"הגילוי" הבלשני של פרופ' רחל אליאור

                                                  – מאת יוסף אורן –

המצאה בלשנית מופרכת לפיה קיימות בשפה העברית "שתי לשונות" * שפה של נאורים שוחרי צדק ושלום,  מול שפה  המבקשת להכחיש את הדיכוי והכיבוש * ניסיון כושל להתניע מחדש את ההתנגדות למפעל ההתיישבות  ביהודה ובשומרון

   

הזדמן לי לקרוא  שני חיבורים המתייחסים לחוגים משיחיים הפעילים בשולי החברה הישראלית. המשותף לשני חיבורים אלה הוא שמחבריהם טוענים כי החוגים המשיחיים מסכנים את קיומה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית.
אזהרתה של פרופ' רחל אליאור כלולה במסה בשם "מחיר המשיחיות", שהתפרסמה בשני חלקים בכתב-העת "כיוונים חדשים" (חלק א' בחוברת דצמבר 2014 וחלק ב' בחוברת יולי 2015). אזהרתו של ישי שריד מומחשת בדרך עלילתית ברומאן אפוקליפטי ששמו – "השלישי".
הופעתם של חיבורים אלה בסמיכות זמן יוצרת את הרושם כי החוגים המשיחיים, המכריזים כי שאיפתם להקים את המקדש השלישי, הם האיום המיידי והמסוכן ביותר על המשך קיומה של מדינת ישראל.


איום מסוכן יותר מן הנשק הגרעיני שמפתחת אירן. מסוכן יותר מהטילים שאוגרים חיזבאללה בלבנון והחמאס בעזה. מסוכן יותר מדאע"ש המתקרב לגבולות ישראל.
פרופ' אליאור מפרטת את שמות היישובים שבהם מרוכזים לדעתה החוגים המשיחיים ושמות הרבנים שמעודדים שם צעירים לבצע פעולות "תג מחיר". מפרוט זה קל להיווכח שמדובר בתופעה מוגבלת בהיקפה וניתנת לשליטה על-ידי רשויות האכיפה של החוק. 

פרופסור רחל אליאור צילום ששון טיראן ויקיפדיה

פרופסור רחל אליאור צילום ששון טיראן ויקיפדיה

בדיית "שתי הלשונות"

מה מניע את פרופסור אליאור, חוקרת רציונאלית ונבונת דעת, להפריז כל-כך הן בהיקפה של תופעת המשיחיות, הן בחומרתה והן במחיר שהיא גובה מהחברה הישראלית?
התשובה לתמיהה זו מתבררת ממבנה המסה "מחיר המשיחיות". המסה איננה אוחזת את השור "המשיחי" בקרניו, כדי להורידו על ברכיו, כפי שפועלים הנועזים יותר מבין לוחמי השוורים. היא בוחנת אותו מצד זנבו.

וכך היא כותבת:

"היסטוריונים של מדינת ישראל במאה העשרים ושתיים – – – ישאלו קרוב לוודאי, מה היה המכנה המשותף בין מתנחלים ימניים לדמוקרטים שמאלנים, בין חרדים לחילוניים, בין תושבי המרכז לתושבי הפריפריה, בין עולים לוותיקים, בין מזרחיים לאשכנזים – – – בין המצדדים במדינת ישראל כ'מדינת העם היהודי' לבדו, לבין הרואים בה 'מדינת כל אזרחיה' – – – התשובה המפתיעה היא שהמכנה השותף היחיד לכל היהודים תושבי מדינת ישראל, החלוקים אלה על אלה במחלוקות נוקבות על כל נושא – – – הוא השפה העברית".

