ארכיון שנתי: 2007

כל עוד יימשך השיגעון נמשיך בהיגיון

 הטור הראשון של "היגיון בשיגעון" 18.7.97

קורא יקר,

הרישא של מכתב זה מופנה בעיקר לקהל הקוראים הנאמן שלי בעיתון המודפס "מקור ראשון". צר לי להודיעכם כי אני נאלץ להיפרד מכם  (במהדורת הדפוס בלבד) לאחר כמעט 11 שנים בהם הופיע "היגיון בשיגעון" ברציפות.

איני מתכוון לנמק כאן את החלטתי. לא ראוי שיחסים בין עיתונאי למעסיקיו יהיו נושא לדיון פומבי. איני נמנה עם אלה היורקים לבאר ממנה שתו. "מקור ראשון" נתן לי במה שבה, על פי חוזה, יכולתי לפרסם כל מה שרציתי (כמובן בגבולות החוק והטעם הטוב) בלי שאיש היה רשאי לצנזר את דבריי. באמצעותו הגעתי לקהל של רבבות. שלושים שנה עבדתי ב"ידיעות אחרונות" בכל קשת התפקידים ועד לראש כתבים, מרכז מערכת וסגן עורך הגעתי. הואיל ועבדתי מאחורי הקלעים ורק לעתים נדירות פרסמתי מאמרים וראיונות (שאני מתכוון להנשים אותם ולהחזיר לחיים באתר זה) איש לא ידע על קיומי מלבד האנשים שבברנז'ה.

"סלבריטאי" על כרחו

מאז הופיע הטור הראשון שלי במקור ראשון (ועל נסיבות הצטרפותי לצוות המקים עוד אכתוב) הפכתי שלא ברצוני למשהו שמעולם לא התאים לי – "סלבריטאי". לא היתה חתונה משפחתית או אירוע פומבי כלשהו שהשתתפתי בו מבלי שיגשו אלי אנשים וישאלו אם אני זאב גלילי מהיגיון בשיגעון. ולא רק במסגרות דתיות. תקופה ארוכה העברתי סדנאות לכתיבה אפקטיבית בעשרות גופים: מוסדות ציבור (מס הכנסה, ביטוח לאומי, מבקר המדינה) בבנקים ובמפעלי היי טק. לא היתה סדנה שבה לא נמצאו שניים שלושה אנשים שהכירו אותי מן הטור. לפי פניות אלה אפשר היה לחשוב ש"מקור ראשון" הוא העיתון הנפוץ במדינה דבר שלמרבית הצער לא היה ואיננו עד היום.

אלפי תגובות

רמת התגובות לטור שלי היתה מן הגבוהות שקיימות בעיתונות בכלל. ירון לונדון סיפר לי (לאחר פרישתו לגימלאות מידיעות) כי הוא מהסס אם להיענות להצעה לחדש את כתיבתו בעיתון כגימלאי. הוא נימק את היסוסיו בכך ששנים הוא כותב בידיעות אחרונות ודומה עליו כי הוא כתוקע בשופר לתוך הבור. שכן כמעט שאיש אינו מגיב על מאמריו, שגם אם איני מסכים לרובם אני מודה כי הם כתובים בהרבה חן, ידע וחכמה.

איני מייחס תגובות אלה לחכמתי כי רבה. נראה לי שהיא נובעת מאופי קוראי מקור ראשון. רבים מהם אינם צורכים כל תקשורת אחרת ולפיכך בוחנים כל שורה שהם קוראים בעיתון בשבע עיניים. הייתי צריך להיזהר שבעתיים בכל מלה שכתבתי. כי תמיד נמצא מישהו שהעמיד אותי על טעות.  

המעבר לאינטרנט

בתקופה שקדמה לאינטרנט קיבלתי כמות כזו של פקסים שנאלצתי לבטל את מספר הפקס שלי, הואיל והמכתבים שנשלחו אליי חיסלו חבילת פקס ביומיים שלושה (המכונה היתה עדיין מן הסוג הישן הפועל על נייר תרמי יקר). עידן האינטרנט הוריד מעט את מספר התגובות הואיל וחלק ניכר מקוראיי הם כנראה בגיל שהמחשב אינו נמנה עם האביזרים החיוניים של חייהם. אלה כותבים מכתבים בדואר לתיבת הדואר שפרסמתי את כתובתה. בשנים הראשונות שמרתי את המכתבים שנשלחו לי ובתום השנה השלישית או הרביעית כשמספר המכתבים הגיע לכ-3000 התחלתי לגנוז. מעידן האינטרנט יש לי אוצר שמות וכתובות של כחמשת אלפים קוראים שהגיבו בתקופה זו.

מה זה צימבל

מאז הוקם האתר קם דור חדש של קוראים. להערכתי רובו מגיע לאתר דרך חיפוש גוגל ואני מוצא בכך סיפוק רב. למשל פנתה אלי אשה שלא שמעה מימיה על "מקור ראשון" ושאלה אם אני מומחה לצימבל, שהוא כלי נגינה נדיר בו ניגנו כליזמר יהודיים במזרח אירופה. הופתעתי מן השאלה. נתברר כי מצאה באינטרנט מאמר שכתבתי בשעתו על פרופסור זאב פלדמן שהוא מומחה לצימבל (הכלזמר כתת תרבות יהודית ). השואלת סיפרה לי כי היא  ממוצא יווני וביקשה למצוא מנגן צימבל לחתונת בתה. קישרתי אותה עם הפרופסור ואני מקווה שהשיגה את מבוקשה.
בקשה לקורא הנאמן

דוגמא זו מלמדת כי פרסום הטור באתר פותחת אפשרויות ומגיעה לקהלים שאי אפשר להגיע אליהם בעיתון המודפס. בקשה לי אל הקוראים הנאמנים של "מקור ראשון". המשיכו להחזיק בעיתון ותמכו בו ככל יכולתכם כי זהו העיתון הציוני היחיד במדינה שגם נקי מרפש צהוב. את הטור שלי תוכלו להמשיך לקרוא חינם אין כסף. בקשתי אליכם היא למסור את כתובת האתר לקוראים שאינם יודעים על קיומו ולסייע להם להיכנס אליו. לכל אחד הרי יש בן או נכד שיכול לעזור לו. אולי מתוך שלא לשמה יבואו לשמה. מתוך קריאת "היגיון בשיגעון" באינטרנט ילמדו להשתמש במכשיר הזה שאי אפשר לתאר חיים מודרניים בלעדיו.

דיוני קוראים

ולקוראי האתר שאינם קוראי "מקור ראשון" המודפס. ראשית תודה שמצאתם אותי והגעתם אליי. מאז קיים האתר [עוד בתקופה שהופיה במקביל לפרינט] כבר הגיע מספר הכניסות היומי לכמה מאות וזה לא מספיק. המליצו עליו לידידיכם ופרסמו אותו באתרים אחרים.
וחשוב ביותר: המעבר לאתר אינטרנטי יאפשר לקיים דיון קוראים בכל אחד מן הנושאים המועלים בו. דבר שלא יכולתי לעשות מעל דפי העיתון מודפס.

 לכל מי שפנה אלי בעבר,  ללא יוצא מן הכלל, השבתי אישית. אך רק לחלק מהקוראים (אמנם חלק  נכבד וחשוב) מצאתי מקום בטור המודפס ורבים הביאו לי מידע וסיפורים שפיתחתי לכתבות מרתקות. כל זה יימשך אך מעתה יוכלו הקוראים לשמוע ולהשמיע על כל הנושאים שיופיעו באתר.

איני מתכוון לשיטת הטוקבקים. תרבות הטוקבקים חשפה רובד מכוער בחברה הישראלית. משמיצנים שיטתיים המסתתרים מאחורי אנונימיות וממלאים את הבלוגוספירה בים של שטויות ולשון הרע.

לפיכך אני מבקש מכל מי שיש לו להגיד משהו שיכתוב אלי במישרין באמצעות "צור קשר" שבראש האתר.

נא לא לכתוב יותר מ-400 מילים וקחו בחשבון שאני עורך קפדן ובמידת הצורך גם משכתב. חשוב ביותר: על כל כותב להזדהות בשמו, בכתובת האתר שלו, עיר מגוריו ועיסוקיו. זה חשוב לצורך אמינות הסיפור ורמת התגובות. יש הבדל בין מכתב שכותב תלמיד תיכון בן 15 לבין מכתב של פרופסור לפיסיקה גרעינית – ואני מקבל מכתבים מאלה כמו מאלה. מי שמבקש ששמו לא יפורסם  בקשתו תכובד. אבל אני צריך לדעת את זהותו האמיתית של הכותב.
אלה מכם שרוצים לקבל כל פוסט חדש עם הופעתו יכולים להרשם בתיבה הימנית שבדף הפותח והטור יישלח אליכם אוטומטית בלי לטרוח ולחפש.

מי שמבקש לקרוא טורים ישנים שלי יקיש מילה (שם של איש, מושג, מקום וכו' – התנתקות, אולמרט, פרס נובל) בתיבה שמשמאל ויקבל מייד את כל המאמרים שנכתבו בנושא.
לטווח הקרוב אני מתכוון להמשיך ולפרסם טורים אך בפורמט המתאים לאינטרנט. דהיינו קטעים קצרים ומידיים המגיבים על מאורעות ובצידם מחקרים מעמיקים כולל מיחזור ועידכון של תחקירים משנים קודמות שרבים מן הקוראים לא קראו ואשר לא נס ליחם.

בעתיד אעלה לאתר ספרי ילדים שכתבתי כולל סיפורי תנ"ך לילדים ב-16 כרכים והורים יוכלו להורידם ולהקריא לילדיהם בלי להיות נתונים לעושק של המאכערים למיניהם שגזלו ממני את הזכויות על סידרה זו. כמו כן אפרסם ראיונות עם אישים ומאמרים שיש להם ערך מעבר לזמן שבו נכתבו. ראיינתי למשל את פרופסור גרשום שלום בנושא השבתאות והלשון העברית.  המאמר מופיע בכל הביבליוגרפיות של גרשום שלם והוזכר במאמרים רבים. אך מי שרוצה לקרוא אותו חייב להגיע לידיעות אחרונות. עם הקלדתו ופרסומו באתר זמין לכל המעונין.
בינתיים שלום ולהתראות בפוסט הבא.

האם אורך אפה של קליאופטרה באמת משפיע על חיינו

גדי אלכסנדרוביץ', סטודנט לתואר שני במדעי המחשב בטכניון העלה השגות על המאמר שפרסמתי כאן בשבוע שעברעל כאוס ופלדנקרייז .

ואלה דבריו:

יש לי השגות על הקשר שקשרת בין "אירוע קטן שולי" ובין "בלתי רציונלי", והגזירה שגזרת מכך – המציאות אינה רציונלית.

מהי רציונליות
אין דבר בכאוס שגוזר מציאות שאינה רציונלית. הרציונליות פירושה שניתן להבין דבר מה בכוח ההיגיון. העובדה שאותו דבר מושפע מפרטים קטנים שהמעקב אחריהם קשה, ואולי אף בלתי אפשרי (עקב הדיוק המוגבל של מכשירי המדידה שלנו והעובדה שלא ניתן למדוד דבר מה בלי להשפיע עליו באופן כלשהו) לא הופכת את הכללים שקובעים כיצד יתנהג לבלתי רציונליים. מציאות רציונלית מתיישבת יפה עם תורת הכאוס; רק יכולת החיזוי סופגת מכה אנושה (ומכה אנושה עוד יותר היא ספגה הרבה קודם לכן מתורת הקוואנטים, שהכניסה מימד אי דטרמיניסטי למציאות).

התורות האזוטריות
הדבר השני שיש לי השגות עליו היא המסקנה שהגעת אליה לבסוף – המדע עוסק רק בודאי, ואילו מה שכינית "התורות האזוטריות" עוסקות באי-ודאי. בפרט: המדע מסתכל על "התמונה הגדולה" ומבצע שינויים וניסויים רק על ידי הבנה מוחלטת של המודל, בעוד שה"תורות האזוטריות" מנסות לבצע שינויים "קטנים" ולהפיק מכך את התוצאות, הלא-ודאיות. למיטב הבנתי (שהיא מוגבלת למדי, שכן אני עוסק במדעים ה"מדוייקים" – מתמטיקה ומדעי המחשב – ולא במדעי הטבע), דרך העבודה המדעית אינה שונה כל כך – גם היא מבוססת על הרבה נסיונות "קטנים" ובדיקת תוצאותיהם, ולבסוף ניסיון לנסח את הפרשנות הכללית לתוצאות אלו (שאינה מצריכה הבנה שלמה של כל התהליך).

הרפואה ופלדנקרייז
אפילו מדע הרפואה, למיטב הבנתי, רחוק מלהיות בעל הבנה שלמה של האופן שבו תרופות משפיעות על הגוף; תרופה מפותחת על ידי בדיקה של חומרים רבים ושונים, עד אשר מתגלה שאחד מהם משיג את התוצאות הרצויות.

לסיכום, איני חושב שפלדנקרייז, או כל שיטה אחרת, אינה ניתנת לחקירה ובדיקה מדעית. אתה מביא דוגמאות ל"סיפורי הצלחה" של הפלדנקרייז. אפשר לבדוק, מדעית, את האחוז היחסי של הצלחות, ואת התלות שלהן בפרמטרים אחרים (מוצא, אורח חיים כללי, וכדומה). הרי אין ספק שקיימת תמיד האפשרות של אדם בריא ביותר למרות שכל עיסוקו הוא פלדנקרייז, כשם שקיימת אפשרות של תצפית אסטרולוגית עובדתית שמתאימה בתכלית הדיוק לאדם כלשהו – זה בדיוק המשל הישן על השעון העומד שמדייק פעמיים ביממה. השאלה החשובה באמת היא האם השעון נע.

הפרפר בל"ג בעומר

הערה אחת לסיום – עד כמה שהבנתי תמיד את "אפקט הפרפר" אינו אומר שהפרפר עצמו הוא הגורם לסופה; על הסופה משפיעים אלף ואחד פרמטרים שונים, שכל אחד מהם הכרחי לקיומה. משק כנפי הפרפר הוא פשוט דוגמה לשוני הקטן בתנאי ההתחלה של המערכת שגורמים לה להתפתח בכיוונים שונים; היינו, לתוצאה שונה של פעולת הגורמים ה"גדולים". למה הדבר דומה? לחבורת נערים שסוחבת עץ למדורת ל"ג בעומר. החבורה מורכבת רובה ככולה מבריונים, וגם מנער צנום וקטן אחד. כולם נושאים בעול הכבד, ואם הנער הקטן היה עוזב את העץ ולו לרגע, הבריונים היו קורסים תחת משאו. האם נכון לומר שהנער הוא זה שסחב את העץ? לדעתי מדוייק יותר לומר שהוא היה חלק במערכת שהייתה מתפתחת באופן שונה בלעדיו, אך גם כל מרכיביה האחרים קריטיים.

