ב-7.6.10 הוענק באוניברסיטה בר אילן  אות הוקרה על מפעל חיים לחוקר הזמר העברי  אליהו  הכהן.  דבריו  של הכהן בטקס מובאים כאן.

                                                   – מאת אליהו הכהן –

הגיבור הראשי של היום הזה כולו הוא לכל הדעות הזמר העברי ואילו אני, השבוי בקסמו, מקדיש זמני להארת פרשיות מתולדותיו בניסיון לחשוף את הסיפור המופלא והמורכב של היווצרותו. יותר מכל אני רואה בערב הזה מחווה של הכרה בחשיבותה של מורשת הזמר העברי ועל כך אני מוקיר תודה ליוזמיו ולמארגניו.

אליהו הכהן [צילום: דליה הכהן]

מאמר זה נכתב כהמשך למאמרו המצויין של חברי, אליהו הכהן, החוקר מספר אחד של הזמר העברי על התפתחות "התקווה".

בשעתו כתבתי במקור ראשון מאמר על הנושא, בעקבות קריאות שיטנה לשנות את ההימנון הלאומי.
ראה "לשנות את התקווה או לאבד את התקווה".
http://www.zeevgalili.com/?p=402

בעקבות אותו מאמר קיבלתי עשרות תגובות ובהן גילויים מעניינים שלא הספקתי לפרסמם והריני מביאם כאן.

המעמד בו התקדש ההימנון הלאומי בדורנו ארע בתפילת ערב שבת,  שהתקיימה במחנה "ברגן בלזן" ב-29 באפריל 1945, חמישה ימים בלבד לאחר השחרור.

את התפילה ארגן הרב הצבאי הבריטי ל.ה. הרטמן תחת כיפת השמיים במרכז המחנה. זו היתה התפילה הראשונה בציבור בה נטלו חלק יהודים מאז  ראשית המלחמה. את שירת ההמנון הקליט השדר הבריטי של הבי.בי.סי, פטריק גורדוון ווקר.

השדר תאר את הטקס בהקלטה שנותרה מאז: מסביב עדיין היו מוטלות אלפי  גוויות שלא הספיקו לקבור. לא הרחק היו גם אנשים שקיבלו טיפול, אך נטו למות.  בתפילה השתתפו כמה מאות מניצולי המחנה שנותר בהם הכוח לעמוד בתפילה ולהניע את שפתותיהם. המתפללים ידעו כי שירתם מוקלטת  ורצו שהעולם יידע: עם ישראל חי. הם היו זקוקים לכוחות נפש אדירים כדי להשמיע קולם והצליחו לשיר את ההמנון כולו בקול צלול.  הם שרו את ההמנון בנוסח הישן
"עוד לא אבדה תקוותנו
התקווה הנושנה
לבוא לארץ אבותינו
לעיר בה דוד חנה"
בסיום השמיע הרב את הקריאה "עם ישראל חי".
ההקלטה הועלתה לאינטרנט באתר 

משה בר לבב ממושב נחלים רצה לדעת מי הוסיף את התיבה "בת" להמנון בנוסח הסופי והרשמי שלו. כי הרי בילדותנו  שרנו "התקווה שנות אלפיים" ולא "התקווה בת שנות אלפיים".
את החידה פתר לי, כרגיל, איש הזמר של ארץ ישראל, אליהו הכהן, שסיפר לי:
"בתווי העיבוד של 'התקווה' למקהלה שנעשה בידי חנינא קרצ'בסקי, המלחין הראשון של תל אביב והמורה לזמרה בגימנסיה 'הרצליה', מופיע הטקסט: התקווה בת שנות אלפיים. חנינא התאבד בסוף שנת 1925. את התווים של העיבוד,  עם התוספת "את" כתב שנים לפני כן, עוד בימי ביקורי המנהיגים בגימנסיה והטקסים שנערכו בה עם שירת התקווה. אני מעריך שמאז ראשית שנות העשרים כבר שרו בביצועים פומביים "התקווה בת שנות אלפיים". אך אין פרוש הדבר שהציבור כולו שר כך. אגב, אלה שגדלו על הנוסח הישן "לשוב לארץ אבותינו לעיר בה דוד חנה" שרו אתו גם בשנות הארבעים ואפילו אחרי כן, ויש גם הקלטות כאלה".

