מייק אהרונוביץ במדי קברניט 1949 ויקישיתוף

 

"היית שם אבל אתה לא יודע מה באמת קרה". יורם קניוק מביא את האמירה הכל כך אופיינית הזאת כדי לתאר את גישת ההיסטוריונים החדשים. "כל פעם שאני או מישהו אחר בא, ואומר להם, אבל אני הייתי שם, ראיתי מה היה שם, באה אחת כמו עידית זרטל ואומרת: היית שם אבל אתה לא יודע מה באמת קרה".

זה מה שבני מוריס תמיד היה אומר.

"כן. אבל בינתיים הוא חזר בתשובה. כמוני".

אתה מרגיש שזה פוגע בך באיזה מקום, באופן אישי?

"נמאס לי כבר. אני, ואנשים שהם חברים שלי, שאיתם אני יושב; אנחנו חיים באיזה עולם שבו כל מה שעשינו נחבט ומוכה. וכשתום שגב כותב משהו, אז היסטוריונים שהיו צריכים לענות לו, כמו יהודה באואר, שהוא שייך לנראטיב הציוני, לא נותנים את המענה הראוי. שותקים".

זה שוב ההתקף העונתי הזה של עידית זרטל, וההתעטשויות שבאות בעקבותיו. והפעם בספרה 'אומה ומוות', סידרת האימה הציונית החדשה, שמחזיקה כבר כמה עונות טובות. פרק ראשון: טרומפלדור, החונק מהגליל; פרק סיום: ליל המתים החיים של אקסודוס. ובפרק הזה, כנופיית הציונים מביאה 4,500 שלדים חיים מהמחנות כדי להבהיל את ועדת האו"ם, לדחוק את רגלי הערבים, ולכבוש את הארץ.

אייק אהרונוביץ', שהיה הרב חובל של 'יציאת אירופה 47'" (אקסודוס), מתפלא שבכלל חוזרים לאקסודוס. "מי זוכר את זה? את מי זה מעניין? הארץ רועשת וגועשת", הוא אומר. אבל זה זמן טוב לראות אדם חי, שהיה במרכזה של אחת מאגדות הגבורה הגדולות של הציונות המהפכנית. ליורם קניוק, שגם הוא השתתף בהבאת עולים לארץ ישראל כמלח פשוט, אין הגדרה אחרת: "עליה ב' זה אחד הסיפורים הגדולים של המאה העשרים".

המעפילים מועברים לנמל האמבורג

אייק, יוסי הראל (מפקד האוניה) ורבים מחבריהם על האקסודוס עדיין חיים ונגישים מאוד. ישראל של 2002 היא מקרה נדיר, שבו גיבורי הסיפורים הלאומיים הגדולים עדיין מסתובבים בשטח. ביתו של אייק אהרונוביץ' בן ה-79 הוא כמו אניה ששני שלישים ממנה שקועים בצלע ההר של זיכרון יעקב, ורק הקומה העליונה, הסיפון, מציץ מעל לגובה הרחוב. כשהסביר לי איך להגיע, הוא נאלץ להזכיר את שמו של בן גוריון. היתה לו ברירה? זה שם הרחוב. והוא לא מאושר מזה. "בשבילי דוביד'ל גרין הוא בסך הכל ראש הסוכנות. מה זה הסוכנות? אברום בורג היה ראש הסוכנות. אז כשאתה אומר שהוא היה מנהיג הציונות", נאנח אייק, "אני אומר שבשבילי מנהיגי הציונות זה טבנקין, יגאל אלון, יצחק שדה".

היסטוריונים כתופעה פתולוגית

מה שמתחיל להתבהר יותר ויותר, כל פעם שמשטרת ההיסטוריונים יוצאת לגל טיהורים חדש, זה שלא מדובר בוויכוח. אלא ההתייחסות היא כבר כאל תופעה אנתרופולוגית במקרה הטוב, פתולוגית במקרה הגרוע הסביר יותר. "היסטוריה זה לא מדע, זה הלוצינציה כזאת", אמר לי אייק אהרונוביץ בהבלחה מבריקה מבעד לעשן הנובלס.

