מאמר זה נכתב לפני תשע שנים. בתוך תקופה זו עברה מצרים שתי מהפכות "האביב הערבי" שהעלה את האחים המוסלמים לשלטון וחיזק את החמאס. המהפכה של רנטיסי שהחזירה את מצרים לשלטון צבאי. אירועים אלה לא שינו את ההערכות והמסקנות שבמאמר [ מאי 2014].

ראה "מה שווה השלום שעשה בגין"

בגין חתם על הסכם השלום כשהוא נתון בלחציהם של משה דיין, אהרון ברק וג'ימי קרטר * היום אנו כבר יודעים שבגין סבל ממאניה דפרסיה ושקרטר אנטישמי ונהנה מכספים סעודיים * מה היו התקוות שתלו בהסכם ומה נותר ממנו * אין סיבה למסיבה

שותפיו של בגין להסכם: נשיא בעל עבר נאצי ונשיא עם עתיד אנטישמי (ויקישיתוף)

במלאות שלושים שנה לחתימת הסכם השלום עם מצרים שוב התחדש פסטיבל השלום ופולחן בגין.
הפעם זכתה לפירסום קלטת שנמצאה ובה הוא מספר לנכדתו את שבחי הסכם השלום עם מצרים.
והעם בישראל שומע ומאמין ואפילו מתגעגע למנהיג האהוב.

"מחרחר מלחמה"

 פעם הוא היה שנוא על השמאל במידה כזו שמפ"ם הקימה מחתרת מסועפת בתוך צה"ל כדי להדיחו בכוח, אם יעלה פעם לשלטון. בן גוריון נהג ללגלג עליו ולגדפו בכל הזדמנות..

בעולם נחשב בגין למחרחר מלחמה שימיט אסון. השבועון "טיים", בכתבת שער עוינת, כתב ששמו מתחרז עם המלה פייגין, הגיבור היהודי המאוס בספר "אוליבר טוויסט" של צ'ארלז דיקנס.

להמשיך לקרוא ←

 

עידכון אוקטובר 2015.

יוסי ביילין חזר בתשובה. כבר אינו רוצה שתי מדינות לשני עמים ומסתפק בקונםפדרציה בין ישראל לערבייה. הרעיון החדש גרוע כקודמו ואת נזקי אוסלו קורבנותיו אי אפשר להשיב.

 

הפודל שהפך לדוברמן. יוסי ביילין. (צילום: ויקישיתוף)

בשנת 2008 יוסי ביילין החליט לפרוש מפוליטיקה. קיווינו  שהפרישה היא סופית ותמידית. בפראפרזה על דברי צ'רצ'יל ניתן לומר עליו כי מעולם לא הצליח אדם קטן אחד לגרום נזק רב כל כך לעם ישראל.

אך מאז שפרש המשיך ביילין לפעול ולבלוט. 

להלן שלל קטעים שפרסמתי במהלך השנים, מעין קווים לדמותו. לא נעים להיזכר.

פני תינוק

לביילין  "בייבי פייס" שיש בהם כדי להטעות. מאחורי מה שנראה כתמימות ילדותית מסתתר תככן ערמומי. אחד מחבריו (כמדומני שזה היה יוסי שריד, כשהשניים עוד היו חברים) אמר פעם כי אם תנעל את ביילין בחדר עם נחש ארסי  ביילין ייצא ממנו לאחר זמן קצר בחיוך ואת הנחש ימצאו מת מהרעלה..

להמשיך לקרוא ←

 

בגין סאדאת וקרטר בקמפ דייויד (ויקישיתוף

החגיגות סביב מלאות שלושים שנה לביקור סאדאת בישראל, הביאו אותי לעיין מחדש בכמה מסעיפי ההסכם שנחתם על ידי מנחם בגין ואנואר סאדאת.

ההסכם כולל איסורים והתחייבויות רבות שחלקן כבר הופרו על ידי המצרים. איסור על איומים לשימוש בכוח (שמובארק משמיע מדי פעם, ברמז); כינון יחסי תרבות, (שאינם קיימים); קיום הליכי משפט הוגנים לאזרחי שתי המדינות (ראה פרשת עזאם עזאם); יחסים דיפלומטיים (איפה השגריר המצרי?); כריתת הסכמי תרבות (אין דבר כזה); ועוד ועוד.

בסעיף 5 של הנספח השלישי לחוזה יש סעיף משנה 3 בו נאמר כי "הצדדים יחתרו לטפח הבנה וסובלנות הדדית, ובהתאם לכך יימנעו מתעמולה עוינת זה נגד זה". גם סעיף זה איננו מקוים על ידי המצרים. המצרים מפרשים כנראה את הסעיף כך שלא יחול על שידור הסדרה בת 41 הפרקים של "הפרוטוקולים של זקני ציון" ששודרה בטלוויזיה המצרית.
סידרה זו (כמו הפרוטוקולים עצמם) אינה סתם תעמולה עוינת, אלא הכשר לרצח עם.
חיפשתי סעיף כלשהו בהסכם, האוסר על אמצעי התקשורת של מצרים להטיף להשמדת ישראל. שום כלום. אין סעיף כזה.
הואיל וסעיף האוסר זאת אינו קיים בהסכם בינינו לבין מצרים הרי מבחינה זו המצרים בסדר גמור. כלי התקשורת שלהם מלאים בדברי הסתה נגד ישראל והפרוטוקולים של זקני ציון נמצאים בקביעות בראש רשימת רבי המכר במצרים.

בספריה המפוארת של אלכסנדריה נפתחה באחרונה מחלקה לספרים הקשורים ביהדות ובתצוגה של המחלקה מופיעים ספרי תורה בצד התרגום הראשון לערבית של הפרוטוקולים שנעשה בידי מוחמד חאליפה אל טוניסי.

עיתון מצרי שדיווח על התצוגה ציין כי על עטיפת הספר מופיע מגן דוד שסביבו כרוך נחש. המגן דוד מסביר העיתונאי הוא "סמל יהודי בולשביקי".

מנהל הספריה, ד"ר יוסף זיידן, אמר בראיון לכתב המצרי כי "הפרוטוקולים" הוא ספר דתי חשוב יותר ליהודים מן התורה.
לדוקטור הנכבד הזה יש גם אתר בו הוא מפרסם מאמרים אנטישמיים. באחד מהם הוא כותב כי היהודים מגזימים ביחס לממדי השואה. לדעתו רק מיליון יהודים נרצחו בשואה כי לא ייתכן שלגרמנים היתה כמות כה גדולה של גז ציקלון ב' כדי להרוג 6 מיליון יהודים.

