מדינות ערב הן המפגרות בעולם * השעור הגבוה ביותר של אנאלפבתיות וההשקעה הנמוכה ביותר בחינוך * אין אף אוניברסיטה ברמה בינלאומית * אין עיתונות חופשית, אין זכויות אזרח, מעט מחשבים, מעט אינטרנט * והם אוהבים את הרודנים שלהם (עד שכורתים את ראשיהם ומחליפים ברודנים אחרים) * מזרח תיכון חדש-ישן

מדינות ערב. מה שחסר להן זה השטח הקטן של ישראל (ויקישיתוף)

האירועים האחרונים – בטוניסיה, במצרים, בתימן ועכשיו בסוריה – עוררו תקוות כי הנה, או טו טו, הופכות מדינות ערב לדמוקרטיות. עיראק כבר " כזה כאילו" כמעט דמוקרטית. בעקבותיה יתמוטטו יתר הרודנויות הערביות כמגדל קלפים ומזרח תיכון חדש יפציע באופק.

חלומות באספמיה של המימשל האמריקני התמים ושל השמאל הישראלי ההזוי. אף אחת ממדינות ערב לא תהיה דמוקרטית. העם הערבי איננו עם אחד אלא מגדל בבל של שבטים העוינים אלה את אלה. הם אינם סובלים מיעוטים זרים בתוכם. בין אם אלה נוצרים, דרוזים או יהודים. השחיטה שם היא מחזורית.

כל המדינות הערביות והמוסלמיות – מאלג'יריה ועד טהרן – הן רודנויות, חילוניות או מוסלמיות אין הבדל. אין שום סיכוי שתהיינה דמוקרטיות.

מפגרות בכל

מה ששולל בעיקר כל סיכוי לדמוקרטיזציה ערבית הוא מצבן התרבותי והחומרי של המדינות הערביות.

שעור האנאלפאביתים במדינות ערב הוא הגבוה בעולם. ההשקעה בחינוך היא כעשירית מן ההשקעה במדינות המערב ובתוכן ישראל. התפוצה הממוצעת של ספר בכל מדינות ערב היא כאלף עד 3000 עותקים. אין במדינות ערב אפילו אוניברסיטה אחת בעלת רמה בינלאומית. מספר הפרסומים המדעיים מגיע לכ-2 אחוזים מכמות הפרסומים היחסית של פרסומים מדעיים במדינות מפותחות. שיעור ההשקעה במחקר ופיתוח הוא כ-0.2 אחוז מהתל"ג לעומת 2.35 בישראל ו-3 אחוזים ביפן. והתל"ג עצמו עלוב. והשכר לנפש כעשירית מן השכר הממוצע בישראל.

לא מייצרים כלום

מספר המחשבים במדינות ערב הוא 18 לכל 1000 לעומת ממוצע של 78 לאלף במדינות מפותחות. רק 1.6 אחוז מן האוכלוסייה מחוברים לאינטרנרט (לעומת כ-79 אחוזים במדינות מפותחות). אף מדינה ערבית איננה מייצרת אפילו מוצר אחד בעל איכות שניתן לשווקו בשוקי העולם.

אף מדינה ערבית אינה מכבדת זכויות אדם. באף מדינה ערבית אין תקשורת חופשית. באף מדינה ערבית אין מכבדים זכויות של מיעוטים ונשים.

אוהבים רודנים

למרות שמצבם הכלכלי של ההמונים הערביים הוא הירוד בעולם.  הערבים אוהבים את רודניהם. סאדאם חוסיין, גמאל עבדול נאצר, אנואר סאדאת, יאסר ערפאת, ואפילו המלך חוסיין היו שליטים אהובים בחייהם וגם לאחר מותם. למרות שכל אחד מהם, הרג יותר ערבים מאלה שנהרגו בכל המלחמות עם ישראל. למרות שהם דנים את עמיהם לפיגור נצחי, לרעב, לדיכוי ולבערות. גם את מובארק אהבו אך הוא לא הספיק למות או להרצח לפני שיפסיקו לאהוב אותו.

הפרשן האמריקני ראלף פיטרס הסביר פעם את התופעה הזו במאמר ב"וושינגטון פוסט" : " זהו סימפטום של רגשות התסכול של חברה שהייתה פעם תרבות גדולה ואשר נחרבה עד היסוד. חוסר היכולת של הערבים להתמודד עם המערב בתחום כלשהו הדורש מאמץ הוא בעל השפעה הרסנית על הפסיכולוגיה שלהם. הם מיואשים וזקוקים נואשות להאשים מישהו בעליבות שלהם. אילולא היה להם את ארצות הברית וכמובן את ישראל כדי להאשים היו צריכים לשאול עצמם איך קרה שהגיעו למצב עלוב כזה" .

והעיתונאי הערבי-נוצרי-אמריקני ג"וזף פארח אומר כי אין הבדל בין המשטרים המוסלמים הדתיים למשטרים הערביים החילוניים. המשותף לשניהם הוא אידיאולוגיה " איסלאמו פשיסטית" .

כל מה שנאמר על כלל מדינות ערב מתייחס גם לרשות הפלשתינאית ולמדינה שתקום שם חלילה. מפת הדרכים ותוכנית ההתנתקות מבוססות על חלומות באספמיה.

מאמר זה נכתב ופורסם במארס 2005  בעקבות המהפכה הכאילו דמוקרטית בלבנון. הוא עודכן בעקבות ארועי מארס אפריל 2011 ונשאר אקטואלי כמו בעת שנכתב

ז.ג.

========================================================

הרב שקיים ישיבה בגרמניה הנאצית

גירסה מורחבת של כתבה זו ראה

http://www.zeevgalili.com/?p=1666

אתר " אש תורה" :

(www.aish.co.il)

=========================================================

תכנית דוברת בעקבות צ'פלין

עברנו דירה. ראה

===========================================

ראה "איך קם דור הכיפות הסרוגות"

" הגיע הזמן שנפסיק להניף את דגל אחדות העם והממלכתיות * להפסיק להתבכיין ולהתחנן למשאל עם * העקירה היא מעשה גזעני, הפוגע בשבט שלנו ויש להאבק בה בשיטות של מרטין לותר קינג * חובשי הכיפה המשתפים פעולה עם התכנית הם כמו הכושי המתרפס "הדוד תום" " * דעה מקורית של חובש כיפה, חקלאי, המגדיר עצמו שמאלן טהור

יהושע (סידני) פריש, בן 56, מגדיר עצמו " שמאלן טהור" . לא שמאלן בנוסח הישראלי, הוא מדגיש. שמאלן אמיתי לפי הגדרתו מאמין שלכל אדם זכויות בסיסיות. גזען הוא כל מי שמפלה אדם בגלל צבע עורו, דתו, מינו, או לאומיותו.

יהושע פריש

הרשות הפלשתינית, הוא אומר, היא ארגון גזעני, הואיל והיא תובעת שכל שטח שיועבר אליה יהיה נקי מיהודים. גם כל " שמאלני" ישראלי, התומך במדיניות זו, הוא גזען. יוסי שריד, א.ב. יהושע, עמוס עוז, ושמאלנים ישראלים אחרים אינם שונים מכל גזען מצוי בדרום ארצות הברית.

יהושע פריש נולד בארצות הברית להורים ניצולי שואה. הוא חונך בבני עקיבא והיה מזכיר ארצי של הארגון שם. עלה ארצה עם גרעין של התנועה בשנת 1972. כיום הוא מתגורר במושב בני דרום שממזרח לאשדוד. לולן, חקלאי בדם, נשוי, אב לחמישה וסב לחמישה. הוא מגדיר עצמו אדם מתון, הממוקם בדעותיו הפוליטיות בנתיבות שלום. אך קלות הדעת בה החליטו הכנסת והממשלה הניעה אותו להרים קול. ואלה הדברים שהוא אומר.

לותר קינג כמשל

" כיליד ארצות הברית אני מבקש להעלות כאן מושג אמריקני . זהו המושג " הדוד תום" ((UNCLE TOM, הלקוח מן הספר " אוהל הדוד תום" (ראה מסגרת). זהו מושג המסמל את הכושי השפוף, הכנוע, ללא עמוד שדרה. הכושי שמאפשר לאיש הלבן לדרוך עליו ולרמוס אותו.

" העבדים הכושים שוחררו לכאורה בשנת 1865, אך עבדותם הנפשית נמשכה עוד שנים רבות, והאדם הלבן המשיך לרמוס אותם. עד שקם כומר שחור, מרטין לותר קינג, והכריז שהשחורים אינם מבקשים לקבל זכויות – הם דורשים אותן. הוא אירגן מרי אזרחי לא אלים. הקרב נגד הלבנים היה ארוך וקשה. למרות שלותר קינג וההמונים שהלכו אחריו לא הפעילו אלימות היה המאבק כרוך בקורבנות רבים. אולם בסופו של דבר הצליח. הכושים זכו להכרה בני חורין ושווים לזולתם.

" מרטין לותר קינג נרצח בידי מתנקש לבן, אבל היום הוא נחשב גיבור לאומי ויש חג רשמי לזכרו" .

השבטיות בישראל

" במדינת ישראל, יש "שבטים" רבים: רוסים, חרדים, אשכנזים חילוניים, ערבים, ספרדים וכן השבט שלנו – הדתיים הלאומיים. כל שבט עומד על זכויותיו, חוץ מהשבט שלנו. אנו מניפים דגלים של "אחדות העם", "להיות גשר" ו"ממלכתיות".

" והתוצאה? בעוד כמה חודשים, השבט השולט, האשכנזים החילוניים, בהסכמת השבטים האחרים, הולך לגרש חלק מאיתנו מבתינו ומיישובינו. להרוס או להעביר למשפחות השאהידים את בתי הכנסת שלנו. לנפץ את בתי הקברות שלנו. בין היתר את קברו של יוחנן הילברג ז" ל מנצר חזני, שנפל באסון השייטת.

" ומה אנחנו עושים? אנחנו יוצאים להפגנות, ומבקשים "משאל עם", ומותחים שרשרת אנושית, ומכריזים ש"האהבה תנצח". במקום לקחת את גורלנו בידינו, אנחנו בוכים: "זה לא פייר"; "אריק שרון נבחר על מצע אחר ושינה את דעתו"; "לא בסדר"; "לא יפה".

" הדוד תום" שבתוכנו

" ונחזור לרגע ל uncle Tom. חשבתי שהדוד תום מת. לצערי, לא כך הדבר. הוא פשוט עזב את קנטאקי ועלה ארצה. ופה בישראל, כמו ישראלי טוב, הוא עיברת את שמו. קוראים לו יונתן בשיא והוא אחראי על הפינוי. ואחר כך הוא התגייס לצה" ל ושוב עיברת את שמו, וקוראים לו אלעזר שטרן, והוא מפרק את יחידות ההסדר. ואז הוא מצא עבודה בעיתון מעריב ושוב עיברת את שמו. וקוראים לו חנוך דאום.

" ויש עוד כמה Uncle Tom, חובשי כיפות סרוגות, המתנדבים לצאת לגוש קטיף ולסלק במו ידיהם את היהודים משם. "הדוד תום" חי וקיים במדינת ישראל, בתוככי השבט הדתי לאומי" .

נשתנו כללי המשחק

" רבותי, חבל שבשביל להמחיש מה צריך לעשות בעת הזו, אני נאלץ להביא כדוגמא שחור עור מהמאה הקודמת. אבל אין ברירה. כשהשוטרים הלבנים באו אל המפגינים השחורים ושיסו בהם כלבי זאב אימתניים, השחורים לא נהגו באלימות אבל הם גם לא אמרו "האהבה תנצח" ו"רוצים משאל עם".

" לדעתי, אנחנו צריכים לבוא אל אריאל שרון ולומר לו שעד עכשיו היינו מוכנים להשתתף ב"משחק הדמוקרטי". אבל כעת נגמרו המשחקים. מכאן ואילך, אנחנו נגד משאל עם, אפילו אם אתה בעצמך תביא הצעת חוק כזו. ניפגש ביום הפקודה בגוש קטיף. ואז נצטרך להיערך בנוסח מרטין לותר קינג. " יש לי כמה רעיונות לגבי ההיערכות הזו, אבל זה לא הזמן והמקום להעלות אותם. אולם באופן מיידי יש לזנוח את התביעה למשאל עם ולפתוח מייד את ערוץ 7 מחדש.

" רבותי, למשך החודשים הבאים, בואו ונהיה ניו יורקים –

בואו נחגוג את MARTIN LUTHER KING DAY ברוחו וכהלכתו" .

האשה הקטנה שחוללה את המלחמה הגדולה

הספר " אוהל הדוד תום" הוא מן הספרים הבודדים בהיסטוריה שעשו היסטוריה. הוא היה בין הגורמים שהשפיעו על דעת הקהל והניעו למלחמת האזרחים בארצות הברית (1861)

מחברת הספר היא הריאט ביצ"ר סטו. נולדה ב-1811 בעיירה קטנה בקונטיקט. אביה היה כומר שקרא לבתו מדי יום את כתבי הקודש עד שידעה אותם על פה. בבית אביה ספגה את ההתנגדות העזה לעבדות.

בהיותה בת 40, כשכבר הייתה אם לשישה ילדים, החלה לכתוב את " אוהל הדוד תום" . זה החל כסיפור בארבעה המשכים, המתאר את מצוקתם של העבדים הכושים, שהתפרסם בכתב עת קטן. ארבעת ההמשכים התרחבו ל-40 ונכרכו לספר בחודש מאי 1852. תוך שנה נמכרו באמריקה מיליון עותקים ועוררו זעזוע עמוק בלב הקוראים.

לאחר תום מלחמת האזרחים נפגשה הסופרת עם הנשיא אייב לינקולן שכינה אותה " האישה הקטנה שחוללה את המלחמה הגדולה" .

הריאט ביצ'ר סטו

הדעות על ערכו האמנותי של הספר חלוקות. אך אין חולק על השפעתו האדירה לא רק לפני מלחמת האזרחים אלא עד ימינו אלה. הספר תורגם לעשרות לשונות, הומחז והוסרט עשרות פעמים. שמו של הספר היה לשם נרדף למלחמה לצדק ו" הדוד תום" הפך (בפי שחורי עור) כינוי למי שמתרפס בפני אדוניו. הספר תורגם לראשונה לעברית ב-וארשה ב-1896 ומאז תורגם פעמים רבות.

==============================================================

חוק פינוי פיצוי קיבוץ שפיים

כדאי אולי לעשות ניסוי קטן, מה שקוראים בשיטות מחקר " קבוצת ביקורת" . לחוקק חוק לפינוי-פיצוי ישוב קטן, או שכונה עירונית במרכז הארץ. כפר שמריהו למשל, או אפקה, או צהלה, או רמת אביב ג", או קיבוץ שפיים.

קיבוץ שפיים הוא אולי יעד המתאים לניסוי. שוכן במרכז הארץ, כחמישה קילומטרים צפונית להרצליה, שטחו קרוב ל-5000 דונם. זו אדמת מדינה ששווה מיליארדם. אפשר להזיז את הקיבוץ ממקומו בשביל יעד לאומי חשוב. למשל: מפעל גדול להמתקת מי ים.

קל מאד. מחוקקים חוק פינוי-פיצוי בכנסת. מאמנים את יחידות צה" ל והמשטרה לביצוע המשימה ומבצעים. הקיבוץ יוקף גדרי תיל ויוכרזו שטח צבאי סגור, אין יוצא ואין בא. מי שיפר את הצו צפוי לעונשים שייקבעו בחוק.

שמאים יעברו מבית לבית ויקבעו את ערכו על פי השטח, המיקום ומצב המבנה. ביום הקובע ינתקו את המים והחשמל. התושבים ייקראו לצאת מבתיהם ולפנות את השטח. מי שיתנגד יזכה לטיפול מיוחד של היחידות שאומנו לכך. על כל חבר קיבוץ יופעלו ארבעה חיילים או שוטרים מצוידים באזיקים. הם יועברו בכוח לאוטובוסים וייאזקו באזיקים כדי שלא יעשו צרות בדרך.

