משנתו הפוסט יהודית של עדי אופיר ופרוקה בדרך של דקונסטרוקציה ואיך הוא רואה את השפעת ההגדה על המדיניות של ישראל

פרופסור עדי אופיר הוא ללא ספק האישיות הבולטת ביותר בקהילה הפוסטמודרנית בישראל. רבים מבני קהילה זו באים מדיסציפלינות של היסטוריה, סוציולוגיה, אנתרופולוגיה, חינוך, ספרות, קולנוע . אופיר בא מן העמדה הפילוסופית והוא עצמו יותר מפרופסור לפילוסופיה – הוא פילוסוף בעל שיעור קומה.

אופיר נותן ביטוי לעמדותיו בעשרות מאמרים – בכתבי עת פוליטיים ומדעיים, בשורה של ספרים חשובים וגם באמצעי התקשורת הכתובה והאלקטרונית. השפעתו רבה גם בקרב חוג נרחב של תלמידים באקדמיה.

ספרו החשוב ביותר הוא "לשון לרע: פרקים באונטולוגיה של המוסר" שהופיע בשנת 2000. בספר זה  מנסה אופיר לבנות תורת מוסר על בסיס נקודת המוצא הפוסטמודרנית שנולדה כריאקציה לכישלון המודרניזם.

ברעיון המודרניות גלום עקרון הנאורות, המתפרש כעיקרון אוניברסאלי של התבונה, שיש לה תוקף זהה אצל כל בני האדם. סיסמת הנאורות, אמר הפילוסוף הגרמני עמנואל קנט, היא: "אזור אומץ להשתמש בשכלך שלך".

הנחות היסוד של המודרניזם – בדבר קיומו של סובייקט רציונאלי המאפשר לנו להבין את העולם ואת האדם ולכוון את דרכו – הזדעזעו עוד בסוף המאה הקודמת ובראשית המאה הנוכחית במשנותיהם של ניצ'ה, מרקס ופרויד. נוראות המאה העשרים הולידו את המצב הפוסטמודרני ואת הפילוסופיה המשקפת מצב זה.

שער הספר לשון לרע

שער הספר לשון לרע

מהי הפילוסופיה הפוסטמודרנית

 הפוסטמודרניסטית התפתחה בצרפת, בעיקר במחצית השניה של המאה העשרים. נושאי הדגל הבולטים שלה הם: מישל פוקו, ז'ק דרידה, ז'ן בודריאר, ז'ן פרנסואה ליוטר, ועוד. על הפילוסופיה הזו אומר עדי אופיר: "… היא פוסטמודרנית בעצם מוכנותה להיענות לאתגר שמציב עולם פוסטמודרני, ששם ללעג את יומרותיה של הפילוסופיה המודרנית לסמן את גבולות התבונה ולהדריך את השימוש בה, להניח יסודות לשיפוט המוסרי והאסתטי. ומעל לכל, להבטיח את קיומם של שפה אחת ודברים אחדים, שמסוגלים לתאר נאמנה את המציאות ולפרש פירוש מהימן את המשמעויות המופקות בכל הלשונות ובנות הלשון שבני תרבות מדברים בהם. זו פילוסופיה שאיננה חדלה לחשוב את מקומה בעולם "שאחרי אושוויץ" ואחרי הירושימה, עולם רדוף טרור ואימה של קטסטרופה גרעינית ו/או אקולוגית, עולם שכל פינה בו מרושתת לשוק קפיטליסטי גלובלי, שזורה באותן רשתות גלובליות של מידע שמהן היא ניזונה ולהן היא חשופה, עולם שכמעט בלתי אפשרי לחשוב בו מחשבה שאין לה ערך כלכלי, יישומי, או חדשותי מיידי. בעולם הזה בעת הזו, מבקשת אותה פילוסופיה לפתח פרקטיקות של שיח ומחשבה "שעושים הבדל", שאינם נמדדים מייד על פי ערכי השוק או על פי מידת הקונפורמיות עם המשטר הקיים ועם השיח הנוהג בו…"

אין אלוהים, אין תבונה, אין שפה

מנקודת מוצא זו של אין אלוהים, אין שפה המסוגלת לייצג את המציאות, אין תבונה שאפשר לסמוך עליה יוצא עדי אופיר למסע הדון קישוטי שלו לבנות תורת מוסר. הוא עושה זאת במאמץ אינטלקטואלי כביר על פני 488 עמודי ספרו.

