"יהודים ערבים" – מאלבר ממי ועד יהודה שנהב האם יש בסיס לרעיון ההזוי

נתגלגל לידי ספרו של יהודה שנהב "היהודים הערבים", שראה אור בשנת 2003. הכתיבה של שנהב – כמו כתיבתם של חבריו השמאלנים, הפוסט-מודרניים, פוסט-ציונים, פוסט-יהודים – היא "מייבשת מוח". זו הגדרה שנתן פעם חברי אמנון לורד, שמומחיותו בספרות המרכסיסטית הכשירה אותו לבחון ספרות זו. היא שוטפת את מוחך בים של מונחים ובמשפטים מפותלים שאין להם סוף.

היהודים הערבים שער הספר

הואיל ולספר הזה קדמו מאמרים ארכניים של שנהב וחבריו אפשר לחסוך את הצורך בקריאתו ולדון ברעיון ההזוי העומד במרכזו – "יהודים ערבים". כבר דנתי בנושא בכמה מאמרים (ראה קישורים בסוף המאמר) ואני חוזר לדון בו בכלי ביקורת חדשים.

המצאה של אלבר ממי

הראשון שטבע את המושג "יהודים ערבים" הוא הסופר היהודי-צרפתי אלבר ממי (שמו המקורי: מרדכי אלכסנדר בנילוש), בספרו "נציב מלח". הספר מתאר את התלבטותו של ילד יהודי שנולד בגטו היהודי בטוניסיה, את היחשפותו לתרבות הצרפתית ואת בעיות הזהות. הוא דומה בתולדות חייו ובהתלבטויותיו ליהודים המערב אירופיים, שנחשפו לתרבות עולם עם האמנסיפציה וניסו להיות "יהודי בביתך וגרמני בצאתך".

אלבר ממי ( אתר יהדות תוניסיה

אלבר ממי ( אתר יהדות תוניסיה

מיצירתו של ממי אפשר להבין שאת הקשר שלו ליהדות לא הצליח לנתק לגמרי, להיות צרפתי ככל הצרפתים לא הצליח. מאידך יש לו זיקה לתרבות היהודית ולתרבות הערבית שבתוכה בגר עד שהיגר לצרפת. הוא אינו ציוני אך בכתיבתו המאוחרת מצא איזו נוסחה המתיישבת עם הציונות.

 

יהודים ברובע היהודי של טריפולי 1925

יהודים ברובע היהודי של טריפולי 1925

הזן הישראלי של "יהודים ערבים" שונה לגמרי.

סמי שיטרית הצביע בל"ד

מבחינה מספרית מדובר בקבוצה קיקיונית של אינטלקטואלים יוצאי "עדות המזרח". כולם שמאלנים, פוסטמודרניים ואנטי ציונים, עד כדי שנאה ממש לכל מה שמייצגת "המדינה הציונית-אשכנזית".

התיאוריה שלהם אומרת: בארץ מוצאנו הערבית היו לנו חיים נפלאים. פיתחנו שם תרבות יהודית-ערבית שהציונות האשכנזית מחקה מאתנו והפכה אותנו למיעוט מדוכא, כשם שדיכאה את הפלסטינים. הביטוי הפוליטי של קבוצה זו הוא "הקשת הדמוקרטית המזרחית", שאחד ממייסדיה סמי שלום שיטרית, הצביע בל"ד והסביר: "אני חייב לתמוך בקבוצה המדוכאת ביותר כאן".

אלה שוחט: לא לעליית יהודים

אחת מהאידיאולוגיות הראשיות של התפיסה היהודית-ערבית היא פרופסור אלה שוחט, חוקרת קולנוע, היושבת שנים רבות בניו יורק.

בספר על הקולנוע הישראלי היא קובעת כי ה"יהודים-ערבים" והפלסטינים הם קרבנות של הציונות. לפי שוחט, חילופי האוכלוסין בעקבות מלחמת העצמאות גרמו נזק לשני הצדדים. הפלסטינים היו צריכים להישאר במקומם ולא היו הופכים פליטים ויהודי ארצות האיסלם גם הם היו צריכים להישאר במקומם ולא היו סובלים מן הדיכוי הציוני. היא לא מתנדבת לחזור למדינה ערבית וחיה בינתיים בניו יורק. (ובהזדמנות זו משהו על סגנון כתיבתה של הפרופסורית מניו יורק. הספר על הקולנוע הישראלי הוא ספר פוליטי, אך הוא דן גם פה ושם בקולנוע. הנה משפט אחד מתוך הספר: ״הווייריזם המילולי של הדמויות הוא מטאפורה על הפאסיביות ואי המעורבות הסקופופילית של הפרוטגוניםטים״
לזה אולי מתכוון אמנון לורד כשהוא מכנה את כתיבתם "מייבשת מוח".

סימון ביטון: סרט הצדעה לעזמי בשארה

אידיאולוגית אחרת של היהודים-ערבים היא במאית סרטי התעודה סימון ביטון, ילידת מרוקו שגדלה בישראל וחיה בצרפת. היא הפיקה שורה של סרטים אנטי ציוניים (ביניהם סרט על עזמי בשארה). בראיון עיתונאי היא מספרת: "כשאני מגיעה לעיר ערבית, אחרי חמש דקות אני נוחתת בשוק, ממששת את הבדים, שואלת על התבלין הזה וההוא, מוצאת את עצמי מוקפת בכל השכונה, שומעת מה הבדיחה האחרונה על מובארק". גם היא אינה מתנדבת משום מה להתגורר בארץ ערבית.

   

עזמי בשארה בכרזת תעמולה

 

עזמי בשארה בכרזת תעמולה

 יהודה שנהב: שני דורות של הגמוניה אשכנזית

בסוף שנת 1996 פרסם יהודה שנהב במוסף "הארץ" מאמר בשם "קשר השתיקה", בו טען כי קיים קשר שתיקה "בין הקומיסרים האידאולוגיים של הציונות המגשימה לבין האינטלקטואלים של השמאל הישראלי בן ימינו… זו הסכמה שבשתיקה בין שני דורות של הגמוניה אשכנזית – כלפי הבעיה המזרחית".
 כן טען שנהב כי הוקעת העוול שנעשה לפלסטינים על ידי השמאל הציוני וההכרה (לכאורה) בסבלם נעשו משום שהדבר אינו מסכן את מעמד האינטלקטואלים האשכנזים כקבוצה תרבותית הגמונית בתוך החברה הישראלית ולא כמעמד כלכלי. הפלסטיני "מספק את זרי הדפנה של ההומניזם, את העמדה היוקרתית של שוחטי פרות קדושות ושואפי שלום", אך מסומן כ"אחר" שניתן להרחיקו מחוץ לגדר. זאת, בניגוד למזרחים, שאותם "אי אפשר להפוך ל'אחר' או להוציא אל מחוץ לגדר. לכל היותר, אפשר לבנות כבישים עוקפי עיירות פיתוח ושכונות עוני". הכרה בעוולות שנעשו למזרחים הייתה מחייבת את שינוי ההסדרים החברתיים, התרבותיים והפוליטיים במדינה, שינוי שההגמוניה לא הייתה מוכנה לשאת. משום כך, טען שנהב, ‏נובע פֶ‏רץ ההתכחשות לנושא העדתי והניסיון לגמדו, עד כדי הפיכתו לטאבו. 
 
