליון (צילום: אסתר ענבר ויקישיתוף

והנה המאמר המקורי:

אדוני השופט, אדוני השופט,
זאת האמת? זאת כל האמת?

ינואר 2003

לא הממשלה שולטת במדינת ישראל. גם לא הכנסת. הכוח העיקרי נמצא בידי המערכת לאכיפת החוק – בתי המשפט, הפרקליטות, ועדות החקירה המשפטיות והמשטרה.

זוהי אולי המערכת המשפטית החזקה בעולם. המערכת הזו אמנם אינה שולטת ישירות, אך בפועל כפופים לה כל זרועות החקיקה והשלטון: הנשיא, ראש הממשלה ושריה, הכנסת, משרדי הממשלה, צה"ל וזרועות הביטחון, הרשויות המקומיות, ראשי מפלגות. כפופים לה עוד עשרות גופים, החל בוועדת פרס ישראל וכלה ברשות השידור. באחרונה גילה כבוד נשיא בית המשפט העליון, אהרון ברק, את דעתו כי מן הראוי אולי להכפיף גם את העיתונות הפרטית לשלטון המנהלי. אם תתקבל עמדתו יהיו גם העיתונים והעיתונאים כפופים למערכת המשפטית, מעבר לכפיפותם לחוק ככל אזרח. כך אולי נזכה שמערכת המשפט תתערב, אם תרצה, גם בהליכי בחירת מלכת היופי.

לכאורה אנו צריכים להיות גאים בעובדה שאנו מדינת חוק, היחידה במזרח התיכון. מדינה שבה כולם שווים בפני החוק וכולם כפופים לחוק. מערכת המשפט אינה מבחינה לכאורה בין עשיר לעני, בין בעלי זרוע פוליטית לבין פשוטי עם. עובדה היא שהמערכת המשפטית הביאה כבר להתפטרותם של נשיא, ראש ממשלה, שר בטחון ומפכ"ל. המערכת המשפטית חקרה והעמידה לדין שרים וחברי כנסת, ראשי שב"כ וראשי ערים, מנהלי חברות ובעלי הון – חלקם הורשעו בדין וחלקם יצאו זכאים.

העוצמה האדירה שבידי המערכת המשפטית מחייבת אותה להיות ללא רבב מבחינת התנהגות האישים המפעילים אותה והערכים המנחים אותה. הצדק צריך לא רק להיעשות, הוא גם צריך להראות. וחשובה לא פחות השאלה: האם המערכת הזו היא של העם ולמען העם, או שהיא מורמת מעם.

תופעת "הבנים של"

השופטים כבני אדם: כמו כל הורה גם הם רוצים שילדיהם ימשיכו בדרכיהם. כמו כל הורה הם גאים בהצלחת ילדיהם. כמו כל הורה המטען שמקבלים הילדים בבתיהם עוזר להם מאד בחיים. אין תמה אפוא שרבים מבניהם של שופטים בחרו ללמוד משפטים ועושים חייל בלימודיהם ובהתקדמותם המקצועית.

עד כאן אפשר לומר כי זו דרכו של עולם. אך העובדה שבניהם של שופטים וקרובי משפחה אחרים שלהם עושים התמחות אצל החברים של הוריהם מעוררת לא מעט שאלות של מראית עין.

 

אהרון ברק ויקישיתוף

אהרון ברק ויקישיתוף

ארבעת ילדיהם של אהרון ואלישבע ברק הם בוגרי משפטים וכולם עברו התמחות אצל משפטנים שהגיעו בהמשך לבית המשפט העליון. תמר ברק התמחתה אצל השופטת אילה פרוקצ'יה בבית המשפט המחוזי; אחיה של תמר, אבנר ברק, התמחה אצל ידידת המשפחה השופטת דורית בייניש בפרקליטות המדינה; האחות השלישת, אסתר ברק, התמחתה אצל שופט בית המשפט העליון תאודור אור; האחות הרביעית מיכל ברק התמחתה אצל שופט בית המשפט העליון גבריאל בך.