המידע בעולם על השואה, כתב, הוא פרי הדיסאינפורמציה כמו הסרט רשימות שינדלר שנאסר להצגה במצרים.

ומהו חשבון הרווח וההפסד של "שלום" בגין סאדאת?
• המצרים לא ויתרו על שום דבר. אנחנו ויתרנו על הכל וקיבלנו פיסת נייר.
• הם "ויתרו" רק על רצועת עזה והשאירו לנו אותה כפצצת זמן. בגין ברוב איוולת הסכים.
• הסכם השלום עם מצרים יצר את התקדים של הרס ישובים יהודיים ושל מסירת שטחים "עד הגרגר האחרון".
• לכאורה יש "שלום קר" אך השלום הזה חם מאד במנהרות שדרכן עובר הנשק שהפך את רצועת עזה לחמסטאן. אילו היתה תנועת נשק ומחבלים בכיוון ההפוך המצרים היו יודעים איך להפסיק אותה.
• בלי סיניי על שדות התעופה ואוצרות הנפט שלה ישראל הפכה חלשה ותלויה בארצות הברית. מצרים התעצמה ומקימה צבא ענק חמוש בנשק אמריקני חדיש, שכל תכליתו ואימוניו נועדו לתקוף את ישראל בשעת הכושר.
• ואחרון אחרון לא חביב. הסכם "קמפ דייויד" הוא פרי שיתוף הפעולה בין נשיא מצרי עם עבר נאצי (שבא לישראל כשהוא עונב עניבה ועליה צלבי קרס) לבין נשיא אמריקני שכבר אז היה אנטישמי וראש ממשלה ישראלי שהיה מיטיב לעשות אם אחרי אלטלינה היה מתיישב לכתוב זכרונות. ההסכם הזה הביא במישרין לתהליך שיגרום להקמת מדינה פלסטינית בלב ארץ ישראל, מדינה שכל תכליתה הוא מחיקת ישראל מהמפה.

זהו השלום שהותיר לנו בגין בעזרת ניסוחיו החלקלקים של אהרון ברק.

ראה "סיפורי הסבתא שסיפר סבא בגין לנכדתו"

 

קריאתם ההזויה של כתריסר "אנשי רוח וסופרים" לקיים משא ומתן עם אש"ף מזכירה לי את משל הטלה והזאב של קרילוב.

 

מעשה בטלה, שניגש לשתות מים בנחל. למזלו הרע פגש בזאב רעב. ביקש הזאב לשבור את רעבונו בבשר הטלה אך כדי "לשוות לארוחה צורה חוקית כהלכה" (כך בתרגום הפז של חנניה רייכמן) – פתח במו"מ עם הטלה.
והטלה כמובן נענה להצעה לפתוח בתהליך מדיני, כי הרי רק עם אויבים עושים שלום ואתם צריך לדבר.
הזאב: (פותח בצרחה) כיצד אתה מעז ללכלך את הנחל. "על חוצפה כזאת אמלוק ראשך".
הטלה מנסה להתגונן: הרי הנחל זורם למטה ואני שתיתי ממימיו "ממקום כבודך ומטה".
הזאב: אתה מכנה אותי שקרן? וחוץ מזה לפני שנתיים גם כן פגעת בכבודי.
הטלה: "טעות בפיך הרי עוד לא מלאה שנה להיוולדי".
הזאב: אז זה היה אחיך.
הטלה: אין לי אחים.
הזאב: אולי דוד, או גיס, או מחותן – כולכם ממררים לי את החיים.
אבל מה חטאי שלי שואל הטלה
והזאב משיב: "כלום יש לי פנאי לבחון מה עוונך טפשון? די בשבילי גם העוון שבי עוררת תאבון"
ונעץ שיניו בטרף.

ואם מדברים על טלאים וזאבים נדמה לי שפענחתי את סוד הכבשים השמאלניות העוטים מדי פעם עור זאב ימני.
כל ימות השנה הם חיים בעולם ההזוי של "תהליך השלום" ו"צריך לדבר עם האוייב" ו"די לכיבוש" ו"המתנחלים אשמים". מדי פעם הם נתקלים במציאות האמיתית, לא זו שבהזיותיהם. זה יכול להיות פיגוע ליד ביתם. או סתם אירוע שמערער את ביטחונם לגבי ודאותו של העולם המדומה שבנו.
ואז נדמה לך שהם נגמלו מסם הזיות השלום. השמאלן לשעבר כבר מדבר על כך שבאמת אין עם מי לדבר.

אך די בקצת שקט, או שמישהו יכין עצומה חדשה, ועור הזאב נושר מפניו של השמאלן והוא הופך להיות טלה שמאלני למהדרין,המתחנן למשא ומתן עם הזאב

ראה השמאל מת מזמן

 כך התגשם החזון של מזרח תיכון חדש

http://www.zeevgalili.com/2007/07/446

 

מדוע הסכימו שליט טרויה לכניסת הסוס שהביא לכיליונם?

שאלה זו מציגה ההיסטוריונית ברברה טוכמן, בפתח ספרה "מצעד האיוולת". לכאורה שאלה תמוהה. דורות קראו את ה"איליאס", יצירתו של המשורר היווני הומרוס שהנציח את הסיפור על העיר הנצורה שנהרסה. דורות של יוצרים קיבלו השראתם מן היצירה הקלאסית (ששאול טשרניחובסקי תירגם לעברית). דורות של ארכאולוגים חיפשו אחר העיר, שאכן נמצאה בצפון מערב אסיה הקטנה. אך דומה שאיש לא הציג בצורה זו את השאלה הבסיסית: מה הביא את תושבי העיר הנצורה להחליט בעיניים פקוחות החלטה שהביאה את החורבן על עירם.

 

ברברה טוכמן מנסה להשיב על שאלה זו בספרה "מצעד האיוולת", שהפך למושג בהבנת ההיסטוריה. התשובה אינה נוגעת רק לתושבי טרויה אלא לשורה של עמים, משטרים ותרבויות, עד לממשלת ישראל בראשותו של אריאל שרון.

בניגוד להיגיון

"לאורך ההיסטוריה כולה", אומרת ברברה טוכמן, "ללא הבדל מקום ותקופה אפשר להבחין בתופעה של ממשלות הנוקטות מדיניות המנוגדת לאינטרס שלהן עצמן".

