מה עדיף ממשלה בלי תקשורת או תקשורת ללא ממשלה

 עידכון אוקטובר 2015

מאמר זה מתפרסם מחדש בעקבות כותרת ראשית בהארץ על תחקיר שנעשה בעזרת מקורות חוץ על סיוע כלכלי של עמותות אמריקניות בישראל. בתחקיר ניסו לשכנע את שלטונות המס האמריקנים שלא יפטרו ממס תרומות לעמותות אלה. 8.12.15

"צר לי… על הרקב שפשה בעיתונים… זוהי רעה שאין לה מרפא"- ג'פרסון

אור השמש כחומר חיטוי. השופט לואיס ברנייס 1916 ויקישיתוף

אור השמש כחומר חיטוי. השופט לואיס ברנייס 1916 ויקישיתוף

מפלטו של הנבל הוא הפטריוטיזם. מפלטו של העיתונאי היא הציטטה. אין לך עיתונאי שאיננו נושא בתרמילו האינטלקטואלי הדל כמה ציטטות המעידות על חשיבות מקצועו.

הציטטה המפורסמת ביותר היא זו של השופט היהודי הראשון בבית המשפט העליון של ארצות הברית, לואיס ברנדייס, שאמר כי "אור השמש הוא חומר החיטוי המשובח ביותר".

 

ציטטה אחרת שעיתונאים מרבים להשתמש בה היא של הנשיא השלישי של ארצות הברית, תומס ג'פרסון, שאמר: "אילו היה עלי להחליט שתהיה לנו ממשלה ללא עיתונים או עיתונים ללא ממשלה לא הייתי מהסס לרגע ובוחר באפשרות השנייה". המצטטים שוכחים בדרך כלל את המשכה של הציטטה על הרקב שפשה בתקשורת.

עד כמה המציאות התקשורתית בישראל רחוקה מן הציטטות הללו ניתן ללמוד ממאמרו של הפרשן המשפטי משה נגבי "מלכוד הסיאוב".

החלטת מועצת העיתונות בענין
כתב "הארץ" אורי בלאו וענת קם

עדיף שיהיו עיתונים בלי ממשלה מאשר ממשלה בלי עיתונים. תומס ג'פרסון

עדיף שיהיו עיתונים בלי ממשלה מאשר ממשלה בלי עיתונים. תומס ג'פרסון

בישיבתה מיום 5 באפריל 2010 קבעה המועצה בעניינו של כתב "הארץ" אורי בלאו: "אין זה מן הראוי להגיש כתב אישום נגד עיתונאי שהחזיק במסמך סודי במהלך מילוי תפקידו העיתונאי".

כדאי לחזור ולהזכיר לקורא מה עשה אורי בלאו שזכה לגיבוי כזה מן המועצה.

ענת קם, חיילת שהייתה מוצבת בפיקוד מרכז, העתיקה לדיסקים שלה מספר גדול, לפי הסברה כאלפיים, מסמכים מסווגים. עצם מעשה זה הוא עברה פלילית שהעונש עליה הוא עשרים שנות מאסר.

את המסמכים מסרה לכתב "הארץ" אורי בלאו שמרגע שקיבל אותם גם הוא הפך עבריין על אותו חוק, וצפוי לאותו עונש. הוא הסתמך על חלק מן המסמכים בפרסום ידיעה סנסציונית האומרת שצה"ל פועל בניגוד להוראות בג"ץ בחיסול מחבלים. ידיעה זו אושרה לפרסום על ידי הצנזורה ובעקבותיה נפתחה חקירה של השב"כ כדי לגלות את המקור שהדליף לכתב את המסמך עליו התבססה הידיעה שפרסם.

במהלך הדיון במועצה נתגלה כי בין המסמכים שהדליפה ענת קם לאורי בלאו היתה גם התכנית המפורטת של מבצע "עופרת יצוקה" ועיתון "הארץ" ביקש לפרסם את התכנית לפני המבצע, אך הצנזורה מנעה את הפרסום.

במקביל לחקירת השב"כ לגילוי מקור ההדלפה התקיים משא ומתן עם אורי בלאו שיחזיר את המסמכים לצה"ל. פיתוליו של משא ומתן הזוי זה של רשויות החוק עם מי שהחוק מגדירו כעבריין אינם מענייננו כאן. בעת כתיבת שורות אלה אורי בלאו הוא בחזקת עבריין נמלט בלונדון בתמיכה מלאה של עיתון "הארץ" ותחת איום לעמוד לדין כשישוב.

הידיעה של אורי בלאו. חקירת היועץ המשפטי לממשלה העלתה כי הידיעה אינה נכונה. לא היתה שום הפרה של העלתה כי לא היתה שום הפרה של החלטןת בגץ

הידיעה של אורי בלאו ב"הארץ". בדיקה של היועץ המשפטי העלתה שהידיעה אינה נכונה. צה"ל לא פעל בניגוד להחלטות בג"ץ.

החלטה המנוגדת לתקנון האתיקה

בהחלטתה התומכת בבלאו התעלמה המועצה מכללי האתיקה העיתונאית שהיא עצמה קבעה.

סעיף 20 של תקנון האתיקה המקצועית קובע:
"לא ישתמשו עיתון ועיתונאי לשם השגת מידע באמצעים פסולים שיש בהם קלון למקצוע העיתונאות ובכלל זה אלימות, סחיטה, איום, פיתוי, חדירה שלא כדין לרשות הפרט, האזנת סתר שלא כדין וכל אמצעי אחר להשגת מידע העלול, בנסיבות העניין, לפגוע באופן חמור באמון הציבור בעבודה העיתונאית".

מהי מועצת העיתונות
ומהו תקנון האתיקה

מועצת העיתונות נחזית להיות גוף כמו לשכת עורכי הדין שכל פרקליט העובר על תקנון האתיקה שלה עשוי לאבד את רישיונו כמו שרופא או פסיכיאטר העוברים על האתיקה הרפואית עלולים לאבד את רישיונם.