נשיא בית המשפט העליון ברק לא חידש כאן חידושים גדולים. הוא הלך בדרכם של קודמיו לנשיאות בית המשפט העליון. שני בניו של הנשיא מאיר שמגר התמחו אצל השופטים ברק ומרים בן פורת; שני בניו של הנשיא יואל זוסמן התמחו אצל שלמה לוין ואצל דוד ברטוב.

 

אלישבע ברק ויקישיתוף

אלישבע ברק ויקישיתוף

זוהי המשפחולוגיה שבראש הפירמידה. תקצר היריעה מלמנות את כל בני המשפחה של שופטים ואנשי פרקליטות שהתמחו אלה אצל אלה. רשימה קצרה על קצה המזלג: בנו של שופט בית המשפט העליון יצחק אנגלנדר, אסף, התמחה אצל הנשיא ברק כחצי שנה; לימור טירקל, בתו של השופט העליון יעקב טירקל, התמחתה אצל השופט בדימוס מנחם אילן; דניאלה בייניש, בתה של שופטת בית המשפט העליון דורית בייניש התמחתה אצל נאוה בן אור, המשנה לפרקליטת המדינה לעניינים פליליים שעימה עבדה בייניש כשכיהנה בתקפידים שונים בפרקליטות; ד"ר אריאל בנדור, בנה של השופטת דליה דורנר, עשה את התמחותו בבית המשפט העליון אצל השופט שלמה לוין ועוד הרשימה ארוכה.

למותר לציין כי "הבנים של" הם אנשים מוכשרים שעשו קריירה משפטית מזהירה כל אחד בתחומו.

חבר מביא חבר

פרופסור מני מאוטנר, דיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב אמר בכנס שהתקיים באוניברסיטת בר אילן את הדברים הבאים: "אם בודקים איך מונו שופטים לבית המשפט העליון בעשור האחרון מוצאים שזו שיטה של 'חבר מביא חבר'. זו אחת הסיבות לפגיעה באמון הציבור בבית המשפט העליון. במאמר שפרסם ביולי 2001 בביטאון הארצי של לשכת עורכי הדין ("עורך הדין") תחת הכותרת "קשרים או כישורים", הוא מפרט: "אם בוחנים את האופן שבו מונו שופטים לבית המשפט העליון בשני העשורים האחרונים ניכרת הבעייתיות שבחלק מהמינויים. ארבעה מהשופטים הם עמיתים אקדמיים מתוכם שלושה שכתבו ספר חשוב שראה אור ב-1969. כל המינויים הללו הם מינויים ראויים בעיניי. אבל כשמדובר בבית המשפט העליון מקומם של קשרים אלה נראה בולט לעין".

פרופסור יורם שחר, מרצה במרכז הבינתחומי בהרצליה אמר באותו כנס בבר-אילן: "זהו בית משפט צר והדוק, מלוכד פנימית בנאמנות תקדימית. ומעל לכל, בקצה של תכנית צרה זו, במרום פירמידת הכוח, הוצב נשיא השולט בכל מוקדי העוצמה, לא רק בבית המשפט העליון עצמו, אלא במערכת המשפט כולה".

ואכן, אהרון ברק הצליח לעצב את בית המשפט העליון בצלמו ובדמותו. בשבע שנות כהונתו כנשיא מונו השופטים יעקב טירקל, דורית בייניש, יצחק אנגלנדר, אליעזר ריבלין, אדמונד לוי ואיילה פרוקצ'יה. כולם מומלציו שרצה ביקרם.

התלמידה שמונתה על ידי ברק. דורית בייניש (ויקיפדיה העברית)

התלמידה שמונתה על ידי ברק. דורית בייניש (ויקישיתוף)

אחת מיוזמותיו הראשונות של ברק כנשיא הייתה למנות את דורית בייניש. דרכיהם הצטלבו במהלך הקריירה של שניהם. בייניש הייתה תלמידתו של ברק באוניברסיטה. כשברק היה יועץ משפטי לממשלה, בייניש היתה פרקליטה בכירה במשרד המשטים. כשכיהן ברק כשופט עליון הייתה בייניש פרקליטת המדינה. ברק גם הצליח למנוע מינויים שלא היו רצויים לו. כשניסה שר המשפטים יוסי ביילין למנות את פרופסור מרדכי קרמניצר לשופט עליון הצליח ברק לטרפד את המינוי. יש מקום לסברה שברק לא כל כך אוהב את קרמניצר, שמתח ביקורת קשה על פסקי דין של ברק.

