ארכיון חודשי: אוקטובר 2005

איך הופך אמן ישראלי את שירת האגם הגווע ל"זירת הפשע הציוני"

picture

 "הדימויים  של האגם משמשים כמטאפורה לתחושה  של סוף ושל חורבן". צילום: זאב גלילי

באוגוסט 1960 ראה אור הספר " שירת האגם הגווע" מאת פטר מירום, וזכה מיד להצלחה חסרת תקדים. כמה חודשים לאחר הופעתו ראו אור עוד שתי מהדורות שנחטפו. אנחנו קיבלנו את הספר כמתנה מידיד ומאז ועד היום הוא מלווה אותנו. זהו מסוג הספרים שאינך נפרד מהם כל ימי חייך, כי הוא הופך להיות חלק מהווייתך.

קסמו של ספר

קשה להסביר את הקסם של הספר הזה, המהלך עלי אישית ועל רבים אחרים, שנים רבות כל כך. בסך הכל זהו אלבום צילומים, המתעד את חייו ומותו של אגם החולה. הצילומים, כולם בשחור לבן, הם באיכות יוצאת מגדר הרגיל. הם מתארים את נוף החי והצומח של האגם, כפי שהיו פעם ואת תהליך קמילתם והכחדתם במהלך מפעל ייבוש החולה, שהחל בשנת 1951. גם הטקסט המלווה את הצילומים הוא בעל איכות של פיוט. בעיון מחדש ניתן לומר כי זו עמדה במבחן הזמן.

במבוא לספר כותב הצלם המחבר: " דפים אלה הם הדו-שיח האחרון ביני ובינו – האגם. עשרים שנה נהגתי להפליג במימיו בתורי אחרי הדגה. לילות החושך, ימי השמש הלוהטת וגלי סערה הם אשר קשרו בינינו. אין אני מנסה להציג כאן סיפור מושלם אלא גומות-חן של האגם כפי שנראו בעיני. ממלא אני בחיבה חובת ידידות ומקדיש ספר זה לשירתו, בתקווה שתדבר גם אל לבכם" .

ועל תחושתו באגם בימי תפארתו כותב מירום, בכיתוב לאחד הצילומים: " לילה. אחר חצות. כל הרוחות נדמו זה כבר. פני המים חלקים וקולות הלילה עליהם. קרקור אלפי צפרדעים, זמזום מיליוני יתושים. קריאתו החדגונית של עוף לילה או-או. הכל כה מוכר: ישובים האופפים אותנו, אורות נשקפים במים, האגם על כל חמוקיו ומפרציו. אנחנו בבית" .

עידן התמימות

נראה לי שקסמו של הספר באותה תקופה נבע מכך שחיינו עדיין בעידן התמימות הציונית. מפעל ההתיישבות סביב אגם החולה – שהחל שנים רבות לפני היוזמה לייבוש האגם – סימל אולי יותר מכל את המפעל הציוני בהתגלמותו. ההתמודדות עם איתני הטבע, ההיאחזות באזור עוין, לכאורה ללא כל סיכוי, והפיכתו לגן פורח. מפעל הייבוש נתפס אז כהמשך בלתי נמנע למפעל ההתיישבות. גוויעת האגם נתפסה כמחיר שיש לשלם על תנופת פיתוח. לי הייתה סיבה אישית נוספת לקסם שהספר הילך עלי. הכרתי את בקעת החולה מסיפורי אמא, שחייתה ביסוד המעלה בילדותה. סבי, ר" משה רוזנטל, שהיה מורה לעברית במושבות הבארון, הגיע למושבה זו, הראשונה שהוקמה על שפת ביצות עמק החולה, עם בני משפחתו.

זהו הרקע לביקורי בתערוכתו של האמן גל וינשטיין בביתן הלנה רובינשטיין " החולה" , המבוססת על ספרו של פטר מירום.

מגע צמר פלדה

במבט ראשון זהו מצג מרשים מאד. באולם הכניסה אין מאומה פרט למה שנראה כקרקע מבוקעת ויבשה. אבל כשאתה דורך עליה אתה מגלה שזהו משטח עשוי פיסות חומר פלסטי חום, בצבע אדמה יבשה, שמאד לא נוח ולא נעים לדרוך עליו.

תחושה דומה מתעוררת באולם העליון בו מוצגות יצירות ענק על קירות האולם. ממרחק מה הן נראות, במבט ראשון, כהעתק כמעט מדויק של צילומי פטר מירום. אבל כשהתקרבתי חשתי תחושה עזה של דחייה. אלה אינם ציורים אלא מצגים עשויים צמר פלדה. התחושה שהתעוררה בי היתה כמו חריקה של כלי מתכת המתחככים זה בזה. או כמו תחושה של צמר פלדה הנתקע מתחת לציפורניים, תחושה הזכורה לי מילדותי הרחוקה כשקרצפתי כתמים עיקשים מסירי אלומיניום של אמא.

תחושת דחיה

אני חייב להבהיר שאינני רואה עצמי מומחה, או מבין גדול באמנות. היחס שלי ליצירות אמנות איננו אינטלקטואלי אלא רגשי ונובע מתחושות בטן. יש יצירות המדברות אליי ואחרות שאין לי יחס אליהן, או שהן דוחות אותי, בלי שאני מוצא צורך לתת לכך הסבר או לשמוע דברי פרשנות.

הפעם, בגלל היחס הרגשי העמוק שלי לנושא ולספר עליו מבוססת התערוכה, חשתי תחושת דחייה כמעט אינסטינקטיבית. לתערוכה אין עדיין קטלוג. בשלט שבכניסה לאולמות התערוכה נאמר: " בדיעבד מתארים הצילומים לא רק את חורבנם של הנוף והטבע ואת היופי ההולך ונעלם אלא גם את סוף עידן התמימות הציוני המודרניסטי. בפרויקט של וינשטיין הדימויים המנוכסים של האגם משמשים כמטאפורה לתחושה עכשווית של סוף ושל חורבן… התערוכה בוחנת את ההיסטוריה המקומית את הפרויקטים הלאומיים הגדולים. היא מייצרת אנלוגיה בין היחס ההיסטורי פוליטי ציונות ופוסט ציונות לבין היחס ההיסטורי אמנות מודרניזם ופוסטמודרניזם" .

ההסבר הזה לא האיר את עיני לגבי כוונת היוצר. הפרשנות שלי לתערוכה זו אומרת: אגם החולה היה אגם יפהפה שבו שפע של ציפורים ודגה ובעלי חיים למיניהם. גן עדן עלי אדמות. עד שהגיע הבולדוזר הציוני והרס את פינת החמד הזו כאילו כדי להביא פיתוח והתיישבות אבל למעשה הביא חורבן ומוות. האמירה הכללית היא: מקומכם איננו כאן. ופרשנותה של מבקרת האמנות של " הארץ" , שכינתה את התערוכה " זירת הפשע הציוני" נראית לי כקולעת.

הסיפור האמיתי

אי אפשר להתווכח עם אמן על יצירתו ועל תחושותיו. אבל אפשר להעמיד על דיוקן את העובדות ההיסטוריות שעליהן מתבססת יצירה שיש לה אמירה פוליטית. והאמת ההיסטורית היא זו.

הבולדוזר הציוני לא החריב אגם טבעי. האגם היפה הזה עצמו לא היה קיים לפני ההתיישבות הציונית. בקעת החולה הייתה משך דורות רבים אזור ביצות מוכה קדחת ושכוח אל, שרגל בן תרבות לא דרכה בו. התגוררו בו מעט בדואים מוכי מחלות בבקתות עשויות גבעולי גומא והתפרנסו מאריגת מחצלות וגם משדידת זרים שנקלעו למקום. בספר שאלות ותשובות מן המאה ה-16 אנו מוצאים שרופא יהודי מצפת שנקלע לאזור נרצח וכלי אמנותו הוצעו למכירה. תייר בריטי, ג"והן מקגריגור, ערך סיור במזרח התיכון ובשנת 1868 הגיע בסירתו לכפר צאלחיה, מול כפר בלום שבימינו. הוא הותקף על ידי תושבי הכפר הבדואים, שהסתערו עליו ערומים במקלות ולקחו אותו בשבי עם סירתו. למזלו הסכימו לשחררו תמורת בקשיש של לירה זהב (ספרו של מקגריגור על סיורו ראה אור בבריטניה ב-1869 וראה אור בתרגום עברי בהוצאת משרד הבטחון. " רוב רוי על הירדן" בההדרתו של רחבעם זאבי הי" ד).

chula-velly

כך נראה עמק החולה לפני שהמפעל הציוני הפך אותו ל"זירת פשע"

הכומר החוקר הנרי בייקר טריסטראם(1864), מתאר כך את האיזור: " בשום מקום אחר בעולם לא ראיתי ביצה כה נרחבת ושכה קשה לחדור לתוכה. תחילה אתה נכנס למי רקק רגילים עד שהם מגיעים לברכיך, ולאחר שעברת מיל אחד, אתה מגיע לחגורת ביצה עמוקה יותר, שבה משגשג הנופר הצהוב (צמח מים בעל עלים רחבים). אחר זו חגורת קנים גבוהים, המים הפנויים מהם מכוסים נימפאות לבנות (צמח מים), ומאחוריהן שוב יער בלתי חדיר של פפירוס… הפולש שרגלו תמעד משורשי הפפירוס, ישקע עד מעל ראשו בבוץ כבול מחניק…"

על מכת המלריה שבאיזור ניתן ללמוד מרשומות רשמיות המספרות כי בכפר מלאחה, ששכן לגדות הביצה, לא זכה להגיע ולו ילד אחד לגיל שנתיים בין השנים 1930 ל- 1940.

התישבות היהודים

הישוב היהודי הראשון בדרום בקעת החולה, יסוד המעלה, הוקם בשנת 1883. ראשוני המתיישבים היו יהודים ספרדים מצפת שביקשו להתפרנס מחקלאות ואליהם הצטרפו מאוחר יותר עולים מפולין. תנאי החיים במקום היו איומים – השלטונות הטורקים לא התירו לבנות בתים והמתיישבים התגוררו בסוכות גומא כמו הבדואים. הקדחת הפילה חלים רבים, ביניהם דודי, אחי אמי, שמואל רוזנטל.

