הרב ליכטנשטיין נפטר א' באייר ה'תשע"ה, 20 באפריל 2015, י להמשיך לקרוא
– ד"ר יואל אליצור –
לפני כ-690 שנה הבחין ר' אשתורי הפרחי בחשיבותם של השמות שבפי הערבים לידיעת הארץ ולאיתור המקומות הנזכרים בכתבי הקודש,
נתקלתי במילה זו באקראי במהלך לימוד במסכת קידושין (דף י' עמוד ב') בסוגיה הדנה בנסיבות שבהן מתבטלים קידושין וקניינים אחרים.
אליעזר בן יהודה מתעלם במילונו לחלוטין ממילה זו, כשם שהתעלם ממאות מילים ארמיות שהעשירו את הלשון העברית. אבן שושן, מפרש את המילה במשמעות של נספח לשטר שיש בו תנאים נוספים. הוא מביא דוגמא ממסכת כתובות נב: שם נאמר "מצא שטר בין שטרותיו… אם יש עמהן סימפונות יעשה מה שבסימפונות". מעיון בספר הערוך הבנתי כי מקורו של ביטוי זה בהליך המביא לביטול שטרות, הסכמים וקניינים, כשם שקבלה או שיק שנפרע מבטלים חוב (ואני מבקש מחילה מתלמידי חכמים על ההגדרה הפשטנית הזו).
העובדות ההיסטוריות הקשורות בחג החנוכה ידועות ואינן שנויות במחלוקת. ארבע מאות שנים היתה יהודה משועבדת לכובשים מתחלפים – פרס, אלכסנדר מוקדון, בית תלמי ובית סילווקוס. אנטיוכוס השלישי, שכבש את ארץ-ישראל בשנת 219 לפני הספירה, העניק ליהודים חופש פולחן מלא.
מטבעןת כסף עם דיוקן אנטיוכוס השלישי (ויקישיתוף)
יותר מזה: הוא אסר במפורש להכניס לירושלים חיות טמאות ואף אסר גידול חזירים בתחום ירושלים. באותם ימים, יש לזכור, לא היה בג"ץ בירושלים.
מפקד החזית היה הינדנבורג לימים נשיא גרמניה ששמר אמונים לרב
ENGLISH VERSION
http://www.zeevgalili.com/english/
המערכה הוכרעה תודות למידע חיוני שהגיע לידי הגרמנים. מידע זה כלל תוכניות של מנהרות שהובילו לביצורים הרוסיים. את המידע מסר לגרמנים הרב אברהם יצחק קופערשטאק מוארשה.
ראיון זה עם הרב הסופר חיים סבתו התקיים בשנת 2003 ומתפרסם עתה לרגל הענקת פרס ראש הממשלה לסופר..
(צילום: הויקיפדיה העברית)
המשבר בין עולם התורה לעולם הספרות אינו אמיתי * כמה 'ספרות יפה' יש בפסקי הרמב"ם ובתפילה, איזה יופי, איזה הוד * המלחמה חיזקה את האמונה שלי * הבנתי את התנגדות החרדים לציונות אבל הרב קוק הכריע אצלי * שיחה עם הרב חיים סבתו
חיים סבתו החל לפרוט על המיתר החבוי בלב כל אחד מאתנו בשנת תשנ"ז, בה הופיע ספרו אמת מארץ תצמח.
בתחילה השמיע המיתר ניגון חרישי. ניגון שהיה בו הרבה מן המוכר, אך בקע ממנו צליל חדש ומסעיר. חדי עין הבחינו בבשורה החדשה שנושא עמו הצליל הזה. אחד מהם, ירון לונדון, כתב אז:
בפתח ספר הזכרונות שלו ("עלה לא נדף" הוצאת הקיבוץ המאוחד) כותב הלבני גירסה מודרנית קורעת לב למדרש עתיק. וזה לשונה:
יהודה מלצר על רקע ציור אביו המשורר שמשון מלצר (צילום: זאב גלילי)
מאותה פגישה בשינקין נולד ספרו הראשון של סבתו "אמת מארץ תצמח", ואחריו הספרים "תאום כוונות", "כעפעפי שחר", "אהבת תורה". ובימים אלה הופיע ספרו החדש של סבתו "בואי הרוח", המתאר את ילדותו כעולה חדש ממצרים בשכונה הירושלמית בית מזמיל. המהדורה הראשונה בת 5000 עותקים נמכרה בתוך כמה ימים וכבר מודפסת מהדורה שניה.
חוויה מכוננת
סיפר לי השבוע יהודה מלצר: "הפגישה הראשונה בינינו היתה מאד מרגשת. אמרתי לסבתו את דעתי על הספר כשאנו שותים תה ואז שאל אותי בתמימות: יש לך קשר למשורר שמשון מלצר? ואני השבתי לו שבמקרה שמשון מלצר הוא אבא שלי. הוא נאחז התרגשות רבה"
נתברר כי הפואמה הנפלאה שחיבר מלצר האב, "אשירה לרש"י", היתה אולי ארוע מכונן בסיפור חייו של סבתו. בהיותו ילד בן 7 נהג סבתו לבקר בבית דודו ג'אקו, הלוא הוא מיודענו פרופסור יעקב שוויקה, איש האשכולות שהקים את מפעל השו"ת של בר אילן ואת מילון רב מלים ועוסק עתה במחשוב הגניזה.
ג'אקו היה אז סטודנט למתמטיקה באוניברסיטה. אך ידיו רב לו בעולם התורה ובספרות העברית. ז'אקו נטל על עצמו לחשוף את בן אחיו הקטן לעולם הספרות, וכשהיה בא אליו היה נוהג לפזר ספרים בבית במתכוון, וכך חשף את סבתו לבלזק ולמולייר לנתן אלתרמן ולאורי צבי.
על הפגישה בה נחשף ל"אשירה לרש"י" של שמשון מלצר מספר סבתו בספרו החדש "בואי הרוח".
"אל תדאג המשורר, אנחנו
שרים רש"י ופרדסו פורח לנו"
(מתוך ספרו החדש של חיים סבתו)
"… עליתי אל הדוד ג'אקו אחרי השיעור של הרב שפיצר במעברה. על השולחן ראיתי ספר בכריכה לבנה וכתוב
עליו באותיות יפות בצבע יין: אור זרוע. חשבתי, מיהו ישר-לב זה שקרא לספרו אור זרוע, מן הפסוק שסבא היה קורא בקול מחריד לבבות בליל יום הכיפורים לפני כל נדרי, כשבית הכנסת מלא עוטפי טליתות העונים אחריו 'אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה'.
