האליטות הליברליות נגד הדמוקרטיה

המאבק הפוליטי בזמננו כבר אינו בין ימין ושמאל אלא בין המעמד הנייד לבין המעמד הנייח.* הנייד, האליטה בת זמננו דוברת אנגלית, עוסקת במקצועות שאינם כבולים למקום כלל (תוכנה, היי־טק, פיננסים, ועוד). *  המעמד הנייח קשור לתרבות ולשפה ספציפיות, למרקם חברתי לוקלי. בסיס הסולידריות שלו ומוקד הזדהותו הרגשית הם לאומיים.

                                                     – מאת גדי טאוב  –

את ניסיונה של מערכת המשפט הישראלית להעתיק את מקור סמכותה מן המנגנון הדמוקרטי אל עקרונות מופשטים ובינלאומיים צריך לראות, נדמה לי, בהקשר החורג הן מתחום המשפט והן מגבולות ישראל. מפני שהמשפט, כאן ובמקומות אחרים, הוא רק זירה אחת — אמנם חשובה במיוחד — במלחמת מעמדות רחבה יותר המצויה בשלב מתקדם של התגבשות.

מרין לה־פן טוענת שעיקר המאבק הפוליטי בזמננו כבר אינו בין ימין ושמאל אלא בין "גלובליסטים" לבין "פטריוטים". אבל זוהי הבחנה אידיאולוגית, ובהקשר הזה יש טעם לדבר לא רק על אידיאולוגיה, אלא גם על סוציולוגיה. כלומר, על מעמדות חברתיים. לא אלה הישנים, של הסוציאליזם הקלאסי, אלא מעמדות מסוג חדש, שקו התיחום המתהווה ביניהם נקבע כמדומה על ידי מידת ניידותם. אולי אפשר לדבר, אם כן, על חלוקה בין המעמד הנייד לבין המעמד הנייח.

הראשון, הנייד, מהווה ברובו את האליטה בת זמננו במדינות המערב, ואולי גם מעבר לו. אין כוונתי לומר שמעמד זה בהכרח מתנייד בפועל, אלא רק שאפשרות זו פתוחה בפניו במידה גדולה מבעבר. מדובר באנשים שמנהלים את חייהם המקצועיים, לפחות בחלקם, בשפה האנגלית ושמקצועותיהם קושרים אותם לעמיתיהם בארצות אחרות. חלק מחברי האליטה הזאת עוסקים במקצועות שאינם כבולים למקום כלל (תוכנה, שיווק, מסחר בבורסה או ברשת, אקדמיה, סטארט־אפים, היי־טק, פיננסים, ועוד). אחרים בתוכה מחזיקים במשרות הנטועות במקום, אבל יכולים למצוא ביקוש לכישוריהם גם במקומות אחרים. חשוב עוד יותר, קבוצות ההתייחסות של האנשים האלה הן בינלאומיות, והם חרדים יותר משיפוטם של אחיהם הניידים בחו"ל, שעמם הם נפגשים תכופות בכנסים ובפורומים בינלאומיים, מאשר מדעתם של בני המעמד האחר, הנייח, בארצם.

המעמד השני, הרוב העצום של האזרחים, אחוז בשורשיו. הוא כבול למקום גאוגרפי, לתרבות ולשפה ספציפיות, למרקם חברתי לוקלי. בסיס הסולידריות שלו ומוקד הזדהותו הרגשית הם לאומיים, וכוחו הפוליטי נטוע בהליך הדמוקרטי.

המאבק בין השניים, המתנהל לרוב בשם עקרונות מופשטים ואידאלים נשגבים, הוא למעשה במידה רבה מאבקה של אליטה בינלאומית זו לשחרר את עצמה מתלות בהמוני האזרחים הנייחים ומאחריות להם. הם נראים לה משותקים מחרדה, חסרי תרבות וצרי אופקים, חשוכים ולאומנים. דיוקן קיצוני זה של הנייחים הוא הרקע המשמש להתקפה על זכותם להגדרה עצמית ועל הלגיטימיות של מנגנון הבחירות שבאמצעותו הם מבטאים את עמדותיהם.

את הגבולות בין מעמד הניידים למעמד הנייחים אפשר לראות באופן הבהיר ביותר במאבק על מדיניות ההגירה, שהפך כמעט בכל מקום לאבן בוחן. בלי להגזים ברדוקציה מרקסיסטית, אפשר לומר שהמעמדות המבוססים, שהונם האנושי והפיננסי נייד, נוטים להעדיף גם עבודה ניידת. לפיכך, כצל מלווה לאליטה הניידת יש גם מעין מעמד שלישי של מהגרי עבודה, או פרולטריון נייד.