הואיל ובתחומים אחרים של פעילות – מדע, טכנולוגיה, אמנות, ארכיטקטורה – הגיעה האנושות להשגים עצומים, נשאלת השאלה מדוע כושר הביצוע של האנושות בתחום המימשל גרוע מכושר הביצוע שלה כמעט בכל תחום אחר. "מדוע פועלים אנשים הנושאים במשרות רמות, לעתים קרובות, בניגוד למה שמורה ההיגיון ובניגוד לאינטרס העצמי הברור? מדוע אנו רואים שלעתים קרובות אין הליך החשיבה הנבונה מתפקד?".

ארבעה סוגי כשל

ברברה טוכמן מונה ארבעה סוגים של כשל-שלטון:

• * עריצות או דיכוי. כאלה היו המשטרים של סטלין ושל היטלר, שני רודנים שהחליטו החלטות קטרטסורפליות, מנקודת המבט שלהם עצמם.
  * שאפתנות מוגזמת. כמו ניסיונה של יפאן להקים אימפריה אסיאנית.
• * אין אונות או ניוון. כאלה היו האימפריה הרומית על סף קריסתה, שלטון הצארים ברוסיה לפני המהפכה, משטר צ'אן קאי שק בסין ועוד.
• *איוולת או עיקשות עיוורת. זהו הגורם המרכזי בו עוסקת טוכמן בספרה. עיקרו: "קהילה או מדינה הנוקטת מדיניות שהיא בניגוד לאינטרס העצמי שלה. אינטרס עצמי הוא כל מה שתורם בדרך כלשהי לרווחתו או לקידומו של הגוף הנשלט. איוולת היא מדיניות שתוצאותיה שליליות במונחים אלה".

גורמים אחרים לכשלי שלטון:

• "השתקעות במאבקי כוח קצרי ראות והזנחה עיקשת של הצרכים האמיתיים".
• "כאשר האינטרס הפרטי מועדף על פני האינטרס הציבורי".
• "כשהשאפתנות הפרטית תאוות הבצע והקסם שבהפעלת עוצמת השלטון קובעים את המדיניות".
• "כשמסרבים להסיק מסקנות מן העובדות"

התנאים לאיוולת

ברברה טוכמן מדגישה כי "על מנת שתהיה מוגדרת כאיוולת על המדיניות הננקטת לעמוד בשלושה תנאים:

* "חובה היא שתוצאותיה השליליות ייראו בעליל בזמנה ולא בראייה שלאחר מעשה…

* שנית חייבת להיות דרך פעולה חלופית, שאותה אפשר היה לנקוט…

*תנאי שלישי הוא שהמדיניות הנדונה היא מדיניות של קבוצה (ולא של שליט יחיד) ושהיא נשארה בתוקף יותר ממשך חייו של דור פוליטי אחד."

אם נבחן את מצעד האיוולת הישראלי בתהליך אוסלו (כהמשך למצעד האיוולת של בגין בקמפ דייויד) נמצא כי הוא הולם להפליא את ההגדרות של ההיסטוריונית האמריקנית.

אפשר היה לחזות

הסכם אוסלו היה מעשה איוולת שניתן היה לחזות מראש את תוצאותיו. רבים חזו והתריעו. הוא יוזם ובוצע על ידי קבוצת אנשים ולא על ידי אדם יחיד. המשיכו במסע האיוולת העיוור הזה כמה דורות פוליטיים: רבין-פרס, נתניהו, ברק, שרון.

יותר מזה: לא רק מתנגדים פוליטיים מבית התריעו מפני סכנות ההסכם וצפו את תוצאותיו. הפלססטינים עצמם הניפו על הסוס הטרויאני שלהם את דגל ההונאה. אפשר לומר שאפילו לא טרחו להסתיר את מזימותיהם בתוך סוס העץ.

פייסל חוסייני, שהיה תקופה ארוכה חביב השמאל הישראלי, גילה את מחשבותיו בראיון שפורסם לאחר מותו בשבועון המצרי "אל ערבי" בביירות. בראיון אומר חוסייני: "כעת הגיעה השעה, רדו מבטן הסוס והתחילו לעבוד… למען המטרה שלשמה נכנסתם לבטן הסוס".

אטימות מוחין

את ההסבר לעיוורון הזה נותנת ברברה טוכמן במילים הבאות: "לאטימות מוחין – המקור למקרים רבים של הטעיה עצמית – משקל רב עד מאוד בשלטון. תכונה זו מורכבת מהערכת מצבים במונחים של דעות שנקבעו מראש ובו בזמן התעלמות מכל סימנים המנוגדים לכך או דחייתם. זוהי פעולה לפי משאלות הלב מבלי להניח לעובדות להטותנו מדרכנו".

ראה גם

כל מה שרצית לדעת על יוסי ביילין

הסכם אוסלו ותסמונת האשה המוכה

רופא מצרי, שהיה חבר בקבוצה איסלמית המקורבת לאל קעידה, התפכח וברח למערב * פרסם ספר ועשרות מאמרים בהם הוא מזהיר את העולם מן הסכנה האיסלמית * " הפלסטינים, עיראק, אפגניסטאן, העוני הם רק תרוצים * " זהו אימפריאליזם מסוג חדש המבקש להשתלט על העולם" * יש לו גם מה לומר על סעודיה כמדינה שוחרת שלום

חבורת הכסילים המושחתים, הנקראת ממשלת ישראל, בראשות אהוד אולמרט, כבר הביעה כמעט הסכמה למה שנקרא    " תכנית השלום הסעודית" . לפני שהחבורה הזו תמיט עלינו אסון צריך שמישהו ילמד אותם את הנושא. אני לא מציע שיקראו את מאמריהם של אליקים העצני ופרופסור אריה אלדד, שהם כידוע פנאטים קיצוניים. אולי כדאי שיקראו את מאמריו ואת ספרו של ד"ר תואפיק חמיד.

" גיליתי את השטן"

ד" ר (לרפואה) חמיד נולד לפני 45 שנים למשפחה מצרית חילונית. בגיל 16 החל להתחבט בבעיות קיומיות ובמשמעות החיים. הוא קרא את התנ"ך, הברית החדשה והקוראן והחל לבקר במסגד. במהלך לימודי הרפואה נמשך לקבוצה מוסלמית קיצונית, "אל ג'מהה אל איסלמיה" , שהייתה קשורה לאל קעידה. בראש הקבוצה עמד איימאן אלזוואהירי האיש מספר 2 באל קעידה.