אני חייב להודות שאני מסכים כמעט בפה מלא עם התיזה הזו של שיטרית. שתי דוגמאות יספיקו. נתן זך וחיים חפר. שניהם לוחמים ללא חת למען הפלסטינים אך מגלים גזענות חשוכה כלפי יהודים יוצאי המגרב.

 עם של תריסר אינטלקטואלים

 העם הדמיוני הזה הקרוי "יהודים ערבים" מונה קומץ שניתן לספור על אצבעות יד אחת ובקושי שתיים: סמי שלום שטרית, שוש גבאי, יהודה שנהב, יוסי דהאן, יוסי יונה, יצחק ספורטא, משה קריף, ויקי שירן, חנה אזולאי הספרי, דודי מחלב. זה פחות או יותר העם היהודי-ערבי.

הם מהווים מיעוט מבוטל בתוך הציבור של יוצאי ארצות האיסלם. ציבור זה מתעב את אנשי השמאל, במיוחד את אלה מתוכם שהתבוללותם באליטות האשכנזיות גרמה לכך שהפכו שמאלנים כמו האליטות האשכנזיות. התיאוריה של ערבים יהודים נותנת להם מפלט של זהות שהם עצמם איבדו.
לגבי הערבים אין לציבור יוצאי מדינות ערב שום אשליות. שום תאוריה פוסט מודרנית לא תזיז אותם מניסיון החיים של דורות תחת שלטון איסלמי מדכא.

מיתוס חסר בסיס

פניתי בשעתו לפרופסור אליעזר בשן מאוניברסיטת בר-אילן בשאלה האם יש יסוד למיתוס הזה של "יהודים ערבים".

פרופסור בשן, הוא מומחה בנושא יהדות המזרח ופרסם עשרות ספרים, מאמרים וערכים אנציקלופדיים בנושא.

התיאור האידילי הזה של חיים הרמוניים בין יהודים לערבים,, אומר פרופסור בשן, הוא חסר בסיס היסטורי. מתייחס בקושי לתקופה הקצרה בה היו מדינות מוסלמיות נתונות לשלטון אירופי. במרוקו משנת 1912 ובאלג'יריה משנת 1830. במרוקו הייתה שכבה של חכמים גדולי תורה, אך היא הייתה שיכבה דקה מאד. ההמונים שהיו עניים מרודים לא קיבלו חינוך יהודי אלא ברמה נמוכה (כפי שמעיד בספריו הרב דוד עובדיה, יוצא מרוקו שהיה לחבר מועצת הרבנות הראשית בישראל).

פרופסור אליעזר בשן (באדיבות המצולם)

פרופסור אליעזר בשן

החינוך של "אליאנס"

לתוך החלל הזה נכנסה מערכת החינוך הצרפתית שהעניקה לתלמידים היהודים חינוך כללי, אך הייתה הרסנית מבחינה יהודית וציונית. המורים הצרפתים של "אליאנס" – כך מספר הרב דוד עובדיה בזיכרונותיו – הורו לילדים היהודיים להוריד את כיסוי הראש ולשנות את שמותיהם. אתה לא ראובן אמרו לתלמיד היהודי, שמך מעכשיו רוברט.

אדולף כרמיה מייסד אליאנס  - ויקישיתוף

אדולף כרמיה מייסד אליאנס - ויקישיתוף

גם חלק מן המוסלמים היו שותפים לתהליך הזה ומכאן המיתוס של שותפות תרבותית יהודית ערבית. אך מה היה לפני שהגיע השלטון הצרפתי?

להשפיל את היהודים

מעמדם של היהודים בארצות שבשלטון מוסלמי מעוגן בקוראן ובפרשנות שניתנה לו במהלך הדורות. בקוראן נאמר כי היהודים רשאים לחיות תחת שלטון מוסלמי בתנאי שיכירו בעליונות האיסלאם, ישלמו מס גולגולת ויצייתו לשורת הגבלות שההשפלה במרכזן. ההשפלות נקבעו על ידי ח'ליפים וסולטאנים במהלך הדורות וקובצו במסמך בשם "תנאי עומר".

רשימת ההשפלות

בין ההגבלות וההשפלות הכלולות במסמך הזה:

• אסור לבנות בתי כנסת חדשים, שלא היו קיימים בתקופה הטרום איסלאמית;
• אסור ליהודי לשאת נשק ולרכב על סוסים או פרדות, אלא על חמורים בלבד כשהרגליים בצד החמור;
• בתי יהודים לא יהיו גבוהים מאלה של מוסלמים;
• נשים יהודיות לא ירחצו יחד עם נשים מוסלמיות במרחץ;
• אסור ללבוש בגדים מוסלמים או לחקות אותם;
• ירושת נפטר שייכת לשלטון עד שהיורשים יוכיחו זכאותם על פי הדין האיסלאמי.

יהודי תוניסיה במאה ה-19

יהודי תוניסיה במאה ה-19

מי שעובר על הכללים הללו מאבד זכותו לביטחון על רכושו ועל חייו.

גזרות נוספות

לא תמיד יישמו את כל הגזרות הללו וגם נמצאו דרכים לעקוף חלק מהן, כמו בניית בתי כנסת. היו שליטים ( בעיקרבמרוקו ) שהיטיבו עם היהודים. אבל שליטים אחרים הוסיפו גזרות, הגבלות והשפלות.
גזרות אלה כללו:
• עבודות כפיה ללא שכר (כולל בשבתות ובמועדים);
• עבודות בזויות כמו ניקוי ביוב, פינוי נבלות, מליחת גולגלות של מורדים שראשיהם נערפו;
• האכלת חיות טרף של הסולטן;
• הליכה ללא נעליים בצאתם מן האזור היהודי לאזור המוסלמי כולל בחורף;
• היו מוסלמים שהיו משליכים זכוכית וגחלים לוחשות במקום שהיו היהודים עוברים יחפים;
• יהודי היה חייב לתת כבוד למוסלמי ברחוב, לרדת מהחמור אם רכב עליו, לדבר עמו תוך כריעה על הברכיים, לבחור במסלול בו המוסלמי אינו הולך ואם פגש במוסלמי בדרך היה חייב לעבור לצד השמאלי של הרחוב;
• ליהודים היה אסור להרים קולם בתפילה;
• עדותם לא הייתה קבילה בבית המשפט המוסלמי בתביעה נגד מוסלמי ועדותו של מוסלמי נגד יהודי הייתה תמיד קבילה.