"מזווית עינו ראה הדוד ג'אקו שאני קורא. פתח כאילו בדרך אגב בעמוד אחד ואני קורא 'אשירה לרש"י'. מיהו זה ששר לרש"י שלנו אני אומר בלבי ועיני נפגשות באותיות רש"י קטנות מעל לשיר ואני קורא:
'… אשירה לרש"י – לפי שזכרו מתעורר בלבי כילדות
כתכלת שמים בפרוס חג הפסח כירק בחג השבועות
כזהב השיבולת באב ואלול כאודם שלכת בסתו'
'…הוי רש"י זקן, פרדס ילדותי ובוסתן דמיוני הפורח
האמנם האמנם כבר עלה הכורת לקצץ בנטיעות ששתלת?…
'… הוי שובה לפרוח הבוסתן הגדול להרנין את ילדי ישראל
הוי תן תנובתך הפרדס הנפלא למחיה לתפוצות ישראל'
ועל סיום פסימי זה של הפואימה, בה מביע המשורר את החשש שרש"י הולך ונשכח מילדי ישראל, משיב לו הילד- הסופר, הרב סבתו:
"אל תדאג אני רוצה לצעוק למשורר, אנחנו במעברה בבית מזמיל, בשיעור אצל הרב שפיצר, עוד לומדים רש"י ושרים רש"י ופרדסו פורח לנו והוא עוד מרנין את ילדי ישראל וגם אצל חכם בנימין בבית הכנסת ואצל הרב לויכטר בתלמוד תורה. אל תדאג המשורר, אל תדאג".
חיים סבתו (צילום: זאב גלילי)
מעליית הגג לפנטהאוז
פגישתי הראשונה עם ד"ר יהודה מלצר, התקיימה לפני כחמש שנים. הוא התגורר אז בעליית גג קטנטנה, ממש ד' על ד'. כל כך קטנה היתה שנאלץ להפקיד בידי מישהו את הגמרות שהוריש לו אביו. מעליית הגג הזו ניהל את הוצאת הספרים הקטנה שלו, שבינתיים הפכה הוצאה גדולה. על גודל ההוצאה ניתן ללמוד מן הפנטהאוז הנאה בו הוא מתגורר, באחד הרחובות השקטים והנאים בצפון הישן של תל אביב. זהו בית המרחיב דעתו של אדם. בית נאה וכליו נאים וניכר שמאחוריו עומדת גם אשה נאה.
יש לי חיבה עמוקה ליהודה מלצר, אף שתהום מפרידה בין השקפותינו הפוליטיות. חיבתי אליו נובעת מהערצה לרוחב דעתו והשכלתו והערכה ליושר האינטלקטואלי שלו. שלא כאנשי שמאל רבים, המושכים בעורלתם היהודית והפכו לפוסט ציונים ופוסט יהודים, הוא נטוע היטב בתרבות ישראל ובספרות העברית ורואה במעשיו הגשמה ציונית. ולא במקום האחרון קיימת בינינו זיקה עמוקה בגעגוע לזכרו של יהושע דיאמנט הי"ד, שנפל על ירושלים והיה חברו לנשק של יהודה.
נפגשתי עם מלצר כדי לשמוע על הספר החדש של סבתו ועל מה שקרה מאז פגישתנו הראשונה.
המעוז החילוני לא התמוטט
בעשר השנים שחלפו מאז הופיע "אמת מארץ תצמח" כבר הפך סבתו לסופר רב מכר, שספריו נמכרים ברבבות. בלי יחסי ציבור, בלי פרסומת. סבתו לא מופיע אפילו בתכניות ספרות ברדיו ובטלוויזיה שרובן משודרות בשבתות.
בראשית הדרך סבר מלצר כי יצליח להחדיר את ספריו של סבתו לקהל הרחב של קוראי ספרות יפה. הוא אומר שחלק מן המוטיבציה שלו היה להביא לסוג של קשר בין העולם החילוני והדתי. ירון לונדון כתב עם הופעת ספרו הראשון של סבתו: "(הציונות הדתית) מאיימת עכשיו בהפקעת בלבדיותם של החילונים בתחום הסיפורת… עכשיו צומח דבר… בעקבותיו יבואו אחרים ויתחרו בסיפורת העכשווית. הבהולה, עניית הלשון, הנוירוטית. עוד מעוז חילוני מתמוטט").
עד כה לא התמוטט המעוז החילוני ומלצר מודה שהחדירה של סבתו לקהל החילוני (פרט לספר "תאום כוונות") לא התממשה.
השקעה בהנאת הלימוד
אמרתי שמלצר הפך להיות מו"ל גדול. הדבר אינו מתבטא כמותית. מספר הספרים שהוציאה "עליית הגג" מאז ראשיתה אינו מגיע אלא לחלק מכמות הספרים שמוציאה כל אחת מן ההוצאות הגדולות בשנה אחת. אך אם הוצאת ספרים נמדדת באיכות ספריה ותפוצתם דומה ש"עליית הגג" הגיעה לשיאים מדהימים.
ספרי פילוסופיה ומדע (כמעט כמו לווייתן, נפלאות התבונה, המוזיקה של המספרים הראשוניים ועוד) נמכרים כרגיל בין 10,000 ל-20,000 עותקים. החריגים הם ספריו של סיימון סינג (המשפט האחרון של פרמה, סודות ההצפנה, המפץ הגדול) והפילוסופים הגדולים של בריאן מגי, שבקצב של השנים האחרונות יגיעו ל-50,000 כל אחד. תורת המשחקים שיצא לאור מייד אחרי שפרופסור ישראל אומן זכה בפרס נובל (מלצר וצוותו עבדו עליו כשנתיים לפני כן, בעזרת פרופ' אריאל רובינשטיין ותלמידתו מיכל אילן), הוא חריג שבחריגים ויגיע כנראה ל-100,000.
טקסטים פילוסופים קלאסיים (אפלטון, דקארט, ג'ון סטיוארט מיל, הארט, תומאס קון, ועוד טקסטים שנמצאים בעריכה אחרונה לקראת יציאה לאור) מחזירים כולם את ההשקעה בהם ועתידים להימכר שנים רבות. חריג לכל אלו הוא "וידויים" של אוגוסטינוס, בתרגום פרופ' אביעד קליינברג, שהיה לרב מכר מייד עם יציאתו. רבי מכר אחרים הם "האמן ומרגריטה" של בולגקוב, ספרי בוריס אקונין ועוד, וכמובן ספרי חיים סבתו הנפלאים. מכאן שהצלחתה של "ספרי עליית הגג" איננה רק בזכות ספרי הארי פוטר. את השקעתו העצומה כעורך, אומר מלצר, הוא מקבל בחזרה בעיקר בהנאת הלימוד.
סודו של מלצר
אני שואל את מלצר מה הסוד שלו שמכוחו הוא מוציא בשבוע אחד שני רבי מכר שונים כל כך, ומצליח למכור להמונים ספרי פילוסופיה ומדע פופולארי.
מלצר: "הסוד הגדול הוא לא לעשות הרבה. הוצאות הספרים הגדולות הולכות ליריד ספרים וזורקות שם רשת גדולה שלתוכה הם קונים את הזכויות של מאה או מאה וחמישים ספרים בתקווה שאחד מהם יהיה דג זהב.