"מערכת של אשכנזים"

בית המשפט העליון הוא כיום בית משפט לעשירים ולאשכנזים, אומר עורך דין סמי סמואל, נציג לשכת עורכי הדין בוועדה לבחירת שופטים. "כל עוד לשופטי בית המשפט העליון יש רוב בוועדה למינוי שופטים – המדיניות של 'חבר מביא חבר' לא תשתנה".
ועדת זמיר, שמונתה לבחון ולהציע שינויים בדרכי מינוי שופטים לא התעניינה בכלל בשאלה כמה מזרחיים יש בין השוטים. מה שעניין אותם זה "שאין מספיק ערבים – וזה מעיד על השקפת עולמם השמאלנית", אומר סמי סמואל.
עו"ד סמואל בדק ומצא כי מספר המזרחיים במערכת המשפט הגבוהה הוא כדלקמן: 2 מתוך 13 שופטי בית המשפט העליון; 4 מתוך 20 במחוזי בירושלים; 2 מתוך 47 במחוזי בתל-אביב; 1 מתוך 19 במחוזי בחיפה.

לדעתו, הרכב הוועדה למינוי שופטים הוא שגורם למצב הנוכחי. הרכב זה כולל 3 שופטים עליונים, 2 שרים, שני עורכי דין ושני חברי כנסת. שופטי העליון באים לוועדה כבלוק וגוררים אחריהם את כל היתר. הם גורמים לכך שמי שמערכת המשפט אינה רוצה בו לא יתקבל.

לשונם המעורפלת

 

ברק לא רצה אז הוא לא שופט. מרדכי קרמניצר (ויקיפדיה העברית)

ברק לא רצה אז הוא לא שופט. מרדכי קרמניצר (ויקיפדיה העברית)

פרקליטים רבים מתאוננים על סגנון פסקי הדין שלעתים נראים יותר כעבודה אקדמית מאשר כמסמך שנועד להראות צדק. התלונות בנושא זה רבות, החל בניסוח מעורפל שאי אפשר להבינו וכלה בהשתפכות פואטית כאילו ספרותית.

דוגמא אחת מני רבות לניסוח מעורפל של מסמך משפטי. זהו מכתבו של השופט דן ארבל, מנהל בתי המשפט, ליו"ר ועדת החוקה של הכנסת, אופיר פינס. ארבל השיב לפנייתו של פינס
בעניין עיכוב ההכרעה במשפטו של אברהם ליבוביץ' מעפולה. ליבוביץ', שהיה אז בן 72 (ביוני 2001), הגיש תביעה נגד קרן הגמלאות המרכזית על דרכי חישוב הפנסיה שלו. בית הדין האזורי דחה את תביעתו והוא ערער בבית הדין הארצי לעבודה שבראש ההרכב שלו ישבה אלישבע ברק. ההכרעה בערעור נמשכה ונמשכה ובעת הפניה כבר עברו ארבע וחצי שנים מאז הגשת התביעה.

וכך השיב השופט ארבל: "על פי התשובה שנמסרה לי על ידי השופטת ברק הבוקר עולה כי פסק הדין בעניין מר ליבוביץ לא נכתב עד עתה, על פי החלטת המותב בראשות אב בית הדין, סגן הנשיא דאז אליאסוף. הנימוק הוא שבאותו נושא כתבה השופטת ברק טיוטא של פסק דין עקרוני זה מכבר, אך פסק הדין עדיין לא שומע, שכן לא התקבלו עדיין חוות דעת של חברי המותב. על כן החליט המותב בעניין ליבוביץ להמתין עד שיוחלט באותו עניין עקרוני. יש להדגיש שענין ליבוביץ מתעכב שלא באשמת השופטת ברק. עם זאת מאחר ואותו ענין עקרוני מתעכב באשר ההרכב עדיין לא החליט בו, החליטה השופטת ברק לכתוב את פסק הדין בעניין ליבוביץ".
אגב, אין כאן שגיאות כתיב. מותב הוא מונח משפטי שמשמעותו הרכב בית דין לעבודה בו חברים גם נציגי המעסיקים והעובדים. שומע יש לנקד בשורוק ולא בחולם.

