ארכיון שנתי: 2007

עם הפלסטינים האלה רוצים לעשות שלום

מה שהם רוצים נאמר בקליפ ששודר ברשות הפלסטינית: "מירושלים ועכו ומחיפה ומיריחו ועזה ורמאללה, מבית לחם ומיפו, ומבאר שבע ורמלה, משכם לגליל ומטבריה לחברוןומשכם לגליל ומג'נין לחברון" 

פלסטין ללא ישראל

פלסטין ללא ישראל

להמשיך לקרוא

אולמרט ובן גוריון מצא את ההבדלים

בימים שבמצרים היה מלך (ושמו פארוק) ובהודו עמד מנהיג בראש תנועה לשיחרור הודו מהבריטים (ושמו גנדי) נפוצה הבדיחה הבאה: מה בין פארוק לגנדי? שניהם שמנים חוץ מגנדי. למי שאינו יודע או אינו זוכר פארוק היה אחד האנשים השמנים בעולם וגנדי אחד הרזים בעולם.

נזכרתי בבדיחה הזו לשמע ההשוואה הנואלת שעשה ראש הממשלה אהוד אולמרט בינו לבין בן גוריון. וכך אמר אולמרט באזכרה השנתית לבן גוריון בשדה בוקר:
"אני מרשה לעצמי לחשוב על בדידותו של בן גוריון באותן שעות שבהן היה צריך להכריע מול משא ההיסטוריה כנגד עצות טובי חבריו ויועציו. לא היה לצידו אדם זולת מצפונו חוש האחריות שלו ואלוהיו".

ומה המסקנה?
שניהם, אולמרט ובן גוריון, מנהיגים דגולים חוץ מאולמרט.

ההשוואה כל כך נואלת שאי אפשר לעשות אותה ברצינות. רק למען השעשוע האינטלקטואלי כדאי לעשותה.
בן גוריון הקדיש את כל חייו למען תחיית עם ישראל בארצו.
• אולמרט הקדיש את רוב חייו לעשיית קריירה אישית מרופדת בהרבה כסף.
• בן גוריון היה נקי כפיים שמעולם לא ניצל את הקופה הציבורית לטובתו האישית.
• אולמרט כבר יצא זכאי מהרבה חשדות ועוד חקירות רבות ממתינות לפתחו.
• בן גוריון כשנטל על עצמו את תיק הבטחון הקדיש יומם ולילה ללימוד יסודי ביותר של נושאי הביטחון.
• אולמרט שרת בצה"ל ככתב צבאי וכזו גם נשארה השכלתו הצבאית.

* בן גוריון ידע להפיח אמונה תקווה והתלהבות בעם ובנוער בפרט.

* אולמטר מפיץ מורך לב.

בן גוריון במפגש עם תלמידי תיכון בשיך מוניס בשנות החמישים (ויקישיתוף)
• בן גוריון ניהל את מלחמת השיחרור בתבונה ובזהירות. את מבצע קדש הכין זמן רב מראש וכשהגיע מועד ההכרעה נפל למשכב מרוב דאגה וחרדה לתוצאותיה.
• אולמרט יזם וניהל את מלחמת לבנון השניה בחוסר אחריות פושעת.
• בן גוריון היה איש ספר רחב אופקים, למד יוונית כדי להבין את אפלטון וספרדית כדי להבין את סרוואנטס.
• אולמרט אדם מוגבל בהשכלתו. הספרים היחידים שהוא מבין בהם הם ספרי חשבונות.
• בן גוריון הקים את המדינה, אולמרט הורס אותה.

 

התנ"ך של השומר הצעיר שהוציאו מתוכו את אלוהים

(גירסה מעודכנת למאמר שנכתב בפברואר 2006)

zvi-aaronson

"תנ"ך שאלוקים אינו ממלא בו שום תפקיד". חוקר ד"ר צבי אהרונסון. צילום: זאב גלילי

 

לפני זמן רב הגיעה לאוזני שמועה על יוזמה להוציא לאור ספר תנ"ך שאלוהים אינו מוזכר בו. מעולם לא ראיתי עותק של תנ"ך כזה וכל האנשים שחקרתי בנושא אמרו לי שלא היה ולא נברא.

באחרונה התקשר אלי הקורא ד"ר צבי אהרונסון, מבית הספר לחינוך של בר-אילן ואמר לי שאכן הייתה יוזמה כזו. אחד המחנכים הבולטים של החינוך הקיבוצי, מרדכי סגל, הוציא לאור חלקים מן התנ"ך, בלי שאלוהים ממלא בו תפקיד כלשהו. הוא אף כתב מסה ומבואות שהסבירו את הפילוסופיה מאחורי היוזמה הזו. ד"ר אהרונסון מחזיק את היצירות הללו בספרייתו והביאן להראות לי.

 

 שער הספר תנ"ך ללא אלוהים

שער הספר תנ"ך ללא אלוהים

איך מסלקים את האלוהים מן התורה?
הנה כמה דוגמאות:
בשמות יד ל-לא של התנ"ך האמיתי אנו קוראים:
"וַיּוֹשַׁע ה' בַּיּוֹם הַהוּא אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרָיִם וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת מִצְרַיִם מת על שפת הים. וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים וייראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו".

בגירסת סגל הנוסח הוא כדלקמן:
"ביום ההוא נושע ישראל מיד מצריים וישראל ראה את מצריים – מת על שפת הים והאמינו במשה".

בספר שמות יז ד-ה האמיתי כתוב:

"וַיִּצְעַק משֶׁה אֶל ה' לֵאמר מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה עוֹד מְעַט וּסְקָלֻנִי"
וַיאמֶר ה' אֶל משֶׁה עֲבר לִפְנֵי הָעָם וְקַח אִתְּךָ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וּמַטְּךָ אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת הַיְארֹ קַח בְּיָדְךָ וְהָלָכְתָּ".

ובגירסת סגל נטולת האלוהים כתוב:

"ומשה צעק לאמור: מה אעשה לעם הזה עוד מעט וסקלוני. ומשה עבר לפני העם ולקח אתו מזקני ישראל ומטהו אשר היכה בו את היאור לקח בידו והלך אל הצור בחורב…".

 

 משה מכה את המצרי - מתוך הספר.

משה מכה את המצרי - מתוך הספר.

עניין אותי לדעת איך שיכתב מרדכי סגל את הפסוק הראשון בספר בראשית. אך לד"ר יעקובסון לא היה חלק זה של הספר. עדת ראיה ספרה לי כי הוא נפתח במלים הבאות: "בראשית נבראו השמים והארץ".

את הפילוסופיה שמאחורי היוזמה שלו הסביר מרדכי סגל במבואות בהן הוא כתב בין היתר:

"הדיאלקטיקה של התפתחות תרבותנו … העלתה את אמונת אלוהים… אולם תרבותנו הגיעה… אל התיזה האנושית… אמונת האדם היא הפתרון היחיד לבעיות התרבות של זמננו.

"… לא נכללו בסיפורים שום דבר הנוגע ליחסי אדם אלוהים ושום הנמקה אלוהית למעשי האדם… המבול פורץ כפגע טבע…משה ניחן בסימני בשר ודם שלו, כמנהיג אמיץ ומסור… כוחות על אנושיים ועל טבעיים… אינם בנמצא כאן. רק האדם עצמו מופיע לעיתים בשיאי יכולת מופרזים… הפרזה זו מביאה לידי בליטות את המוטיב האנושי…"

עד כאן הסברי מרדכי סגל לשיטתו.

כאמור, לא יצא תנ"ך שלם במתכונת זו אלא יצאו קונטרסים הכוללים סיפורים מן התורה , יהושע, שופטים, ספר יונה ועוד.

בשנת תשט"ז יצא לאור ספר אחד "בהוצאת קבוצת מורים" ספר נוסף יצא מאוחר יותר בהוצאת הקיבוץ המאוחד. האחד נועד לילדי הגן שאינם יודעים קריאה והאחר לילדים בני 8-9.

ד"ר אהרונסון נמנה בעבר עם הצוות שהכין את תכנית הלימודים הראשונה בתנ"ך לבתי הספר הממלכתיים דתיים. הוא נולד בירושלים, למד בישיבת כפר הראה ובסמינר למורים והקים את בית הספר הממלכתי דתי באילת. למד באוניברסיטה ונשלח לשיקגו להשתלמות מטעם האגף להכנת תכניות לימודים. עבודת הדוקטור שלו עוסקת בהכנת תכניות לימוד.

