המעמד בו התקדש הימנון "התקווה" בדורנו

מאמר זה נכתב כהמשך למאמרו המצויין של חברי, אליהו הכהן, החוקר מספר אחד של הזמר העברי על התפתחות "התקווה". בשעתו כתבתי במקור ראשון מאמר על הנושא, בעקבות קריאות שיטנה לשנות את ההימנון הלאומי. ראה "לשנות את התקווה או לאבד את התקווה". בעקבות אותו מאמר קיבלתי עשרות תגובות ובהן גילויים מעניינים שלא הספקתי לפרסמם והריני מביאם כאן.

נוער ציוני בברגן בלזן לאחר השחרור

 

המעמד בו התקדש ההימנון הלאומי בדורנו ארע בתפילת ערב שבת,  שהתקיימה במחנה "ברגן בלזן" ב-29 באפריל 1945, חמישה ימים בלבד לאחר השחרור.

את התפילה ארגן הרב הצבאי הבריטי לזלי הנרי הרדמן תחת כיפת השמיים במרכז המחנה. זו היתה התפילה הראשונה בציבור בה נטלו חלק יהודים מאז  ראשית המלחמה. את שירת ההמנון הקליט השדר הבריטי של הבי.בי.סי, פטריק גורדוון ווקר.

השדר תאר את הטקס בהקלטה שנותרה מאז: מסביב עדיין היו מוטלות אלפי  גוויות שלא הספיקו לקבור. לא הרחק היו גם אנשים שקיבלו טיפול, אך נטו למות.  בתפילה השתתפו כמה מאות מניצולי המחנה שנותר בהם הכוח לעמוד בתפילה ולהניע את שפתותיהם. המתפללים ידעו כי שירתם מוקלטת  ורצו שהעולם יידע: עם ישראל חי. הם היו זקוקים לכוחות נפש אדירים כדי להשמיע קולם והצליחו לשיר את ההמנון כולו בקול צלול.  הם שרו את ההמנון בנוסח הישן
"עוד לא אבדה תקוותנו
התקווה הנושנה
לבוא לארץ אבותינו
לעיר בה דוד חנה"
בסיום השמיע הרב את הקריאה "עם ישראל חי".
ההקלטה הועלתה לאינטרנט באתר ואני מקווה שעדיין ניתןלשמוע אותו.
http://www.israelreporter.com/files/radio/BergenBelsenHatikva.mp3

http://

חיילים בריטיים בברגן בלזן לאחר השחרור

מי הוסיף "בת"

משה בר לבב ממושב נחלים רצה לדעת מי הוסיף את התיבה "בת" להמנון בנוסח הסופי והרשמי שלו. כי הרי בילדותנו  שרנו "התקווה שנות אלפיים" ולא "התקווה בת שנות אלפיים".
את החידה פתר לי, כרגיל, איש הזמר של ארץ ישראל, אליהו הכהן, שסיפר לי:
"בתווי העיבוד של 'התקווה' למקהלה שנעשה בידי חנינא קרצ'בסקי, המלחין הראשון של תל אביב והמורה לזמרה בגימנסיה 'הרצליה', מופיע הטקסט: התקווה בת שנות אלפיים. חנינא התאבד בסוף שנת 1925. את התווים של העיבוד,  עם התוספת "בת" כתב שנים לפני כן, עוד בימי ביקורי המנהיגים בגימנסיה והטקסים שנערכו בה עם שירת התקווה. אני מעריך שמאז ראשית שנות העשרים כבר שרו בביצועים פומביים "התקווה בת שנות אלפיים". אך אין פרוש הדבר שהציבור כולו שר כך. אגב, אלה שגדלו על הנוסח הישן "לשוב לארץ אבותינו לעיר בה דוד חנה" שרו אותו גם בשנות הארבעים ואפילו אחרי כן, ויש גם הקלטות כאלה".

הקורא בר לבב גם גילה כי לפני שהחליטה הכנסת על "התקווה" כעל המנון מדינת ישראל הצליח חבר הכנסת בני בגין  לכלול את ההמנון בחוקי המדינה. החוק לקביעת סדר הישיבה הראשונה של כל כנסת חדשה שהוא יזם קובע שכל  חברי הכנסת יעמדו וישירו בסוף הטקס את התקווה, ובחוק זה נקבעו גם מילותיה.

"חרות על הלוחות"

הקורא דב רפאל מירושלים כתב לי:

"בנעוריי באנגליה, שרנו "התקווה" בהזדמנויות שונות – לעתים יחד עם "אל נצור המלכה", כמו הצירים לקונגרס הציוני בלונדון ב- 1900. שרנו בבית הכנסת, ושרנו בכיכר העיר כאשר הפגנו לשחרור אסירי ציון מברית המועצות.  למדנו את המילים, ואף פעם לא אמרו לנו שקשה להבין "הומיה" או "צופיה"   עכשיו כאשר יש קולות הקוראים לבטל את ההמנון הלאומי או לסרס אותו, פתאום לא מבינים את המילים.