מי שיתפנה מרצון יקבל כסף ויישלח לחפש דירה במקום אחר. אם הקיבוץ ירצה לעבור בשלמות יוכל לקבל מקום בנגב. מי שיתנגד יוענש כדין – קנסות, מאסר, ביטול הזכות לקבל פיצויים.

=============================================================

מכירה כללית של ההתנחלויות

המעלה החשובה ביותר של " חוק פינוי פיצוי" היא התקדים שהוא יוצר והניסיון שנרכוש. כמה שווה כל בית וכל חממה. מה מחירו של לול וכמה מגיע על חלקת אדמה. מה הן זכויותיו של מתנחל בודד וכמה מגיע לו אם הוא בעל משפחה. איך מכמתים את השווי של עשר שנים בהתנחלות וכמה מגיע למי שכאן נולדו נכדיו ונקברו אבותיו. את הכל יחד שמים בחבילה אחת, כולל הוצאות הובלה, צער, שבת ובושת. מקבלים משהו כמו 300 אלף דולר בממוצע.

כשחושבים על זה בהיגיון זה ממש סכום מגוחך לעומת התועלת שעבודת היסוד הזו מבטיחה לעתיד. תכפילו את הסכום הזה בתושבי הגולן וכבר יש לנו גולן נקי מיהודים. גם פינוי כל היהודים מכל שטחי יהודה ושומרון כבר לא נראה מי יודע מה במחירים האלה. במיוחד כשיעברו לתחשיב סיטוני. יותר מזה. חבר הכנסת אפרים סנה כבר מצא מיליארדר ממדינות המפרץ המוכן לקנות את ישובי הפיתחה, בכמה עשרות מיליוני דולרים. כך שעוד יתברר שמכל פינוי כזה נצא ברווח.

אבל עיקר העיקרים הוא פתרון הקבע. במחיר כזה אפשר הרי לפנות את כל מדינת ישראל. תכפילו 300 אלף דולר במיליון וחצי משפחות ותקבלו סכום שהוא לא בשמיים. שישו ושמחו יהודים. יש פתרון לבעיה היהודית במזרח התיכון.

=============================================================

סיריל קרן שוב מאחוריך שרון?

רחובות הערים מוצפים עכשיו בכרזות: " שרון, העם איתך – תמשיך" . סיקרן אותי לדעת מיהו העם הזה שעומד מאחורי שרון. למה העם הזה לא שולח פקס, או דואל, או כותב מכתב. אפשר גם סתם להרים טלפון, זה הרבה יותר זול. ובסקייפ זה חינם אין כסף. למה העם צריך להוציא הון עתק על שלטי ענק.

בדקתי אצל מנהלי קמפיינים ואמרו לי כי שלט אחד עולה בממוצע אלף עד אלף ומאתיים דולר ל-10 ימים. אם מציבים מאות שלטים המחיר יכול לרדת ל-550 ואפילו ל-350 דולר. מובן שלשלטי ענק, כמו זה המוצב בכיכר " עלית" ברמת-גן, יש מחירים מיוחדים. לא ספרתי את מספר השלטים. אבל בהנחה שכל העם באמת עומד מאחורי שרון, אז מדובר ב-500 עד אלף שלטים. אולי יותר. כלומר: מדובר בהוצאה של 250 אלף עד 350 אלף דולר לפחות. ואם השלטים יישארו 20 ו-30 יום ההוצאה כבר עשויה להתקרב למיליון דולר ויותר.

למי יש כל כך הרבה כסף כדי להכריז הכרזה פשוטה כל כך?

פתאום עלה בי חשד שלא העם עומד מאחורי שרון. אולי מישהו אחר. האם זה יהיה ניחוש פרוע להגיד שאולי זה הבן האהוב עומרי? . אם כן, אזי מדובר באמת בבן נאמן, אם הוא מוציא מכיסו סכום כזה. אבל, רגע, מאיפה הכסף. אולי הלוואה מגלעד, מן הכספים שקיבל על הייעוץ שנתן לדודו אפל? אולי. ואולי נשאר קצת מהכספים של סיריל קרן? ואולי יש עוד איזה סיריל קרן?

אם כך הדבר צריך לשאול את עמרי: עוד לא גמרת עם כתב האישום הנוכחי ואתה שוב מסתבך?

============================================================

שמות מבצעי צה"ל

לכל מבצע של צה" ל יש שם. לקראת מבצע העקירה מגוש קטיף נבחר שם מקורי: " כזוהר הרקיע" . האם זה המחשב שברוב טיפשותו שלף צרוף זה באורח מקרי? או שמדובר באווילות אנושית? מישהו טרח להגיד למתכננים ש" כזוהר הרקיע" לקוח מתפילת " אל מלא רחמים" . ואז נתקבלה החלטה לא פחות מטומטמת. לקרוא למבצע " שבת אחים" . אולי כדי שהמפונים יפזמו " הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד" כשיובלו כבולים באוטובוסים למקומות הריכוז.

לא ברור למה לא נשארו המתכננים צמודים לסידור התפילה. יש שם שפע של שמות יצירתיים למבצע כזה: " עלינו לשבח" , " אשרי יושבי ביתך" , " זה כפרתי" , " יתגדל ויתקדש" , " שינאת חינם" , " לכל העם בשגגה" , " יעצנו רע" , " ריצת רגלים להרע" .

נדמה לי שאפשר לשרטט את דמותה של המדינה לפי שמות מבצעי צה" ל. בעבר נקבעו השמות על ידי בני אדם, והשמות שבחרו משקפים את שעור קומתם הרוחני. מבצעי צה" ל במלחמת השחרור שואבים מלוא החופניים מן התנ" ך. מבצע נחשון (פריצת הדרך לירושלים); מבצע יפתח (שחרור הגליל העליון המזרחי); מבצע חירם , נפתלי, יפתח, חמץ, יבוס, אברהם, ברק, יואב, לוט, אסף ועוד.

גם בתקופה שלאחר מלחמת השחרור ניתנו למבצעים, לפעולות תגמול ולתכניות שמות דומים: בני שחץ, ברנע, דוד, יוטבת, לשבור שבר, מקבת, עשיו, פלשת, צפע ועוד הרבה עד מלחמת קדש/

בסוף שנות השישים ארעה תקלה חמורה לאחר ששתי יחידות שונות נתנו שם זהה לשני מבצעים. בעקבות זאת הוחלט למסור את קביעת שמות המבצעים למחשב. ניתנה הוראה חד משמעית האוסרת על מפקדים בצה" ל לבחור שמות למבצעים.

למאגר גדול במחשב של אג" ם הוזנו אלפי מילים, בודדות ובצמדים, והמחשב העלה מדי פעם צרופים אקראיים לגמרי, בלי קשר בינם לבין אופי המבצע.

שנים רבות היו שמות המבצעים סודות שהצנזורה הצבאית מנעה פרסומם. אך ככל שהתקשורת חדרה יותר ויותר לצה" ל חזרו להפעיל את המוח האנושי, כדי להמציא שם שישמש גם להסברה. כך למשל השם המקורי למלחמת לבנון היה " אורנים" והוא הוחלף ל" שלום הגליל" , שהסביר את מטרות המבצע. השם הזה הפך לרועץ כשנתברר שהארבעים הקילומטרים שמצפון לגליל מתקרבים במהירות לגבול טורקיה. כך קרה גם למבצע " דין וחשבון" . האיש שקבע את שם המבצע סיפר לי כי המבצע התכוון לומר שעושים דין (נקודה) וחשבון. כלומר נקמב ברוצחי יהודים (בהתקפת קטיושות). בתקשורת קלטו זאת כ" דין וחשבון" דו" ח, כאילו מדובר בדוח של מס הכנסה. גם שם מבצע " חומת מגן" נקבע על ידי מישהו במטכ" ל כי הרי המחשב עשוי היה להוציא שם כמו " מזרח תיכון חדש" .

============================================================

שרון מראיין את יצפאן

אלי יצפאן הוא חקיין מעולה. הוא מצליח לחדור לתוך הדמות – לא רק במראה החיצוני, שפת הגוף וגוון הקול. הוא חושף את אופיה. הטקסטים שהוא שם בפי דמויותיו אינם מי יודע מה. וגם זה חלק מן העניין. הוא מדבר כאילו צרפתית או גרמנית או כל שפה אחרת באוסף צלילים חסרי מובן. וכשגיבוריו מדברים בעברית פלצנית זה נשמע אותו דבר. לפעמים החיקויים שלו הפכו סימן הכר לדמויות שהוא מחקה. למשל פרצי הצחוק העצורים של שרון הם המצאה של יצפאן ולא צורת דיבור של שרון.

קרה לי לא פעם שזיפזפתי בין הערוצים וכשהגעתי לערוץ של יצפאן חשבתי לרגע שמדובר במהדורת חדשות. כך קרה לי גם בשבוע שעבר, אבל בהיפוך. הגעתי לערוץ יצפאן וחשבתי שזה עוד חיקוי ונתברר שהפעם זה הדבר האמיתי. שרון לא היה חיקוי אלא שרון ממש ולידו המראיין, מרכיב משקפי שמש, בלתי מוכר במבט ראשון. זה היה יצפאן. השניים דיברו על כבשים, על מזון ודיאטה ופה ושם הייתה איזו שאלה בענייני דיומא.

מדינת ישראל עומדת בפני אירוע טראומטי. " רכבת ההתנתקות שועטת קדימה" (ניסוח של אלכס פישמן, ידיעות אחרונות). לראש הממשלה אין זמן לדבר עם הציבור אז הוא מתראיין בתוכנית בידור.

לא יכולתי להימלט מן המחשבה שממשלה בראשותו של יצפאן היתה אולי ממשלה רצינית יותר מן הממשלה

יצפאן מראיין את שרון או להפך

פרופסור בטכניון הטיל על תלמידיו לתכנן צינור להעברת דם * התלמידים התלהבו מן המשימה וכשהגישו את עבודותיהם  כולם נכשלו * בעקבות הניסוי התחילו ללמד בטכניון לימודי הומניסטיקה.

לפני זמן פרסמתי כאן את הסיפור הבא:

הסיפור הזה נשמע כמו אגדה אורבנית. אך הוא אמת לאמיתה (לפחות כרעיון). שמעתי אותו מפיו של פרופסור פרנץ אולנדרוף, בראיון שקיימתי עמו בראשית שנות השישים. [הייתי אז כתב לעניני מדע של עיתון "הבוקר"]

פרופסור פרנץ אולנדורף [יח"צ הטכניון]

אולנדורף, יליד ברלין (1900), עלה לארץ בשנת 1937, הצטרף לסגל המורים בטכניון ולימד בו 44 שנים ברציפות. אולנדורף פרסם מחקרים חשובים בתחומים של ביו-פיסיקה, ביו-אלקטרוניקה וביו-רפואה. על מחקריו זכה בפרס ישראל למדעים מדויקים בשנת 1950.

בצעירותו פירסם אולנדורף עבודה שעקרונותיה הביאו בשלב מאוחר יותר להמצאת הראדאר. בין היתר פיתח גם נוסחה שהביאה לשיכלולו של המיקרוסקופ האלקטרוני.

ראיינתי אותו על פיתוח שעורר אז תקוות רבות: מכשיר שיאפשר לעיוורים לראות. הרעיון היה להתקין עין אלקטרונית שתעביר מראות אל המוח באמצעות אלקטרודות.

אף שבאתי לראיין את אולנדורף בתחום המחקר שלו הוא העדיף להקדיש את רוב שיחתנו לנושאי חינוך. חשוב יותר לדבר על חינוך – אמר לי. אולנדורף עסק בחינוך בבית ספר יהודי בברלין, לאחר שהודח ממשרתו האקדמית עם עליית היטלר לשלטון. הוא עבר עם בית הספר לירושלים בשנת 1934 וחזר לגרמניה כדי לטפל בהעברת ילדים לארץ ישראל במסגרת עליית הנוער. לארץ חזר סופית ב-1937.

פרוייקט הצינור

במהלך שיחתנו סיפר לי, בין היתר, את הסיפור אותו ייחס לאחד הפרופסורים, או לנשיא הטכניון דאז. לפי הסיפור הטיל אותו פרופסור על תלמידיו תרגיל שנועד כאילו לבדוק את יכולתם המקצועית. הוא ביקש מהם לתכנן צינור שנועד להעביר דם מחיפה לאילת.

הסטודנטים, חרוצים ומוכשרים, התיישבו ליד לוחות השרטוט, חישבו חישובים באמצעות סרגלי הלוגריתמים (מחשבנונים ומחשבים עדיין לא היו אז) והכינו תכניות מפורטות. בדקו את מתווה הצינור והמצב הטופוגרפי לאורכו. מה צריך להיות אורך הצינור וקוטרו. בדקו מהי צמיגות נוזל הדם וההרכב הכימי שלו. האם הוא עלול לגרום לקורוזיה בצינור. בדקו חומרים שונים המתאימים לעמידה בקורוזיה כזו. בחנו את מהירות הזרימה ואת הלחץ בתוך הצינור. החרוצים שבהם בחנו גם אפשרות של נקב או חבלה בצינור, ומה יקרה אם הדם ייצא לאטמוספרה.

רגישות מוסרית

כשסיימו הסטודנטים את מלאכתם והגישו את עבודותיהם הודיע אותו פרופסור לתלמידיו כי כולם נכשלו.

והוא הסביר: "לא ביקשתי לבחון את היכולת שלכם לתכנן צינור דם, אלא לבחון את הרגישות המוסרית שלכם. איש מכם לא שאל מדוע צריך צינור להעברת דם מחיפה לאילת, של מי הדם הזה ומי שפך אותו" .

כשפרסמתי את הסיפור לא ידעתי אם אכן התרחש  במציאותו, או רק משל היה.

סיפור אמיתי ולא אגדה

אך בעקבות הפרסום הגיע אלי גל מכתבים ממנו למדתי כי הסיפור אמיתי והאיש שיזם את הפרויקט המצמרר  היה פרופסור חיים חנני.

אינג'ינר יעקב אלעזר [צילום: זאב גלילי]

יוזמה של פרופסור חיים חנני

ואלה דבריו של יעקב אלעזר:

"פרופסור חנני התמנה משנה לנשיא הטכניון בשנת 1961. עם מינויו הציע להנהיג לימודי הומניסטיקה בטכניון. הפרופסורים צחקו: אין מספיק זמן ללימוד המקצועות העיקריים ואתה רוצה לגזול זמן ללימודי הומניסטיקה, אמרו לו.

"החליט פרופסור חנני לעשות מעשה. כינס מאה סטודנטים באולם אחד והציג לכולם מבחן שכלל שאלה אחת בלבד: לאיזו אינפורמציה טכנית אתה זקוק, כדי לתכנן צינור להעברת דם מאילת לאשדוד.

פרופסופסור חיים חנני בתקופה שהיה משנה לנשיא הטכניון (צילום: קשרי ציבור)

"הסטודנטים שאלו שאלות על אורך הקו, הטופוגרפיה, האם יש זרמים חשמליים בקרקע שיגרמו להקרשת הדם, ועוד שאלות טכניות לרוב. איש לא שאל לאיזו מטרה צריך להעביר דם. חנני הביא את תוצאות המבחן לסנאט של הטכניון. הפרופסורים נזדעזעו והסנאט החליט להנהיג לימודים הומאניים. חנני הביא שורה של מרצים בתחומי קולנוע, משפט, היסטוריה וספרות. בין היתר הביא את ד"ר ישראל אלדד (אביו של ח"כ אריה אלדד), שהיה חבר מרכז לח"י בתקופת המלחמה בבריטים, מתרגם כתבי ניצ'ה לעברית ומגדולי אנשי הרוח של התנועה הלאומית. אלדד לימד את שירי אורי צבי, פרקי תנ"ך, תולדות המחתרות ועוד. הוא זכה לנוכחות סטודנטים הגדולה ביותר בקמפוס.