ד"ר אהרונדון שולל את התיזה של אניטה שפירא לא רק בנושא של נטישת התנ"ך בגלל מלחמת ששת הימים וניכוסו על ידי דור הכיפות הסרוגות. התנ"ך לא היה לדבריו בראש מעיניו של הנוער גם לפני מלחמת ששת הימים. אנשי העליה השניה אולי החזיקו כל אחד תנ"ך בחדרו. אך בזרם העובדים למדו פחות תנ"ך מבכל הזרמים האחרים.

לפני איחוד הזרמים לזרם ממכלתי וממלכתי דתי למדו בזרם העובדים רק כ-10 אחוז מזמן הלימוד תנ"ך. לעומת 16 אחוז בזרם הכללי ו-23 אחוז בזרם המזרחי.

לאחר הנהגת החינוך הממלכתי נקבע כי בממלכתי הכללי ילמדו 15 אחוז תנ"ך בממוצע מזמן הלימוד ובזרם המממלכתי דתי 24 אחוז – 95 שעות לשנה מול 160 שעות.

נכדתו של מחבר התנך

ללא אלוהים חזרה בתשובה


מאיר בן גור היה בעבר עיתונאי בכיר, ממקימי בית סוקולוב ומרכז מקצועי של אגודת העיתונאים. הוא נמנה עם מייסדי עיתון " למרחב" , כתב וערך ב" הארץ" וב" מעריב" .

לפני שנים נשא לאשה את הסופרת נעמי פרנקל. על שניהם עבר מהפך שהביא אותם מהשומר הצעיר, בו גדלו וחונכו, לרמת ממרא שבקרית ארבע, שם הם מתגוררים מזה שני עשורים ויותר.

זמן קצר לאחר מעברם לקרית ארבע נתבקש בן-גור להרצות בישוב תקוע. במהלך ההרצאה הקריא מתוך ספר שבו סיפר את סיפור חייו, מיום עלותו לארץ ישראל ועד שנת תשס" ד.

בית היתר הקריא קטע המתייחס למרדכי סגל, עליו סיפרתי למעלה, בהקשר להוצאת התנ" ך ללא אלוהים. וכך נאמר בספרו של בן גור:

" מרדכי סגל היה מראשי המחנכים של השומר הצעיר בקיבוץ משמר-העמק. הוא התפרסם כמוציא "התנ" ך של סגל", שנשמע כך: "בראשית נבראו השמים והארץ ורוח מרחפת על פני המים". וכן הלאה וכן הלאה. חס ושלום שלא להזכיר את שם האלוהים. על-פי תנ"ך זה לימדו את ילדי המוסד החינוכי של השומר הצעיר במשמר-העמק" .

עד כאן דברי בן-גור.

בקהל ישבה אישה צעירה ושביס על ראשה, והאזינה רב קשב. רק בסיום הכנס הזדהתה, קמה ואמרה בקול ביישני:

"אני נכדתו של סגל". "

על הארוע סיפרה לי דבורה צוריה מבית הדסה בחברון:

" הנוכחים נדהמו. נכדתו של יוצר התנ" ך, שאינו מזכיר את שם אלוהים, נמצאת במחננו. עובדה" .

אייל כפכפי על שיטת סגל בלינה משותפת

בשנות ילדותה במעוז חיים, נהגו ההורים והמחנכים בקיבוץ על פי התיאוריות הפילוסופיות-חינוכיות של החינוך המשותף מבית מדרשו של מרדכי סגל. לימים חיברה מחקר ביקורתי על תפישות חינוכיות אלה שהתיימרו לעצב אדם חדש, וב-98' פירסמה אותו כספר, "כשתילי זיתים". בעת עבודתה על הספר נולד נכדה הראשון אורי. "כשהנקתי את אורי", מספרת בתה, מרווה שמואלי, "היתה אמא לידי ופתאום היא נזכרה שכאשר אני נולדתי הביאו אותי היישר מבית החולים לבית הילדים שבמעוז חיים. אמא היתה באה לשם להניק אותי כל ארבע שעות ולאחר כחודש וחצי היא חזרה ללמד והחלב נגמר. בעודה מתבוננת באופן שאני מגדלת את אורי התינוק, התחוור לה פתאום איך גידלו אז את הילדים. היא לא אמרה אף פעם שלינת הילדים היתה טעות, והיא ידעה שגם אני ברחתי מבית הילדים בלילה לחפש את אבא, אבל אני בטוחה שהיא חשבה שהשיטה ההיא לא היתה טובה דיה, כי לא היה בה מספיק חום ואהבה".

תנ" ך ללא אלוהים יצא גם ביידיש


בעקבות הדברים שפרסמתי על ה" תנ"ך ללא אלוהים" של מרדכי סגל ונלמד בתנועה הקיבוצית, נתברר לי כי תנ"ך דומה יצא גם ביידיש.

על קיומו של תנ"ך כזה, בשתי גירסות שונות, סיפרה לי ד"ר ענת אדרת.

הספר האחד ראה אור ב-1928 בניו יורק ומחברו הוא יעקב לעווין. ספר אחר יצא בשנת 1948 בבואנס איירס. שני הספרים אינם תרגום מלא של התנ"ך אלא סיפורים נבחרים.

 

 שער התנ"ך ללאאלוהים ביידיש מהדורת

שער התנ"ך ללאאלוהים ביידיש מהדורת ניו יורק

יעקב לעווין מסביר בהקדמה לספר כי הוא החליט להוציא ממנו את האלוהים הואיל והוא כבר איננו רלבנטי לבני הדור שלו נועד הספר.

הופעת תנ"ך ביידיש באותה רוח שהניעה את התנועה הקיבוצית החילונית תפתיע ודאי רבים מן הקוראים. אלה מכירים את היידיש כשפה המדוברת, בפי מבוגרים וילדים, בבני ברק, במאה שערים ובריכוזים חרדיים בעולם. יש במקומות אלה מוסדות חינוך שבהם שפת הלימוד היא יידיש. ד"ר תמר אל-אור, שערכה מחקר אנתרופולוגי, בקרב משפחה חרדית (שבתוכה חיה תקופה ארוכה) מספרת בספרה "משכילות ובורות" כי הבעל התנה עם אשתו לפני הנישואין ששפת הדיבור בבית תהיה יידיש.

היידיש נולדה בגרמניה אך עברה מזרחה אל הריכוזים היהודיים שהלכו וגדלו במזרח אירופה. היא קלטה מילים צורות לשון ומבנים תחביריים מן העברית, הגרמנית, השפות הסלאביות, הרומניות ועוד. מה שהפך את היידיש לשפה המרכזית של רוב העם היהודי עד לערב השואה הייתה בראש ובראשונה העובדה הדמוגרפית שרוב היהודים בעולם היו דוברי יידיש.

בשנת 1897 נערך באימפריה הרוסית (שכללה אז חלקים מפולניה) מפקד אוכלוסין בו הצהירו 98 אחוזים מכלל היהודים (שמנו במפקד 5,189,000 ) כי היידיש היא שפת אמם. במפקד שנערך בוארשה ב-1931 הצהירו 88.9 אחוז כי שפת אמם יידיש.

רוב שנותיה הייתה היידיש שפה מדוברת ולא שפה כתובה. לאורך הדורות כתבו יהודים בני כל הגלויות עברית. אם נכתבו ספרים ביידיש הרי אלה היו לרוב לצרכים דתיים ספציפיים כמו סיפורי המקרא ואגדות חז"ל לנשים בסדרת " צאינה וראינה" (ובצידן גם סיפורי מעשיות לנשים).

כשפרצה ההשכלה אל תוך העולם היהודי, נתעוררו כוחות יצירה חדשים שהיו כבושים משך שנים. אלה התבטאו בתוך זמן קצר ביצירות ספרות, תיאטרון ועיתונות עשירים. ספרות זו שיקפה את תהליך החילון שעבר על העם היהודי מן האמנסיפציה ועד לערב השואה. חוקרת פולניה, ד"ר אלינה צאלה, הצליחה לאתר 36 יומונים, 123 שבועונים, 78 דו-שבועונים, 201 ירחונים, 226 שנתונים ו-222 כתבי עת יהודיים, שהופיע בפולניה עד לפרוץ מלחמת העולם. כבר בתחילת המאה ה-20 הגיעה תפוצתם של ארבעה עיתונים יומיים שראו אור ביידיש כמעט למאה אלף ביום.