תגובת זאב גלילי

המעניין בתגובתו של הקורא גדי אלכסנדרוביץ' הוא שאף שהוא כאילו חולק על חלק נכבד מן הדברים שכתבתי אני מסכים לרוב דבריו. נקודת המחלוקת היא במקום אחר.

החשיבה הרציונלית
נדון בשאלת הרציונליות. האדם מסוגל לחשיבה רציונלית. המתמטיקה היא שפה שהמציא האדם שנותנת ביטוי ליכולת הרציונאלית שלו. בלי המתמטיקה לא היינו יכולים להבין את תנועת הכוכבים או לבנות רקטות המגיעות לירח. היוונים הקדמונים האמינו שהמציאות עצמה היא רציונלית שהמתמטיקה נובעת ממנה. שהרציונאליות טבועה כאילו ביקום. ששפת המתמטיקה איננה שפה אנושית בה אנו בוחנים את העולם אלא שכאילו העולם עצמו מתגלה לנו דרך המתמטיקה.

גילוייו של ניוטון
תפיסה זו קיבלה חיזוק עם גילוייו של אייזיק ניויטון (שבעצמו לא האמין בכך כי היה אדם דתי, עסק באסטרולוגיה, באלכימיה ועוד) ונוסחה על ידי הפילוסוף הצרפתי רנה דקארט.

לפי תפיסה זו העולם בנוי כמו שעון שכל אחד מגלגליו מניע גלגלים אחרים ושניתן לחזות את התנהגותו לא פעמיים ביממה אלא כל היממות כולן לנצח נצחים. והצלחת האסטרונומיה לחזות תנועת כוכבים כאילו הוכיחה זאת. ההנחה היתה שכל מה שהמדע לא גילה הוא עתיד לגלות במתודה שכבר הוכיחה עצמה ואין לכך גבול.

התפיסה הזו החלה להתערער בעשרות השנים האחרונות כאשר נתברר שיש תופעות שכבר ברור לגמרי שהשיטות המדעיות הישנות אינן יכולות להתמודד עמן. הדוגמא של הקורא ממדורת לג בעומר היא דוגמא טובה. הנער הצנום לא סחב את העץ אך העץ קורס כשהילד עוזב את העץ ולעולם אי אפשר לחזות את הארוע השולי הזה שגרם לקריסת העץ. אנחנו אומרים שהקש שבר את גב הגמל אף שלא הקש שבר אותו אלא המשא שהיה על גבו עד הקש. אך הקש הזה שנפל עליו במקרה שלא ניתן לחיזוי ערער את כל המבנה של הגמל הנושא משא. והעובדה שקיימים ביטויים כאלה מלמדת שבאינטואיציה אנשים חשו עוד לפני הגילויים האחרונים שהעולם איננו מתנהג בדיוק לפי הכללים הניתנים לפיענוח במתודה המדעית.

המחשב לא פרץ
דווקא הולדת המחשב שכאילו פרץ דרך חדשה לחישובים שאי אפשר היה לחלום עליהם לפניו חשף את מוגבלות יכולתו של המדע במשמעות הישנה. משק כנפי הפרפר בסין הוא ביטוי.  אמנם גם אלף פרפרים שנכוון אותם לא יוכלו לגרום אפילו לרוח קלה, אך לא נמצא וכנראה לא תימצא שיטה שתוכל לחזות מזג אוויר ליותר מיומיים שלושה כי כל שינוי קטן בתנאים בעוצמה של משק כנפי פרפר אכן משנה את מזג האוויר. וכך גם קורה בעשרות תופעות מורכבות שהן העולם בו אנו חיים.

מדע ופלדנקרייז

נחזור לפלדנקרייז, דיקור סיני וכו'. אילו ניתנו להחקר במתודה המדעית כבר מזמן היו נכללים באחת הדיסציפלינות המדעיות. המדע לא הכיר במרדיאנים הסיניים ולא ברפלקסולוגיה ולא ביוגה ולא באמנויות לחימה אבל כולנו מכירים אנשים המתאמנים בפרקטיקות הללו ומוצאים מרפא במקומות שהרפואה הקונבנצינאלית אינה מצליחה.
והרפואה אינה מצליחה כי הגוף האנושי הוא מערכת כאוטית שיכולתנו לחזות את התנהגותה אינה עולה בהרבה על יכולת החיזוי של מזג האוויר.

ומדוע אני אומר שאין בעצם חילוקי דעות ביני לבין הקורא?
כי בכל אחד מאיתנו מתרוצצות שתי נשמות. נשמת המדען מן העידן הניוטוני, המאמין ביכולתו, ונשמת השכל הפשוט המכיר בכך שהעולם הוא בעצם כאוס. כולנו היינו רוצים שהעולם יתנהל כשעון שנוכל לחזות הכל מראש ולתכנן את חיינו בהתאם. בפועל אנחנו יודעים ששום תיכנון אינו יוצא אל הפועל כפי שרצינו. שיש בעולם עשירים ועניים וכל התיזות החברתיות על שוויון קרסו. שהבורסה עולה ויורדת בלי שיש לנו הסבר ממשי לכך. שםפורצות מלחמות בסידרה ארוכה  לאורך כל ההיסטוריה ולעולם איננו יודעים איזה גפרור קטן, איזה ארוע שולי מחולל אותה. הקורא אלכסנדרוביץ' כמו מדענים רבים עדיין לא השתחרר להערכתי מתפיסות שהמדע מחזיק בהן כשלוש מאות שנים אף שהמציאות טופחת על פנינו השכם והערב.

כאוס, פלדנקרייז, דיקור, אפקט הפרפר, ואפה של קליאופטרה

פסל קליאוםטרה השביעית

פסל קליאוםטרה השביעית (צילום:  ויקישיתוף)

 המדע איננו מה שלמדנו בתיכון אומר ד"ר יואב בן דב מאוניברסיטת תל-אביב * המציאות הפיסית והאנושית איננה נותנת הסבר רציונאלי לחיזוי* משק כנפי פרפר בסין המחולל סערה בברזיל ואורך אפה של קליאופטרה הם ביטויים להשפעה הגדולה של גורמים שוליים לכאורה * תורת הכאוס, פלדנקרייז, טאייצ'י, יוגה, דיקור סיני, רפלקסולוגיה ועוד.

להמשיך לקרוא

פרסי נובל – יהודים מול מוסלמים

ראה מדוע יהודים רבים כל כך זוכים בפרס נובל (אוקטובר 2009)

השנה (2007) היתה חפיפה בין חגי ישראל לבין החגא המוסלמי בעשרה ימים לערך. מעניין לדעת מה עשו היהודים ומה עשו המוסלמים בפרק זמן זה.
מישהו חישב ומצא כי בעשרת הימים הללו ביצעו המוסלמים 94 מעשי טרור בהם נהרגו 397 אנשים.

באותו זמן זכו שלושה יהודים בפרסי נובל לכלכלה ( רוג'ר מאיירסון, אריק מסקין וליאוניד הורביץ).הפרס הוענק לשלושה על הנחת התשתית לתיאוריית עיצוב המנגנונים המשמשת בכלכלה.
בכך מגיע מספר היהודים שזכו בפרסי נובל ל-170 (נכון ל-2007).
רשימת הזוכים כוללת אמנם גם כאלה שאינם יהודים לפי ההלכה או שאינם מגדירים עצמם כיהודים, אבל אין ספק שהם מזרע ישראל. כלומר : 22 אחוז מהזוכים בפרסי נובל הם יהודים, בשעה ששיעור היהודים בעולם הוא כיום 0.2 אחוזים.

 

אלברט אינשטיין מגדולי המדענים בכל הדורות. (ויקישיתוף)

מספר המוסלמים שזכו עד היום בפרס נובל הוא 8 בלבד – כולל פרס שקיבל המנוול הרוצח יאסר ערפאת על תרומתו המופלאה לשלום. יש בעולם 1.2 מיליארד מוסלמים. אם שעור תרומתם למדע היה כתרומת היהודים היה מגיע מספר חתני פרס נובל המוסלמים ל- 11 אלף.

אגב, גם המספר 8 שניתן למוסלמים מוגזם. מונים בו בין היתר את הסופר אלבר קמי הצרפתי, יליד אלג'יר שזכה בפרס נובל לספרות ואת אליאס ג'יימס קוריי, ערבי נוצרי אמריקני שמוצא הוריו מלבנון. גם אנואר סאדאת קיבל פרס על תרומתו לשלום ועוד נראה כמה שלום הביא על ישראל.

האם הוא ערבי? הסופר הצרפתי יליד אלג'יריה, שנחשב משום מה לאחר מזוכי הפרס הערביים

יש קני מידה רבים להשוואה בינינו לבינם. למשל הוויקפדיה, שהיא אחד המפעלים התרבותיים המופלאים ביותר של עידן האינטרנט. מספר הערכים שבכל שפה משקף את רמתה התרבותית ואת הנכונות של בני אותה שפה לתרום לעולם.
פחות משישה מיליון יהודים בארץ ישראל תרמו עד כה לויקיפדיה 65,324 ערכים, נכון לאחד בנובמבר 2007 . לעומתם 1.2 מיליארד ערבים תרמו לויקיפדיה הערבית 43,407 ערכים. בויקיפדיה האנגלית יש 2,071,713 ערכים.

על מעמדה של הויקיפדיה העברית בעולם ניתן ללמוד מן העובדה שעל פי ממד Depth, שמשקף עד כמה האנציקלופדיה מושקעת. מסתבר כי מבין 52 הוויקיפדיות הגדולות (שיש בכל אחת מעל 10,000 ערכים), העברית נמצאת במקום השלישי (אחרי האנגלית והווייטנאמית).
הנובל של פרס

מדליה לציון זכייתו של הנוכל בפרס

מדליה לציון זכייתו של הנוכל בפרס

אם יש פרס נובל יהודי אחד שלא עליו גאוותנו הרי זה הפרס שנין לשמעון פרס על שלום הדמים שהביא עם הסכם אוסלו. אם שמעון פרס היה חכם הוא היה מחזיר לאקדמיה השבדית את פרס נובל לשלום שקיבל. (אי אפשר לדרוש זאת משותפו לפרס, יצחק רבין ז"ל, ימתקו לו רגבי אדמתו).
אם היה ישר היה תורם את כספי הפרס למשפחות פגועי אינתיפאדת אוסלו.
אם היה בעל מצפון היה לפחות מסתיר את הנובל הזה בכספת עמוקה.
אך שמעון פרס ממשיך לנופף בפרס שבעקבותיו זרמו נהרות דם בארץ.
ושמעון פרס הולך לכנס חתני פרס נובל המתקיים בירדן, שותה מיץ עגבניות, משתכשך במי האפסיים של המזרח התיכון הוירטואלי שלו, ומכריז: " רוחות שלום מנשבות במזרח התיכון" .
האם הייתם קונים ממנו מכונית משומשת?

 

הרוצח המתועב יאסר ערפאת זוכה פרס נובל לשלום (יחד עם שמעון פרס ויצחק רבין) ויקישיתוף

 

זוכי פרס נובל ממוצא ערבי-מוסלמי. .
Literature

1957 Albert Camus
1988 – Najib Mahfooz

Peace
1978 – Mohamed Anwar El-Sadat
1994 – Yaser Arafat

Chemistry
1990 Elias James Corey
1999 – Ahmed Zewail

Medicine
1960 Peter Brian Medawar
1998 Ferid Mourad

 

 

 

מי שמעונין באינפורמציה מקיפה יותר הוא יוכל למצוא אותה באתר הבא

בשפה האנגלית.

http://www.jinfo.org/

להלן חלק מן האינפורמציה שניתן למצוא באתר:

Jewish Nobel Prize Winners

At least 167 Jews and persons of half-Jewish ancestry have been awarded the Nobel Prize, accounting for 22% of all individual recipients worldwide between 1901 and 2004, and constituting 37% of all US recipients during the same period. In the scientific research fields of Chemistry, Economics, Medicine, and Physics, the corresponding world and US percentages are 26% and 39%, respectively. (Jews currently make up approximately 0.25% of the world's population and 2% of the US population.)

* Chemistry (28 prize winners, 19% of world total, 28% of US total)
* Economics (21 prize winners, 38% of world total, 53% of US total)
* Literature (12 prize winners, 12% of world total, 27% of US total)
* Medicine (52 prize winners, 29% of world total, 42% of US total)
* Peace (9 prize winners, 10% of world total, 11% of US total)[3]
* Physics (45 prize winners, 26% of world total, 38% of US total)

JEWISH CONTRIBUTIONS IN THE ARTS AND SCIENCES
Anthropology * Biomedical Science * Chemistry * Chess *
Computer & Info Science * Economics * Linguistics * Mathematics * Music * Philosophy * Physics * Psychology * Sociology.

______________________________________

NOTES
This enumeration constitutes an update and an expansion of the information on Jewish Nobel Prize winners contained in the 1997 CD ROM edition of the Encyclopedia Judaica (EJ97), from which 117 of the individuals listed herein were obtained.
ORIGIN: www.jinfo.org

ראה גם באתר

http://www.simpletoremember.com/

ראה מדוע יהודים רבים כל כך זוכים בפרס

החרם הערבי על מוצרים יהודים

מצעד האיוולת של אהוד אולמרט

 

מאמר זה  נכתב לראשונה לפני כשנתיים. ישפוט הקורא אם השתנה משהו מאז כתיבתו.

אם ההיסטוריונית האמריקנית ברברה טוכמן היתה בחיים אולי היתה כותבת את הספר ה-15 שלה על מצעד האיוולת של מנהיגי ישראל. 

 המושג "מצעד האיוולת" אותו טבעה ברברה טוכמן מתאר, בניתוחים היסטוריים מזהירים, כיצד הובילו מנהיגי מדינות את עמיהם לתהום בשל איוולתם. טוכמן נתנה כמה הגדרות ל"איוולת":

 • "השתקעות במאבקי כוח קצרי ראות והזנחה עיקשת של הצרכים האמיתיים".

• "כאשר האינטרס הפרטי מושם לפני האינטרס הציבורי והשאפתנות הפרטית תאוות הבצע והקסם שבהפעלת עוצמת השלטון קובעים את המדיניות".

 • "סימן ההככר הקלאסי של האיוולת סרוב להסיק מסקנות מן הראיות".

• "איוולת היא כשמדינה פועלת בניגוד לאינטרס העצמי שלה".