חנני ישב בכלא

"פרופסור חנני עלה לארץ מפולין בשנת 1935. בשנים הראשונות לא הצליח להיקלט באקדמיה, היה עובד ספריה, מורה בבית ספר, פקיד מזכירות כספית ועוד. כבוגר בית"ר פולין התגייס לאצ"ל ותרם את דירתו להפעלת המשדר שאצ"ל החל להפעיל.

בשנת 1937 הוא נעצר על ידי הבריטים והושלך לכלא, בו היו כלואים גם פושעים פליליים. באחד הימים נודע לאסירים כי בתו של "רב האסירים" , הרב ר' ארי'ה לוין,שהייתה בהריון מתקדם, לקתה בארוע מוחי, הפכה צמח ואפסו סיכוייה לחיות. למרות מצב בתו הגיע הרב לכלא בשבת כדי לקיים תפילה עם האסירים. בעת קריאת התורה קם אחד האסירים הפליליים, מולכו שמו, והכריז : אני מנדב שנתיים מחיי למען הצלתה של הבת. אותו מולכו, היה קצב שישב בכלא על רצח שני ערבים שמכרו לו בשר פיגולים. למרות שלא ברור אם היה בסיס כלשהו בהלכה או במנהג לנכונות לנדב שנות חיים, מיהרו גם אסירים אחרים לנדב שנים מחייהם. חיים חנני הצטרף למנדבים והודיע כי הוא מנדב את כל ימי חייו למען הצלתה של בת הרב.

"ואכן נעשה נס. הרופאים הצילו את חיי התינוק בניתוח קיסרי. אחרי כמה שבועות קמה האם ממיטתה בריאה ושלמה.

"חנני הסביר את נכונותו לנדב את כל חייו באמרו שהיה בטוח שהבריטים יחזיקו אותו בכלא כל החיים. הוא שוחרר אך לאחר כמה שנים נעצר שוב והפעם נשלח עם יתר גולי המחתרת לאריתריאה וקניה. הוא חזר ארצה לאחר הקמת המדינה.

"הוא טיפס במהירות בסולם האקדמי, בארץ ובעולם. בשנת 1969 נתמנה לרקטור אוניברסיטת באר שבע".

עד כאן סיפורו המופלא של יעקב אלעזר. [ נפטר בשנת 2000]

יעקב אלעזר בארכיון שלו (צילום: זאב גלילי)

מי הגה את הרעיון

הקורא משה  (מוזס) פינקל העביר לי את התוספת הבאה ואת צילום אביו:

"הסיפור נכון אך לוקה במספר פרטים. היוזמים של "צינור הדם" היו אבי המנוח, פרופ' חיים יעקב פינקל בעצה אחת עם פרופ' חנני. חנני היה אז משנה לנשיא הטכניון ואבי היה אחראי על מבחני הכניסה. המבחן נעשה במסגרת מבחני הקבלה לטכניון בשנת 1961 או 1962. לימודים הומניסטיים בטכניון החלו רק כעבור מספר שנים ביוזמתו של אבי בעת שהיה משנה נשיא הטכניון לעניינים אקדמאים (במסגרתם אף הוקמה תזמורת הטכניון בה אבי ניגן באבוב). לצורך שכנוע הסנט הציג אבי את המבחן אשר ערכו הוא ופרופ' חנני מספר שנים קודם".
10.10.10

פרופ' חיים יעקב פינקל (באדיבות משפחת פינקל)

ראה

"משאל עם ודמוקרטיה"

נחום שפר, יליד קיבוץ תל-יוסף ,מלח הארץ,  נענה ב-1971 לקריאת המדינה ליישב את חבל ימית והיה ממקימי " שדות" * במהלך הפינוי נפצע קשה * " זה פצע נפשי שלא הגליד" * שיקם עצמו בהקמת מושב עין הבשור * קורא למשאל עם ולהפסיק את ההסתה נגד המתיישבים * " הם טובי בניה של הארץ"

נחום שפר, בן 64, אב לשלושה ילדים, ממפוני חבל ימית, משווה את העקירה הצפויה של מתיישבי גוש קטיף לצונאמי.

" המראות הקשים ביבשת אסיה" , הוא אומר, " עדין חקוקים בזיכרוננו. מראות של אנשים שעולמם נחרב. העולם כולו התגייס לסייע לניצולים.

" ואצלנו? כשמדובר בהריסת בתיהם וחלומותיהם של אחינו עומד הציבור מהצד. לא רק שלא תומכים, מעודדים ומחבקים אלא מתעמרים באלו שהכי זקוקים עכשיו לסיוע" .

 

נחום שפר

שפר הוא מה שנוהגים לכנות " מלח הארץ" ולא כמליצה. נולד בקיבוץ תל יוסף וגדל בקיבוץ בית השיטה. לאחר שחרורו מן הצבא התגייס לסייע לקיבוץ הצעיר " נווה אור" , חי כמה שנים עם משפחתו בקיבוץ בית גוברין. בשנת 1971 נחלץ לקריאת המדינה והמוסדות המיישבים להקים את ישוב " שדות" בחבל ימית. עשר שנים לאחר מכן נעקר ובנה את חייו מחדש במושב עין הבשור.

על מה שעבר עליו סיפר ביום עיון שנערך בימים אלה בקיבוץ יפעת. הכנס נערך לזכרו של שר החקלאות לשעבר, חיים גבתי, בנושא ההיבטים ההתישבותיים של הניתוק.

ואלה עיקרי דבריו:

" פצע שלא הגליד"

" כל מה שיש לי לומר בהקשר זה, נאמר בדם ליבי וכל התעסקות בעניין מגרדת פצע שמעולם לא הגליד. אני חש חובה מוסרית לומר את הדברים בקול רם, על מנת להתריע מפני הטרגדיות הצפויות, אם לא נדע לטפל נכון בעקורים של שנת 2005.

 

כרזה של חבל ימית מלפני החורבן (ויקיפדיה)

בשנות ה- 70 התגבשה התוכנית לעיבוי הגבולות – ברמת הגולן, בבקעה ובמרחבי סיני. ממשלת ישראל, בראשות גולדה מאיר ובסיוע תנועת המושבים, הובילו את התוכנית כולה עד שלבי הביצוע. התנועה גייסה את מיטב בנייה וגיבשה "נבחרת", אשר החלה להתכונן למבצע.

מעשה חלוצי

הסבירו לנו בצורה חד משמעית שנרקמת תוכנית רבת היקף של ישוב צפון סיני מקו ניצנה ועד רצועת החוף של אל-עריש. התיישבות מסיבית, שתשמש חיץ ביטחוני בינינו לבין המצרים.

לכל המשפחות הראשונות שעלו על הקרקע של מושב שדות ניתן ציוד אישי וציוד חקלאי ביד נדיבה. המסר הברור שקיבלנו היה שמדובר במעשה חלוצי, חשוב מאין כמוהו לביטחון המדינה" .

יצירת יש מאין

" הימים הראשונים היו קשים – ללא חשמל, ללא מים וללא אמצעים בסיסים לניהול חיים תקינים. אך ההתרגשות הייתה גדולה, והיא חיפתה על הקשיים הפיסיים. כולנו היינו חדורי אידיאולוגיה ואמונה" .

" קבוצת המשפחות שלא היה ביניהן כל קשר, למעט מפגשי ההכנה הבודדים בתנועת המושבים, הפכה לימים לחבורה מגובשת עם קשרים תרבותיים וחברתיים שאני אישית לא הכרתי לפני כן. עם השנים הפכנו למקצוענים בתחום גידולי חורף חסויים והיינו לחלוצי היצואנים של תוצרת חקלאית משובחת.

" אלו היו שנים של התרוממות רוח, תחושה עילאית של יצירת יש מאין. מדיונות צהובות, צרובות מלחמה הפכנו את האזור לגן עדן עלי אדמות" .

שמועות ראשונות

" בשנת 1977, כשאנחנו עדיין שיכורים מההצלחה שלנו, מתחילות להגיע, השמועות על אפשרות של עקירה ופינוי.

התגובה הראשונית הייתה שוק. אתה שואל את עצמך: הכיצד ? הרי אני באתי לכאן בשליחות. מה השתנה פתאום?"

הסברים ואשליות

" כשאין הסברים משכנעים לשאלה מדוע אתה צריך לפנות את ביתך, אתה מתחיל לספק לעצמך כל מיני הסברים "מרגיעים". הנה אריק שרון ממשיך בבניין החבל, מגדיל לעשות בעודו בונה מאחזי דמה (מה שנקרא "מגדלים פורחים"). ההיגיון הבריא כאילו מספק לך את התשובה הרצויה: אם כל זה קורה, סימן שאף אחד לא מתכוון באמת לפנות את החבל.

" המפוכחים שבינינו החלו להבין שקיים איום אמיתי ושצריך לקום ו"לעשות מעשה", כדי לבטל את רוע הגזרה. ואז אתה נקרע בינך לבין עצמך לגבי אופן המאבק ושיטת המחאה.

סיפור " גן הירק"

" המבחן הראשון היה ב"גן הירק" בנאות סיני. לא השתייכתי לגרעין הקשה והקיצוני שהתנגד לנסיגה. אבל האמנתי שאם נצליח למנוע את פינוי "גן הירק", נצליח במאבק על הפינוי כולו. עם האמונה החזקה הזו, הלכתי למקום מתוך כוונה למחות באמצעות נוכחותי במקום (וחלילה לא מתוך כוונה להשתתף פיזית במאבק).

" כשהגענו ל"גן הירק" נתקלנו בתכונה של "לקראת מלחמה": חולקו פקודות, ניתנו הוראות, מילאו מקלות וצינורות בחול, כהכנה ל"קרב" עם הצבא. הלכנו לישון באוהל שהבאנו איתנו.

החיילים מסתערים

" בארבע לפנות בוקר התעוררנו, לקול צופרי האזעקה שהפעילו המתיישבים ברגע שהצבא החל בסגירת השטח. חיילים החלו להסתער על המבנה המרכזי שבו התבצרו המתיישבים. בתוך המבנה היו נשים, ילדים ואפילו תינוקות. על הגג עמדו המתיישבים והדפו, גל אחר גל, את החיילים, עם המקלות והצינורות שמולאו בחול.

 

ממראות הפינוי (ניצן דנציג ויקישיתוף)

" אני זוכר את עצמי עומד שם לבד, ורואה כיצד קצין (יובל, המכונה " הפרד" , בן קיבוץ מסילות), מסתער בראש מחלקת חיילים חבושי קסדות. הקצין חטף מכות מהמתיישבים, אך המשיך להסתער בעודו צועק לחייליו: "אחרי". בסופו של דבר, החיילים נסוגו ובכך מנעו שפיכות דמים.

בשלב זה הצבא הביא שופל גדול ועליו חיילים במטרה לטפס בעזרתו על הגג. מאחורי אחד הבתים הסמוכים יצא טרקטור, שגרר אחריו קונצרטינות, וחסם את דרכו של השופל.

חיילים מכים אותי

מספר חיילים החלו להתנפל על נהג הטרקטור. לא יכולתי להתאפק וקפצתי על הטרקטור על מנת לסייע לנהג. באותם רגעים הבחנתי במיכלית כיבוי אש ענקית של חיל האוויר, בעלת זרנוק מים אימתני שמטרתה להתיז מים על המתיישבים. נסעתי לעברה עם הטרקטור על מנת שלא תוכל להתקרב. ברגע זה החלו חיילים להכות אותי. למרות זאת לא עזבתי את ההגה ונכנסתי בפגוש של המיכלית. החיילים משכו אותי בידיים וברגליים, תפשו בשערות ראשי וממש תלשו לי אותם.

פתאום הרגשתי שהלחץ נחלש, הסתכלתי הצידה וראיתי את דן שומרון נותן הוראה לחיילים להפסיק להסתער.

מוכה וחבול

רק בשלב זה הצליחו לנתק אותי מהטרקטור וגררו אותי לאוטובוס שהוביל את התושבים למעצר ברפיח. בזמן שניסו להעלות אותי לאוטובוס, ראיתי כיצד איציק טל מתמוטט ליד דלת האוטובוס, לאחר שחיילים הכו על ראשו עם אלה.

כשנסגרו הדלתות, והאוטובוס החל בנסיעה לכיוון מחנה המעצר ברפיח, התחלתי להרגיש בגופי את עוצמת הכאב הפיסי והנפשי של המכות שספגתי.

 

ממראות הפינוי (ניצן דנציג ויקישיתוף)

עשרות אמבולנסים

" הייתי בסערת רגשות נוראה. ניגשתי לקצין שעמד ליד דלת האוטובוס ואמרתי לו: "עכשיו אנחנו אחד מול אחד, בוא ונראה אני או אתה". הקצין החוויר ונהג האוטובוס עצר, פתח את הדלתות ונטש את האוטובוס. נוסעי האוטובוס חילצו עצמם במהירות מן האוטובוס והחלו לצעוד לכיוון הישוב.

רק אז, בדרכי חזרה ל"נאות סיני", הבחנתי, שבצידה הימני של הדרך המובילה לישוב, בתוך חורשת האשלים, חונים עשרות אמבולנסים צבאיים, ולידם פרוס תאג" ד עם אלונקות פתוחות" .

בית דין צבאי

בדרך הביתה התברר שהרגל שלי מרוסקת. למחרת בבוקר, לאחר שהרגל התנפחה למימדי ענק והכאבים התעצמו, הסיע אותי חבר לחדר המיון בבאר שבע. נתברר שהפציעה קשה, אך קשה ממנה הפגיעה הנפשית. עד היום אינני יכול לשכוח את המאבק עם חילי צה" ל, החיילים שלנו.

בהמשך קיבלתי, יחד עם תושבים נוספים, זימון למשפט בבית דין צבאי בעזה. המשפט היה עבורי חוויה קשה ומשפילה, הושבתי על כסא נאשמים המיועד בימים כתיקונם למחבלים, נגזר עלי קנס כספי ומאסר על תנאי ועד היום אני בעל תיק פלילי. בתקשורת הוצגנו כגדולי המתפרעים וכמפירי חוק.

הפינוי והחורבן

" הגיע שלב שהתחילו לדבר על הפיצויים. לא הייתי נגד קבלתם, אבל לא היה לי ראש ופנאי להתעסק בעניינם. כשהגיע השמאי לאמוד את הרכוש, אמרתי לו: "תעזוב אותי במנוחה, תסתובב בבית ובמשק ותרשום מה שאתה רוצה".

" החתימו אותי על מה שרצו ואני מצידי קיבלתי את מה שנתנו.

בעצתו של פקיד הבנק השקעתי את כל כספי במניות הבנקאיות ולימים נכנסתי לרשימת המפסידים בנפילת המניות הבנקאיות.

להתחיל מהתחלה

" במעט הכסף שנותר לי יכולתי לרכוש נחלה ב"עין הבשור" ועליה מבנה זמני. הכסף הספיק בקושי לתשלום עבור התשתית. למעשה הייתי צריך להתחיל הכל מן ההתחלה, ללא כל אמצעים.

חזרתי בדיוק לאותה נקודת התחלה בה הייתי לאחר שעזבתי את הקיבוץ. אלא שהפעם הייתי מבוגר בעשר שנים, נתון בתוך סיטואציה אישית ומשפחתית מורכבת ולאחר חוויית פינוי מכאיבה וצורבת" .