"לי אישית זה לא מתאים. אם הייתי רוצה לעשות כסף הייתי מתמחה בנדל"ן. באתי לספרים לא מן המסחר אלא מן הספרים. שנים רבות, בצד עבודתי האקדמית, עבדתי כעוזר מגיה לאחי, אביב, ששערך במוסד ביאליק. עם כל התרגומים הקלאסיים של שלמה דיקמן ואחרים. למדתי הרבה מאחי שלמד מאבא וכולנו למדנו מן האח הבכור. עשיתי הרבה עריכה עד שהקמתי את המפעל של עצמי. היתה לי גם הוצאה קטנה, "אדם", שעליה אמר אוהד זמורה ז"ל כי זו ההוצאה הכי יפה בארץ. עבדתי אז משרה וחצי באוניברסיטה ולא היה לי מושג בעסקים. אבל הפכנו את סול בלו וסמואל בקט לרבי מכר, הנמכרים עד היום. הוצאנו את "עם בוא הזיכרון" של שאול פרידלנדר, ומכרנו למעלה מ-30 אלף. הוצאתי ספר ילדים נפלא בשם "עץ הנדיב" שתרגמתי בעצמי ומכר כרבע מיליון . הוצאנו עוד ספרי ילדים למופת. ויש לזכור שאז לא היה לנו הכוח השיווקי של ידיעות אחרונות שיש לנו היום. הם לא שותפים אתי בהוצאה אלא בפרויקטים של כל ספר".
"איך קניתי את זכויות
הארי פוטר באלף דולר"
"אל הארי פוטר הגעתי אליו לגמרי במקרה. קראתי באיזו פינה נידחת ידיעה על גברת מוזרה שכותבת סידרת ספרים על ילד יתום שהפך להיות קוסם. הספר ראה אור באנגליה, אך בעולם לא שמעו עליו. מה שמשך את לבי היה שזהו ספר ילדים שגם מבוגרים קוראים ברכבת התחתית. אך עוטפים אותו בנייר עיתון כי הם מתביישים בכך שהם קוראים ספר ילדים.
"זה היה לפני 11 שנים. לא היה לי מחשב ולא היה אינטרנט. רק טלפון. נכנסתי לקדחת של פעילות ומשך 24 שעות הפכתי עולמות בחיפוש המו"ל של 'הארי פוטר'. כשהגעתי למשרדו נאמר לי שזכויות הספר הן בידיו של סוכן של הסופרת, כריסטופר ליטל, וכשהגעתי אליו הפנו אותי לנציגה שלו בישראל, שמשרדה ברחוב הירקון. צילצלתי אליה והיא אמרה כי לא שמעה כלל על הספר. לאחר ברור אמרה לי כי אותו כריסטופר ליטל אינו מוכר את זכויות הספר באמצעות סוכני משנה אלא במישרין. חזרתי אליו ובקשתי לרכוש את הזכויות. הצגתי עצמי כד"ר יהודה מלצר בעל הוצאת ספרים קטנה הקשורה בקשרי שיווק עם העיתון הגדול במדינה. הוא אמר שיחשוב בדבר ויחזור אלי תוך 24 שעות. ואכן הוא חזר בדיוק בזמן ואמר לי: בררתי אודותיך אצל ידיד, פרקליט ישראלי המתגורר בשדרות רוטשילד. הוא המליץ עליך בחום. על ידיעות אחרונות לא שמעתי אבל לך אני מוכן למכור את הזכויות. הוא ביקש אלף דולר. וזה כאילו מישהו מכר לי את הפנטהאוז הזה במאה שקל".
אין הגזמה בתאור זה של מלצר. עם פרסום הכרך השביעי של הארי פוטר השבוע מתקרבת מכירת הספר בארץ למיליון עותקים.
"לערוך עם פינצטה
עיון ברשימת הספרים שהוציאה "ספריי עליית הגג", מצביע על שורה של הצלחות מסחריות ואיכותיות. בחינה של הצלחות אלה מלמד שד"ר יהודה מלצר לא רק קורא ומכיר כל אחד מן הספרים שהוציא. חלק גדול מהם הוא גם עורך ומתרגם בעצמו ולפי דבריו "בקפדנות של פינצטה". מלצר הוא טיפוס די צנוע, אך הוא גאה בצדק בכישורי העריכה שלו ושל בני משפחתו שחלקמהם מסיעים לו (אביו המשורר הוריש כנראה לצאצאיו את כשרונותיו. זה בולט את אחיו בניו ובתו שהוא מכנה אותם "המשפחה התיבונית שלי" על שם משפחת התיבונים שהתפרסמה בתרגום הספרות הפילוסופית של ימי הביניים).
כנראה שעם הכישורים משחק גם המזל וזה מה שקרה עם הארי פוטר. הצלחה אחרת שהפכה את מלצר ממו"ל קטן למו"ל גדול הוא הספר "המשפט האחרון של פרמה". מלצר מספר כי קרא בעמוד הראשון של הניו יורק טיימס כי נפתרה חידה מתמטית שהתחבטו בה 358 שנים. הוא הסיק מכך שבמוקדם או במאוחר ייצא ספר על הנושא. ואכן תוך זמן קצר ראו אור שני ספרים האחד באנגליה והשני בארצות הברית. מלצר הימר על הספר האנגלי וכאן שוב שיחק לו מזלו. נתברר כי הספר נכתב בידי הודי, סיימון סינג, עילוי שלא הגיע לגיל 40 בעל כושר כתיבה בלתי רגיל בנושאים של מדע פופולארי. בעקבותיו רכש זכויות של עוד כמה מספריו.
מפילוסופיה עד רפואה
החוש המיוחד של מלצר באיתור הצרכים של ציבור הקוראים הביא אותו להוציא מדריך לתרופות שעד כה נמכרו ממנו מאה אלף עותקים. ובעקבותיו הוציא שורה של ספרים בענייני רפואה. על בסיס ספרים אלה הקים אתר אינטרנט וגם האתר מתחיל להניב רווחים.
מלצר איננו מסתיר את העובדה שאת הוצאת הספרים הפילוסופיים הוא עושה למען הנשמה ורואה בכך גם מעשה ציוני שהספרים הללו יהיו בשפה העברית (ובעתיד גם באינטרנט).
סופו של עידן הספר
מלצר רואה באינטרנט מהפכה טכנולוגית ותרבותית שאינה נופלת בעוצמתה מהמצאת הדפוס של גוטנברג. "תסתכל על הנכדים שלך", הוא אומר, "ותבחן כמה שעות הם מבלים מול נייר וכמה מול מסך המחשב. והם עוד גדלו בבית שיש בו ספרים. אנו עומדים בפני מהפכה שתשפיע על הרגלי הקריאה הרגלי השיווק וגם על מבנה האוניברסיטאות.
"אני נואם בפני ילדיי ובפני חבורה שלמה של צעירים שעובדים בספריית עליית הגג (מומחה ליוונית מודרנית, מומחה ליוונית קלאסית, מומחה ללטינית, מומחה למדע וכו). אני אומר לכולם: כשאני אלך לבית אבות אני אצטער מאד אם יתברר שלא התכוננתם לעידן החדש. אתם חייבים להתכונן לקראת הדבר הזה שאם תרצו או לא תרצו הולך לרדת עלינו. כלומר דרכי הכתיבה הייצור והשיווק ישתנו באופן דרמטי".
(הערה: נושא זה של המהפך הדיגיטאלי בעולם הספר נדון בהרחבה בשיחתי עם ד"ר מלצר ולא הובא כאן מפאת קוצר היריעה. אחזור ואביא את דבריו החשובים שנאמרו בנושא בהזדמנות הקרובה).