נפוטיזם

זו מלה הלקוחה מן הלטינית שמשמעותה: "העדפת קרובי משפחה על ידי מי שהשלטון בידו, מתן משרות גבוהות וזכויות מיוחדות אחרות לקרובים, גם כשאינם ראויים לכך" ( מילון אבן שושן). מילון אחר מגדיר את המונח במלה פשוטה יותר "פרוטקציה" ("לכסיקון לועזי עברי" – פרולוג).

לזה בדיוק התכוון היועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, כשהביע התנגדות בבג"ץ לשליחויות שהטיל אריאל שרון על בנו עמרי . וכך אמר רובינשטיין בבג"ץ: "מינוי קרוב משפחה לתפקיד מעלה חשש לנפוטיזם, אף אם אין כל כוונה לכך, ומערב במערכת היחסים, שהם יחסי עבודה במהותם, מערכות יחסים נוספות שאינן רלבנטיות כלל ועיקר, ועלולות לטשטש את התחומים ולהביא לידי עירוב שיקולים שאינם ממין העניין".

 

שלל את הנפוטיזם של שרון. אליקים רובינשטיין(ויקישיתוף)

שלל את הנפוטיזם של שרון. אליקים רובינשטיין(ויקישיתוף

האם מערכת המשפט נקייה מנפוטיזם?

בדיקה שטחית מראה שמערכת המשפט גדושה בבני משפחה של אישים בכירים במערכת. יומיים לאחר שהיועץ המשפטי רובינשטיין הגיש את הצהרתו בבג"ץ בעניין בנו של שרון מונתה רעייתו, מרים רובינשטיין, לתפקיד המשנה לפרקליטת המדינה, עדנה ארבל.

איש אינו חושד כמובן ביועץ המשפטי בנפוטיזם. מרים רובינשטיין נחשבת למשפטנית מוכשרת בזכות עצמה, ובמהלך הקריירה שלה לא נעזרה במאומה בבעלה. ויש אף אומרים כי מעמדו של הבעל אף הכביד על התקדמותה.

אך מה בדבר מראית עין? במיוחד לאור העובדה שפרקליטת המדינה כפופה ליועץ המשפטי לממשלה. (מלשכת דובר משרד המשפטים נמסר בשעתו כי "בנושאים שבטיפולה כפופה גב' רובינשטיין לפרקליטת המדינה ולה בלבד").

בני הזוג רובינשטיין אינם היחידים במערכת המשפטית. גם רעייתו של נשיא בית המשפט העליון, אלישבע ברק, עשתה קריירה משפטית מזהירה, עד שהגיעה לתפקיד שופטת בבית הדין הארצי לעבודה ולאחר מכן לתפקיד סגנית נשיא בית הדין הארצי לעבודה. גם עליה נאמר כי הקריירה שלה היא בזכות עצמה וכישוריה וכי לא היה כל קשר בין הישגיה לבין מעמד בעלה.

אך מה בדבר מראית עין?

לשונם הפואטית

בצד התבטאויות מלומדות ומעורפלות יש שופטים הרואים עצמם חופשים להתבטא בלשון פואטית, לפעמים פוגענית ואף מקוממת.

כמה דוגמאות:

* "עוד כורדית על דוכן העדים" – השופטת ויקטוריה אוסטרובסקי-כהן על עדה במשפט סמים שמרבית נאשמיו ממוצא עיראקי).

* "כנראה שלפתוח רגליים זה אצלו ביטוי טכני, כזה שאין לו הרבה משמעות" (השופט עזרא הדיה במשפט מעביד שהואשם בהטרדה מינית).

* "…הכוונה ללא ספק הייתה חינוכית" ( השופט אליהו כהן שזיכה אב ששבר אצבע לבתו לאחר שהילדה שיחקה בסקייטבורד בתוך הבית).