לפני שנים לא רבות החל צעיר יהודי אמריקני, אהרון לנסקי שמו, לאסוף ספרי יידיש כדי להצילם מכיליון. הוא הקים את "המרכז העולמי לספרי יידיש" והצליח לאסוף עד היום למעלה ממיליון וחצי ספרים. (ראה ספרו " נגד כיוון ההיסטוריה" , בהוצאת כתר). מובן שלא כל הספרים ביידיש הם ספרי מופת. יש בהם הרבה גרפומניה ואף ספרות פורנוגרפית וספרות זולה למשרתות. אבל המספר הזה נותן מושג על עצמתה של התרבות הזו שכמעט נכחדה.

על מהותה של היידיש כותב פרופסור דב סדן: " … לשון יידיש היא לשון דיבור מובהקת… משמעות ניביה תלויה בנעימה, בג"סטה… חיות רוהטת זאת על אוצרה הבלום היא גדולה כל כך, שהספרות ששאבה ושואבת מתוכה מלוא החופניים היא כבבואה כהה של אספקלריה מאירה " .

העוצמה הרבה של היידיש יש בה כדי לעורר הערצה לדור חלוצי הספרות העברית ומחוללי הציונות, שעקרו מתוכם את היידיש בכאב לב ועברו לעברית. כמו ביאליק ואורי צבי שכתבו יידיש נהדרת ונטשו אותה לאנחות. העוצמה הזו מסבירה איך צברים שקלטו רק פרורי פרורים של השפה פתאום מדברים עליה בערגה. כמו דני קרמן שהוציא ספר נפלא "ביידיש זה מצלצל יותר טוב" . ויורם טהר לב שכתב:

" רגע לפני שהיידיש עומדת למות,

כדאי לצטט כמה פנינים לפני שילכו לאיבוד,

כי ההבדל בין עברית ליידיש

כמו בין יהודי לגוי שעושה קידישׁ.

לא שיש לנו משהו נגד העברית,

להיפך – שפה מגניבה,

אך חסר לה משהו מן הרכות והענווה.

האם כלב יכול להחליף את הוּנְט?

שימו לב, לא לחינם אומרים

שביידיש זה מצלצל יותר טוב,

כי יידיש שפה מצחיקה, מתוקה, מפנקת.

כששומעים בדיחה, גם לצחוק אי אפשר בשקט" .

ביידיש זה מצלצל יותר טוב. יורם טהר לב (באדיבות האמן)ביידיש זה מצלצל יותר טוב. יורם טהר לב (באדיבות האמן)

 


ראה גם "המתנחלים גנבו לנו את התנ"ך" http://www.zeevgalili.com/?p=229

כך ניצלנו מהטרפת כל החלב ומוצריו

תלמיד חכם מחו"ל הגיע ארצה ובפיו חומרה קשה: כל החלב ומוצריו הם טרפה גמורה * ונימוקו: 5 אחוז מן הפרות מתגלות לאחר שחיטתן כטרפות וחלבן המתערב בחלב הכללי אינו בטל בשישים * רבנים דחו את החומרה בשתי ידיים וסטטיסטיקאי תלמודיסט מסביר את נימוקיהם

בני ברק, העיר בה התגוררתי שנים רבות, היא עיר שיש הרבה מה לאהוב בה. יש בעיר הזו מאות ישיבות, בתי כנסת ותלמודי תורה ואפילו לא בית קולנוע אחד וגם לא מועדון לילה. יש בה יותר ספרים לנפש מאשר בכל עיר אחרת בארץ, אבל אין בה אף ספריה ציבורית (חילונית) אחת. שבת כאן היא שבת וחג הוא חג. ויש הרבה מאור פנים ועזרה לזולת. מפעלי גמילות החסד שבעיר עושים מה שהביטוח הלאומי לא עושה בכל הארץ.

עיר של חומרות

בני ברק היא עיר שתושביה מקפידים על קלה כחמורה ובמיוחד על החמורה. ואם אין מספיק חומרות מחפשים אותן ומוצאים.
ליצני העיר יודעים לספר על יהודי הקם בכל בוקר ופותח את השולחן ערוך בחיפוש אחר חומרה חדשה. כשהוא מגלה חומרה זה עושה לו את היום, והוא ממהר לספר לחבריו ולשכניו ולהטיף לקיים את החומרה. וכשהוא מגלה שמשהו מותר ממש נשבר בו לבו.

ועוד מספרים הליצנים על אשה שבאה לבית הדין הרבני ותבעה גט מבעלה. כשנשאלה לנימוקיה השיבה: בעלי אינו מביא די חומרות הביתה.

ועוד מספרים סיפור (שיש בו אולי גרעין של אמת) על יהודי המסתובב בבני ברק כשמטריה בידו מזה שנים רבות, בקיץ ובחורף. כששואלים אותו לפשר הדבר הוא משיב: מציאה מצאתי ולא אנוח ולא אשקוט עד שאחזיר אבדה לבעליה. אך הולכי רכיל טוענים כי האיש מנצל את המטריה הזו כדי להימנע מלתת מנדבות ידו לעניי העיר המקבצים נדבות. כי הרי העוסק במצווה פטור מן המצווה.

והבדיחה האחרונה?

מדוע הולך חרדי עם דיסק-און-קי תמיד? כי בכל פעם שהוא נכנס למחשב הוא מגלה חומרה חדשה.

הסיפור הבא שהגיע לאוזניי נשמע כאחת הבדיחות הנפוצות בעיר על המחמירים. אך אני בדקתי וחקרתי ומצאתי שאכן הסיפור אמיתי מא' ועד ת'. וזה דבר הסיפור ופשרו.

תלמיד חכם בא לארץ

הגיע לארץ מן הגולה הרחוקה תלמיד חכם וגדול בתורה. (השם המלא ותוארו שמורים במערכת). הוא דווקא לא נחשב כמחמיר, ונמנה עם המקילים. אבל מתוך לימוד מעמיק הגיע למסקנה שכולנו חיים באי ידיעה שהחלב הבא אל שפתותינו הוא טרפה גמורה.

הנימוקים שהביא האיש רציניים. בדק ומצא שמתוך כל מאה פרות הנשחטות לאכילה כשרה כ-5 מהן מתגלות לאחר השחיטה כטרפות, ולפיכך גם חלבן אסור בשתיה. הואיל ובתנאים המודרניים מתערבב החלב של כל הפרות הכשרות והטרפות, נמצא שבכל כוס חלב יש 5 אחוז חלב טריפה שהם יותר מאחד בשישים ולכן כל החלב אסור במאכל.

יש הלכה פסוקה בשולחן ערוך, "יורה דעה" סימן פא, שם כתוב שאם יש בידך תערובת של חלב שנחלב מפרות רבות, וידוע לך שבעדר הפרות שחלבת אחוז הפרות שנמצאו טרפות גדול מאחד לשישים אזי כל החלב טרפה.

גדולי תורה שדחו

למרות הקביעה המפורשת בשולחן ערוך דחו גדולי תורה בישראל את האיש בשתי ידיים. הואיל והדיונים בנושא נערכו בצנעה פניתי לידידי, פרופסור משה קופל מאוניברסיטת בר אילן, שיפענח את החידה. פרופסור קופל הוא מתמטיקאי, ומכללא מבין משהו בסטטיסטיקה, ובמיוחד בסטטיסטיקה תלמודית. שכן הוא תלמודיסט מובהק. הוא גם חיבר מאמר חשוב על הלכות סטטיסטיקה בהלכה.

מהי המתמטיקה שהכשירה את החלב שאנו שותים למרות הפסיקה של השולחן ערוך?

סטטיסטיקה של הלכה

מסביר פרופסור קופל:

"הפסיקה של השולחן ערוך ברורה ותקפה במקרה הבא: אם יש לך עדר של עשר פרות, למשל, ואתה חולב את כולן ומערבב את החלב בתוך מיכל אחד. למחרת היום שחטת את אחת הפרות ומצאת שהיא טרפה והחלב של עשר הפרות עדיין בידיך. כלומר 10 אחוז מהחלב שבתערובת שלך הוא חלב טריפה. השולחן ערוך פוסק שכל החלב טרף. וכך צריך לנהוג גם בימינו. כי הרי החלב של פרה אחת הניב כעשרה אחוזים מן החלב שבתערובת שזה הרבה יותר מאחד בשישים.

המצב שונה אם העדר שלך הוא בן 100 פרות שחלבת היום וערבבת את חלבן. אם שחטת פרה אחת מתוך העדר ומצאת כי היא טרפה אתה רשאי לשתות את החלב כולו כי החלב של הפרה האחת מתוך 100 בטל בשישים.