ראה גם ראיון עם חיים סבתן
http://www.zeevgalili.com/?p=1045
==================================================================
אָשִׁירָה לְרַשִ"י את שמשון מלצר
אָשִׁירָה לְרַשִׁ"י, אָנכִי אָשִׁירָה בִּשְׁנַת תָּ"ו תָּ"ו קוּ"ף לְהֻלַּדְתּוֹ,
אָשִׁירָה בּשְׁמִי וּבְשֵׁם חֲבֵרַי – תַלְמִידֵי רַ' אַהֲרוֹן הַמְלַמֵּד,
וְשׁוּב לא הָיִינוּ עֲזוּבִים בְסֵפֶר בְּרֵאשִׁית רְחַב-הַיָּדַיִם,…
אַתָה הוֹלַכְתָּנוּ מִפַּרְשָׁה לְפַרְשָׁה וְיִשַּרְתָּ הֲדוּרִים בְּדַרְכֵּנוּ.
לא זָזָה יָדְךָ הַטּוֹבָה מִיָּדֵנוּ בְלֶכְתֵּנוּ בְּעִקְבוֹת אֲבְרָהָם,
הִצְדַּקְתָּ אֶת אִמֵּנוּ שָרָה וְנַפְשָׁהּ הַיּוֹצֵאת עַל "כִּמְעַט" שֶׁל שָטָן,
הִשְׂנֵאתָ בְּנָהּ שֶׁל הָגָר הַמִצְרִית (בְּצֶדֶק, בּצֶדֶק הִשְׂנֵאתָ!)
וְהִטַּפְתָּ דִמְעוֹתֵינוּ לְעֵינָיו שֶׁל יִצְחָק בְשָׁעָה שֶׁאָמַר עָקְדֵנִי.
בִּסְדוֹם הָרְשָׁעָה הִשְׁמַעְתָּנוּ צַעֲקָתָהּ שֶׁל אוֹתָה הָרִיבָה הָאַחַת
שֶׁהוֹצִיאָה מָזוֹן לֶעָנִי בְּכַדָהּ וַהֲרָגוּהָ מִיתָה מְשֻׁנָּה,
הִטְעַמְתָנוּ מִמֶּתֶק הַנְקָמָה בַּסְּדוֹמִית שֶׁבְּמֶלַח חָטְאָה וְלָקָתָה,
לִמַּדְתָּנו רִאשׁוֹן-רִאשׁוֹן מִשִׂיחָתָם הַיָפָה שֶׁל עַבְדֵי הָאָבוֹת
וְהִדְלַקְתָּ הַנֵר מִשַׁבָּת לְשַׁבָּת בְּאָהֳלָן שֶׁל שָׂרָה וְרִבְקָה.
הִשְׁמַעְתָּנוּ מְרִיבַת אֲבָנִים לִמְרַאֲשוֹתָיו שֶׁל יַעֲקב אָבִינוּ הַבּוֹרֵחַ,
הוֹרַדְתָּ מַלְאָכִים לְלַוּוֹתוֹ בְּדַרְכּוֹ וְהִקְפַּצְתָּ לְנֶגְדּוֹ אֶת חָרָן,
וְקִפַּלְתָּ אֶת אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל מִתַּחְתָּיו כְּדֵי לְהַבְטִיחָהּ לַבָּנִים.
וְאַתּה שֶׁהִכְנַסְתָּנוּ יַחְדָּו עִם יְהוּדָה לְתִגָר גָדוֹל עִם יוֹסֵף – …
צִמְצַמְתָּ עַצְמְךָ בְקֶרֶן-זָוִית בְּשָׁעָה שֶׁנִתְוַדַּע אֶל אֶחָיו
(רַק אַגּב הוֹדַעְתָּנוּ שֶאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל גְבוֹהָה מִכָּל הָאֲרָצוֹת)…
וּבְלֵילֵי טֵבֵת הָאֲרֻכִּים וְהַקָּרִים, עֵת בַּחוּץ קִשְׁקְשׁוּ זוֹגֵי הַמִזְחָלות, הוֹרַדְתָּנוּ בַּעֲגָלוֹת עִם יַעֲקב לְמִצְרַיִם, וְיוֹסֵף אָסַר אֶת מֶרְכַּבְתּו,
וְיַחַד רִמִּינוּ אֶת פַּרְעֹה, שׁאֵין אָנוּ בְקִיאִין אֶלָא בְּמִרְעֶה
וְרַק אֶרֶץ גּשֶן הִיא הַצְרִיכָה לָנוּ – שֶׁלא יַעֲשֶנוּ אַנְשֵי מִלְחַמְתּוֹ.
וּלְאוֹרָם שֶׁל נֵרוֹת הַפַּרָפִי"ן שֶׁהֶעֱלִינוּ עָלְתָה דְמוּתוֹ שֶׁל יַעֲקֹב, זָקֵן וְחָלוּשׁ וְתָשׁוּשׁ מִיִּסּוּרִין וּמִתְחַזֵק לֵישֵׁב עַל הַמִּטָּה,
וְהוּא מִשְׁתַּחֲוֶה לִפְנֵי בְנוֹ הַשַׁלִיט (תַעֲלָה בְּעִדָנֵיהּ סְגִיד לֵיהּ!)
וְהוּא מִצְטַדֵּק לְפָנָיו וּמַסְבּיר: וַאֲנִי בּבוֹאִי מִפַּדָּן…
שַׁרְנוּ כֻּלָּנוּ בְּחם, בִּרְנָנָה, בְּנִגּוּן הַיּוֹצֵא מִן הַלֵּב:
"וַאֲנִי – וַאֲנִי יַעֲקֹב, בְּבוֹאִי – כְּשֶׁבָּאתִי, מִפַּדָּן – הִיא פַּדַּן-אֲרָם,
מֵתָה – נִפְטְרָה, עָלַי – בִּגְלָלִי, רָחֵל – רָחֵל אִמֶּךָ…
וְאַף-עַל-פִּי שֶׁאֲנִי מַטְרִיחַ עָלֶיךָ לְהוֹלִיכֵנִי לְהִקָּבֵר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן,
וְלֹא כָךְ עָשִׂיתִי לְאִמֶךָ… וְיוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁיֵּשׁ בְּלִבְּךָ עָלַי,
אֲבָל דַע לְךָ שֶׁעַל-פִּי הַדִּבּוּר קְבַרְתִּיהָ שָׁם… כְּשֶׁיַּגְלֶה נְבוּזַרְאֲדָן…"
שַׁרְנוּ כֻּלָנוּ בְּחם, בִרְנָנָה, בְּנִגּוּן הַיּוֹצֵא מִן הַלֵּב –
מִלִּבּוֹ שֶׁל יוֹסֵף שֶׁאִמוֹ נִקְבְּרָה בַּשָׂדֶה בְּצִדֵּי הַדְּרָכִים,
מִלִּבּוֹ שֶׁל יַעֲקב שֶׁהָאֲהוּבָה וְהַנְעִימָה גַם בְּמוֹתָהּ מִמֶּנּוּ נִפְרָדָה.