בכל התקופה שקדמה לפרוטקטוראט הצרפתי סבלו היהודים, בנוסף לגזרות הרשמיות, מהתנכלויות בלתי פוסקות שכללו פגיעות גופניות, רציחות, מעשי אונס , שוד, גרושים, שריפת בתי כנסת, שריפת ספרי תורה, אילוץ יהודים לבצע עבודות בשבתות, איסור תקיעת שופר, איסור הרמת קול בתפילה, איסור תפילה במניין, איסור לימוד ילדים וגם גרוש יהודים מכפרים שלמים ושריפת בתיהם.

כזו הייתה ההרמוניה היהודית ערבית במהלך הדורות.

בין "ספרדים" ל"מזרחיים"

שאלה אחרת העולה מאליה בעקבות התיאוריה ההזויה על "יהודים-ערבים" היא: מי הם ה"מזרחיים", המוזכרים בשיח הציבורי כאילו היו קבוצה הומוגנית. מה המשותף לספרדי שגורש מספרד והגיע לבריטניה, להולנד או לאיטליה לבין ספרדי שהגיע למרוקו או לטוניסיה. מה המשותף בין מגורשי ספרד וצאצאיהם לבין יהודי המגרב שמוצאם איננו מספרד. ומה המשותף לכל הקרויים "ספרדים" לבין יהודי תימן, בבל, אירן, כורדיסטאן ואזורים אחרים.

ילדי משפחה יהודית לפני ההשפעה הצרפתית - אתר יהדות ת תוניסיה

ילדי משפחה יהודית לפני ההשפעה הצרפתית - אתר יהדות ת תוניסיה

על כך דן בהרחבה פרופסור חיים בן ששון בספרו "רצף ותמורה" שפורסם בשנת 1984 (עם עובד, ספריית אופקים)

האם יש "עדות המזרח"

בן-ששון מצביע על ההבדלים הגדולים בין העדות השונות שנצררו יחד בביטוי "עדות המזרח". יהדות צפון אפריקה בעת החדשה – והמדובר הוא בשכבות העליונות של יהדות זו – הושפעה השפעה רבה מן השלטון הקולוניאלי הצרפתי. היהודים חשו עצמם כצרפתים גמורים והיו גאים בכך. הם קיבלו באהבה את התרבות הצרפתית וגם נהנו מן השלטון הצרפתי שדאג לקידומם החברתי והכלכלי. הסתלקות השלטון הצרפתי מן המגרב שללה מיהדות זו את יכולת הקיום במדינות אלה.

יהדות בבל לעומת זאת, הייתה נתונה להשפעת האימפריאליזם האנגלי ואין להשוות כלל את יחסה לשלטון האנגלי ולתרבות האנגלית ליחס היהודים במגרב לתרבות הצרפתית ולשלטון הצרפתי. יהודי תימן שונה הן מיהדות בבל והן מיהדות המגרב . היא דומה, אומר בן ששון, יותר ליהודי תחום המושב של מזרח אירופה.

לכן: כל המושג של "יהודי המזרח" המניח מסגרת משותפת של רקע ומורשת לכלל היהודים שחיו במדינות ערב (ובמדינות שבהן שפת הדיבור של היהודים לא היתה יידיש) איננו נכון בהווה ולא היה נכון בעבר.

עקירה מתרבות לפראות

יהודי ספרד אהבו את ספרד הנוצרית וראו בגרושם לארצות האיסלאם עקירה מעולם של תרבות אל עולם של פראות ושל תרבות נחותה. יהודי ספרד יצאו מספרד עם פטריוטיזם ספרדי-נוצרי והם דומים במידת מה ליהודי גרמניה ערב השואה ואחריה.

יהודי ספרד התפזרו לגלויות רבות שבהן כבר היו קהילות יהודיות מושרשות. בכל מקום אליו הגיעו יהודי ספרד הם הפכו, תודות לעושרם התרבותי, לשכבה המנהיגה.

יהדות ספרד לא הגיעה לתימן וגם לא לבבל. לא כל יהודי ספרד הגיעו לארצות האיסלאם. חלק ממגורשי ספרד הגיעו למדינות מערב אירופה. המרכזים הבולטים של פזורה זו היו באמסטרדם, המבורג ולונדון. החיד"א (חיים יוסף דוד אזולאי), שסייר בארצות רבות ותאר את יהודיהן בתקופת המהפכה הצרפתית, מתאר את קהילת בורדו וקהילות אחרות בדרום צרפת כקהילות של יהודים ספרדים שהתפתחו תרבותית ממגע עם העולם הנוצרי. אחרי המהפכה הצרפתית ניתנו זכויות אזרחיות קודם ליהודי ספרד ורק אחר כך ליהודי אשכנז.

מורשת היהדות הספרדית הפכה, לדעת בן ששון, למוקד של התרבות היהודית המודרנית, כפי שהתגבשה בהשכלה היהודית הגרמנית במאות השמונה עשרה והתשע עשרה

השכבות העליונות נתלשו

שונה היה גורלה התרבותי של יהדות ספרד שהגיעה לצפון אפריקה. מה שקרה ביהדות זו הוא שהשכבות העליונות שלה נתלשו מן השכבות הנמוכות בממדים שלא אירעו בשום יהדות אחרת. "משום כך, כשחוזרים למסורת, נוח לחזור אל המימונה ולא אל כתבי היד, ואז עושים עוול למורשת".

ריקודים, אומר בן ששון, הם דבר גדול אבל לא זאת המורשת היהודית. הפולקלור והאתניות היא הסכנה הגדולה ביותר האורבת לעושר התרבותי.