כשהיא מנתחת את אופיים של שליטי האיוולת היא אומרת כי אין להם יכולת ללמוד דבר מעבר לדעותיהם המושרשות. "הלימוד מהניסיון הוא יכולת שכמעט אין עושים בה שימוש". ועוד: "עצירה לצורך חשיבה רצינית אינה מדרכן של ממשלות. ו"הודאה בטעות מצד ראש מדינה כמעט ואינה באה בחשבון".

האם אלה אינם מאפיינים ברורים של אהור אולמרט?

מהארי פוטר ל"בואי הרוח" של חיים סבתו

 

 יהודה מלצר על רקע ציור אביו המשורר  שמשון מלצר (צילום: זאב  גלילי)

בשבוע אחד ראו אור שני ספרים שהפכו רבי מכר עוד כשריח הדפוס נדף מהם * המו"ל של שני הספרים, ד"ר יהודה מלצר, הוכיח כי הוצאה קטנה יכולה למכור מאות אלפי ספרים בזכות איכותם * וכי אפשר לעשות כסף מהוצאת ספרים גם אם עובדים בעיקר למען הנשמה

לפני 11 שנים התקיימה בבית קפה באיזור שינקין הפגישה הראשונה בין ד"ר יהודה מלצר לבין הרב חיים סבתו. שני אנשים הרחוקים זה מזה כמרחק מזרח ממערב. מלצר היה אז בעל הוצאת ספרים קטנה, "ספרי עליית הגג", עם רקורד של איש שמאל לוחמני, ממקימי "יש גבול". מרצה פופולארי לפילוסופיה באוניברסיטה, מורה בתיכון שלימד תלמוד, עיתונאי (ב"חדשות"), מגיה במוסד ביאליק, מו"ל של הוצאה קטנה ויפהפיה ("אדם"), מרצה לעת מצוא.

חיים סבתו, היה אז בן 43, רב כמעט אלמוני בציבור הרחב, ממקימי ישיבת מעלה אדומים. לציבור המצומצם של קוראי "הצופה" היה סבתו מוכר בזכות סיפורים שפרסם לפרקים בעיתון. איש לא ניחש שמאחורי הסיפורים הללו מסתתר אחד הסופרים הגדולים של העת החדשה. גם סבתו עצמו לא חשב כך ורוב כתביו נותרו במגירה.
אחד מתלמידיו של סבתו, העביר למחלקת הספרים של "ידיעות אחרונות" קובץ של סיפוריו. כתב היד התגלגל שם חודשים רבים ואיש לא ידע איך להתייחס אליו. אנשי "ידיעות אחרונות" ביקשו ממלצר להציץ בכתב היד. מלצר, שבעיקרון אינו עוסק בהוצאה לאור של סופרים ישראליים, נענה באי רצון. אך כבר לאחר קריאת השורות הראשונות התרשם עמוקות מיפי השפה ולאחר קריאה מעמיקה כתב בשולי כתב היד: "יופי. יש לי עסק עם סופר".

מאותה פגישה בשינקין נולד ספרו הראשון של סבתו "אמת מארץ תצמח", ואחריו הספרים "תאום כוונות", "כעפעפי שחר", "אהבת תורה". ובימים אלה הופיע ספרו החדש של סבתו "בואי הרוח", המתאר את ילדותו כעולה חדש ממצרים בשכונה הירושלמית בית מזמיל. המהדורה הראשונה בת 5000 עותקים נמכרה בתוך כמה ימים וכבר מודפסת מהדורה שניה.

חוויה מכוננת

סיפר לי השבוע יהודה מלצר: "הפגישה הראשונה בינינו היתה מאד מרגשת. אמרתי לסבתו את דעתי על הספר כשאנו שותים תה ואז שאל אותי בתמימות: יש לך קשר למשורר שמשון מלצר? ואני השבתי לו שבמקרה שמשון מלצר הוא אבא שלי. הוא נאחז התרגשות רבה"
נתברר כי הפואמה הנפלאה שחיבר מלצר האב, "אשירה לרש"י", היתה אולי ארוע מכונן בסיפור חייו של סבתו. בהיותו ילד בן 7 נהג סבתו לבקר בבית דודו ג'אקו, הלוא הוא מיודענו פרופסור יעקב שוויקה, איש האשכולות שהקים את מפעל השו"ת של בר אילן ואת מילון רב מלים ועוסק עתה במחשוב הגניזה.

ג'אקו היה אז סטודנט למתמטיקה באוניברסיטה. אך ידיו רב לו בעולם התורה ובספרות העברית. ז'אקו נטל על עצמו לחשוף את בן אחיו הקטן לעולם הספרות, וכשהיה בא אליו היה נוהג לפזר ספרים בבית במתכוון, וכך חשף את סבתו לבלזק ולמולייר לנתן אלתרמן ולאורי צבי.

על הפגישה בה נחשף ל"אשירה לרש"י" של שמשון מלצר מספר סבתו בספרו החדש "בואי הרוח".
"אל תדאג המשורר, אנחנו
שרים רש"י ופרדסו פורח לנו"
(מתוך ספרו החדש של חיים סבתו)

"… עליתי אל הדוד ג'אקו אחרי השיעור של הרב שפיצר במעברה. על השולחן ראיתי ספר בכריכה לבנה וכתוב
עליו באותיות יפות בצבע יין: אור זרוע. חשבתי, מיהו ישר-לב זה שקרא לספרו אור זרוע, מן הפסוק שסבא היה קורא בקול מחריד לבבות בליל יום הכיפורים לפני כל נדרי, כשבית הכנסת מלא עוטפי טליתות העונים אחריו 'אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה'.
"מזווית עינו ראה הדוד ג'אקו שאני קורא. פתח כאילו בדרך אגב בעמוד אחד ואני קורא 'אשירה לרש"י'. מיהו זה ששר לרש"י שלנו אני אומר בלבי ועיני נפגשות באותיות רש"י קטנות מעל לשיר ואני קורא:

'… אשירה לרש"י – לפי שזכרו מתעורר בלבי כילדות
כתכלת שמים בפרוס חג הפסח כירק בחג השבועות
כזהב השיבולת באב ואלול כאודם שלכת בסתו'

'…הוי רש"י זקן, פרדס ילדותי ובוסתן דמיוני הפורח
האמנם האמנם כבר עלה הכורת לקצץ בנטיעות ששתלת?…
'… הוי שובה לפרוח הבוסתן הגדול להרנין את ילדי ישראל
הוי תן תנובתך הפרדס הנפלא למחיה לתפוצות ישראל'

ועל סיום פסימי זה של הפואימה, בה מביע המשורר את החשש שרש"י הולך ונשכח מילדי ישראל, משיב לו הילד- הסופר, הרב סבתו:

"אל תדאג אני רוצה לצעוק למשורר, אנחנו במעברה בבית מזמיל, בשיעור אצל הרב שפיצר, עוד לומדים רש"י ושרים רש"י ופרדסו פורח לנו והוא עוד מרנין את ילדי ישראל וגם אצל חכם בנימין בבית הכנסת ואצל הרב לויכטר בתלמוד תורה. אל תדאג המשורר, אל תדאג".

חיים סבתו (צילום: זאב גלילי)

מעליית הגג לפנטהאוז

פגישתי הראשונה עם ד"ר יהודה מלצר, התקיימה לפני כחמש שנים. הוא התגורר אז בעליית גג קטנטנה, ממש ד' על ד'. כל כך קטנה היתה שנאלץ להפקיד בידי מישהו את הגמרות שהוריש לו אביו. מעליית הגג הזו ניהל את הוצאת הספרים הקטנה שלו, שבינתיים הפכה הוצאה גדולה. על גודל ההוצאה ניתן ללמוד מן הפנטהאוז הנאה בו הוא מתגורר, באחד הרחובות השקטים והנאים בצפון הישן של תל אביב. זהו בית המרחיב דעתו של אדם. בית נאה וכליו נאים וניכר שמאחוריו עומדת גם אשה נאה.

יש לי חיבה עמוקה ליהודה מלצר, אף שתהום מפרידה בין השקפותינו הפוליטיות. חיבתי אליו נובעת מהערצה לרוחב דעתו והשכלתו והערכה ליושר האינטלקטואלי שלו. שלא כאנשי שמאל רבים, המושכים בעורלתם היהודית והפכו לפוסט ציונים ופוסט יהודים, הוא נטוע היטב בתרבות ישראל ובספרות העברית ורואה במעשיו הגשמה ציונית. ולא במקום האחרון קיימת בינינו זיקה עמוקה בגעגוע לזכרו של יהושע דיאמנט הי"ד, שנפל על ירושלים והיה חברו לנשק של יהודה.

נפגשתי עם מלצר כדי לשמוע על הספר החדש של סבתו ועל מה שקרה מאז פגישתנו הראשונה.
המעוז החילוני לא התמוטט

בעשר השנים שחלפו מאז הופיע "אמת מארץ תצמח" כבר הפך סבתו לסופר רב מכר, שספריו נמכרים ברבבות. בלי יחסי ציבור, בלי פרסומת. סבתו לא מופיע אפילו בתכניות ספרות ברדיו ובטלוויזיה שרובן משודרות בשבתות.

בראשית הדרך סבר מלצר כי יצליח להחדיר את ספריו של סבתו לקהל הרחב של קוראי ספרות יפה. הוא אומר שחלק מן המוטיבציה שלו היה להביא לסוג של קשר בין העולם החילוני והדתי. ירון לונדון כתב עם הופעת ספרו הראשון של סבתו: "(הציונות הדתית) מאיימת עכשיו בהפקעת בלבדיותם של החילונים בתחום הסיפורת… עכשיו צומח דבר… בעקבותיו יבואו אחרים ויתחרו בסיפורת העכשווית. הבהולה, עניית הלשון, הנוירוטית. עוד מעוז חילוני מתמוטט").

עד כה לא התמוטט המעוז החילוני ומלצר מודה שהחדירה של סבתו לקהל החילוני (פרט לספר "תאום כוונות") לא התממשה.

השקעה בהנאת הלימוד

אמרתי שמלצר הפך להיות מו"ל גדול. הדבר אינו מתבטא כמותית. מספר הספרים שהוציאה "עליית הגג" מאז ראשיתה אינו מגיע אלא לחלק מכמות הספרים שמוציאה כל אחת מן ההוצאות הגדולות בשנה אחת. אך אם הוצאת ספרים נמדדת באיכות ספריה ותפוצתם דומה ש"עליית הגג" הגיעה לשיאים מדהימים.

ספרי פילוסופיה ומדע (כמעט כמו לווייתן, נפלאות התבונה, המוזיקה של המספרים הראשוניים ועוד) נמכרים כרגיל בין 10,000 ל-20,000 עותקים. החריגים הם ספריו של סיימון סינג (המשפט האחרון של פרמה, סודות ההצפנה, המפץ הגדול) והפילוסופים הגדולים של בריאן מגי, שבקצב של השנים האחרונות יגיעו ל-50,000 כל אחד. תורת המשחקים שיצא לאור מייד אחרי שפרופסור ישראל אומן זכה בפרס נובל (מלצר וצוותו עבדו עליו כשנתיים לפני כן, בעזרת פרופ' אריאל רובינשטיין ותלמידתו מיכל אילן), הוא חריג שבחריגים ויגיע כנראה ל-100,000.
טקסטים פילוסופים קלאסיים (אפלטון, דקארט, ג'ון סטיוארט מיל, הארט, תומאס קון, ועוד טקסטים שנמצאים בעריכה אחרונה לקראת יציאה לאור) מחזירים כולם את ההשקעה בהם ועתידים להימכר שנים רבות. חריג לכל אלו הוא "וידויים" של אוגוסטינוס, בתרגום פרופ' אביעד קליינברג, שהיה לרב מכר מייד עם יציאתו. רבי מכר אחרים הם "האמן ומרגריטה" של בולגקוב, ספרי בוריס אקונין ועוד, וכמובן ספרי חיים סבתו הנפלאים. מכאן שהצלחתה של "ספרי עליית הגג" איננה רק בזכות ספרי הארי פוטר. את השקעתו העצומה כעורך, אומר מלצר, הוא מקבל בחזרה בעיקר בהנאת הלימוד.

סודו של מלצר
אני שואל את מלצר מה הסוד שלו שמכוחו הוא מוציא בשבוע אחד שני רבי מכר שונים כל כך, ומצליח למכור להמונים ספרי פילוסופיה ומדע פופולארי.
מלצר: "הסוד הגדול הוא לא לעשות הרבה. הוצאות הספרים הגדולות הולכות ליריד ספרים וזורקות שם רשת גדולה שלתוכה הם קונים את הזכויות של מאה או מאה וחמישים ספרים בתקווה שאחד מהם יהיה דג זהב.
"לי אישית זה לא מתאים. אם הייתי רוצה לעשות כסף הייתי מתמחה בנדל"ן. באתי לספרים לא מן המסחר אלא מן הספרים. שנים רבות, בצד עבודתי האקדמית, עבדתי כעוזר  מגיה לאחי, אביב, ששערך במוסד ביאליק. עם כל התרגומים הקלאסיים של שלמה דיקמן ואחרים. למדתי הרבה מאחי שלמד מאבא וכולנו למדנו מן האח הבכור. עשיתי הרבה עריכה עד שהקמתי את המפעל של עצמי. היתה לי גם הוצאה קטנה, "אדם", שעליה אמר אוהד זמורה ז"ל כי זו ההוצאה הכי יפה בארץ. עבדתי אז משרה וחצי באוניברסיטה ולא היה לי מושג בעסקים. אבל הפכנו את סול בלו וסמואל בקט לרבי מכר, הנמכרים עד היום. הוצאנו את "עם בוא הזיכרון" של שאול פרידלנדר, ומכרנו למעלה מ-30 אלף. הוצאתי ספר ילדים נפלא בשם "עץ הנדיב" שתרגמתי בעצמי ומכר כרבע מיליון . הוצאנו עוד ספרי ילדים למופת. ויש לזכור שאז לא היה לנו הכוח השיווקי של ידיעות אחרונות שיש לנו היום. הם לא שותפים אתי בהוצאה אלא בפרויקטים של כל ספר".