מבט אחרון לסיני

" בלחץ הבנים חזרתי למה שהיה הבית שלנו בשדות יום לפני החזרת השטח למצרים. עמדתי על חורבות מה שהיה עד אתמול חלקת האלוהים הקטנה שלי. הבטתי בהרס הנורא שהותירו הדחפורים. ערמות חול שמתחתם מבצבצים שלדי מתכת ועץ, מה שהיה פעם בית, הבית שלי. לא יכולתי יותר לראות איך הבנים מנסים לזהות היכן עמד הבית, היכן הלול וכל השאר. פניתי לאחור כדי שבני לא יראו את הבכי. ברחתי משם מבלי להסב פני ולו עוד פעם אחת. ועדיין המראות הללו רודפים אותי יום יום, שעה שעה" .

לא למדנו כלום

מה למדנו מאותו אירוע טראומתי? אני יכול לומר בוודאות שלא למדנו כלום. מה שהיה הוא שיהיה, רק שהפעם, בגלל משך השנים של ההתישבות (דור שני ושלישי – דור שנולד… ודור שנקבר…), הדברים עלולים להיות הרבה יותר קשים.

אני רוצה לנצל את הבמה הזו ולפנות בראש וראשונה לאלו שמובילים את המהלך.

* בואו ננסה להיות קשובים למתיישבים ונקיים משאל עם או בחירות.

* להפסיק את ההסתה הפרועה ההופכת את המתיישבים לאויבים. יש להתייחס אליהם כאל חלוצים אמיתיים.

* עלינו לקבל אותם באהבה, לאמץ אותם אל ליבנו, לפתוח את בתינו בפניהם ולעשות ככל יכולתנו לעזור להם לשקם את חייהם בתוכנו ובקרבנו.

* מדובר בטובי בניה של הארץ, אלו הבנים שאנחנו, תנועת העבודה וההתיישבות העובדת, חינכנו.

ראה סיפורי סבתא שסיפר בגין לנכדתו

הסיפור המלא על אלטלנה ראה

"האם אנו מתקרבים לאלטלנה שניה"

http://www.zeevgalili.com/?p=246

אלטלנה לא נשכח לא נסלח

יעל שרז-פולקובסקי היא אישה נאה, בעלת מראה שאינו מסגיר את גילה. היא הייתה לוחמת בפלמ"ח, ליוותה שיירות לירושלים, ניצלה בנס כשהמשוריין שלה עלה על מוקש. אך האירוע שהטביע את חותמו על שירותה בפלמ"ח, ובעצם על כל חייה, היה השתתפותה בהטבעת אוניית האצ"ל אלטלנה.

גיוס בגיל 16

זה סיפורה:

" התגייסתי לפלמ"ח בסוף שנת 1947. הייתי רק בת שש עשרה ומשהו, ולמדתי בכיתה יב בבית הספר הריאלי בחיפה. הארץ געשה ולא מצאתי מנוח לעצמי.

" לא הייתי פלמ"חניקית רגילה. הורי היו אמנם פעילים ב"הגנה", אך לא היינו מה שנקרא אז "משפחה פועלית". אבא עסק בתעשייה והיה "ציוני כללי" בהשקפותיו. תנועת הנוער בה חונכתי היתה " מכבי הצעיר" .

" הצטרפנו לפלמ"ח כגרעין ויצאנו להכשרה בניר-עם שבנגב. בגלל מחלה בה לקיתי העבירו אותי לתל-אביב והתגוררתי אצל סבתי, שביתה היה ברחוב גרוזנברג.

ליווי שיירות

" כשהחלמתי שמעתי על גיוס לליווי שיירות והתייצבתי. השיירות היו יוצאות מדי בוקר מן התחנה המרכזית הישנה בתל-אביב. הייתי קמה ב-4 לפנות בוקר, מגיעה לתחנה ושם היו מציבים אותי באחד המשוריינים שליוו את שיירות המזון. היינו יושבים בתוך קוביות הפח הללו, שהשריון שלהן דק וגגותיהם פתוחים, ומתפללים שנעבור את הדרך בשלום. כך מדי יום ביומו. לא הייתה כמעט שיירה שלא הותקפה. לא הייתה כמעט שיירה שלא היו בה הרוגים ופצועים.

הפגיעה ממוקש

" באחד הימים הייתי במשוריין שנע בראש השיירה. על הכביש היתה מונחת גויית כלב. כשעברנו עליה נתברר כי זהו מוקש. ההתפוצצות העיפה את המשוריין ומן הזעזוע איבדנו כולנו את ההכרה. אני הייתי הראשונה להתעורר. האיש שהיה אחראי על המקלע ("ברן" ) לא התעורר ואני לקחתי את הכלי והתחלתי לירות מכל החרכים שבמשוריין. הפלטתי כמה קללות ועזרתי ליתר החברה להתעורר. בינתיים עקף אותנו המשוריין שמאחורינו. אחד הפלמ"חניקים שם יצא מפתח שבתחתית המשוריין, ותחת אש חיבר כבל למשוריין שלנו וכך גרר אותנו משער הגיא עד ירושלים.

" ירינו על האנשים שקפצו מן האוניה"

" לחמתי כחודשיים שלושה בליווי שיירות. כשהגיעה ההפוגה קיבלתי חופשה, אותה ביליתי בבית סבתי בתל-אביב. יום אחד הגיע לביתנו איש קשר ונתן לי הוראה להתייצב מייד בבית האופרה הישן, שבסוף רחוב אלנבי בתל-אביב, על שפת הים. זה הבית שמאוחר יותר שכנה בו הכנסת הראשונה.

" לבשתי את המדים של אז, שהיו בגדי חאקי פרטיים – חולצה ומכנסייים קצרים הדוקים בגומיה לרגליים. הגעתי תוך זמן קצר לבית האופרה. עוד ממרחק שמעתי את קולות הנפץ והיריות. עליתי על גג הבניין שרחש אנשי פלמ"ח שאת רובם לא הכרתי. נתנו לי ביד רובה צ'כי ואמרו לי לירות לעבר "אלטלנה", שהייתה תקועה על שרטון לא רחוק מן החוף. האוניה כבר החלה לבעור ולהתפוצץ.

ההוראה שקיבלתי היתה לירות לעבר האוניה וגם על האנשים שקפצו מתוכה אל תוך המים.

" היה לי בלקאאוט"

" אני לא זוכרת הרבה פרטים מאותו יום איום ונורא. נדמה לי שהיה לי בלקאאוט, שנמשך זמן רב. חלפו שנים עד שיכולתי לספר את מה שעבר עלי באותו יום. זה רודף אותי עד היום ואני לא יכולה להשתחרר מן הטראומה הזו.

" אם אתה שואל אותי למה השתתפתי במעשה הנורא הזה אני יכולה להגיד רק שהייתי בעצם ילדה קטנה. אמרו לנו שבאוניה נמצאים אויבי ישראל וכי האוניה הביאה נשק כדי לחולל מרד במדינת ישראל. על הגג הייתי כארבע חמש שעות. אחר כך כשפסקו היריות ירדתי למטה. לא יכולתי לשאת את המראה של העשן העולה מן האוניה הבוערת. אבל התמונה שנגלתה לנגד עיניי למטה הייתה גרועה יותר. היה שם אולם גדול, שעל ריצפתו פוזרו אלונקות. הובאו לכאן פצועים, כארבעים במספר. לא יכולתי לשאת את המראה הזה של אנשים הזועקים מכאב, אנשים הנתלים על כתפי חבריהם הפחות פצועים, אנשים רעבים ומותשים. קיבלתי בחילה נוראה וברחתי מן המקום" .

קריירה בימתית

יעל שוחררה בתום שנה וחצי של שרות. מאז ידעה סערות רבות בחייה האישיים והמקצועיים. החלה דרכה האזרחית כמורה לעברית במחנה העולים בעתלית. לאחר כשנה וחצי עברה לקריירה אמנותית. שיחקה בתיאטרונים "אהל", " זירה" ו"סמבטיון" . קיימה סיורי הופעות של שירה עם גיטרה. הייתה הראשונה ששרה את " הליצן" של בני ברמן. הקימה את מועדון " השעות הקטנות" , גייסה להופעות את שייקה לוי כשזה השתחרר מן הלהקה הצבאית, שהתה בארצות הברית, הביאה לעולם בן ובת, היתה אשת יחסי ציבור של בית החולים תל השומר ועוד ועוד.

" קולה של אמא"

מה מביא אשה בת 73, סבתא לארבעה נכדים, לחזור לזיכרונות" אלטלנה"?

יעל: " כשראיתי בטלוויזיה את ההתגוששות בין חיילים למתנחלים חזרו אלי המראות הקשים של אלטלנה. וכשפנתה אלי איזו ידידה בהצעה להתארגן כדי לעצור את ההיסחפות החלטתי שאי אפשר עוד לשבת מן הצד. הקמנו יחד קבוצה של נשים הנקראת "קולה של אמא – נגד קרע בעם". הקבוצה הוציאה כרוז בו נאמר בין היתר: " אנחנו אמהות וסבתות בנות ואחיות של חיילים מכל גווני הקשת הפוליטית, ובינינו שלחמו על הקמת המדינה בהגנה באצל ובלח" י קוראות: נתקו את צה"ל מאסון ההתנתקות. חיסכו מילדינו את הלם הציות לפקודה בלתי מוסרית ואת טראומת החורבן והגרוש. שמרו על צה" ל ממלחמת אחים. הקשיבו לקולה של אמא, הקשיבו לזעקתה" .

================================================

צינור הדם כאגדה אורבנית

הסיפור המלא  של צינור הדם ראה

http://www.zeevgalili.com/?p=269

פרופסור בטכניון הטיל על תלמידיו לתכנן צינור להעברת דם * התלמידים נחלצו למשימה בהתלהבות וכשהגישו את עבודותיהם קיבלו ציון נכשל * אגדה או משל וחומר למחשבה למפקדי צה" ל המתכננים את ההתנתקות

הסיפור הזה נשמע כמו אגדה אורבנית. אך הוא אמת לאמיתה (לפחות כרעיון). שמעתי אותו מפיו של פרופסור פרנץ אולנדרוף, בראיון שקיימתי עמו בראשית שנות השישים.

אולנדורף, יליד ברלין (1900), עלה לארץ בשנת 1937, הצטרף לסגל המורים בטכניון ולימד בו 44 שנים ברציפות. אולנדורף פרסם מחקרים חשובים בתחומים של ביו-פיסיקה, ביו-אלקטרוניקה וביו-רפואה. על מחקריו זכה בפרס ישראל למדעים מדויקים בשנת 1950.

ראיינתי אותו על פיתוח שעורר אז תקוות רבות: מכשיר שיאפשר לעיוורים לראות. הרעיון היה להתקין עין אלקטרונית שתעביר מראות אל המוח באמצעות אלקטרודות.

אף שבאתי לראיין את אולנדורף בתחום המחקר שלו הוא העדיף להקדיש את רוב שיחתנו לנושאי חינוך. חשוב יותר לדבר על חינוך – אמר לי. אולנדורף עסק בחינוך בבית ספר יהודי בברלין, לאחר שהודח ממשרתו האקדמית עם עליית היטלר לשלטון. הוא עבר עם בית הספר לירושלים בשנת 1934 וחזר לגרמניה כדי לטפל בהעברת ילדים לארץ ישראל במסגרת עליית הנוער. לארץ חזר סופית ב-1937.

פרוייקט הצינור

במהלך שיחתנו סיפר לי, בין היתר, את הסיפור אותו ייחס לאחד הפרופסורים, או לנשיא הטכניון דאז. לפי הסיפור הטיל אותו פרופסור על תלמידיו תרגיל שנועד כאילו לבדוק את יכולתם המקצועית. הוא ביקש מהם לתכנן צינור שנועד להעביר דם מחיפה לאילת.

הסטודנטים, חרוצים ומוכשרים, התיישבו ליד לוחות השרטוט, חישבו חישובים באמצעות סרגלי הלוגריתמים (מחשבים עדיין לא היו אז) והכינו תכניות מפורטות. בדקו את מתווה הצינור והמצב הטופוגרפי לאורכו. מה צריך להיות אורך הצינור וקוטרו. בדקו מהי צמיגות נוזל הדם וההרכב הכימי שלו, האם הוא עלול לגרום לקורוזיה בצינור. בדקו חומרים שונים המתאימים לעמידה בקורוזיה כזו. בחנו את מהירות הזרימה ואת הלחץ בתוך הצינור. החרוצים שבהם בחנו גם אפשרות של נקב או חבלה בצינור, ומה יקרה אם הדם ייצא לאטמוספרה.

רגישות מוסרית

כשסיימו הסטודנטים את מלאכתם והגישו את עבודותיהם הודיע אותו פרופסור לתלמידיו כי כולם נכשלו.

והוא הסביר: " לא ביקשתי לבחון את היכולת שלכם לתכנן צינור דם, אלא לבחון את הרגישות המוסרית שלכם. איש מכם לא שאל מדוע צריך צינור להעברת דם מחיפה לאילת, של מי הדם הזה ומי שפך אותו" .

את הסיפור שמעתי כאמור מפי פרופסור אולנדורף. עד היום איני יודע אם היה אכן במציאות פרופסור שהטיל מטלה כזו על תלמידיו, או שרק משל היה. אבל בעצם זה לא חשוב.

בעת כתיבת רשימה זו לא היה בידי המידע שזו לא אגדה אלא סיפור אמיתי. ראה קישור למעלה.

תכנוני צה"ל

נזכרתי בסיפור הזה כשקראתי בעיתונים על ההכנות שעושה צה"ל לביצוע תכנית ההתנתקות. כל הכבוד לצה"ל ולמתכנניו.

המתכננים יושבים על המפות, בודקים איזה צירים יש לבחור ולאבטח לצורך העברת המפונים. איזה ציוד יש להכין להעברתם ולהעברת הציוד שלהם. מתאמנים על התנחלויות דמה. לומדים מלקחי העבר, איך מפנים מבתיהם גברים נשים ילדים וזקנים. מכינים כוחות עתודה למקרה של אובדן שליטה. הכל טיפ טופ.

האם זו דרישה מופרזת לקוות שמישהו מבין מפקדי צה" ל – מן הרמטכ" ל וסגנו ועד לאחרון הסמלים – יקום וישאל: למה בעצם מנקזים את הדם הזה? בשביל מה הצינורות להעברתו?

חלילה מלסרב פקודה. חלילה מלהתנגד. אבל מותר לשאול כדי להבין את הפקודה.

===============================================

נרון קיסר כמשל

האגדה מספרת כי נרו קלאודיוס קיסר, הידוע במקורותינו בשם נרון, הצית את העיר רומא ולמראה הלהבות ניגן בקאתרוס. וכששאל את פילוסוף החצר שלו, סנקה, לדעתו על נגינתו השיב סנקה בלשון חלקות: נאה נגינתך לך ונאה אתה לנגינתך.

סנקה הוא האיש שליווה את נרון מראשית דרכו, כתב לו את נאום ההכתרה שלו, יעץ לו בניהול המדינה והחניף לו. זה לא עזר הרבה לסנקה, כשהחליט נרון לסלקו מדרכו. הוא אילץ את הפילוסוף להתאבד בחיתוך ורידי ידיו.

על החיים תחת שלטונו של קיסר כתב סנקה בחיבורו " על הפנאי" : " החכם ישתתף בחיי המדינה כל זמן שלא ייתקל במכשולים, והם רבים למדי; אבל אם קלקלה המדינה עד שאין לה תקנה, אם הרע שולט בהחלט במדינה, לא ימשיך החכם להיאבק לשווא, לא יבזבז את כוחותיו לריק" .

סיפור הצתת רומא הוא אגדה, בעקבות שמועה שנפוצה עוד בימיו של נרון. היה בסיס הגיוני לשמועה הזו. נרון היה איש שסילק כל דבר שעמד בדרכו. בין היתר הרג גם את אשתו וגם את אמו. הוא תכנן לבנות את רומא מחדש והשריפה (שפרצה בשנת 64 לספירה) כילתה שני שלישים מהעיר ופינתה את השטח לתכניות הבניה הגרנדיוזיות שלו.