13 שנים אחרי יסוד המעלה הוקמה מטולה בשוליים הצפוניים של עמק החולה ואחריהם כפר גלעדי ותל חי, חולתה, דן, דפנה, עמיר, בית הלל, שאר ישוב, שדה נחמיה, כפר סולד, הגושרים, כפר בלום, שמיר, להבות הבשן, נאות מרדכי, מעין ברוך, יובל.

אופייני לתקופת ההתיישבות השיר שנפוץ אז:

אל החולה נעפילה

את ביצותיה נייבש

אנו עלינו הגלילה

את החולה קום ורש

כשפטר מירום אומר " ישובים האופפים אותנו, אורות נשקפים במים, האגם על כל חמוקיו ומפרציו. אנחנו בבית" הוא מתאר את המצב שנוצר בשיא תהליך ההתיישבות. תהליך קשה וכואב של ייבוש ביצות ממאירות והפיכת האזור לגן פורח שבלבו אגם יפה.

כשלון הייבוש

מטרת ייבוש אגם החולה הייתה לפנות שטח גדול לעיבוד חקלאי. המלאכה הייתה קשה פיסית וכרוכה בסיכונים רבים בגלל התנכלות הסורים. קבלנים שנשכרו לבצע את העבודה ביקשו לבטל את החוזה עם הקרן הקיימת, אך נאלצו להמשיך בעבודה בתוקף צו מיוחד שהוציא דוד בן גוריון.

עבודת הייבוש הושלמה אחרי שבע שנים ואז נתברר כי מדובר בכישלון אקולוגי חמור. מי הכינרת זוהמו בחנקות באצות ובחמרים אחרים שפגעו במי השתיה של המוביל הארצי. הייבוש של האגם חשף שכבות כבול שבהן פרצו שריפות ענק. השטח שנחשף החל לשקוע ושקיעתו הגיעה לשלושה מטרים.

בשנת 1994 לאחר נסיונות כושלים לעבד את הקרקעות שנחשפו בייבוש הוחלט להציף מחדש חלק מהחולה הישנה כדי למנוע הזרמת מי ניקוז מזוהמים לכינרת ולחדש את החי והצומח שנפגעו מן הייבוש.

הכישלון הזה איננו יוצא דופן. מפעלי פיתוח רבים בעולם – מרשות עמק טנסי בארצות הברית ועד סכר אסואן במצריים – גרמו נזקים אקולוגיים קשים. אבל בשום מקום לא כינו את המפעלים הללו כזירת פשע. רק אנחנו פושעים בעצם קיומנו כאן.

תביעה לזכויות יוצרים


האספן, בוקי בועז, שהוא בעל זכויות היוצרים לצילומי הספר"שירת האגם הגווע"  בידיו טוען כי המוזיאון והאמן הפרו זכויות אלו. באמצעות עורך דין טוני גרינמן תבע האספן להשמיד חלק מן היצירות ולשלם לאספן פיצוי מתאים.

הנהלת המוזיאון אמרה בתגובה כי מדובר בתביעה חסרת שחר.
בעת כתיבת שורות אלה לא ברור אם התביעה הגיעה לכלל דיון משפטי. יהיה מעניין לדעת מה יפסוק בית המשפט על יצירה שהיא וריאציה של יצירה אחרת.

 

 ג'מוסים בעמק החולה (ויקישיתוף)

ג'מוסים בעמק החולה (ויקישיתוף)


=================================================================

2. קנה שאיננו סוף

בטור שעסק בתמונות ארץ ישראל מן המאה ה-19 רשמתי מתחת לאחת התמונות את הכיתוב " בדואים קולעים קני סוף בחולה" .

עתה נתברר לי כי לא מדובר בקני סוף אלא בצמח הקרוי גומא.

אלא שאחד הקוראים, חיים אבי-עד, תיקן אותי עוד אז והראה שאין בכלל קנה סוף.

לראיה הביא ציטוט מספרו של עזריה אלון " על העצים ועל האבנים" . בפרק " קנה שאיננו סוף" נאמר:

" יש ויחדור שיבוש-לשון לשפת הדיבור והכתב – ואין כוח להמישו משם. נדמה כי משהו מעין זה קרה לביטוי "קנה-סוף". טרחנו כמיטב יכולתנו לחטט בתנ"ך ובאגדה ולא עלה בידינו לפגוש אפילו פעם אחת בצירוף הזה; ואף-על-פי-כן נפוץ הוא מאוד, ואין אומריו מעלים על דעתם, כי באומרם " קנה-סוף" – כאילו אמרו: "חציל-אקליפטוס". הקנה והסוף הם שני צמחים שונים בתכלית, בני משפחות שונות. המאחד אותם הוא רק מקום גידולם על שפת נחלים ואגמים, ופסוק אחד בישעיהו י" ט ו": "קנה וסוף קמלו" – בו" החיבור ובלשון רבים – להודיעך כי יש לך עניין בשני צמחים ולא באחד" .

===========================================================

3. מותו של הטייס " משה האירי" שהטיס את מרבד הקסמים

עברנו לאתר הבא

מותו של הטייס " משה האירי" שהטיס את מרבד הקסמים

עולים מתימן ממתינים למטוס שיטיס אותם במרבד הקסמים לארץ ישראל

לפני כמה חודשים [אוקטובר 2005] נפטר בלוס אנג'לס אחד מגיבורי תקומת ישראל, רוברט מגוויר, שדוד בן גוריון כינה אותו " משה האירי" . בישראל לא זכר איש לציין את מותו, אך רוב העיתונים הגדולים בארצות הברית בישרו על מותו, בגיל 94, בכותרות גדולות. לי נודע על מותו מידיד אמריקני ששלח לי צרור גזרי עיתונים שציינו את מותו של האיש.

מגוויר זכה לכינויו בפי בן גוריון תודות לתרומתו למבצע " מרבד הקסמים” במהלכו הועלו לישראל כל יהודי תימן.

 

תימנים במטוס בדרך לארץ ישראל

מגוויר היה בן לאב אירי ואם אנגלית. הוא לחם כטייס במלחמת העולם השניה ולאחריה עבד בחברת התעופה " אלסקה אירליינס".  לאחר שנתקבלה הסכמתו של אימאם תימן ליציאת היהודים מארצו פנתה הסוכנות היהודית לחברה הקנדית וביקשה שתיטול על עצמה את הטסת היהודים לישראל.

המשימה הייתה סודית וכרוכה בסיכונים לא מעטים. המטוסים נאלצו לעבור כ-3000 קילומטרים מעל לשטח עוין והיה חשש שיפגעו במטוסים. היו כמה מקרים בהם נורו יריות לעבר המטוסים, אך אף מטוס לא נפגע. על מנת להימנע מגילוי טסו המטוסים חלק מהדרך בגובה נמוך דבר שגם הוא היה כרוך בסיכון.

המבצע החל ב-1949 ובמהלכו הועברו לישראל כחמישים אלף יהודי תימן ב-430 טיסות. בהטסות אלה השתתפו 28 טייסים רובם ישראלים.

תרומתו העיקרית של מגוויר למבצע הייתה כמה חודשים לאחר שהחל. חברת "אלסקה אירליינס" חזרה בה מן הנכונות להמשיך במשימה ומגוויר נחלץ לעזרה, הקים חברה חדשה (בשם " ניראיסט אייר טרנספורט" ) שהמשיכה במבצע עד להשלמתו.

בראיון עמו לפני כמה שנים אמר מגוויר כי מה שהניע אותו היה יצר הרפתקנות. אך נראה שהיה לו רגש חם לעם היהודי אולי בשל העובדה שאביו היה אחד השופטים במשפטי נירנברג בהם נשפטו פושעי מלחמה נאציים. באותו ראיון אמר מגוויר כי לעולם לא ישכח את שירתם של נוסעיו ואת מבטי התודה בעיניהם. " אלוהים העניק לי זכות מיוחדת בכך שהשתתפתי במבצע" , אמר.

 

"לא שכחתי  את מבטי התודה בעיניהם"

לפני מבצע מרבד הקסמים השתתף מגוויר בהטסת יהודים לישראל מסין ומעיראק. לאחר המבצע חזר לארצות הברית וב-1950 איבד את רישיון הטייס שלו בגלל התקף לב. הוא פנה לעסקים ועשה חיל רב בעסקי נדל"ן. נולדו לו שלושה ילדים שמונה נכדים ושמונה נינים. בשנת 2004 הוענק לו עיטור כבוד מטעם מרכז ויזנטאל בווינה על תרומתו להצלת יהודים.

ראה יוסף יפידי שחי עשרות שנים בזהות בדויה בתימן


כמה טוב שישראל אומן איננו "דוס מחמד"

חתן פרס נובל, ישראל אומן, הוא אדם רציונאלי, כי רציונאליות היא המקצוע שלו. הוא גם שומר מצוות, מה שנקרא בלשון העם " דוס" . אבל למרבית השמחה איננו " דוס מחמד" . הוא אפילו לא מתאמץ להיות דוס נחמד. הוא בעל השקפות ברורות מאד בנושאים העומדים על הפרק. יותר כתום מכתום.

כל עוד היה פרופסור אלמוני היו מוכנים לסלוח לו. אבל ברגע שזרקורי העולם כולו מופנים אל גאון תורת המשחקים שעל הר הצופים, באוניברסיטה התחילו למרוט שיער, מחשש שמא יפתח את פיו. מקורות פנימיים שם ספרו לי כי כבר קיימו טלפונים ונשלחו בקשות שהפרופסור ינסה לרסן את לשונו ולא להגיד מה שיש לו להגיד על הסכמי אוסלו ועל חורבן גוש קטיף ועל ממשלת שרון. אבל הפרופסור בשלו. אומר כל מה שעולה על רוחו .כי הוא, כאמור, איננו דוס מחמד.

גם התקשורת התאכזבה מן הפרופסור שלא קיים את הציפיות שתלו בו. התקשורת עובדת על בסיס של " כסאות מגדריים" , כמו שהיה במעגל המפורסם של דן שילון. כיסא לפרופסור, כיסא לערבי, כיסא לסוטה, כיסא לפושע וכיסא לדוס מחמד. תפקידו של דוס המחמד בתקשורת הוא להראות עד כמה אנחנו בתקשורת ליברליים שנותנים במה גם " להם" . הוא מאפשר לה לומר: תראו, יש ביניהם גם שפויים. אנחנו אפילו אוהבים אותם.