טעות.
לישכת עורכי הדין והאתיקה של עורכי הדין והרופאים מעוגנים בחוקי מדינת ישראל. לא כן האתיקה העיתונאית שאותה ניסחה מועצת העיתונות (נוסח מלא ראה בנספח).

מועצת העיתונות, שהוקמה בשנת 1963, היא גוף וולונטרי ששמה לה למטרה לשמור על חופש העיתונות ועל כללי האתיקה העיתונאית.
במועצה מיוצגים העורכים והמו"לים (30 אחוז) העיתונאים (30 אחוז) ו-40 אחוז ניתנו לנציגי ציבור.

במליאת מועצת העיתונות כשישים חברים. הגוף "המבצע" של המועצה מונה 23 חברים המכהנים בנשיאות המועצה. עם חברי הנשיאות נמנים עמוס שוקן, מו"ל "הארץ", ופרופ' עמוס שפירא כנציג ציבור.

cc-by-sa-עמוס שוק צילום עידו קינן

האיש שריסק את מעמד העיתונאים חבר בגוףהמבצע של מועצת העיתונות.עמוסשוקן.צילום עידו קינןcc-by-sa

שופטת בית המשפט העליון בדימוס, דליה דורנר, משמשת כנשיאת מועצת העיתונות, זאת לאחר שלוש שנים שבהם תפקדה המועצה ללא נשיא, בשל אי היכולת של שלושת מרכיבי המועצה להגיע להסכמה באשר לזהות הנשיא.

אינטרסים מנוגדים ובלי שיניים

העובדה החשובה ביותר לגבי מועצת העיתונות היא שאין לה שיניים, לא כדי לכפות דעתה על העיתונאים ולא כדי לכפות החלטותיה על המו"לים.

עובדה חשובה אחרת היא שהרכב המועצה משמעותו שנותנים לחתולים לשמור על השמנת. לא לעיתונאים ולא למו"לים של היום  יש אינטרס לשמור על האתיקה העיתונאית כל עוד הם נהנים מהפרתה.

אחת המטרות החשובות של המועצה היא "קידום העיתונאים מבחינה מקצועית, למשל: יציאה להשתלמויות, כנסים, ימי עיון, הרצאות ופרסום מידע וחומרי הדרכה והסברה".

יופי של מטרה. מדוע שהמו"לים, ובראשם עמוס שוקן, יפעלו לקידום מטרה זו?

הייתי חבר מועצת העיתונות כמה שנים כנציג ידיעות אחרונות, בתקופה בה כיהנתי כמרכז מערכת וממלא מקום העורך. השתתפתי רק בשתיים או שלוש ישיבות ופסקתי מלבוא. פשוט לא מצאתי עניין בברבור אינסופי וחסר תועלת שאפיין את ישיבות המועצה.

קדושת "חסיון המקור"

סעיף 22 של תקנון האתיקה של העיתונאים קובע:

"לא יגלו עיתון ועיתונאי מידע שנמסר להם בתנאי שיישאר חסוי ולא יחשפו זהותו של מקור חסוי אלא בהסכמתו של המקור".

בהסתמך על סעיף זה נימק עיתון "הארץ" את תמיכתו בעברה הפלילית של הכתב שלו. העיתון ופרקליטו עורך דין מיבי מוזר התייחסו לסעיף זה כאילו מדובר בסעיף הסודיות המעוגן בחוק בין פרקליט לבין לקוחו, או בין פסיכיאטר לבין מטופל. כמובן שאין לכך שחר.

עורך "הארץ" דב אלפון, בדיון שהתקיים במועצת העיתונות בפרשת אורי בלאו, לא הסתפק בנוסח ההחלטה של המועצה. הוא אמר: "…הייתי מצפה שתצא מכם הודעת תמיכה נלהבת באורי בלאו, הנאלץ כרגע להגן על עצמו מרחוק מאיום על חופש הפעולה העיתונאי שלו. דרך אגב, גם הודעת תמיכה בעיתון 'הארץ' באה בחשבון מבחינתי".

"מצפה לתמיכה נלהבת באורי בלאו ובעיתונו". עורך הארץ דב אלםון. צילום "העין השביעית" (cc-by-nc-sa

"מצפה לתמיכה נלהבת באורי בלאו ובעיתונו". עורך הארץ דב אלפון. צילום "העין השביעית" (cc-by-nc-sa

הייתי אומר שזה שיא החוצפה. עיתון "הארץ" שהמו"ל שלו עמוס שוקן עשה יותר מכל גורם אחר לריסוק מעמד העיתונאים ןהפיכתם לעובדי קבלן מושפלים, מבקש את תמיכת מועצת העיתונות בעיתונו, שנותן גיבוי לעברה פלילית באצטלא של קדושת החיסיון העיתונאי.

הנתונים על הדיון במועצת העיתונות על פי דיווחי העין השביעית.

איך היה פעם מעמד העיתונאים

כשהוקמה מועצת העיתונות בשנת 1963 הייתה אגודת העיתונאים בתל-אביב (יחד עם האגודות הקטנות יותר בירושלים ובחיפה, שהיו מאוחדות באיגוד ארצי) אחד מן האיגודים המקצועיים החזקים במדינה. יותר חזקים מן ההסתדרות הכללית, שלא פעם חיזרה אחרי האגודה וביקשה שתצטרף אליה.

אגודת העיתונאים הייתה אימת המו"לים הגדולים והקטנים. היא השיגה לעיתונאים תנאי עבודה ותנאים סוציאליים שאפשרו לעיתונאי להתפרנס בכבוד ואפילו ברווחה.