"איך קניתי את זכויות
הארי פוטר באלף דולר"

"אל הארי פוטר הגעתי אליו לגמרי במקרה. קראתי באיזו פינה נידחת ידיעה על גברת מוזרה שכותבת סידרת ספרים על ילד יתום שהפך להיות קוסם. הספר ראה אור באנגליה, אך בעולם לא שמעו עליו. מה שמשך את לבי היה שזהו ספר ילדים שגם מבוגרים קוראים ברכבת התחתית. אך עוטפים אותו בנייר עיתון כי הם מתביישים בכך שהם קוראים ספר ילדים.
"זה היה לפני 11 שנים. לא היה לי מחשב ולא היה אינטרנט. רק טלפון. נכנסתי לקדחת של פעילות ומשך 24 שעות הפכתי עולמות בחיפוש המו"ל של 'הארי פוטר'. כשהגעתי למשרדו נאמר לי שזכויות הספר הן בידיו של סוכן של הסופרת, כריסטופר ליטל, וכשהגעתי אליו הפנו אותי לנציגה שלו בישראל, שמשרדה ברחוב הירקון. צילצלתי אליה והיא אמרה כי לא שמעה כלל על הספר. לאחר ברור אמרה לי כי אותו כריסטופר ליטל אינו מוכר את זכויות הספר באמצעות סוכני משנה אלא במישרין. חזרתי אליו ובקשתי לרכוש את הזכויות. הצגתי עצמי כד"ר יהודה מלצר בעל הוצאת ספרים קטנה הקשורה בקשרי שיווק עם העיתון הגדול במדינה. הוא אמר שיחשוב בדבר ויחזור אלי תוך 24 שעות. ואכן הוא חזר בדיוק בזמן ואמר לי: בררתי אודותיך אצל ידיד, פרקליט ישראלי המתגורר בשדרות רוטשילד. הוא המליץ עליך בחום. על ידיעות אחרונות לא שמעתי אבל לך אני מוכן למכור את הזכויות. הוא ביקש אלף דולר. וזה כאילו מישהו מכר לי את הפנטהאוז הזה במאה שקל".

אין הגזמה בתאור זה של מלצר. עם פרסום הכרך השביעי של הארי פוטר השבוע מתקרבת מכירת הספר בארץ למיליון עותקים.
"לערוך עם פינצטה

עיון ברשימת הספרים שהוציאה "ספריי עליית הגג", מצביע על שורה של הצלחות מסחריות ואיכותיות. בחינה של הצלחות אלה מלמד שד"ר יהודה מלצר לא רק קורא ומכיר כל אחד מן הספרים שהוציא. חלק גדול מהם הוא גם עורך ומתרגם בעצמו ולפי דבריו "בקפדנות של פינצטה". מלצר הוא טיפוס די צנוע, אך הוא גאה בצדק בכישורי העריכה שלו ושל בני משפחתו שחלקמהם מסיעים לו (אביו המשורר הוריש כנראה לצאצאיו את כשרונותיו. זה בולט את אחיו בניו ובתו שהוא מכנה אותם "המשפחה התיבונית שלי" על שם משפחת התיבונים שהתפרסמה בתרגום הספרות הפילוסופית של ימי הביניים).

כנראה שעם הכישורים משחק גם המזל וזה מה שקרה עם הארי פוטר. הצלחה אחרת שהפכה את מלצר ממו"ל קטן למו"ל גדול הוא הספר "המשפט האחרון של פרמה". מלצר מספר כי קרא בעמוד הראשון של הניו יורק טיימס כי נפתרה חידה מתמטית שהתחבטו בה 358 שנים. הוא הסיק מכך שבמוקדם או במאוחר ייצא ספר על הנושא. ואכן תוך זמן קצר ראו אור שני ספרים האחד באנגליה והשני בארצות הברית. מלצר הימר על הספר האנגלי וכאן שוב שיחק לו מזלו. נתברר כי הספר נכתב בידי הודי, סיימון סינג, עילוי שלא הגיע לגיל 40 בעל כושר כתיבה בלתי רגיל בנושאים של מדע פופולארי. בעקבותיו רכש זכויות של עוד כמה מספריו.

מפילוסופיה עד רפואה

החוש המיוחד של מלצר באיתור הצרכים של ציבור הקוראים הביא אותו להוציא מדריך לתרופות שעד כה נמכרו ממנו מאה אלף עותקים. ובעקבותיו הוציא שורה של ספרים בענייני רפואה. על בסיס ספרים אלה הקים אתר אינטרנט וגם האתר מתחיל להניב רווחים.

מלצר איננו מסתיר את העובדה שאת הוצאת הספרים הפילוסופיים הוא עושה למען הנשמה ורואה בכך גם מעשה ציוני שהספרים הללו יהיו בשפה העברית (ובעתיד גם באינטרנט).
סופו של עידן הספר

מלצר רואה באינטרנט מהפכה טכנולוגית ותרבותית שאינה נופלת בעוצמתה מהמצאת הדפוס של גוטנברג. "תסתכל על הנכדים שלך", הוא אומר, "ותבחן כמה שעות הם מבלים מול נייר וכמה מול מסך המחשב. והם עוד גדלו בבית שיש בו ספרים. אנו עומדים בפני מהפכה שתשפיע על הרגלי הקריאה הרגלי השיווק וגם על מבנה האוניברסיטאות.

"אני נואם בפני ילדיי ובפני חבורה שלמה של צעירים שעובדים בספריית עליית הגג (מומחה ליוונית מודרנית, מומחה ליוונית קלאסית, מומחה ללטינית, מומחה למדע וכו). אני אומר לכולם: כשאני אלך לבית אבות אני אצטער מאד אם יתברר שלא התכוננתם לעידן החדש. אתם חייבים להתכונן לקראת הדבר הזה שאם תרצו או לא תרצו הולך לרדת עלינו. כלומר דרכי הכתיבה הייצור והשיווק ישתנו באופן דרמטי".
(הערה: נושא זה של המהפך הדיגיטאלי בעולם הספר נדון בהרחבה בשיחתי עם ד"ר מלצר ולא הובא כאן מפאת קוצר היריעה. אחזור ואביא את דבריו החשובים שנאמרו בנושא בהזדמנות הקרובה).

ראה גם ראיון עם חיים סבתן

http://www.zeevgalili.com/?p=1045

==================================================================

 

אָשִׁירָה לְרַשִ"י את שמשון מלצר
אָשִׁירָה לְרַשִׁ"י, אָנכִי אָשִׁירָה בִּשְׁנַת תָּ"ו תָּ"ו קוּ"ף לְהֻלַּדְתּוֹ,
אָשִׁירָה בּשְׁמִי וּבְשֵׁם חֲבֵרַי – תַלְמִידֵי רַ' אַהֲרוֹן הַמְלַמֵּד,
וְשׁוּב לא הָיִינוּ עֲזוּבִים בְסֵפֶר בְּרֵאשִׁית רְחַב-הַיָּדַיִם,…
אַתָה הוֹלַכְתָּנוּ מִפַּרְשָׁה לְפַרְשָׁה וְיִשַּרְתָּ הֲדוּרִים בְּדַרְכֵּנוּ.
לא זָזָה יָדְךָ הַטּוֹבָה מִיָּדֵנוּ בְלֶכְתֵּנוּ בְּעִקְבוֹת אֲבְרָהָם,
הִצְדַּקְתָּ אֶת אִמֵּנוּ שָרָה וְנַפְשָׁהּ הַיּוֹצֵאת עַל "כִּמְעַט" שֶׁל שָטָן,
הִשְׂנֵאתָ בְּנָהּ שֶׁל הָגָר הַמִצְרִית (בְּצֶדֶק, בּצֶדֶק הִשְׂנֵאתָ!)
וְהִטַּפְתָּ דִמְעוֹתֵינוּ לְעֵינָיו שֶׁל יִצְחָק בְשָׁעָה שֶׁאָמַר עָקְדֵנִי.
בִּסְדוֹם הָרְשָׁעָה הִשְׁמַעְתָּנוּ צַעֲקָתָהּ שֶׁל אוֹתָה הָרִיבָה הָאַחַת
שֶׁהוֹצִיאָה מָזוֹן לֶעָנִי בְּכַדָהּ וַהֲרָגוּהָ מִיתָה מְשֻׁנָּה,
הִטְעַמְתָנוּ מִמֶּתֶק הַנְקָמָה בַּסְּדוֹמִית שֶׁבְּמֶלַח חָטְאָה וְלָקָתָה,
לִמַּדְתָּנו רִאשׁוֹן-רִאשׁוֹן מִשִׂיחָתָם הַיָפָה שֶׁל עַבְדֵי הָאָבוֹת
וְהִדְלַקְתָּ הַנֵר מִשַׁבָּת לְשַׁבָּת בְּאָהֳלָן שֶׁל שָׂרָה וְרִבְקָה.
הִשְׁמַעְתָּנוּ מְרִיבַת אֲבָנִים לִמְרַאֲשוֹתָיו שֶׁל יַעֲקב אָבִינוּ הַבּוֹרֵחַ,
הוֹרַדְתָּ מַלְאָכִים לְלַוּוֹתוֹ בְּדַרְכּוֹ וְהִקְפַּצְתָּ לְנֶגְדּוֹ אֶת חָרָן,
וְקִפַּלְתָּ אֶת אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל מִתַּחְתָּיו כְּדֵי לְהַבְטִיחָהּ לַבָּנִים.
וְאַתּה שֶׁהִכְנַסְתָּנוּ יַחְדָּו עִם יְהוּדָה לְתִגָר גָדוֹל עִם יוֹסֵף – …
צִמְצַמְתָּ עַצְמְךָ בְקֶרֶן-זָוִית בְּשָׁעָה שֶׁנִתְוַדַּע אֶל אֶחָיו
(רַק אַגּב הוֹדַעְתָּנוּ שֶאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל גְבוֹהָה מִכָּל הָאֲרָצוֹת)…
וּבְלֵילֵי טֵבֵת הָאֲרֻכִּים וְהַקָּרִים, עֵת בַּחוּץ קִשְׁקְשׁוּ זוֹגֵי הַמִזְחָלות, הוֹרַדְתָּנוּ בַּעֲגָלוֹת עִם יַעֲקב לְמִצְרַיִם, וְיוֹסֵף אָסַר אֶת מֶרְכַּבְתּו,
וְיַחַד רִמִּינוּ אֶת פַּרְעֹה, שׁאֵין אָנוּ בְקִיאִין אֶלָא בְּמִרְעֶה
וְרַק אֶרֶץ גּשֶן הִיא הַצְרִיכָה לָנוּ – שֶׁלא יַעֲשֶנוּ אַנְשֵי מִלְחַמְתּוֹ.
וּלְאוֹרָם שֶׁל נֵרוֹת הַפַּרָפִי"ן שֶׁהֶעֱלִינוּ עָלְתָה דְמוּתוֹ שֶׁל יַעֲקֹב, זָקֵן וְחָלוּשׁ וְתָשׁוּשׁ מִיִּסּוּרִין וּמִתְחַזֵק לֵישֵׁב עַל הַמִּטָּה,
וְהוּא מִשְׁתַּחֲוֶה לִפְנֵי בְנוֹ הַשַׁלִיט (תַעֲלָה בְּעִדָנֵיהּ סְגִיד לֵיהּ!)
וְהוּא מִצְטַדֵּק לְפָנָיו וּמַסְבּיר: וַאֲנִי בּבוֹאִי מִפַּדָּן…
שַׁרְנוּ כֻּלָּנוּ בְּחם, בִּרְנָנָה, בְּנִגּוּן הַיּוֹצֵא מִן הַלֵּב:
"וַאֲנִי – וַאֲנִי יַעֲקֹב, בְּבוֹאִי – כְּשֶׁבָּאתִי, מִפַּדָּן – הִיא פַּדַּן-אֲרָם,
מֵתָה – נִפְטְרָה, עָלַי – בִּגְלָלִי, רָחֵל – רָחֵל אִמֶּךָ…
וְאַף-עַל-פִּי שֶׁאֲנִי מַטְרִיחַ עָלֶיךָ לְהוֹלִיכֵנִי לְהִקָּבֵר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן,
וְלֹא כָךְ עָשִׂיתִי לְאִמֶךָ… וְיוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁיֵּשׁ בְּלִבְּךָ עָלַי,
אֲבָל דַע לְךָ שֶׁעַל-פִּי הַדִּבּוּר קְבַרְתִּיהָ שָׁם… כְּשֶׁיַּגְלֶה נְבוּזַרְאֲדָן…"
שַׁרְנוּ כֻּלָנוּ בְּחם, בִרְנָנָה, בְּנִגּוּן הַיּוֹצֵא מִן הַלֵּב –
מִלִּבּוֹ שֶׁל יוֹסֵף שֶׁאִמוֹ נִקְבְּרָה בַּשָׂדֶה בְּצִדֵּי הַדְּרָכִים,
מִלִּבּוֹ שֶׁל יַעֲקב שֶׁהָאֲהוּבָה וְהַנְעִימָה גַם בְּמוֹתָהּ מִמֶּנּוּ נִפְרָדָה.
מִלִּבָּהּ שֶׁל רָחֵל הַיּוֹצֵאת עַל קִבְרָהּ וּבוֹכָה וּמְבַקֶּשֶׁת רַחֲמִים,
מִלִּבָּם שֶׁל יִשׂרָאֵל שֶׁהֶגְלוּם שַׁבָּאִים כְּבוּלִים בְּשַׁלְשְׁלָאוֹת שֶׁל בַּרְזֶל,
וּמִלִּבּוֹ, כִּבְיָכוֹל, הָעוֹנֶה לְרָחֵל: יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָתֵךְ…

וּבְנִי הַגָּדוֹל כְּבָר הִגִּיעַ לְשֵׁש וְיוֹדֵעַ סִפּוּרֵי בְּרֵאשִׁית…
בְּקָרוֹב יַעֲבוֹר לַכִתָּה הַשְׁנִיּה וְיִלְמַד "סִפּוּרֵי-הַמִּקְרָא",…
אֲבוֹי וַאֲהָהּ, אַך אֶפְשָׁר! – אַף הוּא לֹא יִלְמַד חֻומָשׁ עִם רַשִׁ"י…

הוֹי רַשִׁ"י זָקֵן, פַּרְדֵס יַלְדוּתִי וּבֻסְתַּן-דִמְיוֹנִי הַפּוֹרֵחַ –
הַאֻמְנָם,הַאֻמְנָם כְּבָר עָלָה הַכּוֹרֵת לְקַצֵּץ בַּנְּטִיעוֹת שֶׁשָׁתַלְתָּ?…
יָשׁוּבוּ לִלְמוֹד בְּלֵילֵי-טֵבֵת אֲרֻכִּים, בִּבְקָרִים שֶׁל סִיוָן מַזְהִירִים,
יָשִׁירוּ יַחְדָו עוֹד בְּחם, בִּרְנָנָה, בְּנִגּוּן הַיּוֹצֵא מִן הַלֵב?
הוֹי שׁוּבָה לִפְרוֹחַ, הַבֻּסְתָּן הַגָדוֹל, לְהַרְנִין אֶת יַלְדֵי יִשׂרָאֵל,
הוֹי תֵּן תְּנוּבָתְךָ, הַפַּרְדֵס הַנִּפְלָא, לְמִחְיָה לִתְפוּצוֹת יִשׂרָאֵל!
(שירים ובלדות, שמשון מלצר, הוצאת דביר,תל אביב, תשי"ט)

 

יפנית חוקרת שירת הבקשות של יהודי חאלב

http://www.zeevgalili.com/?p=321

כל מה שרצית לדעת על השופט אליהו וינוגרד

book

הוריו של וינוגרד בשער ספר המשפחה שכתב

בספר שכתב על תולדות משפחתו מתגלה השופט כאדם רגיש, שחי במשפחה אוהבת ספוגת ערכים ומסורת * הוא נצר למשפחה של גדולי תורה * אבל אביו בחר בדרך המסחר והיה לו עסק סיטונאי למוצרי מזון במשותף עם ערבי ביפו, עד שנפצע קשה בפרעות * סיפורה של משפחה יהודית טובה

בעוד כמה שבועות תפסוק ועדת וינוגרד את פסק דינה. נקווה שהוועדה תשים קץ לכהונתו של אהוד אולמרט, ראש הממשלה הגרוע ביותר והמושחת ביותר שהיה לנו מאז קום המדינה.

