פוסט זה נמחק 

הוויכוח בנושא זה החל עוד במאה השניה לספירה * ר' ישמעאל סבר כי יש "לנהוג כמנהג העולם, ולהקדיש זמן גם לעבודה וגם לפרנסה * ר' שמעון בר יוחי טען: בזמן שישראל עושין רצונו של מקום [ולומדים תורה] מלאכתן נעשית על ידי אחרים * הרמב"ם פסק: תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה * רש"י קבע  שאם תבוא לידי צורך הבריות, סופך ליבטל מדברי תורה

                                                                 – מאת דו ירדני –

לפני שנים רבות התחלנו, אני עם שני חברים, ללמוד שעור שבועי אצל רב בישיבת פוניבז' בבני ברק. אין ספק שהרב קיווה בכל לב להחזירנו בתשובה, אך גם כשהתברר לנו ולו, שמטרתנו היא לימוד לשמו בלבד, לא חדלו השעורים והרב, על אף שהצענו לו, לא הסכים לקבל כל תשלום.

השעורים השבועיים האלה התקיימו כ-30 שנה בכל יום שני בשעה 22:00 בלילה ונמשכו עד לאחר חצות. הם חדלו רק עם מותו לאחרונה של אחד מחבורתנו.

ישיבת פוניבז' ויקיפדיה יוצר מיכאלי

להמשיך לקרוא ←

 במאמר זה כמה מטיוטות פרקי ספרי שפרסמתי במהלך השנים. [ל"ג בעומר תשע"ח]

שנים אני הולך בעקבות סבי שנספה באסון במירון לפני 106 שנים * ראיינתי עשרות בני משפחה וחוקרים של התקופה * נברתי בספרי זיכרונות ובספרי מחקר וגיליתי רק חלק מתמונת פסיפס ענקית * ולפתע נתגלתה נינה בלתי ידועה מקנדה, שהביאה עמה יומן של סבתה, המתאר את כל התקופה והתמונה הושלמה * ובעקבות הגילוי – איחוד עם בני משפחה של דודי, שירד מהארץ לפני 103 שנים * סיפור משפחה מארץ ישראל וסיפור של גילוי זהות שראשיתו בשנת 1820 בצפת * טיוטת פרק מן הספר "בריחה מצפת"

בראשית יולי 2011, פתחתי עם בוקר את המחשב, והמייל הראשון שריצד על המסך הכה בי כמכת ברק.

אישה אלמונית כתבה כי קראה באינטרנט מאמר שכתבתי לפני כתריסר שנים על סבי, משה רוזנטל, שנספה באסון שארע בל"ג בעומר 1911 במירון. הכותבת, שידעה כי היא נינה של משה רוזנטל, ביקשה לדעת כיצד אנחנו קרובי משפחה. היא הוסיפה כי יש בידה ספר זיכרונות, כתוב כיומן בכתב יד, שכתבה סבתה, יוכבד סגל ז"ל.

להמשיך לקרוא ←

"אל תתייראי מן הפרושין ולא ממי שאינן פרושין, אלא מן הצבועין שדומין לפרושין, שמעשיהן כמעשה זמרי ומבקשין שכר כפנחס".

דור הכיפות הסרוגות, שחולל את מפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון, משווע למנהיג ומצא את בנט * נפתלי בנט לא צמח מתוך הדור הזה * כאיש עסקים מפולפל גילה מפד"ל כושל, השתלט עליו ומינף אותו עד לאקזיט הבא * ואפה הכסף של יאיר המיליונר?

אמור לי מי חברך נפתלי בנט, ואומר לך מי אתה, הכוכב החדש שדרך בשמי הציונות הדתית. מי הוא יאיר לפיד מאחורי הדימוי? אם נדע זאת נבין מה הפך את יאיר ונפתלי לנאהבים ונעימים.