כך הודפסו עיתונים פעם: מכונת סדר צילום מסוג אינטרטייפ שבכניסה לבית סוקולוב בתל אביב ויקישיתוף

כך הודפסו עיתונים פעם: מכונת סדר צילום מסוג אינטרטייפ שבכניסה לבית סוקולוב בתל אביב ויקישיתוף

תנאים אלה כללו הגבלה של שעות העבודה. עורך חדשות (שנקרא "עורך לילה") עבד רק ארבעה לילות בשבוע וקיבל שכר מיוחד על הזמן שהוא משקיע בקריאת עיתונים. כתבים ששעות עבודתם מתפרסות על כל היממה קיבלו שכר שעות נוספות על כל שעה שעבדו אחרי השעה 7 בערב או כל שעה שעבדו בשבתות ובחגים כשמדרגות השכר עבור השעות הנוסםות הולכות ועולות.

המשכורת הבסיסית היתה לפי דרגות מן הנמוכה ביותר (1) ועד הגבוהה ביותר (12). גם הנמוכה ביותר הייתה מספקת לקיום כתב מתחיל והקידום בדרגות היה כמעט אוטומטי עם הוותק.

בנוסף למשכורת קיבלו העיתונאים דמי הבראה, חופשה שנתית שהחלה בשבועיים לשנה והגיעה לחודש בשנה, ימי מחלה (יום בחודש וחודש בשנה). היו הפרשות נדיבות לקרן פנסיה שהבטיחו שכל עיתונאי שיפרוש מהמקצוע בהגיעו לגיל המתאים יקבל 70 אחוז ממשכורתו האחרונה לכל ימי חייו. הגיל המתאים היה אז 65 אך ניתן היה לפרוש גם בגיל 60.

היו גם הפרשות לקרן השתלמות, תשלום לספרות מקצועית, תשלומים ללימודים ולהשתלמויות, מענקים נדיבים בכל ערב חג, משכורת 13 (ובעיתונים מסויימים גם משכורת 14) ועוד ועוד.
חשוב לציין כי התנאים הללו חלו לא רק על העיתונים הרווחיים (באותה תקופה בעיקר מעריב אך גם ידיעות והארץ) אלא גם על עיתונים מפלגתיים שסובסדו על ידי מפלגות: חרות, הבוקר, על המשמר, דבר, למרחב, הצופה.

מדי שנה היה נערך דיון קשה בין נציגי המו"לים והאגודה שהיה נמשך אל השעות הקטנות של הלילה ולא היו מסיימים עד שעלה עשן והגיעו להסכם. לפחות פעמיים ככל הזכור לי לא הגיעו להסכם והעיתונאים השביתו את כל אמצעי התקשורת עד שהמו"לים אמרו רוצה אני.

בכל עיתון היה ועד עובדים חזק שאי אפשר היה לקנות אותו. הוועד מנע כל פיטורים שרירותיים וקיבל גיבוי מוחלט של האגודה. פיטורים אושרו רק במקרים קיצוניים של עיתונאים שסרחו (כמו עיתונאי שפרסם ידיעה כדי לקדם מניות שלו בבורסה). ב"ידיעות אחרונות" זכור לי מקרה אחד בולט של עיתונאי שההנהלה ביקשה לפטרו והוועד התנגד. לא עזר מאומה והעיתונאי נשאר ברשימת מקבלי המשכורת. ההנהלה נתנה הוראה שלא לפרסם אף ידיעה שלו. משך עשר שנים הוא בא כל יום למערכת, כתב ידיעות מסר אותם לדסק החדשות ואלה נזרקו לפח. אך את משכורתו ואת כל יתר התנאים קיבל עד פרישתו לפנסיה.

שמירת האתיקה באותה תקופה

אני יכול להעיד מתקופת עבודתי ב"ידיעות אחרונות" בתקופה בה דב יודקובסקי היה העורך (בפועל) ונח מוזס היה מו"ל. העיתון לא היה זקוק לתקנון האתיקה של מועצת העיתונות. היא היתה חלק בלתי נפרד משגרת העבודה.

האיסורים היו ברורים. אין לקבל כל מתנה או טובת הנאה מ"מקור" , מחברה ומכל גורם שהוא. טיסות חינם לרגל פתיחת קווים חדשים רק בחברות ממשלתיות ובאישור העורך. אין לקבל כרטיסי חינם ובוודאי לא ארוח – הכל ישולם על ידי העיתון. לעובד העיתון אסור לעבוד עבודה מחוץ לעבודתו במערכת ללא אישור, אסור לעסוק בפעילות פוליטית, אסור להטות ידיעה אפילו ברמז לכיוון מסויים, יש להפריד הפרדה מוחלטת בין ידיעה דעה ופרשנות.

כמובן שהעקרונות האחרים של האתיקה נחשבו לחלק בלתי נפרד מן המקצוע שכל העובר עליהם שם נפשו בכפו: תמיד לברר את העובדות וחלילה מלפרסם ידיעה בדויה, תמיד להקפיד על קבלת תגובה, לא להסתמך על דוברים וכמובן לא לעבור על חוקי לשון הרע וחוקים אחרים. כמובן שאין לעבור קו אדום של פגיעה בערכי היסוד של המדינה, אין לפגוע במיעוטים נרדפים – הכל בהתאם לתקנון האתיקה, עוד בטרם נוסח התקנון הרשמי

אני חייב להודות שלמרות הסייגים החמורים הללו אי אפשר היה למנוע לגמרי חריגות. היה כתב שבדה מליבו סיפור אהבה של חייל מצרי על פי מכתבים שנמצאו כביכול בסיני (ופוטר); היה כתב שנעלם לכמה ימים ונתברר שנסע לסין על חשבון איזו חברה מסחרית; היה כתב שלצורך כתיבה על מכונית מדגם חדש קיבל מכונית "לבדיקה" במסלול שהחל ברומא ונגמר במדריד. לשיא הגיעה חברה שהפיצה תכשיר נגד קרחות המבוסס כאילו על מי מעיין באיטליה והציעה לכתבים נסיעה על חשבונה לאיטליה כדי לחזות במעיין הפלאים. לחברה זו הודעתי כי בית סוקולוב הוא המקום המתאים להציג את נפלאותיו של התכשיר.