מי הוא השופט וינוגרד שבידיו אולי להציל אותנו מן הצרה הקרויה אולמרט? מה הם השורשים מהם צמח?

באורח מקרי הגיעה אלי השמועה שהשופט כתב ספר על תולדות משפחתו ובו חשף את צפונות לבו. חפשתי את הספר בכל מקום אפשרי והעליתי חרס. נאמר לי שהספר נמסר רק לבני המשפחה ונאסר עליהם למסרו לידי זרים.

אבל יגעת מצאת תאמין, והספר הגיע לידי. הספר הודפס בפורמט אלבומי נדיר 42X30 סנטימטרים, והוא מכיל בעיקר את העץ המשפחתי של משפחת ישראל וינוגרד ושל רעייתו, חנה לבית גליק (הוריו של השופט אליהו וינוגרד). אך בין המידע הגניאולוגי והצילומים שזורים סיפורים השופכים אור על עולמו הרוחני והרגשי של השופט וינוגרד. הוא מתחיל בפגישה הראשונה בינו לבין רעייתו, אך חוזר לאחור אל האב, הסבא והסבא רבא שהטביעו חותמם על אורח חייו והשקפתו, ומכאן חשיבותו של הספר.

להלן כמה שביבים מן הספר, הכתוב בהרבה חמימות פיוטית, חכמה, אהבה והומור.

נשא את חניכתו

"חיינו רצופים במפגשים מקריים בלתי צפויים, המשנים את מהלך חיינו. כזה היה המפגש בין מדריך בתנועת נוער המזרחי בן 19 וחצי לבין חניכה שלו בת 14 וחצי. התאריך: יח באב התש"ו (אוגוסט 1946). המקום: רציף אוטובוסים בתחנה המרכזית בתל-אביב. השעה: 7 בבוקר. שרגא פלוטניצקי, אביה של החניכה יוכבד, ליווה אותה למקום מפגש של חניכים, לקראת יציאתם לסמינריון למדריכים, שאמור היה להתקיים בפרדס חנה. במקום המתין מרכז הסמינריון אליהו וינוגרד והאב מסר את בתו לידיו ולאחריותו. 53 שנים חלפו מאז. מאז אנחנו ביחד…" (הדברים נכתבו בשנת 2003).

מקור השם וינוגרד

"וינוגרד לא היה שם המשפחה מדורי דורות. אביו של סבי נקרא אהרון וינוגרד-ינצ'וק ואילו שם אביו היה שמואל ינצ'וק. על נסיבות החלפת השם היו סיפורים במשפחה, כאילו השם נרכש כדי להימנע מללכת לשרות בצבא הצאר".
משמעות השם וינוגרד הוא "ענבי הגפן" בשפה הרוסית ולכן קרא לחלק הספר המוקדש למשפחתו "ענבי הגפן" (החלק השני המוקדש למשפחת אשתו, פלוטניצקי, נקרא "אור הנר".

האב פנה למסחר

5 parents

"… אבי לא נמשך אל הרבנות אם כי לא פסק אף פעם מלהקדיש שעות ללימוד. הוא היה איש המעשה ולבו נמשך לעסקים… סיבה נוספת לעזיבת אבי את הישיבה היה מותו הפתאומי של סבי בהיות אבי כבן 14 והסבתא בת שבע נשארה עם ילדיה ללא מקורות פרנסה… עול הפרנסה ועזרה למשפחה נפל איפוא על שכם אבי.

"ב-1907 נשא אבי את אמי חנה… החליט לעסוק במסחר ופתח חנות במחנה יהודה בירושלים… עסקיו אלה לא צלחו בידו והחנות נסגרה… לאחר מכן יסד יחד עם בן דוד של אמא, קלמן ורשבסקי, ועם סוחר ערבי עשיר חאג' יוסף ואפה, בית מסחר סיטונאי למזון… בשנת 1912 עברו אבא ואמא עם משפחתם לתל אביב הקטנה לשכונת נוה שלום ואבא ניהל את סניף העסק שפתחו ב'סוק אל דיר ביפו'. עד מהרה היה אבא מגדולי היבואנים בסחר סוכר אורז קפה קמח ועוד.

"פעילותו הציבורית של אבא בתל אביב הקטנה היתה המשך ישיר לפעילות שלו עוד בירושלים. עם חבריו… היו משמחים בין השאר חתן וכלה בחופתם לאחר שארגנו את הכנסת כלה ברוח הימים ההם – איסוף כספים כדי לאפשר לזוג הצעיר להתחיל את חייהם המשותפים…"
השותף הערבי תמך
(עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה) "החנות ביפו נסגרה ורכושה נשדד. מצב המשפחה היה בכי רע והשותף הערבי של אבי חאג' יוסף ואפה תמך עד לעת מצוא…
"בחודש מאי (של שנת 1921 ) פתחו כנופיות של פורעים ערביים בפרעות על יהודי יפו, תוך ניסיונם להתקדם לעבר תל אביב… אביו היה בחנותו כאשר התפרצו הפורעים ובנבוט היכו על ראשו ידיו ועל חלקי גופו האחרים. אבי נפצע קשה ואיבד את הכרתו. פנחס (אחי) בן ה-13 היה באותו יום עם אבי בחנותו. הוא הסתובב ליד החנויות השכנות כאשר החלו הפרועות. שכן של ערבי בעל חנות סמוכה משך את אחי פנחס לתוך החנות והגיף את תריס החנות וכך הציל את חייו. רק לאחר ששככו הרוחו והמשטרה החזירה את הסדר על כנו הוציא אותו שכן ערבי את פנחס ומסרו לידי אנשי ה הגנה שהיו בגבול יפו תל-אביב… אבי שהיה מחוסר הכרה הושכב בגמנסיה הרצליה שהוסבה לבית חולים ארעי יחד עם יתר נפגעי המהומות של אותו יום… כאשר סעדה אמי את אבי בגמנסיה הרצליה היה אחי אהרון דוד בן 4 חודשים…"

שנת 1929 העביר אבי את עסקו מסוק אל דיר ביפו לרחוב הגשר בתל אביב.
הקשר הראשון עם החוק

"… אחי משה איבד אותי על ערימת חול. איך מאבדים ילד קטן? פשוט משאירים אותו לשחק, הולכים לשחק עם חברים וחוזרים הביתה בלעדיו. בסוף מצאו אותי על זרועותיו של אחד השוטרים בתחנת המשטרה. אז כנראה נוצר הקשר הראשון שלי עם החוק".

כשהיה בן ארבע רצה להיות שופט

השופט בילדותו

השופט בילדותו

"בן דודנו ישעיהו וינוגרד סיפר לי שכשהייתי ילד כבן 4 או 5 הוא שאל אותי מה אני רוצה להיות כשאגדל ואמרתי לו 'שופט מספרים'. למה מסרים? כי תמיד אהבתי חשבון. המספרים קסמו לי עוד בהיותי בגן. אני נזכר באבא כשאני יושב על ברכיו הוא היה מצביע על מקום כלשהו על השולחן כאן יש חמש כאן יש 8 כאן יש 9 כמה יש ביחד. ואני הייתי פותר את החידה בלי היסוס. זה אולי מסביר למה דבקתי במספרים. אם יש צורך בהוכחה בכתב הרי תעודת הגן שלי מציינת כי אני יודע חשבון לכיתות א' ב'. זה מסביר את עניין המספרים. למה דיברתי אז על שיפוט אינני יודע"
"משוגע לספרים"

מי שמכיר אותי יודע שהייתי משוגע לספרים. האוסף הראשון שלי היו ספרים. הייתי מטפוח אותם מיישר את דפיהם סופר אותם. כמובן שידעתי את תכנם בעל פה. הכרתי כל ספר בבית קראתי את כולם אף כי רבים לא הבנתי. משה (אחי) לעומת זאת לא כל כך התלהב מקריאה, אך כאיש עסקים מבטן ומלידה הציע לי שנעשה ספרייה. בחותמות של 'המדפיס העברי' החתמנו על הספרים חותמת עם שם הספרייה 'מכבי' ומשה היה מביא חברים שלו להחליף ספרים בספרייה תמורת תשלום כמובן. מיל או שני מיל לחודש. אני הייתי הספרן. אוצר הספרים היה פחות מזה של הספריה העירונית 'שערי ציון'. ואפילו פחות מספריית אכסלרוד שבה היו כולם נוהגים להחליף ספרים. אם בכל זאת העדיפו לבוא לספרית 'מכבי' היה זה משום שאכסלרוד היה נוהג לבחון את הקוראים כשהיו באים להחליף את הספר על תוכנו של הספר וכמובן שהילדים לא אהבו את זה . בספרייה שלנו לא היו בחינות. הספרייה היתה ספרייה מודרנית עם טלפון. משה ואני קיימנו קשר טלפוני בינינו באמצעות שתי קופסאות פח שחוט שפגט מחובר ביניהם וכשאנו משוחחים בינינו מקצה החדר עד קצהו."

שנות העיצוב

sister

על חייו בבית אחותו נחמה: "בסיימי את בית הספר העממי נפטר יצחק (בעל אחותו והאחות נותרה לבד בביתה בירושלים עם בתה מלכה בת ה-5). הוחלט כי אני אעבור לירושלים לגור עמך ומאז במשך שנים היית לי אם ואחות. כשצחקתי צחקת עמי וכשבכיתי ליטפת את ראשי. כבן הייתי לך. דאגת לכל מחסורי. בחוליי סעדת אותי ובלימודיי היית שותפה. ביתך היה לא רק ביתי אלא ביתם של חבריי לספסל הלימודים… כולנו היינו משפחה אחת. בשדות שליד ביתך היינו הולכים ואוספים פרחים וצמחים ופרפרים וחיפושיות ומה לא. היה לנו גן ירק ויחד עבדנו בגינה. היית לי נחמה אם ואחות. היו אלה חמש שנים שבהן עוצבה דמותי כנער. באתי לירושלים כילד קטן ונפחד ויצאתי ממנה בוגר, מורה עם מגבעת וארשת רצינית. זכורים לי ערבי שבת והקידוש והמסורת של בית אבא. והמאכלים של אמא שרק את ידעת להכינם. כי את היית לי אם ואחות".

מלחמת השחרור

"מלחמת השחרור היתה בעיצומה וירושלים היתה במצור. רבים מבני ירושלים יזכרו את אבא כמי שהציל אותם ואת טפם מחרפת רעב. אותם ימים היו לו ימים של התרוממות רוח. על אף מחלתו מילאה אותו מטרה אחת בלבד – להחיש מזון לעיר הנצורה וסחורות שונות בכמויות גודלות בשביל בני ירושלים הועמסו על משאיות. הוא התרוצץ כל הימים ההם להשיג את המצרכים ובאיזו התרוממות רוח היה דופק בידיו את הארגזים וקושר את השקים עם מנות המזון לעצורים. כשהייתה כל שיירה יוצאת לדרכה ועליה שקים ותיבות המצרכים הייתה זו השעה הגדולה ביותר בחייו כשתפילה חרישית בפיו שהשיירה תצליח לשבור את המצור ותביא את פריסת השלום ופרוסת הלחם לירושלים. ביום כה בטבת ה' תש"ט 1949 גברה על אבא מחלתו והוא נפטר.

פסק הדין בין הרופא לבין העיוור והחרש

השופט וינוגרד העריץ מאד את אביו ומתאר אותו בהרבה אהבה, אך גם בלא מעט הומור. הוא מספר סיפור של אבא על פסק דין שניתן במחלוקת.
וכך הוא מספר: "לכל סיפור שנשמע מפיו (של אבא) היה גם מוסר השכל. היתה בו נקודת אור שתשמש מגדלור ומורה דרך בחיים.

"הנה אחד הסיפורים שהיה חביב עליו ושהרבה לספרו. היו לאב שתי בנות. אחת נאה אך פיה מלא קללה ונאצה כל היום. והשניה מכוערת אך דרכיה היו נאים ומדברה נעים לאוזן שומעת. השיא האב את בנותיו. את הבת היפה לחרש ואת המכוערת לעיוור. חיו הזוגות את חייהם בשלום. החרש לא שמע את אשתו והעיוור לא ראה את שלו. והנה בא רופא מפורסם לעיר וריפא את החתנים ממומיהם. אך אהה העיוור החל לראות את כעור אשתו וחשכו עיניו. והחרש החל לשמוע את גערות אשתו ותצילינה אוזניו. סרבו השניים לשלם לרופא את שכרו. תבעם הרופא לדין. טענו השניים כי הרופא לא הקל להם כי אם הכביד שבעתיים. נראו טענותיהם בעיני הדיין שכן התנה עמם הרופא שהוא יקל עליהם את חייהם הקשים. מוטב אמר הרופא אין לי אלא להשיב את המצב לקדמותו. העיוור שוב יחשכו עיניו והחרש שוב יחדל לשמוע. לזאת לא הסכימו השניים בשום אופן. פסק הדיין: אם הנכם מרוצים ממצב זה אליו הביא אתכם, עליכם לשלם את שכרו. ומוסר השכל: נאמר "על כרחך אתה נולד, על כרחך אתה חי על כרחך אתה מת ועל כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון". אם בעל כרחו נולד אדם ובעל כרחו הוא חי את חייו למה עליו ליתן דין וחשבון? אלא שלמרות שעל כרחו הוא נולד וחי הנו מרוצה ממצב זה ואין הוא רוצה למות ומשום כך חייב הוא ליתן דין וחשבון על מעשיו".