כדי להמחיש את השפעת התרבות הצרפתית על השכבות העליונות של יהודי צפון אפריקה מביא בן ששון ציטוט מן הרומן האוטוביוגרפי שכתב הסופר היהודי אלבר ממי ("נציב מלח"). ממי מתאר את הרגע בו רשמו אותו הוריו ללימודים בבית ספר תיכון שהיה בשולי רחוב היהודים. ועל כך כותב ממי: "בשבילי לבשה הכניסה לתיכון דמות של כניסה לעולם … פתחתי במסע אל הדעת. יש ואני הוגה באימה במחשכים שבהם הייתי עלול להיות שרוי… להיות בור מדעת שהוא בור, כשם שנעלם מכמה דגי מצולות עצם דבר קיומו של האור". ובמקום אחר אומר ממי, כשהוריו מבררים אם ינהג מנהגי אבלות לאחר מותם, כי "לא ישחק את המשחק הזה".

אוצרות גנוזים

בן ששון אומר שממי מייצג עמדה המזכירה את יהודי מרכז אירופה ומערבה במחצית השנייה של המאה השמונה עשרה שפנתה אל ההשכלה ואל הדעת וראתה את העולם היהודי ממנו באה כעולם חשוך. ההבדל בין שתי התופעות הוא שבאירופה הייתה הפניה של היהודים אל מסגרות לאומיות חיות ואילו בצפון אפריקה הייתה הפנייה אל דפוסים אימפריאליסטיים.

המשבר הזה של יהדות צפון אפריקה גרם לכך שרוב יצירותיהם של חכמי היהודים שבצפון אפריקה מוטלות בכתבי יד. זו מורשת עצומה של פירושים לרש"י, דרשות, תקנות ועוד.

מה גרם לכך שכל האוצרות האלה גנוזים עד היום? פרופסור בן ששון סבור שהיא תוצאה של ההשפעה הצרפתית . "מעולם לא הצליחה תרבות כלשהי בכך כמו שהצליחה התרבות הצרפתית".

גלות ללא בתי דפוס

לגניזתה של יצירת חכמי צפון אפריקה יש גם סיבה טכנית. כמעט ולא היו בתי דפוס בצפון אפריקה. ואכן, ב"אוצר הספר העברי" המצוין של ישעיהו וינוגרד מצאתי כי רק שלושה ספרים הודפסו בתוניס ורק ארבעה ספרים הודפסו בקהיר. (ה"אוצר" כולל ספרים שנדפסו מ – 1469 ועד שנת 1863).

מה ארע לה ליהדות זו שאיבדה את הסגולה האופיינית ביותר לכל תפוצות ישראל, שבכל מקום אליו הגיע מניין יהודים הקימו מייד דפוס? חידה היא. למען ההשוואה בתפוצות אחרות של גולי ספרד הודפסו אלפי ספרים: קושטא 732 מנטובה 617 ליוורנו 1275 ונציא 2207 ועוד.

יהודה שנהב  -ויקיפדיה

יהודה שנהב -ויקיפדיה

מה המסקנה האקטואלית מן הדברים הללו ?

המסקנה היא שיש מורשת יהודית אדירה של יהודי צפון אפריקה הסגורה בפנינו. יש לחלץ את היצירה הזו מן הגניזה, לא על ידי טיפוח הפולחן האווילי של יהודים-ערבים, לא על ידי שיבה לחיקוי והתבוללות, (בעבר בתרבות צרפת ובימיננו בתרבות הפוסט) אלא על ידי שיבה למקורות שלנו. זו משימה של כולנו לא של "יהודי המזרח".
קישורים

הפתולוגיה של הקשת הדמוקרטית המזרחית
http://www.zeevgalili.com/?p=251

הגרסה האשכנזית לקשת הדמורטית המזרחית
http://www.zeevgalili.com/?p=222
חיים חפר  -גזענות בורות ופרס ישראל
http://www.zeevgalili.com/?p=10373

גזענותו של נתן זך
http://www.zeevgalili.com/?p=10153

ההמצאה האווילית של "יהודים ערביים"

http://www.zeevgalili.com/?p=11083

בין המהפכה האשכנזית למהפכה הספרדית
http://www.zeevgalili.com/?p=11101

כך תרשם כמנוי חינם להיגיון בשיגעון http://www.zeevgalili.com/2013/04/18091
פורסם בקטגוריה אקדמיה, היסטוריה יהודית, מזרחיים, פוסטמודרניזם, שמאלנות. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

21 תגובות בנושא "יהודים ערבים" – מאלבר ממי ועד יהודה שנהב האם יש בסיס לרעיון ההזוי

  1. מאת אסתי ממליצה‏:

    מרתק. אני מודה שלמדתי לא מעט מהמאמר. הקואורדינציה הלא סימטרית בין היות אדם ספרדי או מזרחי תלווה אותנו עוד דורות רבים.
    תודה על הפוסט שמומלץ אצלי במאמרים
    http://hamimlatsim.blogspot.com

  2. פינגבאק: אהוד ברק מתנצל בשם מפא"י ההיסטורית בפני עדות המזרח בנוסח "האנס המנומס"

  3. מאת אמיר‏:

    מאמר פוקח עיניים, מעשיר ביותר, ולדעתי שם את הדגש על נקודות מבט שכמעט ואינן קיימות ברוב הדיונים(המעטים), המעלים את הנושאים דלעיל. שוב, חזק ואמץ.

  4. מאת אשר‏:

    את המושג "יהודים ערבים" שמעתי לראשונה ממוחמד, תלמיד בכיתה לביולוגיה שלימדתי בקולג' בניו יורק. מוחמד טען שהוא לא מבין למה היהודים צריכים מדינה פרטית בזמן שיש להם כבר 22 מדינות ערביות מוכנות. לדעתו כולנו ערבים, מוסלמים ערבים, נוצרים ערבים, כורדים ערבים וגם יהודים ערבים. כולנו מדברים ערבית , אוכלים אוכל ערבי ונראים כערבים. כמובן שלא הסכמתי וניסיתי, בלי שום הצלחה, להסביר למוחמד את ההבדלים. העובדה שמוחמד הגיע לאמריקה אחרי כמה שנות בילוי בכלא ישראלי לא הוסיפה דבר לדו-שיח. נחישותו של מוחמד, אגב, שמו האמיתי, עוצבה במחנות האימונים לטרור של נאייף חווטמה בלבנון. לישראל מוחמד נשלח לתקוף קיבוץ בצפון ושם הוא נלכד ע"י גדר התיל שעוקציה נכנסו עמוק לבשרו ומנעו ממנו להתקדם לתוך הקיבוץ ולבצע את שליחותו. כל העסק הזה קרה בשנות ה70.

  5. מאת אסף עובדיה‏:

    תודה על עוד מאמר מעניין

    למרות שאיני מזדהה עם חלק מדעותיך הפוליטיות ( ולא איני שמאלני. אני ציוני גאה), אני תמיד נהנה מהעשרת הדעת שבפוסטים שלך.
    תענוג לקרוא.