 

בית ידיעות אחרונות בתל אביב ויקישיתוף

בית ידיעות אחרונות בתל אביב ויקישיתוף

העמדה של יודקובסי ומוזס נגד חריגה מכללי האתיקה נבעה לא רק מנימוקים מוסריים אלא גם משיקולים עסקיים פשוטים. המוניטין של העיתון ואמון הקורא בו הם חלק מהנכס וכל ידיעה יחצנית פוגמת בו. יותר מזה. כתב המקבל טובת הנאה של טיסה לאיזה מקום בשווי 1000 דולר נותן בתמורה כתבה על 4 עמודים ב"שבעה ימים" – תמורה שוות ערך למודעה בשווי 100 אלף דולר ויותר, בהתחשב בכך שכתבה עיתונאית היא בעלת אפקט חזק יותר ממודעת פרסומת, היא גם גורמת נזק מסחרי לעיתון.

דווקא לאחר שפרשתי מן העיתון גיליתי כי היו כמה כתבים שסרחו. היה זה כשהעברתי סידרה של סדנאות לכתיבה עסקית במוסדות ובמפעלים רבים. אז נודע לי, מפי משתתפי הסדנאות, שכמה כתבים, תמימים לכאורה, ישבו על רשימת מקבלי השכר של מפעלים כלכליים כעורכי פרסומים. היו כתבים וכתבות שקיבלו "דוגמיות" של מזון במשקל עשרות קילוגרמים ועוד. אבל אלה היו מיעוט יוצא מן הכלל, המלמד על הכלל.

המציאות של עיתונאים המתפרנסים בכבוד ועיתונות אמינה ושומרת אתיקה נמוגה כלא הייתה ואפשר לקבוע בדייקנות את היום בו החלה – 4 במרץ 1984 היום בו הוקם עיתון חדשות.

עיתון של כתבים רעבים

זו היתה יוזמה של עמוס שוקן שביקש להוציא עיתון צהוב נוסח ה"בילד" הגרמני שיתחרה ב"ידיעות אחרונות". בפועל הפך העיתון לביטאון היאפים באזור שבין רחוב שינקין ורמת השרון. העיתון לא הגיע לתפוצה המקווה, למרות שריכז סביבו כמה כשרונות בולטים מאד, והוא נסגר בקול ענות חלושה ב-29 בנובמבר 1993.

אך בתקופת קיומו הקצרה תרם העיתון תרומה מכרעת לשינוי פני התקשורת שהפכה צהובה יותר, אלימה יותר והחשוב מכל: היא חיסלה לחלוטין את מעמדו של העיתונאי מבחינה כלכלית ומבחינת מעמדו בחברה ויחסו לאתיקה המקצועית.

הפילוסופיה של "חדשות", כפי שהתבטא פעם אחד מעורכיו ,הייתה "כתבים רעבים נותנים תוצרת טובה". הסיסמה הזו לא כל כך הוכיחה עצמה אך היא מבטאת את הבסיס הכלכלי של הקמת העיתון כמו את מקומוני רשת "שוקן".

רמת השכר הגבוהה של עיתונאים בעיתונים החברים באיגוד המו"לים ובאגודת העיתונאים גרמה לכך שבמשך שנים לא יכלו להיקלט לתוכם עיתונאים חדשים. באגודת העיתונאים השתרך באורח קבע שובל ארוך של מועמדים שהמתינו לאישור להתקבל כחברים באגודה. אך רק מעטים יכלו להתקבל הואיל ותנאי הקבלה היו הוכחה שהעיתונות היא עבודתך היחידה וכי אתה מקבל משכורת בהתאם להסכם הקיבוצי בין האגודה לאיגוד המו"לים. והעיתונים כאמור לא קלטו עיתונאים חדשים אלא במשורה.

בינתיים הצטבר פרולטריון גדול של צעירים תאבי תקשורת – בעיקר בוגרי גלי צה"ל , בוגרי העיתונים הצבאיים, בוגרי עיתוני הילדים והנוער שהיו מוכנים לשלם כל מחיר כדי לזכות לראות את שמם מתנוסס באמצעי תקשורת כלשהו. בתי ספר לעיתונאים צצו כפטריות ויוזמיהם ניצלו את התאווה הזו למקצוע כדי לגזור קופונים לעצמם בצורת שכר לימוד על קורסים שלא הבטיחו לבוגריהם שום סיכוי להיקלט בתקשורת.

שיטת החוזים האישיים

שוקן החל בשיטת החוזים האישיים עוד במקומונים שהקים ואשר קלטו לתוכם את הפרולטריון הזה . מבין בוגרי המקומונים המוכשרים הקים את הצוות המוביל של חדשות.

פרט לצוות מצומצם שזכה לחוזים אישיים שהבטיחו שכר גבוה הועסקו כתבים עורכים וצלמים במקומונים ובחדשות בשכר רעב. אני זוכר שכאשר הגיעו אלי ל"ידיעות" פליטי עיתונים אלה והראו לי את תלושי המשכורת שלהם נדהמתי. לרוב היה מדובר בשכר נמוך בעשרות אחוזים מן השכר הנמוך ביותר של העיתונאים בדרוג של אגודת העיתונאים.

עיתונאי "הארץ" הריחו את הסכנה בתקדים הזה וכשעמדו לצאת הגיליונות הראשונים של "חדשות" מבית הדפוס המיוחד שהקים שוקן הם צרו על הכניסות בניסיון למנוע את הפצת העיתון. שוקן גייס הליקופטרים שהוציאו את העיתונים מעל ראשי המפגינים וניצח.