הסבא והסבתא מגיעים לארץ עם צאצאיהם

הסבא והסבתא מגיעים לארץ עם צאצאיהם

אבא ביום הכיפורים

"ביום הכיפורים היה מתעטף בלבן וממהר עם שחר לבית הכנסת. מן הבוקר ועד הערב עמד על רגליו והתפלל. לרגע לא ישב והתפילה שנשמעה מפיו הרעידה נימים רבות בלב שומע. ה'חזקה' שלו היתה 'פתיחת נעילה'. לפני תחילת 'נעילה' היה עובר לפני ארון הקודש פותחו ומתפלל לידו את התפילה האחרונה של יום הכיפורים, תפילת החתימה הטובה. זוכר אני בהיותו אחרי ניתוח ומצבו אנוש מאד ותקווה קלושה לחייו בא אליו שמש בית הכנסת ואמר לו: 'רב ישראל, חייב אתה להיות בריא במהרה. פתיחת הנעילה היא חזקה שלך ואיני מוסרה לאיש זולתך'. ואמנם באותו יום כיפורים עמד אבא בריא ושלם לפני ארון הקודש והתפלל… מאז נפטר אבא עמד ארון הקודש מיותם ותפילת הנעילה בבית הכנסת נשמעה לנו פגומה…

"מאז מותו נוהגים אנו לעלות בערב יום הכיפורים על קבר אבא לקחת את ברכתו לשנה הבאה עלינו לטובה. מנהגו של אבא היה מאז ומתמיד לברכנו בערב יום הכיפורים. כל אחד מילדיו – הבכור כבכורתו והצעיר כצעירותו ניגשו אליו והוא בירכם ברכת אב. דמעות זלגו ובכי עצור נשמע מדי פעם את ברכנו עומדים היינו כולנו בחדר. הוא שם את ידו על ראש כל אחד מילדיו ובמחזורו הירוק קרא את הברכה אשר ברך ישראל את בניו "ברכנו אבינו כולנו כאחד".

הסבא ראש ישיבה

"סבי הרב פנחס מרדכי וינוגרד היה ראש ישיבה במקום מגוריו בליטא…בשנת 1890 נטל סבי את אשתו וארבעת ילדיו עלה עמם והתיישב בירושלים העתיקה… כשהגיע סבא לירושלים היתה משאת נפשו ללמוד וללמד בארץ הקודש, אך בשל היכרותו הטובה את קהילות ישראל בארץ מוצאו, נענה להפצרותיו של ראש ישיבת "תורת חיים" ויצא שוב לגולה הפעם כשד"ר (שלוחא דרבנן) בשביל הישיבה בירושלים".

הסבא הרב פנחס מרדכי וינוגרד

הסבא הרב פנחס מרדכי וינוגרד

למרות עיסוקיו בעניני ציבור הוציא הסבא בשנת 1898 לאור את הספר "תולדות אהרון" על מסכת אבות. וינוגרד מספר כי בעת ביקורו בארצות הברית מצא עותק של הספר בספריית הקונגרס שרכשה את הספר, כנראה בשנה בה ראה אור.
דמותו של הסבא

"…גודל צדקותו וחסידותו פרשת מעשיו הטובים ושקידתו בתורה הקדושה יומם ולילה. הוא מעולם לא מילא שחוק פיו ובחתונת בניו (היה רגיל לומר) וגילו ברעדה. ובהיות מצבו החומרי נמוך מאד, הוא משך בכל כוחו עול חייו הקשה להתפרנס מיגיע כפיו במסחר מזיגת יין וי"ש לא חדל לדאוג אף רגע בתורת החינוך אשר נתן לבניו להרחיב שיכלם ולעורר רגשותיהם, דעותיהם ומידותיהם והשפיע עליהם ממעלותיו המצויינות ותכונת נפשו הטהורה?
גדולי תורה שבמשפחה

"…בית סבא וסבא רבא היו ספוגים בלימוד תורה וביראת שמים והחינוך שהעניקו ההורים לילדיהם כוון לכך שילדיהם יהיו תלמידי חכמים חובשי בית המדרש ועוסקים ברבנות בלימוד תורה ובהוראת תורה. ואכן יצאו מתוכם גדולי תורה.

הספר תולדות אהרון פרי עטו של סבא

הספר תולדות אהרון פרי עטו של סבא

בדור אבי, הרב שמואל חיים וינוגרד, שהיה רב גדול בקובנא דליטא והרב הגאון ישעיהו זאב וינוגרד אח אבי שהיה ראש ישיבה בירושלים… על גדולתו בתורה העידו גדולי הדור ולא לי להעריכו. הוא היה חריף ובקיא בתורה ובראש אחת הישיבות החשובות בירושלים ישיבת 'עץ חיים' הרביץ תורה לאלפי תלמידים. הוא היה גם איש שיחה על כל דבר ועניין. היה מצוי בענייני דיומא והיתה לו גישה מציאותית וסלחנית גם כלפי מי שלא הקפידו כל כך בענייני הלכה… חיבה מיוחדת נטה לאבי וכינה אותו 'זבולון', התומך בתלמידי חכמים, הלוא הם יששכר על פי הפסוק 'שמח זבולון בצאתך ויששכר באוהליך'.

הכליזמר כתת תרבות יהודית

ראה גם  בכיר הכליזמרים בישראל

http://www.zeevgalili.com/?p=777

שיחה עם פרופסור זאב פלדמן – אמן צימבאל, רקדן, חוקר "כליזמר", מומחה למוסיקה יהודית

זאב פלדמן מנגן על צימבאל

מאמר זה פורסם לראשונה בטור "היגיון בשיגעון" במקור ראשון בראשית שנת 2003. הוא לא נכלל עד כה באתר מסיבות טכניות. מה שהביא אותי להעלות אותו מתהומות השכחה היתה פניה של אשה שלא הכרתי, עדי גולדנברג, ששאלה אם אני מתמצא בנגינה בצימבאל. היא זקוקה למישהו שמנגן בכלי הנדיר הזה כדי שיופיע בחתונת בתה. נתברר שהגיעה אלי דרך הכתבה שאני מביא כאן שהועתקה על ידי אחד האתרים. הואיל ויש בה עניין רב לא רק לחובבי צימבאל אני מביא אותה כאן במסגרת  הפרויקט לרענון כל טורי "היגיון בשיגעון"

שאלתי את פרופסור זאב פלדמן כיצד הוא מגדיר עצמו. האם הוא פולקלוריסט, מוסיקולוג, אמן, איש אקדמיה?

בעולם האקדמי מוכר פלדמן כחוקר רב תחומי. מומחה למוסיקה יהודית, אך גם מומחה לאפוס אוזבקי, לשירה טורקית ולעוד ספרויות ומוסיקה של המזרח. הוא מלמד בכמה אוניברסיטאות, בישראל ובעולם. פרסם עשרות ספרים, מאמרים וערכים אנציקלופדיים. שולט בטורקית, אוזבקית, קזאכית וכמובן ביידיש, עברית, רומנית ואנגלית.

פרופסור פלדמן מנגן בצימבאל. להקת הכליזמר שלו "חבריסה" (khevrisa) מופיעה בפסטיבלים בכל חלקי תבל. התקליטורים שלה זכו להצלחה רבה. פלדמן הוא גם רקדן שהתמחה בריקוד של יהודי אשכנז ומדריך ריקוד זה במסגרות רבות.
פלדמן התקשה להשיב על שאלתי. הוא בהחלט איש אקדמיה אך אינו יכול להיות רק חוקר, כי הוא רואה עצמו אמן.
פלדמן הוא מן המובילים של תחיית ה"
כליזמר" – הן כמבצע והן כחוקר. וככזה הייתי מכנה אותו ארכיאולוג של תת תרבות יהודית גדולה. כי מה שנחשף במחקריו ובביצועיו של פלדמן הוא, לעניות דעתי, פאן נשכח של ההיסטוריה שלנו.

אנחנו מכירים את ההיסטוריה היהודית כפי שעוצבה על ידי האליטה של תלמידי החכמים בכל דור. מחקריו של פלדמן חושפים את הקוטב האחר של העולם היהודי, הקוטב של ה"כליזמר".

מי היו ה"כליזמר"

זו היתה קבוצה של אמנים יהודים שיצרו, פיתחו וביצעו מוסיקה אינסטרומנטלית במזרח אירופה משך מאות שנים. כלי הנגינה ששימשו אותם היו: כינור, קלרניט, חצוצרה, טרומבון, טובה, צ'לו, תופים, מצלתיים, צימבאל.

klezmer-1895

להקת כליזמר 1895

הם לא למדו בקונסרבטוריון, לא קראו תווים, לא הופיעו באולמי קונצרטים. חוקר המוסיקה העממית היהודית, המלחין יהויכין סטוצ'בסקי, מתאר אותם במילים אלה: "הכליזמר היהודי הפשוט שבמזרח אירופה היה נגן מתלהב ומלהיב. מוסיקאי בעל לב ונפש. מוסיקאי כל כולו, בשר ודם ועצמות, שרירים ועצבים… כוח משיכתו של הכליזמר… נובע מן העממיות האמתית והנצחית שבו, מן המוסיקאיות שבו. זה האינסטינקט הקמאי שבא עם דריכות הנפש אל הצליל… כלי הנגינה היה לו לבית קיבול שלתוכו הכניס את כל רגשות לבו ואת כל נפשו, יגונו וששונו" ("הכליזמרים" , מוסד ביאליק תשי"ט). לכליזמר היתה גם שפה מיוחדת בה דיברו ביניהם כך שאנשים זרים לא יבינו. דיברו בעיקר על כסף ונשים, מספרים בני אותה תקופה.

לא כל יום פורים

קשה היתה פרנסתם של הכליזמר. כי הרי לא כל יום פורים וגם חנוכה זה רק שמונה ימים בשנה, ולא כל יום מתקיימת חתונה או סעודת מצווה. ואלה היו הזמנים והאירועים שאליהם היו מזמינים את הכליזמרים. בכל יתר הימים היו הכליזמרים מובטלים מאונס. שלא לדבר על ימים שבהם הס מלשמוע קול נגינה כמו בימי הספירה. פתגם עתיק של הכליזמר: כשהם סופרים את ימי העומר אנחנו סופרים את פגרינו.

ההכנסה של הכליזמרים לא היתה קבועה וגם כשהוזמנו לא שילמו להם ביד רחבה, או לא שילמו בכלל. רק עשירים מופלגים, "בעלי בתים", היו משלמים לכליזמר מראש על עבודתו בחתונה. סתם יהודים לא שילמו מראש והכליזמר היו אף צריכים לעתים לשלם על הזכות לנגן. הכנסתם באה מן הקהל ששילם תמורת ניגוני הריקודים.

רוב הכליזמרים לא יכלו אפוא להתפרנס מאמנותם. רק הנגנים הראשיים, הווירטואוזים, היו מתפרנסים איכשהו ממקצועם. הם היו מקבלים מחצית מהכנסות הלהקה, תודות לכוח המשיכה שלהם. כל היתר נאלצו לחפש רוב ימות השנה מקורות פרנסה אחרים. מזל שהיו גויים, בתוכם ישבו היהודים, שאהבו לשמוע מוסיקה יהודית בשמחותיהם ורוזנים בטרקליניהם. אלה מילאו את החסר בפרנסתם של הכליזמרים. (ועדות לכך תיאורו של צ'כוב ב"גן הדובדבנים")

מעמדם הנחות

בחברה היהודית, שבה עמדו בראש הפירמידה התלמיד חכם, הרב, הפרנס והגביר נמצא הכליזמר בתחתית הסולם החברתי.

נמיכות מעמדם נבע מסולם הערכים בחברה היהודית. בסולם זה ניתן מקום בכורה ללמדנות. מנגינות שעשוע, שלא לדבר על בדחנות וליצנות, נחשבו למגונים. נראה שגם משהו באופיים הבוהמי של הכליזמרים גרם ליחס החברה אליהם. ראו בהם אנשים המזלזלים בתורה ומצוות, אנשים החורגים מן המקובל, עמי ארצות וכו'. יהויכין סטוצ'בסקי הכיר כליזמרים מקרוב והוא מתאר כך את הכליזמר: "עליז ושמח ולעולם אין טיפה של מרירות חסרה בעליצותו; קל דעת וקשור בעבותות האהבה והמסירות למשפחתו; מתגנדר ונטול גאווה; חריף ולגלגני…; עובר עבירה בסתר ודבוק בכמה ממידותיהם המגונות של הולכי דרכים – שטוף בקלפים, טרזן במידת מה – ובעל לב חם ונפש רגישה".

בתוך אווירה זו של דוחק כלכלי ומצוקה חברתית יצרו הכליזמר תרבות מופלאה. הם יצרו את המוסיקה היהודית. פניניה של תרבות זו נחשפים על ידי פרופסור פלדמן.

החתונה היהודית

החתונה היתה אירוע מרכזי שעיצב את החברה היהודית. את הקידושין ערך הרב ואת דיני דרך גבר באשה קבעה ההלכה. אך את חגיגת החתונה עיצבו הכליזמר.
רוב החתונות התקיימו בקיץ, כי בקיץ זול יותר להתחתן. אין צורך באולם ובחימום. רק עשירים מופלגים חיתנו את בנותיהם בחורף.
גם הניגונים של הכליזמר היו שונים בקיץ ובחורף. כי לכלה עניה היו מנגינות אחרות מאשר לכלה עשירה. והיו גם ניגונים מיוחדים לכלה בינונית, שאינה עשירה ואינה עניה.
יום החתונה נפתח במנגינה שהיה משוך עליה חוט של עצבות. הנגנים היו יוצאים בבוקר נגנו מה שנקרא "מנגינת רחוב" וכל העיירה יצאה לשמוע אותם.

חתונה יהודית בגליציה

חתונה יהודית בגליציה

לאחר מכן באה מוסיקה מיוחדת לרגל הושבת הכלה על הכסא המיוחד בו היא ממתינה לחופתה,    מוקפת נשות המשפחה ("כלה באזעצעניש
ואחר כך מנגינת הבכי של הכלה. זו מוסיקה הזורמת בלי קצב. הבדחן שר במינור בקצב של הסליחות והכינור עונה לו בסולם אחר . מעין דיאלוג בין הבדחן לבין הכינור הראשון.
"על מעמד זה כתבה אלזה לסקר שילר: "מתחת לעיני אגם מים ונגזר עלי להדמיעו כולו.