הקורא בר לבב גם גילה כי לפני שהחליטה הכנסת על "התקווה" כעל המנון מדינת ישראל הצליח חבר הכנסת בני בגין  לכלול את ההמנון בחוקי המדינה. החוק לקביעת סדר הישיבה הראשונה של כל כנסת חדשה שהוא יזם קובע שכל  חברי הכנסת יעמדו וישירו בסוף הטקס את התקווה, ובחוק זה נקבעו גם מילותיה.

"חרות על הלוחות"

הקורא דב רפאל מירושלים כתב לי:

"בנעוריי באנגליה, שרנו "התקווה" בהזדמנויות שונות – לעתים יחד עם "אל נצור המלכה", כמו הצירים לקונגרס הציוני בלונדון ב- 1900. שרנו בבית הכנסת, ושרנו בכיכר העיר כאשר הפגנו לשחרור אסירי ציון מברית המועצות.  למדנו את המילים, ואף פעם לא אמרו לנו שקשה להבין "הומיה" או "צופיה"   עכשיו כאשר יש קולות הקוראים לבטל את ההמנון הלאומי או לסרס אותו, פתאום לא מבינים את המילים.

"מה אומרים בסך הכול שני הבתים שנשארו משירו של אימבר?  בפשטות – במשך אלפיים שנות גלות, לא ויתרנו על חלומנו לשוב לארץ ישראל ולירושלים. במשפט "עם חופשי בארצנו",  ללא ספק הכוונה היתה לחירות מכל הסוגים.   שומר מצוות בוודאי יפרש זאת כ"חָרות על הלוחות", לפי האימרה בפרקי אבות.
"אני מציע שהציבור הדתי-לאומי ירחיב את השימוש בהמנון בטכסים, ובכך ייתן מענה לכל מי שרוצה לדלל את האתוס הציוני עד בלי היכר.   דבר אחד בטוח: גם אם הכנסת, חלילה, תצביע על שינוי ההימנון, יהודי הארץ והתפוצות ימשיכו לדבוק בגירסה המקורית "ארץ ציון וירושלים".

מכתב מלונדון

ד"ר אברהם שלום מלונדון כתב לי:
ערב  'יום העצמאות' השנה. לקראת סוף תפלת מוסף   בבית הכנסת הספרדי בומבלי אשר במערב לונדון, הכריז  החזן יוסי חורי, בן קהילת תוניסיה , על ציון התאריך בשבוע הקרוב,   מלאת חמשים ותשע שנה להשבת הריבונות לישראל.  לכן ישירו את 'אין כמלכנו' במנגינת 'התקוה',  וכמו כן ימלאו בקרוב ארבעים שנה לסיום הכיבוש הזר בירושלים  ועל כן ישירו את 'אדון עולם' במנגינת 'ירושלים של זהב'.  הצבור והחזן עמדו יפה במשימה קשה זאת   ושרו ('ניגנו' – לפי המונח המקובל בספר התפלה הספרדי) את הפיוטים במנגינות הללו בהצלחה רבה.
הרב ישראל אליה,   בן קהלת ג'רבה,  סיפר לי על ספרים עבריים רבים שחוברו ונדפסו בג'רבה בעשורים האחרונים והראה לי כמה מהם בביתו בלונדון.  הרואה את הספרים יתקשה להאמין כי בקהילה קטנה של כחמשת אלפים נפשות יודפסו ספרי דרש על   התורה ופיוט עבריים כה רבים. והפליאה גדולה  שבעתים שהספרים גם נכתבו בג'רבה והמחברים  אנשים העסוקים לפרנסתם במסחר ובמלאכה.
"התקווה" כפיוט
בטקסים דתיים

עד כמה השתרש ההימנון הלאומי בתודעת העם ניתן ללמוד מן העובדה שזהו אחד הטקסטים המודרניים הבודדים שחדרו לטקסים דתיים.

ד"ר אהרון ארנד מן המחלקה לתלמוד בבר-אילן, מספר כי בשני כתבי יד של יהודי צפון אפריקה מראשית המאה העשרים מובא "התקווה" כ"פיוט נאה" בצד פיוטים דתיים אחרים של כמיהה לירושלים וקיבוץ גלויות.