 

תוך זמן קצר למדיי עמד ד" ר חמיד על אופיה של הקבוצה אליה הצטרף או כפי ניסוחו " גיליתי את השטן" . הוא פרש והחליט להקים גוף איסלמי מתון שיגלה סובלנות ואהבה לכל בן אנוש תהא דתו אשר תהא. הוא החל להטיף את דעותיו במסגדים. תגובת הקבוצות האיסלמיות הפונדמנטליסטיות לא אחרה לבוא ותואפיק חש שחייו בסכנה. הוא היגר עם משפחתו לארצות הברית. החל ללמד בסטנפורד ובאוניברסיטה של קליפורניה בלוס אנג'לס (UCLA). הוא מפרסם מאמרים וספרים בנושאי האסלם ושומר בסוד את מקום מגוריו מחשש שמא יתנקשו בחייו.

" סכנה לשלום העולם"

בספרו, "שורשי הג'יהאד", בנאומיו ובמאמריו (האחרון שבהם פורסם השבוע ביומון רב היוקרה The Wall Street Journal ונשלח אלי על ידי ידיד אמריקני) הוא אומר לערך את הדברים הבאים:

הגיע הזמן שהמערב יתחיל לתפוס את מהותה של הסכנה האיסלמית לשלום העולם. אל תחפשו סיבות להתנהגות האיסלמית הפונדמנטיליסטית. זו לא ישראל, זו לא הפלישה לעיראק ולאפגניסטן. זה גם לא האימפריאליזם, הקולוניאיליזם, העוני או האפליה כל אלה הם רק תרוצים. מספר המוסלמים שנהרגו בידי בני עמם ודתם עולה עשרות מונים על כל האבדות שגרמו להם הישראלים או מדינה מערבית כלשהי.

" אימפריאליזם חדש"

עליכם להבין שמדובר כאן באימפריאליזם מסוג חדש, אימפריאליזם איסלמי. כשאיימאן אלזוואהירי אומר בשידורי הוידאו שלו (לצידו של בין לאדן) כי הטרור האיסלמי ייפסק רק כשהעולם כולו יהיה איסלמי הוא מתכוון לכך ברצינות.

המניעים של סעודיה

מה שקורה היום במזרח התיכון, אומר חמיד, הוא שקבוצות איסלמיות שונות נאבקות ביניהן באמצעים הרצחניים האופיניים להן. אך אין שום הבדל ביניהן. סעודיה החוששת מאיראן, מחפשת דרך להתגונן וזקוקה לרצון הטוב של האמריקנים. ועכשיו היא נחשבת לראש המדינות הערביות המתונות. אבל בסעודיה רוגמים למוות נשים החשודות בניאוף וכורתים את ידיהם או ראשיהם של גנבים ורוצחים.

 

חמיד מבקר קשות את החוגים הליברליים במערב המנסים להבין את הטרור האיסלמי ולמצוא לו צידוקים. אכן, אומר חמיד, הטרור איננו המחלה אלא הסימפטום שלה. המחלה היא האיסלם עצמו ומי שמנסה להבין את המניעים לטרור האיסלמי רק מסייע לו.

" ישראל היא אי של שפיות באיזור"

לעתים מגיעה כתיבתו של חמיד לוידוי כואב: המורים שלנו מטיפים לשינאה ולאלימות, אנו מאפשרים פוליגמיה, מכים את נשותינו והורגים את מי שממיר דתו; מעולם לא התנגדנו לעבדות ולמלחמות כדי להשליט על אחרים את דתנו; איזה מסר אנו מעבירים לילדינו כשאנו קוראים ליהודים צאצאי חזירים וקופים; אנו מקימים צעקות כשמאשימים את מוחמד בפדופיליה, אך מקבלים כמובן מאליה את העובדה שנשא ילדה בת 7 כשהיה בן 50; אני בוש לומר שרבים מאתנו חשו מאושרים אחרי ה-11 בספטמבר ואחרי מעשי טרור אחרים; אנו מטילים את כל צרותינו על אחרים ובמיוחד על ישראל שהיא אי של שפיות תרבות וזכיות אדם במזרח התיכון; אנחנו גרשנו את היהודים מארצותינו ואילו בישראל חיים יותר ממיליון ערבים הנהנים מזכויות שאין לשום ערבי במדינות ערביות; הגיע הזמן שאנו המוסלמים נגיד לעצמנו: אנחנו צריכים להשתנות.

 

תכנית שלום נסיכי סעודיה

קשה לדרוש משר בטחוננו (בעת כתיבת שורות אלה, עמיר פרץ) לקרוא מאמר בוולסטריט ז"ורנאל. אך "ידיעות אחרונות" הוא יכול לקרוא. כדאי שמישהו מעוזריו יביא לו את מאמרו החשוב של גיא בכור, מומחה לעניינים ערביים, על " תכנית השלום" הסעודית.

גיא בכור מספר כי למייסד הממלכה הסעודית, עבד-אלעזיז איבן סעוד, היו לא פחות מ-43 בנים זכרים רשומים ועוד כמספר הזה של בנים לא רשומים. אלה נולדו לו מעשרות נשים שנשא. כל הנישואים שלו היו פוליטיים – אישה מכל שבט. בניה של כל אחת מהנשים היו המניות של השבט שלה בממלכה. כיום יש בסעודיה אלפי נסיכים ובני נסיכים. אבן סעוד קבע כי המלוכה תעבור מאח לאחיו על פי סדר הילודה, ובדרך זו יזכה כל שבט לפי תורו במלוכה.

בפועל נוצר מצב שצאצאיה של אחת הנשים שבאה מן השבט הגדול ביותר, שבט סודיירי, זכו ביתרון. לאחר המלך פאהד, שהיה בן לשבט סודיירי, תפס את המלוכה המלך הנוכחי, עבדאללה, שאינו סודיירי, והוא בן 84. אחריו לפי הסדר האופקי יורש העצר הוא סולטאן בן ה-80.

 

בני שבט הסודיירי נתמלאו חרדה שמא יקבע המלך החדש סדר חדש ויביא להמלכת בנו. המלך חשש שהסודיירים יפגעו בו.

ואז עלה על הרעיון – רק ישראל תציל את השושלת. הוא יזם את הפגישה המפורסמת עם העיתונאי תומאס פרידמן מן הניו יורק טיימס והעלה את "תכנית השלום הסעודית" . בדרך זו השיג את אשר רצה: האמריקנים, שכל השנים תמכו בסודיירים, העבירו תמיכתם לעבדאללה.

הבנת את זה פרץ ?