ואחר כך באה מנגינה מיוחדת למחותנים ולבסוף "מארש החופה", מנגינת לכת קצבית יהודית. לצלילי המארש הזה מובילים את החתן ואת הכלה לחופתם. מכאן עוברת המלוכה לרב המשיא אותם והתזמורת משתתקת.
עם שבירת הכוס פורצת התזמורת בנגינת "מזל טוב" והכליזמר מלווים את החתן והכלה ואת כל החוגגים אל שולחנות הסעודה. מוסיקה מיוחדת היתה לזמן הארוחה ולאחריה. מוסיקה לריקודים, שמבחינת הכליזמר היתה החשובה ביותר, כי ממנה באה הכנסתם.
כל היוצא למחול קונה לעצמו ריקוד ומשלם בעדו. ראש הלהקה מכוון את הריקודים כך שההכנסות תהיינה גדולות ככל האפשר. אם צדה עינו בעל בית עשיר, המוכן לשלם ביד רחבה, הוא מושך אותו ומציע לו מנגינה מיוחדת שתמורתה גבוהה.

הריקוד ה"יקר" ביותר מבחינת מחירו בעיני הכליזמרים היה ריקוד הנקרא "שר" שהיה חביב במיוחד על יהודי אוקראינה.
הסגנון של "שר" מאד חופשי ומאוד אקסטטי. זו היתה האפשרות הכי קלה לריקוד נשים עם גברים. "שר" מתחילים במעגל ואחר כך גבר מזמין אשה והם רוקדים בכמה צורות ואחר כך כל אחד רוקד סולו.
רקדו אותו ארבעה זוגות שהצטרפו יחד לצורה של מספריים (ומכאן שמו – "שר" פרושו ביידיש מספריים). שניים שניים אחזו איש ביד רעהו או ביד רעותו, זוג מול זוג באלכסון, סביב עצמם, זוגות זוגות לסירוגין וכשהזוגות נפגשים באמצע הדרך קדו קידת ברכה ידידותית.

cha-sene-dance

ריקוד המחותנים

היו גם ריקודי נשים והיה ריקוד ה"ברוגז" ("ברויגז טאנץ") של אם החתן עם אם הכלה. ריקוד שנועד לאפשר למחותנות לפרק את זעמן זו על זו.
היו עוד ריקודים רבים שחלקם נשכח ואיש אינו יודע את תנועתם: ריקוד המטאטא, ריקוד המטפחת, ריקוד הקבצנים, ריקוד המצווה, ריקוד המשרתים ועוד.

הכליזמרים לא שרו. הם אפילו בזו לזמרים. הם נהגו לומר: "לשיר כל אחד יודע. לנגן רק אנחנו יכולים". אבל הבדחן נספח לעתים ללהקת כליזמר. הוא היה מעין סטנדאפיסט שידע להצחיק אבל ידע גם לשיר ולהביא אנשים ובמיוחד את הכלה לידי בכי.

לאחר החתונה המשיכו הכליזמר לנגן. היה להם ניגון מיוחד בשביל המלצרים והמשרתים ולבסוף ניגון שהוא מעין "לילה טוב" שסימן למוזמנים שהחתונה הסתיימה.

חתונה שחורה

זו חתונה שהתקיימה בבית הקברות, שגם בה מילאו הכליזמר תפקיד חשוב.

מדובר בנישואי יתומה. הטקס התקיים בבית הקברות, כאילו כדי להזמין את רוח האב להשתתף בשמחה.
פלדמן סיפר מפי המורה שלו כי במלחמת העולם הראשונה קיימו חופה של יתומה בבית הקברות במטרה להפסיק מגיפה, והחופה מומנה על ידי הקהילה.

הכליזמר והמוסיקה היוונית

פלדמן נולד בניו יורק בשנת 1949. באותה תקופה היה עדיין בניו יורק הריכוז הגדול ביותר של כליזמר, שהיגרו לארה"ב ממזרח אירופה בראשית המאה. הם נהגו להופיע בהתכנסויות של יהודים שהתארגנו על פי אזורי המוצא שלהם ("לאנדסמאנשאפט")
אביו של פלדמן, שהיגר לארה"ב מבסרביה ב-1922 לקח את בנו להופעות. אך עוד בטרם הגיע לבר מצווה גרמה המציאות האמריקנית להתפוררות המסגרות הללו. ה
כליזמרים הוותיקים, שהביאו עמם את המסורת המפוארת של מזרח אירופה, הלכו כל אחד לדרכו. לפלדמן הצעיר לא היתה עוד הזדמנות לשמוע אותם. חלק מן הכליזמר הוותיקים פרשו. אחרים השתלבו במציאות האמריקנית, נסחפו בג'אז לפרנסתם הושפעו מן הג'אז והשפיעו עליו. יצרו איזה סגנון כליזמר אמריקני שהיה רחוק מן המקור.

בתקופת ההתבגרות שלו התעניין פלדמן בסוגים אחרים של מוסיקה. הוא אהב לשמוע את מנגינות התפילה בבית הכנסת ספרדי, אליו נהג ללכת בשכונת מגוריו, יחד עם חברים שלמדו עמו ב"תלמוד תורה". מאוחר יותר התעניין במוסיקה של המזרח התיכון והבלקנים, אליה התוודע באמצעות מוסיקאים צעירים – יוונים, טורקים וארמנים.

"המפגש המחודש שלי עם מוסיקת הכליזמר נעשה באמצעות מוסיקאים יוונים קשישים, בני שבעים שמונים, שהגיעו לארצות הברית בערך בתקופה שבה הגיע אבי לארצות הברית. מסתבר שהמוסיקאים היוונים והטורקים למדו את מוסיקת הכליזמרים בבוקרשט, איסטנבול, אודיסה, קרים ועוד. הם הביאו עמם מסורת זו לארצות הברית. אחד הקלרניסטים היוונים המפורסמים של אותה תקופה, קונסטה גדיניס, שנולד במקדוניה, הקליט עם בואו לארה"ב תקליט שבין היצירות שם היה גם "חוסידל" אחד.

"כנר יווני מבוגר, ניקיטה שובאנידיס שמו, לימד אותי מוסיקה טורקית אותה אהבתי בהשראת בית הכנסת הספרדי בו התפללתי. אבל הוא הכיר גם את המוסיקה של החזנים האשכנזים והכיר את מוסיקת הכליזמר. ממנו שמעתי לראשונה על נפתלי ברנדוויין, שהוא מגדולי הקלרניסטים היהודיים מגליציה. הוא ניגן לי גם כמה ניגונים יהודיים שזכר. (ואם אתה שואל אותי איך מזהים מוסיקה יהודית אשיב לך שמסובך להסביר את זה לא פחות מאשר להסביר פיסיקה גרעינית. אבל כמו שיש מוסיקה הונגרית ורומנית וטורקית יש מוסיקה יהודית. מוסיקה בת מאות שנים, השונה מכל מוסיקה אחרת).

מן התוף אל הצימבל

המפגש עם מוסיקת הכליזמר באמצעות המוסיקאים היוונים עדיין לא הדליק בפלדמן את הניצוץ הכליזמרי. הוא למד בגימנסיה לציור ולמוסיקה קלאסית וראה את עתידו כצייר. כתחביב למד לתופף, אצל מורה שהגיעה מישראל. למד גם ריקוד ואת הצרכים המוסיקליים שלו סיפק מועדון ארמני, בו רקדו עד 4 לפנות בוקר. הוא נתקל פה ושם בגרסה האמריקנית של מוסיקת הכליזמר, אך זו לא מצאה חן בעיניו. "חשתי שהיוונים והארמנים קרובים יותר למוסיקה היהודית" – אמר.

"בגיל 18 ביקרתי באיסטנבול ובבלקנים. קיץ אחד גרתי עם הצוענים במקדוניה. למדתי את השפה הטורקית. הכרתי את המוסיקה הפרסית שהם מנגנים בסנטור, שהוא כלי דומה לצימבל. חבר פרסי נתן לי את הסנטור שלו. מאוחר יותר רכשתי צימבל. אז עוד לא הייתי מודע לכך שהצימבל הוא אחד מכלי הנגינה המובהקים של הכליזמר".

"בסוף שנות השישים, אינטלקטואלים יהודים צעירים, גם חובבי מוסיקה אתנית ופולקלור, לא גילו עניין בכליזמר. אפילו המונח הזה לא היה מוכר. מוסיקת פולקלור נחשבה לפרימיטיבית והתייחסו אליה רק אם זו שימשה מקור לשירי מחאה של תנועות למיניהן.

"רק בגיל 22 התחלתי להיכנס לעולם הכליזמר בעקבות מפגש עם חברי אנדי סטטמן, שניגן אז במנדולינה. הוא לא גמר אפילו גימנסיה אך היה מוסיקאי מלידה. ותקופת מה ניגנו דואטים של מנדולינה וסנטור פרסי שהיה לי. ניגנו רפרטואר שכלל ניגוני ריקוד ארמניים יווניים ומקדוניים.

"סטטמן היה בן למשפחה מסורתית, בה רקדו ריקודים יהודיים בחתונות. בברוקלין ובקווינס אפשר היה למצוא באותה תקופה הקלטות ישנות של כליזמר. סטטמן היה משיג את ההקלטות למד מהן ולימד אותי "חוסידל" ו"פריילך". פעם מצא הקלטה ישנה של כינור וצימבל והיתה לזה השפעה עצומה עלינו. פעם ראשונה ששמענו הקלטה מלפני השואה. אחרי זה למדנו כמה ריקודים מהקלטות. ניגנו בשביל קהל יווני והם יצאו מהכלים כי הם אהבו מוסיקה יהודית.

"לאחר שנה של נגינה משותפת הגיע סטטמן למסקנה שעלינו ללמוד מוסיקה יהודית באורח שיטתי. סטטמן שאל אותי אם אני מכיר מישהו שיוכל ללמוד ממנו מוסיקת כליזמר בצורה מסודרת.

"אישית לא הכרתי מישהו כזה אך זכרתי את השם של אחד מגדולי הכליזמר שהגיעו לאמריקה וחי עדיין באותה תקופה. זה היה דייב טאראס (דוד טראסצ'וק) קלרניטן שהיגר לאמריקה ב-1921. הוא היה מפורסם באירופה לפני שהיגר לארה"ב ועשה חייל גם באמריקה בתקופה שהכליזמר הישן עדיין היה פופולרי. סטטמן חיפש את שמו בספר הטלפונים של איגודי הנגנים התקשר עמו וטאראס, אף שהיה כבר זקן קיבל אותו. שנתיים למד אנדי אצל טאראס ואני בינתיים שוטטתי בעולם בעניניי האחרים. רק אחרי שאנדי השלים את חוק לימודיו הלכתי אף אני ללמוד אצלו".
נפלאות הן דרכי התרבות המוסיקלית היהודית. טאראס שכבר היה כמעט דמות נשכחת, ובשנות השבעים המאוחרות שלו, נדלק מחדש בהתלהבות נוכח שני תלמידיו הצעירים. בדצמבר 1978 הופיע טאראס בקונצרט משותף עם שני תלמידיו. הקהל יצא מכליו מרוב התלהבות, סילק את הכיסאות שבאולם ויצא במחולות סוערים.
"אפשר לומר" , אומר פלדמן, "שמה שקוראים תחיית הכליזמר החלה באותו קונצרט".

איסור חופה ביום שישי

יצחק שכטר מתל-אביב (יליד טשין, שעל גבול פולניה צ'כיה) מספר לי: "עד מלחמת העולם השניה אסור היה בקראקוב שבפולניה לקיים קידושין ביום שישי. האגדה סיפרה כי רבה של העיר, רבי משה איסרלש (רמ"א), גזר את האיסור בעקבות טקס נישואין שהתקיים ביום שישי לא הרחק מבית הכנסת. הכליזמר השמיעו את נגינותיהם והשבת הלכה והתקרבה. הרמ"א שלח שליחים וביקש לסיים את הטקס, לבל יחללו את השבת. המחותנים התעלמו מדרישת הרב ואז פערה האדמה את פיה ובלעה את החוגגים. מאז לא התקיימו חתונות בקראקוב בימי שישי. מי שרצה לקיים את הטקס ביום זה נהג לעבור את הנהר ולעשות זאת בעיר הסמוכה".

בדקתי בכתובים ומצאתי שיש גרעין היסטורי לאגדה הזו, אך בהפוך על הפוך. באחת מתשובותיו מצטדק הרמ"א על שסידר חופה וקידושין בליל שבת. הא נימק את המעשה בכך שהיה מדובר בכלה יתומה והיה חשש שיבוטל הזיווג.

חכמי הדור לא הסכימו עם ההיתר שנתן הרמ"א לקיים קידושין בשבת והתקינו שאין לסדר חופות כלל ביום שישי, ואם הדבר נחוץ מאד היו מסדרים את החופה מחוץ לעיר.

ה klezmer -באינטרנט

על מידת הפופולריות של הכליזמר ניתן ללמוד מכמות החומר הנמצאת באינטרנט. חיפוש בסיסי ביותר באמצעות מנוע החיפוש גוגל, על פי המונח שבכותרת קטע זה מניבה לא פחות מ-157 אלף דפים (נכון  למועד כתיבת המאמר)

אפשר למצוא כאן אתרים המוקדשים לכוכבי כליזמר, להקות בעבר ובהווה, ארגונים המטפחים את הכליזמר ועוד.

על פלדמן אפשר ללמוד בחיפוש גוגל על פי -WALTER ZEV FELDMAN . על המורה של פלדמן ניתן למצוא על פי DAVE TARRAS –

מהו הצימבאל

הצימבל בו מנגן זאב פלדמן הוא כלי מיתר אנכי, בנוי מתיבת תהודה שמתוחים עליה מיתרים, עליהם מקישים בזוג פטישים קטנים. מקור הכלי באסיה המזרחית והוא הגיע לאירופה במאה ה-12
הכלי היה חביב מאד על היהודים באירופה המזרחית ואף התמחו בבנייתו. המשורר הפולני אדם מיצקביץ' הנציח מנגן צימבל יהודי בשם יענקל צימבליסט בפואימה שלו "פאן תדיאוש".

הכליזמר בארץ ישראל

 

להקת כליזמר ישראלית של מוסא ברלןי (צילום: זאב גלילי)

להקת כליזמר ישראלית של מוסא ברלןי (צילום: זאב גלילי)

 

הישוב הישן בארץ ישראל לא יכול היה לפרנס להקות כליזמר רבות. בכל זאת התקיימו בירושלים, כמו בכל התפוצות, כליזמרים שהיו מוליכים כלה בתופים ובמחולות לטבילה במקווה, משמחים את הכלה בחופתה וגם ניגנו בטקסי הכנסת ספר תורה וסיום לימוד מסכת.

את שמחת הכליזמר בירושלים השבית הרב מאיר אוירבאך, שאסר בראשית המאה העשרים להשמיע קול נגינה בין חומות ירושלים.
םרופסור פלדמן סבור כי האיסור הזה היה בין הגורמים שמנעו התפתחות כליזמר בארץ ישראל במקביל להתפתחותו בעולם.