זכות היוצרים למושג " דוס מחמד" מגיעה ככל הזכור לי לאורי אורבך. צמד המילים הזה מתאר נאמנה, ברוח היתולית, תופעה חברתית שלדעתי היא רצינית יותר מכפי שנראה לעין.

כולנו מכירים את דוסי המחמד למיניהם – בתקשורת, בצבא, באקדמיה, במערכת המשפט, בספרות ובבידור. אלה חובשי כיפה שגם שמאלנים שרופים יאמרו עליהם: הוא " אמנם חובש כיפה אבל הוא נחמד" . הוא משכיל. הוא רציונאלי. הוא לא מתלהם. הוא לא משיחי. הוא לא מתנחל. אפשר לדבר אתו בגובה העיניים.

דוס המחמד הוא חובש כיפה שעלה בסולם החברתי, המקצועי, ההשכלתי, המעמדי, הכלכלי והפך להיות חלק מן האליטות שרובן חילוניות ושמאלניות. הוא חש מצוין כשהוא מחזיק את המיקרופון, או כשהוא מול מצלמת הטלוויזיה, או כשהוא נותן פקודה (למשל לפנות מתנחלים), או כשהוא מכין כתב אישום או כותב פסק דין. במאמץ להיראות ליבראלי ומתקדם, ושפוי, ודמוקרטי, הוא לפעמים יותר אפיפיור מן האפיפיורים של השמאל. לא תמיד הוא מקפיד בקלה כחמורה. ציציות כבר לא משתרבבות מתחת לכותנתו, והכיפה שלראשו הולכת וקטנה ותלויה ברשלנות. אך הוא תמיד ימצא ציטוט של חז" ל כדי להצדיק את השקפות האליטה שהוא הפך חלק ממנה.

דוס המחמד הוא יצור די מסכן. אין לו רצון, או אומץ, או יכולת נפשית וחברתית להיות דתל" ש. בתוך החברה שמתוכה צמח הוא די מנודה. בבית הכנסת לא כל כך אוהבים אותו. אם הוא איש ציבור ידוע הוא סופג קיתונות של בוז בכל הופעה ציבורית.

בתוך החברה החילונית הוא לא ממש נקלט. הוא הרי לא יכול לצאת לטיולים בשבתות וגם לא להשתתף במסיבות שחיתות בליל כל נדרי, ואפילו לא סתם לסעוד במסעדת יוקרה המגישות נבלות ושרצים. לעתים גם עם ילדיו הוא לא מסתדר. כי הרי הוא לא שולח אותם לבית ספר חילוני. והם הופכים להיות מה שהוא מנסה לברוח ממנו. הוא לא שייך לכאן ולא לשם. נשאר קרח מכאן ומכאן.

============================================

מכתב גלוי לפרופסור יונה

הקורא משה לוי מבנימינה מגיב על הדברים שכתבתי כאן על " הקשת המזרחית" ופרופסור יוסי יונה:

" בטירת-הכרמל, בה גדלתי, תוכל לשמוע בכל אחד משני בתי הכנסת העיראקים, בנוסף לפיוטים ולניגונים היפים, גם ניגונים שיערבו לאזנו של כל פטריוט ישראלי. אם פרופסור יונה היה מנסה למכור שם את מרכולת ההבל שלו היה נתקל בקהל מנומס אך מנוכר.

" מהיכרותי מקרוב את היהדות הנפלאה הזאת (משפחתי עצמה מונה כמה מאות נפשות) יש לי סיבה טובה להאמין שרובם המכריע לא רק שלא התנתקו משורשיהם אלא מאמצים את התרבות והפילוסופיה של הוריהם יותר מבעבר. ואם אי פעם התנתקו (כמוני) הרי שזה נבע רק מרצונם ל" השתאכנז" ולנסות להיטמע בחברה שסירבה לקלוט אותם כמו שהם. היום רובם מבין כי אין תחליף לערכים, חכמת החיים, הנימוסים והאצילות שקיבלו מהוריהם והורי הוריהם. אני מאמין שפרופסור יונה – עשב שוטה בגינת הפרחים היהודית-בבלית – יגיע פעם לתובנה הזו, כמו שקרה להרבה עיראקים מבני דורו.

" ומלה לפרופסור הנכבד: די. עיראקי זה כבר לא שם נרדף לאדם נחשל, מכוער שמדבר בשפה מכוערת. לשמחתי הרבה אני חש היום יותר ויותר הערכה לעדה שלנו, שבעבר רצינו רק לברוח ממנה (אתה זוכר איך התביישנו כשאמנו דיברה איתנו עיראקית, ליד ילדים אשכנזים בני כיתתנו? איך סירבנו לשמוע את הזמרים ממצרים ועיראק והעדפנו את הבי ג"יז, והדורס והאלביס, למרות שהמילים והלחנים של עבד אל וואהב דיברו יותר אל ליבנו?).

" אני מסרב להאמין לך שהדעות רוויות השנאה העצמית שלך הן גם תחושות ליבך. לא יתכן שבמקום בו נבטה שעועית יגדל מלפפון. ותכניס כבר לראש האקדמי שלך (שאני בטוח שרובו עדין חושב בעיראקית) שהיהדות שלנו היא דוגמא ומופת לחינוך לערכים, כיבוד הזולת, רגישות ואהבת האדם. ואם ראשך כבר לא עובד כבעבר, וחכמת החיים שהוריך הורישו לך התחלפה בארס שמטפטפים לך כל השוטים שדוגמתם אתה יכול למצוא בעיתון שראיין אותך (שאלת את עצמך מה פתאום מחליטים ב" הארץ" לראיין אותך?). אז אזכיר לך שהיהודי העיראקי אוהב את החיות לחוד ואת האדם לחוד. לא כאשר הם מתחברים לחגורת נפץ. חינוך לערכים עליהם גדלת לא כלולים במילון של אלה הקרויים פלסטינאים. אם הם, בעזרת אנשים כמוך, יכבשו חלילה את המדינה שהוריך כה נכספו אליה, אפילו רגע אחד של חסד לא יהיה לך אצלם. כי בעיניהם – וכמה שתנסה להתרחק מזה לא יעזור לך – תמיד תהיה יהודי וכופר.

" ולסיום: אם כל מה שאמרתי לא מצא מסילות לליבך ואתה עדיין " רוצה להיות יוסי ביילין" – אנא ממך שנה את שמך לפחות. כי אני ועוד רבבות במדינה הזו מתביישים בעיראקי כמוך" .

בכבוד רב,

משה לוי, בנימינה

===========================================

כשירושלים עדיין הייתה משולש

ספרו החדש של דוד קרויאנקר (" רחוב יפו" – ביוגרפיה של רחוב, סיפורה של עיר) הוא בעל כוח לעורר בכל מי שהיה פעם ירושלמי את הביוגרפיה האישית שלו. כי לכל אחד הרי יש ירושלים משלו וגם לחתום מעלה יש חלקיק של ירושלים בנשמה.

הייתי ירושלמי שנה אחת בלבד. שנה בה למדתי באוניברסיטה העברית, לפני גיוסי לצבא. ירושלים של אז, לפני חמישים שנה, הייתה עיר קטנטנה. כל ירושלים התרכזה במשולש הרחובות יפו – המלך ג"ורג" – בן יהודה. התגוררתי אז בחדר ששכרתי יחד עם חברי יגאל כהן (לפני שהיה כהן-אורגד, לעתיד שר האוצר) ברחוב ישעיהו, הסמוך למאה שערים. חדר זול שחלק משכר הדירה שולם בסיוע לבעלת הדירה, קשישה נכה, בחליצת נעליה מדי ערב.

הייתי אז כתב עיתון " חרות" בירושלים ובמסגרת תפקידי סיקרתי גם חלק מדיוני הכנסת. העבודה הייתה קלה למדי כי לכל מקום אפשר היה להגיע ברגל. ההפגנות בכיכר השבת התקיימו ממש מתחת לחלון חדרנו. הליכה לכנסת (ששכנה אז בבנין " פרומין" ברחוב בן יהודה) ארכה כעשר דקות. ומשם עוד עשר דקות ברגל והגעתי לאוניברסיטה ששכנה בבניין טרה סנטה. אם רצית לפגוש מישהו די היה לערוך שני סיבובים במשולש המפורסם כדי למצוא אותו, ברחוב או באחד מבתי הקפה.

ירושלים של אז הייתה עיר שרובה סטודנטים. בר אילן הייתה בחיתוליה ויתר האוניברסיטאות עוד לא היו אפילו במחשבה. סטודנטים הסתובבו בכל מקום ובקושי ניתן היה להבחין בירושלמים מקוריים (פרט לחרדים כמובן, שבלטו בלבושם). ערבים בכלל לא היו בעיר. פרט לערביי אבו גוש, הכפר הידידותי שתושביו מוכיחים עד היום כיצד יכלו להיראות היחסים בין היהודים לערביי ארץ ישראל, אילו קיבלו והשלימו עם שיבת ציון היהודית.

" בליבה חומה" לא היה עדיין שורה בשיר שטרם נכתב. בכל כיון שלא הלכת נפגשת בחומה. ניתן היה לצפות בה ממרומי בנין " טרה סנטה" בו התקיימו הלימודים, כי הר הצופים היה מעבר לגבול. מובלעת קטנה שנשמרה על ידי חיילים שהתחפשו לשוטרים והתחלפו במשמרות, כשהם מביאים עמם בכל סיבוב כמה מספרי הספרייה הענקית שנותרה על ההר.

יש לי יחס רגשי עמוק לרחוב יפו. אולי מפני שבו מצאתי, ליד בניין העמודים, את אהבת חיי. אולי מפני שהיה סמוך למערכת העיתון והוא טבוע בזיכרוני יותר מהרחובות האחרים של העיר. ברחוב יפו פינת המלך ג"ורג" הייתה מסעדת " טרבלוס" ומולה מסעדת פפרברג. הצומת שידע את הפיגוע ב" סבארו" , אחד מרבים שפצעו את הרחוב הזה בשנים האחרונות.