"התקווה" נדפסה  גם בסוף בהגדה לפסח שהודפסה ב-1919 באי ג'רבה שבדרום טוניסיה. אופייני ש"התקווה"  נתחבבה על ידי היהודים שומרי המצוות שבצפון אפריקה אך נדחתה על ידי מתנגדי הציונות הדתיים באירופה שראו במלים "להיות עם חופשי" מעין כפירה. בהגדה הצפון אפריקנית מופיע עדיין הנוסח הישן של "התקווה" "עוד לא אבדה תקוותנו התקווה הנושנה לשוב לארץ אבותינו לעיר בה דוד חנה".

גם בארצות הברית הודפסה התקווה בהגדות משנות העשרים. כאן הודפסו הבית הראשון המקורי והבית האחרון ולצידם המנון ארצות הברית. גם בהגדות שהודפסו בקהיר נכללה "התקווה, והוסרה  רק עם פרוץ מלחמת השחרור.

בארץ ישראל נהוג לשיר את התקווה בכותל המערבי ובבתי הכנסת ליאחר תקיעת שופר בתום צום יום הכיפורים. בתפילות יום העצמאות משולבת התקווה בחלק מן המחזורים שיצאו ליום זה  בטקסט או במנגינה.

נכדו של הרב כתב ספר לזכרו

ביולי 2010 קיבלתי את המכתב הבא:

שלום זאב,

הרב הצבאי המוזכר בכתבה, הרב לזלי הנרי הרדמן היה סבא שלי, אבא של אמי.

למרות שידעתי על המאורע בבלזן, ושמעתי את ההקלטה, לא ידעתי שזה עד כדי כך השפיע על ההמנון שלנו.

כתבתי ספר לזכרו של סבא ולרגל ה'יארצייט' הראשון שלו בשנה שעברה. כלול בו חומר היסטורי וביוגרפי וקטעי דרשות שהוא העביר במשך השנים (כולל בשנת 1948 ובשנת 1967) בבית הכנסת שלו בלונדון (לאחר המלחמה הוא נתמנה רב קהילה  וכיהן בה 35 שנה ).

בברכה,

דני ורבוב

Danny Verbov

שם הספר My Dear Friends ואפשר להשיגו

דני ורבוב dverbov@014.net .il
או 052-3115682

באנגליה:
admin@hendonus.org.uk
או 44 20 8202 6924

"חייליך יילכו אחריך באש ובמים". הרמטכ"ל גבי אשכנזי (צילום: ויקישיתוף)

מאת יורם טהרלב

www.taharlev.com

אם אתה מאמין כי אתה הולך בדרך הזאת מתוך בחירה חופשית
אם אתה מרגיש יותר ויותר מעורב בה נפשית
אם אתה שלם עם עצמך, גם אם בנפשך יש לא פעם קרע
אם אתה בטוח שזוהי שליחות יותר מאשר קריירה
אם בתום לב, בינך לבינך, אתה אומר: "כנראה אני באמת ציוני
ואיך שלא תסובבו את זה – המדינה זה אני"…

אם אתה חש שאתה באמת צועד בדרך אחרת
וגם כאשר אתה יושב על הספסל – אתה עדיין בנבחרת
אם אתה מצליח להסתפק גם בשתי שעות שינה ביממה
אם אתה קשור למשפחתך בהמון רגשי אשמה
אם אתה מאמין כי הצבא צועד על קיבתו, אין ברירה,
ובכל זאת אתה מסתפק במנה קרה
אם אתה יודע לעבוד בצוות ולתת לכל אחד הרגשה שהוא שייך
אם אתה אומר לחייליך: "יכולתי להיות אבא שלכם", ובאמת מתכוון לכך
אם אינך מרגיש כמו רועה שאחריו משתרך עדר
אם אף פעם לא אמרת – בלי לבדוק זאת – יהיה בסדר
אם ידעת להשרות בטחון גם כשבתוכך מנקר הספק
אם אינך נבהל לומר למישהו אחר "אתה צודק"
אם הרגשת שגם ללא הפקודה "אחרי!" חייליך יילכו אחריך באש ובמים
וכי גם מאחורי גבך לא יאמרו: "השכל שלו על הכתפיים"