מִלִּבָּהּ שֶׁל רָחֵל הַיּוֹצֵאת עַל קִבְרָהּ וּבוֹכָה וּמְבַקֶּשֶׁת רַחֲמִים,
מִלִּבָּם שֶׁל יִשׂרָאֵל שֶׁהֶגְלוּם שַׁבָּאִים כְּבוּלִים בְּשַׁלְשְׁלָאוֹת שֶׁל בַּרְזֶל,
וּמִלִּבּוֹ, כִּבְיָכוֹל, הָעוֹנֶה לְרָחֵל: יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָתֵךְ…
וּבְנִי הַגָּדוֹל כְּבָר הִגִּיעַ לְשֵׁש וְיוֹדֵעַ סִפּוּרֵי בְּרֵאשִׁית…
בְּקָרוֹב יַעֲבוֹר לַכִתָּה הַשְׁנִיּה וְיִלְמַד "סִפּוּרֵי-הַמִּקְרָא",…
אֲבוֹי וַאֲהָהּ, אַך אֶפְשָׁר! – אַף הוּא לֹא יִלְמַד חֻומָשׁ עִם רַשִׁ"י…
הוֹי רַשִׁ"י זָקֵן, פַּרְדֵס יַלְדוּתִי וּבֻסְתַּן-דִמְיוֹנִי הַפּוֹרֵחַ –
הַאֻמְנָם,הַאֻמְנָם כְּבָר עָלָה הַכּוֹרֵת לְקַצֵּץ בַּנְּטִיעוֹת שֶׁשָׁתַלְתָּ?…
יָשׁוּבוּ לִלְמוֹד בְּלֵילֵי-טֵבֵת אֲרֻכִּים, בִּבְקָרִים שֶׁל סִיוָן מַזְהִירִים,
יָשִׁירוּ יַחְדָו עוֹד בְּחם, בִּרְנָנָה, בְּנִגּוּן הַיּוֹצֵא מִן הַלֵב?
הוֹי שׁוּבָה לִפְרוֹחַ, הַבֻּסְתָּן הַגָדוֹל, לְהַרְנִין אֶת יַלְדֵי יִשׂרָאֵל,
הוֹי תֵּן תְּנוּבָתְךָ, הַפַּרְדֵס הַנִּפְלָא, לְמִחְיָה לִתְפוּצוֹת יִשׂרָאֵל!
(שירים ובלדות, שמשון מלצר, הוצאת דביר,תל אביב, תשי"ט)
יפנית חוקרת שירת הבקשות של יהודי חאלב
אם יש אדם הראוי לתואר "המתמיד" בדורנו הוא פרופסור דוד הלבני, שבגיל תשע כבר ידע על פה 200 דפי תלמוד, עם רש"י ותוספות * באזכרה במלאות 73 שנים לפטירת ביאליק עשה הלבני את חשבון הנפש של "עיר ההרגה" מול משרפות אושוויץ ופיענח את החידה: מדוע הקדים ביאליק את רבא לאביי
דוד הלבני בטקס האזכרה לביאליק (צילום: זאב גלילי)
אין צורך בהקדמה. אביא ללא כל תוספת ושינוי את הדברים שהקלטתי מפי פרופסור הלבני, מגדולי חוקרי התלמוד בדורנו:
"כשנתמשכלתי, כשהפכתי להיות משכיל, הייתי בן 18 . למדתי ביאליק ושלושה שירים שבו את לבי: המתמיד, אם יש את נפשך לדעת, ובעיר ההרגה.
" קראתי את בעיר ההרגה כניצול שואה. תמיד ניסתי להשוות את התיאור של ביאליק, למה שקרה בשואה. אני מוכרח לומר, כי ביאליק, אפילו עם הדמיון הגדול והחזק שלו, לא יכול היה לדמיין מה שבאמת קרה לאחר מכן.
"אני רוצה לחזור ל'המתמיד' שתמיד שבה את נפשי. חייו של המתמיד היו גם, במידה מסויימת, חיי. ישבתי בבית המדרש שנים ולמדתי קמתי מוקדם בבוקר, כשאף אחד לא היה ער עדיין. והיה אמביציה שלי כמו של המתמיד שפעם אחזור הביתה ואהיה נחשב לתלמיד חכם ולגאון הדור. אבל מה ששבה את לבי היה כמובן
הו הו אמר רבא
אוי אוי אמר אביי
"שמתי לב שביאליק שינה מן הסדר הרגיל בתלמוד. תשע פעמים הוא פותח ב"אמר רבא" ורק פעם או פעמיים הוא
פותח ב"אמר אביי". הוא מקדים את רבא לפני אביי.
"קרוב לאלפיים או יותר פעמים מוזכרים אביי ורבא יחד בתלמוד וכמעט תמיד אביי מוזכר מקודם. ולפעמים כשיש בגירסאות שלנו רבא מקודם אז המלמדים מקדימים את אביי לרבא, כדי שרבא לא יופיע לפני אביי.
"קשה לי לתאר שביאליק, שלמד בישיבה, לא ידע שמקדימים את אביי לרבא. אפילו ביידיש שלנו אם רצו לומר מישהו שהוא בקיא בתלמוד אמרו שיש לו ש"ס בבית אבל הוא לומד אביי ורבא. גם אחרי תקופת התלמוד אמרו: אם יש ויכוח בין אביי ורבא הלכה כבתראי (=כמו האחרון).
"ביאליק סטה מן הנוהג והקדים את רבא לפני אביי וזה לא מקרה. הוא גם מזכיר פעמיים 'תנו רבנן'. כאילו בדרך אגב. 'תנו רבנן' זה ביטוי המסמן את הספרות התנאית. הו הו אמר רבא אוי אוי אמר אביי מסמן את ספרות האמוראים. את השקלא וטריא, את החידושים. את הקושיות והתרוצים.
"המתמיד הזדהה לא עם התנאים. הוא הזדהה עם האמוראים. עם אלה ששואלים שאלות, שמקשים קושיות. קשה לי לתאר שהוא לא הקדים בכוונה את רבא לפני אביי. כי המאבק של המתמיד, השאיפה של המתמיד היו יותר קרובים לרבא מאשר לאביי.
למה?
"כי יותר משלוש מאות פעם יש מחלוקת בין אביי ורבא ותמיד הלכה כרבא. רק בשישה מקומות הלכה כאביי.
"כשהייתי ילד היתה לי רחמנות על אביי. הוא מתרץ הלוך ושוב ובסופו של דבר הלכה כרבא. ביאליק בוודאי ידע שאביי היה קשיש מרבא. רבא נפטר בשנת 354 ואביי נפטר ב-339. הוא בוודאי ידע את זה. אבל המתמיד שזיהה את עצמו עם גיבורי התלמוד עם אלה שיושבים בבית המדרש הקר והשומם, הם קרובים לרבא. הם קרובים להלכה כרבא. לכן אני מציע הקדים ביאליק שלא כנוהג את רבא לפני אביי.
המתמיד מוולוז'ין. איור של אלואיל מתוך הספר "חיי ביאליק" של אפרים צורף.
הו הו אמר רבא אוי אוי אמר אביי.
דוד הלבני (וייס) נולד לפני כ-79 שנים בעיירה קטנה בצ'כוסלובקיה. ילדותו עברה עליו בבית סבו, שהיה תלמיד חכם, בעיירה סיגט שבצפון טרנסילבניה שברומניה. סבו של הלבני היה רבו בתורה ונפשותיהם נקשרו.