כאן חשוב לציין כי אין כמובן שום ודאות שכל 99 הפרות שלא נשחטו ושמחלבן אנחנו שותים אינן טרפות. אך הפרות שלא נשחשטו הן בחזקת כשרות ולפיכך גם החלב שבידי כשר.

מה המצב היום?

"לפי ההלכה כל פרה היא בחזקת כשרה, כל עוד לא נשחטה. לכן, למשל, אם יש לך עדר של 100 פרות ושתית מחלבן שנים רבות וכשהזקינו מכרת אותן לגוי ואינך יודע מה היה מתגלה בשחיטתן אילו נשחטו בידי שוחט יהודי, אזי החלב ששתית מאותן מאה פרות כל השנים היה כשר למהדרין.

"טענתו של אותו תלמיד חכם היא שהחישוב הזה שלמעלה היה נכון כל עוד היו עדרים קטנים. עכשיו המצב אחר. כי אנחנו יכולים לדעת שבעולם כולו אחוז הפרות המתגלות כטרפות הוא כחמישה אחוזים.

"אם נניח כנתון שחמישה אחוזים מן הפרות הן טרפות והחלב שמגיע אלינו הוא תערובת של חלב ממאות ואלפי פרות. על תערובת החלב שבידינו חל חוק בהסתברות שלפיו כל כוס חלב שמגיעה אלינו מכילה 5 אחוזים של חלב טריפה.

עד כאן נימוקו של התלמיד חכם מחוץ לארץ.

נימוקי דוחי החומרה

"אך החומרה הזו נדחתה אצל כל גדולי התורה בארץ שאותו חכם פנה אליהם. הם הצביעו על שלושה פוסקים שכבר דנו בשאלה ומצאו שאין כל בעיה בשתיית חלב.

"השלושה הם הרב זלמן נחמיה גולדברג, הרב אשר וייס מירושלים, והרב לוי יצחק הלפרין. כל השלושה ענו על השאלה הזו כבר מזה זמן.

"הם קבעו שהחלב כשר ואין מה לדאוג. זאת, למרות שקיבלו את הטענה האמפירית ש-5 אחוזים מן הפרות הנשחטות מתגלות כטרפות.

"הנימוק שלהם הוא זה", אומר לי פרופסור קופל. " הדין של בטל בשישים חל רק כשאתה יודע בוודאות שיש בידך חלב שיש בו כמות חלב טרף בכמות גדולה מאחד חלקי שישים. זה נכון לגבי בעל העדר של עשר פרות שגילה לאחר החליבה וערבוב החלב כי פרה אחת טריפה.
"במקרה שלנו, בחיים המודרניים, אינני יודע שיותר מאחד בשישים שבחלב טרף. כל מה שאני יודע שיש הסתברות סטטיסטית כזו. אבל החישוב הסטטיסטי הזה לא מענין אותנו אומרים שלושת הפוסקים. עד שלא תביא פרה שנתנה חלב לתוך התערובת ואתה יודע שהפרה הזו טריפה והכמות שהניבה גדולה מאחד בשישים אינך יכול להטריף את החלב. בעינינו כל פרה היא בחזקת כשרה כשהניבה חלב".

בין הלכה למתמטיקה

שאלתי את פרופסור קופל. אתה הרי יהודי שומר מצוות וגם מתמטיקאי. כמתמטיקאי אתה יודע שההנחה הסטטיסטית שכל חלב המגיע אלינו מכיל 5 אחוזים חלב מפרות טרפות. מה אומר איש ההלכה שבך למתמטיקאי שבך?

תשובתו: "איני יכול לומר שחז"ל אינם מתחשבים בהסתברות. יש הלכות המבוססות על הסתברות סטטיסטית מובהקת. ההלכה כאן מתבססת על עקרון אחר. העקרון האחר אומר שהואיל ורוב הפרות כשרות אנו שותים את חלבן כל ימות השנה כי הולכים על פי הרוב. כל פרה לחוד כל עוד לא נשחטה היא בחזקת כשרה. חז"ל מסרבים, במקרה זה, לבנות תאוריה גורפת של הלכה על בסיס של הנחות סטטיסטיות".

עד כאן הקפה א'. גדולי הלכה שבדור דחו בשתי ידיים את הרעיון של הטרפת חלב. האם זה ישכנע את המחמירים? קשה לדעת.
ותוכיח פרשת הפאשקווילים הליצניים שגם מאחוריהם עומד ידידי המתמטיקאי התלמודיסט.

מאמר מורחב על הנושא  פשקווילים רציניים ומצחיקים

 

 

הפשקוויל שהטריף את המים של ניו יורק

פרופסור למתמטיקה שהוא גם תלמודיסט פרסם פשקווילים ליצניים: אסור לאשה לצאת לרחוב, אין להשתמש במים ובכסך ציוניים * ההלצות נתקבלו ברצינות ובניו יורק הטריפו את המים

למעלה מימין פרופסור משה קופל (צילום זאב גליל)י

משמאל:  הפאשקוויל הליצני על איסור לשתות מיםי

פרופסור קופל, בן למשפחה של חסידי גור, למד בארה"ב בישיבה ולפי עדותו לא פתח ספר חולין לפני מנחה עד שקיבל את הדוקטוראט שלו בפרינסטון. כשהגיע לארץ נתגלה כשובב לא קטן. בהיותו רווק וחופשי השתעשע (יחד עם ידידו הרב דניאל גוטמאכר) בחיבור פאשקווילים ליצניים. הם חיברו פאשקוויל שקרא לאסור יציאת נשים לרחוב והדביקו אותם בפורים על קירות מאה שערים. הפאשקוויל הודפס בדפוס שבו מודפסים פאשקווילים אמיתיים והודבק באותה דרך וציבור היראים לדבר ה' לא חש כלל שמדובר בבדיחה.
מאז הפכו את הדבר למסורת ובכל פורים המציאו פאשקוויל חדש. פעם הזהירו מפני לימוד נביאים וכתובים. פעם הזהירו משימוש בכסף ציוני. קראו לבחורי ישיבה להתגייס לצה"ל ולסרב להתגייס מטעמי מצפון ובין לבין לפעול לאיחוד בין דגל התורה לבין מפלגתה של שולמית אלוני.

שני פאשקווילים לפחות נראו אמיתיים עד כדי כך שדווחו בעיתונות החילונית. אחד אסר להשתמש בכסף ותוכנו פורסם בעתון "דבר". השניים העמידו את העיתון על טעותו והסופר חיים באר (שהיה אז בעל טור "תולעת ספרים" ב"דבר השבוע") ערך ברור של העניין וכתב על כך: "לפתחה של כל סאטירה אורב איום המציאות".

הטרפת המים בניו יורק
פאשקוויל אחר שעורר אמון מוחלט במקוריותו היה זה שאסר לשתות מים. באותו פאשקוויל נאמר בין היתר: "שמועה שמענו ותרגז נפשנו, הנה לאחר בדיקה יסודית במעבדות של בית ועד לחכמים דקווינס נמצא שבכל המים שמספקים הציונים הכופרים ימ"ש, בין המים הנוטפים מן הברזים בין המים הזוחלים מן המעיינות מסתתרות כמויות מחרידות של מזיקים קטנים ר"ל הנראים לעיני הדיין דרך המכשירים המכונים מיקרוסקאפען – אוי לעינים שכך רואות – ודין אותם מזיקין כדין שרץ המים ר"ל וכן פשוט וברור שקיים איסור חמור לשתות מים שלהם ח"ו".

למרבית הפלא זמן לא רב לאחר הפצת הפאשקוויל ברחובות ירושלים הופיעה ב"ניו יורק טיימס" הידיעה הבאה מפי הכתב מיכאל ברי: "ניו יורק היא מקום טוב בשביל יהודי המבקש אוכל כשר. יש בה חנויות לאולטרה חרדים וגם ליהודים פחות דתיים. כל זה נכון כל עוד אינך צמא. כמה רבנים קבעו עכשיו שמי הברז בניו יורק – שיש להם מוניטין בן מאה שנה לצלילות ולנקיות – אינם כשרים".

הדמיון בין הפאשקוויל המדומה של קופל לבין הידיעה ב"ניו יורק טיימס" מחזקת את ההשערה שמישהו לקח את האיסור הזה ברצינות והוציא את האיסור האמור. כאילו כדי להוכיח את דברי חיים באר על המציאות האורבת לסאטירה.