במרוצת השנים התפתחה השיטה לדרקונית יותר ויותר. בשנים האחרונות שלחו אליי כתבים שהועסקו במקומונים מכתבים בהם התלוננו על חוזי עבודה דרקוניים שנכפו עליהם. בחוזים לא מוזכר בכלל שמדובר בעיתונאי אלא ב"מועסק". מצויין שם שלא קיימים יחסי עובד ומעביד בין המעסיק לבין העובד והוא אינו זכאי למאומה מלבד שכרו העלוב. עוד נאמר בחוזים אלה כי אם יפנה "המועסק" לבית המשפט וזה יקבע כי קיימים יחסי עובד ומעביד בינו לבין המו"ל (דהיינו שוקן), מתחייב "המועסק" לוותר על 40 אחוז מכל סכום שיגיע לו. 40 אחוז הוא הערך של תנאים סוציאליים של כל מקבל משכורת. אגב: מי שיחתום על חוזה כזה עם עוזרת בית עובר עבירה פלילית.

אמרנו "עובדי קבלן" ? הגזמנו לטובה. עובדי קבלן, גם הירודים ביותר זוכים לפחות לשכר מינימום ולתנאים סוציאליים בסיסיים.

פריצת כללי האתיקה

זה החל ב"חדשות". עיתון רעב לא מביא סחורה טובה. כתבים בעיתון רעב רצים לביתם של תורמי אברים ובדרכי עורמה מוציאים תמונה של תורם אברים (ובעקבות פרשה זו נחקק חוק מיוחד האוסר זאת). ועובדת רעבה של חדשות זייפה דוח תנועה שבו נרשם שקצין משטרה נסע במהירות מופרזת. ואותה כתבת גם פרסמה דו שיח שלא היה ולא נברא בין קונסול ישראל בבואנוס איירס לבין אשתו שהיתה מתחת להריסות הבית שהופצץ על ידי מחבלי חיזבאללה.

הידיעה שלא היתה ולא נבראה. עיתון חדשות.

כך נראה ייתון של כתבים רעבים. הכותרת שלא היתה ולא נבראה.

פעם כתבתי שכתבי חדשות נפוצו בין כל העיתונים וכמו וירוסים חדרו לגרעיני המערכות והדביקו אותם בשמאלנות שאמנון לורד הגדיר אותה פעם כ"מובנת מאליה". הוירוסים של חדשות ומקומוני שוקן הפיצו מחלה חמורה יותר – אובדן צלם אנוש של העיתונות כולה. בעקבות "חדשות" הנהיג שוקן את החוזים האישיים גם במערכת הארץ. מעריב וידיעות לא פיגרו אחריו. כיום לא נותרו בעיתונים של פעם אלא מתי מעט שעדיין מקבלים משכורת של ההסכם הקיבוצי שהיא עדיין גדולה פי שניים או שלושה מן המשכורת המשולמת על פי חוזים אישיים. אך גם באלה מקצצים שוב ושוב. אין ועדים שיכולים לארגן שביתה או לדרוש תנאים.

"הרקב שפשה בעיתונות"

ועיתונאים רעבים צריכים לשלם משכנתא ולקנות במכולת ולשלם לחוגים לילדים.בלית ברירה עושים חלטורות. ולא פעם יש סתירה בין החלטורה לבין העבודה העיתונאית. למי זה איכפת. אבל עמוס שוקן חבר בגוף המבצע של המועצה שתפקידה "קידום העיתונאים".

אני מציע לקורא לעבור על תקנון האתיקה המצורף בנספח סעיף אחר סעיף ולצחוק או לבכות. אין כמעט סעיף בתקנון שלא מופר ברגל גסה הן על ידי רוב העיתונאים והעורכים והן על ידי המו"לים.

חרדי מוצץ דם של חילוניים. פרסום הסתה אחד מרבים נגד חרדים ונגד מתנחלים. והיכן מועצת העיתונות?

 

להלן מיקבץ קטן: מפרסמים מידע מסולף (סעיף 4א); נמנעים מפרסום ידיעה בגלל אינטרס פוליטי או כלכלי (4ב); מערבבים בין דעות וידיעות (6א; מפרסמים חומר פרסומי המתחזה לחומר עיתונאי (6ה); לא מפרסמים בהבלטה ידיעה על מי שנחשד ויצא זכאי; מפרסמים דברי הסתה גזענות ואפליה בעיקר נגד חרדים ומתנחלים (הדוגמא האחרונה גבי גזית על המתנחלים: ""גידולים מצחינים החיים בינינו ומפיצים את ריחם הבאוש". על החרדים אמר: "לא צריך אותם, אין בהם תועלת" (סעיף 14); מו"לים אינם מפרסמים פרטים על ניגוד עניינים בין חובותיהם כבעלי עיתון לבין עסקיהם האחרים(סעיף 15); סעיף 25 קובע כי עיתונאי שהורשע בעבירה תופסק עבודתו אם בית הדין לאתיקה של האגודה קבע שיש עמה קלון. עורך ידיעות משה ורדי הואשם בהאזנה לקלטת שהושגה בהאזנת סתר אך בית הדין לאתיקה קבע כי זו עברה שאין עמה קלון והוא חזר לעבודה.).

ןעןרף "הארץ", דב אלפון מבקש מהמועצה לתמוך בכתב שלו שעבר עברה פלילית ובעיתון שלו שהיה שותף לעברה זו.