כך נולדה מלכודת הפתאים

ב-5 במארס 1945 התקיימה פגישה היסטורית על סיפון אוניית המלחמה  האמריקנית "קווינסי" שעגנה באגם המר הגדול שבתעלת סואץ.  נשיא ארצות הברית, פרנקלין דלנו רוזוולט, נפגש עם מלך סעודיה,  עבד אל-עזז אבן סעוד. זמן קצר קודם לכן קיבל רוזוולט דו"ח של מומחי נפט שבו נאמר כי ארצות הברית עומדת על סף משבר אנרגיה, הואיל והעתודות של בארות הנפט שלה הולכות ואוזלות. לפגישה בין רוזוולט לבין  אבן-סעוד נועדה  איפוא חשיבות אסטרטגית ממדרגה ראשונה. היה ידוע אז שסעודיה יושבת על  עתודות הנפט הגדולות בעולם.

המלך הסעודי הגיע למקום המפגש במשחתת האמריקנית "מרפי". יחד עמו באה פמליה של חמישים איש, ביניהם שניים מבניו, ראש ממשלתו, האיצטגנין שלו ושומרי ראש רבים. היתה זו פגישת הפיסגה הראשונה  בה נידון האינטרס האמריקני באוצרות הנפט במזרח התיכון. במהלך הפגישה עלתה על הפרק גם "השאלה הציונית".  אבן סעוד הביע  כמובן דעה שלילית ביותר על הציונות והנשיא רוזוולט  העיר בתום הפגישה: "למדתי על הבעיה היהודית-ערבית בחמש דקות שיחה עם אבן-סעוד יותר מתריסר חילופי מכתבים" (שהיו לו עם מנהיגים ציונים). כשיצא המלך הסעודי לדרכו הצדיע לו רוזוולט.

חשוב לזכור את סיפור הפגישה ההיסטורית בין המלך הסעודי והנשיא האמריקני (שהיה אז חולה אנוש בסוף ימיו) נוכח המדיניות הצפויה לנו מן המימשל האמריקני הנוכחי. אין זה סוד שכמה ממהלכיו של הנשיא ג'ורג' דבליו בוש הושפעו לא מעט מלחצים שהפעילו הסעודים על ג'ורג' בוש האב. אין זה סוד גם שריח הנפט איננו זר למשפחת בוש.  הקשרים המעוותים הללו שבין המימשל האמריקני והנפט הסעודי יש בהם כדי להסביר דברים רבים, בין היתר את ההתעלמות הטוטאלית מן העובדה שסעודיה היא האם-אמא של כל הטרור האיסלאמי בעולם.
על רקע זה יש לבחון את "תכנית השלום הסעודית", שהיא מלכודת פתאים שרבים כבר נפלו לתוכה.

 

סעודיה כ"חור שחור"

התכנית הסעודית,   נולדה בסעודה אליה הזמין יורש העצר הסעודי את פרשן הניו יורק טיימס תום פרידמן. פרידמן הוא העיתונאי הנחשב למשפיע ביותר בארצות הברית. אומרים שכל נשיא אמריקני קורא את המאמר שלו מדי בוקר לפני כל דבר אחר. לאחר ה-11 בספטמבר הצביע פרידמן, בשורה של  מאמרים, על העובדה שרוב המשתתפים בפיגוע ה-11 בספטמבר היו סעודים; על הכספים הרבים שזורמים מסעודיה לארגוני טרור בכל העולם ועוד.

באחד המאמרים אף קרא פרידמן לבוש להכריז על משטר חרום בתחומי האנרגיה, לקרוא לאמריקנים להנמיך את הטמפרטורות בחימום בתיהם ולהשתחרר מן התלות בנפט הסעודי. פרידמן היה אולי המשפיע ביותר, אך לא היחיד. שורה של פרשנים ומומחים הצביעו על החור השחור הזה הנקרא סעודיה. סעודיה היא בעיה לא רק בגלל התלות האמריקנית בנפט שלה. המשטר הסעודי הוא מצד אחד משטר איסלמי קיצוני המדכא באכזריות את  מתנגדיו. מצד שני הוא גם משטר מסואב, המחלק את כספי הנפט בין משפחת המלוכה והמקורבים לשלטון  בעוד ההמונים אינם זוכים אלא בפרורים. עצם קיומה של סעודיה תלוי בהגנה האמריקנית – הן מפני סאדם חוסיין ואיראן והן מפני חתרנים איסלאמיים המבקשים למוטט את שלטון המלוכה. זהו הרקע לכך שהסעודים הם רק "כאילו" בעלי ברית של האמריקנים. מאפשרים להם להחזיק בסיסים על אדמתם אך אסרו עליהם להשתמש בבסיסים אלה נגד אפגניסטן. שייכים לחזית נגד הטרור אך ממשיכים לשלם תמלוגים לכל ארגוני הטרור בעולם ומונעים מן האמריקנים מידע חיוני על הטרור.
ההתפכחות של האמריקנים מן האשליה שסעודיה היא בעלת ברית במלחמה בטרור הניעה את הסעודים למסע עצום של יחסי ציבור לשיפור תדמיתם. הסעודה של פרידמן עם יורש העצר היא חלק ממסע זה.

 

פרידמן מעלה רעיון

פרידמן  מספר  כי בשיחה עם יורש העצר,  עבדאללה  בן עבד אל-עזיז אל-סעוד העלה בפניו פרידמן רעיון מקורי:  יכריז יורש העצר כי אם תיסוג ישראל לגבולות 67 יסכימו חברות הליגה הערבית לכונן עמה יחסים דיפלומטיים ומסחריים מלאים ולספק  לה ערבויות בטחוניות.

ואז, מספר פרידמן , הסתכל בו יורש העצר  בתדהמה ושאל: "האם פרצת את שולחן הכתיבה שלי?". הוא הסביר  כי ממש דברים ברוח הצעתו של פרידמן מוכנים  בנאום כתוב שהוא מבקש לשאת.

את לבו של פרידמן, שבשבת רוח ידועה, הוא קנה.  פרידמן שכח לפתע כל מה שהוא עצמו כתב נגד הסעודים. כל מה שהיה לו להגיד הוא שיורש העצר "נחשב לאומני יותר מכל המנהיגים הסעודים ופחות מושחת מהם". לכן, אם יישא את הנאום עם רעיונותיו של פרידמן, (כך חשב םרידמן שהרעיון הוא שלו) תהיה לו השפעה על דעת הקהל הערבית והישראלית. פרידמן כבר שכח מה ערכן של הבטחות ערביות וערבויות ערביות. אפילו את הלוקש שהאכיל אותו יורש העצר בתשובה לשאלה מדוע הסעודים לא התנצלו עד כה  על מעורבותם של 15 סעודים בהתקפה על בנייני התאומים הוא בלע.  יורש העצר אמר: "ראינו בהתקפה של בן לאדן גם התקפה עלינו".