אם נפלת וקמת מספיק פעמים כדי לדעת שאסור לאבד תקווה
אם הרגשת שגם במלחמה, יותר מהאמון חשובה האהבה
אם גם בעיצומו של קרב התעורר בך הספק, וניקר בך ה"שמא"
וידעת שהכוח הוא צודק, גם אם הצדק הוא דילמה
אם ידעת שמי שנראה חזק אינו תמיד חזק והחלש אינו תמיד חלש
אם ידעת שהפחד הוא חלק בלתי נפרד מהצל"ש
אם העץ והואדי והגבעה הם לך לא למכשול אלא לעזר
אם אתה מאמין כי לעולם לא יחליף אותך לא צג המחשב ולא הלייזר
אם בשניות של קבלת החלטות, הרגשת פתאום כמו אדם בחלל
אם אתה יודע כי בשעת הצורך, היית יכול להיות הרמטכ"ל
אם אתה מרגיש כי כוחך הגדול, הוא לא רק לנצח, אלא להתמודד
כי אז אחי ראוי אתה להיקרא: המפקד!

ותודה ליורם טהרלב שהתיר פרסום היצירה והתמונה.

שער הספר שיר שיר עלה  נא

מספרים על פיסיקאי אחד שהתווכח עם  המלחין הגאוני וולפגאנג אמדאוס מוצרט לגבי הצורך בכישרון וביצירתיות כדי לכתוב יצירה מוסיקלית. הפיסיקאי טען כי  כללי ההרמוניה ניתנים להגדרה מתמטית מדויקת וכל בעל ידע מתמטי יכול לחבר יצירה מוסיקלית גם אם אינו מלחין. להוכחת דבריו כתב מינואט נוסח מוצרט.  ה"יצירה" הזו נשמעה אכן כמינואט אך נאמר עליה כי היא  מתאימה לרקדנים בעלי רגלי עץ.

נזכרתי באנקדוטה הזו כשעיינתי בספר "שיר שיר עלה נא"  – תולדות הזמר העברי, מאת נתן שחר, שראה אור  בהוצאת "מודן".

הספר זכה לפרסומת אגרסיבית וכחובב  ותיק של הזמר העברי שמחתי שיש סוף סוף ספר,  המרכז באכסניה אחת את תולדות הזמר העברי מראשיתו  ועד ימינו.

להמשיך לקרוא ←

בועז העצני שלח לי דואל: "לא צריך לכתוב המנון לכתומים, הוא כבר קיים". בצרופה היה שיר שברגע ששמעתי אותו עורר בי שיכרון של התרגשות. זה היה השיר "יהושע", שחיבר אורי סלע, הולחן בידי יוחנן זראי והושר בפי אריק לביא.

ההתרגשות נבעה מעצם שמיעת השיר, שדומה כי דורות כבר לא שמענו ברדיו. המנגינה של יוחנן זראי קצבית מאד, שיר לכת של צבא מנצח. והליווי העיקרי הוא של תופים שמגבירים את זרם הדם בעורקים.

"לך הארץ האחת"

לב לבו של השיר הם כמובן המילים שחיבר אורי סלע.
השיר נפתח במלים:
"ויהי אחרי מות משה במדבר
ויקרא אלהים ליהושע ויאמר
קום עבור עם העם את הירדן
אל הארץ אשר אנכי לך נותן"

והפזמון החוזר הוא
"חזק ואמץ ואל תחת
כי לך הארץ הזאת האחת"

איני חושב שיש עוד שיר אחד שנתן ביטוי, בעוצמה רבה כל כך, לחדוות הניצחון של מלחמת ששת הימים, להתפרצות הגדולה של אהבת ארץ ישראל, לגעגועים העזים לשורשי קיומנו.

עדות בעת מעשה

לי היתה סיבה אישית להתרגש לשמע השיר הואיל והייתי עד לכתיבתו בשעת מעשה, בידי חברי ורעי שהיה לי כאח, אורי סלע.

זו הזדמנות להעלות כמה מילים לזכרו של האיש.