    אגב יהודים ערבים:
    יש לי חבר טוב שלמד אצל פרופ' יונה, והוא בא אלי יום אחד עם היציאה הזאת של יהודים-ערבים. אז הלכתי לשאול את סבא וסבתא שלי שהגיעו מעירק. הם לא ידעו על מה אני מדבר, הם תמיד נחשבו שם יהודים, בעיני עצמם ובעיני הערבים.

    אז במסווה של שימור זהות באים כל מיני אינטלקטואלים ומנסים להמציא בדיעבד זהות עבור סבא שלי.
    ואחרי זה מדברים על זכות ההגדרה העצמית.
    הם הרי יודעים טוב יותר מחדרם הקט שבאונ' בניו-יורק איך היו החיים בעירק. חוצפה.

    חבר שלי, אגב, כבר לא קונה את זה. אבל אני מכיר כמה חבר'ה צעירים שמתחברים לשטות הזאת.
    לא נורא, יעבור גם להם.
    אבל זה יותר מעשרה אנשים.
    אני ספרתי 15.אנשים ששייכים לעם המשונה הזה הנקרא "יהודים ערבים".

  6. מאת אבי ברדה‏:

    מה פסול במונח "יהודי ערבי"? האין זה מקביל למונחים "יהודי גרמני", יהודי פולני" וכו'?

    נכון, זה ביטוי של אמנציפציה שמנסים כמה "יהודים ערבים" להביא עלינו, אפשר לומר מאוחר מדי, אבל עצם המונח עצמו אין בו עמדה כזאת או אחרת, אלא ניתנת לשימוש בכמה אופנים. יהודים ערבים הם יהודים שחיים או היגרו מארצות של ערבים ונושאים איתם עדיין השלכות תרבותיות משותפות עם הערבים. אני רוצה לציין שכשאני אומר ערבים אני מדבר במונחי לאום ולא במונחי דת (שהרי ערבים יכולים להיות סונים, שיעים, נוצרים ומה שבינהם).

    ברצוני לתקן במקביל את המונח השגוי "אשכנזים", שהוא קיצור של "יהודי אשכנז". היהודים אינם ערבים ואינם אשכנזים, כי אם יהודים ערבים, יהודים אשכנזים, יהודים צרפתיים, יהודים פולניים וכו'. להזכירנו שהמשמעות 'אשכנז' היא משמעות גיאוגרפית, מרכז אירופה וחלק ממערבה. בספרות העברית של ימי הביניים המוקדמים כותבים סופרים יהודים על השתתפות האשכנזים במסעי הצלב, כשהם כותבים על גרמאנים ופראנקים נוצריים.

    לדעתי הצמדת סוג היהודי, המוצא שלו, גם בדורות השניים והשלישיים לאחר העליות הגדולות בהחלט מיותר, וראוי שגם יהודי שנולד לזוג הורים "מזרחיים" או "אשכנזים" ייקראו ישראלים.

  7. מאת humanape‏:

    אשתמש בדבריו של אבי ברדה על מנת לומר מספר דברים על הבריחה מלאומיות יהודית.

    המושג יהודי ערבי הוא בראש ובראשונה מושג תרבותי ערטילאי, בשונה מיהודי פולני או יהודי עיראקי. מושגים המצביעים בראש ובראשונה על מרחב גיאוגרפי (מוגדר פחות או יותר), שבאינטראקציה עם תושביו התפתחה תרבותם היהודית ועוצבה ייחודה. בדומה ליהודי הערבי, יש לנו את היהודי האירופאי (ואולי גם את היהודי האמריקני, אך נעזוב אותו בשלווה כעת). להיות יהודי אירופאי הוא מושג ערטילאי, עם כי בהחלט מאפשר ניתוח אתנולוגי תרבותי מובחן יותר מאשר של היהודים הערבים. ולהבדיל, גם השפות הערביות של 'יהודי ערב' מבדילות בתוך המבחר האתני לא פחות מאלה של יהודי אירופה.

    אמנם איני יודע מה כל כך משחרר במושג 'ערבי' ביחס ל'ציוני', אבל אין ספק שהפאן ערביות דחתה ודוחה את הנטע היהודי לא פחות מכל לאום 'ערבי' הדוחה את יהודיו בנפרד. כל שהבריחה כביכול מלאומיות/לאומנית/ יהודית אל פאן אוניברסלי כלשהו בחסות הפאן ערביות היא אשליה, שאינה נופלת מאשלית הפאן ערביות (החילונית) לכשעצמה.

    המעניין הוא, כשמנתחים את מוצאם של רבים מפעילי השמאל הרדיקלי, מבחינים שמדובר אצלם בריאקציה למוצא, היהודי-גרמני. מאחר שלאחר השואה אין דרך חזרה להיות 'גרמני' כמסמן תרבות אליטיסטית, האלטרנטיבה היא בגלובליות. וכאן אירופאיות וערביות נפגשו על גשר צר מאד…

  8. מאת נסים בן חיים‏:

    המושג "יהודים ערבים" הוא מושג ישן בעטיפה חדשה ניו איג' הייתי קורא לו
    המושג הוא בדיוק המושג של גייגר "גרמנים בני דת ישראל"
    אלו ואלו ראויים למחקר פסיכולגי מעמיק.
    ואנחנו המיינסטרים היהודי במשך הדורות שהאמין שהדת והאומה חד הם לא נבין את נפשם הפתלתלה של אלה שהתקראו גרמנים בני דת ישראל ולאחר מכן נקטע ענפם מעץ היוחסין היהודי אם על ידי גורלם היהודי – בשואה . אם על ידי האידיאולגיה שאחזו בה
    כך גם יקרה כנראה לאותם "ערבים בני דת מוסא".

  9. פינגבאק: מי הרג את אוסמה בן-לאדן? | היגיון בשיגעון

  10. מאת יוחאי‏:

    כבן להורים יוצאי טוניס מעולם לא הרגשנו עצמנו – לא אני ולא הורי ז"ל -אפילו במעט כ"יהודים ערבים" הורי הרגישו בטוניס כיהודים נחותים. (אפילו בתקופתו של בורגיבה…).
    אי לכך המסקנה שלמדים אנו ממאמר מרתק זה שאין לנו ארץ אחרת… ולא משנה מה יגידו קומץ מסכנים, לוקים בנפשם, או סתם אנשים בעלי הרס עצמי גבוה.
    ואם בכל זאת ישנם אנשים כסימון, שיטרית, ועוד הזויים שכמותם יואילו בטובם לעזוב הכול ולעשות עלייה למדינות שמהן באו.