 

התוכנית צוברת תאוצה

העובדה שפרידמן אכל את הלוקש הזה עודדה את הסעודים והם ראו בה סדק דרכו יוכלו להשפיע על דעת הקהל האמריקנית. התוכנית צברה עד מהרה תאוצה, קרמה עור וגידים. תמורת נסיגת ישראל  לגבולות 67 הם מוכנים שכל מדינות ערב יקיימו יחסי נורמליזציה עם ישראל. הם מוכנים ברוב טובם להכיר בריבונות ישראלית על הכותל ועל שכונות יהודיות במזרח ירושלים, מוכנים לחילופי שטחים ועוד ועוד. ועוד פרט קטן ובלתי חשוב: כל הפליטים צריכים לחזור למקומותיהם ביפו, ברמלה בעכו ובכל פינה אחרת.

על התוכנית ברךכמובן ייד ערפאת וכמה מדינות ערביות. מסוממי השלום בישראל שוב הרימו ראש והם  כבר מוכנים לקבל אותה. שמעון פרס הגיב בהתלהבות  ובשיחותיו באירופה קרא לאירופים לקדם אותה. והחמור מכל: ארצות הברית החלה במגעים כדי לקדם את התוכנית. זה נשמע אידאלי: הסעודים יירגעו, דעת הקהל האמריקנית תרגע, המזרח התיכון יהיה רגוע על חשבון ישראל ובוש יתפנה לטפל בסכנה העיראקית. את הסקאדים אנחנו נחטוף.  והנשיא משה קצב, שאינו מחמיץ אף הזדמנות לומר משהו על כל נושא, הכריז כי "כל הצעה בעולם הערבי שרוצה לחיות איתנו בשלום, זו הצעה שצריך לעודד אותה".

Y

 תואפיק חמיד מרצה על השקפותיו

על תמיכת ציפי לבני בתכנית ראה

כורת הראשים המלכותי בסעודיה

החיים הטובים של כורת הראשים המלכותי בסעודיה

הוא החל את הקיירה העיתונאית שלו בארגון " יום סרט" לזכר עצמו * ראיין את אידי אמין שעות ספורות לאחר פשיטת צה" ל באוגנדה * חשף את הסיפור המלא של המרגל הישראלי בסוריה אלי כהן * גילה כי שליחי בן לאדן פוצצו את השגרירות האמריקנית בקניה* " היום השתתפתי בלוויה השמחה ביותר – הלוויה של המדינה שלי" , כתב לאחר חתימת הסכם אוסלו – דיוקנו של עיתונאי מזן שלא קיים עוד

הפגישה הראשונה שלי עם אורי דן התקיימה ברחוב אלנבי פינת רחוב ביאליק בתל-אביב, לפני כחמישים שנה. הייתי אז תלמיד תיכון עם שאיפות להיות עיתונאי ואת אורי הכרתי מאיזו מסיבה, בה סיפר לי כי הוא מנסה להתקבל לעבודה ב" העולם הזה" .

אורי הלך ברחוב בחברתה של נערה ושניהם החזיקו בידיהם קופות התרמה וסרטי נייר. באותה תקופה נהוג היה להתרים ברחוב אנשים ולהצמיד לדש בגדם בסיכה, סרט נייר ועליו ציור או סמל של הגוף המתרים. זו היתה מסורת ארוכת שנים, עוד מתקופת המדינה שבדרך. נערים ונערות, שגויסו על ידי תנועות הנוער, היו משוטטים ברחובות ומתרימים – לקרן הקיימת, קרן תל חי, הליגה למלחמה בשחפת, " כופר הישוב" , ארגון אמהות עובדות, אילנשי" ל פוליו, " למען אסירינו" וכדומה. לפעולות ההתרמה הללו קראו " יום סרט" . הסרט נועד לסמן למתרימים שלא להטריד שוב אנשים שכבר תרמו. לתורמים שימש הסרט להפגין גאווה – אנחנו שותפים למאמץ הלאומי.

התפלאתי לראות את אורי עוסק בהתרמה וכשעצר לידי שאלתי אותו מתי הצטרף לתנועת נוער. אורי, בניצוץ ממזרי בעיניו, אמר לי: תראה בשביל מי אנו מתרימים. התבוננתי בסרט ונדהמתי. היתה מודפסת עליו תמונתו של אורי והכתובת " לזכרו של אורי דן ז" ל" .

" בוא" , אמר לי, " תראה איך עושים כתבה עיתונאית. אני אוכיח שרוב האנשים תורמים בלי לדעת למה הם תורמים" . נלוויתי אליו, מביאליק ועד כיכר מוגרבי. רוב האנשים הוציאו פרוטה מכיסם והכניסו לחריץ שבקופת ההתרמה המקשקשת. היו ששאלו למי נועדה התרומה ואורי השיב בחיוך: " לזכרי" . האנשים חייכו ותרמו. (מאוחר יותר הועברו הכספים שנאספו למוסד צדקה).

כך נולדה הכתבה הראשונה של אחד הרפורטרים המוכשרים ביותר שידעה התקשורת הישראלית.

אורי דן

" כמו כלב דוברמן"

אורי דן, שנלקח מאתנו בימים אלה, שייך לזן של עיתונאים שכבר איננו קיים. עיתונאי יוזם, שרץ אל השטח תוך סיכון חייו. עיתונאי המחזיק בטרפו כמו כלב דוברמן. סיסמת העולם הזה, העיתון בו החל את דרכו, " ללא מורא וללא משוא פנים" התאימה לו יותר מלכל עיתונאי אחר כולל עורך העולם הזה.

זמן קצר לאחר אותה כתבה על " יום סרט" התגייס לצבא, עבר קורס קצינים וקורס צניחה ומכאן ואילך ליווה את פעולות התגמול של הצנחנים שקדמו למלחמת קדש. ב-1956 השתתף בצניחה למיתלה. זו היתה התקופה שבה החלה חברותו רבת השנים עם אריאל שרון. כתבותיו בביטאון צה" ל, " במחנה" , הפכו את השבועון הצבאי למבוקש יותר מן השבועונים המסחריים של התקופה. אנשים היו עומדים בתור בקיוסקים בהמתנה להופעת " במחנה" , כדי לקרוא את דיווחיו של אורי דן. דוגמא אחת מרבות – פעולת התגמול בקלקיליה 10 באוקטובר 1956, שהיתה המבוא למבצע קדש. אורי משתתף אישית בפעולה ומצלם. לפני הפעולה מאפשר לו מוטה גור לקחת חלק בשיחת מוטיבציה שקיים עם החיילים בשטח ההתכנסות במושב נווה ימין שליד פתח תקווה. וכך כותב אורי דן בכתבה ב" במחנה: " " הצטרפנו אל מוטה גור. בחצי גורן ישבו לפניו חייליו. הוא עמד. מוטה עומד תמיד, גם שעה ששורקים סביבו כדורי אויב. הוא נתן לי לשמוע קטע של שיחת מפקד עם חייליו על סף הקרב. וכך אמר מוטה: "כל יחידה צריכה להוכיח שהיא מסוגלת לבצע כל משימה שמטילים עליה. ולכן: אני דורש מכל אחד מכם החלטה נחושה – לנצח." אורי דן צילם את המעמד הזה ובמהלך כל הפעולה. הוא גם נתן את מצלמתו לאחד החיילים וכך נראה אורי בתוך שורות החיילים. (ראה תמונה למטה).