ומכל הרעש איש לא שם לב שאותה ידיעה שפרסם הכתב כדי להאיר בזרקור המחטא של התקשורת את האווירה הציבורית היתה פשוט לא נכונה. בידיעה שלו טוען בלאו שצה"ל, על פי המסמך הגנוב שהגיע לידיו, עבר על החלטת בג"ץ. והנה היועץ המשפטי לממשלה, בתשובה לפנייתו של הפרקליט אביגדור פלדמן לפתוח בחקירה על סכולים ממוקדים ביהודה ושומרון, קובע:  

"לאחר בחינת טענותיכם ותגובתו המפורטת של הפצ"ר לדברים, כמפורט לעיל, לא מצא היועץ המשפטי לממשלה כל בסיס לטענה כי כוחות צה"ל פעלו בניגוד לחוק או בניגוד לפסיקת בג"ץ, וממילא לא נמצא מקום לפתוח בחקירה פלילית ביחס לאירועים הנ"ל, כמבוקש בפנייתכם".

ואם פתחנו בציטטות נסיים גם בהן. והפעם ציטטה של אותו ג'פרסון שעיתונאים רבים כל כך מאוהבים בו על שהוא מעדיף אותם על פני ממשלות.

וכך כתב ג'קסון באותו מסמך בו נאמרה הציטטה הקודמת הוא כתב גם:
"צר לי… על הרקב שפשה בעיתונים… זוהי רעה שאין לה מרפא".

==========================================================================

נספח

תקנון האתיקה המקצועית של העיתונות

אושר ע"י מועצת העיתונות ביום 16/05/1996

הגדרות

1) "עיתון" – לרבות אמצעי תקשורת אלקטרוניים ולרבות הבעלים, המו"ל והעורך האחראי של אמצעי התקשורת.

"עיתונאי" – לרבות עורך.

"אדם" – לרבות תאגיד, חבר בני אדם מואגד או בלתי מואגד וגוף ציבורי.

חופש העיתונות ואחריותה המקצועית

2) עיתון ועיתונאי יהיו נאמנים לחופש העיתונות ולזכות הציבור לדעת בהגישם לציבור שירות מקצועי ובפרסום מדויק, הוגן ואחראי של ידיעות ודעות.

יושר והגינות

3)

(א) עיתון ועיתונאי יפעלו ביושר, בהגינות וללא מורא.
(ב) הבטיחו עיתון או עיתונאי למקור שהידיעה שמסר או הדעה שהביע לא יפורסמו, לא יימסרו אלה לפרסום אף אם יש בהם עניין לציבור.

נאמנות לאמת

4)

(א) לא יפרסמו עיתון ועיתונאי ביודעין או ברשלנות דבר שאינו אמת, אינו מדוייק, מטעה או מסולף.
(ב) לא יימנעו עיתון ועיתונאי מלפרסם מידע שקיים עניין ציבורי בפרסומו, לרבות בשל לחצים פוליטיים, כלכליים או אחרים וכן בשל חרם או איום בחרם מודעות.
(ג) לא יובאו דברים בשמו של אדם אלא אם הם מובאה ישירה ומדויקת מפיו או ממסמך בכתב. מכתב למערכת מותר לפרסם שלא כלשונו אם כותבו לא אסר זאת מראש ואם בעריכה לא היה משום שינוי מהותי בתוכן המכתב או במשתמע ממנו.

בדיקת העובדות

5)

(א) לפני פרסום ידיעה כלשהי, יבדקו העיתון והעיתונאי את נכונותה במקור המהימן ביותר ובזהירות הראויה לפי נסיבות העניין.

(ב) דחיפות הפרסום לא תפטור מבדיקת נכונות הידיעה כאמור.

(ג) העובדה כי ידיעה התפרסמה בעבר לא תפטור את הבא להסתמך עליה בפרסום מבדיקת מהימנות הידיעה.

אוביקטיביות
6)

(א) עיתון ועיתונאי יבחינו בפרסום בין ידיעות לבין דעות.
(ב) ידיעה המתפרסמת במסגרת של הבעת דעה יחולו עליה כללי האתיקה הנוגעים לידיעות.
(ג) פרסום ידיעות יהיה הוגן וללא הטייה.
(ד) הכותרת לא תהיה מטעה.
(ה) עיתון ועיתונאי יבחינו בפרסום בין פרסומת לחומר מערכתי, באופן שלא תפורסם פרסומת הנחזית כחומר מערכתי.

תיקון טעויות, התנצלות ותגובה

7) טעויות, השמטות או אי דיוקים שהם מהותיים בפרסום עובדות, יש לתקן במהירות, בהגינות ובהבלטה הראויה ביחס לפרסום המקורי. בנוסף לכך תפורסם במקרים המתאימים גם התנצלות. במקרים המתאימים תינתן לאדם שנפגע אפשרות הוגנת להגיב על טעות, השמטה או אי דיוק מהותיים במהירות ובהבלטה הראויה ביחס לפרסום המקורי.

פרטיות ושם טוב

8) לא יפרסמו עיתון ועיתונאי ללא הסכמתו של אדם דבר הנוגע לפרטיותו או לשמו הטוב והעלול לפגוע בו, אלא אם קיים עניין ציבורי בפרסום ובמידה הראוייה. פרסום דבר כאמור מצריך ברגיל בירור מוקדם עם הנוגע בדבר ופרסום הוגן של תגובתו.

קורבנות

9)

(א) לא יפרסמו עיתון ועיתונאי שם, צילום או פרטים מזהים אחרים של אדם שנספה או נפגע באופן חמור במלחמה, בתאונה או באסון אחר, לפני שהידיעה על מותו או פגיעתו של אותו אדם באה לידיעת משפחתו הקרובה מפי גורם מוסמך, אלא אם קיימות נסיבות חריגות של עניין ציבורי בפרסום לאלתר.
(ב) בקבלת החלטה בעניין פרסום שם, צילום או פרטים מזהים אחרים של אדם שנספה או שנפגע באופן חמור במלחמה, בתאונה או באסון אחר, יתחשבו העיתון והעיתונאי בבקשת בני משפחת הקורבן שלא ליתן פרסום לפרטים אלה וישקלוה כנגד העניין הציבורי בפרסומם. הפרסום יהיה באופן, במידה וברגישות הראויים.
(ג) בקבלת החלטה בעניין פרסום שם, צילום או פרטים מזהים אחרים של קורבן פשיעה, יתחשבו העיתון והעיתונאי בבקשת הקורבן שלא ליתן פרסום לפרטים אלה וישקלוה כנגד העניין הציבורי בפרסומם. הפרסום יהיה באופן, במידה וברגישות הראויים.
(ד) לא יפרסמו עיתון ועיתונאי שם, צילום או פרטים מזהים אחרים של קורבן עבירת מין אלא בהסכמתו.
(ה) לא יפרסמו עיתון ועיתונאי ידיעה בדבר מצב בריאותו של פצוע, קורבן פשיעה או עבירת מין אלא בהסתמך על מקור רפואי מוסמך.