לסיכום פרשת החלב אני חוזר ומדגיש: הסיפור כולו אמת לאמיתה. אך מי לידנו יתקע שלא יימצא מחמיר קפדן שיתנזר מן החלב.

מאמר מורחב על נושא הפשקווילים

הפגנת המורים בכיכר רבין

הפגנת המורים3

 

שתי נערות מסניף בני עקיבא גבעת שמואל מצאו דרך מקורית להפגין: כיסו ראשן בשקית ועליה הכתובת אני מתביישת בממשלה (צילום: זאב גלילי)

השתתפתי בימי חלדי במאות הפגנות. החל בהפגנות ההמוניות שארגן מנחם בגין (ואשר משך שנה שלמה ליוויתי אותו ככתב צעיר בכל הארץ) ועד להפגנת 400 האלף האמיתית שהתקיימה ערב חורבן גוש קטיף בכיכר רבין. השתתפתי לרוב בהפגנות שנתנו ביטוי להשקפותיי אך פה ושם הצצתי גם להפגנות שלום עכשיו ודומיהם ולו רק מתוך סקרנות.
על סמך ניסיון אישי זה יש לי יחס מאד אמביבבלנטי להפגנות. איני זוכר שהפגנות שינו משהו בארץ הזו אם כי חלק מהן מילאו תפקיד כלשהו בתהליך קבלת ההחלטות של האנשים היושבים למעלה.

על ההפגנה למען המורים שהתקיימה במוצאי שבת אני יכול לומר דבר שלא אמרתי על אף הפגנה – פשוט נהניתי להיות שם. נהניתי לראות את ארץ ישראל היפה. ילדים וילדות מבני עקיבא ומן השומר הצעיר ממכבי הצעיר ומן התנועה המאוחדת. אנשים מבוגרים וצעירים חובשי כיפות וגלויי ראש נערות לבושות בחולצות בטן ונערות בשימלה ארוכה או נשים בכיסוי ראש. שררה בכיכר אווירה עליזה כמעט קרנבוואלית. פגשתי שם אנשים מידידי השמאלנים שזו הפעם הראשונה אנחנומשתתפים באותה הפגנה. מצאתי שם עם המאוחד בחרדה הקיומית נוכח הרס החינוך.

עקבתי ורשמתי אחר הכרזות שנישאו בהפגנה, רובן יוזמה פרטית של אנשים בודדים או קבוצות קטנות. הנה המידגם:

• חינוך עושים מאהבה או לא עושים בכלל
• או טו טו חנוכה ומערכת החינוך חנוקה
• חינוך זול עולה ביוקר
• יולי כישלון בראון חידלון
• עורי עורי מולדת אדישה
• עד ש.. חלומה של אמא יהיה – בן מורה
• 40 תלמידים חלקי 40 דקות – דקה לכל תלמיד
• תיקון העולם פרושו תיקון החינוך
• חינוך הוא לא סחורה – חינוךציבורי הוא עתיד החברה
• אוצר של שקרים
• אין כוח שיעמוד מול רעיון שהגיעה שעתו
• החינוך גוסס אל תתנו לו למות
• הדואג לימים זורע חיטים הדואג לשנים נוטע עצים הדואג לדורות מחנך אנשים
• אולמרט התעורר צא ופתור את המשבר

בחלק מן הסיסמאות הללו מגלים המורים יצירתיות ומקוריות. אין ספק שחלק מהם יכלו למצוא פרנסה נוחה וקלה יותר כפרסומאים וכקריאטיבים.

בצד ההנאה מן ההפגנה יצאתי ממנה בטעם רע בפה. מה שאיפיין את הסיסמאות הללו ואת הדוברים על הבמה היה העדר מודעות לכך שהמשבר בחינוך איננו תקלה טכנית ושאלה של תקציב. שהוא פרי משטר כושל ומושחת שצריך להעיף אותו.
חרגו מן המגמה הכללית שני ילדים מבני עקיבא ירושלים שנשאו כרזה ובה עיבוד של דיוקן אולמרט שהופיע ב"מקור ראשון" מוצג אולמרט כאחשוורוש. גם שתי נערות, אף הן מבני עקיבא, סניף גבעת שמואל, מצאו דרך מקורית להצביע היכן קבור הכלב (ראה תמונה למעלה.)

ראה הידרדרות החינוך כאסון לאומי

צביקה פיק, שמואל הנגיד – מת אב ומת אלול

הצליח לחדור לנישמת היצירה של הנגיד ולמילים  של יונתן והפך אותם לתפילה. צביקה פיק. (צילום מיכל ורדי כהנא ויקיפדיה)

  כציפור לילה המאחרת בנשף אני נוהג להאזין בשעות הקטנות למה שנקרא "ערוצי הקודש". לעתים קרובות אני נהנה למשמע אוזניי – דברי תורה המעניקים ממד של עומק למציאות חיינו, משקל נגד לפטפטת הבלתי נסבלת של אמצעי התקשורת.

אך לעתים, קרובות מדי, אני מתמלא בושה למשמע אוזניי בחלק מן הערוצים הללו. הטפה פרימטיבית שכל קשר בינה לבין דברי תורה הוא מקרי. אמונות תפלות ועצות שהן על גבול עבודה זרה.

כזה היה קטע ששמעתי משיחת ייעוץ כזו. השואלת ספרה ליועץ כי היא אוהבת להאזין לפזמונים לועזיים, ושאלה אם הדבר מותר. היועץ הזהיר שהדבר אסור בתכלית האיסור. נגינה לועזית היא ממש טומאה שיש בה כדי לקלקל את השומע. וגם לפגוע בסיכויי השידוך.
ומה בדבר שירים עבריים? שאלה המאזינה. והיועץ השיב כי הדבר גרוע עוד יותר. כי משתמשים בלשון הקודש להחדרת מחשבות פסולות. וכדי להמחיש עד כמה פסולים השירים העבריים ציטט בלגלוג: מה זה למשל השיר הזה
"מת אב ומת אלול"?

היועץ התכוון לשירו של נתן יונתן שהולחן והושר בידי צביקה פיק. אחד השירים היפים ביותר ברפרטואר השירה הישראלית.

האם ידע היועץ ששיר זה הוא עיבוד לאחד משירי ר' שמואל הנגיד שבו נאמר בין היתר:
"מת אב ומת אלול ומת חומם
גם נאסף תשרי ומת עמם
באו ימי הקור והתירוש
אדם וקולו בכלי דמם
לכן ידידי סב אלי רעים
כל איש ואיש יעש אשר זמם"

חומות אלהמברה שבגרנדה [cc-by-sa Andrew Dunn]

לכאורה צריך ר' שמואל הנגיד להיות פסול בעיני "ערוצי הקודש" כמו אחרון הפזמונאים הישראליים. כי הרי הנגיד כתב שירי מלחמה, ושירי יין, ושירי שעשועים ושירי שנינה ורחמנא לצלן אפילו שירי אהבה. לכאורה חילוני גמור הפסול מלבוא בקהל.

אבל מה לעשות ור' שמואל הנגיד היה אדם מופלא, ששילב באישיותו את הספרא והסיפא.

שמואל הלוי בן יוסף המכונה "הנגיד" (1056-993) היה תלמיד חכם בתורה ובחכמת הגויים. מומחה בלשון העברית ובדקדוקה, מומחה בלשון הערבית, בשירתה ובדקדוקה ומגדולי המומחים למדעים של זמנו.

אגדה (המובאת על ידי הראב"ד) מספרת כי הנגיד החל דרכו כרוכל שמכר מרכולתו סמוך לביתו של סופר המלך ונתבקש לנסח למענו מכתבים. כשנתגלה כישרונו נתמנה ליועצו של חבוס מלך גרנדה ומשך שלושים שנה ניהל את מדיניות החוץ והפנים של ממלכת גרנדה. הוא גם יצא בראש צבאות המלך למלחמות ואת חוויותיו במלחמות העלה בשירים ששלח לבנו משדה הקרב. הנגיד שלט היטב בכל מכמני הלשון העברית לדורותיה – לשון מקרא, לשון חכמים ולשון ימי הביניים. לאלו נוספה ידיעתו בלשון הערבית וכושר היצירה שלו בהמצאת תצורות לשון חדשניות. כל אלה תרמו לכך שהוא נחשב לאחד מגדולי המשוררים העברים בספרד.