לאחר שחרורו מצה" ל ויתר על תכניתו ללמוד בטכניון הנדסת מכונות ועשה מכאן ואילך קריירה עיתונאית מזהירה.

מוטה גור (מימין )אורי דן רביעי מימין  בעת קבוצת הפקודות לקראת פעולת קלקיליה (צילום: אתר הצנחנים)

הסקופר של " מעריב"

כשהצטרפתי ל" ידיעות אחרונות" , באמצע שנות השישים, למדתי לדעת כי אורי דן הוא אחת הבעיות הקשות ש" ידיעות" עמד בפניהן בהתמודדותו עם " מעריב" (שנשא עדיין את הלוגו " העיתון הנפוץ במדינה" ). כמעט לא היה יום שאורי דן לא הפתיע באיזו כותרת סקופ בעמוד הראשון. הכתב הצבאי של " ידיעות" באותה תקופה היה איתן הבר. הוא היה נוהג להסתלק מדי בוקר מן המערכת, זמן קצר לפני שהגיע " מעריב" , כדי שלא ייאלץ לתת דין וחשבון לעורך על הסקופים שהחמיץ והיו לאורי דן.

על הסקופים של אורי דן אפשר לכתוב ספר עב כרס: ראיון עם אידי אמין שעות ספורות לאחר חילוץ בני הערובה מאנטבה ; הסיפור המלא של אלי כהן " האיש שלנו בדמשק" ; גילויים על המרגל ישראל בר (שהיה פרשן צבאי של " הארץ" ומקורב לבן גוריון) ועוד מאות סקופים, שרבים מהם הועתקו על ידי גדולי העיתונים בעולם.

אורי דן היה החלוץ של סיקור יחידות העילית בצה" ל ומרבית הלוחמים היו חבריו משדה הקרב. הוא נילווה, ישן ואכל עם הכוחות, הן בהיותו כתב " במחנה" והן בשנים בהם היה כתב " מעריב" . הוא הכתב הישראלי היחידי בכל הזמנים שצנח צניחה מבצעית עם חברו הצלם אברהם ורד במצרי המיתלה במערכת קדש. הכתבה שלו על הצניחה נחשבת עד היום לכתבת מופת, נושא ללימוד בבית ספר לעיתונאים.

הצניחה במיתלה (צילום: אורי דן*

מימין –אידי אמי משמאל:ן אלי כהן.

פגישה עם ברברה טוכמן

העיתונאי והסופר נתן רועי, שעבד משך כמה שנים עם אורי דן על סידרת הספרים " צה" ל בחילו" מספר:

" אורי דן תואר בתקשורת כימני, שחצן ויהיר. אבל אנשים לא הכירו את הצדדים הצנועים שלו. לא פעם ויתר על הקרדיט של השגיו בהשגת מידע וצילומים למען חברים למקצוע. הוא היה מאד רגיש וגאה במורשת המשפחתית שלו ובסבו הרב מסלוניקי. הוא דאג לפקוד מדי זמן את אתר בית הכנסת של הסבא, שנהרס על ידי הנאצים במלחמת העולם השנייה. אורי גם היה איש ספר. פרט לא ידוע על יחסיו עם שרון הוא ביקור שערכו השניים, ביוזמת אורי, אצל ההיסטוריונית ברברה טוכמן (מחברת " מצעד האיוולת" ). אורי הוא שיזם כנראה את הפגישה. ברברה טוכמן, אוהדת מושבעת של ישראל, גילתה עניין בפגישה עם שרון וביקשה לשמוע מפיו פרטים על מהלכיו במלחמת לבנון. בפגישה, שהתקיימה בביתה של ההיסטוריונית, היא גילתה התמצאות רבה במהלכי שרון בקרב אום כתף מלחמת ששת הימים. טוכמן אמרה לשרון כי הטרגדיה של מנהיגים היא שהם מבצעים ואילו כותבי ההיסטוריה חותכים בבשר החי כמו כירורגים. שרון יצא נפעם מן הפגישה" .

ברברה טוכמן

קריירה בינלאומית

הקריירה העיתונאית של דן חרגה במהלך השנים מגבולות הארץ. הוא היה לכתב של עיתונים בינלאומיים גדולים, באירופה ובארצות הברית. מסקופר מקומי הפך להיות סקופר בינלאומי משך שנים רבות. הוא גילה כי ערבים (בשליחותו של בן לאדן) הם שפוצצו את השגרירות האמריקנית בקניה באוגוסט 1986. הוא גילה כי המחבלים שניסו להפיל את מגדלי התאומים בשנת 1993 הם שרצחו את הרב מאיר כהנא ז" ל. הוא הגיע לסקופים תודות לקשריו ובעיקר תודות לחושים העיתונאיים החדים שלו. לא פעם נקט שיטות מתוחכמות כדי להגיע ליעדיו. פעם סיפר לי איך הגיע למספר הטלפון האישי של אידי אמין מנהיג אוגנדה וראיין אותו מייד אחרי פעולת החילוץ של צה" ל. סיפור השגת מספר הטלפון חייב להילמד בכל בית ספר לעיתונאות.

לא פעם ידע על ארועים גדולים לפני התרחשותם (פיצוץ הכור בעיראק, פעולת אנטבה) שמר את הסוד עד שמותר היה לגלות. כאשר עיתונאים אחרים החלו לאסוף חומר הוא כבר יצא עם כותרות מפורטות. תמיד היה בשטח בכל מקום בו התרחשו החדשות – בפעולות התגמול ובכל מלחמות ישראל, במלחמות בוייטנאם, בקפריסין, בקוסובו ועוד.