עוד כשלמד ב"חדר" בלט הילד בחריפותו ונתגלה הזיכרון המופלא שלו בעשרות דפי תלמוד. כשהיה מישהו נועץ סיכה במילה כלשהי בדף תלמוד יכול היה להשיב מה כתוב בנקודה זו בדפים שמתחת.
בגיל תשע כבר ידע הלבני על פה 200 דפים מן התלמוד עם פרוש רש"י ותוספות. שמו יצא למרחוק ונמצאו בעלי ממון שהרעיפו עליו פרסים.
דרכיהם של הסב ונכדו נפרדו ב-18 במאי 1944. הצורר מנגלה שלח את הסב אל המשרפות, ואת הלבני אל החיים. למזלו הועבר הלבני מאושוויץ למחנה עבודה שגם בו היתה סכנת מוות יומיומית אך הסיכויים לשרוד בו היו מרובים יותר.
הלימוד,אומר הלבני, היה לי לדרך חיים מילדותי. ידענותו הפנומנאלית של הלבני אפשרה לו לקיים מסגרת לימודית קבועה עם חבריולמחנה.
באחד הימים הוא פגש אחד השומרים האוכל כריך שנעטף "בדף משולחן ערוך אורח חיים… בראותי נייר עטיפה זה נפלתי באופן אינסטינקטיבי לרגלי השומר… כשדמעות בעיניי התחננתי בפניו שייתן ל את ה'בלעטל' (דף ביידיש). בתחילה הגרמני לא הבין מה קורה. הוא הניח מיד את ידו על אקדחו… הסברתי לו שהיה זה דף מספר שאותו למדתי בבית. בבקשה, התייפחתי, תן לי אותו בתור מזכרת. הוא נתן לי את הדף… ".
הדף הזה הפך מקור השראה ולימוד ליושבי המחנה. "הייתה לנו כעת לא תורה שבעל פה בלבד אלא גם תורה שבכתב".
אחרי המלחמה התגלגל הלבני לבית יתומים בארצות הברית. הוא שאף להמשיך בחיים של תורה, אך שאף גם להרחיב אופקיו בלימודי חול. הברירה שעמדה בפניו הייתה בין ישיבה של הרבי מסאטמר, אותו הכיר מילדותו, לבין הליכה לאקדמיה. הוא בחר באקדמיה, בהשפעת פרופסור שאול ליברמן, גדול חוקרי התלמוד בדורנו. שלושים שנה חקר ולימד בבית המדרש הקונסרבטיבי לרבנים כשהוא עצמו שומר על אורח חיים אורתודוקסי. במהלך שנים אלה חולל מהפך בחקר התלמוד.
הלבני מספר את סיפור חייו בספר "עלה לא נידף" שראה אור בעברית ב-1966. הוא זכה בפרס ביאליק בשנת 1985 על ספרו "מקורות ומסורות סדר מועד". את הרצאתו נשא באזכרה לביאליק שהתקיימה ביום הפטירה בבית הקברות ברחוב טרומפלדור. הפעם הוזמנו לאזכרה עשרה חתני פרס ביאליק שקראו משיריו באוזני קהל גדול שנקבץ סביב הקבר.
ביוגרפיה של הלבני ראה "מאש המשרפות למהפכה בחקר התלמוד"
יעקב שוויקה, האיש ש"לימד" את המחשב לדבר עברית. (צילום: זאב גלילי)
לפני כחודשיים הופיעה בעיתונים מודעה חגיגית של אוניברסיטה בר-אילן ובה היא מברכת את צוות מפעל השו"ת על שזכה בפרס ישראל ליצירה תורנית. במודעה לא הופיע אף שם וההנחה היתה כי בהמשך יודיעו כי האנשים שייצגו את האוניברסיטה בטקס קבלת הפרס יהיו הפרופסורים אביעזרי פרנקל ממכון ויצמן ויעקב שויקה מבר-אילן.
אך הימים חלפו ואין קול ואין קשב. והנה ביום שישי האחרון פרסמה האוניברסיטה מודעה בה נאמר: "מצדיעים ליוזמי ומובילי פרוייקט השו"ת שזכו בפרס ישראל לספרות התורנית לשנת תשס"ז".
מתחת להצדעה הזו הופיעו תמונותיהם של אביעזרי ושויקה ובנוסף להם תמונות של שני אישים: הרב יעקב ויינברגר ופרופסור יעקב שפיגל.
שני האישים הנוספים לא היו מוכרים לי. אולי מקוצר המשיג, אולי מעומק המושג. פניתי לכמה אנשים בתחום, כולל אנשים מרכזיים בבר אילן, לשאול במי מדובר וגם הם לא היו מוכנים להאיר את עיניי. פניתי לאתר של מפעל השו"ת עצמו בו מופיע תקציר היסטורי של תולדות המפעל.
בפרק על ראשי הפרויקט נאמר כי תוכנן והוקם על ידי פרופ' אביעזרי פרנקל בשנת 1963 (במכון ויצמן) ושלוש שנים לאחר מכן הצטרף אליו פרופסור שויקה והשניים פעלו במשותף עד לפרישתו של פרופסור פרנקל. משנת 1974 משך תריסר שנים, עמד פרופסור שויקה בראש הפרויקט והביאו לידי גמר.
מכאן ואילך הפך מפעל השו"ת למפעל מסחרי לכל דבר. כמו בכל מפעל מסחרי גם כאן באו מנהלים והלכו. האחרון שבהם הוא הרב יעקב ויינברגר. עליו שמעתי מפי רבים כי הוא מנהל יעיל ומסור שקידם את המפעל רבות בתחום המסחרי והתורני. בשנת 1991 התמנה פרופסור יעקב שפיגל מהמחלקה לתלמוד של בר אילן ליו"ר ועדה מייעצת אקדמית, שתפקידה להמליץ ולפקח על מדיניות הפרויקט. משנת 1997 מכהן פרופ' יעקב שפיגל כראש האקדמי של הפרויקט.
מה הביא את אוניברסיטת בר-אילן לשתף בקבלת הפרס את האישים שפעלו בקידום המסחרי של הפרויקט עם המדענים שחוללו אותו? האם מדובר בתרומה שווה? לא לי ההדיוט לשפוט אסתפק בסיפור תולדות הפרויקט ובאירועים שהביאו למעמד המביך הזה בטקס חלוקת פרס ישראל.
פניתי לדובר בר-אילן, שמואל אלגרבלי, וזה הסברו:
"מיד כשפנו אלינו נציגי משרד החינוך וביקשו לדעת מי יקבל בשם הפרויקט את הפרס השבנו כי לדידנו כל ארבעת האישים- המייסדים והמובילים דהיום,יעלו לבמה, יקבלו את הפרס וילחצו את ידי המעניקים. לצערנו הרב סירבו המארגנים לבקשתנו וקבעו כי רק נציג אחד יוכל לעלות לבמה. לאחר שיחות עם ראשי המשרד הם הסכימו לאשר את עלייתם לבמה של שני נציגים. הוחלט לייצג את שני הדורות- מהמייסדים יעלה פרופ' אביעזרי פרנקל ומהמכהנים דהיום יעלה פרופ' יעקב שפיגל".