* "וכמאמרו של המלך לארנבון הלבן בהרפתקאות אליס בארץ הפלאות – מתחילים מהתחלה" ( השופט מישאל חשין)

 

מתחילים מהתחלה אמר השופט חשין בצטטו את עליסה בארץ הפלאות

*"שני הצדדים בחרו בטקטיקט משא ומתן המזכירה את מנהגו של פו הדוב, כאשר נשאל על ידי השפן האם הוא מעדיף דבש או שמנת מתוקה על הלחם, הוא התרגש והשיב: גם זה וגם זה" (רשם בית המשפט העליון השופט בעז אוקון).

* "מעט אוויר חם שהשתחרר בסופו של דבר ויצא בנפיחה יגעה שלא הניבה אפילו ריח רע לרפואה" (נשיא בית משפט השלום בבאר שבע, עודד אליגון, על הראיות שהביאה התביעה בתביעה שהוגשה נגד אביגדור קהלני).

* "יש נוצות על פרצופו" (סגן נשיא בית משפט השלום בחדרה, עמירם שרון, על אחד מעדי התביעה, במשפטו של ראש עיריית חיפה לשעבר, אריה גוראל). השופט ציטט את משל קרילוב "השועל והמרמיטה" המספר על שועל, שהתמנה שופט שלום בלול עופות. השועל הואשם בשוחד ובתגובה אמר: "אני ושוחד! אלוהים! \ היש עוד שקר כה מדהים?". ועל כך משיב לו המספר: "חלילה! ואולם רבות ראיתי ריע \ כי יש נוצות על פרצופך".

אריה גוראל (דוברות)

אריה גוראל (דוברות)

 

אריה גוראל טוען בספרו "העלילה" כימפלגת העבודה הוציאה חוזה על ראשו במטרה לחסלו ולפנות את הדרך לעמרם מצנע. הדבר היה בשנת 1992 לאחר שגוראל כיהן שלוש קדנציות. גוראל טוען כי המפלגה גרמה לכך שהוגשו נגדו כתבי אישום שהכפישו את שמו בתקשורת והנהיגה פריימריס פתוחים שד"ר יריב בן אליעזר הגדיר אותם כך: " קבלני קולות ארגנו התפקדות סיטונאית בסגנון 'חיש גד', ועשו את הסיסמא 'מתפקדים וקובעים' פלסתר". בסופו של דבר זוכה גוראל במשפט אך זה היה שנתיים אחרי הבחירות ולאחר שמצנע כבר נבחר.
בית המשפט העליון מתח ביקורת קשה על הביטוי בו השתמש השופט שרון. השופט יעקב קדמי כתב: "שופט נבחן, בין היתר ביכולתו לרסן עצמו". וקבע כי כשלונות חוזרים בתחום זה עשויים לעורר הרהרוים על מידת התאמתו לתפקיד.

* "בתיק שכזה המערער זקוק לא לסעד מן הצדק אלא לסעד מן הסדק" (סגן נשיא בית המשפט המחוזי בתל-אביב, השופט יהושע גרוס, במשפט על ליקויי בניה).

* "יש כאן פגיעה ביסוד חופש העיסוי" (סגן נשיא בית המשפט המחוזי בתל-אביב, על מערערת שהורשעה בניהול בית בושת).

עינויי דין מיותרים
החוק קובע כי שופט חייב לפרסם פסק דין שלושים יום לאחר מתן הסיכומים של הצדדים. לא כל השופטים מקיימים את החוק הזה. חלקם מתמהמהים בפרסום פסק הדין חודשים ארוכים ואפילו שנים, וגורמים בכך עינוי דין קשה לבעלי הדין.