לרוב סעדתי ב" טרבלוס" , שם ניתן היה לקבל ארוחה שכללה נקניקיה אחת, מחית תפוחי אדמה (פירה בלשון אותם ימים), מרק ולחם ללא הגבלה תמורת לירה וחצי. הייתי אמנם בעל משרה מכובדת ומשכורת טובה (80 לירות לחודש). אבל הנהלת העיתון התייחסה למשכורת כאל מחווה של רצון טוב שמגלים מדי פעם – לא תמיד. ודאי לא כל חודש. פעם התווכחנו עם יעקב חסדאי שביקר בחדרנו, אם ניתן להתקיים בלירה ליום, ואם מנת בוטנים היא בעלת ערך תזונתי של ארוחה.

בוטנים יכולת לקנות אצל רוכלים ניידים שמכרו אותם, חמים ופריכים, בתוך קונוס עשוי נייר עיתון. לא הרחק משם בפינת המלך ג"ורג" היה דוכן פלאפל שהיה חלוץ הלאפות במדינה. ולידו דוכן למכירת סופגניות בייגלה שטעמן כצפיחית בדבש.

אפשר לספר סיפורים אינסוף על ירושלים של אותם ימים. על בתי הקפה שבהם התנהלו ויכוחים סוערים – " טעמון" שבו התרכזה הבוהמה של אותם ימים, " עטרה" של סטודנטים, וינה של בעלי יכולת לשלם ועוד ועוד. וזו הייתה גם ירושלים של חנויות ספרים שבהם מצאת מכל טוב אם היה לך במה לשלם.

באתי לספר על ספר חדש ואני מספר על עצמי ועל הרגשות שהוא מעורר בי. אולי גם זו דרך לעורר את סקרנות הקורא בספר הנפלא הזה. על " רחוב יפו" של קרויאנקר ניתן לומר טוב מראה עיניים. הספר מכיל אמנם טקסטים מקסימים אך בלעדי הצילומים והשרטוטים והמפות הנלווים לטקסטים לא היה בו מטעמה וריחה של ירושלים.

סיפורו של רחוב יפו הוא סיפורה של ירושלים ב-150 השנים האחרונות. ראשיתו בדרך עפר, שנכבשה ביציאה משער יפו כדי להכשיר דרך לביקורו של הקיסר האוסטרי פראנץ יוזף וסופו בתחנה המרכזית של ימינו. קרויאנקר מוביל את הקורא לאורך השנים ולאורך הרחוב. הוא חושף את שכיות החמדה שלאורכו, וגם את פצעי הזמן וחרפת ההזנחה, את האירועים הגדולים והקטנים, את תהלוכות הפאר ואת הדם שנשפך.

זהו ספר שהעין לא שבעה מלחזות בציוריו וצילומיו והנפש אינה שבעה מלקרוא שוב ושוב את התיאורים המגיעים לדרגת פיוט. שווה כל רגע וכל פרוטה המושקעים בספר.

===========================================

מי צריך HAMMER

" האמר" הוא רכב שטח צבאי ונמצא בשימוש הצבא האמריקני וצה" ל. הוא אמור היה להיות רכב חזק ובטיחותי, המתאים לפעולה גם בתנאי שטח קשים וגם בזירת שטח בנוי. עד עכשיו לא הוכיח עצמו מי יודע מה. הצבא האמריקני הפעיל אותו במוגדישו ובמלחמת עיראק ונתברר כי הוא רכב פגיע מאד. בצה" ל ידוע על מספר לא קטן של תאונות שאירעו במהלך השימוש בו וכאן גם התקינו לו מעטה משוריין שנועד להגן על נוסעיו.

חברת ג"נראל מוטורס האמריקנית החליטה לרכוש את הזכויות על השם והתצורה של ה" האמר" הצבאי ולייצר גרסה אזרחית. בשביל מה צריכים אזרחים רכב צבאי בעל עבירות גבוהה? לפחות אזרח אחד יכול להסביר את הרכישה. זהו ארנולד שוורצנגר, שזקוק אולי לרכב ההולם את גודל שריריו.

עכשיו אנחנו שומעים כי הרכב מיובא גם לארץ ובתוך חודשיים, עוד בטרם הגיעו המכוניות לנמל, כבר נמכרו 50 חתיכות. היבואן מתכנן להביא 70 כלי רכב והוא מניח שעד סוף חודש זה יימכרו כולם.

ביצועיו של ה" האמר" אכן מרשימים. היבואן מסביר כי יש לו זווית גישה של 51 מעלות וזווית נטישה של 50 מעלות. ממש מקסים. מי היה מאמין.

מחירו של ה" האמר" צנוע. כ-400 אלף ש" ח לדגם הפשוט וכ-630 אלף שקל לדגם המשוכלל יותר. וכאן נשאלת שאלת 600 אלף השקל: מי צריך רכב כזה. מי הם האנשים הזקוקים לרכב המטפס בשיפוע של 51 מעלות ומסוגל לנוע על טרשים? ושאלה חשובה יותר למי ומנין יש כסף כדי לרכוש רכב כזה.

============================================

מי הפקיר את כלבי גוש קטיף

בתגובה על ההאשמות לפיהן הפקירו תושבי גוש קטיף העקורים את בעלי החיים שלהם כתבו לי בני משפחת אוליבן מירושלים:

אנחנו משפחה של משובח" ים ששהו יותר מחודש בגוש קטיף ז" ל עד חורבנו. כמו משפחות רבות הבאנו גם אנו את שוקית כלבתנו היקרה עמנו. מתוך דאגה לכלבתנו האהובה פינינו אותה מן הגוש בנסיעה מיוחדת לפני החורבן.

רבים מתושבי הגוש עשו כמונו, אך רבים לא יכלו לעשות זאת.

ובזמן העקירה עצמה לא נתאפשר לרבים מבעלי הכלבים לשאת עמם את חיות המחמד. הרי חלק מן המפונים הולכי השתיים השליכו לנגב ללא כל סידור. לכלבים ודאי שלא היה סידור (פרט לחיות שבגן החיות היפה של נוה דקלים שפונו מראש).


כיתוב לצילומים – דוס מחמד

עמוד ימני

טור +שוליים

1. הוא לא מילא את ציפיות התקשורת. חתן פרס נובל פרופסור ישראל אומן.

טור אחד

2. שיחזור בית הכנסת העתיק בבגדד שנבנה בעפר שהובא מארץ ישראל.

עמוד שמאלי

טור +שוליים

3. " ובלבה חומה" . כאן נגמר רחוב יפו עד שנת 1967.

בשוליים

4. שלט רחוב מימי המנדט.

טור אחד

5. רכב שטח " האמר" המשווק בישראל.

בשוליים

6. הוא זקוק להאמר. ארנולד שורצנגר.

בשוליים

7. הכלבה שוקית

הפתולוגיה של הקשת הדמוקרטית המזרחית

סמוך לביתי בשכונת רמת שיקמה ברמת גן שוכן בית כנסת של עולי בבל. זהו בית כנסת שכונתי, שתמיד הוא מלא עד אפס מקום ולעתים אף עולה על גדותיו לחצר הסמוכה שבה עזרת נשים. יש בו פעילות חברתית ותורנית ענפה – שעורים, בר מצוות, ליווי כלות בתופים ומחולות למקווה ועוד.

איני מעולי בבל (לצערי) אבל אני נהנה לעבור ליד בית הכנסת ולעצור לרגע לשמוע מתוכו את הנעימות היפות. לעתים אני מצטרף למניין כי הנוסח והפיוטים – במיוחד אלו של החגים והימים הנוראים – אהובים עלי מאד. אני גם אוהב את התפילה הנאמרת בקול רם וברור מפי שליח הציבור, שאינו מדלג על אף מילה. על המקום שורה אווירה, שבעיני היא קסומה – קהילה המשמרת מסורת אבות מימי יוצרי התלמוד שממימיו אנו שותים. המתפללים הם תערובת של תושבים ותיקים וחדשים של האזור. פעם שכנה כאן מעברה. לאחר מכן היא הפכה לשכונת עוני עם פשיעה וסמים ודלות. הדור השני והשלישי כבר שיקם רבים מן הבתים והסתדר בחיים.

d797d79bd79ed799-d795d7a8d791d7a0d799-d791d792d793d793-1 חכמי ורבני בגדד במאה התשע עשרה

חלק גדול מן השכונה נבנה מחדש בבתי מידות מודרניים. המתפללים הם מדגם מייצג של עם ישראל – תערובת של מקצועות חופשיים, אנשי עסקים, עורכי דין, רופאים, רוקחים, בעלי מלאכה זעירים ופועלים פשוטים. מספר הצעירים רב, לעומת בתי כנסת אשכנזיים שבאזור. הדתיות גם היא אופיינית לעם ישראל – מן המקפידים בקלה כחמורה ועד ההולכים לאחר התפילה למשחק כדורגל.

מה ומי ב" קשת"

אני מספר על בית הכנסת שבשכנותי כי הוא קשור לתופעה שאני מכנה אותה פתולוגית. לא במשמעות הרפואית אלא במשמעות התרבותית והחברתית – " סטייה או חריגה מן התקין" . כוונתי לפתולוגיה של " הקשת הדמוקרטית המזרחית" . הסיבה שאני שב ודן בנושא הזה הוא ראיון שפורסם ב" הארץ" עם אחד ממייסדי הקשת, פרופסור יוסי יונה, מרצה לפילוסופיה באוניברסיטת בן גוריון.

d7a2d79ed795d793-d794d792d793d794-d79cd7a4d7a1d797-d799d794d795d793d799-d791d792d793d793

אגדה לפסח נוסח יהודי בגדד

הקשת המזרחית נוסדה בשנת 1996 כתנועה חוץ פרלמנטרית של אנשי רוח ואקדמאים יוצאי ארצות ערב. הם הגדירו את מטרתה: להשפיע על סדר היום הציבורי " ולהביא לשינוי כולל של החברה הישראלית ומוסדותיה" . המטרה העיקרית שסומנה הייתה חיובית: לתקן את העוול והקיפוח שנגרם ליוצאי מדינות ערב בתחום הכלכלי והתרבותי. במהלך השנים זכתה התנועה לכמה הישגים, שהבולט בהם הוא החלטת בג" ץ בעניין הפשרת קרקעות הקיבוצים.

במרוצת השנים התפתחה הקשת לתנועה אנטי ציונית.