פרופסור אסא כשר, חתן פרס ישראל, חיבר כ-130 חיבורים מדעיים בתחומי הבלשנות, הפילוסופיה של השפה, מדעי המחשב ועוד. שאלתי אותו מי ראוי היה לדעתו לקבל את פרס ישראל למפעל השו"ת ואלה דבריו:
"שני האנשים שהיו צריכים להיות על הבימה בתור המייצגים האמיתיים של המפעל הזה – אביעזרי פרנקל ויעקב שויקה. הם מייצגים את בר אילן בין אם הם נמצאים בה היום או לא.
" פרופסור אביעזרי פרנקל היה היוזם ובן אדם טוב וחשוב. אבל בעיניי פרויקט השו"ת זה שויקה. אני מכיר את שויקה מזמן שהיינו שנינו תלמידי מתמטיקה בירושלים. שנינו סיימנו בערך באותו זמן את התואר השני ושנינו היינו מיועדים לחיל המודיעין. היחידה שהוא הלך אליה נקראת היום 8200. אני הלכתי ליחידה אחרת ושם ראיתי אותו עובד על דברים שיש בהם שימוש בתובנות הבלשניות. לימים הוא עשה משהו אולי פי עשרת אלפים יותר משוכלל במסגרת בר אילן. כל הלוגיקה של התכנית, כל העבודה הבלשנית והיוזמה והתבונה והמרץ, המאבקים שיש בכל אוניברסיטה הם אלה שמהם מורכב הפרויקט. כל זה הוא שויקה. וכשראיתי שאוניברסיטת בר אילן מקבלת את פרס ישראל על פרויקט השו"ת בשבילי זה היה דבר מובן מאליו שזה שויקה. לכן שמעתי בימים האחרונים ממש בתדהמה שהוא לא יופיע שם על הבימה קבל עם ועדה אלא מישהו אחר.
"במהלך הפרויקט הזה אני רואה פאזה מוקדמת שאפשר לקרוא לה 'היזמות' שפרנקל היה דמות מפתח בה. ויש פאזה של הפיתוח האקדמי הבלשני והתכנותי ושל ארגון העניין כפרויקט מדעי מתפתח וזה שויקה.
אחר כך הגיעה הפאזה המסחרית. מאגר הנתונים הלך וגדל ויש כאן תרומה לפרופסור שפיגל. והעובדה הבולטת היא שבשנים האחרונות זה נמכר לאנשים וזה דבר טוב ונהדר. אבל כשנותנים פרס ישראל לספרות התורנית צריכים לברר לאיזה פאזה נותנים את זה. קצת לא מתקבל על הדעת, בלשון המעטה, שנותנים את זה לפאזה המסחרית ולא לפאזה של התכנון האקדמי. אוניברסיטה היא לא חנות. הפאזה האקדמית היא צריכה להיות בראש מעיניה.
לכן נעשה פה מעשה שלא יעשה".
עד כאן דברי אסא כשר.
אין ספק שמחולל המהפכה שהביאה לפיתוח מפעל השו"ת ויתר מאגרי המידע הפועלים על פי אותו עיקרון הוא פרופסור אביעזרי פרנקל. זה היה בראשית שנות ה-60 בעת ששהה בארצות הברית לטפל בהבאת מחשב למכון ויצמן. איזה נדבן שאל אותו מה יכול המחשב לעשות למען היהדות ובמוחו של אביעזרי הבליח הרעיון שבהתגשמותו הפך למפעל השו"ת.
באותה תקופה שררה הדעה שהדרך היחידה לאחזר מידע ממאגרים גדולים היא באמצעות יצירת מפתחות, שיטת המפתות היתה קיימת מאות שנים ורבים החזיקו באמונה שזו הדרך היחידה. הכל ידעו ששיטת המפתחות אינה מדויקת. המפתח גדל בנפחים העולים פי כמה על הספרים הממופתחים והרבה חומר הולך לאיבוד.
אביעזרי זרק אז את הרעיון שהיום הוא מובן לכל ילד המחפש בגוגל. אז נחשב הדבר לרעיון משוגע. הרעיון אותו כינה "הטקסט המלא" היה לזרוק את כל החומר לתוך מאגר של מחשב. מן המאגר הזה צריך למצוא דרך להוציא כל מידע בהקשת מקש.
"הייתי אז למשל ולשנינה בחוגי האקדמיה" סיפר פרנקל. אך אט אט קנה הרעיון אוהדים והוא החל בעבודה .
על תרומתו של שויקה למפעל כתב פרנקל ב"הצופה" לפני כחודש: "מתחילת העבודה היה ברור שהכנסת הטקסט למחשב ויצירת מנוע חיפוש לא יספיקו. צריך היה גם 'ללמד את המחשב עברית' משמע – היה צורך בכלים לשוניים ממוכנים לטיפול בעברית ובארמית. שתי השפות הללו עניות ב"ערכים" ("שרשים"), עתירות בנטיות ובדרך כלל מחוסרות ניקוד… שוויקה עמד בראש המימוש של מרכיב לשוני יעיל. בעשור השני הוא ניהל את פרויקט השו"ת, ובמשך הזמן הוא תרם רבות לתחום הבלשנות החישובית בכלל".
עד כאן הקפה א'.
כל מה שנותר לשני האישים שחוללו את המהפכה הזו, כדי שיעלו על הבמה ויקבלו את פרס ישראל המגיע להם בדין, הוא לקבל הזמנה רשמית. והם המתינו והמתינו.
על ההמתנה הזו כתב פרופסור שויקה לנשיא בר-אילן פרופסור משה קווה ב-11 באפריל, פחות משבועיים לפני יום העצמאות:
"הנחתי את הנראה מובן מאליו, כי פרס ליצירה מיועד ליוצריה. ויוצרי הפרויקט, כידוע לכל בר בי רב כיום וזה למעלה מעשרים שנה – הן בארץ והן בחו"ל, הן בחוגי החוקרים, הן בחוגי הלמדנים והן בחוגי הרבנים, ובעצם גם בחוגי עמי הארצות – הם פרופ' אביעזרי פרנקל שיזם את הפרויקט, הגה את הרעיון היסודי שלו, עמד בראשו כעשר שנים, והמשיך ללוותו לאחר מכן. עבדכם הנאמן, שהצטרף אליו כשנתיים לאחר מכן, היווה מאז ציר מרכזי בפיתוחו והפעלתו, ואף עמד בראשו כשתים עשרה שנה. יחדיו, בזכות חזונם, חשיבתם המדעית המקורית והנועזת, גם בקנה מידה בינלאומי, כשרונם, מקצועיותם ואמונתם ברעיון, עיצבו את דמותו של הפרויקט והביאוהו למה שהוא היום…
"אף אחד מבר אילן – לא נשיא, לא סגן נשיא לתחום זה או אחר, לא רקטור, לא דיקן, לא חבר סינט, לא מישהו מלשכותיהם או למשל מהמשרד ליחסי ציבור או ממשרד דובר האוניברסיטה, בקיצור אף לא אחד, פשוטו כמשמעו – לא פנה אלינו, לפרופ' פרנקל או לחתום מטה, בשיחת טלפון, מברק, פקס, מכתב, או מסר דוא"ל כדי לברכנו על הזכייה או לפחות להודיענו עליה בצורה מחויכת. תמהתי, אך תליתי זאת בכך שכולם בבר אילן עסוקים למעלה ראש בעשייה מבורכת, ואין להם זמן לזוטות כאלה שכמותן הם פוגשים מדי יום או לפחות מדי שנה…"
באחד הימים, ממשיך שוויקה לספר במכתבו, קיבל אות חיים מן האוניברסיטה. מן המחלקה ליחסי ציבור הזמינו אותו ואת פרנקל לצילומי וידאו לצורך טקס הפרס. השניים בילו שם חצי יום בצילומי סטילס וכשהגיע צוות הוידאו היפנו את פרופסור שפיגל לאולם אחר ושם צילמו רק אותו.