על איכות שירתו ניתן ללמוד מדברים שכתב עליו המשורר ר' משה אבן עזרא, שהוא מעין המבקר הראשון לשירת ישראל, בספרו "שירת ישראל": "שיריו הם כמעיין הנובע, מיוסדים במילים נעימות מרובי גוונים, חזקים בתכנם, יפים בבנייתם, מקוריים ברעיונותיהם ובהירים במליצותיהם".
בצד היותו משורר ולשונאי ואיש ספר ואיש מינהל ולוחם היה הנגיד גם גדול בתורה. הוא כתב פרוש לתלמוד, ראשון מסוגו. חיבורו "הלכתא גברתא" (שנותרו ממנו רק שרידים) שימש את גדולי ההלכה בספרד ובפרובאנס. כתב גם ספר המפרש את המקרא וחוקר את לשונו.  הוא קשר קשרי איגרות עם רב האי גאון בפומפדיתא; עם רב חושיאל ורב נסים בקירואן ; עם רב חזקיה שהיה ראש ישיבה וראש גולה בבבל. בכולם תמך.
ואולי ישכנע את היועץ מערוצי הקודש דברים שכתב הראב"ד על הנגיד: "כל בני תורה… היה מהנה מנכסיו, וקנה הרבה ספרים והרבה מכתבי הקודש והמשנה והתלמוד… וכל מי שהיה רוצה להיות תורתו אמנותו, בכל ארץ ספרד ובכל ארצות שזכרנו, היה מוציא עליהם ממונו… ועוד היה מספיק שמן זית לבתי כנסיות שבירושלים בכל שנה והרביץ תורה הרבה".

תרומתו של צביקה פיק ליצירה היא מדהימה. פיק הוא מוסיקאי בחסד וגם מבצע מצוין. הוא הצליח בלחן שלו לחדור לנשמת היצירה של  הנגיד ולטקסט של יונתן , חדירה שהפכה את השיר המופלא הזה למעין תפילה.

פרוש לשיר

מת אב ומת אלול של שמואל הנגיד הוא שיר יין, סוגה שהיתה נפוצה מאד בשירה העברית בספרד.

שירי יין הם שירים המתארים את משתאות היין שנערכו, בדרך כלל, בגן, בין ערוגות הפרחים בתקופת האביב, או בין כותלי הבית בתקופת הסתיו והחורף. שיר יין טיפוסי כולל  על פי רוב את ההזמנה למשתה, תיאור מנעמיו, הסגולות המופלאות של היין במראהו ובהשפעתו.
ברבים משירי היין קורא המשורר לידיד לבוא ולהצטרף אל המשתה, לשכוח את היגון ולמצות את הנאות החיים. המוטו שעמד מאחורי שירת היין היה: 'אכול ושתו כי מחר נמות'.
פירושי מילים

נאסף תשרי – מת, (כמו נאסף אל אבותיו).
תירוש – יין.
דמם – הפך להיות שקט (דומם).

אדם – הפך להיות אדום.

יעש – יעשה.

זמם – תכנן, ביקש לעשות.

נושא השיר

בשיר זה קורא המשורר לידידו לבוא ולהצטרף אל ה"רעים" המסובים למשתה. משתה הנערך בימות החורף, בין כותלי הבית, ליד האש הבוערת, ובו טועמים את היין החדש שזה עתה האדים כראוי וחדל לתסוס ולהשמיע קול. השיר כתוב בנימה קלילה ועליזה – סגנון המתברר כאירוני לאור הפתיחה הכבדה אפופת סממני המוות.

בית א'

"מת אב ומת אלול, ומת חומם. / גם נאסף תשרי ומת עמם"

השיר פותח במשפט רציני היוצר רושם של אבלות. מן המילים הראשונות: "מת אב" ניתן לחשוב שמדובר במוות של אבא אמיתי, אך ההמשך מבהיר שמדובר רק ב"מותם" של חודשי השנה, כלומר, מותו של הקיץ. השימוש במילה "נאסף" מציינת את "מותו" של חודש תשרי שנאסף אל אבותיו, אך גם רומזת  לחג האסיף (סוכות) החל בחודש זה.

בית ב'

"באו ימי הקור והתירוש / אדם, וקולו בכלי דמם"

תקופת הסתיו הגיעה, היין הפך להיות אדום מאחר והגיע לגמר בישולו וקולו אינו נשמע מפני שתסיסתו הסתיימה. גם בבית זה נמשכת העמדת הפנים העצובה – יש בו אסוציאציה למוות: ימי הקור רומזים על תקופה שבה הטבע גווע, התירוש האדום מרמז על דם, והכלי שדמם (שתק) מרמז למוות.

קריאת המשך השיר מבהירה לנו שהמשורר דווקא מכריז מלחמה על המוות ודבק בחיים, וכי אין מדובר בשיר תוגה, אלא להיפך, בשיר שיש בו נימה של הומור ועליזות.

בית ג'

"לכן ידידי, סוג אלי רעים – / כל איש ואיש יעש אשר זמם!"

בבית זה קורא המשורר בקריאה גלויה אל הידיד שיצטרף למשתה היין ואומר לו כי זו עשויה להיות מסיבה כלל לא מרוסנת, אשר בה יעשה כל אחד כרצונו.

השיבוץ המופיע בבית זה לקוח ממגילת איכה ("עשה את אשר זמם" איכה ב', י"ז) ולמרות שבית זה מדבר בגלוי על המשתה, השיבוץ מציב שוב ברקע את הקינה והמוות המדומים.

לשיר בתים נוספים ויפים לא פחות הרוצה לקרוא בהם ימצא בקישור הבא, שעל פיו הוכן הפרוש שלמעלה.

http://he.wikibooks.org/wiki/%D7%A0%D7%99%D7%AA%D7%95%D7%97_%D7%99%D7%A6%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%AA_%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%95%D7%AA%D7%99%D7%95%D7%AA/%D7%A9%D7%9E%D7%95%D7%90%D7%9C_%D7%94%D7%A0%D7%92%D7%99%D7%93/%D7%9E%D7%AA_%D7%90%D7%91_%D7%95%D7%9E%D7%AA_%D7%90%D7%9C%D7%95%D7%9C

 

השיר בביצוע צביקה פיק

 


 


 

 

 

 

 

פרשת ירון זליכה ושחיתות התקשורת

ירון זליכה

ירון זליכה (ויקישיתוף)

מאמר זה נכתב ב-2008. עכשיו הוא אקטואלי כמו אז. ביחוד אחרי סידרת מגש הכסף וגילויי "המקור" [אוקטובר 2015]

על גילויי זליכה בספרו ראה
בעלהבית השתגע
http://www.zeevgalili.com/?p=869
האיש שחשף את פרצופה האמיתי של הממשלה המושחתת ביותר בתולדות המדינה הפך להיות אוייב מספר 1* אדם המקורב לחקירה: עוד יוכח שכל האשמותיו מבוססות ואולמרט יועמד לדין * שחיתות התקשורת היא שהפכה את זליכה ממאשים לנאשם
יחידת החשב הכללי, בראשה עמד החשב המתפטר ירון זליכה, אחראית על ביצוע תקציב המדינה, ניהול נכסי המדינה והוצאותיה. בפועל הוא אחראי על כל שקל היוצא מקופת הממשלה.
כדי להבין את משמעות התפקיד יש לזכור שתקציב המדינה (לשנת 2008) מגיע ל-311 מיליארד שקל. כשליש מסכום זה מוצא על החזר חובות וריביות והיתר על הוצאות הממשלה. הוצאות אלה נעות מהחלטה על רכישת 100 מטוסי פ-35 במחיר 50 מיליון דולר היחידה, ועד רכישת עיפרון לעבודה משרדית במחיר של 5 שקלים. מתשלום משכורות חברי הכנסת שעלות כל אחד מהם לתקציב המדינה הוא כמיליון ₪ לשנה ועד למשכורות מורה מתחילה המגיע ל-2900 שקלים.
כשכמות כזו של כסף עוברת בידיהם של ראש ממשלה שכבר נחקר בכחצי תריסר פרשיות ושל שר אוצר הנתפס עם מזוודות ובהן רבבות דולרים יש מקום לחשש שכמה שקלים יזרמו לכיסים פרטיים.
האפשרויות לשחיתות הן אינסופיות. די להטות מיכרז ולתפור אותו למען אחד ממקורביך שתרם למסע הבחירות שלך כדי שהמדינה תפסיד מיליונים. ואם זה מדובר בבנק זה מגיע למיליארדים. די להתערב בהחלטה מקצועית של מרכז ההשקעות כדי שמקורב שלך יקבל מענק של מיליונים שאינם מגיעים לו. די בכך שתמליץ לתפקיד אדם לא מתאים (כי הוא חבר של חבר של חבר של מרכז) והקופה הציבורית תשלם רבבות שקלים שנים רבות.
ואחר כך חסר הכסף הזה לסל הבריאות, ולמשכורות למורים, ולניצולי שואה, ולקיצבות זקנים ונכים ולציוד ללוחמים.