לאור דברים אלה היתה צריכה פרופ' אליאור לחתום את המִנְשָׁר שלה אל האומה בתביעה תקיפה: שהמדינה תשקיע משאבים גדולים יותר בהוראת השפה העברית ובהפצתה הנמרצת בפזורה היהודית בעולם.
אבל היא ממהרת להכחיש מיד את בשורת "המכנה המשותף" שאך זה הרנינה בו את לבנו, ואומרת:
"אולם לאמיתו של דבר… אין רק לשון עברית אחת, אלא קיימות אלה לצד אלה (מאז סיום מלחמת ששת הימים – י.א.) שתי שפות עברית שונות – – – הלשון הראשונה היא הלשון המְשַתֶפֶת, הפונה לכל אדם הכפוף לגבולותיו של השיח האנושי הדמוקרטי בעולם המודרני, לשיקול הדעת התבוני ולהכרעה האנושית האוניברסאלית, המכבדת את בני האדם כולם כשווי ערך וכשווי זכויות- – – והלשון המְבַדֶלֶת, הפונה רק לאדם היהודי, בהמתייחסת לכל תחומי 'הארץ המובטחת', ולא רואה בה חזון אנושי-מוסרי כולל, המתייחס לכל בני האדם הגרים בתחומי מדינת ישראל". ( ההדגשות במקור).

מה בין שתי הלשונות

להבלטת ההבדל בין "שתי הלשונות", מפרטת פרופ' אליאור את אוצר המילים השונה של כל אחת מהן.
"הלשון המְשַתֶפֶת", היא השפה החילונית-ליברלית של הישראלים שהם כמובן מתונים ונאורים מהשמאל. היא כוללת את מושגי היסוד הבאים: "חירות, שיוויון, צדק, שלום, דעת, תבונה ואמת, חופש, הומניזם, נאורות, אוטונומיה, דמוקרטיה, פלורליזם, סובלנות, חופש יצירה – – – חופש בחירה מוחלט של היחיד, הבוחר את זהותו הדתית או החילונית..
"הלשון המְבַדֶלֶת" היא שפתם הדתית-מיסטית של המשיחיים מהימין "המשבצים בדבריהם ביטויים כגון: 'תורתנו הקדושה', 'ארץ הקודש', 'קדושת הארץ', 'מלכות ישראל', 'דעת תורה', 'הבטחה אלוהית', 'אלוהי ישראל', 'אבינו שבשמים', 'משיח צדקנו' – – – 'נחלת אבותינו', 'הארץ המובטחת'".

מה השיגה פרופ' אליאור על-ידי מיון המושגים ומטבעות הלשון הללו לשתי קבוצות ועל-ידי שיוכם ל"שתי לשונות"?
היא לא תרמה במיון הזה אבחנה מועילה לחקר הבלשני של השפה העברית. לעומת זאת הפקיעה מהמשתייכים ל"מחנה הלאומי" את כל הערכים שמנתה המחברת כשייכים בלעדית לדוברים ב"לשון המְשַתֶפֶת" (ובכללם : שלום, הומניזם ונאורות), וכמו כן הדירה מהמשתייכים ל"מחנה השלום" את כל הערכים של מורשת התרבות הלאומית ששייכה המחברת רק לדוברי ב"הלשון המְבַדֶלֶת".

התנעת המחלוקת הישנה

עד כה הכרנו אבחנות בלשניות שונות בחקר השפה העברית: "שפה גבוהה" מול "שפה נמוכה", "שפה רזה" מול "שפה דשנה", "שפה תקנית" מול "שפה משובשת", "שפת לימודים" היונקת מהמקורות בספרות הדורות מהעבר מול "שפת החיים" המתעשרת בהתמדה מפי דובריה וסופריה בהווה.
עכשיו אנו עומדים פעורי-פה מול "הגילוי" של פרופ' אליאור, שמכאן ואילך ניתן לפצל את השפה העברית ל"שתי לשונות" בעזרת אבחנה שאין לה שום אחיזה בשום שפה בעולם.
והיא האבחנה הסוציולוגית-פוליטית:

"שתי לשונות אלה, ששורשן המשותף מעוגן בעברית ההיסטורית ובעברית הישראלית, בספרייה הענפה של העם היהודי, בלשון הקודש ובלשון התפילה, בהלכה ובקבלה, בלשון דור התחייה וההשכלה ובלשון האֶמוּנית-הישראלית, מתנכרות האחת לרעותה, מדירות האחת את רעותה ומתעלמות האחת מרעותה, שכן הלשון המְבַדֶלֶת מבקשת להכחיש את הדיכוי, הכיבוש, הביזוי והנישול, האפליה וההשכחה, הכרוכים באופן בלתי נמנע במשיחיות הטריטוריאלית הקרויה התנחלות (בשפה המְשַתֶפֶת) או התיישבות (בשפה המְבַדֶלֶת)".