נרון קשור בתולדותינו בהחלטתו לשלוח את אספסיאנוס לדכא את המרד ביהודה. הוא מת במהלך המרד לאחר שנכבש הגליל. לפי מסורת חז" ל היה ר" מאיר, גדול התנאים בדור הרביעי ומתלמידיו של ר" עקיבא, בן למשפחת גרים מצאצאי נירון קיסר.

נרון הוא המשל. ישפוט כל אחד מהו הנמשל.

============================================

גוליבר בליליפוט

הסופר האירי יונתן סוויפט (1867-1745) קנה לעצמו תהילת עולם בעיקר בשל סידרת " מסעי גוליבר" . סיפורי גוליבר תורגמו לרוב השפות והודפסו במאות מהדורות ובמיליוני עותקים, מהם נהנים ילדים בכל עולם מזה דורות עד ימינו.

בסדרת גוליבר ארבעה סיפורים: ממלכת ליליפוט, בה כל האנשים זעירים כגודל אצבע; ארץ הענקים שתושביה חביבים למראה אך מגוחכים; ארץ הסוסים בה מושלים סוסים ובני האדם משרתים אותם וארץ האי המעופף לאפוטה, שתושביו חכמים בעיני עצמם. אך כמו האי המעופף עליו הם יושבים הם מנותקים מן המציאות.

סוויפט לא התכוון לכתוב סיפורים משעשעים אלא סאטירה מדינית חברתית, שתשים ללעג את אנגליה על מדינאיה ומנהיגיה. במיוחד בולט הדבר בסיפור על הביקור בליליפוט. אנשיה קטנים וכקומתם גם קטנוניותם, השלטון נלעג והמפלגות מושחתות.

סיפורי גוליבר תורגמו לעברית פעמים רבות, החל משנת 1900 ורובם בעיבודים מקוצרים. בשנים האחרונות הופיעו תרגומים חדשים ומן הראוי שנקרא את הספר מחדש, הפעם כמבוגרים.

גוליבר בארץ ליליפוט הוא ספר מאד אקטואלי. הוא יכול ללמד משהו על המשטר המושחת בישראל ועל המציאות החברתית המאפשרת לשרון לעשות מה שהוא רוצה. אריאל שרון הוא הענק בליליפוט הישראלית. הוא ענק רק מפני שהוא מוקף גמדים ושולט במדינה שאזרחיה מעופפים ומנותקים מן המציאות.

שרון רוצה להידמות לענק אמיתי, דוד בן גוריון. אך דוד בן גוריון היה מוקף בנפילים, במפלגתו וגם בתנועות של יריביו: אשכול, גולדה, ספיר, דיין, אלון, גלילי, בגין, חזן, יערי.

ומי מקיף את אריאל שרון?

גמדים. במפלגתו יושבים אומרי הן סדרתיים. (פעם קראו לעסקנים כאלה יס-מנים. " יס-מן הוא אדם העושה כל מה שאומרים לו, אדם המציית באופן עיוור לכל דבר; חנפן" ). מי מסוגל להתמודד נגד שרון? סילבן? לימור? עזרא? מופז?

היחיד המעז לצאת נגדו הוא עוזי לנדאו אך הוא כמו מתאגרף במשקל קל המתמודד עם מתאבק סומי. ומה בדבר ביבי? שבשבת רוח כבר אמרנו?

============================================

בעל הבית של המדינה

ההחלטות האחרונות שקיבל היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, מחייבות שינוי ההגדרה המילונית של התואר " יועץ" .

" יועץ" בשפה העברית (של פעם) הוא מי שנותן עצה או מי שמסייע בדבר עצה. כנאמר בספר משלי " הפר מחשבות באין סוד וברוב יועצים תקום" .

בימי קדם " יועץ" היה גם נושא משרה רשמית בחצר המלך. . " אחיתופל הגילוני יועץ דוד" , נאמר בשמואל ב". והנביא ישעיהו מבטיח " ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועצייך כבתחילה" .

בעת החדשה מתייחס המושג יועץ למומחה בתחום מסוים (משפטי, כלכלי, צבאי וכדומה). תפקידו לייעץ לבעלי סמכות ההחלטה איך לבצע את תפקידם. הוא גם משמש כתואר ודרגה בשרות הדיפלומטי.

המשותף לכל ההגדרות הללו, שהיועץ הוא במעמד מסייע, שאפשר לקבל או לא לקבל את עצתו.

המושג "יועץ משפטי לממשלה" הרחיב את תחומי המשמעות של המושג יועץ. בראשית שנות המדינה היה אכן האיש בתפקיד נותן העצות לממשלה בתחומים משפטיים וגם מי שייצג אותה בבית המשפט. אבל סמכויותיו הורחבו להחלטה על העמדה לדין או ביטול הליכים משפטיים, פתיחת חקירה משטרתית או עיכובה. למרות סמכויות נרחבות אלה נשאר עדיין היועץ בגדר מסייע, ביחסיו עם הרשות המבצעת.

מאז מונה אהרון ברק ליועץ משפטי לממשלה הלכה והתרחבה הסמכות שהיועץ המשפטי נטל לעצמו. הוא כבר לא נותן עצות, הוא קובע הלכות פסוקות בעניינים קטנים וגדולים. הסמכות הזו הלכה והתעצמה במהלך השנים.

דומה כי בתקופה הקצרה בה מכהן מני מזוז כיועץ המשפטי לממשלה חלה הרחבה נוספת של התפקיד.

בדיקת החלטותיו של מזוז מאז נתמנה לתפקידו מרחיקה אותו מרחק שנות אור מן המונח " יועץ" . כל אמירה של מזוז איננה בחזקת עצה. היא בעצם החלטה או פקודה.

הוא החליט בעניין אדמות קרן קיימת, וגם בעניין אדמות ערבים במזרח ירושלים. הוא הודיע כי הוא יחליט אם צריך ומתי יש להפעיל מעצר מנהלי נגד יהודים. הוא ביקר בציר פילדלפיה ובלעדיו לא יזוז שם אף בית פלשתיני. הוא נתן הנחיות בנושא איך ומתי אפשר וכיצד מותר להקים ישובים חדשים (בתוך הקו הירוק); והרשימה ארוכה.

המשך השימוש במונח " יועץ משפטי" לתפקיד הזה נראה מאד אנכרוניסטי. נראה שהתואר ההולם את התפקיד הוא " בעל הבית של המדינה" .

ראה פרס נובל יהודים מול העולם

מאז העליה הראשונה הקדיש הישוב היהודי בארץ ישראל את כל משאביו בחינוך * ועדת חקירה בריטית בשנות ה-30 קבעה שהחינוך כאן עולה על החינוך בבריטניה כי " הם מיחסים לו ערך לאומי" * ומדוע קשה למצוא את המילה " ציונות" בדו" ח דוברת

ניסיתי לקרוא את דו"ח דברת. ניסיתי ולא הצלחתי. הדו" ח מכיל 84,596 מילים, שהם הרבה מעל הסיבולת המנטאלית שלי. בקושי קראתי את התקציר, שגם קריאתו אינה משימה קלה – למעלה מ-8000 מילים.

את הדו"ח המקיף הזה הכין "כוח המשימה הלאומי לקידום החינוך בישראל" . עמלו עליו 12 ועדות מקצועיות, 18 חברי מליאה ומאה חברים – כולם אנשי מקצוע ואנשים מכובדים.

גם בלי לקרוא את הדו"ח כולו ניתן לומר כי נעשתה בו עבודה יסודית הראויה להערכה. אבל במהלך השוטטות בים המילים שאלתי עצמי מדוע האריכו כל כך, במקום שניתן לומר דברים בקיצור ובפשטות. האם הארכנות המייגעת הזו אינה מבטאת אובדן דרך? האם אין היא עוסקת בפרטים הטכניים מפני שהמטרות הגדולות כבר איבדו משמעות? ומדוע התקשיתי כל כך למצוא את המילה "ציונות"בדו"ח הארוך הזה\?

"אני מתביישת בממשלה". נערות בני עקיבא בהפגנת המורים בכיכר רבין בתל אביב (צילם: זאב גלילי)

חשבתי לעצמי מה קרה לנו בעצם. איך הידרדרה מערכת החינוך המפוארת של התחייה הציונית בארץ ישראל למקום שהגיעה.

אני זוכר היטב מה הקנתה המערכת הזו לדור שלי. בראש ובראשונה היא הקנתה הרבה אהבה: לשפה העברית, לתנ" ך, לארץ ישראל, לעם ישראל, למורשת היהדות. היא חינכה אותנו לציונות, לכיבוד אב ואם, לכיבוד המורה. היא המריצה אותנו למצוינות. היא עוררה בנו תאוות דעת בכל תחומי החיים.

זה מה שהיה ובמילים מעטות אלה צריך לומר כי זה מה שצריך לשאוף שיחזור להיות.

האם זו רק נוסטלגיה?

הבריטים נדהמו

הלכתי ובדקתי בכתובים ומסתבר שאיני מגזים. יש בידינו מסמך מרתק משנות השלושים, שנכתב על ידי ועדת חקירה בריטית, המתאר את החינוך העברי בארץ ישראל ואת מגמתו.

ההיסטוריון תום שגב מביא את המסמך בספרו " ימי הכלניות" , וכך הוא כותב:

" את המאמץ העיקרי לגיבוש זהות לאומית נפרדת ריכזו ראשי הציבור היהודי במערכת החינוך. ועדת חקירה בריטית שבדקה את מערכת החינוך העברי קבעה שהורי התלמידים היהודיים בארץ ישראל מצפים מהחינוך העברי ליותר משמצפים הורים באנגליה. הם מייחסים לו ערך לאומי. רוב בתי הספר, קבעה הוועדה, אכן עושים מאמץ גדול להקנות לתלמידים אהבה עמוקה ותחושת השתייכות לארץ ישראל. בתי הספר העבריים אכן טיפחו את התרבות העברית ובעיקר את התנ"ך והספרות. לימודי הגיאוגרפיה של ארץ ישראל תוארו כשיעורים ב"מולדת", לוו בטיולים רבים ונועדו אכן להחדיר בתלמידים את האידיאולוגיה הציונית" .

חמור נושא סםרים. סםריה ניידת בראשית המאה הקודמתבארץ  ישראל.

ועדה בריטית אחרת שבדקה את המצב, כמה שנים לאחר מכן, " קבעה בהשתאות מסוימת שבבתי הספר העבריים יש יותר מדי מורים: מורה אחד על כל 22 תלמידים. זה הרבה יותר ממה שהשיגה מערכת החינוך באנגליה, ציינה הוועדה: זה יותר אף ממה שמערכת החינוך באנגליה מקווה להשיג" .

עשר שנים לאחר ביקור הוועדה הבריטית פרצה מלחמת השחרור. כל ההיסטוריונים תמימי דעים כי איכותו של החינוך העברי בארץ ישראל הוא שיצר את פער האיכות בינינו לבין הערבים והביא לניצחון.

רשת בתי ספר

על מנת להבין את גודל ההישג של מערכת החינוך הציונית בארץ ישראל יש להסביר את הרקע להתפתחותה. הקניית החינוך והנחלת הלשון העברית עמדו במרכז המטרות של הישוב החדש המתהווה בארץ ישראל מראשיתו. מאז העלייה הראשונה נפרשה בארץ רשת של גני ילדים ובתי ספר עממיים בירושלים, בתל אביב, בחיפה ובמושבות יהודה השומרון והגליל. גימנסיה הרצליה בתל-אביב והגימנסיה העברית בירושלים הוקמו עוד לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה. הסתדרות המורים הוקמה כבר ב-1903.

מראשיתו היה החינוך העברי הציוני עצמאי ובלתי תלוי בשלטון -תחילה הטורקי ולאחר מכן הבריטי. מי שדאג למערכת החינוך הארצישראלית היה "המשרד הארצישראלי" – שלוחה של ההסתדרות הציונות העולמית. המערכת הזו קרסה במהלך מלחמת העולם הראשונה. לאחר המלחמה, עם כינון המנדט הבריטי, עמדה בפניה משימת שיקום דחופה, בצד הצורך לספק שרותי חינוך לגלי העליה (השלישית והרביעית) שהציפו את הארץ.

"חממה למסיתים"

המנדט הבריטי אמור היה להביא עדנה לארץ עם כינון ממשל מסודר, לעומת האנרכיה והשחיתות שאפיינו את השלטון העותמאני. אך עד מהרה נתברר כי הבריטים אינם מתכוונים להביא כסף מהבית אלא להשקיע כאן רק מה שגבו ממיסים. וגרוע מזה: הם תבעו לכונן מערכת חינוך מעורבת יהודית ערבית, דבר שהישוב היהודי התנגד לו נמרצות.

תקציב החינוך של ממשלת המנדט היה בשעור של 4 עד 7 אחוזים מכלל התקציב. שני שליש מן התקציב הזה ניתן לחינוך הערבי ורק שליש לחינוך היהודי. הואיל ורוב המיסים ניגבו מן הישוב היהודי ניתן לומר כי מערכת החינוך המנדטורית והכספים היהודיים תרמו את תרומתם להיווצרות "העם הפלשתינאי". אחד ממנהלי מחלקת החינוך הבריטית אמר אז: "בתי הספר (הערביים) הם מארת המזרח, בתי גידול למסיתים".

מימון עצמי

מערכת החינוך העברית בארץ ישראל נאלצה לממן עצמה בכוחותיה (בעוד רוב החינוך הערבי מומן על ידי השלטון). חלק גדול מהכסף בא מתרומות יהודים בחוץ לארץ, אך חלק לא קטן בא מאגרת חינוך שהוטלה על הציבור היהודי בארץ.

אחד המאפיינים הבולטים של החינוך העברי בארץ ישראל היה מעמדו של המורה. ניתן לומר כי המורה (הרוב היו גברים) היה דמות מרכזית בחברה הארצישראלית, גם בערים וגם במושבות הנידחות ביותר. אח ההיסטוריונים תאר את המורים כ"חוט השדרה שסביבם נסבו חיי החברה והתרבות".

ראה "מה היומטרות החינוך ומה נשאר מהן"

======================================================================

לוחם לח"י צפוני שומרון ו"סטרומה" כמשל

בימים אלה אני מוצא עצמי חושב לעיתים קרובות על צפוני שומרון ז"ל, אדם שאהבתי מאד. הכרתי את צפוני לפני שנים רבות. כשהגעתי ל"ידיעות אחרונות", כעורך זוטר, הוא היה עורך בכיר בדסק חדשות החוץ. גבה קומה ויפה תואר, מלא אופטימיות ושמחת חיים, מאד צנוע. עובדי דסק החדשות הגיעו אז לעבודה בשעה 7 בבוקר כי העיתון היה יוצא לרחוב בשעה 12 לערך. אך צפוני הקדים את כולם והיה בא ב-2 לפנות בוקר. הסוכנויות היו מעבירות ידיעות בטלפרינטרים שפעלו 24 שעות ביממה ללא הפסק. אל תוך חדר הטלפרינטרים נשפכו קילומטרים של נייר גלילי וזה היה מתמלא עד התקרה. צפוני היה ממיין את החומר ביסודיות, מארגן אותו בהתאם לסדר החשיבות, מתרגם ומגיש לעורך החדשות הראשי. הוא היה לדעתי עורך חדשות החוץ הטוב ביותר של העיתונות באותם ימים. שליטתו בשפות וידיעותיו הפנומנאליות בענייני העולם הניבו סיקור מדויק מעמיק ומרתק של כל הנעשה בעולמנו.

צפוני שומרן

למרות הבדלי הגיל בינינו התידדנו מאד. אהבנו להתבדח ולדון בהוויות העולם והיה מרתק לשמוע את ניתוחיו. הוא צפה בדייקנות רבה את פריצת מלחמת ששת הימים ואת תוצאותיה. צפה זמן רב מראש את נפילת ברית המועצות.