פניתי לאדם שאגדיר אותו כאן כאיש המקורב לגופים החוקרים וביקשתי את הסברו. כיצד זה קרה שהאיש שמילא את תפקידו באמונה, שמר על הקופה הציבורית, חשף שחיתויות הפך פתאו להיות מוקצה מחמת מיאוס.

להלן דברי בן שיחי המוקלטים כמעט ללא שינוי פרט לקיצורים והשמטת שמות רגישים:


"ראשית עליך לדעת שבניגוד לרושם המתקבל מן התקשורת מצבו המשפטי של אולמרט רע מאד. מאה השוטרים שפשטו על המשרדים ואספו חומר ידעו מה הם מחפשים. בשנה שבה היועץ המשפטי התמזמז עם ההחלטה שלו השמידו אמנם במשרד ראש הממשלה כל מסמך שיכול להפליל את אולמרט. אך הם אינם יכולים להשמיד מסמכים של האנשים שאולמרט היה קשור אליהם. והחוקרים ידעו לאן הם הולכים איזה מחשבים לתפוס ומה לחפש בהם. בענין מסמכים מושמדים יש כאן תופעה מעניינת. בפסיכולוגיה יש תופעה של תחום האני. אנשים משאירים בבתיהם חומר מפליל אף שהם יודעים כי חוקרים עשויים לערוך בהם חיפוש. כך היה בפרשיות קודמות בהם הורשעו פושעי צווארון לבן.

גם בפרשת מרכז ההשקעות מצבו של אולמרט גרוע. החקירה מתפרשת על פני מדינות רבות. מחפשים כספים שנמצאים בבנקים וזה במדינות שבהן ניתן לערוך חיקור (בניגוד לאוסטריה המשבשת חקירות ומונעת בדיקת חשבונות בנק של אישים חשודים בישראל). חלק מן החשבונות אליהם זרמו כספי ציבור לידי אנשים ציבוריים נמצאים במדינות נאורות והם ייחשפו".
"ירון זליכה הוא אדם מוכשר מאד, גאון גם לדעת יריביו ושונאיו ויהיר גם לדעת חבריו ומקורביו. אך הוא ישר כמו סרגל ותפס בזמן אמיתי את כוונתו של אולמרט להטות את המיכרז (למכירת בנק לאומי) למען מקורביו. העובדה שהם לא זכו במיכרז דומה לפורץ שנתפס עם כלי פריצה בכניסה לכספת של בנק וטוען שבעצם לא לקח כלום. יש כאן חמישה עדים מרכזיים שאיש לא יכול לחשוד בהם שיש להם משהו אישי נגד אולמרט והם יעידו".

אם זליכה צודק איך אתה מסביר שהתקשורת כולה כמעט ללא יוצא מן הכלל יוצאת כנגדו?

תשובה:"התקשורת היום היא חלק מן הפשע המאורגן בישראל. היא המחברת האמיתית בין הון ושלטון. יש כאן שוב תופעת ה"אתרוגיות" שהצילה את שרון מחבל התליה המשפטי. במקרה של אולמרט המניע איננו כל כך אידיאולוגי אם כי גם הוא מונע משינאת נתניהו העלול להיבחר אם תהיינה בחירות עכשיו. המניע הוא שחיתות אישית ברמה העיתונאית. השוחד שעיתונאים מקבלים איננו כסף. הם זקוקים לראות את שמם באותיות קידוש לבנה בעמודים הראשונים ולהופיע עם פצצת סקופ בפריצה לשידור טלוויזיה. ואת זה הם מקבלים מנותן לחמם האינפורמטיבי – ראש הממשלה וחוג הסובבים אותו.
"העיתונאים הישראליים מקבלים שוחד ולפחות מטים את האינפורמציה שהם מקבלים על ידי כך שהם הופכים להיות 'מקורבים' של אנשי הצמרת. כשאתה נוסע עם ראש הממשלה חצי תריסר פעמים לחוץ לארץ אתה לא יכול לכתוב שום דבר נגדו.

בוב וודוורד ויקישיתוף האנגלי

 
בוב וודוורד וקארל ברנשטיין, שני כתבי הוושינגטון פוס לעולם לא היו חושפים את פרשת ווטרגייט אילו היו מתרועעים עם אנשי הנשיא (אין זה מקרה שהסרט שנכתב על הפרשה נקרא "כל אנשי הנשיא"). העיתונאי האמריקני רב המוניטין ג'יימס רסטון שהיה אולי הכתב בעל ההשפעה הרבה ביותר של הניו יורק טיימס משך שישים שנה (משנות ה-30 עד שנות ה-90 של המאה הקודמת) הצהיר לא פעם שמעולם לא התרועע עם אנשי המשמשל שהיו נושאי הסיקור שלו.


לא כל אנשי התקשורת הם משתפים של ההון שלטון. יש כמה צדיקים בסדום ובראשם יש לציין את החוזר בתשובה דן מרגלית שויתר על חברותו האמיצה מדיי שנמשכה שנים רבות מדיי עם אהוד אולמרט. האחרים הם גידי וייץ ואורי בלאו בהארץ; מוטי גילת בידיעות ; ברוך קרא בערוץ 10 ועוד כמה עיתונאים נער יספרם.

השחקנים שגילמו את בוב וודוורד וקארל ברנסטיין בסרט על ווטרגייט

השחקנים שגילמו את בוב וודוורד וקארל ברנסטיין בסרט על ווטרגייט

קישור לנאום של ירון זלעיכה על השחיתות
http://www.youtube.com/watch?v=20mXNRglfk8

לפי ג'ורג' אורוול 2+2 = 5

5 = 2 + 2

נסעתי באוטובוס ובספסל שלפני ישבו זוג קשישים, גבר ואשה, שהחזיקו בידיהם את אחד הצהובונים – איני זוכר איזה ואין זה חשוב כי כולם נקטו אותה עמדה. הכותרת דיברה על התפטרות ירון זליכה בנוסח של "סוף סוף התפטרנו ממנו".

ירון זליכה

חשבתי לעצמי: מה מביא אנשים קשי יום אלה, שבוודאי אינם בוגרי פקולטה למינהל עסקים או למדע המדינה לדבר בהחלטיות כזו על זליכה. הרי זהו עובד מדינה שבסך הכל הגן עליהם ועל שכמותם מפני כרישי השחיתות ההון והשלטון.

פניתי לחברי הפסיכולוג המלומד והוא, כרגיל, לא הופתע. אתה מדבר, אמר לי, על תופעה שנחקרה עוד בשנות החמישים והקרויה "ניסוי אש לקונפורמיזם" ובאנגלית Asch conformity experiments. במילה קונפורמיזם הכוונה היא "נטיה לדבוק במהלך המקובל".

לאחר שהסביר לי חברי המלומד את העניין נזכרתי שאני עצמי למדתי את הנושא באחד מגלגוליי האקדמיים בקורס מבוא לפסיכולוגיה. הנושא תפס כמדומה לי פרק שלם בספר "מבוא לפסיכולוגיה" של ארנסט הילגארד, שהיה אז ספר לימוד סטנדרטי באוניברסיטאות.

הילגארד מתאר שם ניסוי שערך החוקר היהודי סולומון אש בשנת 1951. אש ביקש לבדוק את השפעת ה"קונפורמיות" (הדעה הכללית הרווחת בציבור) על דעתו של אדם יחיד, בין אם הדעה נכונה והגיונית ובין אם לאו.

הוא שיתף בניסוי שבעה אנשים בחדר וחילק לכל אחד מהם קלפים זהים שבהם היו צריכים להשוות בין צורות ולהחליט אילו זהות ואילו שונות. למשל קווים באורך שונה וכדומה.
החוקר תיכנן את הניסוי כך שבפעמיים הראשונות ענו כל המשתתפים את התשובה הנכונה. בהמשך ענו סטודנטים שגויסו כמשתפי פעולה את התשובה הנכונה רק ברבע מהפעמים. בשאר הפעמים ענו כולם את התשובה השגויה.
אחד מן השבעה, שהיה המושא העיקרי של המחקר, לא ידע כמובן על הסיכום הזה עם חבריו לשולחן והחוקר כיוון את הדברים כך שכל אחד מן המשתתפים בניסוי ישיב בתורו והאחד לפני האחרון יהיה תמיד זה שנבחר כדי לבדוק את השפעת ה"קונפורמיות" עליו. כך שתמיד שמע את תשובותיהם של חמישה מאנשי הקבוצה.