אורי נולד בדגניה ב' ומילדותו גילה כישרונות מופלאים בכל תחום. ישב כל היום וקרא ספרים וגם לא משך ידו ממלאכת כפיים. בילדותו חלה בשיתוק ילדים שגרמה לו נכות קשה, שהגבילה את יכולתו לעבוד בחקלאות. אורי נטל על עצמו לנהל את המוסך של המשק, אף שמעולם לא למד מכונאות. כדרכו, לקח ספרים מכל הבא ליד. למד את הנושא התיאורטי ביסודיות, רכש מכשירי עזר ומדידה שלא היו אז כמותם בארץ והמוסך שניהל נחשב לאחד המשוכללים ביותר בתנועה הקיבוצית.

ללא השכלה פורמלית

בגיל צעיר למדי גורש מן המשק. אני מניח שהאינדיבידואליזם הקיצוני שלו לא התאים לקולקטיביזם הרעיוני שאפיין אז את הקיבוצים.

בצאתו העירה היה ללא פרוטה בכיס, ללא השכלה פורמלית, אפילו תעודת בגרות לא היתה לו. אך כבר אז היה אנציקלופדיה מהלכת, שהלכה ותפחה במהלך השנים. לא היה תחום בו לא היה מסוגל להרצות הרצאה מלומדת ברמה שמעטים הפרופסורים המסוגלים לה.

אינטלקטואל ובדחן

בצד השכלתו האוטודידקטית היה גם ברוך כשרונות בכל תחום – בכתיבה, באיור, בגרפיקה – בלי סוף. הוא נמנה עם המייסדים של גלי צה"ל. עיצב את הצורה הגראפית של "העולם הזה" ואת סיגנון הכתיבה המיוחד בו. כתב פזמונים, ערך ותרגם וכתב ספרים (עד מותו כ-15 לפחות). רובם מקוריים ובקשת רחבה של תחומים. היה אינטלקטואל מובהק אבל גם בדחן מחונן שכתב פיליטונים והוציא לאור עיתונים סאטיריים. בין יצירותיו חוברות "בדיחות אשכול" שאפשר לומר עשו היסטוריה. הירבה לכתוב חמשירים ופרסם טורים קבועים כאלה בעיתונות היומית.

עולם התנ"ך

הכרתי את אורי בראשית שנות השישים. אורי ערך אז פרויקט של התנ"ך באמנות ובארכיאולוגיה שהודפס בדפים בודדים וחולק יחד עם "ידיעות אחרונות" בסופישבוע כמקדם מכירות. אני נתבקשתי לסייע בהפקת הפרויקט ובפועל הייתי מה שנקרא אז המביא לבית הדפוס.

לפרויקט היה עורך רשמי, פרופסור מפורסם מאד שמלבד שמו לא תרם מאומה לפרויקט. בפועל היה אורי מחבר הטקסטים, מאתר הציורים והאיורים, הגרפיקאי ואפילו הביצועיסט שהכין את הפילמים לדפוס האופסט (שהיה אז בחיתוליו).

פניה ליהדות

בעקבות עבודה זו נקשרה בינינו ידידות אמיצה שנמשכה עשרות שנים. נדמה לי שהייתה לי השפעה מסוימת, בעקבות שיחות ממושכות שקיימנו, לכך שאורי פנה בכיוון היהדות. הוא היה מוקסם מיצירות עגנון שאותן קרא פעמים רבות. הספר החשוב ביותר שכתב הוא "מכתם לעגנון" הכולל אוסף של פתגמים מתוך כתבי הסופר. צורף אליו גם מחקר מונומנטאלי על הכלב בלק ב"תמול שלשום".
למרבית הצער איש לא יכול עוד להשיג את הספר הזה שראה אור בהוצאת "ידיעות אחרונות" ספרי חמד. הוצאת שוקן איימה בתביעה על הפרת זכויות יוצרים. כל העותקים נאספו מן החנויות וככל הידוע לי הושמדו. בידי נמצא אחד העותקים הבודדים ששרדו.

פרוש להגדה

הוא כתב פרוש להגדה של פסח שהוא ממש מאיר עיניים. כתב שורה של ספרים על סיפורי חסידים, ספרים בענייני לשון, על הכל בכל מכל כל.

רוחב היריעה של השכלתו בא לביטוי תקופה ארוכה כשפרסם במוסף לספרות של "ידיעות אחרונות" שני עמודים מדי שבוע ובהם סקר את כל הספרים שראו אור באותו שבוע. הדיווח שמסר היה תמציתי וחכם. נתן מושג על הספר וחשיבותו ונתגלתה בו השכלתו הרחבה.