                               הנאהבים והנעימים נפתלי בנט ויאיר לפיד  [ויקישיתוף]

להמשיך לקרוא ←

משה סילמן (26 בנובמבר 1954 – 20 ביולי 2012), היה פעיל במחאה החברתית בישראל שנקלע למצוקה כלכלית ובריאותית ממושכת והצית עצמו מול מצלמות התקשורת כאקט מחאה, במהלך הפגנה לציון שנה למחאת האוהלים ב-14 ביולי 2012. סילמן נכווה אנושות, אושפז בבית חולים, ונפטר מפצעיו שבוע לאחר מכן.

בעקבות פרשה זו פרסמתי אז את המאמר הבא:

אם משה סילמן היה חרדי מבני ברק הוא לא היה מצית את עצמו * כי קופת גמילות חסד היתה מלווה לו את סכום החוב לביטוח לאומי * רואי חשבון היו מייעצים לו בהתנדבות איך לנהל את עסקיו ביתר יעילות * ואיך לא להסתבך במערכת המשפט שתמיד מפסידים בה * היו דואגים לו לקורת גג * החרדים צריכים להתגייס לצה"ל וללמוד אנגלית ומתמטיקה * אך לפני שהחברה החילונית כופה עליהם את ערכיה, מוטב שתפנים גם את ערכי החברה החרדית

עשרות שנים התגוררתי בבני ברק. עיר שיש בה הרבה מגרעות אך אי אפשר לקחת ממנה את מעלותיה. אחת מהן היא קיום שעורי דף יומי בכל פינה, בכל שעה משעות היום והלילה.

תורתי לא היתה אמנותי. עמלתי קשה לפרנס את משפחתי כי גם בעבר הרחוק לא היה "צדק חברתי". למרות הקשיים הקפדתי ללכת לשעורי הדף היומי מתוך הערכה עמוקה למגיש השעור, הרב משה שציגל .

באי השעור לא היו תלמידי חכמים גדולים – בעלי מלאכרה, סוחרים זעירים, וגם כמה אקדמאים. אותה תקופה, שנמשכה כחמש שנים, למדתי להכיר את הפנים הפחות ידועות של היהדות החרדית.

בני ברק [ויקישיתוף

להמשיך לקרוא ←

במהלך מחקר שערכתי במסגרת כתיבת ספרי "בריחה מצפת" נתקלתי בתעודה מעניינת, השופכת אור על תקופה חשובה וחשוכה בתולדות עיר המקובלים.

התעודה פורסמה ב-27 במרץ 1919 ב"הפועל הצעיר" ביטאון מפלגת "הפועל הצעיר" [אחת המפלגות שבאיחודן הפכו למפא"י ב-1930].

בצד יצירות ספרותיות ומאמרים פובליציסטיים פרסם העיתון גם מידע, המשמש מקור היסטורי חשוב לתקופה שמאז היווסדו ב-1907.

בדברי ההסבר לתעודה נכתב בעיתון כי היא באה בתגובה לספור שפרסם הסופר אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ [אז"ר] בקובץ ספרותי "הגליל". שם הסיפור "מחרבנות החלוקה".

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

להמשיך לקרוא ←

על דרכי חשיבתו של הרב יוסף שלום אלישיב ניתן אולי ללמוד מארוע שהתרחש.באחד מבתי הכנסת שבמרכז הארץ.

בבית כנסת זה היו מוצבות קופות צדקה. אחת לחודש היו הגבאים מרוקנים את הקופות, רושמים ומעבירים את הכספים ליעדיהם.

הרב אלישיב ויקישיתוף

באחד הימים הבחינו הגבאים כי הקופות מניבות פחות כספים מכפי שהיה בעבר. נתעורר חשד כי מישהו גונב מן הקופות. החליטו להציב מארב בשעות הבוקר המוקדמות ולגלות בדרך זו מי הגנב.