התוצאה הסופית די מאכזבת. אם לצמצם את מסקנותיו של עדי אופיר בשני משפטים: איננו יודעים ואיננו יכולים לדעת מהו הטוב. מה שקיים בעולם הם הרעות. את הרעות מייצרים בני אדם. את הרעות אפשר להגדיר כגרימת סבל, כגרימת אובדן זמני או בלתי הפיך. את ייצור הרעות האלה – "הרעות המיותרות" – יכול האדם למנוע וחייב למנוע.

השאלה שנשארת תלויה באוויר היא  מדוע? מה מקור התוקף של המסקנה שאין לייצר רעות? מה עדיפותה על מה שקרא הרמב"ם מושכלות כמו לא תגנוב ולא תרצח. שאלה עוד יותר קשה היא מה דינם של מעשים כמו "לא תנאף", שהרעות שהן מייצרות אינן כה ברורות כמו הרעות הגורמות סבל ואובדן.

אבל ספרו של עדי אופיר איננו רק ספר פילוסופי. הוא גם ספר פוליטי. כי כל אמירה פוסטמודרנית היא אמירה פוליטית. אחרת, היא מאבדת את טעם קיומה.

הדמיון בין השואה וה"כיבוש"

על מנת להמחיש את האופי הפוליטי של הספר די אם אביא שתי ציטטות ממנו. האחת נוגעת לשואה והשניה ל"כיבוש".

וכך כותב אופיר על השואה:

"חיפשתי דרך אחראית, שקולה, מנומקת, נטועה בדיון תורתי-מוסרי שיטתי, לשקם רצף מושגי שיאפשר להשוות בין הרוע שהתחולל באושוויץ לרוע שמחוללים צאצאי הקורבנות ויורשיהם לאנשים שאותם הפכו לפליטים, לגרים בארצם , לנתינים תחת משטר כיבוש צבאי, וגם ללוחמי חרות במאבק אנטי קולוניאלי, לטרוריסטים, לרוצחים…" (פתח דבר – 8)

"בעקבות כיבוש שטחי הגדה המערבית ורצועת עזה במלחמת 1967 שלילת זכויות אזרח מתושבי השטחים הפלסטינים ומאמצי הקולוניזציה של השטחים האלה על ידי יהודים התפתחה בישראל צורה ייחודית של משטר דיכוי והפרדה לאומנית (אפרטהייד על בסיס לאומי לא גזעי). המשטר הזה עושה שימוש שיטתי במנגנוני שליטה באוכלוסייה ופיקוח על כל אחד מן היחידים בתוכה. הוא מיסד שלל אפשרויות להרע לכפופים למשטר בפעילות אלימה ומאורגנת. בקצה המדרון הנפער במרחב זה מצוי סילוק – גירוש או השמדה – שיטתי ומבוקר של קבוצות אוכלוסייה 'מיותרות' " (395).

עדי אופיר אינו מסתפק בשלילת האתוס הציוני. בספר אחר "עבודת ההווה" ובשורה של מאמרים והופעות ברדיו ובטלוויזיה הוא שולל גם את האתוס היהודי.

"אלוהים מותש, רשע או מת"

בספרו "עבודת ההווה" שולל עדי אופיר מכל וכל את קיומו של אלוהים ושל אלוהי ישראל לא כל שכן. בכך הוא הולך צעד אחד נוסף אחרי "לשון לרע" שם הוא כותב, ( כשהוא מנסה להסביר איך ייתכן שיש אלוהים בעולם שהוא כל כך רע): "אולי אלוהים ברא את העולם כשחלשה דעתו, או כשנחה עליו רוח של רשעות, או כשהיה תשוש מניסיונות בריאה קודמים ולא היה מסוגל למשהו טוב יותר. … במלים אחרות צריך לבחור בין אלוהים מרושע, לאלוהים תשוש, לאלוהים שמת…(לשון לרע 292).

עבודת ההווה שער הספר

עבודת ההווה שער הספר

"אין זכרון היסטורי"

עקרון יסוד יהודי אחר שהפילוסופיה הפוסטמודרנית שוללת הוא עקרון הרצף והזיכרון ההיסטורי. וכך כותב עדי אופיר בנושא זה במאמר "פוסטודרניזם: עמדה פילוסופית" (שהופיע בקובץ "החינוך בעידן השיח הפוטמודרני", בעריכת אילן גור זאב): "אין סינתזה של הזמן ההיסטורי: אין דפוס אחד, מאחד, של זיקה אל העבר שאני/אנחנו שייכים אליו או שהוא שייך לי/לנו. אין קו רציף אחד שמחבר את ההווה אל העבר; להווה יש יותר מעבר אפשרי אחד, ואין מסגרת נורמטיבית אחת, אחדותית, של התכוונות אל העבר שראוי לשמר ולזכור אותה, או להשתחרר ממנה. בשום תחום אין גוף של ידע, של אורחות חיים, של נורמות מוסריות, או של ערכים אסתטיים הנמסר מן העבר להווה כשהוא טעון למפרע בכוח מחייב ביחס להווה".