איך נכתב "יהושע"

זה היה כמה ימים אחרי תום מלחמת ששת הימים. ישבנו בדירתו עמוסת הספרים ברחוב גורדון בתל אביב, שנראתה יותר כספריה ציבורית מאשר כדירת מגורים. הגעתי לביתו כשעמד לסיים את כתיבת הפזמון בכתב ידו הנקי והבהיר.
שאל לדעתי על הטקסט שקריאתו הפכה את בשרי חידודין.
שאלתי את אורי: אתה כותב טקסט כזה? והוא השיב לי: זה התפרץ מתוכי כמעט בלי רצוני.

אורי היה רחוק מאד מתפיסת ארץ ישראל השלמה (מושג שנולד רק אז עם הקמת התנועה למען ארץ ישראל השלמה). היום היו אולי מכנים אותו שמאלן אך מעולם לא היה מה שאנו קוראים היום סמולן. מעולם לא התמכר לסם "התהליך המדיני" ופולחן האשמת ישראל ושנאת המתנחלים. הוא היה בעצם מפאיניק מן הסוג של לובה אליאב, שבאורח פרקטי לא ראה דרך לפתור את הבעיה עם הפלסטינים אלא על ידי הפרדה.

אורי גדל בחברה חילונית ומעולם לה היה דתי. הלוויה של אמו בדגניה, נערכה בנוסח הקיבוצי – ארון על הבמה בבית התרבות, עם שני נרות דולקים וחברים האומרים דברים לזכרה ודקת דומיה. אחר כך מובל הארון ב"סידור העבודה" על ידי שני חברי קיבוץ. בלי "צדק לפניו יהלך", בלי פרק תהילים. על שפת הקבר חטף אורי מידי את הסידור שהחזקתי ואמר קדיש.

אמר תהלים

כששכב על ערש מותו ביקרתי אותו בבית החולים תל השומר. ראיתי שהוא מחזיק ספר תנ"ך בידיו. הוא אמר לי, כדרכו, בלצון: אני אומר תהלים. אם לא יעזור זה בטח לא יזיק.
בפגישתנו האחרונה, כשכבר היה ברור שהיא אחרונה, אמר לי בלחש: אמור בשבילי תהילים.

ראה הערך אורי סלע בויקיפדיה

דגל בריטניה מכיל 3 צלבים וההמנון הבריטי קורא לאלוהים לנצור את המלכה. יש אנשים שאינם מרוצים לא מהדגל ולא מאלוהים וגם חלק מאזרחי בריטניה (הסקוטים), סבורים שהמלכה אינה המלכה הנכונה. ההמנון הצרפתי רווי תאורים אלימים ואמירות נגד " דם לא טהור" . ההמנון של דנמרק מדבר על כך שחרבו של מלך דנמרק מפלחת את קסדותיהם וגולגולותיהם של השוודים. איש לא מציע להחליף את ההמנונים הללו. רק את ההמנון של מדינת ישראל, " התקווה" , מבקשים לשנות כי הוא אנכרוניסטי, כי אינו לגיטימי, כי אינו מאפשר לאזרחי ישראל הערבים להזדהות עם תוכנו.

" אלה המבקשים זאת אינם מבקשים לשנות את ההמנון אלא את התקווה להיות עם חופשי בארצנו" .

את הדברים הללו אמר ד"ר אלכסנדר יעקובסון מן החוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית בדיון שנערך בתכנית " פופוליטיקה" . הנושא הועלה בעקבות סירובו של השר הערבי ראלב מג'אדלה לשיר את התקווה.

" לא מבינים מילים"

ראש הדוברים בדיון הייתה שמירה אימבר, קרובה רחוקה של נפתלי הרץ אימבר, מחבר  "התקווה" , שהיו לה כל מיני רעיונות איך לשנות את ההמנון. במקום נפש יהודי משהו כמו נפש אדם במקום עין לציון עין לשלום או משהו כזה. היא נתנה נימוק מוחץ: אנשים ששרים את ההמנון לא מבינים את המילים.

נדב העצני שהשתתף בדיון שאל: אם כך מדוע לא לבטל את השם השוביניסטי " ישראל" ולמה לא לבטל את חוק השבות הגזעני?