" בלי ציביון יהודי"

עתה בא פרופסור יוסי והולך צעד אחד נוסף. ואלה עיקרי רעיונותיו, בראיון ל" הארץ" :

· לבטל את חוק השבות

· לאפשר את זכות השיבה לרבבות פליטים פלשתינאים " על בסיס אמנת ז"נבה" .

· אוטונומיה תרבותית ל"פלסטינים הישראלים" (כלומר יוצאי  עדות המזרח)

· לאחד את הצפירה ביום הזיכרון עם יום האבל הפלסטיני על הנאכבה.

"המזרחיים הפ הפלסטינים הישראליים". יוסי יונה. שלומית ליר מכון ון ליר

"המזרחיים הם הפלסטינים הישראליים". יוסי יונה. שלומית ליר מכון ון ליר

· הצביון היהודי של המדינה לא יהיה אכסקלוסיבי. לא איסור תחבורה ציבורית בשבת. ביום כיפור לא תהיה כפיה על אדרחים בחסות החוק.

מוצר של הציונות

להגנתה של התפיסה הפתולוגית הזו אני יכול לומר שהיא בעצם פועל יוצא של הפתולוגיה הציונית-חילונית. המהפכה הציונית קמה על בסיס של מרד במסורת היהודית בחזקת " עולם ישן עד יסוד נחריבה" . המטרה הייתה להקים חברה על בסיס של אתוס חדש, חילוני לגמרי. המהפכה הזו פעלה למחיקת השורשים היהודיים של כל עדות ישראל והטילה את כולם לתוך כור ההיתוך הארצישראלי. הממסד הציוני קיפח את יוצאי ארצות האיסלם בתחום הכלכלי. אך בתחום מחיקת השורשים היהודיים היה שיוויון גמור בין " אשכנזים" ל" ספרדים" . היידיש אף נרדפה יותר משפות הז"ארגון היהודיות של יוצאי המזרח.

המהפכה הציונית נחלה הצלחה עצומה בהקמת מדינה. היא נכשלה כישלון טוטאלי במחיקת השורשים היהודיים. הרוב המכריע של העם היושב בישראל שומר על זהותו היהודית: החרדים, יוצאי ארצות האיסלם, הדתיים לאומיים, והמסורתיים לגווניהם וגם אלה הרואים עצמם חילוניים. יש חזרה בהיקף אדיר לשורשים: חזרה בתשובה, חוגי לימוד תלמוד, לימודי יידיש ולאדינו, סיורי שורשים באירופה ובצפון אפריקה ועוד.

יש שני ציבורים קטנטנים שממשיכים להחזיק באתוס הציוני-חילוני אף שהפכו לפוסטציונים ופוסט יהודים. אלה הם שרידיו ויוצאי חלציו של השמאל הציוני, יוצאי מפ" ם וקיבוצי השומר הצעיר ולצידם יהודים מזרחיים שהתקדמו בסולם החברתי. ההסבר לאידיאולוגיה שהקשת המזרחית מבטאת אותה פשוט למדי. מדובר בקבוצה של אנשים שסבלו מן העמדה הנחותה שהמדינה הציונית הקצתה לאבותיהם. השאיפה שלהם הייתה להתקדם בסולם החברתי לעבר האליטות האשכנזיות – בעיקר באקדמיה. להידמות ככל האפשר לאליטות השליטות המדכאות. ללכת לבית הכנסת כמו זה שבשכונה שלי לא נשמע טוב בחברה שיוסי יונה רוצה להידמות אליה. הוא רוצה להיות יוסי ביילין.

פיוט לראש השנה

שפל רוח שפל ברך וקומה

אקדמך ברוב פחד ואימה

לפניך אני נחשב בעיני

כתולעת קטנה באדמה

מלוא העולם אשר אין קץ לגדלו

הכמוני יהללך ובמה

הדרך לא יכילון מלאכי רום

ועל אחת אני כמה וכמה

הטיבות והגדלת חסדים

לך תגדיל להודות כל נשמה

(נאמר בבתי הכנסת של קהילות בבל. המחבר ר" שלמה אבן גבירול)

==========================================

מלחמת קדש המושמצת

עבר לפוסט סמוך

=======================================

הזיכרון הסלקטיבי של אליעזר פישמן

 

עבר לקישור הבא

=============================================

חני נחמיאס חומלת על בעלי חיים

עבר לפוסט הבא


חני נחמיאס חומלת על כלבי גוש קטיף

יסמין סימן טוב, בימאית סרטים ומוסיקאית מירושלים, צפתה בתכנית טלוויזיה בה הביעה השחקנית חני נחמיאס זעזוע מיחסם של תושבי גוש קטיף לכלבים.

בתגובה כתבה לשחקנית את המכתב הבא:

" שלום חני,

" התאכזבתי ממך קשות כאשר שמעתי אותך מספרת על הכלבה מגוש קטיף שאימצת.

" בדברייך לא היה שמץ של חמלה על אלפי האנשים שגורשו מבתיהם, וממפעל חייהם – רק תמיהה על מי שהשאירו את הכלבים והחתולים.

חני נחמיאס 2צילום אמיר גלעד ויקיפדיה אנגלית

חני נחמיאס 2צילום אמיר גלעד ויקיפדיה אנגלית

" אני אוהבת בעלי חיים וחושבת שזו מצווה עצומה לטפל בהם ולחמול עליהם. אבל לאחר אסון כה קשה אותה תמיהה שהבעת הייתה מיותרת.

" האם כשגורשו יהודים מבתיהם באירופה גם אז התאכזבת כיצד לא טפלו בבעלי החיים תוך כדי הגרוש?

" האם עולה בדעתך באיזו מצוקה חיים אנשים אלה? כשאין להם פרנסה, אין להם בית ואפילו את מתיהם נאלצו לגרור עמם? אם היו "למען השלום" מפנים כפר ערבי אחד, האם הפקרת בעלי החיים באותו מקרה הייתה גורמת לך לאותה תמיהה כפי שהבעת בחמלתך על בעלי החיים הפעם?

" חשוד מאד בעיני כאשר יש אכפתיות כל כך גדולה לבעלי חיים ואילו האנשים המדוכאים והמופקרים הללו אינם זוכים לאותו יחס ואת באה עמם חשבון.

בתשובה קיבלה מחני נחמיאס את המכתב הבא:

" כן יקירתי- אני באה חשבון- גם איתך.

" לאנשים שהשאירו את כל חייהם מאחור לא הייתה הזכות להפקיר עוד יצור חי וחסר אונים רק כי חייהם נהרסו (לדברייך).

מאחורי כל זוג עיניים של יצור הולך על ארבע יש נשמה ונפש בדיוק כמו לבני אדם.

" דווקא אמרתי בשידור כי אני לא מאשימה אף אחד, אבל את יודעת מה? כשאני קוראת את המכתב שלך אני כן מאשימה. כי אני מבינה שאת חושבת שהייתה לך הזכות (לדעתך) לתת לבעלי החיים למות מאחור, רק כי הממשלה החליטה שלא גרים יותר בחבל עזה.

" לך סידרו מלון, אכסניה, קרוואן, אוכל, מים, מיטה – מי דאג לחיות שננטשו?

" ובקשר לגוש קטיף, אולי עכשיו יפסיקו להיהרג שם בנים של חברים שלי (ליאור וישינסקי) ובמקרה לא הבן שלי (בן גילו בדיוק).

" כן. לכולנו יש מה לבוא בחשבון בחג הזה. גם לך יפת הנפש" .


הזיכרון הסלקטיבי של אליעזר פישמן

למיליארדר אליעזר פישמן יש זיכרון פנומנאלי, מספר העיתונאי אריה אבנרי בספרו החדש " חידת פישמן" . הוא יכול לדקלם בשעת בוקר מוקדמת ובשעת לילה מאוחרת כמעט כל נתון שיבקשו ממנו: שערי מטבע בעולם, מאזני חברות, שערי מניות בישראל ובוולסטריט, מצב חשבונות בנקים, ריכוז זכות וחובה על הלוואות שלקח, נזילות של חברות שבבעלותו ועוד.

" רק בנושא אחד" , כותב אבנרי, " מאבד פישמן משום מה את חוש הזיכרון המופלא שלו: כשהוא מתבקש לפרט כמה כסף הלווה עד היום לחוות השקמים של ראש הממשלה, אריאל שרון. במפתיע, הוא גם לא זוכר אם ההלוואות, שניתנו מספטמבר 1994, נפרעו מאז, או שעדיין עומדת יתרת חוב לזכותו בהתחשבנות עם חוות שקמים" .

לפי רשם החברות, אומר אבנרי, חוות השקמים לא החזירה לפישמן שתי הלוואות.

אבנרי מגלה שהקשרים בין פישמן לבין שרון החלו עוד באמצע שנות השבעים ובמפגש הראשון והמקרי ביניהם בסניף בנק אמריקני (כמה סמלי) " נוצר קליק" שהוביל לידידות רבת שנים.

פישמן תרם " סכום כסף לא מבוטל" לרשימת שלוםציון שהקים שרון בבחירות 1977. לאחר ששרון התמנה שר החקלאות " הוא הרבה להתייעץ אתו בנושאים חקלאיים ולהיעזר בידע הרב שלו בכל הקשור להערכות חשבונאיות לגבי תשומות כלכליות" .

" במשך שנים" , מספר אבנרי, " עשה אריאל שרון במינהל מקרקעי ישראל כבתוך שלו. החלטות חשובות כמו שינוי ייעוד של קרקע, תוכנית מתאר ועוד, הן משמעותיות ביותר לאנשי עסקים כדוגמת פישמן, שתחום העיסוק שלהם נע בין חקלאות, תעשייה ונדל" ן. שרון היה במשך שנים חבר בוועדת השרים לענייני הפרטה, אחד התחומים שפישמן מעורב בהם מאד. האם היה זה רק מזלו הגדול של אליעזר פישמן שהביא לידידות הגדולה עם אחד האנשים החזקים והמשפיעים במדינה, דווקא באותם תחומים המשיקים לעסקיו? האם הידידות הגדולה היא שהובילה להלוואות בסכומים לא ידועים שקיבלה חוות שקמים מאיש העסקים שהפך להיות מבאי ביתו של שרון?" .

אבנרי מציג את השאלה שהיועץ המשפטי ומבקר המדינה היו צריכים להציג: " האם זכה פישמן להעדפות עסקיות שנבעו מהידידות הקרובה עם שרון?" .