תשובתו של אליעזר שבייד

לא אטעה אם אומר כי ניסוחיו של עדי אופיר הם ביטוי מדויק של מה שקרוי במקורותינו "כופר בעיקר". עמד על כך פרופסור אליעזר שבייד, האומר כי אף שהיהדות בזמננו איננה השקפת עולם אחידה, הנה המכנה המשותף ליהודים הוא "השייכות לעם היהודי, לרציפות דורותיו המתאחדים על ידי זיכרון היסטורי, מורשת של מקורות, תרבות ומסורת והכרת אחריות משותפת לעתיד. כל אלה מעוגנים בתודעת שייכות קיבוצית, בזיקה מחויבת למקורות המפרנסים השקפת עולם… השפעת השקפת העולם והאתוס של הפוסטמודרניות היא אפוא הרסנית לגבי כל צורות הזהות היהודית, הן במישור הקיבוצי והן במישור של זהות הפרט… זהו קרע החלטי, כי למרות החיים יחד באותה המדינה ולמרות הדיבור באותה הלשון, מתבטל היחד הרוחני המאפשר הידברות מעצבת זהות."

הזהות היהודית-ישראלית

עירעור על היחד הרוחני הזה מבטא עדי אופיר בחריפות רבה בשני מאמרים בספר "עבודת ההווה". הוא מנתח שני טקסטים שניתן לראות בהם טקסטים המכוננים את הזהות היהודית-ישראלית, מעבר להבדלים בין שומרי מצוות לבין מי שקרויים "חילוניים". הטקסטים הם ההגדה של פסח ומחזור יום הכיפורים. אופיר עורך בטקסטים אלה דקונסטרוקציה בשיטה הפוסטמודרנית, שהוא נותן לה ביטוי עברי "מקרא מפורק".
הדקונסטרוקציה היא האסטרטגיה של הפוסטמודרניסט כשיטת פרשנות, שמטרתה לחשוף "מה באמת" מסתתר מאחורי הטקסט.

ומה מוצא עדי אופיר בשני הטקסטים הללו?
בהגדה הוא מוצא את ההיבדלות מעמים אחרים, את הזיכרון ההיסטורי, את השפוך חמתך, את ההתגלות , את זיקת העם לאלוהיו. זועק חמס אך גם אינו מסתיר התפעלות מן המסגרת המצליחה לאחד לתוכה יהודים מכל קצוות הקשת הפוליטית והדתית (אבל לא "ישראלים שאינם יהודים"). הוא מסיק מכך שלליל הסדר ולהגדה הנקראת בו יש השפעה על ההתנהגות הפוליטית של ישראל, על הברוטאליות והכיבוש והמלחמות.

"להגדה השפעה על הברוטאליות והכיבוש והמלחמות". הגדת מנטואה 1560

"להגדה השפעה על הברוטאליות והכיבוש והמלחמות". הגדת מנטואה 1560

דברים דומים מוצא עדי אופיר במחזור התפילות של יום הכיפורים. וכך הוא כותב: "מבנה שלם של יחסים – בין היחיד לקהילה וללאום, בין ההווה לעבר ולעתיד בין הספירה הפרטית והציבורית, ועל רפרטואר שלם של דימויים – של עוצמה, של גאולה, ושל פעולה בהיסטוריה שהיהודי החילוני מוכן לקבל על עצמו. מוכנות זו, אני מניח, מאפשרת את המשך השותפות בינו לבין היהודי הדתי ומקטינה את הסיכוי לשותפות בינו לבין ישראלים לא יהודים".

מחזור יום הכיפורים "מקטין את הסיכוי לשותפות עם ישראלים לא יהודים"

מחזור יום הכיפורים "מקטין את הסיכוי לשותפות עם ישראלים לא יהודים"

"עולמו של השטן"

דבריו של עדי אופיר מרתקים בחריפותם. אבל מנקודת מבט יהודית אלה דברי כפירה. דברי כפירה ולא פילוסופיה של כפירה. הוגה הדעות האנגלי רוג'ר סקרוטון (ROGER SCRUTON) אומר כי אי אפשר להתמודד עם הפוסטמודרניזם בכלים אנתרופולוגיים או פילוסופיים אלא מנקודת מבט תיאולוגית. דקונסטרוקציה של טקסט אומר סקרוטון איננה טיעון לוגי. יש להתייחס אליה כאל לחש קסמים. ז'ק דרידה, שהמציא את רעיון הדקונסטרוקציה – אומר סקרוטון – מתייחס לטקסט בגישה של עבודת אלילים. הוא מעלה אותו מעל היומיום ומייחס לו כוח על טבעי שהמציאות נספגת לתוכו.
עוד אומר סקרוטון כי הגישה הזו של עולם, שבו השלילה היא בעלת כוח ואינטלקט כדי להפוך את ההעדר לנוכחות היא עולמו של השטן.