עצם הדיון הזה בערוץ ממלכתי מעיד על השחיקה ההולכת וגוברת בתודעה הציונית. לא של העם היהודי אלא של האליטות התקשורתיות המכתיבות את סדר היום שלנו.

מחקר חלוצי

כדאי אולי לחזור לשורשים ולשאול מי וכיצד הפך את "התקווה" להמנון הלאומי. האיש שערך מחקר חלוצי בנושא היה איש הזמר של ארץ ישראל, אליהו הכהן. הוא פרסם אותו במאמר שהופיע ב" עתמול" בנובמבר 1978. (פרטים נוספים על " התקווה" מצויים בספר " שיר שיר עלה נא" – תולדות הזמר העברי מאת נתן שחר. המחבר לא טרח לתת את הקרדיט לחלוץ המחקר של הזמר העברי).

נפתלי הרץ אימבר, חיבר את הגרסה הראשונה של השיר בשנת 1877 ביאסי שברומניה. הוא עלה לארץ ב-1882 ונהג לסובב במושבות ולהקריא משיריו. לא לפני שטעם מן הטיפה המרה שמאד אהב. מדי פעם היה מוסיף בית, משנה ומשפץ. את הגירסה הסופית חיבר בחדרו בירושלים, שקירותיו היו מכוסים שברי פסוקים ופניני לשון שעלו בדעתו במהלך יצירתו.

תפוצה מהירה

את השיר שנשא את הכותרת "תקוותינו" פרסם בספר "ברקאי" , שפורסם בשנת 1886 והפך בזאת לחלוץ משוררי העליה הראשונה. שירי "ברקאי" נפוצו במהירות בכל המושבות בארץ וגם הגיעו באמצעות העיתונות היהודית לתפוצות הגולה ומכולם השפיע ועורר התלהבות השיר "תקוותנו" , שבמקור היה בן תשעה בתים.

מאי שם הופיעה מנגינה שהתאימה למילות השיר וזה החל להיות מושר. תחילה בראשון לציון ולאחר מכן ביתר המושבות ועד מהרה הגיעו השיר והלחן לכל תפוצות הגולה.

המנון לא רשמי

השיר עבר שינויים רבים בנוסח וכן קוצר עד שנוצרה גרסתו המוכרת עד ימינו. התקליטים הראשונים של הזמר העברי היו הקלטות של התקווה והוא הפך להיות ההמנון הציוני עוד בטרם החליט על כך מישהו. בקונגרס הציוני השישי (1903) פרצה שירת "התקווה" מפי מאות המשתתפים באורח ספונטני ומאז הוא הושר בכל הקונגרסים. אך באורח רשמי לא הוחלט לקבוע את השיר כהימנון הציונות.

לאחר הכרזת המדינה ב-14 במאי 1948 במוזיאון תל-אביב בשדרות רוטשילד, השמיעה התזמורת הפילהרמונית (שכונסה לאולם שמעל לאולם בו הוכרזה העצמאות) את נגינת התקווה כשהנוכחים כולם מצטרפים לשירת ההמנון בהתלהבות.

כשהודיע בן גוריון בכנסת על תפיסת אדולף אייכמן קמו חברי הכנסת כאיש אחד על רגליהם ושרו את "התקווה" .

הצעות לתחליפים

במהלך השנים היו הצעות רבות לקבוע שיר אחר כהמנון. בתקופת העליה השניה התחרה על הכתר "תחזקנה" של ביאליק. הרב קוק חיבר את השיר "האמונה" על פי הלחן של התקווה. היו שהציעו את "שיר המעלות בשוב ה את שיבת ציון" ב-1967 הציע אורי אבנרי לקבוע את " ירושלים של זהב" כהימנון.

רק בב-10 בנובמבר 2004 כמעט 120 שנה לאחר ש"התקווה" ראתה אור החליטה הכנסת על "התקווה" כהמנון הקבוע של מדינת ישראל.