ותשובתו: " אם להאמין לפישמן התשובה היא חד משמעית לא" .

ועל כך נאמר בשיר הילדים " מי שלא מאמין יבוא בעוד שנים ויראה…." .

אליעזר פישמן הוא טייקון ישראלי שמגלם באישיותו ובעסקיו את הקשר בין הון, שלטון ותקשורת. הוא שגשג והתרסק בימי ארידור העליזים בשנות השמונים. שיקם עצמו במהירות והפך לאחד ממאה העשירים של ישראל, שהונו האישי נאמד בין מיליארד ושני מיליארד דולר. שיטתו הבסיסית היא מינוף. למשל: הוא קונה נכס נדל"ני בהלוואה שהוא מקבל בבנק, משכיר את הנכס (לעתים לזה שמכר אותו) ומחזיר את החוב לבנק מדמי השכירות. אותו נכס משמש גם בטוחה להלוואה נוספת באמצעותה הוא קונה נכס אחר וכך הלאה. פישמן לא מסתיר את העובדה שהוא מגייס לעסקיו בכירים במערכת השלטון לאחר פרישתם ומנצל את הידע והקשרים שלהם לעסקיו.

אליעזר פישמן

אליעזר פישמן

לאחר כמה כישלונות בניסיונות לרכוש עסקים שרצה תפס את החשיבות של התקשורת בעסקים. אף שכבר היה הבעלים של העיתון הכלכלי " גלובס" החליט להרחיב את ממלכתו. תוך זמן קצר יחסית הצליח לרכוש נתח נכבד מידיעות אחרונות. הואיל והוא שולט באמצעות חברותיו גם בכבלים ובערוצי טלוויזיה הרי הוא למעשה טייקון התקשורת הגדול במדינה, פרט אולי לנוני מוזס.

כמה כסף השקיע פישמן באריאל שרון?

למיליארדר אליעזר פישמן יש זיכרון פנומנאלי, מספר העיתונאי אריה אבנרי בספרו החדש " חידת פישמן" . הוא יכול לדקלם בשעת בוקר מוקדמת ובשעת לילה מאוחרת כמעט כל נתון שיבקשו ממנו: שערי מטבע בעולם, מאזני חברות, שערי מניות בישראל ובוולסטריט, מצב חשבונות בנקים, ריכוז זכות וחובה על הלוואות שלקח, נזילות של חברות שבבעלותו ועוד.

" רק בנושא אחד" , כותב אבנרי, " מאבד פישמן משום מה את חוש הזיכרון המופלא שלו: כשהוא מתבקש לפרט כמה כסף הלווה עד היום לחוות השקמים של ראש הממשלה, אריאל שרון. במפתיע, הוא גם לא זוכר אם ההלוואות, שניתנו מספטמבר 1994, נפרעו מאז, או שעדיין עומדת יתרת חוב לזכותו בהתחשבנות עם חוות שקמים" .

fכמה כסף של פישמן הושקע כאן? חוות השיקמים. ויקישיתוף

fכמה כסף של פישמן הושקע כאן? חוות השיקמים. ויקישיתוף

לפי רשם החברות, אומר אבנרי, חוות השקמים לא החזירה לפישמן שתי הלוואות.

אבנרי מגלה שהקשרים בין פישמן לבין שרון החלו עוד באמצע שנות השבעים ובמפגש הראשון והמקרי ביניהם בסניף בנק אמריקני (כמה סמלי) " נוצר קליק" שהוביל לידידות רבת שנים.

פישמן תרם " סכום כסף לא מבוטל" לרשימת שלוםציון שהקים שרון בבחירות 1977. לאחר ששרון התמנה שר החקלאות " הוא הרבה להתייעץ אתו בנושאים חקלאיים ולהיעזר בידע הרב שלו בכל הקשור להערכות חשבונאיות לגבי תשומות כלכליות" .

" במשך שנים" , מספר אבנרי, " עשה אריאל שרון במינהל מקרקעי ישראל כבתוך שלו. החלטות חשובות כמו שינוי ייעוד של קרקע, תוכנית מתאר ועוד, הן משמעותיות ביותר לאנשי עסקים כדוגמת פישמן, שתחום העיסוק שלהם נע בין חקלאות, תעשייה ונדל"ן. שרון היה במשך שנים חבר בוועדת השרים לענייני הפרטה, אחד התחומים שפישמן מעורב בהם מאד. האם היה זה רק מזלו הגדול של אליעזר פישמן שהביא לידידות הגדולה עם אחד האנשים החזקים והמשפיעים במדינה, דווקא באותם תחומים המשיקים לעסקיו? האם הידידות הגדולה היא שהובילה להלוואות בסכומים לא ידועים שקיבלה חוות שקמים מאיש העסקים שהפך להיות מבאי ביתו של שרון?" .

אבנרי מציג את השאלה שהיועץ המשפטי ומבקר המדינה היו צריכים להציג: " האם זכה פישמן להעדפות עסקיות שנבעו מהידידות הקרובה עם שרון?" .

ותשובתו: " אם להאמין לפישמן התשובה היא חד משמעית לא" .

ועל כך נאמר בשיר הילדים " מי שלא מאמין יבוא בעוד שנים ויראה…." .

אליעזר פישמן הוא טייקון ישראלי שמגלם באישיותו ובעסקיו את הקשר בין הון, שלטון ותקשורת. הוא שגשג והתרסק בימי ארידור העליזים בשנות השמונים. שיקם עצמו במהירות והפך לאחד ממאה העשירים של ישראל, שהונו האישי נאמד בין מיליארד ושני מיליארד דולר. שיטתו הבסיסית היא מינוף. למשל: הוא קונה נכס נדל"ני בהלוואה שהוא מקבל בבנק, משכיר את הנכס (לעתים לזה שמכר אותו) ומחזיר את החוב לבנק מדמי השכירות. אותו נכס משמש גם בטוחה להלוואה נוספת באמצעותה הוא קונה נכס אחר וכך הלאה. פישמן לא מסתיר את העובדה שהוא מגייס לעסקיו בכירים במערכת השלטון לאחר פרישתם ומנצל את הידע והקשרים שלהם לעסקיו.

לאחר כמה כישלונות בניסיונות לרכוש עסקים שרצה תפס את החשיבות של התקשורת בעסקים. אף שכבר היה הבעלים של העיתון הכלכלי "גלובס" החליט להרחיב את ממלכתו. תוך זמן קצר יחסית הצליח לרכוש נתח נכבד מידיעות אחרונות. הואיל והוא שולט באמצעות חברותיו גם בכבלים ובערוצי טלוויזיה הרי הוא למעשה טייקון התקשורת הגדול במדינה, פרט אולי לנוני מוזס.

מלחמת קדש המושמצת והחשובה במלחמות ישראל

החודש ימלאו 49 שנים למלחמת קדש, המלחמה המושמצת ביותר בתולדות ישראל אבל לדעתי המלחמה החשובה ביותר לקיום ישראל.

זו הייתה מלחמה יזומה, שתוכננה על ידי דוד בן גוריון חודשים רבים מראש. "מלחמת ברירה" בלי שקדמה לה התקפה של מדינה ערבית. מלחמה ש"מחנה השלום" ראה בה הוכחה לשאיפות ההתפשטות והמלחמה של ישראל, המשתפת פעולה עם האימפריאליזם הבריטי והצרפתי.

המלחמה פרצה ב-29 באוקטובר 1956 בהצנחת כוח צנחנים במעבר המיתלה בסיני. היא נמשכה בהפצצות בריטיות וצרפתיות ובפלישה לערי תעלת סואץ. תוך כמה ימים השתלט צה"ל על כל חצי האי סיני ועל האיים שבכניסה לשארם א שייך. בן גוריון הכריז על הקמת מלכות ישראל השלישית אך חזר בו לאחר זמן קצר – בלחץ משותף של ארצות הברית וברית המועצות – והסכים לנסיגה מכל השטחים שנכבשו. הסובייטים, שראו במצרים מדינת חסות שלהם, אף איימו במלחמה גרעינית על המערב אם לא תהיה נסיגה.

הצנחנים מתבצרים במיצר המיתלה בםעולת הפתיחה למלחמת קדש

הצנחנים מתבצרים במיצר המיתלה בםעולת הפתיחה למלחמת קדש

 המניע העיקרי למלחמה היה החשש של בן גוריון ומשה דיין מפני יוזמת "סיבוב שני" של העולם הערבי שתביא את הקץ על המדינה היהודית. בין לבין הפכו החיים בישראל לבלתי נסבלים עקב פעולות מסתננים מעבר לגבולות, שיזמו המצרים הירדנים והסורים. פעולות תגמול של צה"ל הקיזו דם רב אך לא עצרו את ההסתננויות.

באותה תקופה החלו מדינות ערב לגבש שיתוף פעולה ובריתות שנועדו לאפשר העברת צבאות ממדינה למדינה, כולל ממדינות שאין להן גבול משותף עם ישראל. הרוח החיה בהתארגנות נגד ישראל היה מנהיג כריזמאטי שעמד בראש מצרים, גמאל עבדול נאצר, שקרא בגלוי להשמדת ישראל. בראשית 1955 הטילו המצרים מצור ימי על ישראל ומנעו מעבר אוניות דרך מצרי טיראן לאילת.

גמאל עבדול נאצר ויקישיתוף

גמאל עבדול נאצר ויקישיתוף

בספטמבר 1955 נחתמה עסקת נשק בין מצרים לבין צ'כיה, שאיימה להפר באורח מכריע את מאזן הכוחות בין ישראל לבין שכנותיה.

מעמדה המדיני של ישראל היה רופף. ארצות הברית יזמה את ברית בגדד, שנועדה לאגד מדינות ערביות בברית עם המערב נגד ברית המועצות. ישראל נדרשה לשלם את המחיר והופנו אליה תביעות לויתורים טריטוריאליים (בנגב) ולהחזרת פליטים ערביים לשטחה.