את עידית זרטל שאת שמה הוא שומע שוב ושוב הוא מכיר מכיוון האח שלה, אדם זרטל. אשתו המנוחה של אהרונוביץ', איירין, עבדה עם אדם זרטל בחפירות על הר עיבל. עד כמה שזה יישמע מוזר היום, איירין הגיעה לישראל מברקלי שליד סן פרנציסקו. שם למדה עיתונות. היום ברקלי זה מעוז אנטי ישראלי, מעין אי של דיקטטורה אידיאולוגית. אך בסוף שנות הארבעים תחילת החמישים עדיין היו שם צעירים עם רקע משפחתי דתי נוצרי. ממשפחה כזאת באה איירין ברדפילד, שבאמונתה השתייכה לאחת הכתות הלותרניות היותר אזוטריות. גם ג'ון גרואל, חברו הטוב של אייק שהיה איתו על האקסודוס, היה אדם דתי מאוד, אפילו כומר, ובשילוב בלתי מתקבל על הדעת היום הוא גם היה עיתונאי. הוא היה הגוי היחיד על הספינה. והיום הוא עשוי היה לקבל את עיטור הגבורה הוורוד של הציונות.
יש לאייק בבית חלון פנורמי ענק הפונה לכיוון מזרח צפון מזרח, וממנו ביום בהיר נראית כל העיר חיפה פרושה על כף היד. ביום פחות טוב, כמו היום שביקרתי אצלו, יום אביך עם דיבורים על גשם למחרת, זה בעיקר הכפר הערבי פוריידיס שממלא את החלון. הבית משקיף ממש מעל הכפר. "אתה רואה שם את המסגד," הוא מצביע אי שם לעבר מרכז הכפר. "פעם זה היה קצה הכפר. כל מה שאתה רואה מעבר לזה, נבנה בעשר השנים האחרונות".

רצה לגור בחברון

אחר כך אמר, שרצה פעם לגור בחברון. "הבעיה שזה רחוק מדי מהים בשבילי", הוא אמר. והים נוכח בכל אצלו. על המשקוף בכניסה למטבח תלוי פעמון. המחשבה הראשונה, מזכרת מהימים ההם. אבל לא. לדבריו, הפעמון נלקח מאחת היאכטות של היטלר. על מדף הבר הנטוש בין הסלון למטבח מונחת משקפת צבאית נושנה. על הפורמייקה של הבר עצמו רשום בעיפרון מספר הטלפון של פאפא ואסיליו, חבר יווני מיתולוגי. מהימים ההם. אייק זוכר עד היום, שכדי להביא אותו לתכנית "חיים שכאלה" רימו אותו ואמרו לו שעושים תכנית לכבוד פאפא וסיליו. כמובן, התברר שאטינגר עושה בכלל תכנית עליו. כדי להבין את מעמדו ההרואי בסיפור הציוני, צריך לזכור שאייק הוא בערך מספר ארבע בסידרת התכניות האין סופית "חיים שכאלה". פער הדורות ברור. אייק היה בגילי כשכבר הגיע לשלב הביוגרפי שבו עושים עליך תכנית "חיים שכאלה". זה היה במאי 73', אייק זוכר את זה, כי זה היה כמה חודשים לפני מלחמת יום כיפור. בימים של אקסודוס הוא היה בן 25 ואולי פחות.

אכסודוס ותכנית החלוקה

הוא מסכם את אירוע אקסודוס בצורה טלגרפית: "היו פה שלושה מוועדת החקירה של האו"ם, שעמדו על הרציף בחיפה. סימיץ' היוגוסלבי, סנדסטרום השוודי וכנראה גרנדוס. והם ראו שמורידים את ביל ברנשטיין הרוג ועוד שניים. ואז הם חילקו את הארץ.

חיילים בריטיים מובילים פצוע

אחר כך בא ברנדוט. ש… אחד! ואמר זה לא בסדר. ואז יצחק שמיר ועוד שניים, ביניהם אברשה סלמן שבתי נשואה לבנו…"

ירו בו?

"לא! הם לא אמרו אם ירו…"
הראשון כנראה שהביא לעולם החיצון את הסיפור של אקסודוס מבפנים, היה ג'ון גרואל. "בחור יפהפה, בחור יפהפה", נזכר אייק.
חורחה גרסיה גרנדוס, הנציג הגואטמלי בוועדת החלוקה של האו"ם ששהתה אז בארץ, תיאר את גרואל כבחור "גבוה, שיער בלונדי, עיניים כחולות, בערך בן שלושים, שהיה במצב של תשישות והתרגשות נוראה, שיערו פרוע ונראה שלא הסתפר מזה שבועות ארוכים. הוא היה לבוש בבגדים שהשאיל ממישהו אחר, כי היה ברור שהם קטנים עליו מאוד".