הרקע לעיכובים הללו נעוץ בעומס הרב המוטל על השופטים. בתי המשפט מטפלים בכמיליון ומאתיים אלף תיקים בשנה. לפי הערכה מטפל כל שופט בכאלף תיקים לשנה שהם כארבעה תיקים ביום. לא כל שופט יכול לעמוד במעמסה הזו, אך יש המפגרים באורח ניכר ובאופן כרוני אחרי חבריהם. נשיא בית המשפט העליון פעל לא פעם כדי לעקור את התופעה. בספר "כבודו", שכתבה נעמי לויצקי על השופט ברק, מסופר על ביקורת שמתח ברק על השופט יעקב טירקל על הפיגורים בפסקי הדין שלו.
טירקל הסביר כי הוא חייב לנוח מדי יום בצוהריים. על כך אמר לו השופט ברק : "אתה רוצה לנוח? אין בעיה. יש לנו פה בבית המשפט ספה, תוכל לנוח עליה".

הנהלת בתי המשפט נמנעת מלפרסם את שמותיהם של שופטים שנוהגים לעכב את פסקי הדין שלהם תקופה ארוכה. הם מסתפקים בכך שכל שופט המעכב פסק דין יותר משנה ביותר מארבעה תיקים מקבל מכתב דרבון מן הנשיא ברק או ממנהל בתי המשפט, השופט דן ארבל.

בין השופטים שזכו למוניטין הלא מחמיא של מעכבי פסקי דין תופסת מקום בולט השופטת אלישבע ברק. כמו בסיפור על הגימלאי של קרן הגמלאות שסופר למעלה התעכב אצלה יותר משנתיים גם תיק ערעור של הביטוח הלאומי על החלטת בית הדין לעבודה בעניין תביעה של עובד ציבור. בסך הכל התעכב התיק הזה בערכאות שונות כעשר שנים.

כמה דוגמאות לעיכובים שגרמו עינויי דין:

* השופטת מיכל לויט עיכבה החלטה בענין תביעת פיצויים של סטודנים שעסקו בשמירה כמעט שלוש שנים.

* השופט אדי תיכון מבית הדין האזורי לעבודה בירושלים עיכב כשנתיים פסק דין בעניין תביעת ספרית שלקתה במחלה כרונית והתפטרה ומעבידה סרב לשלם לה פיצויים. היא קיבלה כ-5000 ש"ח רק לאחר שלוש שנים.

החלטות מקוממות

* צולם ביום חול שודר בשבת. ארבעה צעירים מהישוב הדתי מצפה כרמים עתרו לבג"ץ בבקשה שיאסור על הרשות השניה לשדר בשבת סרט תיעודי שצולם על אורח חייהם. הסרט צולם ביום חול אך העותרים לא הסכימו שהסרט ישודר בשבת בנימוק שהדבר פוגע ברגשותיהם. הם לא הסתפקו בכך שתהיה כתובית שתציין "צולם ביום חול". בקשתם נדחתה והנשיא אהרון ברק נימק החלטתו בכך שהענות לבקשה "תביא לתחילת סופם של שידורי טלוויזיה בשבת". השופטת דליה דורנר חלקה על דעתו של ברק וקבעה שיש לקבל את העתירה הואיל ודחייתה "מפר שלא כדין את זכותם לחופש הדת".

• מעשה ברבנית שעיקמה מגב של מכונית. בינואר 2001 החליטה המשטרה להגיש כתב אישום נגד הרבנית חיה רענן, אלמנתו של הרב שלמה רענן הי"ד שנרצח בחברון. היא הואשמה בכך ש"הרסה ופגעה במזיד ושלא כדין ברכבו של איברהים שאהיו בכך שעיקמה את המגב השמאלי של הרכב, בשל כעסה שהמתלונן לא נסע לאחור כפי שדרשה". חבר הכנסת שאול יהלום כתב מכתב ליועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, בו נאמר: "עד כדי כך הגיעה אטימות התביעה במדינתנו, להגיש כתב אישום כזה נגד אלמנה שבעלה נרצח בביתו?". רובינשטיין השיב כי רק אם הרבנית תגיש בקשה לעיכוב הליכים תיבדק הבקשה.

עד כאן המאמר משנת 2003

מגדלור באפלה

[אדמונד לוי ז"ל נפטר באוקטובר 2011]
אי אפשר לסיים כאן בלי לציין את חריגותו של השופט אדמונד לוי בנוף המערכת המשפטית.