"שליטה על עם אחר"

ציטוט נוסף מתוך המסה "מחיר המשיחיות" יבהיר היכן במפה הפוליטית מציבה פרופ' אליאור את עצמה וכנגד מי המציאה את התפצלות השפה העברית ל"שתי לשונות":

"הלשון המְבַדֶלֶת המדברת ב'שפה של קודש' כאמור לעיל, מכוננת תודעה חדשה המשנה את פני הממשות ההיסטורית, שאין בה שום קדושה, אלא יש בה שליטה כוחנית של עם אחד על עם אחר בניגוד לחוק הבינלאומי, ויש בה כיבוש, נישול, דיכוי, גזענות, גזל, הסתה וביזוי…"

אם לסכם: אין במאמרה של פרופסור אליאור פריצת דרך בתחום הפילולוגי. הוויכוח המנומנם בין השמאל הציוני {"מחנה נשלום"] לבין המחנה הלאומי הגיע זה מכבר למיצוי ברמת ההנמקה בשני ספרי יסוד, שנימקו היטב את ההשקפות המנוגדות: "חיי עם ישמעאל" של משה שמיר ב-1968 ו"ארץ הצבי" של לובה אליאב ב- .1972. על ידי שימוש ב"גילוי" הבלשני שלה מנסה פרופ' אליאור בסך הכל להתניע מחדש את הוויכוח הזה.

לובה אליאב צילום זאב גלילי

לובה אליאב צילום זאב גלילי

אמיתוֹת החזון הציוני

בשלב הזה כבר מבין ודאי הקורא שפרופ' אליאור לא "יצאה חוצץ" במסתה זו רק נגד "נאמני הר הבית" המשיחיים, אלא נגד כלל המחזיקים בתורת ארץ-ישראל השלמה. ובראשם נגד הישראלים שבחרו ליישב את יהודה ושומרון.
בדרך דמגוגית הבליטה פרופ' אליאור את סכנתם של "המשיחיים" ופיזרה עננת הפחדה. הנה-הנה עומדים הם לגרור את המדינה למלחמת דת בנושא הבעלות על הר הבית.

חלוצי ההתיישבות מחזיקים בהשקפה מציאותית לחלוטין בנושא "הסכסוך" ועתיד "השטחים", השקפה המעוגנת בחזון הציוני מראשיתו.  וכזו היא בתמצית: כל עוד מטפחים ערביי ארץ-ישראל את נרטיב הנאכבה. וכל עוד הם מציבים כתנאים לשלום את הנסיגה לגבולות 1967 וכל עוד הם דורשים את "זכות השיבה" ומסרבים להכיר במדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהובי.  צריך לחזק את ההתיישבות של "המתנחלים" ואף להרחיבה. להשלים את החזון הטריטוריאלי של הציונות: מדינת יהודים בהיקף המירבי האפשרי בין הירדן לים התיכון – כזה שיספיק לכינוסה המדורג של כל הפזורה היהודית בעולם בתחומיה של מדינת הלאום של העם היהודי.

– – – – – – –
מאמר תגובה זה למסתה של פרופ' רחל אליאור מתווסף להשקפה שביטא המחבר בספריו "ספרות וריבונות" (2006), "השאננות לציון בסיפורת הישראלית" (2010) ו"ניתוץ מיתוסים בסיפורת הישראלית" (2012) – שלושתם מספרי הסדרה המחקרית-ביקורתית בת עשרים ואחד הכרכים: "תולדות הסיפורת הישראלית". פרטים: yoseforen@bezeqint.net