סיפורו של מתנדב

אחד העיתונאים האמריקנים שהביאו את ג'ון גרואל לדירתו של גרנדוס הציג אותו ככומר מהעיירה ווסטר במסצ'וסטס. "הוא היה מתנדב של ההגנה על סיפון האניה אקסודוס. הבאנו אותו ישר מחיפה, לאחר שהבריטים ניסו לעצור אותו בכלא, והוא רוצה שתשמע את סיפורו. בהמשך הוא עומד לתבוע את הגנתה של הקונסוליה האמריקנית".
גרואל פתח בסיפורו: "זה משהו שלעולם לא אשכח. אני נפעם מהכבוד והזכות הגדולה שהיתה לי להיות חלק מזה, ומרכין ראש בענווה.
"… פניתי לקצין הגיוס של ההגנה בניו יורק. עליתי על האניה בינואר (47') כטבח וכמלח פשוט. הצוות שלנו מנה 43 – כולם יהודים חוץ ממני. רובם היו בגילאי העשרים; כשליש מהם ותיקי המלחמה; הצ'יף-מייט היה קצין מילואים של הצי, ביל ברנשטיין מלוס אנג'לס… הבריטים היכו אותו באלות עד שמת. זה היה הבוקר".
האניה היתה במקורה ספינת נהרות ששטה בין בולטימור ונורפולק. אייק אהרונוביץ' ידע לספר, כי מי שהשיקה את הספינה, לפני המלחמה, היתה ליידי סימפסון הנודעת שהתחתנה עם הדוכס מווינדזור הפרו-נאצי. בתחילת מלחמת העולם השניה, הנשיא רוזוולט שלח את האניה לאנגליה במסגרת מבצע "החכר והשאל". אחר כך הספינה חטפה טורפדו, והבריטים לקחו אותה לגלזגו, שם שימשה כספינת אימונים. "הבריטים ישבו לנו על הזנב לאורך חצי העולם, ועשו כל מה שאפשר כדי לעצור אותנו", המשיך גרואל לספר לגרנדוס כשהועלו המעפילים על ספינות הגירוש. "כשהגענו לאיים האזוריים הם אמרו לפורטוגלים לא למלא לנו דלק, אבל השגנו דלק באמצעות ידידים והפלגנו לנמל באיטליה להכנות אחרונות".

האיטלקים חסמו את האוניה

שם חסמה את דרכם ספינת תותחים איטלקית, והתברר שזהו מהלך שנעשה בפקודת האנגלים. העיתונות האיטלקית חשפה, כי השגריר הבריטי ביקש מהצי האיטלקי לחסום את הספינה, כי היא מבריחה "פושעי מלחמה נמלטים ופשיסטים". כתוצאה מהעיכוב הזה עגנה הספינה בנמל האיטלקי שבעה שבועות. לג'ון גרואל היה זמן לסייר קצת ברומא, והוא כמובן הלך לשער טיטוס. "חשבתי לעצמי", הוא סיפר, "האבנים האלו הוצבו לזכרו של אדם שהיה אחראי באופן ישיר לגירוש היהודים ממולדתם. הוא כבר עפר ואפר. אך מושא זעמו, האומה העברית, עדיין חיה. כן, הם נולדו מחדש מתוך יסורי הגדולה שבמסכת סבלותיהם".

בחודשים הארוכים שלפני יולי 47', בעקבות תלאות המעקב הבריטי אחריהם, פרש הקפטן האמריקני ואייק אהרונוביץ', אחד משני הימאים המנוסים ביותר של הפלי"ם, הפך לרב החובל שלה. הוא ניצל רגע של התרופפות בשמירה האיטלקית וחמק מהנמל אל תוך הלילה האפל, והוביל את ספינתו לנמל צרפתי קטן, סט. לכל התלאות והאילתורים האלה של ספינה המונהגת בידי חבורה של צעירים, יש חשיבות, מפני שאחד מסעיפי האישום של משטרת ההיסטוריונים מדבר על כך, שמועד הפלגתה של האקסודוס נבחר בקפידה לזמן שבו ועדת החקירה של האו"ם נמצאת בארץ. העובדות מלמדות, שאיש לא יכול היה לקבוע מראש מתי תפליג האקסודוס לדרכה כשעל סיפונה 4,500 מעפילים, ניצולי שואה, עקורי המחנות. "זה לא היה כמו מטוס בשדה תעופה היום, שיש לו שעת יציאה מדויקת ושעת הגעה", מלגלג יורם קניוק. "אי אפשר היה לתכנן מתי יוצאים ומתי מגיעים".