 השופט אדמונד אליהו לוי, הוא יליד עיראק, בן למשפחה ליכודניקית (הוא עצמו היה פעיל בליכוד וסגן ראש מועצת רמלה מטעם הליכוד). מ-1977 עד 2001 עשה קריירה משפטית מהירה: שופט צבאי, שופט שלום ושופט מחוזי וב-2001 מונה לשופט בית המשפט העליון – חריג מאד במוסד זה – חובש גיפה יוצא עדות המזרח ולאומי בהשקפותיו.

בפסיקתו נתגלה כאקטיביטת חריף בתחומים רבים.

בין פסיקותיו, החלטותיו והתבטאויותיו:

• השאיר (בעקיפין) את החוק המונע איחוד משפחות בין פלסטינים לתושבי ישראל
• השר היחיד שפסק כי למשה פייגלין זכות להתמודד בבחירות לכנסת ה-16
• מתח ביקורת על החלטת שרון לפטר את שרי הימין כדי להשיג רוב לתכנית ההתנתקות
• מתח ביקורת קשה על עיסקת הטיעון עם הנשיא לשעבר משה קצב
• ביקש לפסול את תכנית ההתנתקות (אך נמצא במיעוט) בנימוק שההתנתקות אינה חוקתית. עוד נימק את עמדתו בכך ששרון הוליך שולל את בוחריו.

דוגמא נוספת של שופט חריג הוא מנחם קליין שהכריע במשפט דיבה נגד ידיעות אחרונות  בהסתמכו על הרמב"ם.

זה מה שאמרו חילונים על מערכתהמשפט

חיים הרצוג נשיא המדינה לשעבר: ״הגישה (של ברק) מסכנת את בסיס הדמוקרטיה״ (בספרו ׳דרך חיים׳).
פרופסור רות גביזון – (בעבר נשיאת האגודה לזכויות האזרח): ״אני חושבת שאין אף בית משפט בעולם שנטל לעצמו סמכר־ות כאלה״ (׳ידיעות אחרונות׳ 21.11.95).
מאיד שמגר – (לשעבר נשיא בית המשפט העליון): ״לטעמי לא הכל שפיט״.
משה לנדוי – (לשעבר נשיא בית המשפט העליון): ״איזו דמוקרטיות יש במסירת התפקיד לבקר החלטות שנתקבלו באורח דמוקרטי לגוף אוליגרכי כבית המשפט״?(׳הארץ׳ 1.10.97).
יעקב מלץ – (שופט בית המשפט העליון בעבר): ״התיאוריה (שמותר לבית המשפט להתערב בנעשה בכנסת) אין לה שום אחיזה במציאות״. (׳כל העיר׳ 10.5.97).
פרופסור שלמה אבינרי – ״בשנים האחרונות הביא האקטיביזם השיפוטי של בג״צ לידי כך שחלק לא קטן מן האוכלוסייה בארץ (ולא רק קיצוני העדה החרדית) החלו לראות את בית המשפט כאויב״.
ח״כ עו״ד יונה יהב: ״הבג״ץ מעוות את הסדר הדמוקרטי במדינה״.
עו״ד דרור חוטר-ישי  (יו״ר לשכת עורכי הדין): ״התפיסה של ברק מערערת את המבנה הדמוקרטי של המדינה. ברק הפך את עצמו למנכ״ל על של המדינה״(׳הארץ׳ 9.10.97!).

העיתונאי אמנון דנקנר: ״מערכת המשפט הולכת ולובשת אופי ׳דתי׳ במובן שהיא טוענת לבלעדיות ולסופיות של האמת שהיא מנפיקה בפסיקותיה, מתקוממת נגד כל התערבות חיצונית וגם עומדת על זכותה לקבוע את הכללים המגבילים מאוד של הביקורת הנמתחת עליה בפומבי. ברק הוא  הנציג המובהק של הגישה האימפריאליסטית של מערכת  המשפט" (׳הארץ׳ 7.1.96). ,

  