על כך אמר לי ידידי, ד"ר מעוז עזריהו, כי מי שבחר בעולם שאין בו אלוהים נשאר עם השטן.

הייתי מוסיף שבמקורותינו היו מכנים תאוריה זו כתאוריה של הסיטרא אחרא.

טיפול פוסטמודרני בטקסט פוסטמודרני

השוואת מעשי ישראל למעשי הנאצים וסימון ה"כיבוש" והמתיישבים כאבי כל חטאת הם טיעונים יומיומיים בשיח הפוסטמודרני. אך העטיפה הפילוסופית שהם מקבלים בספר בן 488 העמודים מחייבת ביקורת בכלים שהפוסטמודרניסטים עצמם משתמשים בהם.
לצורך הענין נעזר בשלושה מושגי יסוד במחשבה הפוסטמודרנית: דקונסטרוקציה, פרשנות ו"האחר".

* דקונסטרוקציה היא האסטרטגיה של הפוסטמודרניסט כשיטת פרשנות, שמטרתה לחשוף מה באמת מסתתר מאחורי הטקסט. הדקונסטרוקציה מפרקת את השפה מיציבותה ומן היומרה שלה לדעת את האמת. הדקונסטרוקציה חושפת את אי הסדר שבטקסט. אין שום דבר מחוץ לטקסט אומר דרידה, לפיכך הכל פרשנות. אין סוף למעשה הפרוש – אומר עדי אופיר (במאמר על הפוסטמודרניזם). כל מעשה ייצוג כולל בתוכו פירוש ומזמין פירוש מחדש. אין משמעות אחרונה.

* האחר.
הוא כל מה שאיננו אני: האישה, הכושי, הפלסטיני, המזרחי, החרדי, ה"משוגע". המודרניסט, אומר פוקו בספרו על תולדות השיגעון, היה זקוק למשוגע כדי להגדיר את עצמו כנורמאלי, את האסיר והפושע והמצורע, כדי להגדיר עצמו כבריא וכשומר הסדר החברתי.

הפוסטמודרניסט מחפש עוגן מוסרי בכך שהוא נוטל אחריות ומזדהה עם זרותו של האחר. הנכונות של הפוסטמודרניסטים להזדהות עם האחר מגיעה לממדים כאלה שהיא חלה גם אם האחר הוא משטר מטורף כמו משטר האייטולות של איראן (שפוקו הילל אותו). או משטר התועבה של יאסר ערפאת שהפוסטמודרניסטים הישראלים סוגדים לו.

דקונסטרוקציה של ה"לשון לרע"

אם ננתח את משנתו של עדי אופיר וחבריו בכלים אלה. דהיינו נפרק את הטקסט ונחשוף מה מסתתר מאחוריו נגלה את הדברים
הבאים:

* הטקסט של עדי אופיר וחבריו, לשיטתם, כפוף לאותם כללי יסוד שהם מיחסים לכל טקסט: יש בו יומרה לדעת את האמת ואין לו  משמעות.

* הפוסטמודרניסט הישראלי זקוק ל"אחר" הפלסטיני כדי להגדיר את עצמו ולהקנות משמעות מוסרית לעצם הקיום שלו. מאותה סיבה – אך מכיוון הפוך – הוא זקוק ל"אחר" המתנחל כדי לזהות עצמו כאיש מוסר. 

* הפוסטמודרניסט הישראלי זקוק לגבולות 67 כדי להגדיר את גבולות הקיום הישראלי. אך נוכח פריכותה של האופציה הזו הוא מוותר גם על ישראל כמדינת לאום של העם היהודי.

• הפוסטמודרניסט שולל את הציונות על ידי כך שהוא  ממצה עד תום את המשתמע מכישלון הציונות החילונית. הציונות כתנועה מודרנית קרסה כמו כל האידיאולוגיות המודרניות. אך בעוד שהחילון המודרני לא ביטל את הלאומים, הציונות החילונית בשיברונה מבטלת את הלאומיות היהודית. בכך ייחודו של הפוסטמודרניסט הישראלי לעומת חבריו הצרפתים.
ולסיכום: אם תגרד את קליפתו של הפוסטמודרניסט הישראלי תגלה שמתחת לה מצוי השמאל המרכסיסטי הישן של היהודי שונא עצמו.