גרואל נדהם כשראה את אנשי עליה ב' מביאים את המעפילים בשיירת משאיות לאניה. "שתיתי קפה מחורבן כששמעתי את רעש השיירה המגיעה. השמש כבר עלתה. שורה ארוכה וצפופה של בני אדם החלה לעלות לסיפון. הראשונה שעלתה היתה נערה בגיל 14 בערך. היה לה שיער בלונדי ועיניים חומות. היא נראתה כמו כל נערה אחרת בגילה שאתה יכול לפגוש באמריקה. היה לה חיוך מתוק כשאחד מהבחורים עזר לה לעלות לאוניה. איך שהיא שעשתה תנועה להוריד את הציוד שלה מהכתף, הרגשתי צמרמורת. על הזרוע השזופה שלה היה מקועקע המספר שהנאצים חרתו בבשרה במחנה הריכוז".

אך גם הצרפתים עצרו את האניה ולא איפשרו לה להפליג. אייק אהרונוביץ' אוהב אמנם סיגריות צרפתיות, ומעשן 'נובלס' "כי זה הכי דומה לסיגריות הצרפתיות", ותוקע פה ושם חצאי משפטים בצרפתית, אבל את הצרפתים עצמם הוא לא מחבב במיוחד. "סוכני האינטליג'נס הבריטי דיווחו על הפעילות שלנו למר בווין, שהיה באותו זמן בפריס", סיפר גרואל. "הוא נפגש לשיחות עם שר החוץ הצרפתי בידו על תכנית מרשל. אני מבין שמר בווין הנחית את האגרוף שלו על השולחן, ואמר למיסיה בידו שהפלגת האניה שלנו מנמל צרפתי תהווה 'עלבון' לאימפריה הבריטית. והצרפתים החלו בפעילות של עיכוב ההפלגה, להרוויח זמן, לראות מה הם יכולים לעשות.
"אותו לילה ישבנו בתא של הקפטן, והרגשנו בתוכנו בחילה מכל מה שקורה. פתאום רב החובל קפץ על רגליו. 'לעזאזל עם הבריטים הד…ם!' הוא צעק. 'נוציא אותה מהנמל, עם אישור או בלי אישור!'"

רצה ללחום בצבא האדום

כן, גם את הבריטים אייק לא אהב במיוחד. "בזמן המלחמה הטילו על הכשרת יגור לגייס שלושה חברים לצבא", נזכר אייק. "אני התנדבתי, אבל אמרתי, אני לצבא הבריטי לא הולך. לא רוצה לצחצח נעליים כל היום. אני רוצה לדפוק את היטלר. רציתי להגיע לקאווקז, להלחם עם הצבא האדום. בפעם הראשונה יהודה רותם ראה שאני בורח והוריד אותי מהאניה. אחר כך עליתי על אניה והייתי עליה שמונה חודשים. כשחזרתי, יצחק שדה חקר אותי, מה חיפשתי ברוסיה. שמעתי כבר על הפלי"ם, ויצחק שדה אמר לי, בוא. עשיתי קורס. הייתי היחיד שם שכבר היה שמונה חודשים על הים. אף אחד לא ידע מה זה".
אייק מעריץ עד היום את לנין וטרוצקי, ושונא את סטלין. "מבחינה פוליטית חברתית בינלאומית האמנתי בטרוצקי ולנין. גם היום אני מאמין. אבל בענייני ארץ ישראל, אני ציוני". ציוני שהיה ידיד טוב של חנה סנש בשדות ים, היה חבר של יצחק שדה, וגלילי ביקש ממנו בהלוויה של יגאל אלון בגינוסר, שכאשר יגיע יומו הוא, אייק, יהיה בין נושאי ארונו.

ומילאת את בקשתו?

"ודאי!"
על סיפון המרפסת הגדולה שלו, שם נפצע לא מזמן ממסור חשמלי סורר, מונח סמל מתכת זוויתי ישן של הפלי"ם. "אתה יודע מה זה המספר 13 פה בסמל?" הוא שאל אותי. לא היה לי מושג. "זה מספר המזל שלנו", הוא אמר והתחיל לזמר: "בשלוש עשרה דן הרים הכוסית!… שו… שנה שושנה שושנה! אתה מכיר את זה?"
החל ניסיון ההיחלצות מתוך הנמל. "ביל ברנשטיין ירד אל המים ושחה אל כבלי העגינה כדי להתיר אותם", סיפר גרואל. אייק ניווט בחשיכה, הם נתקלו במערום מלט, הסתבכו קצת עם הכבלים, אך בסוף יצאו אל הים הפתוח כשסירת פיילוט צרפתית דולקת אחריהם. "הרוח של האנשים באניה היתה נפלאה. עצם המחשבה שהם מפליגים אל הארץ האהובה גרמה לכך שהם היו מוכנים לקבל כל דבר שעלול לקרות". גרואל היה עד ללידה של תאומים על הסיפון, שהסתיימה במות היולדת. בעיניו היתה ההפלגה הזאת, "המסע הקדוש ביותר".