קישורים

אהרון ברק כמחולל המפץ הגדול

איך נולדו זרעי הפורענות

היום בו התחוללה מהפכת אהרון ברק
הסיפור האמיתי מאחורי פרשת אשר ידלין

דניאל פרידמן הספין הגדול של אולמרט
 

עלייתו ונפילתו של עיתון "חדשות&quot ועורכו יוסי קליין

 

עיתון "חדשות" כבר שייך להיסטוריה הנשכחת של התקשורת הישראלית. אבל פתאום עלה קול מאוב – יוסי קליין העורך האלמוני של אחד הכישלונות הגדולים של התקשורת הישראלית פתח את פיו. והיתה לו בשורה לעם היושב בציון.:המתנחלים מסוכנים למדינה כמו החיזבאללה. מי אתה יוסי קליין [ אפריל 2017]

 

עיתון חדשות הוקם לפני קרוב ל-30 שנה והתקיים פחות מ-10 שנים. לגבי הדור שהיה אז בשנות העשרה של חייו הוא זכור כחוויה מעצבת. עיתון ששבר את כל הטבואים של העיתונות הגדולה ("הארץ", "ידיעות", "מעריב" ) היה צהוב כפי ששום עיתון ישראלי לא היה לפניו ויחד עם זאת היה גם שמאלני שנתן לקוראיו את ההרגשה שהם חלק מהחברה הישראלית.

לוגו של חדשות

ראוי לדון בסיפורו של "חדשות". לא בגלל העבר אלא בגלל ההווה. כי "חדשות" היה מעין מחלה ויראלית, שהפיץ את הוירוסים שלו לכל אמצעי התקשורת. הואיל והייתי עד קרוב למאבק שבו הביס "ידיעות אחרונות" את "חדשות" אספר את הסיפור, כפי שנראה מן העבר השני של הרחוב. ידיעות ניצח, אך כולנו הפסדנו. מי שרוצה לדעת מדוע העיתונות הישראלית צהובה כל כך ויחד עם זאת שמאלנית כל כך חייב ללמוד את הלקח של "חדשות".

להמשיך לקרוא

דרכו של אמנון לורד מן השמאל ההזוי אל הקול הצלול של הציונות השפויה

אחי נהרג במלחמת ההתשה וכשהשמאל התחיל להשמיץ את יוני נתניהו כדי להכפיש את ביבי, נדלקה אצלי נורה אדומה" * "בקיבוץ בו נולדתי היתה ספריה עשירה. אבל לא יכולת למצוא שם את כתבי ז'בוטינסקי. ועל אורי צבי גרינברג ידענו רק שהיה פשיסט" * "בשלב מסוים הבנתי שאני באופן אישי, כאיש שמאל אמיתי, נדרש להתכחש לגרעין ושורש הזהות שלי" * סיפור ישראלי על האל שהכזיב

 

הקול הצלול של הציונות השפויה. אמנון לורד.

הקול הצלול של הציונות השפויה. אמנון לורד.

אמנון לורד הוא אולי הדובר המוכשר ביותר והצלול ביותר של המחנה הלאומי-ציוני. אך קולו הוא כקול קורא במדבר. התקשורת השמאלנית ברובה המכריע חסומה בפניו ומתעלמת ממנו. הטור שלו ב"מקור ראשון" נקרא אמנם בשקיקה על ידי אלפי קוראים מעריצים.אך זהו קהל הבית של האוהדים המשוכנעים. לציבור הרחב מגיע קולו בעקיפין, טיפין טיפין, בראיונות נדירים ברדיו ובטלוויזיה ובציטוט מאמריו על ידי אתרים שונים.

[תוספת ינואר 2018 – המצב השתנה מאז הפך לורד לכותב בכיר ב"ישראל היום", העתון הנפוץ במדינה וקולו מגיע לקהל רחב]

מצב זה הביא אותי לבקש מאמנון חברי  לפרסם את מאמרו על כנס"האנטישמיות החדש" שהתקיים באוניברסיטת חיפה. על ידי כך הגיע קולו לציבור רחב המגיע לאתר "היגיון בשיגעון" בעיקר באמצעות החיפוש בגוגל, אלפי חברים בפייסבוק וקהל מסור של מנויים.

להמשיך לקרוא