לוחם מגיל 15

תחילה לא סיפר על עצמו. אך אט אט נודע לי כי האיש הוא אחד הלוחמים הגדולים לחרות ישראל. הוא נולד בטורקיה ועלה עם הוריו לארץ בהיותו ילד. כשהיה בן 15 כבר השתתף בפעולות אצ"ל נגד הטרור הערבי במאורעות 36-39. כשאברהם שטרן (יאיר) התפלג מן האצ"ל הלך בעקבותיו. היה רכז מודיעין, ראש מחלקת הדרכה וחבר מטה המבצעים של לח"י. השתתף בשורה של פעולות נועזות. באחת מהן, כך סיפר לי, נפצע מפצצת רעש שזרק וזו חזרה ופגעה בראשו. הוא סבל שנים מכאבי ראש אך כנראה הסתיר זאת ממפעיליו והמשיך להשתתף בלחימה. בין היתר השתתף בהתקפה על שדה התעופה בכפר סירקין, בה הושמדו מטוסי ספיטפייר בריטיים.

הפצצה בלונדון

הוא יצא בשליחות המחתרת לקהיר ולאחר מכן לצרפת. קיבל פיקוד על המבצעים נגד מטרות בלונדון ותכנן מבצע להטלת פצצות על משרדי המלחמה של משרד המושבות. הפעולה בוטלה בגלל מחלתו של הטייס שעמד לבצע את המשימה. הטייס שבא במקומו הסגיר את אנשי המחתרת לבריטים. צפוני נעצר והוחזק במעצר מבודד בפריז. הפצצות שהוכנו להטלה בלונדון הושלכו לפי פקודתו מהכלא לנהר הסינה.

לאחר שחרורו יצא בשליחות לארצות הברית, שם הכיר את ברכה, מי שעתידה להיות רעייתו. לאחר שובו ארצה המשיך לעסוק בפיצוצים, הפעם כקבלן לפיצוץ סלעים. לבסוף נקלט בידיעות אחרונות ומילא את תפקידו שנים רבות בהצלחה מרובה.

לילות של יאוש

הסיבה שאני מעלה בימים אלה את זכרו נעוצה באחד הסיפורים שסיפר לי, שלקחיו יפים לימים אלה. צפוני תאר את התקופה שיאיר נתן לה ביטוי בהימנון לח"י "בימים אדומים של פרעות ודמים, בלילות השחורים של יאוש". המדובר בתקופה בה החליט לח"י, בניגוד לעמדת הישוב כולו, להמשיך בלחימה בבריטים למרות המלחמה בנאצים. עמדת לח"י הייתה כי הבריטים, הסוגרים את שערי הארץ בפני יהודים המנסים להימלט מגיא ההריגה באירופה, הם אויב. יש להילחם בהם למרות שהם עצמם לוחמים באויב אחר של העם היהודי.

הבריטים הפעילו את כל האמצעים כדי לחסל את הארגון – ירו, הרגו ופצעו לוחמים ונתנו להם לדמם עד מוות. הצליחו להגיע למקום הסתר של מפקד הלח"י אברהם שטרן ורצחו אותו בדם קר. הארגון כמעט חוסל ורוב חבריו היו עצורים או רצוחים. היו גם שהסגירו עצמם לבריטים מרוב יאוש. תמונותיהם של הנותרים התנוססו במודעות בראשי חוצות, פורסמו בכל העיתונים העבריים, כולל בעיתון "המשקיף", ביטאון התנועה הרביזיוניסטית. נותר קומץ לוחמים שעל ראשיהם הוטלו פרסים גדולים ותמונותיהם פורסמו על לוחות המודעות.

החמור מכל, סיפר לי צפוני, הייתה הרגשת הבדידות והאיבה של העם שלך. לא היו דירות מסתור, לא היה איפה לישון, לא היה כסף לארגון פעולות.
"ואז" – סיפר לי צפוני – "גמלה בלב כמה מאיתנו החלטה. לבצע פעולה גדולה שבה גם נתאבד כולנו. אם איננו יכולים ללחום לפחות נותיר את חותמנו על ההיסטוריה".

טביעת "סטרומה"

מישהו הצליח להניא את מתכנני התכנית, או לפחות לדחות אותה. ואז בה אירוע ששינה את המצב מיסודו. אוניית מעפילים קטנה ובה 769 פליטים יהודים מרומניה מצאה מקלט מסערה בנמל קושטא. ממשלת טורקיה הסכימה לתת לספינה לעגון במימיה אם תהיה מדינה כלשהי שתצהיר על נכונות לקלוט את הפליטים. כל המאמצים של הסוכנות היהודית לשכנע את שלטונות המנדט הבריטיים לאפשר לפליטים להגיע לארץ נכשלו. ב-24 בפברואר 1942, 12 יום לאחר רצח יאיר, נאלצה הספינה לצאת לים הפתוח. במרחק קטן מהחוף התפוצצה הספינה וכל נוסעיה פרט לאחד ניספו.

סטרומה

האסון הנורא הזה שיכנע יותר מאלף כרוזי הסברה.פתאום הבינו בארץ שלוחמי לח"י אינה קבוצת מטורפים וכי הבריטים הם אויב שמשתף פעולה עם הנאצים.

כרזת אבל בעקבות טיסוע סטרומה (אוסף נורית מסד)

"בן לילה", סיפר לי צפוני, "חשנו בשינוי האווירה. באו יהודים והציעו לנו דירות מקלט, כסף ואהבה. ובאו מתנדבים שמילאו את השורות. המלחמה בבריטים חודשה והפעם העם היה לצידנו".

עד כאן סיפורו של צפוני.

והנמשל לימינו?

הלוואי ואתבדה.

ראה כתבה נרחבת על סטרומה

=======================================================================

חלון ההזדמנויות

עוד מפלצת לשונית שיצאה ממכבסת המילים של אוסלו. מקורו של הביטוי היה, ככל הזכור לי, אמריקני. מזכיר המדינה ג'יימס בייקר דיבר במסעות הדילוגים שלו למזרח התיכון על
Windows of opportunities – חלון הזדמנויות לשלום במזרח התיכון, שנפתח בעקבות מלחמת המפרץ הראשונה ב-1991. החלון הזה של בייקר הביא כזכור לועידת מדריד.

בשביל מעצמה כארצות הברית "חלון הזדמנויות" הוא הזדמנות טקטית להשגת מטרה. יצליח – טוב. לא יצליח – ננסה משהו אחר. בעברית הפך צמד המילים הזה למושג בעל משמעות אסטרטגית. וגם אליבי לכל מיני תכניות מטורפות.

מי שהתאהב ב"חלון הזדמנויות" היה יצחק רבין, שהרחיב את המשמעות הטקטית של המושג לממדים היסטוריוסופיים. הרעיון של רבין ושל תומכיו היה זה: מדינת ישראל היא כקליפת אגוז הנגרפת על ידי מים סוערים. ההיסטוריה כאילו משחקת נגדנו. אבל מדי פעם נוצרת סיטואציה היסטורית, שאם אנו יודעים לנצל אותה היטב אנו מבססים את מעמדנו ומתקדמים ליעדינו. עצם הקמת המדינה הייתה, לפי תפיסה זו, חלון הזדמנויות. בתוך חלון זה חברו יחד ארצות המערב וברית המועצות – כל צד משיקוליו – להצביע באו"ם על תכנית החלוקה שאפשרה את הקמת מדינת ישראל. לפי אותה תפיסה מבצע קדש התאפשר תודות לחלון הזדמנויות שבו הייתה חפיפה בין האינטרסים של ישראל לבין אלו של בריטניה וצרפת.

אם נחזור לתקופת רבין הרי התמוטטות ברית המועצות הייתה חלון הזדמנויות ל"יוזמת שלום". סוריה איבדה את תמיכת המעצמה הסובייטית וחולשתה סללה כאילו את הדרך ליוזמת שלום עמה. הבסת הפלשתינאים באינתיפאדה הראשונה הייתה, לפי אותה תפיסה, חלון הזדמנויות להגיע להסכם אוסלו ולהציל את ערפאת, שכבר היה עם רגל אחת בקבר.

מאז הסכם אוסלו חלה אינפלציה במספר החלונות שנפתחו ונסגרו חליפות. עכשיו כבר שוב מדברים על חלון הזדמנויות. אבו מאזן מתואר בסופרלטיבים המזכירים את השבחים שחילקו בנדיבות לחתן פרס נובל לשלום, יאסר ערפאת.

כשהחלון הזה ייסגר שוב התריס יפול על האצבעות שלנו.

=======================================================================

TIP

עמיר פרץ איננו כוס התה שלי. עיקר הכוח שצבר הוא מן המלחמה שהוא מנהל למען החזקים במשק – עובדי חברת החשמל, פקידי הבנקים, עובדי הנמלים ויתר היושבים על ברז הקופה הציבורית.

אך באחרונה עורר את אהדתי במלחמתו למען חלשים באמת. הוא נאבק נגד ההתעמרות של רשתות השיווק בקופאיות הנאלצות לעמוד בעת עבודתן וכנראה הצליח במידת מה. עכשיו הוא נאבק למען המלצריות שמעבידיהן פוטרים עצמם מלשלם להם שכר ותנאים סוציאליים' בנימוק שהן מקבלות טיפים ביד נדיבה.

הנוהג הזה של מתן טיפ מאוס בעיניי. אתה משלם ממיטב כספך כדי לקבל כוס קפה או סלט, ורומזים לך ברמז דק של עגלונים שהמחיר שבתפריט אינו כולל שרות. למה אינו כולל? אולי יציינו שהסלט שקיבלתי אינו כולל את מחיר השמן? או החלב אינו כלול במחיר הקפה?

אני משלם תמיד מתוך מחאה – לא נגד המלצריות המסכנות המתרוצצות ללא הרף, אלא נגד המעבידים העושקים אותן.

מה מקור הטיפ?

בתקופה הטורקית קראו לזה "בקשיש". דהיינו מתן בסתר שנתת לכל מי שנתן לך שרות. לא רק למלצר בבית קפה אלא גם לשוטר או פקיד מדינה או קצין צבא. במילים אחרות: הבקשיש היה קשת של תשלומים שנעו מביטוי להכרת תודה ועד לשוחד ממש.

על המקור האירופי של הביטוי אומרים שהוא נוצר בלונדון במאה השמונה עשרה. בכל פאב לונדוני היתה מותקנת תיבה ועליה הכתובת TO INSURE PROMPTNESS ובראשי תיבות
TIP. כלומר: אם אתה רוצה להבטיח שרות מהיר ויעיל שלשל כמה מטבעות לתיבה ותזכה לשרות כזה. אחרים מוצאים שבאנגלית של המאה השש עשרה והשבע עשרה משמעות הפועל TO TIP היתה "להעביר". מכאן גם נוצר המושג טיפ במשמעות של העברת אינפורמציה. השר נתן טיפ לכתב על מה שנאמר בישיבת הממשלה.

האקדמיה ללשון חידשה פעם את המילה "תשר" במקום טיפ, אך דומה שהמילה לא נקלטה בשפה והאנשים ממשיכים לשלם טיפ.

אמן הלשון בנימין גלאי הציע בשעתו להותיר את המילה טיפ בעברית הואיל ויש לה בסיס בחז"ל שאמרו "מטיפה לטיפה נתמלא ההין".

שלושה ראשי ממשלה החליטו החלטות היסטוריות – בן גוריון, בגין ורבין * הם היו נקיי כפיים וללא רבב ולמרות המחלוקות נהנו מאמון ציבורי * הפעם מוביל את המדינה להחלטה קורעת לב, ראש ממשלה שנוי במחלוקת שצל כבד מעיב על התנהלותו הציבורית ועל האמון בו

כמו הילד בבדיחה שהתפלל על מיטתו " אלוהים תעשה שלונדון תהיה בירת איטליה" , אני מוצא עצמי מהרהר בשאלה מה היה קורה אילו.

מה היה אילו היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, היה מקבל את ההמלצה של פרקליטת המדינה, עדנה ארבל, ומעמיד לדין את אריאל שרון באשמת שוחד.

לפי עדנה ארבל קיבלו שרון ובנו גלעד, שוחד וטובות הנאה בשווי של מיליונים. בתמורה, לפי אותה טיוטה, פעל שרון לקדם את ענייניו הכלכליים של דודי אפל במיזם האי היווני ובהפשרת קרקעות.

על ההמלצה של ארבל חתמו גם המשנה לפרקליטה לעניינים פליליים, עורכת הדין נאווה בן אור, וכן ראש אגף החקירות במשטרה, ניצב משה מזרחי.

היום – על רקע איומי הקסאם, הבטחות ההודנה והמולת ההתנתקות – כבר שכחנו. ונדמה כי גם מערכת אכיפת החוק שכחה את סיריל קרן. ואם לא שכחה היא לפחות לא מזדרזת. וגם חקירת הכספים שקיבלה או לא קיבלה משפחת שרון מנמרודי לא נראית כעומדת בראש סדר העדיפויות. ומה בנוגע לכתב האישום של דודי אפל על מתן שוחד בלי מקבל שוחד? ומה בדבר העמותות של עומרי שרון שאבא שלו לא ידע עליהם?

אחד ממקורביו של יצחק רבין סיפר לי השבוע כי ניסה להניא את רבין מפרישה מממשלתו הראשונה בעקבות חשבון הדולרים של לאה רבין. הוא אמר לרבין: הרי מדובר בעברה לא חמורה של אשתך. איש לא מצפה שתתפטר.

תשובתו של רבין הייתה: אנשים יגידו שאם אני לא יודע מה נעשה אצל אשתי, איך אני יכול לנהל מדינה?

אם שרון לא ידע מה עשה בנו עומרי וכמה כספים קיבל בנו גלעד ותמורת מה, כיצד הוא יכול לנהל מדינה?

בתולדות מדינת ישראל היו שלושה ראשי ממשלה שהכריעו הכרעות היסטוריות שנויות במחלוקת: דוד בן גוריון ( הכרזת המדינה, " הבכיה לדורות" והנסיגה ב-56 מ" מלכות ישראל השלישית" ); מנחם בגין ( אלטלנה, הסכם השלום עם מצרים, עקירת חבל ימית) ויצחק רבין (הסכם אוסלו).

המשותף לכל השלושה הוא שהיו נקיי כפיים וללא רבב. עכשיו עומד בראש המדינה אדם שנוי במחלוקת, החותר להכרעה העלולה לקרוע את העם כשהוא עצמו חשוד בכך שאיננו נקי מרבב.

=============================================

הבנקים כטמיון

אמא שלי הייתה אשה חסכנית. היא נהגה לשמור את הגפרורים המשומשים בקופסא מיוחדת והשתמשה בהם כדי להבעיר אש מאש. כך חסכה את מחירו של גפרור אחד. היא תפרה שמלות לאחיותיי והטליאה טלאים בגרביים. הקפידה לתקן כל חפץ ולא לזרוק מאומה.

ממנה למדתי שיש לחסוך ליום סגריר. כסף, אמרה אמא, לא שומרים בבית אלא בבנק. זה המקום הבטוח לשמור חסכונות.

ימתקו לה רגבי אדמתה. אך העצה הזו לא הוכיחה עצמה. הבנק איננו המקום הבטוח לשמור את חסכונותיך.

קופסאות חסכון

גיליתי זאת בגיל די צעיר. אחרי קופסת החסכונות שאבדה או נגנבה פתחה לי אמא חשבון חסכון לילדים באחד הבנקים. היו אז חשבונות חסכון מסוגים שונים – דן חסכן, תיבת נח, נוער חוסך, פילון ועוד. הבנקים חילקו קופסאות מיוחדות ששימשו קופות חסכון. כל שבוע הייתי מכניס לקופסא כמה מטבעות ואחת לחודש הלכתי עם אמא, לבוש בגדי חג, אל סניף הבנק. כאן פתח הפקיד את הקופה במפתח שבידו, ספר את המטבעות והדביק בפנקס החסכון שלי בולים בהתאם לסכום שחסכתי. קיוויתי שבדרך זו יעלה בידי לחסוך לקניית אופניים או מצלמה.