קטינים

10)

(א) לא יפרסמו עיתון ועיתונאי שם, צילום או פרטים מזהים אחרים של מי שטרם מלאו לו 14 שנה, בנסיבות העלולות לפגוע בשמו, בפרטיותו, בשלומו או ברווחתו, אלא בהסכמת הוריו או אפוטרופסו ואם קיים עניין ציבורי בפרסום המזהה ובמידה הראויה.
(ב) לא יפרסמו עיתון ועיתונאי שם, צילום או פרטים מזהים אחרים של מי שמלאו לו 14 שנה וטרם מלאו לו 18 שנה, בנסיבות העלולות לפגוע בשמו, בפרטיותו, בשלומו או ברווחתו, אלא אם קיים עניין ציבורי בפרסום המזהה ובמידה הראויה.

חולים ותורמי אברים

11) לא יפרסמו עיתון ועיתונאי שם, צילום או פרטים מזהים אחרים של חולה נפש, מכור לסמים או לאלכוהול, תורם או נתרם של אברים וחולה סופני ללא הסכמתם או הסכמת בני משפחתם, לפי המקרה, אלא אם קיים עניין ציבורי בפרסום ובמידה הראויה.

חשודים, עצורים, נאשמים ומורשעים

12)

(א) עיתון ועיתונאי יכבדו בפרסומיהם את העקרון היסודי שכל אדם הוא בחזקת חף מפשע אלא אם נמצא אשם בדין.
(ב) לא יפרסמו עיתון ועיתונאי שם, צילום או פרטים מזהים אחרים של חשוד בעבירה טרם שהובא בפני בית משפט אלא אם הסכים לכך או אם קיים עניין ציבורי בפרסום.
(ג) פורסם בעיתון דבר חשד, הגשת כתב אישום או הרשעת אדם, ונודע לעיתון ולעיתונאי באופן מוסמך כי הוסר החשד או לא הוגש כתב האישום או בוטל או זוכה הנאשם בדין או נתקבל ערעורו של מורשע, לפי העניין, יפרסם זאת העיתון בהבלטה הראויה.

משפטים אזרחיים
13)

(א) בפרסום שעניינו הליכים משפטיים אזרחיים, יציגו העיתון והעיתונאי את עמדות כל הצדדים. אם הוגש כתב הגנה, ינתן לו פרסום הולם. אם טרם הוגש כתב הגנה, תינתן ברגיל לנתבע אפשרות לפרסום הוגן של עמדתו.
(ב) נדחתה או נמחקה תביעה בעניין אזרחי, ינתן לכך פרסום באופן דומה ככל האפשר לפרסום בדבר הגשת התביעה.
(ג) לא יפורסם דבר הנוגע לתביעה שנדחתה או שנמחקה כאמור אלא אם צויין דבר דחייתה או מחיקתה.
(ד) לא יפרסמו עיתון ועיתונאי שאלות מתוך שאלון בהליך משפטי אזרחי, או פרטים כלשהם מתכנו, אלא בצמוד לתשובות שניתנו לשאלות אלה.

אפליה וגזענות

14) לא יפרסמו עיתון ועיתונאי דבר שיש בו משום הסתה או עידוד לגזענות או לאפליה פסולה על בסיס גזע, מוצא, צבע עור, עדה, לאומיות, דת, מין, עיסוק, נטיה מינית, מחלה או נכות גופנית או נפשית, אמונה או השקפה פוליטית ומעמד חברתי-כלכלי, לא יציינו עיתון או עיתונאי איפיונים אלה אלא אם הם נוגעים עניינית לנושא הפרסום.

ניגוד עניינים

15)

(א) לא יעמידו עצמם עיתון ועיתונאי במצב בו קיים חשש לניגוד עניינים בין חובותיהם כעיתון וכעיתונאי לבין כל אינטרס אחר.
(ב) מו"ל של עיתון ובעליו יפרסמו בעיתון אחת לשנה גילוי נאות של האינטרסים העיסקיים והכלכליים המהותיים שיש להם בתחום התקשורת ומחוצה לו.
(ג) היה לעיתון אינטרס מהותי – כלכלי או אחר, בתחום התקשורת או מחוצה לו – בנושא של פרסום מסוים, יפרסם בצמוד לאותו פרסום גילוי נאות של האינטרס שלו.
(ד) שמותיהם של המו"ל, הבעלים והעורך של העיתון יופיעו בכל גליון שלו.

שימוש לרעה
16)

(א) לא יעשו עיתון ועיתונאי שימוש לרעה במעמדם, בתפקידם או בכוחם לפרסם או להימנע מפרסום.
(ב) לא יעשו עיתון ועיתונאי שימוש פסול במידע שהגיע לידיהם עקב עבודתם.

עיסוק נוסף

17) לא יעסוק עיתונאי בכל עיסוק, עבודה, שירות, יחסי ציבור, פרסומת ואיסוף מודעות המעוררים חשש או מראית עין לניגוד אינטרסים או להטעיית הציבור.