אם מצאת עניין במאמר זה תמצא עניין גם במאמרים הבאים

קישורים:

 הפוסטמודרניזם כמחולל האנטישמיות החדשה

http://www.zeevgalili.com/?p=4900

 סדר פסח בנוסח זאב ז'בוטינסקי

http://www.zeevgalili.com/?p=11666

 ד"ר זאב פון וייזל על יציאת מצרים

http://www.zeevgalili.com/?p=2615

 ונתנה תוקף פרוש התפילה

http://www.zeevgalili.com/?p=477

 מוסיקה, יהדות ופוסט מודרניזם

http://www.zeevgalili.com/?p=8583

 

כך תרשם כמנוי חינם להיגיון בשיגעון http://www.zeevgalili.com/2013/04/18091
פורסם בקטגוריה אבטואנטישמיות, ארץ ישראל, היסטוריה יהודית, היסטוריונים חדשים, יהדות, לשון, פוסט ציונות, פוסטמודרניזם, פילוסופיה, ציונות. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

5 תגובות בנושא משנתו הפוסט יהודית של עדי אופיר ופרוקה בדרך של דקונסטרוקציה ואיך הוא רואה את השפעת ההגדה על המדיניות של ישראל

  1. מאת מרדכי צבי‏:

    הפוסט ציוניזם והפוסט יהודיזם של עדי אופיר

    אי אפשר להתעלם מחריפות מאמרו של פרופ' עדי אופיר. משנתו סדורה, נוקבת,חריפה ובוטה בנחרצותה להוכיח משהו. דא עקא, וכבר עמד על דבר זה הד"ר אליעזר שבייד, שבכליו של פרופ' עדי אי אפשר להוכיח כלום. אפשר להרבות במלל ופילוסופיה בבחינת "עשות ספרים הרבה" של שלמה המלך. אבל יש לזכור ששלמה המלך אמר גם דבר אחר שעליו נשאו ונתנו בתלמוד: דרש רבא: מאי דכתיב (קהלת יב יב) ויותר מהמה בני הזהר עשות ספרים הרבה [אין קץ ולהג הרבה יגעת בשר]? – בני הזהר בדברי סופרים יותר מדברי תורה, שדברי תורה יש בהן עשה ולא תעשה ודברי סופרים – כל העובר על דברי סופרים חייב מיתה שמא תאמר 'אם יש בהן ממש מפני מה לא נכתבו'? אמר קרא: 'עשות ספרים הרבה אין קץ ולהג הרבה יגיעת בשר'."
    כדי להבין את הפוסט ציוניזם והפוסט יהודיזם שומה עלינו להבין את יעודם של אלה. עם כל הכבוד לכשרון הכתיבה והמרץ הכרוך בפרסום דברים כהלכתם על רמה פילוסופית גבוהה מאד, להיות ספון במגדל השן ללא זהות והצלפת דברי מוסר בעם הנלחם על זהותו ולאום הנאבק על "מקום תחת השמש" הרי שהכותב החטיא את המטרה.
    עדיף היה אילו היה מציע דרך חילופית להקנות לעם רמת מוסר גבוהה מזו שהכתיבה התורה. השוואת הכיבוש לשואה רק מחזקת את ידי הטרוריסטים . הגע בעצמך אילו היו אומות העולם ופילוסופיהם אכן דוגלים בתורת הגזע העליון במתכונתה הטבטונית -נאצית. איפה היינו היום? איפה היה העולם היום?

  2. מאת אלי‏:

    ואם נסכם את הדברים… אדון אופיר, למרות מאמציו הרבים, נפל כמו רבים אחרים לפניו לפילוסופיה מודרנית. לדעתי היה אפשר "לנחש" את זה רק מהציטוטים שהבאת שבבירור היה ניתן לראות מאחוריהם (לדעתי) שיטת מחשבה הדומה לזו של הוגים מודרניים אחרים כגון ניטשה והיגל.

  3. פינגבאק: הכה ביהודים [החרדים] ותציל את המדינה | היגיון בשיגעון

  4. פינגבאק: האם הגיע הזמן לשנות את ההגדה ואת הסדר בליל הסדר? | היגיון בשיגעון

  5. פינגבאק: הישראלים שחתמו על עלילת הדם של ה-LANCET | היגיון בשיגעון

השאר תגובה