"אנחנו עם ללא רועה"

בזמן המלחמה חווה אייק את מה שהיה די רחוק מצעירי הישוב. בהפלגות שלו הוא פגש קהילות יהודיות בבומביי, בעדן, בקזבלנקה. "בקזבלנקה הייתי בסוף 43'", מספר אייק. "הבאנו לשם טנקים אמריקאים, כשווישי כבר היתה גמורה. הרקע לסרט עם אינגריד ברגמן והאמפרי בוגרט. הלכנו לגיטו, לרובע היהודי. לא אשכח בחיים. אז יצא אלינו אחד, ואומר לנו בעברית: 'אנו עם ללא רועה'.

"בראשון למאי 45', אני ושאול הגענו לסלוניקי. בגלל שהיה פיצוץ באניה היא נשארה שם לטיפולים ארבעה חודשים. בסלוניקי היו עוד בסוף שנות השלושים כ-60 אלף יהודים. מצאנו שם ברובע היהודי 12 יהודים שהצליחו לחזור הביתה. זו היתה החוויה הטראומטית שלי מהמלחמה".
מבחינתו של אייק הפלמחניק, ההעפלה היתה כרוכה גם במאבק אידיאולוגי חסר פשרות באימפריה הבריטית. אולי זה גם מה שמשך הרבה אנשים בעולם, בייחוד באמריקה, להזדהות עם מאבקו של הישוב וההעפלה. בסיום הפרשה בחיפה, כתב אייק באנגלית הקדשה על גב תצלום שנתן לג'ון גרואל: "לזכר תבוסה אחת. עוד תבוסה כזאת ונגיע לניצחון. עוד ניצחון כזה והאימפריה של בווין תשקע לתהום הנשיה". גרואל מת לפני שנים אחדות ובחר להיקבר בירושלים.

 

"עוד תבוסה כזו והאימפריה הבריטית תתפורר" הבריטים מפנים את האוניה.

"משטרת ההיסטוריונים" מייצגת את העמדה הבריטית"

למרבה האירוניה, האימפריה ממשיכה לחיות בתיאוריות של משטרת ההיסטוריונים. ההיסטוריונים החדשים חוזרים היום פחות או יותר, עם גיבוי מחקרי מתאים, על עמדות הבריטים משנות הארבעים. "עידית זרטל קיבלה לחלוטין את העמדה הבריטית בפרשת אקסודוס", אומר אליקים העצני. "ואני מציע לך לקרוא את הספר של תום שגב על המנדט הבריטי ('ימי הכלניות'), אם עוד לא קראת. הספר שלו כאילו נכתב על ידי פקיד בריטי".
ההיסטוריון הצרפתי וידאל נאקה הגדיר בהקשר אחר את ההיסטוריונים העסוקים ברוויזיוניזם היסטורי עמוק, "רוצחי הזיכרון". רוויזיוניזם כל כך מקיף של היסטוריה של עם ותרבות של עם, עד כדי הפיכתה של חברה שלמה לחברה פושעת, מהווה מעין טבח תרבותי, אם לא להשתמש במונח יותר בוטה כמו ג'נוסייד תרבותי. גישה כזאת של היסטוריונים ילידי הארץ מזמינה הסברים שינתחו את משטרת ההיסטוריונים עצמה. העצני סבור, שמדובר בריאקציה שבאה בעקבות המהפך של 77' וההיחלשות ההדרגתית של השמאל בניהול העניינים. "אם זה לא שלנו – אז לזרוק את זה", הוא מגדיר את הבסיס הנפשי. "אולי כל העניין הזה בטעות יסודו. זאת ריאקציה חולנית. פסיכוטית. מה אמר בזמנו בן גוריון: רק אני ציוני. את כל האחרים ניסה לדכא. עידית זרטל כאילו אומרת: הואיל והפרי הזה (של הציונות) נפל לידי המתנחלים המאוסים האלה, ואם אני שומעת אצלם את הדי הדברים שאמר טרומפלדור, אז כל העץ הזה מורעל".