לא אופניים ולא נעליים. פנקס החיסכון אמנם הלך ותפח מרוב בולים שהודבקו בו, אך את הכסף שחסכתי לא קיבלתי מעולם. לא הבנתי מדוע בדיוק אי אפשר להוציא את הכסף, אך הסבירו לי שיש כל מיני תנאים לגבי מועד שחרור הכספים.

חיכיתי חיכיתי וכלום. עברנו דירה לעיר אחרת, הפנקס התגלגל לאן שהתגלגל ומעולם לא ראיתי את הכסף שחסכתי. איני יודע כמה כסף היה שם במושגים של היום. אולי חמישים שקלים. אולי מאה שקלים. אבל בהתחשב בעובדה שכבר עברה חצי מאה מאז, אני משתעשע מדי פעם ברעיון שאולי באיזה מקום ממתין לי אוצר שיאפשר לי טיול מסביב לכדור הארץ. פקיד בנק יצלצל לביתי ויודיע: מר גלילי יש לך אצלנו סכום כסף גדול העומד לרשותך. הריבית וההצמדה הפכו את החסכון שלך לסכום נכבד מאד. אני עדיין ממתין.

הכסף יורד לטמיון

במרוצת השנים למדתי כי הבנקים הם כמו אוצר המלך הנקרא בעברית טמיון. כסף ההולך לטמיון, הוא כסף שאיננו חוזר לבעליו. כשבגרתי למדתי לדעת שמן הבנק מקבלים פחות ממה שמפקידים. בדף החשבון מופיעים חיובים המוסברים בראשי תיבות של תורת הנסתר. החלפתי כתובות, עברתי ערים ופתחתי בימי חלדי תריסר ואולי שני תריסרי חשבונות בבנקים. בכל פעם שבאתי להיפרד מן הבנק הציע לי הפקיד באדיבות להשאיר כמה שקלים בחשבון. לא כדאי לסגור אולי תחזור אלינו. פעם זה היה חמש לירות במרוצת הזמן חמישים שקלים ויותר. מעולם לא חזרתי לבנק שעזבתי ומעולם לא טרח אותו בנק לחפש אותי כדי להחזיר לי את הכסף שהשארתי. לאחד הבנקים היתה חוצפה להודיע לי כי החשבון הפתוח, בו השארתי כמה עשרות שקלים, חויב בינתיים בעמלות שיצרו אוברדראפט נושא ריבית ותבע ממני להוסיף ולשלם לו.

אני יכול להוסיף ולספר עשרות סיפורי עושק קטנים וגדולים אשר כל אזרח התנסה בהם. למשל תכניות חיסכון שפתחתי לילדיי לפני שנים וכשהגיע מועד פירעונם לא נשאר מהם כלום. כי למזלי הרע מועד הפירעון היה בשנות האינפלציה של ארידור. הכסף היה אמנם צמוד. אך לפי תנאי התכנית ניתן הכסף רק חודש לאחר מועד הפירעון. ואלה היו חודשים של עשרות אחוזי אינפלציה וכל הרווח של החיסכון היה כלא היה.

היתה לי תכנית חסכון אחת לצעיר בניי, שמועד הפידיון שלה לא חל בשנות אינפלציה. מי עוקב אחר מועדי פידיון של תכניות הנמשכות שנים? הגיע המועד והבנק לא טרח להודיע לי. הוא העביר את הכסף לחשבון שעליו הריבית אפסית ושם הוא שכב חודשים רבים עד שגיליתי זאת והקמתי צעקות.

ושני סיפורי ירושה קטנים. כשנפטר אבי הוא הותיר בחשבון הבנק שלו סכום קטן. הורי לא הותירו רכוש שחייב הוצאת צו של בית משפט לחלוקתו. והסכום שנותר בחשבון הבנק לא הצדיק את ההוצאות הכרוכות בצו ירושה. הבנק דמם והכסף נכנס לטמיונו.

ופרשה אחרת. לאחר פטירת הורי רעייתי מצאנו בין ניירותיהם מניות של " בנק זרובבל" . לא שמענו בכלל על קיום בנק כזה אבל לפי הסכום שבו נרכשו המניות לפני שנים רבות קיווינו שנפל לידינו אוצר גדול. פניתי לבנק ישראל ושאלתי מי הוא היורש של בנק זרובבל. מסרו לי שם של בנק שרכש בזמנו את הבנק. שאלתי כמה שוות המניות שבידנו והשיבו לנו: 10 אגורות. והוסיפו בדיחה: " זה מתאים להדבקת טפטים על הקיר" .

עושק נספי השואה

ומן הגניבות וההונאות הקטנות לגניבות הגדולות. רבים שכחו שהבנקים שהציגו עצמם כ" חמצן של המדינה" הוליכו שולל את כל הציבור בתקופה בה הריצו את המניות, פשטו את הרגל ועברו לבעלות המדינה. התהליך הזה עלה לאוצר המדינה, כלומר לכל אחד מאיתנו, כ-8 מיליארד דולר.

ובימים אלה נחשפה הפרשה החמורה מכל: העלמת כספיהם של נספי השואה. שישים שנה לאחר תום מלחמת העולם השנייה נחשף סוף סוף שהבנקים הישראליים (כמו גם בנקים רבים בשוויצריה ובבריטניה) העלימו כספים שהופקדו על ידי יהודים שניספו בשואה. ומי מחזיק בעיקר החשבונות של הנספים? הבנק הציוני – בנק לאומי לישראל.

הבנק הוקם ב-1902 כחברה בת של " אוצר התיישבות היהודים" ונועד להיות המכשיר הכספי של ההסתדרות הציונית. הסניף הראשון הוקם ביפו ב-1903 ומאז הלך והתרחב עד שהיה לבנק הגדול והמרכזי של המדינה שבדרך. עם הקמת המדינה ניתנה לבנק הסמכות להיות הסוכן הכספי של המדינה והוא הנפיק את שטרות הכסף הראשונים.

לפי מסקנות ועדת החקירה הפרלמנטרית שחקרה את נושא החשבונות הנעלמים של נספי השואה חייב הבנק לנספים וליורשיהם 307.5 מיליון שקלים.

==============================================

הכשר משפטי לניבול פה

עבר לפוסט הבא

============================================

יאנוש קורצ"אק מאיבן גבירול

לפני כשנה טיילתי ברחוב איבן גבירול בתל-אביב ולקראתי פסע גבר בגיל העמידה, שלפי שפת הגוף שלו ביקש למכור לי משהו. השתמטתי ממנו והמשכתי הלאה. אך משהו במראה פניו עורר את סקרנותי וחזרתי לאחוריי. הסתכלתי בו ונדהמתי: האיש נראה ממש כמו יאנוש קורצ"אק, המחנך היהודי הדגול שהלך מרצונו אל המשרפות עם ילדי בית היתומים שניהל בוארשה.

האיש קרא את מחשבותיי. " יאנוש קורצ"אק?" אמר כשואל, במבטא רוסי כבד. הוא אכן ביקש למכור תקליטורים. קניתי שניים, האחד שירים ביידיש והשני איזו סימפוניה לא מוכרת. התייחסתי לכך כאל מעשה צדקה לזכרו של הצדיק מווארשה. רק כשהגעתי הביתה הבחנתי שפניו של האיש חקוקות על התקליטורים וכאן הוא נראה עוד יותר יאנוש קורצ"אק מיאנוש קורצ"אק.

מאז אותה פגישה שמעתי את שני התקליטורים פעמים רבות ובכל פעם התפעלתי מחדש. אינני מוסיקאי אלא רק חובב מוסיקה ואינני יכול לומר יותר מכך שלפי תחושתי מדובר ביצירות יפות. מאז אני מחפש את האיש כדי לשמוע את סיפורו ולרכוש ממנו עוד מיצירותיו. פעמים רבות שוטטתי במתכוון באזור בו פגשתי בו לראשונה אך העליתי חרס.

בימים אלה שוב פגשתי באיש באקראי. הפעם הייתי מצוייד במצלמה ואף צילמתי אותו ושמעתי את סיפורו.

הוא נולד בלנינגראד שם היה במאי אופרה. הגיע לארץ לפני כשמונה שנים התגלגל בעבודות שונות, בין היתר סניטר בבית חולים. אך את עיקר זמנו הוא מקדיש למוסיקה. בימים אלה השלים את סימפוניה מספר 2 שלו. רפרטואר היצירות שלו כולל גם אופרה, יצירות לשלישה ולרביעיה וכן שירים ביידיש, בעברית וברוסית. עד כה הפיק בכוחות עצמו עשרה תקליטורים. המבצעים הם עולים חדשים מרוסיה ואת יצירותיו הוא מוכר ברחוב.

ראה ההסתה שהכשירה את ההתנתקות

http://www.zeevgalili.com/?p=237

אני יריתי על אלטלנה

http://www.zeevgalili.com/?p=279

פורסם ב-2005 ערב ההתנתקות.  חלק מהדברים אקטואליים ב-2019

כמו בטרגדיה יוונית צועדת החברה הישראלית לקראת אסון של מלחמת אחים * שנים של הכפשת המתנחלים בתקשורת הכשירו את הקרקע לכך * הדרך למנוע את האסון המתקרב: הכרזה חד משמעית שאין מסרבים פקודה וגם אין מרימים יד על חייל צה"ל * מרי עממי בלתי אלים ימנע את האסון ואולי גם יעצור את ההתנתקות

אוניית הנשק אלטלנה מתפוצצת מפגזי צה"ל. (ארכיון יעקב אלעזר)

היסטוריונים רבים מצביעים על כך שהמהפכה הציונית היא המהפכה היחידה במאה העשרים שהייתה נקייה משפיכות דמים בין מחולליה.

נכון אבל לא לגמרי מדויק. ה"הגנה" , אצ"ל ולח" י הרגו לא מעט יהודים. בוגדים, או כאלה שנחשדו בבגידה, או נחשדו בסטייה מן הקו. לפי מחקרו של שלמה נקדימון, ההגנה הוציאה להורג 10 יהודים, האצ"ל 10, לח"י 16. עוד עשרה יהודים הוצאו להורג על ידי גורמים שזהותם לא ידועה.

אבל פעם אחת כמעט פרצה מלחמת אחים שהייתה עלולה להטביע את המהפכה הציונית בדם ואולי להביא לקיצה. זה היה ביום בו הופגזה אלטלנה, אוניית הנשק של האצ" ל.

נשק וניצולי שואה

אלטלנה הייתה נחתת אמריקנית ישנה, שנרכשה בשנת 1947 על-ידי "הוועד העברי לשחרור האומה" ( השלוחה ההסברתית של אצ" ל בארצות הברית). המטרה הייתה להביא ארצה עולים חמושים בנשק, שיצטרפו למלחמת העצמאות. האוניה הועמסה בצרפת בנשק רב ועלו עליה כ-850 עולים, רובם ניצולי שואה, שעברו אימונים בידי שליחי אצ"ל באירופה.

בינתיים הוכרזה המדינה, הוקמה ממשלה זמנית, והאצ"ל החל לפרק את יחידותיו ולהצטרף לצה"ל. פרט לירושלים שבה המשיכו ארגוני המחתרת לפעול, כל עוד לא הוסר האיום לבינאום העיר.

האוניה הפליגה מצרפת ב-11 ביוני 1948, וכשהתקרבה לחופי הארץ כבר הוכרזה כאן ההפוגה הראשונה במלחמה (בה נאסר על הצדדים לייבא נשק). האוניה הגיעה לכפר ויתקין וכאן הורדו ממנה רוב העולים וחלק מן הנשק.

מפקד אצ" ל, מנחם בגין, קיים משא ומתן עם נציגי הממשלה הזמנית, לוי אשכול וישראל גלילי. הוא הציע להעביר את הנשק שבאוניה לצה"ל, אך תבע להעביר חלק מן הנשק לאצ"ל בירושלים. בן גוריון ראה בדרישה זו ניסיון לחולל הפיכה, או כוונה להכריז על מדינה נפרדת בירושלים. לאצ"ל הוגש אולטימטום: למסור לידי צה" ל את האוניה ותכולתה בתוך 10 דקות. הדרישה נדחתה והאוניה הפליגה לתל-אביב כשבגין על סיפונה.

הפגזת האונייה

מול חוף תל-אביב עלתה האוניה על שרטון. בן גוריון הורה להפגיז אותה בתותח (שכונה לימים "התותח הקדוש" ). האוניה נפגעה ועלתה באש. כל מי שנמצא על סיפונה קפץ למים במטרה להגיע לחוף. בגין עצמו היה בין אחרוני הנוטשים.

רבים מלוחמי אצ"ל, שהיו כבר מגויסים לצה" ל, ערקו מיחידותיהם. לוחמי אצ"ל שטרם התגייסו התרכזו על חוף הים מול האוניה ומול יחידות הפלמ"ח  וצה"ל שירו עליה.

בחילופי היריות נהרגו 16 אנשים, רובם אנשי אצ" ל וכן שלושה חיילי   צה"ל ופלמ"ח. חלק מההרוגים היו אנשי אצ"ל שכבר חוילו לצה"ל או היו בתהליכי חיול.

זו היתה חבית אבק שריפה, שעמדה להתפוצץ בכל רגע ולהפוך למלחמת אחים עקובה מדם. מי שמנע זאת היה מפקד האצ" ל, מנחם בגין, שבשידור ברדיו המחתרתי של האצ" ל הכריז, כשהוא ממרר בבכי: " לא תהיה מלחמת אחים בעוד האויב בשער" .

האיש שחקר ביסודיות את פרשת אלטלנה הוא שלמה נקדימון  ממחקרו עולה כי הממשלה ידעה מראש על בוא האוניה. אצ"ל לא תכנן כל מרידה ולא ערער על ריבונותה וחוקיותה של הממשלה. הפגזת האוניה יכולה להתפרש כטרגדיה של טעויות ואי הבנות וגם של מעשה הסתה והטעיה של ישראל גלילי, שבדיווח לבן גוריון הציג את בוא האוניה כמרד. אבל אפשר גם להסיק שבן גוריון הורה לירות על האוניה בידיעה שלא מדובר כאן במרד אלא מתוך שיקול מקיאווליסטי קר, שזו הדרך למנוע כל ערעור על מנהיגותו. 

מכל מקום בן גוריון מעולם לא התחרט על המעשה. על סף מותו אמר בראיון לנקדימון: "נהגתי באלטלינה כפי שהיה צריך לנהוג" . 

מה ניתן להסיק מפרשה זו על מה שעומד לפנינו? 

שינאה תהומית

מי שלא חי באותה תקופה לא יוכל להבין את השינאה התהומית שהפרידה בין שני המחנות. כבן למשפחה שרבים מבניה היו בשלוש המחתרות אני זוכר היטב את הדוד, איש ה"הגנה" , שאמר לנו: " צריך להשמיד אתכם כמו שמשמידים פשפשים" .

אני זוכר את אחי, לוחם אצ"ל, חוזר הביתה כשראשו זב דם ממכות שהוכה בידי אנשי "הגנה" בעת שהדביק כרוזים. אני זוכר גם את ריצתי כילד לחוף הים, ממרר בבכי למראה האוניה הבוערת, צופה בתדהמה בלוחמות פלמ"ח היורות לתוך הקהל שצבא על החוף. 

כנס זיכרון לאלטלנה ב-1949. ברקע השלד השרוף של האוניה.

השינאה הזו הייתה שינאה בין שני זרמים של התנועה המהפכנית הציונית. שניהם לחמו בסופו של דבר לאותה מטרה, אך היו מוכנים להרוג ולהרג, כל אחד על דרכו. השינאה משמאל לימין הייתה תמיד עזה יותר ואכזרית יותר. אולי בגלל האופי הבולשביסטי של תנועת העבודה הציונית. בן גוריון לא הסתיר את אהדתו ללנין ולשיטות הפעולה שלו. 