החוקר ומבקר הספרות יוסף אורן נולד ברוסיה ב-1940, עלה ארצה בגיל תשע והינו תושב ראשון לציון. עד כה פירסם 26 ספרים והבולטים בהם הם ספרי הסדרה בת עשרים ואחד הכרכים תולדות הסיפורת הישראלית המתרכזת במיטב סופריה של ישראל ובחשובים מבין הספרים שכתבו .
יוסף אורן זכה פעמיים בפרס הביקורת ע"ש מרדכי ברנשטיין ופעמיים בפרס היצירה מקרן ראש-הממשלה ע"ש לוי אשכול. כמו כן ערך את כתבי העת "בעד ונגד" ו"יחד (1980-1972), שניהם בהוצאת מכון סאלד, כינס וערך את קובצי הסיפורים של יוסף אריכא (1982) ושל בנימין תמוז (1990) ואת האנתולוגיה של סופרי ראשון לציון "בוסתן הראשונים" (1989).

יוסף אורן

יוסף אורן

 

 

 

 

 

 תגובות בפייסבוק ובמייל

והיא לא מעלה על דעתה, שדווקא הלשון שלה היא המבדלת? לא חשוב.. קשה לקרוא את הקשקושים המקושקשים של אנשים משיחיים שמנסים בכל כוחם לעשות Undo, למהלכים היסטוריים ענקיים שהתרחשו ב67 השנים האחרונות, במדינת ישראל, וכן בעולם הערבי סביבנו..

סיגל אלון

הקשה בשנאות, שנאה עצמית. אוהב אני את ההגנה מאחורי התואר והמעטפת האקדמית לכסילות.

חקי סתת

מה קורה לנו בריצה לאבדון.

מוטי בן חורין

בלשון הנאורים היא כוללת את מושגי היסוד הבאים: "חירות, שיוויון, צדק, שלום, דעת, תבונה ואמת, חופש, הומניזם, נאורות, אוטונומיה, דמוקרטיה, פלורליזם, סובלנות, חופש יצירה – – – חופש בחירה מוחלט של היחיד, הבוחר את זהותו הדתית או החילונית..
"הלשון המְבַדֶלֶת" היא שפתם הדתית-מיסטית של המשיחיים מהימין "המשבצים בדבריהם ביטויים כגון: 'תורתנו הקדושה', 'ארץ הקודש', 'קדושת הארץ', 'מלכות ישראל', 'דעת תורה', 'הבטחה אלוהית', 'אלוהי ישראל', 'אבינו שבשמים', 'משיח צדקנו' – – – 'נחלת אבותינו', 'הארץ המובטחת'".

אם כך אלוהי ישראל, אבינו שבשמיים סלק מנחלת אבותינו, מן הארץ המובטחת את אלה שבשם ה"נאורות" שונאים את בני עמם ובשם ה"הומניזם" מוכניםכ שישחטו אותם על מזבח ה"צדק".

מאיר אייזן

הגאונית הזו גם אמרה שחב"ד ייעלמו.

יוסי לוי

אליאור מכהנת כחברת המועצה הבינלאומית של הקרן החדשה לישראל=הקרן להשמדת ישראל !!!! מה יש להוסיף על זה??? עוד "אידיוטית-שימושית" במקרה הטוב (או לא אידיוטית, במקרה והיא מקבלת כסף) של הקרן הארורה הזו. דוברת $מולנית שמביעה את דעתה של הקרן להשמדת ישראל!

Zajonc Joseph

אם מאמר זה עניין אותך תמצא עניין גם במאמרים הבאים:

גרשום שלום על ציונות משיחיות ואנרכיה בלשון

http://www.zeevgalili.com/2008/11/837

משמעות המלה כיבוש בשפה העברית

http://www.zeevgalili.com/2007/07/441

אהרון אמיר אחרון הכנענים

http://www.zeevgalili.com/2008/03/649

ונתנה תורף פרוש התפילה ותולדותיה

http://www.zeevgalili.com/2007/10/477

מה היו מטרות החינוך ומה נותר מהן

http://www.zeevgalili.com/2005/06/264

 

 

פורסם בקטגוריה כנענים, לשון, מתנחלים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

19 תגובות בנושא "הגילוי" הבלשני של פרופ' רחל אליאור

  1. פינגבאק: כך תרשם כמנוי (חינם) על היגיון בשיגעון | היגיון בשיגעון

להגיב על willow לבטל