באותה תקופה – שמונה שנים בלבד לאחר מלחמת העצמאות והקמת המדינה – ישראל הייתה ישות שלא היה בטוח אם תתקיים. צה"ל היה צבא קטן וכמעט בלתי חמוש. צרפת הסכימה אמנם לספק נשק חדיש אך הוא עדיין לא נקלט. הצרפתים התחייבו לספק 60 מטוסי סילון מדגם מיסטר-4 אך בדיון שנערך זמן קצר לפני המלחמה אמר מפקד חיל האוויר דן טולקובסקי לבן גוריון כי רק 12 טייסים יכולים להטיס את המטוסים ורק 6 מהם מסוגלים להלחם בהם. נדרשו למפקד חיל האוויר לפי הערכתו לפחות שנה כדי להכשיר את הטייסים להטיס את כל 60 מטוסי המיסטר שיגיעו.

למרות חולשתו של צה" ל החליט בן גוריון לצאת למלחמה ולנצל את ההזדמנות הנדירה שבה גם בריטניה וגם צרפת היו מוכנים להשתתף בה. מחשש שהמצרים יפציצו את ערי ישראל תבע הצבת טייסות צרפתיות כאן כדי שיגנו על שמי המדינה.

מדוע זו המלחמה החשובה ביותר בתולדות ישראל?

" במלחמה זו" , כותב ההיסטוריון מוטי גולני, בספרו "בקיץ תהיה מלחמה":" הפכה ישראל ממדינה שההצדקה לקיומה מוסרית למדינה שיש להתחשב בקיומה ובאינטרסים שלה בשל עוצמתה".

טנק מצרי  בלהבות

טנק מצרי בלהבות

הייתי מוסיף עוד מלה אחת. דווקא האיום הסובייטי לפתוח במלחמה גרעינית נגד המערב, כתגובה על הפעולה המשוחפת של בריטניה צרפת וישראל היא שנתנה פוליסת קיום למדינה. ישראל הפכה לילד הרע של העולם אבל ילד שצריך להרגיע אותו ולהתחשב בו.

כשבגין גילה שאהרון ברק הוא בעל הבית של המדינה

ערב ראש השנה תשל"ז הודיע היועץ המשפטי ברק לרבין על כוונתו לחקור את אשר ידלין * כשנכנס בגין ללשכתו, כמה חודשים לאחר מכן, גילה שהוא איננו בעל הבית היחיד במדינה * ידלין נשלח לכלא, אברהם עופר התאבד ורבין הודח * כך עברה המדינה לשליטת האוליגרכיות

שער ספרו של אשר ידלין

שער ספרו של אשר ידלין

ראה גם:

אשר ידלין הסיפור האמיתי מאחורי הסיפור

בין מהפך 1997 למהפך 2009

 

  • כך הפיל ברק את אשר ידלין בפח

ביום ראשון, 5 בספטמבר 1976, החליטה ממשלת ישראל פה אחד למנות את מנכ" ל קופת חולים, אשר ידלין, לנגיד בנק ישראל. שלושה ימים לאחר החלטת הממשלה התקשר היועץ המשפטי לממשלה, אהרון ברק, אל ראש הממשלה, יצחק רבין. הוא הודיע לו כי למשטרה הוגשה תלונה נגד ידלין על קבלת שוחד וכי הדבר מחייב חקירת משטרה.

היום בו מסר אהרון ברק הודעה זו לרבין יכול להירשם כנקודת מפנה בהיסטוריה של מדינת ישראל. הנקודה בה הגיע הקץ לשלטון האבסולוטי של מפא" י ההיסטורית. הנקודה בה עברה השליטה בעמדות הכוח במדינה לאוליגרכיות.

חודשים ספורים לאחר אותה הודעה הורה ברק לפתוח בחקירה נגד שר בכיר בממשלה, אברהם עופר. בעקבות החקירה שלח עופר יד בנפשו בירייה בראשו בחוף תל ברוך.

כשנה לאחר מכן החליט ברק להגיש כתב אישום נגד לאה רבין על החזקת חשבון דולרים בבנק אמריקני וגרם בכך לפרישתו של רבין.

כשארע מה שנוהגים לכנות " המהפך" , כמה חודשים לאחר מכן, גילה בגין כי הוא איננו בעל הבית היחיד במדינה. הוא מינה את אהרון ברק ליועצו המשפטי המיוחד ולמשתתף במשא והמתן על הסכמי קמפ דייויד. גם לאחר שמונה לשופט בית המשפט העליון הוסיף ברק להשתתף במשא והמתן על חוזה השלום עם מצרים.

תלונה למשטרה

את מעשיו של ידלין חשף יגאל לביב, עיתונאי עתיר סקופים, שכתב באותה תקופה ב" העולם הזה" . על הגילוי ומה שארע לאחריו סיפר לי בימים אלה:

" את הסיפור על מעשי השחיתות של ידלין פרסמתי בהעולם הזה כמה חודשים לפני ההחלטה על מינויו לנגיד בנק ישראל. אבל הדבר לא הזיז לאיש. הפעם החלטתי לנסות ולהאיץ במשטרה לחקור והגשתי תלונה. לפי החוק חייבת המשטרה לחקור כל תלונה המוגשת לה ולהשיב בתוך חצי שנה מה העלתה החקירה. ככל הידוע לי המשטרה לא עשתה כלום.

" בינתיים מונה מפכ" ל חדש, שאול רוזוליו. פעולתו הראשונה הייתה למנות את תת ניצב בנימין זיגל אחראי על חקירות כלכליות. זיגל היה בתפקיד זה עשר שנים קודם לכן, אך הואיל והצליח יותר מדי בחקירות של אנשי ציבור שסרחו הודח והועבר לארכיון המשטרה. רוזוליו החזיר את זיגל לתפקידו ונתן לו אור ירוק לפעול כראות עיניו. כשפורסמה החלטת הממשלה למנות את ידלין לנגיד נזכר זיגל שראה את התלונה שלי באיזה מקום והזמין אותי לשיחה כדי להשלים את החומר.

" מאוחר יותר התקשר אלי זיגל ורמז לי כי אחד מחבריו של ידלין מונע ממנו לחקור עד מרכזי, עורך דין שהגיש תצהיר כמי שביצע את עיסקות השוחד. נפגשתי עם אהרון ברק וסיפרתי לו על כך ואף נתתי לו העתק של התצהיר. ברק נתן הוראה שמרגע זה ואילך זיגל יהיה כפוף לו אישית."

עד כאן דברי העיתונאי יגאל לביב.

ההמשך ידוע. החקירה מוצתה עד תום ידלין נידון למאסר ובילה 1217 ימים ולילות בכלא.

פגישות עם ידלין

עורך ידיעות אחרונות באותה תקופה, דב יודקובסקי, הבין בחוש את החשיבות ההיסטורית של פרשת ידלין. הוא ביקר את האסיר בכלא והחתים אותו על חוזה לפרסום ספר עם שחרורו. החוזה נחתם על קופסת סיגריות ריקה.

על מנת שהספר יפורסם מיד עם שחרורו החל ידלין בכתיבה בכלא. חברתו לחיים, טליה לבני, עורכת דין במקצועה, ביקרה אצלו והביאה קטעים של כתב היד. יודקובסקי ביקש ממני לשכתב את החומר ולערוך אותו לכלל ספר קריא וכך עשיתי משך כמה חודשים.

כשידלין הועבר לטיפול בבית חולים נפגשתי עמו מספר פעמים. הייתי בקיא היטב בכל הפרשיות שעליהן נשפט וביקשתי ממנו הבהרות. הוא נמנע מלדבר עליהן ועיקר דבריו התייחסו לבגידת חבריו בו. הוא לא הבין כיצד זה שרי מפא" י בממשלה – רובם חברים מנוער, או חברים לפעילות משותפת בתנועה – לא מנעו בכלל את החקירה נגדו. הוא בכלל לא הבין שכללי המשחק במדינה השתנו וכי השלטון בישראל כבר איננו בידי המפלגה, למרות שהיא בממשלה.

"אין מלך בישראל"

עד לפרסום הספר כבר תפס ידלין מה קרה. הוא נתן לכך ביטוי במשפט הבא: "לא יכולתי שלא להיזכר בתקופה בה היה מלך בישראל ודוד בן גוריון שמו" .

הוא התייחס לפרשה בה הסתבך שר האוצר לוי אשכול בשנת 1955 כשקיבל דירת שרד מפוארת ומכר את דירתו הפרטית לאוצר במחיר גבוה. ועדת הביקורת של המפלגה העמידה אותו לעמוד הקלון (חקירת משטרה איש לא העלה על דעתו אפילו). אז יצא בן גוריון לרדיו והכריז: " לוי בן דבורה אשכול, מייסד דגניה ואבי ההתיישבות, עשה משגה אסתטי ויש להרפות ממנו, לתת לו להמשיך בתפקידו כשר אוצר מצליח ומסור. העם והמדינה זקוקים לו" .

ידלין ציפה שמישהו מראשי המפלגה יעשה כך גם בעניינו. אך הם לא עשו מאומה. הם לא בגדו בידלין. פשוט לא היה להם כוח. ידלין לא תפס שכבר אין מלך בישראל. שממשלת רבין היא חלשלושה ורועדת מכל עלה נידף. שריה נמנו עם " צעירי מפא" י" שכבר הזקינו. בניגוד לדור הנפילים שהקים את המדינה הם היו עסקנים אפרוריים. חברו של ידלין, שר השיכון אברהם עופר, הבין את המצב מהר יותר והתאבד כשהתעוררו נגדו חשדות.

שלטון האוליגרכיות

אי אפשר להבין את בעיות היסוד של ישראל היום – מהתנחלות סבסטיה ועד חורבן גוש קטיף – בלי להבין את אופיו של המשטר שקם בישראל, בעקבות קריסתה של מפא" י ההיסטורית.

לא שחיתותו של ידלין גרמה לקריסה. העמדתו לדין, כמו התאבדותו של אברהם עופר, וההתאבדות של יעקוב לוינסון (יו" ר הנהלת בנק הפועלים בשנת 1984) הם תוצאה של הקריסה הזו.

לאחר הקריסה השלטון לא עבר לגוף פוליטי אחר. הליכוד של בגין ב-1977 היה גוף קטן ומדולדל, חסר עמוד שדרה של אנשי מעשה וביצוע, חסר יכולת לשלוט. בגין נזקק לכל המנגנונים של מפאי ההיסטורית בלי שהיה לו הכוח של בן גוריון.