שום דבר לא נשאר מן המהפכנות של התנועה הציונית – לא מימין ולא משמאל. אבל נשאר משהו מן השנאה, בעיקר משמאל לימין. אפשר לומר שזו המורשת היחידה שהמהפכה הציונית הורישה לנו. 

חוברת זיכרון שיצאה לאור זמן קצר לאחר הפגזת האוניה

הששים אלי סזון

מזה שנים מטפח השמאל שנאה למתנחלים ומאשים אותם בכל חולייה של המדינה. זה איננו השמאל הציוני המהפכני, אלא השמאל החדש, הדקדנטי, הפוסט ציוני. בגלל אופייה החד ממדי של התקשורת חלחלה השינאה הזו לחלקים רחבים בציבור. בשנה האחרונה גברו גילויי השינאה. הפובליציסט הראשי של " הארץ" , יואל מרכוס, קרא להכין יחידות מיוחדות לפינוי, " "אפילו זה יהיה כרוך בשפך דם" . העיתונאי-בדרן יאיר לפיד כתב "אם מישהו… רוצה להתחיל מלחמת אחים הוא מוזמן לנסות" . יהונתן גפן כתב (עוד ב-1988): "אני מוכן לזרוק את האבן הראשונה" על המתנחלים. הפרשן משה נגבי אמר כי מלחמת אזרחים לא תפחיד אותו. 

חמורה מן ההתבטאויות בתקשורת היא התבטאותם של אנשים פוליטיים. עמי איילון הצהיר כי "בחיי כל מדינה או אומה יש יותר מאלטלנה אחת" וחבר הכנסת אבשלום וילן אמר כי "צריך יהיה לשתק אותם באמצעות ירי כדי לפגוע" . 

והחמורה מכל היא ההתבטאות שיצאה מ"סביבתו של ראש הממשלה" שיש כוונה " לשבור להם את העצמות" . וחמורים לא פחות הם הקולות שמשמיעים הפודלים במערכת הביטחון, שהצהירו בעבר ויודעים היום כי ההתנתקות היא אסון בטחוני. אבל מתכוננים בקור רוח לפינוי דרקוני. מכינים התנחלויות דמה לאימוני פינוי, מתכננים צירי תנועה ושיטות פעולה, וכבר פורשים מפות לתקיפת האויב החדש. וכל זאת כשהם מצוידים בחוק פינוי פיצוי הדרקוני, שנחקק בסיוע קולותיהם של שונאי ישראל, ששיתפו פעולה עם פוליטיקאים מתקרנפים דבוקי כיסאותיהם. 

איך למנוע אסון

אנו עומדים על סף אסון. אם חלילה ייהרג אפילו מתנחל אחד, אפילו חייל אחד, במהלך בולמוס ההתנתקות, זה יפצע בחברה הישראלית פצע שידמם כל הדור הזה ואולי גם בדורות הבאים. 

אבל קיימת אפשרות להתפתחות חמורה בהרבה מקרבן אחד או שניים. הס מלהעלות על שפתיים למה זה עלול להביא. 

נראה שאי אפשר לעצור את מרוץ האמוק של ההתנתקות בדרכים פרלמנטריות (והשאלה אם ההחלטה דמוקרטית או לא, אינה רלבנטית). אבל אפשר אולי למנוע את הידרדרות הטרוף הזה לאלטלנה רבתי. 

אין סיכוי נראה לעין שהדרג הפוליטי יחליט להוציא את צה"ל מן הסיפור. לכן ציבור הכיפה הסרוגה צריך ליטול על עצמו את המשימה הלאומית הזו ולהכריז באורח שאינו משתמע לשני פנים: 

א. יש להוציא את צה"ל מן המאבק. צה"ל הוא שלנו. צה"ל הוא הילדים שלנו. צה"ל הוא בשר מבשרנו. 

ב. אף חייל לא יסרב פקודה. ההיסטוריה היא שתשפוט את נותני הפקודה. 

ג. איש לא ירים את ידו על צה"ל. לא ניקוב צמיגים, לא יריקות, לא קללות. פשוט לשבת בבתים ושחיילי צה" ל הממושמעים יוציאו את האנשים על כפיים מבתיהם. 

ד. המאבק בהתנתקות ייעשה אך ורק על ידי מרי אזרחי בלתי אלים. המטרה לא צריכה להיות  לנצח את צה"ל אלא לנצח במאבק על דעת הקהל.

===============================================

במערב אין כל חדש

ארבעה ימים לאחר שנבחר הראיס החדש, מת מפצעיו ניסים ארביב מניסנית. ארביב נפצע קשה, עשרה ימים לפני כן, מפגיעת פצמ"ר באזור התעשיה ארז. בן 25 היה במותו, השאיר אשה וילד. 

מותו לא כל כך עניין את התקשורת. הקרבן האחרון לאינתיפאדת ערפאת והראשון לאינתיפאדת אבו מאזן לא זכה לרייטינג גבוה. רק ידיעה קצרה בעמודים הפנימיים של העיתונים. עם ישראל עסק במורדי הליכוד, בהצבעה הצפויה על התקציב, בפסק הדין של בג"ץ בעניין שתי אמהות, בפילוג ביהדות התורה, במריבה בין יוסי שריד ליוסי ביילין, בתהפוכות מזג האוויר. ארביב, ההרוג התשיעי מפצמ"רים וקסאמים, מת ביום בו ירד גשם של פצצות מרגמה על ישובי גוש קטיף. הגשם הזה עניין פחות מן הדיווח על כמות המישקעים בכרמל. 

התגובה האדישה של התקשורת לעוד מוות אחד במלחמה על קיומנו הזכיר לי את יצירתו המרתקת של הסופר הגרמני, אריך מריה רמרק,"במערב אין כל חדש" .

אריך מריה רמרק ויקישיתוף

הספר, שהופיע בשנת 1929 ותורגם ל-45 שפות, מתאר את זילות החיים במלחמת העולם הראשונה, בה נספו מיליונים. שמו של הספר לקוח מנוסח קבוע של הודעות המטה הכללי הגרמני במהלך המלחמה שהיו מסתיימות לרוב במשפט "במערב אין כל חדש" . הספר מסתיים (ככל הזכור לי) בתאור מותו של חייל שבעקבותיו באה ההודעה השיגרתית "במערב אין כל חדש" . וכך גם אצלנו. עוד הרוג ועוד הרוג. אין כל חדש. 

===========================================

=============================================

 .

.

==============================================

זכרייה זביידי וטלי פחימה

יאיר לפיד יכול כבר להכין ראשי פרקים לסדרת מתח חדשה: הרומן בין טלי פחימה לזכרייה זביידי. זה לא סתם רומן בין שמאלנית לבין מחבל רצחני. טלי פחימה בסדרה רק נראית כמו אידיוטית, הבאה להזדהות עם הרוצח הפלסטיני. הסיפור האמיתי מסובך יותר. טלי – כך בסדרת המתח הצפויה – היא בעצם סוכנת השב"כ. היא נשלחת לג'נין כדי ליצור קשר עם זביידי, שגם הוא סוכן שב"כ. לפי התסריט, פחימה לא יודעת שזביידי הוא סוכן שב"כ. היא חושבת שהוא באמת טרוריסט. היא מתאהבת בו ומוכנה לעזור לו בכל. ואז היא מתחילה לשאול כל מיני שאלות. איך זה שכל עוזריו של זבידי מחוסלים על ידי צה"ל ורק זביידי יוצא בשלום מכל ההתנגשויות. איך זה שכולם יודעים איפה הוא נמצא – עיתונאים, צלמי טלוויזיה, מפיקים של תכניות בידור. כולם מצליחים לראיין אותו מתי שמתחשק להם, כולם מקיימים אתו שיחות טלפון מבוקר עד ערב. איך זה שרק השב"כ אינו יודע היכן הוא נמצא וצה"ל לא מצליח לחסל אותו.

ואז, אחרי שטלי פחימה מגלה בעצם את האמת על התפקיד שממלא זביידי בשרות השב" כ, היא נעצרת. אסור שהסוד הזה ייצא. ומחזיקים אותה במעצר חצי שנה בלי לאפשר לה קשר עם העולם.

המשך יבוא.

ENGLISH VERSION TO THIS ARTICLE

http://www.zeevgalili.com/english/?p=228#more-228

בני ערובה מוחזקים על קרונית רכבת כמגן אנושי נגד מוקשים

המרד הערבי בשנים 1936-193   (" המאורעות" ) סיכן את האימפריה הבריטית, שהחליטה לדכאו ביד קשה * החישו שלוש דיביזיות לארץ ישראל והפעילו אמצעים אכזריים: תליות, הפצצות מן האוויר, הריסת בתים, עקירת פרדסים, בני ערובה שנשלחו לעלות על מוקשים, קנסות * וכשבג" ץ שלהם ניסה להפריע הם סילקו את " זקן השופטים" מהארץ.

אנחנו קראנו לזה " מאורעות" , הפלשתינאים " התקוממות" . ההיסטוריונים הטביעו את המושג  " המרד הערבי" וכיום מדברים על "האינתיפאדה הראשונה" . הכוונה היא לסדרת המהומות והתקפות הדמים של ערביי ארץ ישראל, שהחלו זמן קצר לאחר כינון המנדט הבריטי על ארץ ישראל ב-1922, עלו וירדו לסירוגין והגיעו לשיאם בשנים 1936-1939.

בתקופה זו יזמו כנופיות חמושים אלפי התקפות על התחבורה היהודית, פרצו לישובים והרגו גברים נשים וטף, שרפו שדות, הרסו מפעלים. התקפות הדמים גבו מחיר כבד: למעלה מ-600 הרוגים ואלפיים פצועים יהודים, מתוך ישוב שמנה 400 אלף נפש. היה זה כאילו נהרגו היום, חלילה, יותר מ-8000 יהודים.

הערבים תקפו גם את מוסדות ומתקני השלטון הבריטי – קווי טלפון, תחנות משטרה, מסילות ברזל, גשרים, צינור הנפט. הכנופיות שלטו למעשה בכל השטח ההררי של יהודה ושומרון ומשם הגיחו להתקפותיהם.

הבריטים ראו בהתקוממות הערבית סכנה לאימפריה הבריטית, במיוחד נוכח המלחמה המתקרבת באירופה. הם ריכזו בארץ כוח של שלוש דיוויזיות והפעילו אמצעים אכזריים ביותר לדיכוי המרד.

על צעדים אלה ניתן ללמוד ממחקר שערך יגאל אייל באוניברסיטת חיפה, לעבודת דוקטור, בהדרכת פרופסור יואב גלבר. (המחקר פורסם בספר בהוצאת " מערכות" :  "האינתיפאדה הראשונה – דיכוי המרד הערבי על ידי הצבא הבריטי 1936- 1939" ).

שוטרים בריטיים מפנים ערבים שהשתתפו בהומות מירושלים [ויקיפדיה בריטי]

בין האמצעים שנקטו הבריטים:

* הוצאות להורג. בתקופת ה"מאורעות" דנו בתי דין צבאיים בריטיים כל מי שנתפס ונשק בידו לעונשים חמורים – פסקי דין מוות ומאסר ממושך. 150 נתלו.

* ענישה סביבתית. ב-31 באוקטובר 1938 עבר גדוד ארטילריה בריטי ליד הכפר ניאר הסמוך לעכו. מן הכפר נורתה יריה אחת לעבר הכוח הבריטי. התותחים נפרסו בשטח הסמוך, הפגיזו והרסו את הכפר עד היסוד. (זאת שמעתי מפי אינג'ינר יעקב אלעזר ז"ל, שחקר את הנושא בארכיונים הבריטיים בלונדון). זו הייתה שיטה קבועה. כל כפר שממנו נורו יריות או יצאו פורעים הוענש בהריסת בתים, החרמות והשמדת יבולים.

* החרמת נשק. על כל כפר הוטל להביא לשלטונות כלי נשק שנמצאו ברשותם. אם לא נענו סומנו בתים להריסה וחבלנים פוצצו אותם.

* פעולות תגמול. בספטמבר 1938 רצח פלשתיני את עוזר הנציב האזורי. הרוצח נתפש ובוצע בו וידוא הריגה (בטענה שניסה לברוח). לאחר מכן יצאה שיירה בריטית לעיר ג'נין ממנה בא הרוצח. הבריטים נשאו עמם 2.4 טונות חומרי נפץ והעלו באוויר חלק גדול מבתי העיר. בתגובה לביקורת שנמתחה בבריטניה על הפעולה אמר פקיד בריטי בכיר: " יש לנו שם עסק עם רוצחים וגנגסטרים" .

* הטלת קנסות. על תושבי כפרים הסמוכים לקווי תחבורה, טלפונים ומתקנים הוטלה החובה לשמור עליהם. אם נעשו פיגועים בסמוך להם הוטלו קנסות כבדים על התושבים שחויבו לתקן את הנזקים.

* בני ערובה. כשגברו מיקושים בפסי הרכבת הושיבו הבריטים ראשי משפחות של כפרים שלאורכם עוברת הרכבת בקרונית פתוחה שנסעה בראש הרכבת. כך שכל מוקש יפגע בראש ובראשונה בערבים. גם בראש שיירות רכב הציבו הבריטים מוניות ערביות שיסעו לפניהם ויעלו על מוקשים.

הריסת יפו
אחד המבצעים הגדולים להענשת האוכלוסייה היה הריסת השכונות העתיקות של יפו, שהיו קן צפעונים מראשית המאורעות. ב-18 ביוני 1936 הוטלו על העיר כרוזים שהזהירו את התושבים. לאחר מכן פונו התושבים מבתיהם, האזור הוקף בגדרי תיל ויחידות הנדסה נכנסו לתוכו ופוצצו את הבתים. הפעולה בוצעה במהירות, בין היתר כדי להקדים יוזמה ערבית להגשת עתירות לבית המשפט בדרישה להפסיק את ההריסה.

סילוק זקן השופטים
לכוחות הבריטיים בארץ לא היה " בצלם" שיפריע להם, אבל היה משהו דמוי בג"ץ. שורה של עתירות שהגישו ערבים לבית המשפט נגד הריסת בתים נדחו אמנם מכוח העובדה שלצד הבריטים עמדו חוקי חרום. אך "זקן השופטים" , מקדונל, גינה את ההריסה של יפו והערבים ניצלו את הגינוי בתעמולה שלהם.

תגובתו של הנציב העליון, סר ארתור ווקופ, להצהרת זקן השופטים הייתה חריפה. " הצהרה זו התפרשה על ידי הערבים כעידוד ישיר למאבקם נגד הממשלה" – דיווח למשרד המושבות בלונדון.

הנושא נדון בקבינט הבריטי. במכתב ששלח השופט מקדונל לקבינט הוא התגונן באומרו שאישר 26 פסקי דין מוות. בהמשך התנצל על המבוכה שגרם לממשלה הבריטית בפסק דינו בעניין ההריסה ביפו וביקש תנאי פרישה משופרים.

כמה חודשים לאחר מכן הודיע מזכיר המושבות הבריטי כי הוא משחרר את מקדונל מכל תפקידיו ושופט אחר מונה במקומו.

מכה אנושה

במהלך ההתקוממות הערבית נהרסו כאלפיים בתים ערביים, 6000  נהרגו.  עוד 6000 נאסרו. רוב מנהיגי המורדים נהרגו, הוגלו או ברחו. הנזק הכלכלי שנגרם לאוכלוסייה הערבית היה עצום – שדות שרופים, פרדסים עקורים, שיתוק המסחר עם הישוב היהודי ואבטלה קשה.

למרות תבוסת הערבים בשדה הקרב הם נצחו במערכה המדינית. בריטניה החליטה לפייס את הערבים ופרסמה את  "הספר הלבן" שאסר רכישת קרקעות על ידי יהודים ונעילת שערי הארץ ערב המלחמה.