טובת הנאה

18) לא יבקש ולא יקבל עיתונאי טובת הנאה בקשר לעניין הכרוך בעבודתו העיתונאית זולת מכלי התקשורת בו הוא מועסק.

אי תלות

19) לא יונחו עיתון ועיתונאי במילוי תפקידם על-ידי כל גורם חיצוני שאינו גלוי ובמיוחד לא על-ידי מפרסמים וגופים שלטוניים, כלכליים ופוליטיים.

אמצעים פסולים

20) לא ישתמשו עיתון ועיתונאי לשם השגת מידע באמצעים פסולים שיש בהם קלון למקצוע העיתונאות ובכלל זה אלימות, סחיטה, איום, פיתוי, חדירה שלא כדין לרשות הפרט, האזנת סתר שלא כדין וכל אמצעי אחר להשגת מידע העלול, בנסיבות העניין, לפגוע באופן חמור באמון הציבור בעבודה העיתונאית.

ציון מקור הפרסום

21) לא יציגו עיתון ועיתונאי כלשהם את עבודתם של עיתון ועיתונאי אחרים. בכל מקרה של ציטוט מידע שכבר פורסם באמצעי תקשורת אחר או על-ידי סוכנות חדשות, יציינו העיתון והעיתונאי את זהות המפרסם המקורי.

חסיון עיתונאי

22) לא יגלו עיתון ועיתונאי מידע שנמסר להם בתנאי שישאר חסוי ולא יחשפו זהותו של מקור חסוי אלא בהסכמתו של המקור.

אתיקה בעיתון

23)

(א) עיתון ידאג להכשרה מתאימה של עיתונאים העובדים בו בתחום האתיקה המקצועית של העיתונות.
(ב) מו"ל של עיתון ובעליו יבטיחו את קיום התנאים המאפשרים לכל עבודה עיתונאית הנעשית בעיתון להתבצע על-פי העקרונות של האתיקה המקצועית של העיתונות.
(ג) עיתון ועיתונאי רשאים לפנות לוועדת האתיקה של מועצת העיתונות בבקשה לחוות דעה בעניין עקרוני מתחום האתיקה המקצועית של העיתונות. ועדת האתיקה תפעל כגוף מייעץ.

עורך ועיתונאי

24)

(א) לא יפרסמו בשמו של עיתונאי כתבה או מאמר שתוכנם שונה באופן משמעותי על-ידי עורך ללא הסכמת העיתונאי.
(ב) עורך שפסל לפרסום מאמר שחיבר עיתונאי לא יפגע בזכותו של העיתונאי לפרסם את המאמר בעיתון אחר.

השעייה מעבודה עיתונאית והפסקתה

25)

(א) עיתונאי שהוגש נגדו על-ידי המדינה כתב אישום בשל עבירה פלילית, ידון עניינו בבית הדין לאתיקה של מועצת העיתונות ויקבע אם יש בעבירה המיחסת לו קלון למקצוע העיתונאות. קבע בית הדין לאתיקה שבאותה עבירה יש קלון למקצוע העיתונאות, יהיה רשאי לחייב את העיתון להשעות את העיתונאי מעבודתו העיתונאית במידה הראויה כפי שיקבע בית הדין לאתיקה על-פי העבירה ועל-פי מכלול הנסיבות וזאת עד להכרעת הדין הסופית.

(ב) עיתונאי שהורשע בפסק דין סופי בעבירה שבית הדין לאתיקה קבע שיש בה קלון למקצוע העיתונאות, יהיה רשאי בית הדין לחייב את העיתון להפסיק את העסקתו של העיתונאי במידה הראויה, כפי שיקבע בית הדין לאתיקה על-פי העבירה ועל-פי מכלול הנסיבות.

(ג) בדונו בהשעייה ובהפסקת ההעסקה כאמור, ינהג בית הדין לאתיקה לפי סדר הדין שבתקנון מועצת העיתונות.

========================================================================

ראה גם

ענת קם לא דמוקרטיה אלא מדיהקרטיה
 

מלכוד הסאוב

נוני מוזס מנע פרסום על שחיתות

איך הפכה התקשורת רדודה מושחתת ושמאלנית

 

עלייתו ונפילתו של עיתון חדשות

 

His Master's Voice

ירון זליכה ושחיתות התקשורת

עמירה הס כדוברת החמאס

איך שוטפים את מוחותינו בשיטת פבלוב

תסמונת השינאה למתנחלים

תרומת המקומונים להזניית התקשורת

כך תרשם כמנוי חינם להיגיון בשיגעון http://www.zeevgalili.com/2013/04/18091
פורסם בקטגוריה תקשורת, עם התגים , , , , , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

5 תגובות בנושא מה עדיף ממשלה בלי תקשורת או תקשורת ללא ממשלה

  1. תודה על התשובות שהמאמר שלך מספק על מידת אחריותה של אגודת העיתונים.
    במקרה הזה המיוחד של ענת קם ואורי בלאו שאלתי את עצמי את השאלות האלה, וכאן
    אני מוצאת להן את התשובות.
    ישר כוח גדול. ברשותך אפרסם את מאמרך
    בעיתון האישי שלי.
    נעמי

  2. תודה על טור מאלף.
    תיקון קל: חלק גדול, אולי חלק הארי מעבדוּת הקבלן מתנהל הרבה מתחת לשׂכר המינימום. הדבר נכון גם לגבי משׂרדים ממשלתיים, החותמים על חוזים שמראש אין סיכוי לכך שתתרחש במסגרתם העסקה חוקית, לפי תנאי שׂכר מינימום.

  3. פינגבאק: תרומת המקומונים להזניית התקשורת

  4. פינגבאק: ויקיליקס, ענת קם והסקופים של הארץ | היגיון בשיגעון

  5. פינגבאק: איך בישרתי על מותה של העיתונות המכובדת ב”הארץ” | גולה מרצון

השאר תגובה