סטמפניו האמיתי

סטמפניו, גיבור יצירתו המפורסמת של שלום עליכם, איננו דמות דמיונית. הוא היה בן למשפחת כליזמר מדורי דורות. אביו ניגן בבטנון (באס), סבו היה חצוצרן, אבי סבו ניגן בצימבאל וגם סב סבו היה כליזמר.

צאצאי הכליזמר


בראשית המאה ה-19 היה מספר הכליזמר מועט יחסית. אך בשלהי המאה היו ברוסיה כ-3000 כליזמרים מהם למעלה מאלפיים באוקראינה. יחד עם פולין גאליציה וליטא הגיע מספר הכליזמרים

בסוף המאה התשע עשרה הגיע מספרם  ל-4000 עד 5000. רוב הכליזמרים היו בני משפחות שאמנות הנגינה עברה בהם מדור לדור.
אחד הכלייזמר המפורסמים, אייזיק פישברג, היה אב ל-13 ילדים ובהגיעו לגיל 99, בניו יורק, הגיע מספר צאצאיו, נכדים ונינים, ל-151. ארבעים מהם רשומים באיגודים מקצועיים של נגנים בארצות הברית.

לאחר העלמות הכליזמר עבר הכישרון המוסיקלי היהודי לאולם הקונצרטים. כמה מצאצאיהם של כליזמרים הגיעו לפסגה העולמית: מישה אלמן, ואיזאק שטרן היו בנים של כליזמר.

איך משחזרים ריקוד

"הריקוד האשכנזי כמעט מת", אומר פלדמן, "ואני מנסה להחיות אותו".

איך עושים זאת?

"זה קשה כי במוסיקה יש תיעוד, רישום ותווים, החל מתקופה מסוימת, הקלטות ואנשים שעדיין זוכרים. בתחום הריקוד נשארו מעט מאד אנשים שזוכרים אותו".
"אני נעזר בעובדה שגדלתי במשפחה שעדיין רקדה ריקודים יהודיים. הכרתי מישהו שהתמחה בלימוד ריקוד מאנשים זקנים. רקדנו יחד וזה הזכיר לי מחדש דברים שראיתי בבית אבא. מה שחשוב היה הסגנון. איך להחזיק את הגוף. תנועות אפשר ללמוד. הריקוד היהודי כמו המוסיקה היהודית היא ייחודית.
"אני עדיין לומד. מחפש אנשים שיודעים. מחפש סרטי וידאו עם צילומים ישנים. זו רק ההתחלה.

 

מה הריץ את קנודוליסה רייס לאנאפוליס

מזכירת המדינה האמריקנית היא ילדת הפלא של אמריקה * הגיעה לפרופסורה בגיל 27 * דוברת רוסית, צרפתית, גרמנית וספרדית* מומחית בהיסטוריה אירופית* אך שליח ישראלי שנפגש עמה מספר על בורות מדהימה בענייני המזרח התיכון – לא ידעה על המופתי ועל נאצר וחשבה ששמיר צריך לגלות קירבה לערפאת כי שניהם טרוריסטים – עוד פרשה משרשרת האסונות של המדיניות האמריקנית הכושלת

 

קונדוליסה רייס (ויקישיתוף)

 

מי שקורא את הביוגרפיה של הגננת הלאומית שלנו, קונדוליסה רייס, לא יכול שלא להתפעל מן הדרך שעשתה מזכירת המדינה האמריקנית מבירמינגהאם אלבמה אל הבית הלבן.

היא נולדה שנה לאחר שבית המשפט העליון בארצות הברית אסר על הפרדה בין לבנים לשחורים בארצות הברית. אך גם אחרי פסק דין זה היתה שם אפליה גלויה וסמויה, במיוחד באלבמה בה נולדה קונדוליסה.

התקדמות מדהימה

ההתקדמות האקדמית שלה ממש מדהימה. תואר ראשון במדע המדינה בגיל 19, תואר שני בגיל 21, דוקטוראט בגיל 26 ופרופסורה בגיל 27. מי שנפגש עמה לא יכול שלא להתפעל מן ההשכלה הכללית הרחבה שלה ובמידה מסוימת. אומרים שהיתה לה השפעה מאגית על אריאל שרון. מעולם לא העז לחרוג ביוזמות הצבאיות נגד הטרור יותר ממה שהתירה לו. הוא יזם את חורבן גוש קטיף בתמיכתה הנלהבת. הפרשן המדיני של ידיעות אחרונות, נחום ברנע, כתב פעם כי "עבור שרון אין אלוהים מבלעדי בוש, וקונדוליסה נביאתו". אם יבוא אי פעם חורבן על מדינת ישראל בעקבות המחלה הממארת הקרויה אנאפוליס יהיה לה חלק מרכזי בכך. כי הרוח החיה מאחורי המפלצת הזו.

הפגישה בוושינגטון

ידיד ישראלי, שמילא שליחות בוושינגטון בין השנים 1989-1993 ונפגש עם קונדוליסה סיפר לי על התרשמותו:
"את הפגישה בינינו אירגנה אחת העוזרות של ג'ים בייקר, שהיתה ביחסי ידידות הדוקים עם קונדוליסה. אותה אשה נולדה בבירמינגהאם בירת אלבאמה בה נולדה רייס. היא בת לאחת המשפחות הכי עשירות באלאבאמה. בעוד שרייס היא בתו של כומר פרסביטריאני. השתיים התיידדו כאשר רייס, צורפה ב-1989 לממשל של בוש האב, כאחראית על תיק ברית המועצות ומזרח-אירופה במועצה לביטחון לאומי. (היתה האשה הראשונה שמונתה לתפקיד זה)

"מייד עם בחירתו של בוש ומינויו של בייקר לשר החוץ, פתחה ארה"ב במאמצים ליצירת 'תהליך שלום' במזרח התיכון. ההנחה היתה כי רצוי להשיג את תמיכת הרוסים במהלך, או לפחות שלא יפריעו. זאת, למרות התמוטטות הגוש הקומוניסטי ב-1989, רייס, בתוקף תפקידה, התעסקה גם בנושא זה. הבעיה שלה היתה – ולדעתי נשארה – שהיא לא יודעת הרבה על המזרח התיכון.

בורות מדהימה

"נפגשתי עמה במסעדה ידועה בוושינגטון, ליד הבית הלבן, ומצאנו שפה משותפת במהירות, בזכות המוסיקה. עד גיל 15, רייס חלמה על קריירה של פסנתרנית קונצרטים. היא ויתרה על החלום כשהגיעה למסקנה שהיא לא טובה מספיק, אבל עד היום היא ממשיכה לנגן להנאתה ולהנאת ידידיה. ההשכלה המוסיקלית שלה – קלאסית כמובן – עשירה ומרשימה מאוד, והיא שמחה לגלות שגם אני ניגנתי פנסתר עד גיל 16 וחובב מושבע של מוסיקה קלאסית.
"היא נתגלתה בשיחה כאשה מאוד אינטליגנטית, אבל חסרת ידע בסיסי בנושאים מזרח תיכוניים. היה מפתיע לגלות שהאשה הזאת, שיודעת רוסית, צרפתית, גרמנית וספרדית, והידע שלה בהיסטוריה אירופית מרשים ביותר, לא ידעה כמעט מאומה על תולדות הציונות. אני לא אומר שכל אמריקני צריך לדעת מי זה הרצל, אבל מי שעוסק במדיניות חוץ כן צריך לדעת. הוא צריך גם לדעת מי היה המופתי אל-חוסייני ומי היה נאצר (והיא לא ידעה).

"הפיכה צבאית בישראל"

"שאלה אחת שלה היתה מפתיעה במיוחד. היא שאלה אותי האם שמיר, בתור טרוריסט לשעבר (את זה היא כן ידעה אולי מתיקי מודיעין שקראה) לא חש הזדהות מסוימת עם הטרוריסטים הערביים שלוחמים על עצמאותם. הסברתי לה שמבחינת שמיר, הוא היה לוחם חופש לגיטימי, בעוד שהטרוריסטים הפלסטינים הם רוצחים שפלים. ציינתי, כמובן, את העובדה שללח"י היו כללי מלחמה שנשמרו בקפדנות, בעוד שלטרור הערבי אין שום מעצורים.

"היא רצתה לדעת הרבה על צה"ל ומערכת הביטחון. שאלה אם במצב מסוים יכולה להיות הפיכה צבאית בישראל. השבתי שהסיכוי לכך לא גדול מהסיכוי שזה יקרה בארצות הברית. הוספתי בלצון שהגנרלים שלנו לא צריכים הפיכה צבאית – הם פשוט מצטרפים למפלגות ונבחרים לממשלה. גם את זה היא רשמה בקפדנות בפנקס. בסך הכל היתה שיחה נעימה, אם כי היא לא אדם שהייתי מגדיר כלבבי או חם.

"ראיתי אותה אחר כך פעם בקבלת-פנים בקונגרס, ודיברנו עוד כמה דקות. זה היה בתקופה שאחרי 'התרגיל המסריח' ולאחר שפרס נכשל במאמציו להרכיב ממשלה ושמיר קיבל את המנדט. היא שאלה אותי אם שמיר יצליח, או שיהיו בחירות חדשות. אמרתי שלא תהיה לשמיר שום בעיה להרכיב ממשלת ימין, והיא אף לא ניסתה להסתיר את הבעת האכזבה על פניה (כל הממשל של בוש קיווה ששמיר ייכשל)".

לתגובות:

galilizeev@gmail.com


 

מה שווה השלום שעשה בגין עם מצרים

 

בגין סאדאת וקרטר בקמפ דייויד (ויקישיתוף

החגיגות סביב מלאות שלושים שנה לביקור סאדאת בישראל, הביאו אותי לעיין מחדש בכמה מסעיפי ההסכם שנחתם על ידי מנחם בגין ואנואר סאדאת.

ההסכם כולל איסורים והתחייבויות רבות שחלקן כבר הופרו על ידי המצרים. איסור על איומים לשימוש בכוח (שמובארק משמיע מדי פעם, ברמז); כינון יחסי תרבות, (שאינם קיימים); קיום הליכי משפט הוגנים לאזרחי שתי המדינות (ראה פרשת עזאם עזאם); יחסים דיפלומטיים (איפה השגריר המצרי?); כריתת הסכמי תרבות (אין דבר כזה); ועוד ועוד.

בסעיף 5 של הנספח השלישי לחוזה יש סעיף משנה 3 בו נאמר כי "הצדדים יחתרו לטפח הבנה וסובלנות הדדית, ובהתאם לכך יימנעו מתעמולה עוינת זה נגד זה". גם סעיף זה איננו מקוים על ידי המצרים. המצרים מפרשים כנראה את הסעיף כך שלא יחול על שידור הסדרה בת 41 הפרקים של "הפרוטוקולים של זקני ציון" ששודרה בטלוויזיה המצרית.
סידרה זו (כמו הפרוטוקולים עצמם) אינה סתם תעמולה עוינת, אלא הכשר לרצח עם.
חיפשתי סעיף כלשהו בהסכם, האוסר על אמצעי התקשורת של מצרים להטיף להשמדת ישראל. שום כלום. אין סעיף כזה.
הואיל וסעיף האוסר זאת אינו קיים בהסכם בינינו לבין מצרים הרי מבחינה זו המצרים בסדר גמור. כלי התקשורת שלהם מלאים בדברי הסתה נגד ישראל והפרוטוקולים של זקני ציון נמצאים בקביעות בראש רשימת רבי המכר במצרים.

בספריה המפוארת של אלכסנדריה נפתחה באחרונה מחלקה לספרים הקשורים ביהדות ובתצוגה של המחלקה מופיעים ספרי תורה בצד התרגום הראשון לערבית של הפרוטוקולים שנעשה בידי מוחמד חאליפה אל טוניסי.

עיתון מצרי שדיווח על התצוגה ציין כי על עטיפת הספר מופיע מגן דוד שסביבו כרוך נחש. המגן דוד מסביר העיתונאי הוא "סמל יהודי בולשביקי".

מנהל הספריה, ד"ר יוסף זיידן, אמר בראיון לכתב המצרי כי "הפרוטוקולים" הוא ספר דתי חשוב יותר ליהודים מן התורה.
לדוקטור הנכבד הזה יש גם אתר בו הוא מפרסם מאמרים אנטישמיים. באחד מהם הוא כותב כי היהודים מגזימים ביחס לממדי השואה. לדעתו רק מיליון יהודים נרצחו בשואה כי לא ייתכן שלגרמנים היתה כמות כה גדולה של גז ציקלון ב' כדי להרוג 6 מיליון יהודים.

המידע בעולם על השואה, כתב, הוא פרי הדיסאינפורמציה כמו הסרט רשימות שינדלר שנאסר להצגה במצרים.

ומהו חשבון הרווח וההפסד של "שלום" בגין סאדאת?
• המצרים לא ויתרו על שום דבר. אנחנו ויתרנו על הכל וקיבלנו פיסת נייר.
• הם "ויתרו" רק על רצועת עזה והשאירו לנו אותה כפצצת זמן. בגין ברוב איוולת הסכים.
• הסכם השלום עם מצרים יצר את התקדים של הרס ישובים יהודיים ושל מסירת שטחים "עד הגרגר האחרון".
• לכאורה יש "שלום קר" אך השלום הזה חם מאד במנהרות שדרכן עובר הנשק שהפך את רצועת עזה לחמסטאן. אילו היתה תנועת נשק ומחבלים בכיוון ההפוך המצרים היו יודעים איך להפסיק אותה.
• בלי סיניי על שדות התעופה ואוצרות הנפט שלה ישראל הפכה חלשה ותלויה בארצות הברית. מצרים התעצמה ומקימה צבא ענק חמוש בנשק אמריקני חדיש, שכל תכליתו ואימוניו נועדו לתקוף את ישראל בשעת הכושר.
• ואחרון אחרון לא חביב. הסכם "קמפ דייויד" הוא פרי שיתוף הפעולה בין נשיא מצרי עם עבר נאצי (שבא לישראל כשהוא עונב עניבה ועליה צלבי קרס) לבין נשיא אמריקני שכבר אז היה אנטישמי וראש ממשלה ישראלי שהיה מיטיב לעשות אם אחרי אלטלינה היה מתיישב לכתוב זכרונות. ההסכם הזה הביא במישרין לתהליך שיגרום להקמת מדינה פלסטינית בלב ארץ ישראל, מדינה שכל תכליתה הוא מחיקת ישראל מהמפה.

זהו השלום שהותיר לנו בגין בעזרת ניסוחיו החלקלקים של אהרון ברק.

ראה "סיפורי הסבתא שסיפר סבא בגין לנכדתו"