"מה אומרים בסך הכול שני הבתים שנשארו משירו של אימבר?  בפשטות – במשך אלפיים שנות גלות, לא ויתרנו על חלומנו לשוב לארץ ישראל ולירושלים. במשפט "עם חופשי בארצנו",  ללא ספק הכוונה היתה לחירות מכל הסוגים.   שומר מצוות בוודאי יפרש זאת כ"חָרות על הלוחות", לפי האימרה בפרקי אבות.
"אני מציע שהציבור הדתי-לאומי ירחיב את השימוש בהמנון בטכסים, ובכך ייתן מענה לכל מי שרוצה לדלל את האתוס הציוני עד בלי היכר.   דבר אחד בטוח: גם אם הכנסת, חלילה, תצביע על שינוי ההימנון, יהודי הארץ והתפוצות ימשיכו לדבוק בגירסה המקורית "ארץ ציון וירושלים".

מכתב מלונדון

ד"ר אברהם שלום מלונדון כתב לי:
ערב 'יום העצמאות' השנה. לקראת סוף תפילת מוסף   בבית הכנסת הספרדי בומבלי אשר במערב לונדון, הכריז  החזן יוסי חורי, בן קהילת תוניסיה , על ציון התאריך בשבוע הקרוב,   מלאת חמשים ותשע שנה להשבת הריבונות לישראל.  לכן ישירו את 'אין כמלכנו' במנגינת 'התקוה',  וכמו כן ימלאו בקרוב ארבעים שנה לסיום הכיבוש הזר בירושלים  ועל כן ישירו את 'אדון עולם' במנגינת 'ירושלים של זהב'.  הצבור והחזן עמדו יפה במשימה קשה זאת   ושרו ('ניגנו' – לפי המונח המקובל בספר התפלה הספרדי) את הפיוטים במנגינות הללו בהצלחה רבה.
הרב ישראל אליה,   בן קהלת ג'רבה,  סיפר לי על ספרים עבריים רבים שחוברו ונדפסו בג'רבה בעשורים האחרונים והראה לי כמה מהם בביתו בלונדון.  הרואה את הספרים יתקשה להאמין כי בקהילה קטנה של כחמשת אלפים נפשות יודפסו ספרי דרש על   התורה ופיוט עבריים כה רבים. והפליאה גדולה  שבעתים שהספרים גם נכתבו בג'רבה והמחברים  אנשים העסוקים לפרנסתם במסחר ובמלאכה.

"התקווה" כפיוט בטקסים דתיים

עד כמה השתרש ההימנון הלאומי בתודעת העם ניתן ללמוד מן העובדה שזהו אחד הטקסטים המודרניים הבודדים שחדרו לטקסים דתיים.

ד"ר אהרון ארנד מן המחלקה לתלמוד בבר-אילן, מספר כי בשני כתבי יד של יהודי צפון אפריקה מראשית המאה העשרים מובא "התקווה" כ"פיוט נאה" בצד פיוטים דתיים אחרים של כמיהה לירושלים וקיבוץ גלויות.

"התקווה" נדפסה  גם בסוף בהגדה לפסח שהודפסה ב-1919 באי ג'רבה שבדרום טוניסיה. אופייני ש"התקווה"  נתחבבה על ידי היהודים שומרי המצוות שבצפון אפריקה אך נדחתה על ידי מתנגדי הציונות הדתיים באירופה שראו במלים "להיות עם חופשי" מעין כפירה. בהגדה הצפון אפריקנית מופיע עדיין הנוסח הישן של "התקווה" "עוד לא אבדה תקוותנו התקווה הנושנה לשוב לארץ אבותינו לעיר בה דוד חנה".

גם בארצות הברית הודפסה התקווה בהגדות משנות העשרים. כאן הודפסו הבית הראשון המקורי והבית האחרון ולצידם המנון ארצות הברית. גם בהגדות שהודפסו בקהיר נכללה "התקווה, והוסרה  רק עם פרוץ מלחמת השחרור.

בארץ ישראל נהוג לשיר את התקווה בכותל המערבי ובבתי הכנסת לאחר תקיעת שופר בתום צום יום הכיפורים. בתפילות יום העצמאות משולבת התקווה בחלק מן המחזורים שיצאו ליום זה  בטקסט או במנגינה.

========================================================================

מכתב מנכדו של הרב

הופניתי למאמר כי הרב הצבאי, הרב לזלי הנרי הרדמן היה הסבא שלי, אבא של אמי.
 
למרות שידעתי על המאורע בבלזן, ושמעתי את ההקלטה, לא ידעתי שזה עד כדי כך השפיע על ההמנון שלנו.
 
לזכרו של סבא, לרגל היארצייט הראשון שלו בשנה שעברה, חיברתי ספר (בשפה האנגלית). כלול בו חומר היסטורי וביוגרפי וקטעי דרשות שהוא העביר במשך השנים (כולל בשנת 1948
ו-1967) בבית הכנסת שלו בלונדון (לאחר המלחמה
הוא נתמנה  רב קהילה וכיהן בתפקיד זה 35 שנה ).
 
בברכה,
דני ורבוב
יולי 2010

  

 

ראה:

דגל ישראל כיצירת העם היהודי

לשנות את התקווה או לאבד את התקווה

תולדות הזמר העברי – מפעל שהוחמץ

הרב לסלי הרדמן ששר "התקווה" עם ניצולי ברגן בלזן

הרב לסלי הרדמן ששר "התקווה" עם ניצולי ברגן בלזן (באדיבות נכדו של הרב)

פורסם בקטגוריה ציונות, שואה, תפילה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.