"נראה אם כך", כותב שוויקה בהמשך מכתבו, " שמה שלכאורה מובן מאליו אינו באמת מובן מאליו. הולכים ומתרבים הרמזים… כי בדעת האוניברסיטה לשלוח את פרופ' שפיגל לבדו לקבל ביום העצמאות את הפרס על היצירה, אף על פי שלא היה שותף ביצירתה. קשה לי להאמין שאמנם כך יהיה, שהרי יהיה זה מעשה ליצנות של ממש, ובדיחה עצובה שלא תביא לבר אילן תפארת… כל ניסיונותיי לברר את האמת דרך האוניברסיטה עלו בתוהו. כתבתי לרקטור כדי לברר את כוונות האוניברסיטה, אולם הוא לא טרח לענות, וכאשר לחצתי לתשובה מלשכתו, ענני דרך המזכירה (שוב לא טרח להרים את השפופרת בעצמו) כי אין זה בתחום עיסוקו, ועליי לפנות לנשיא, וכשביקשתיו כי יעביר את מכתבי לנשיא סרב והציע כי אפנה ישירות, והריני עושה זאת עכשיו"
בהמשך הביע שוויקה את ההשערה כי אולי אין אפשרות ששניים יעלו לקבל את הפרס בלבד. במקרה זה, כתב שוויקה "הריני מודיע כאן ובבירור כי אני מוכן לוותר מרצון ובטוב לב על חלקי, ובלבד שפרופ' פרנקל לפחות יקבל את הפרס כיוזם הפרויקט".
גם פרנקל הודיע כי הוא אינו מוכן לעלות לקבל את הפרס בלי ששויקה יעלה עמו. לבסוף חזר בו, לאחר שהיה נתון ללחץ כבד של בני משפחתו. רק ביום ראשון בצהריים, יומיים לפני יום העצמאות וכמה שעות לאחר שראיינתי אותו, קיבל פרנקל הודעה מוועדת הפרס כי הוא יעלה על הבמה לקבל את הפרס. הוא הודיע על כך מיד לשויקה והביע צער.
שויקה: "עודדתי אותו והרגעתי אותו, והזכרתי לו שביום ד' בבוקר כולנו מפשילים שרווליים וחוזרים לעבודה".
"כואב לי שאני עולה לבמה לקבלת פרס ישראל בלי פרופסור יעקב שויקה " – אמר לי פרופסור אביעזרי פרנקל. הוא הסביר כי תחילה הודיע על סירובו לעלות בלי שויקה. אך כל בני משפחתו – רעייתו וששת ילדיו – הפעילו עליו לחץ כבד ביותר והוא לא יכול היה לעמוד בו.
יש בפיו הרבה מילות שבח למנהל הנוכחי של הפרויקט, הרב יעקב ויינברגר, שתודות לו המפעל מחזיק מעמד. הוא בעל רעיונות תחזוקתיים ושיווקיים טובים מאד. אבל הפרס ניתן על יצירה תורנית לא על תחזוקה תורנית. הוא כואב את העובדה שהאוניברסיטה הפכה את מה שאמור להיות הפנינה שבכיתרה ל"יחידת שרות" המתקיימת רק מהכנסותיה המסחריות ואולי אף מפרישה מהכנסותיה למטרות אחרות. מוכרחים להמשיך במחקר ובפיתוח כי אחרת יתקיים בה מה שאמר ריש לקיש שמצא כתוב במגילת סתרים "יום תעזבני יומיים אעזבך".
אלה ראשי תיבות של המילים "שאלות ותשובות". זהו אחד מאוצרות הרוח הגדולים של עם ישראל.
השאלות הן ברוב המקרים של עמך ישראל והתשובות הן של חכמי התורה בכל הדורות. ראשיתה של ספרות השו"ת בתקופת התנאים והיא נמשכת בתקופת הגאונים (רב שרירא, רב האי גאון) בתקופת הראשונים (רבינו תם, רש"י, הרשב"א) בתקופת האחרונים (ר' יוסף קארו, ר' שלמה איסרליש) ועד ימינו – מהרב קוק ועד הרב עובדיה יוסף.
ספרות השו"ת מקיפה את כל תולדות ישראל ואת כל התפוצות. היא מהווה אוצר בלום של דברי הלכה שהכרתם חיונית לכל פוסק. אך יש בה גם אוצרות של מידע על חיי היהודים בכל התקופות.
לפי הערכה כאלפיים רבנים פרסמו שאלות ותשובות ומספר התשובות מגיע לכחצי מיליון. למען ההשוואה: התלמוד הבבלי כולו מחזיק 2711 דפים בלבד.
לרשות לומדי התלמוד הבבלי עומד אפרט משוכלל שבשולי הדף ( מסורת הש"ס, עין משפט, נר מצווה) ומעל לכל פרוש רש"י והתוספות. כמו כן קיימים ספרי עזר רבים כמו הערוך, דקדוקי סופרים, ואחרים. כל אלה מאפשרים לכל מי שמבקש לצלול לים התלמוד להגיע בקלות לכל מקום.
לא כן ספרות השו"ת שהיא כאוקיאנוס הרחב. לבן תמותה רגיל (אלא אם הוא בעל זיכרון פנומנלי כמו הרב עובדיה יוסף הזוכר על פה אלפי ספרים) אין סיכוי להיכנס לתוכו ולצאת ממנו בשלום.
את הבעיה הזו ביקש פרופסור פרנקל לפתור ביוזמתו החלוצית ויחד עם פרופסור שויקה הצליחו למצוא דרך לנווט באוקיאנוס הזה ולהפוך את כל ספרות השו"ת נגישה לכל אדם.
הואיל והטכנולוגיה של איתור טקסטים בדרך ממוחשבת יפה לכל טקסט נוספו למפעל השו"ת במהלך השנים מאות ספרים: התנ"ך ומפרשיו, התלמוד ומפרשיו, ספרי הלכה ומוסר. בגירסות האחרונות נכללו גם כל כרכי האנציקלופדיה התלמודית שראו אור ובגירסה האחרונה 15+ כבר נכללו גם ספרי חסידות. בכך הפך מפעל השו"ת לארון הספרים היהודי, המרוכז בדיסקט קטן, ומגיע לכל בית בישראל. השם מפעל השו"ת מטעה הואיל ובתקליטור יש הרבה יותר משאלות ותשובות. באחרונה מפיץ המפעל את השם "מאגר היהדות הממוחשבת", אבל הוא טרם נקלט.
ראה מאמר על מפעל מחשוב אוצרות הגניזה בראשות יעקב שוויקה