העם בחר בהמנון

על עצמתו של " התקווה" אומר אלי הכהן: " למעלה משלושה דורות הייתה התקווה השיר העברי המוכר ביותר בעולם היהודי והיא נישאה גם בפי יהודים שלא ידעו לומר משפט אחד בעברית. בפעם הראשונה אחרי אלפי שנים היה לעם היהודי כולו שיר עברי אחד משותף, שאיננו מן התנ"ך, מן הסידור או מן המחזור. "התקווה" הניעה את גלגלי הציונות יותר מאלף דרשות של מנהיגים ושליחים. כל עם היה מתקנא בהמנון שכזה, שצמח בתהליך היסטורי בלתי מכוון וללא התערבות יזומה. החוש העממי הטבעי, הבריא, הבלתי רציונלי חרץ את גורלו מעבר לכל החלטה פורמלית" .

עתה שוב עולים בשיח הציבורי קולות הקוראים לשינוי מילות ההמנון כדי שגם אזרחים לא יהודים יוכלו להזדהות עם תוכנו.

לאלה ייאמר: לא הכנסת אלא העם בחר בשיר הזה כהמנון שלו. לא הכנסת תקבע ברוב מקרי לשנות את ההמנון. ולאזרחי ישראל שאינם יכולים להזדהות עם מילות השיר אפשר לומר: יתכבדו נא ויעברו לאחת מן המדינות הרבות שמסביבנו שעם המנונם יוכלו להזדהות.

אם כבר לשנות אולי אפשר להחזיר כמה מן הבתים הנפלאים שהושמטו מן השיר המקורי, כמו שני הבתים המסיימים את השיר:

" כל עוד רגש אהבת הלאום

בלב היהודי פועם

עוד נוכל קוה גם היום

כי ירחמנו אל זועם"

" שמעו אחי בארצות נודי

את קול אחד חוזינו

כי רק עם אחרון היהודי

גם אחרית תקוותנו

" התקווה" כפיוט בטקסים דתיים

עד כמה השתרש ההימנון הלאומי בתודעת העם ניתן ללמוד מן העובדה שזהו אחד הטקסטים המודרניים הבודדים שחדרו לטקסים דתיים.

ד"ר אהרון ארנד מן המחלקה לתלמוד בבר-אילן, מספר כי בשני כתבי יד של יהודי צפון אפריקה מראשית המאה העשרים מובא "התקווה" כ"פיוט נאה" בצד פיוטים דתיים אחרים של כמיהה לירושלים וקיבוץ גלויות.

" התקווה" נדפסה גם בסוף ההגדה לפסח שהודפסה ב-1919 באי ג'רבה שבדרום טוניסיה. אופייני ש"התקווה" התחבבה על ידי היהודים שומרי המצוות שבצפון אפריקה אך נדחתה על ידי מתנגדי הציונות הדתיים באירופה שראו במלים "להיות עם חופשי" מעין כפירה. בהגדה הצפון אפריקנית מופיע עדיין הנוסח הישן של "התקווה" " עוד לא אבדה תקוותנו התקווה הנושנה לשוב לארץ אבותינו לעיר בה דוד חנה" .

גם בארצות הברית הודפסה התקווה בהגדות משנות העשרים. כאן הודפסו הבית הראשון המקורי והבית האחרון ולצידם המנון ארצות הברית. גם בהגדות שהודפסו בקהיר נכללה "התקווה", והוסרה רק עם פרוץ מלחמת השחרור.

בארץ ישראל נהוג לשיר את התקווה בכותל המערבי ובבתי הכנסת לאחר תקיעת השופר, בתום צום יום הכיפורים. בתפילות יום העצמאות משולבת התקווה, בטקסט או במנגינה, בחלק מן המחזורים שיצאו ליום זה .

מהו מקור הלחן

שנים רבות היו ויכוחים מה מקור המנגינה של השיר. מספר ההשערות היה רב מני ספור: ברכת הלל נוסח ספרד, תפילת גשם מהמאה ה-17 , לחן לפיוט " יגדל אלוקים חי" בנוסח יהודי רומא, שיר רועים סלאבי, שיר ילדים צ'כי ועוד. לבסוף ייחסו את המנגינה למולדבה של סמטנה בגלל הדמיון בין הלחנים.

מחקרו של הכהן העלה כי האיש שהתאים את המנגינה לשיר הוא איש העליה הראשונה שמואל כהן מראשון לציון שנטל לחן של שיר רומני בשם "העגלה והשוורים" .

ראה גם את המאמר "המעמד בו התקדש התקווה"