  11. מאת חיים יחיא‏:

    כאחד שיצא מעיראק לאחר סיום אוניברסיטה , אני יכול להגדיר את יהודי ארצות ערב כיהודים ערבים : הכוונה היא ליהודים שדיברו ערבית , עם תרבות ערבית ואורחי חיים ערביים . לא ניתן לתלוש את היהודים מהסביבה שחיו בה. אין שום קשר עם המונח הפוליטי החדש של יהודים ערבים במובן האנטי ציוני . היהודים בעיראק השתלבו בכל תחומי החברה : היו לסופרים , למשוררים , למשפטנים , לרופאים , לבנקאים וגם לפוליטיקאים . מאחר והם הוו את השכבה המשכילה ביותר בעיראק ניתן להגיד ללא הרבה הגזמה שעיראק המודרנית קמה על כתפיהם .זה היה בזכות בתי הספר של האליאנס ומוסדות אחרים שהכינו את היהודים לעולם המודרני . היהודים הרגישו עיראקים לכל דבר והזדהו עם המדינה הצעירה ושאיפותיה. האידיליה הזאת התנפצה מהר מאוד באמצע שנות השלושים כאשר החלה האידיולוגיה הנאצית לחלחל וכשמצאה במדינות ערב קרקע פוריה למדי .אז החלו הרדיפות , הרציחות , ההשפלות עד לפוגרום הנפשע בחג שבועות בשנת 1941 'הפרהוד' שפירושו ביזה .לאחר מאורעות אלה הבינו היהודים שהם ישארו תמיד יהודים ואין להם מה לחפש בעיראק. נשלחו שליחים מהארץ שארגנו תאים מחתרתיים , שכללה אימונים בנשק להגנה עצמית וגם הכנה לעליה לארץ .בשנת 1950 , לאחר קום המדינה ולאחר מסע דיכוי והפחדה נגד היהודים בעיראק , התירה ממשלת עיראק ליהודים לוותר על אזרחותם ולעלות לארץ . כל הקהילה קמה כאיש אחד ונרשמה לעליה. הגולה העתיקה ביותר , בת 2500 שנה , 1000 שנה לפני הכיבוש האיסלאמי הגיעה לסוף דרכה. לאחר שכל היהודים נרשמו לעליה , הממשלה העיראקית הלאימה את כל רכושם והתירה להם לצאת את המדינה עם 50 סטרלינג בלבד . הביזה החוקתית הזו מושרשת לא במעט באידיולוגיה הנאצית שנתנה השראה חזקה ללאומניות הערבית לפני ואחרי מלחמת העולם השניה.היהודים העיראקים שחיו בעושר וברווחה והיו הדורי מוטיבציה , התקבלו ב- DDT ,במעברות , בהתנשאות ובאפליה . אף אחד לא טרח לשמוע את טענותיהם ולרשום את כל רכושם הנבזז כהכנה ליום ההתחשבנות . לאחר ההלם והתנפצות החלומות הורודים, קמו היהודים העיראקים והתחילו מאפס לשנות את מצבם , הפסיקו לילל והתחילו לעשות. מה שעזר להם במיוחד בניגוד לעליות מצפון אפריקה היתה רמת ההשכלה הגבוהה וגם העובדה החשובה שכל הקהילה עלתה ביחד , השכבות החזקות ביחד עם החלשות שעזרו אחד לשני .היום ניתן להגיד שעלית יהודי עיראק הינה העליה המוצלחת ביותר מבין ארצות האיסלאם וזאת בזכות העליה הקולקטיבית של כל הקהילה.עדיין יש משקעים ותלונות מוצדקות נגד הממסד האשכנזי אבל בין זה לבין להפוך לאנטי ציונים ולחבור לערבים , הדרך רחוקה כשנות אור !

    • מאת זוהוב‏:

      תודה,
      לא ממוצא עיראקי, אבל קרוב (יש גם מחיקת הסטוריה של קהילות מזרחיות שליוו את המדינה מהקונגרס הציוני הראשון ולפני, ולא מהעליות לאחר קום המדינה, אך אוותר הפעם)
      נ.ב.
      תופעה זו עדין זניחה ביחס לאוטו-אנטישמיות במגזר האשכנזי (בסגנון אוטו ויינברגר, עד לחד"ש ומר"צ)

  12. מאת israelinarabic‏:

    מאמר יפהפה ומרתק

  13. מאת גלבוע פלבניק‏:

    בקשר לאלבר ממי הוא לא המציא את הביטוי 'יהודים-ערבים' אלא השתמש בו באופן פולמוסי, מתוך תגובה לתעמולה ערבית שהיא כנראה שטבעה את המונח. והוא בהחלט ציוני ומשלב זאת בהגותו הפוסט-קולניאלית ובמאבקו נגד הדיכוי על כל צורותיו. הוא שהיה מהראשונים שקראו לשחרור מדינות צפון אפריקה מהכיבוש הצרפתי, ונתפרסם בספרו 'דיוקן של הנכבש ולפני כן דיוקן של הכובש'. המשיך אחר כך לכתוב על 'דיוקן היהודי' ו'שחרור היהודי'.
    בספרו 'יהודים וערבים' (תל אביב, 1975)
    בפרק הראשון 'מיהו יהודי-ערבי' הוא משיב לטענות של מנהיגי הלאומיות הערבית הקוראים ליהודים לחזור ל'מולדתם' בארצות ערב בכך שהוא מפרט את הדיכוי ממנו סבלו היהודים תחת האסלם ומפריך את מיתוס הדו-קיום השלו בין יהודים לערבים.
    בפרק השישי 'מיהו ציוני' הוא מציג את הנימוקים שלו מדוע רק שחרור לאומי יסייע לשחרר את היהודים ממצב הדיכוי שלהם (וזאת למרות רתיעתו מלאומיות), ולמרות שאין לו העדפה עקרונית לארץ ישראל בפועל משהוקמה מדינת היהודים דווקא בארץ ישראל הריהי מרכזית לכל יהודי בעולם המזדהה ככזה.

  14. מאת עמנואל‏:

    אכן אין למצוא את הזהות היהודית ספרדית במגע של הספרדים עם תרבויות הגוים. יחד עם זאת, אין להתכחש לאופי הספרדי המשותף לכלל עדות ספרד, במנהג, בכתב, במבטא, ועוד. מגדולי ספרד הגיעו מבבל וצפון אפריקה (כמו ריף דונש ועוד). דרך הקשר הזה חכמי ספרד שבכל הדורות נעו ממקום למקום והיו למורי רוח. גם אין להתכחש לפגיעה במורשת ספרד תחת המציאות האשכנזית ויש להתייחס לכך בכובד ראש. רשום את תגובתך כאן…

    • מאת זאב גלילי‏:

      שלום עמנואל,
      אני מסכים עם דבריך. אך נראה לי שכה נושאים טעונים הבהרה.