העבודה הניידת הזאת מתאימה לא רק למערכת הערכים של האליטה, אלא גם למאבקים הפוליטיים ולאינטרסים הכלכליים של חלקה: הגירה מסיבית מורידה את מחיר העבודה ושווקים פתוחים מעבירים משרות לארצות מתפתחות. המעמדות הנייחים הם המשלמים את עיקר מחירה של מדיניות זו בשחיקת שכר, לעתים באבטלה ובקליטה (כושלת בחלקה הגדול) של גלי מהגרים בשכונות העניות ביותר.

המעמד הנייח מרגיש גם שהוא מאבד את השליטה האפקטיבית בגורלו. זאת, משום שעקרון היסוד של הדמוקרטיה, ממשל בהסכמת הנמשלים, הולך ונפרם בידי הליברליזם העל־לאומי של המעמד הנייד, הנשען על הישות האמורפית המכונה "חוק בינלאומי" שאזרחי המדינות השונות נעשים כפופים לו, אבל אינם יכולים להשפיע על תוכנו.

הליברליזם החדש הזה מציג את עצמו כביקורת על הלאומיות ובכך מסווה את העובדה שהוא גם התקפה על הדמוקרטיה. שכן כדי לממש את חזונו ולקדם את האינטרסים שלו צריך המיעוט הנייד להוציא את הכוח הפוליטי מידיו של הרוב הנייח ולנתק את עצמו במידה גוברת ממנו ומשורשיו. מכאן המרכזיות שתופשת לגביו הזירה המשפטית. המשפטנים נהפכו במקומות רבים לסוכנים פעילים של גלובליזציה, ואצלנו אף לחוד החנית של האליטה הניידת. לא רק מפני שהם נוטים לעמדות מתירניות בסוגיית ההגירה, אלא גם מפני שהם חלק חשוב כל כך במאבק הפוליטי המרכזי בישראל: הוצאת הריבונות בפועל מידי הרוב הנייח והעברתה לידי "מומחים" מטעם המיעוט הנייד ברשות השופטת. זליגת הכוח מהרוב הנייח למיעוט הנייד נתמכת בסימביוזה שבין מערכת המשפט ושלוחותיה ברשויות האחרות לבין חלקים גדולים של העיתונות, האקדמיה וארגוני החברה האזרחית — כולם חברים של כבוד באליטה החדשה.

המושגים "פרולטריון ובורגנות" או "ימין ושמאל" אינם יכולים לבאר תופעות אלה. אמנם ההתקוממות של המעמד הנייח כנגד החלשתה של מדינת הלאום נוטה ללבוש מדי ימין, אבל לא תמיד, ולא בהכרח. הפופוליזם האנטי־אירופי באיטליה משלב ימין בשמאל; הברקזיט אינו באופן מובהק זה או זה; אל מול דונלד טראמפ (שבעצמו מערב תפישות ימניות עם קורטוב של פופוליזם שמאלי) קם פופוליסט הרואה בעצמו סוציאליסט בדמות ברני סנדרס.

פירוש הדבר הוא שאין צורך להשאיר מאבק חשוב זה רק בידי הימין, לא כל שכן להסגירו לידי הימין הקיצוני. השמאל והמרכז הוותיקים צריכים לקחת בו חלק. לצורך כך עליהם להפסיק לפחד מן הדמגוגיה של האליטה החדשה, המכנה כל לאומיות בשם "פשיזם" וכל מגבלה על ההגירה "גזענות", ולצאת בלי היסוס להגנת הדמוקרטיות הלאומיות.

הסכנה היא ממשית. בחסות הסיסמה "דמוקרטיה אינה שלטון הרוב" (ולכאורה גם בשמם של מיעוטים) מבקש הליברליזם החדש לחתור תחת זכות ההגדרה העצמית של הרוב וזכותו להחזיק בריבונות על גורלו. לכן יש לרסן את האליטה הזאת באמצעות המוסדות הנבחרים ולהחזירה לגודלה הטבעי. שהרי לא ייתכן למסור את ניהול הדמוקרטיות הלאומיות לידי מיעוט, שמרבה כל כך להטיל ספק בעצם ההצדקה לקיומן ושבמקרים רבים מינה את עצמו למפרקן.

מאמר זה פורסם לפני שבוע ב"הארץ" ומתפרסם כאן באדיבותו של המחבר

ד"ר גדי טאוב הוא עיתונאי, פובליציסט, תסריטאי וסופר ישראלי; ד"ר להיסטוריה של ארצות הברית, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית בירושלים, במגמה לתקשורת ומדיניות ציבורית, במסלול האקדמי של המכללה למנהל בראשון-לציון ובמרכז הבינתחומי הרצליה. מהמבקרים הבולטים של הפוסטמודרניזם בישראל. [ויקיפדיה]

גדי טאוב [צילום זאב גלילי]

ראה גם

איך הפכו פעילי זכויות אדם לשוללי הציונות

הפוסטמודרניזם כמחולל האנטישמיות החדשה

פורסם בקטגוריה אוליגרכיות, אליטות, דמוקרטיה, פוסטמודרניזם. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

השאר תגובה