קריסת שלטון מפא" י מזכירה מעט את קריסת ברית המועצות. שם גרמה הקריסה להפרטה של המשק הסובייטי והעברתו לאוליגרכים, שהפכו בן לילה למיליארדרים. בישראל הופרטו לא רק מערכות המשק שהיה בשליטת מפאי. כאן ההפרטה היא של כל מערכות החיים.

לא נעים להודות אבל תנועת גוש אמונים לא הייתה מצליחה לשגשג בראשית דרכה אילו השלטון המרכזי היה חזק יותר. כשקיבל הרמטכ" ל מוטה גור הוראה לפנות את המתיישבים בסבסטיה הוא אמר לרבין כי צה" ל אינו מסוגל לבצע זאת. ההבדל בין סבסטיה לבין גוש קטיף איננו בכך ששוב קם בארץ שלטון חזק. כוחו של שרון נובע מן היכולת שלו לתמרן את האוליגרכיות השונות לשרת את מטרת האוליגרכיה של חוות שרון. גם האוליגרכיות התחזקו מאד מאז סבסטיה וראינו אותן בנוה דקלים.

מי ומי באוליגרכיות

משטר אוליגרכי הוא משטר בו קבוצת מיעוט שולטת בכל עמדות הכוח במדינה ומונעת מאחרים להתערב במעשיהם ובהחלטותיהם. כזה היה שלטון מפאי עד נפילתו. אבל שלטון מפא" י במיטבו היה אוליגרכיה ציונית שראתה לנגד עיניה את המטרות הלאומיות.

מה שיש לנו היום הוא קונפדרציה של אוליגרכיות שכל אחת מהן פועלת מתוך שיקולים של טובת חבריה והאינטרסים שלהם ולא פועלת למען רווחת החברה וקיום ערכיה. בין האוליגרכיות: הממשלה (כולה וכל אחד משריה ומשרדיה), הכנסת, מרכזי המפלגות, הפרקליטות, המשטרה, מערכת הביטחון על כל מרכיביה (צהל, שב" כ, מוסד, התעשיה הבטחונית), אמצעי התקשורת (כל אחד לחוד, כולל גלי צהל), בנק ישראל, הביטוח הלאומי, האקדמיה, ההסתדרות, קופות החולים, הרשויות המקומיות, הקואופרטיבים לתחבורה, חברת החשמל, מפעלי המים ועוד ועוד. כל ממזר מלך.

מעל כולם עומדת האוליגרכיה של בעלי ההון הגדול, המזינה את המערכת הפוליטית וניזונה על ידה.

אי אפשר להבין מה התרחש במדינה בשלושים השנים האחרונות בלי להיות מודע לעובדה שאנחנו נשלטים על ידי אוליגרכיות. רק כך אפשר להבין את הרודנות של הביטוח הלאומי כלפי החלשים, השחיתות בבנק ישראל, היוזמות והמחדלים של הפרקליטות, האלימות של המשטרה (כולל עשרות מקרים של העמדה לדין של חפים מפשע ובידוי ראיות), המחדלים של צהל ומערכת הביטחון. כל ארוע גדול בתולדות המדינה ניתן להסברה באמצעות העובדה שמדובר באוליגרכיות הלוחמות את מלחמת עצמן ונלחמות זו בזו – ארועי אוקטובר ועדת אור, חקירת מח" ש, החלטות מזוז. או פרשת קו 300 שבה השבכ והמשטרה והמערכת המשפטית נאבקו אלו באלו. ולבסוף חורבן גוש קטיף.

לא כללתי כאן את בית המשפט העליון שהוא לכאורה בעל הבית של המדינה. הוא קובע איזה חוקים יתקבלו ואיזה יתבטלו. מה מותר ומה אסור לרשויות המחוקקת והמבצעת, לכל מוסד ציבורי ולכל פרט. הכל שפיט.

הכל שפיט אבל בית המשפט העליון איננו ממשלה. בהעדר חוקה המחייבת את כולם, תרומתו העיקרית למצב היא בכך שהוא נותן גיבוי משפטי למעשים התואמים את השקפת עולמו (החילונית, יונית, " נאורה" ).

==============================================================

הספין כשטיפת המוח של הציבור

 

אייל ארד הוא ללא ספק אחד האנשים המוכשרים ביותר בפוליטיקה הישראלית. הוא נושא תארים רבים: יועץ ראש הממשלה, יועץ תקשורת, יועץ אסטרטגי, אסטרטג על.

הייתי מגדיר אותו כצדיק על פי " יודע צדיק נפש בהמתו" .

הבהמות מתחלפות אבל הצדיק לעולם עומד. לפעמים הוא מטפל בנפשותיהם של בהמות מרכז הליכוד. לפעמים במתפקדי הליכוד. המטרה הסופית היא כמובן כלל אזרחי ישראל. בין לבין יכול הצדיק שלנו לטפל גם בבהמות רומניות (כשניהל מסע בחירות למען האנטישמי קורנליו ודים טודור, שרץ לנשיאות ברומניה). צדיק כתמר יפרח.

כלי העבודה של הצדיק המודרני הוא ה" ספין" .

  מה זה ספין

זהו מונח הלקוח דווקא מן הפיסיקה של תת חלקיקים ומתייחס לאיזו תכונה הנראית כתנועה סיבובית או סחרור. בתחום הפוליטי הגיע אלינו המונח מן הפוליטיקה האמריקנית. שם מדברים על דוקטור לספינים ( SPIN DOCTOR ) שהוא יועץ תקשורת או יועץ אסטרטגי, שיש לו יכולת לסובב את הדברים כך שהדברים ייראו כפי שרצוי לפוליטיקאי.

הספין הפשוט הוא של הפוליטיקאי המתחיל שבראיון הוא נותן תשובות שאינן קשורות כלל לשאלות שהוא נשאל. או שהוא משיב: " לא זו השאלה: אני אגיד לך מה צריכה להיות השאלה" .

פוליטיקאי מתקדם, שיש לו מספיק כסף כדי לשכור את שרותיו של רופא ספינים, נהנה משרות שלא יסולא בפז. לפעמים סיסמא קצרה או מלה אחת משנה את עמדותיהם של בני אדם. נתניהו למשל הביס את פרס וזכה בראשות הממשלה, לדעת כל המומחים, תודות לסיסמה " פרס יחלק את ירושלים" . את הסיסמא הזו המציא האסטרטג מוטי מורל.

אם נחזור לצדיק שלנו הרי הישגיו בשבוע האחרון מרקיעים שחקים. לפני שבועיים היה שרון ברווז צולע שנגרר להקמת רשימה חדשה שסופה הצפוי כ"רשימת המרכז" של איציק מרדבי. ספין קטן סובב את הדברים במרכז הליכוד. במקום הצבעה על עניין טכני של מועד הפריימריס במפלגה הפך הספין את ההצבעה למשאל להדחת שרון. והשינוי הזה הביא לזכייה. ובתוך הספין הגדול היה גם ספין קטן של המיקרופון המנותק. אין לחשוד חלילה ביועץ האסטרטגי של שרון כי הוא יזם את הספין הזה. כי הרי צדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים.

לפעמים מתעורר הרושם כי הספין משנה לא רק את האווירה ואת דעת הבריות על הפוליטיקאי. היא משנה את המציאות עצמה. כלומר דוקטור ספין הופך מיועץ תקשורת ואסטרטג הסברה לממלא מקום המנהיג.

הספין החדש

טרם חלפה יממה מאז הניצחון של שרון במרכז הליכוד ואייל ארד מופיע בכינוס במרכז הבינתחומי בהרצליה ושולף מן השרוול סיסמה חדשה: "ביטחון תמורת עצמאות" במקום הסיסמא " שטחים תמורת שלום" . וכדי לא להשאיר מקום לניחושים מיהר ארד להסביר: " אם נראה שלאורך זמן הקיפאון יימשך… יתכן ונשקול להפוך את ההתנתקות לאסטרטגיה ישראלית. ישראל תקבע את הגבולות שלה באופן עצמאי" .

מבחינה מקצועית זו סיסמה נהדרת וספין מצוין. הספין הזה הורג שתי ציפורים בירייה אחת: גם משכיח את חורבן גוש קטיף וגם הופך אותו להישג ולנקודת זינוק לחורבנות נוספים. פרשנים מיהרו להסביר כי אייל ארד משמש לאריאל שרון בלון ניסוי לבדיקת תגובות הציבור להמשך אסטרטגיית החורבן.

האמנם?

בי מתעוררת התחושה שהספין לא נועד לקדם מדיניות אלא הוא הוא המדיניות. האם תכנית ההתנתקות הייתה מדיניות או שהייתה ספין שנועד להשכיח את טיוטת כתב האישום על קבלת שוחד הנמצאת במגירתו של היועץ המשפטי לממשלה?

כשנשיא מסתבך

כל ההתנהלות הזו מזכירה לי את הסרט ההוליוודי המצוין " לכשכש בכלב" . הסרט מספר על נשיא אמריקני המסתבך בפרשייה רומנטית שבועיים לפני הבחירות. לבית הלבן מוזעק " דוקטור ספין" (רוברט דה נירו) המציע " ספין" שיפנה את תשומת הלב הציבורית מן הפרשה. ואין ספין טוב יותר ממלחמה, המאחדת את האומה סביב מנהיגה ומשכיחה את כל היתר. האסטרטג פונה אל מפיק הוליוודי (דסטין הופמן) בהצעה לביים איזו מלחמה וירטואלית עם אלבניה. המפיק מתלהב מאד מן הרעיון, מגייס את מיטב הכישרונות הקריאטיביים שלו והם מצליחים להפיק סיפור מלחמתי סוחט דמעות המסופק ל-CNN כחומר תעודי. העם כולו מתלכד סביב הנשיא ומלחמתו הצודקת.

 

דסטין הופמן הבמאי ש"כישכש בכלב"ן ויקישיתוף

אלא שכאן מתעוררת בעיה. המפיק ההוליבודי אינו תופס כי זה איננו סרט אמיתי אלא מניפולציה פוליטית. הוא רוצה קרדיט על יצירתו ואת זה לא יכולים לתת לו. כשהוא מתעקש על דרישתו דואג מישהו לספין ממוקד. מכוניתו מתפוצצת יחד אתו.ראה:

איך שוטפים את מוחנו בשיטת פבלוב

 ועדה לחקירת פשעי ההתנתקות


רוברט דה נרו עוזר הנשיא שהמציא מלחמה שלא היתה ויקישיתוף