הסקופ הגדול: אורי דין מראיין את אידי אמין

חתן פרס יוקרתי

לפני כעשרים שנה זכה בפרס עיתונאי יוקרתי בארצות הברית (" אוברסיז פרס קלאב רוורד אוף אמריקה" ) שבו זכו עיתונאים מן השורה הראשונה כמו טד קופל. הואיל ופרס פוליצר אינו ניתן לעיתונאים זרים הרי הפרס הזה, כשהוא ניתן לעיתונאי זר, שווה ערך לפוליצר. את הפרס קיבל על סידרת כתבות שפירסם על הארועים שמאחורי הקלעים במשא והמתן לשלום עם מצרים. אורי דן הוא עד כה העיתונאי הישראלי היחיד שקיבל פרס זה.

עשרות ספרים

אורי דן פרסם יותר מ-20 ספרים שזכו לתפוצה רבה ותורגמו לכמה שפות. בין הספרים: " 90 דקות באנטבה" על מבצע החילוץ. הספר, שנכתב יחד עם עיתונאי אמריקני, הגיע לחנויות הספרים שלושה שבועות לאחר המבצע. דן יכול היה לכתוב את הספר במהירות כזו כי כל החומר הדרוש היה בידיו. כשכל העיתונאים האחרים היו משוכנעים שישראל עומדת להיכנע לטרוריסטים ולשחרר טרוריסטים כלואים ידע דן על תוכנית החילוץ. ספר זה תורגם לעשרים שפות. ספר אחר שזכה להצלחה רבה ותורגם לכתריסר שפות היה על אלי כהן, המרגל הישראלי בדמשק. (הספר נכתב יחד עם ישעיהו בן פורת). עד היום נחשב הספר למסמך הגלוי החשוב ביותר על הפרשה. אורי דן הצליח להגיע למידע (ממקורות מודיעיניים) ששום עיתונאי אחר לפניו לא הגיע אליו והשלים את החסר באמצעות הפרוטוקולים של המשפט והדברים שאמר פרקליטו של קהן, ז"אק מארסייה.

" הלוויה של המדינה"

בשל מעמדו ניתן לו לכתוב גם פרשנויות וניתוחים בעיתונים בינלאומיים. כך, למשל, אחרי חתימת הסכם אוסלו על מדשאות הבית הלבן, כתב במאמר שפורסם בעמוד הראשון של ה" ניו יורק פוסט" את הדברים הבאים: " היום השתתפתי בלוויה השמחה ביותר – הלוויה של המדינה שלי" .

קרוב לוודאי שאף עיתון ישראלי לא היה מאפשר לו לפרסם מאמר כזה בעיצומה של אורגיית אוסלו. (" מקור ראשון" עוד לא היה קיים אז).

בשנים האחרונות היה אורי דן כתב ה" ניו יורק פוסט" במזרח התיכון, בעל טור במעריב בג"רוסלם פוסט וב" מקור ראשון" .

יחסיו עם שרון

יחסיו של אורי דן עם אריאל שרון נמשכו כמעט חמישים שנה. תקופה ארוכה היה שרון ספק הסקופים הראשי של דן ואילו דן החזיר לו בנאמנות ללא סייג. הוא המשיך לשמור לו אמונים בלי קשר לתפקידים שמילא שרון ולתועלת שצמחה לו מן היחסים עמו. דן היה אולי העיתונאי היחיד שתמך בשרון אחרי שועדת כהן לחקר הטבח בסברה ושתילה הטילה את האחריות על שרון. הנבואה שלו על הקריירה של שרון התאמתה: " מי שלא רצה אותו כרמטכ" ל יקבל אותו כשר ביטחון ומי שלא רצה אותו כשר ביטחון יקבל אותו כראש ממשלה" .

בעולם הפוליטי בו נאמנויות מתחלפות בקצב של החלפת גרביים היו היחסים הין שרון לאורי דן מאד יוצאי דופן. הנאמנות הזו הפכה פאתטית וכמעט עיוורת. אורי דן באמת האמין בשרון ובדרכו והיה מוכן ללכת אחריו בעיניים עצומות. למרות הקשר האישי ביניהם לא נמנה אורי דן עם צוות מקורביו של השרון (" פורום החווה" המפורסם) ולא קיבל טובות הנאה כלשהן.

האמון העיוור של אורי דן בשרון התערער עם פרסום תכנית חורבן גוש קטיף. דן האמין בתחילה (כך אמר לי) כי זהו תרגיל של שרון ולבסוף לא יבצע את התכנית. כשלבסוף נחרב הגוש כבר לא היו היחסים בין השניים כבעבר. על נאמנותו לשרון שילם אורי דן מחיר אישי כבד. הוא זכה לקיתונות של בוז וליגלגוג מצד עמיתים למקצוע והותקף בעיקר על ידי השמאל.

תקשורת בלי עיתונאים

על גנרלים ותקים נהוג לומר כי אינם מתים אלא נמוגים. אמירה זו נכונה במידת מה גם לגבי עיתונאים גדולים.

בשנים האחרונות הועם זוהרו של אורי דן והוא היה צריך להיאבק על זכותו להופיע כמגיש שותף בתכנית " הכל דיבורים" ובתכניות אקטואליה ירודות. בעידן בו פועלת בישראל תקשורת ללא עיתונאים כבר לא היה מקום לאורי דן.

התקשורת הישראלית, במיוחד האלקטרונית, מוצפת לא רק בשמאלנים אלא באנשים שהיכולת המקצועית שלהם מעוררת לא פעם תהיות. הדבר אמור במיוחד ברשות השידור הממלכתית שברשימת מקבלי המשכורות שלה מצויים אנשים שאתה לא פעם שואל עצמך מה הם עושים שם. בימים הטובים של העיתונות המקצועית היו אנשים נבחנים לפי שאלה אחת בלבד: האם הוא עיתונאי או לא עיתונאי. במושג " עיתונאי" נכלל מיקבץ נדיר של תכונות: יכולת להבחין בין עיקר לטפל, חריצות, ידע עולם, הבנת תהליכים פוליטיים, הכרות טובה עם האישים הפועלים בשטח, יכולת לעבודת רגליים מתישה ומעל לכל: חוש מיוחד למקצוע הזה.

ברשות השידור וגם בערוצי הטלוויזיה יש אנשים (בעיקר בקרב העורכים והמגישים) שאין להם אף אחת מן התכונות הללו; שמעולם לא הביאו ידיעה מן השטח; שמגיעים לאולפן בלתי מוכנים ומגישים תוכנית בלי לדעת מה נעשה בין התוכנית הזו לקודמתה. אתה יכול להבחין בחובבנות הזו בצורה בה בוחרים את נושאי החדשות ואת המרואיינים ולפי שאלות ההבל שהם מציגים למרואיינים.

חבל על דאבדין.

הפייפר השרוף (צילום: אתר הצנחנים)