מדינות ערב הן המפגרות בעולם * השעור הגבוה ביותר של אנאלפבתיות וההשקעה הנמוכה ביותר בחינוך * אין אף אוניברסיטה ברמה בינלאומית * אין עיתונות חופשית, אין זכויות אזרח, מעט מחשבים, מעט אינטרנט * והם אוהבים את הרודנים שלהם (עד שכורתים את ראשיהם ומחליפים ברודנים אחרים) * מזרח תיכון חדש-ישן
מדינות ערב. מה שחסר להן זה השטח הקטן של ישראל (ויקישיתוף)
האירועים האחרונים – בטוניסיה, במצרים, בתימן ועכשיו בסוריה – עוררו תקוות כי הנה, או טו טו, הופכות מדינות ערב לדמוקרטיות. עיראק כבר " כזה כאילו" כמעט דמוקרטית. בעקבותיה יתמוטטו יתר הרודנויות הערביות כמגדל קלפים ומזרח תיכון חדש יפציע באופק.
חלומות באספמיה של המימשל האמריקני התמים ושל השמאל הישראלי ההזוי. אף אחת ממדינות ערב לא תהיה דמוקרטית. העם הערבי איננו עם אחד אלא מגדל בבל של שבטים העוינים אלה את אלה. הם אינם סובלים מיעוטים זרים בתוכם. בין אם אלה נוצרים, דרוזים או יהודים. השחיטה שם היא מחזורית.
כל המדינות הערביות והמוסלמיות – מאלג'יריה ועד טהרן – הן רודנויות, חילוניות או מוסלמיות אין הבדל. אין שום סיכוי שתהיינה דמוקרטיות.
מפגרות בכל
מה ששולל בעיקר כל סיכוי לדמוקרטיזציה ערבית הוא מצבן התרבותי והחומרי של המדינות הערביות.
שעור האנאלפאביתים במדינות ערב הוא הגבוה בעולם. ההשקעה בחינוך היא כעשירית מן ההשקעה במדינות המערב ובתוכן ישראל. התפוצה הממוצעת של ספר בכל מדינות ערב היא כאלף עד 3000 עותקים. אין במדינות ערב אפילו אוניברסיטה אחת בעלת רמה בינלאומית. מספר הפרסומים המדעיים מגיע לכ-2 אחוזים מכמות הפרסומים היחסית של פרסומים מדעיים במדינות מפותחות. שיעור ההשקעה במחקר ופיתוח הוא כ-0.2 אחוז מהתל"ג לעומת 2.35 בישראל ו-3 אחוזים ביפן. והתל"ג עצמו עלוב. והשכר לנפש כעשירית מן השכר הממוצע בישראל.
לא מייצרים כלום
מספר המחשבים במדינות ערב הוא 18 לכל 1000 לעומת ממוצע של 78 לאלף במדינות מפותחות. רק 1.6 אחוז מן האוכלוסייה מחוברים לאינטרנרט (לעומת כ-79 אחוזים במדינות מפותחות). אף מדינה ערבית איננה מייצרת אפילו מוצר אחד בעל איכות שניתן לשווקו בשוקי העולם.
אף מדינה ערבית אינה מכבדת זכויות אדם. באף מדינה ערבית אין תקשורת חופשית. באף מדינה ערבית אין מכבדים זכויות של מיעוטים ונשים.
אוהבים רודנים
למרות שמצבם הכלכלי של ההמונים הערביים הוא הירוד בעולם. הערבים אוהבים את רודניהם. סאדאם חוסיין, גמאל עבדול נאצר, אנואר סאדאת, יאסר ערפאת, ואפילו המלך חוסיין היו שליטים אהובים בחייהם וגם לאחר מותם. למרות שכל אחד מהם, הרג יותר ערבים מאלה שנהרגו בכל המלחמות עם ישראל. למרות שהם דנים את עמיהם לפיגור נצחי, לרעב, לדיכוי ולבערות. גם את מובארק אהבו אך הוא לא הספיק למות או להרצח לפני שיפסיקו לאהוב אותו.
הפרשן האמריקני ראלף פיטרס הסביר פעם את התופעה הזו במאמר ב"וושינגטון פוסט" : " זהו סימפטום של רגשות התסכול של חברה שהייתה פעם תרבות גדולה ואשר נחרבה עד היסוד. חוסר היכולת של הערבים להתמודד עם המערב בתחום כלשהו הדורש מאמץ הוא בעל השפעה הרסנית על הפסיכולוגיה שלהם. הם מיואשים וזקוקים נואשות להאשים מישהו בעליבות שלהם. אילולא היה להם את ארצות הברית וכמובן את ישראל כדי להאשים היו צריכים לשאול עצמם איך קרה שהגיעו למצב עלוב כזה" .
והעיתונאי הערבי-נוצרי-אמריקני ג"וזף פארח אומר כי אין הבדל בין המשטרים המוסלמים הדתיים למשטרים הערביים החילוניים. המשותף לשניהם הוא אידיאולוגיה " איסלאמו פשיסטית" .
כל מה שנאמר על כלל מדינות ערב מתייחס גם לרשות הפלשתינאית ולמדינה שתקום שם חלילה. מפת הדרכים ותוכנית ההתנתקות מבוססות על חלומות באספמיה.
מאמר זה נכתב ופורסם במארס 2005 בעקבות המהפכה הכאילו דמוקרטית בלבנון. הוא עודכן בעקבות ארועי מארס אפריל 2011 ונשאר אקטואלי כמו בעת שנכתב
ז.ג.
========================================================
הרב שקיים ישיבה בגרמניה הנאצית
http://www.zeevgalili.com/?p=1666
אתר " אש תורה" :
=========================================================
תכנית דוברת בעקבות צ'פלין
עברנו דירה. ראה
===========================================