פרשת טנטורה כמשל

"אנחנו חיים עם ההיסטוריונים החדשים כבר הרבה זמן", אומר יורם קניוק. "אין מה לעשות. הם ישנם. בא אדם כמו טדי כ"ץ ואומר שהיה טבח בטנטורה. לרוע מזלו נשארו עוד כמה זקנים מאלכסנדרוני בחיים, וגילו שהעדויות שאסף מזויפות. אם היה מחכה עוד עשר שנים עם המחקר שלו, זה כבר היה נכנס כעובדה – היה טבח בטנטורה. כי לא היה נשאר אף אחד שיוכיח שלא היה. יש להם כוח עצום. יש להם השפעה באוניברסיטאות. הצרה עם ההיסטוריונים החדשים, שיש להם דעה והם מעוותים את העובדות כדי שיתאימו לדעה שקבעו מראש. ומבחינת המחקר העובדתי והגעה לפרטים שונים, עידית זרטל היא חוקרת מצוינת. אבל הדעה שלה פורצת החוצה כאשר היא לא קוראת לעולים 'עולים' אלא מהגרים. כאילו היהודים האלה התגוררו בטירות וכאילו ישבו אנשי עליה ב' ואמרו להם, בואו, בואו. הרי אלה אנשים שהלכו בהרי האלפים יחפים כדי להגיע לאוניות. אנשים מעליה ב' היו צריכים להוריד בכוח מהאוניה עולים שלא היה להם מקום. בכל רכבת שהובילה עולים לנמל היה קרון אחד ריק בשביל אלה שידעו שיתגנבו. אמריקה סירבה לקבל אותם. בריטניה סירבה. כל העולם היה סגור בפניהם. לאן הם ילכו? אז חלק נשארו בדי.פי, במחנות העקורים. הייתי בנמל, אנשים בכו שיתנו להם לעלות על האניות. ניסו להעלות כל מיני חפצים ואי אפשר היה. יוסי (הראל-המבורגר) לא רצה לקחת נשים הרות. הוא אמר לי, באה אלי אשה הרה, לא אתן לה לעלות? אם היו לנו עוד אוניות היו באים עוד חצי מיליון. הרושם שלי הוא, שלהיסטוריונים האלה אין מושג איזה סבל היהודים עברו באירופה".

אתה מרגיש נפגע?

"ודאי שזה פוגע בי. משום שאני יודע את העובדות. הייתי שם. לקחת סיפור כל כך מופלא, ולעוות אותו בצורה כזאת… זה כבר לא עניין של השקפת עולם. פה עמדו כמה מאות ישראלים והביאו 100 אלף יהודים. ההגיון שלהם הוא כזה: אוניות הגירוש שטו אחר כך עוד שבועות ארוכים, ואקסודוס הפכה לסמל. אז כל דבר שהוא סמל, כל דבר שהפך למותג – הם רוצים לנגח".

שנאה לעם היהודי

אם יש תנועה שסימנה אופציה של חיים ולא של מוות, זאת הציונות. אבל עידית זרטל לא תבין זאת. זו תפיסה שחנה ארנדט לא המציאה לגביה תיאוריה. למרות אי הנוחות שזה מעורר, אי אפשר שלא להיזכר בהקשר של זרטל בדברים שאמר אחרי מלחמת ששת הימים אחיה אדם זרטל על החינוך בקיבוץ עין שמר, שם גדלה: "אנו בנים לעם היהודי – ופתאום התעוררה ההכרה הזאת אצל כולם, לאחר שנים שחיינו באוירה של בוז, רחמים, ולא פעם שנאה לעם היהודי כפי שהוא בגולה. שיירים מהדבר הזה קיימים עד היום… חסרים לנו היסודות של יהדותנו, לא ניתנו לנו – מתוך כוונה – היסודות האלה. ואני אומר: כרתו חלק מהבניין הנפשי שלנו".

 

 

 

 

 

 

 

 

אניית המעפילים יציאת אירופה (אכסודוס)

 

דרכו של יורם קניוק מישראלי ליהודי
http://www.zeevgalili.com/?p=1825

מכחישי הציונות (על זיופי ההיסטוריונים החדשים)
http://www.zeevgalili.com/?p=35

 

ראה דרכו של אמנון לורד מן השמאל אל הציונות

יש מצע משותף בין השמאל, האנטישמיות החדשה ואחמדיניג'אד

מיוסף טרומפלדור עד יוסף נחמני