      1. אין שום ספק שיהודי ספרד, אלה שחיו בספרד בתקופת הזוהר שלה, היו עילית תרבותית אינטלקטואלית שתרמה תרומה אדירה לעם היהודי – מן הרמב"ם ועד ר' יוסף קארו, ור' משה קורדובירו ואיבן גבירול ואלחריזי ומאוחר יותר חכמי ג'רבה וחכמי ארם צובא ועוד ועוד.

      2. המשותף לכל אלה הוא מוצאם מספרד [גם לאחר הגרוש] ולעומתם יהדות אשכנז שהתגבשה בצרפת ובגרמניה ונפוצה למזרח אירופה.

      3. מגורשי ספרד [ופורטוגל] התפזרו בכל חלקי העולם – הולנד, בריטניה, איטליה ארצות הבלקן וגם למדינות צפון אפריקה ולמדינות ערב. בכל מקום תרמו בחכמתם ובכשרונותיהם לשגשוג של ארצות מגוריהם החדשים.

      4. ההבדל בין מה שהתגבש כספרדים וכאשכנזים בתחום ההלכה הוא הבדל של מנהגים ונוסחים כשהבסיס הוא אחד ואלה ניזונים מאלה.

      5. כל עוד חיו היהודים בגטאות שבנו ביוזמתם סביב עצמם היתה זהותם אחידה מתימן ועד מרוקו, ממארקש ועד וורמיזא ולובלין.

      6. בגלל סיבות היסטוריות שלא כאן המקום לפרטן במוצאי המאה ה-19 היוו היהודים ה"אשכנזים" רוב מוחלט של העם היהודי וכל היתר לא מנו יותר מ-10 אחוזים.

      7. הדבר המשותף ליהודים האשכנזים על זרמיהם השונים היתה שפת יידיש בדיאלקטים שונים שהם פיתחו. הדבר המשותף לכל היהודים שלא דיברו יידיש היה פיתוח דיאלקטים יהודיים משלהם: לאדינו: ערבית יהודית, כורדית יהודית, איטלקית יהודית, צרפתית הודית, בוכרית, ועוד שפות רבות כולל שפת הגעז של יהודי אתיופיה.

      8. מכל השפות הללו השפה המפותחת ביותר שגם פיתחה סיפרות גדולה וענפה [שאינה נופלת בכמותה ובאיכותה מן הספרות העברית] היתה היידיש. מן הסיבה הברורה של מספר דוברי שפה זו שהיה גדול פי תשעה ממספר דוברי כל השפות היהודיות האחרות.

      9. איתרע מזלם של היהודים שחיו בארצות האיסלם שהם חיו במדינות מפגרות מבחינה טכנולוגית ותרבותית. בארצות אירופה לעומת זאת נחשפו היהודים לאמנסיפציה שפתחה בפניהם בהדרגה את שערי האוניברסיטאות אך גרמה גם לפיצוץ מבנה הקהיהלה היהודית. כך נולדו ביהדות מזרח אירופה תנועות יהודיות שדגלו בחילוניות, בציונות וגם באנטי ציונות והיתר ידוע.

      10. יהודי העולם כולו היו "ציונים" במהות ששאפול ארץ ישראל. במקביל לעליה הראשונה מרוסיה ב-1882 הגיעו לארץ עולים מתימן {""אעלה בתמר"] שבאו ברגל בלי ששמעו את שמעו של הרצל.

      11. עובדה היסטורית היא שמקימי הגרעין שממנו צמחה המדינה היו אנשי העליה השניה שהתנחלו בארץ קבעו את דפוסי החיים בה והקימו את המוסדות של המדינה שבדרך. הם דגלו ברעיונות סוציאליסטיים זרים לרוח היהדות, ניתקו את הקשר עם המסורת וניסו לכפות השקפתם על כל הבאים לארץ. הם ביקשו להכניס את כולם לכור היתוך וליצור מעין ישראלי-עברי חדש המנוכר למורשתו היהודית. לא רק את תרבות יהודי המזרח ביקשו לעקור אלא גםם את תרבות יידיש העשירה. היה חוק בארץ שאסר על הצגות ביידיש והעוברים אותו הועמדו לדין.

      12. חשוב לציין כאן שלא כל היהודים שאינם דוברי יידיש הם "ספרדים" שמוצאם מספרד. אין שום קשר בין התימנים שהגיעו לתימן עוד לפני החורבן [כמו גם האתיופים]. גם חלק גדול מיהודי צפון אפריקה אין מוצאם מספרד אלא מגולי יהודה או מברברים שגוירו. וכך גם יהודי ארצות המזרח הרחוק. חלק מיהודי אירן למשל מוצאם מעיראק וחלק מהם הם צאצאי גולי בבל. "עדות המזרח" זו המצאה ישראלית שאיגדה את כל אלה שאינם צאצאי דוברי יידיש שהמשותף לכולם שהם סבלו מרודנות שלטון מפא"י.
      כתבתי רבות בנושאים אלה והנה כמה קישורים
      בין המהפכה האשכנזית למהפכה הספרדית
      http://www.zeevgalili.com/1999/02/11101
      אהרון ברק מתנצל
      http://www.zeevgalili.com/1997/10/11149
      הגירסה האשכנזית לרוח קדים
      http://www.zeevgalili.com/2006/02/222
      גזענותו של נתן זך
      http://www.zeevgalili.com/2010/08/10153
      ועוד פוסטים רבים באותו נושא.
      בברכה
      זאב גלילי

      • מאת עמנואל‏:

        זאב היקר,
        ראשית, תודה רבה על הכל – על הבלוג המחכים, ועל התייחסותך לדברי בתגובתך המקיפה.
        עוד אחכים מאמרותיך הנעימות.
        שבוע טוב! ‏‎ ‎

  15. מאת עמנואל‏:

    בוקר טוב, להערה 12 ייתכן ויש "לוותר" על המונח ספרדי או מזרחי. כשאני מדבר על ספרד אני מכוון למורשת המפוארת של עדות ספרד, המזרח וצפון אפריקה. החל מקריש, חיוג, דונש, אלפאסי – המגרבים, עבור בבן עזרא, רמבם, ריה"ל וקרשקש הספרדים, המשך במקובלי צפת המערביים והספרדים. בפיוטים. בפסיקה. בשיטת העיון (רבים מבני מרוקו הנחילו שיטתם לכלל הספרדים – קרבן אהרן, חגיז, אור החיים, מר דרור, מגן גבורים, ראש משביר). ככל שאנו עוסקים במגוון עשיר זה, החלוקה בין ספרדים למערביים איננה רלוונטית. אני מקווה שכוונתי ברורה ולא אצטרך למנות ולפרט כי רוכלא פרטים התומכים בדברי. מהבחינה הזו, הדיון על מוצא יהודי מרוקו או הודו יהיה מיותר; אלו בשל פעולתם הספרותית, ואלו בשל העדר מורשת ספרותית קיימת ומשמעותית. אגב: ההנחה בדבר עברם הברברי של יהודי מרוקו איננה אלא סברה המצוצה מן האצבע והיא נשענת על קנה רצוץ ואף לו הייתה אמת היא איננה משליכה מאום על הנדון. כל המעלות הללו היו בתימן, בבבל, בסוריה – אף שאינם ספרדים. גם רבים מיהודי הבלקן הינם ממוצא רומניוטי, אשכנזי, איטלקי ומוסתערבי ואין זה רלוונטי – השאלה היא כיצד יש לשמר את המורשת הנפלאה ולהציף אותה על סדר יומנו היהודי, ולהאדיר אותה, למול עשייתם הברוכה של המוסדות הציוניים.

    • מאת זאב גלילי‏:

      אני מסכים כמובן עם כל דבריך. אבל זו הזדמנות לומר משהו לגבי מניעי מאמרי על אלה המכנים עצמם "יהודים ערבים". מדובר בחבורה של יוצאי גלויות ערב שבמאמציה להתקדם בחברה הישראלית ולהצטרף לאליטות שלה סיגלו לעצמם את המושגים של השמאל האקדמי הפוסטמודרני הפוסט ציוני ופוסט יהודי. אין בינם לבין מורשת הוריהם ולא כלום. גם ש"ס המבקשת להחזיר עטרה ליושנה הצטרפו ליהדות החרדית שאיננה המשך ישיר ליהדות אשכנז המפוארת. רש"י או הגאון מוילנה לא היו "חרדים".

  16. מאת עמנואל‏:

    מר גלילי הנכבד!
    מיקדת אותי בשום שכל, בנושא המאמר, ואגב כך (סליחה מראש על הביטוי העממי) "הרמת לנו להנחתה" – ושזרת מילים שיש בהן נימת ביקורת על זאת שיוצה בתגובתי – ייצוג סמוי – "חרדיות ספרדית".
    ברשותך אגיב על הדברים. ‏‎
    זאת שש"ס לא מחזירה את העטרה של אשכנז ליושנה – אין בכך דבר, הלוא בשס עסקינן. והנה תלמודי התורה והמגמה החרדית הם אינם אלא חלק מהנחלת המורשת היהודית. ואולם, לכאורה אין בחרדיות – כמו שסברת – סותרת או נעדרת מורשת אשכנז המפוארת (הדוגמאות היו הגאון מוילנה ורשי). לתפיסתי – החרדיות היא מסגרת שנועדה לשמר הויית היהודי שומר תורה ומצוות. בתוך כך, היא משמשת בית ליהודי הלמדן, זה העסוק בהויות דאביי ורבא ובספרות התורנית הענפה. ייתכן וישנם חילוקים בין החרדים כיום ליהודים לפני כמאתיים שנה. אך לקבוע כי אינם ממשיכים את מורשת אשכנז המפוארת? החפץ חיים לא המשיך דרכו של דור העבר? הרב קוק יחד עם הרב שקאפ והרב מבריסק – על חילוקי הדעות שביניהם – המשיכו את מורשת וואלוזין – ווילנה. דומה כי מר גלילי הנכבד סבור כי בחרדיות דבר מה המונע ממנה את התואר "ממשיכת מורשת אשכנז". הדברים זקוקים לפירוט.

    • מאת זאב גלילי‏:

      שלום עמנואל,
      גם אתה הרמת לי להנחתה. כשאמרתי שהאורתודוכסיה [לזה התכוונתי כשכתבתי החרדים] אינה המשך ישיר של היהדות לא התכוונתי לחפץ חיים ובוודאי לא לרבי מבריסק או לרב אברהם הכהן קוק זצ"ל.
      האורתודוקסיה כפי שהיא מתגלמת היום בעדות החרדיות בירושלים, בבני ברק ובכמה תפוצות הן פרי מהפך שחל בעקבות האמנסיפציה. מחולל המהפך הזה הוא החתם סופר שקבע "חדש אסור מן התורה". ובכך גזר על ההלכה קיפאון טוטלי. הרב קוק השיב "החדש יתקדש והקדוש יתחדש". אך בעקבותיו הולכים רק חובשי הכיפות הסרוגות.
      חדש אסור מן התורה משמעותו סרוס מסורת בת אלפי שנים של שקלא וטריא של חילוקי דעות, של אביי מול רבא והלל מול שמאי. התורה התחדשה דור אחרי דור וכל חידוש נחשב כהלכה למשה מסיני. וידוע המדרש על משה רבנו שירד לישיבתו של ר' עקיבא ולא הבין את הנאמר שם וכששאל מה פרוש ומנין השיבו לו: הלכה למשה מסיני.
      האורתודוכסיה איננה המשך אלא מהפכה שחלה ביהדות בתגובה על סכנת החילון שבאה בעקבות האמנסיפציה ופריצת חומות הגטו. החשש שצעירים ייצאו לתרבות רעה בלימודי חול גרמה להסתגרות טוטאלית.
      לחברת הלומדים שקמה בארץ היתה הצדקה בעקבות השואה כי נועדה לשקם את עולם התורה רוחנית ודמוגרפית. ראה "מכתב מאליהו" של הרב דסלר. אך השואה כבר רחוקה וחברת הלומדים התרגלה לעשות את התורה קרדום לחפור בו וליבטל מן המלאכה וידוע מה אמר הרמב"ם על כך.
      מקוה שהסברתי עצמי אף שהתרחקנו מרחק רב מן העילה לדיון זה והוא הקבוצה המכנה עצמה "יהודים ערבים" שהיא דרך להתבולל במרחב האשכנזי חילוני פוסט ציוני ופוסט יהודי ואין מאומה בינו לבין המורשת המפוארת של יהדות ספרד ויהודי ארצות האיסלם.
      בברככה
      זאב גלילי

השאר תגובה