תוצאות המחקר הזה היו מעניינות והן מלמדות משהו על התנהגות הציבור ואת השפעת שטיפות המוח שהוא עובר על ידי אמצעי התקשורת. במחצית מן המקרים מסרו הנבדקים תשובה שגויה כמו זו של האחרים בלפחות ממחצית מהניסויים. רק רבע מהנבדקים לא ענו בצורה קונפורמית ועמדו על דעתם שהם צודקים – כלומר: השיבו את התשובה הנכונה.

לאחר מעשה כשהנבדקים נשאלו למה השיבו מה שהשיבו ענו חלק כי ידעו שהתשובה שגויה אך לא רצו להיות שונים מן הרוב. האחרים אמרו כי השתכנעו שהם טועים והרוב צודקים.

במחקרים שנערכו מאוחר יותר נתברר כי כאשר הקבוצה אינה מציגה עמדה אחידה, אפילו אם יש רק אדם אחד המציג עמדה שונה, יורדת מידת הקונפורמיות במידה דרסטית. וגם לכך יש השלכות חשובות על כל מי שרוצה להגן עלינו מפני הספינולוגים למיניהם.

ג'ורג' אורוול

ג'ורג' אורוול

וכאן אנו מגיעים לכותרת של קטע זה. הניסוי הזה מזכיר כמובן את 1984 של ג'ורג' אורוול. הביטוי שתיים ועוד שתיים שווים חמש משמש בהוראה של דבר שאין בו שום היגיון. בשפה האנגלית הוא משמש בהתייחסות לרעיון פוליטי אווילי.
מקורו כנראה בספרו של ג'ורג' אורוול 1984. בפרק השביעי של החלק הראשון מראה הסופר הבריטי איך אפשר לשטוף את המוח של גיבורו וינסטון סמית – אחרי ששוכנע שמלחמה היא שלום בורות היא כוח וחרות היא עבדות הוא משתכנע כי שתיים ועוד שתיים הם חמש.

ראה "שטיפת המוחות כסכנה אסטרטגית"

http://www.zeevgalili.com/?p=294

חוצפה ישראלית סביב הסכם השילומים

אי אפשר לכנות אלא כחוצפה ישראלית את התביעה שהועלתה בימים אלה על ידי השר רפי איתן לפתוח מחדש את הסכם השילומים עם גרמניה משנת 1952.

לא מפני שמה שקיבלנו מן הגרמנים מהווה פיצוי על השמדת שליש העם היהודי, כאילו שבכלל יכול להיות פיצוי כזה.
לא מפני שהשילומים פיצו אפילו על שבריר של הרכוש היהודי שנשדד.

הדרישה מהווה חוצפה בגלל נימוקיה: "אין ביכולתה של ממשלת ישראל לטפל לבדה בנטל הכלכלי (של ניצולי השואה) ולכן ראינו לנכון לשתף בכך את ממשלת גרמניה".

אני זוכר עצמי כילד, עומד בכיכר מוגרבי בתל-אביב, מרים יד ימין ובגרון ניחר נשבע, יחד עם האלפים הרבים שבכיכר, את השבועה שקרא מנחם בגין: לעולם לא נסלח לגרמנים, לעולם לא נקבל מהם שילומים.

גל ההתנגדות להסכם הפך להפגנת מחאה אלימה בעת שהובא הנושא לדיון בכנסת. באותו יום, ה-7 בינואר 1952, נראתה ירושלים כעיר במצור. הרחובות הסמוכים לבניין הכנסת (בבית "פרומין") נסגרו בגדרות תיל ובמחסומי משטרה. תנועת האוטובוסים והמכוניות הוסטה. שש מאות שוטרים, חמושים במגינים, קסדות ורימוני גז מדמיע, הוצבו סביב הבניין. יחידות של צה"ל הועמדו במצב כוננות.

בגין נואם בכיכר ציון בירושלים נגד הסכם השילומים בשנת 1952 . (צילום האנס פין. ויקיפדיה)

בגין נואם בכיכר ציון בירושלים נגד הסכם השילומים בשנת 1952 . (צילום האנס פין. ויקיפדיה)

למרות האמצעים הללו הצליחו אלפי מפגינים לפרוץ את המחסומים. הם התקרבו לבניין הכנסת, המטירו עליה מטר אבנים שניפצו את חלונותיה. שברי הזכוכית והגז המדמיע חדרו לאולם המליאה. בהתנגשות בין המפגינים לבין השוטרים נפצעו 92 שוטרים ו-36 אזרחים. רק לאחר שהוזעקו יחידות של צה"ל הצליחו לפזר את המפגינים.

חלפו עוד שנתיים עד שנחתם הסכם השילומים בו התחייבה גרמניה לשלם לישראל שלושה מיליארד מרקים (כ-750 מיליון דולר) ועוד 450 מיליון מרקים לארגונים היהודיים.

נימוקי המתנגדים

מתנגדי ההסכם העלו שורה של נימוקים:

  • הגרמנים לא ישלמו מה שהתחייבו לשלם.
  • הגרמנים ינצלו את ההסכם כדילהכשיר עצמם לחזור למשפחת העמים.
  • ההסכם יביא להשחתה מוסרית של מדינת ישראל.

שני הנימוקים הראשונים הופרכו. הגרמנים שילמו עד הפרוטה האחרונה ואף יותר מזה. הגרמנים התקבלו למשפחת העמים בלי קשר להסכם השילומים. המלחמה הקרה הפכה אותם בני ברית טבעיים של המערב.

בפרספקטיבה היסטורית אפשר לומר כי בן גוריון צדק ולא בגין. המדינה אכן הושחתה עקב הסכם השילומים. אבל אולי מוטב שתהיה מדינה מושחתת מאשר שלא תהיה מדינה בכלל.

המניע העיקרי של בן גוריון היה להציל את המדינה משואה כלכלית, שעלולה היתה לאיים על עצם קיומה. קליטת העלייה ההמונית דילדלה את כל משאבי המדינה. תרומות המגבית לא הספיקו. גם מלווה אמריקני בסך 65 מיליון דולר נבלע עד מהרה. משלוחי סוכר וכותנה שהיו שמורים בנמלי הארץ לא שוחררו, כי לא היה כסף לשלם תמורתם. אוניות חיטה שהגיעו לנמל לא הסכימו לפרוק את מטענן, אם לא יבוא נציג הממשלה ובידו מזוודות דולרים. המדינה נזקקה נואשות לסיוע כלכלי מסיבי ואת זה היא קיבלה בהסכם השילומים. השילומים שימשו להשקעות פיתוח – תחבורה, חקלאות, תעשייה, מערכת החשמל. כספי השילומים הצילו למעשה את המדינה ושימשו בסיס לצמיחת כלכלתה.

הפקרת הניצולים

כל זה היסטוריה שאיננה רלבנטית למציאות הנוכחית. כיום ישראל היא מדינה עשירה עם עודפי תקציב גדולים. הסכם השילומים כלל הסכמה של ממשלת ישראל דאז לוותר על הפיצוי שיגיע לניצולי שואה. מבקר המדינה שבחן את הנושא קבע כי הממשלה ויתרה בשם הניצולים בלי לבקש את רשותם. " ובה בעת קיבלה על עצמה חבות לדאוג לאותם ניצולי שואה שבאו למצוא מקלט בתחומיה. הניצולים איבדו אפוא את זכות התביעה שלהם נגד גרמניה, ותחת זאת קנו זכות תביעה נגד מדינת ישראל – שנטלה על עצמה לפצות את ניצולי השואה שהשתקעו בתחומה".

ובפועל: הופקרו ניצולי שואה, שמספרם כיום כ-250 אלף לשרירות לבו של מנגנון אכזרי המתעלם שנים ממצוקתם וממתין למותם. עכשיו באה ממשלת ישראל ועומדת כעני בפתח ובמקשת מן הגרמנים לתת לנו כספים שאנו חייבים לאחינו ואחיותינו אבותינו ואימותינו שיצאו מגיא ההריגה.