בוקר אחד הבחינו הגבאים, שהסתתרו בפינות אפלות של בית הכנסת, באחד המתפללים המרוקן את הקופות ושם את הכסף בכיסו. יצאו הגבאים ממחבואם ותפסו את האיש " על חם" . הם תבעו ממנו להחזיר לא רק את הכספים שגנב באותו היום אלא גם כספים שחסרו בחודשים שקדמו.

אך הגנב טען כי זו הפעם הראשונה שהוא גונב מקופות הצדקה. הוא מוכן להחזיר את הגניבה שבה נתפס אך אינו מוכן לתת סכום גדול יותר. הזהירו את האיש כי יפנו למשטרה ואז יולבנו פניו ברבים. כאן באה אשתו של הגנב ומחתה. מה אני אשמה שבעלי גנב? מה אשמים ילדינו ובנותינו הזקוקות לשידוך?. הוסכם בין הגבאים לבין הגנב לבוא לדין תורה בבית דינו של הרב יצחק זילברשטיין, בחולון.

השאלה שהוצגה לרב זילברשטיין הייתה האם על הגנב לשלם את הסכום של הגניבה בה נתפס, או שישלם את הסכום שחסר היה בקופות ואשר גם אותו גנב לפי המשוער. פנה הרב זילברשטיין לחתנו, הרב יוסף שלום אלישיב, וזה פסק כי על האיש לשלם את הכספים שחסרו בקופות הצדקה משך כל התקופה האחרונה.

לכאורה פסיקה תמוהה. לפי ההלכה אדם שנראה יוצא ממערה ובידו סכין נוטפת דם, ובתוך המערה נמצא אדם שמת בדקירה, אי אפשר להרשיע את מחזיק הסכין ברצח. חייבת להיות עדות של שני עדים שראו את המעשה. וכאן פוסק הרב אליישיב להטיל על הגנב תשלום כבד שאין כל עדות שהוא גנב ואפשר להסיק על אשמתו רק בדרך של סברה, על פי הוכחות נסיבתיות.

הנימוק שנתן הרב אלישיב הוא הסיפור על ר' טרפון, מגדולי התנאים, המופיע במסכת נדרים (דף סג עמ' ב).

מסופר שם כי ר' טרפון עבר ליד בוסתן תאנים וראה כי "הוקפלו רוב המקצועות" . ביטוי זה פרושו שזה בוסתן שכל הסכינים שבהם קיצצו את התאנים הוחזרו למקומם. דהיינו שבעלי השדה השלימו את מלאכתם ונטלו את כל הפרי שהיה על העצים.

אם מוצאים במטע כזה תאנים בודדות שנותרו לאחר הקטיף מותר לאכול מהן כי הן בחזקת הפקר. וכך עשה ר' טרפון. בא האיש שעיבד את השדה וכשראה את ר' טרפון אוכל מפרותיו הלביש עליו שק וביקש לזרוק אותו לנהר. מלמל ר' טרפון מתוך השק "אוי לו לטרפון שזה הורגו" . שמע האיש כי מדובר בתלמיד חכם גדול כר' טרפון הניח את השק ונמלט מן המקום. ועל כך נאמר בהמשך שכל ימיו הצטער ר' טרפון על שהשתמש בכתרה של תורה כדי להציל עצמו.

הרבה משמעויות יש לסיפור הזה (וגם גירסה מעט שונה בירושלמי. שם נאמר כי השדה היה בבעלות ר' טרפון ומעבד השדה לא הכירו וחשד בו כי גנב גם בעבר מן הבוסתן. מסיפור זה הסיק הרב אלישיב הלכה שחייבה את הגנב מקופות הצדקה בבית הכנסת. שאותו גנב חייב לשלם כל מה שהיה חסר מקופות הצדקה גם לפני שנתפס. עם זאת הטיל כמה סייגים: לברר אם האיש אינו חולה אלצהיימר שאינו יודע מה עושה, או שמצבו דחוק ועוד.