הפוליטיקה כבידור והבידור כפוליטיקה – "שושנת קהיר הסגולה" ו"שינוי"

ראה הצפרדע המבושלת וסכנת  הטלוויזיה

http://www.zeevgalili.com/?p=934

אחד הסרטים החשובים של וודי אלן, ולדעתי החשוב והעמוק ביותר, הוא "שושנת קהיר הסגולה" , שהופק בשנת 1985.

סיפור הסרט מתרחש בעיירה אמריקנית קטנה בשנות השלושים. ססיליה (מיה פארו) היא מלצרית, הנשואה לאיטלקי גס רוח (דני איילו) המבזבז את משכורתה על הימורים. היא בורחת מן המציאות הקשה בה היא חיה אל קסמי מסך הכסף, באולם האפל של הקולנוע המקומי.

מדי ערב היא צופה שוב ושוב באותו סרט: "שושנת קהיר הסגולה" . הופעתה המתמדת באולם הקולנוע מעוררת את תשומת לב הדמות המרכזית בסרט, טום בקסטר ( אותו מגלם ג'ף דניאלס). בהגיעה לאולם בפעם החמישית, מנהל עמה בקסטר שיחה מתוך המסך ולאחר מכן יוצא ממנו אל אולם הקולנוע. השניים יוצאים יחד מן האולם ומשאירים מאחוריהם קהל צופים המום ושחקני קולנוע, שאינם יכולים להמשיך בעלילה, בהעדר השחקן הראשי. בין המלצרית קשת היום לבין הכוכב הזוהר מתפתח רומן סוער. היא בורחת מחייה העלובים וגם הוא רוצה להימלט מן התפקיד הסיזיפי בסרט. המלצרית מוקסמת מדמותו של הכוכב, אף שהיא יודעת שזו דמות וירטואלית. "פגשתי אדם נפלא" , היא אומרת, " הוא אמנם פיקציה אבל זה מה שיש" . הכוכב טוב הלב, נאיבי ואינו מבין את המציאות האמיתית. כשהוא נכנס למכונית ומנסה להניע אותה, כמו בסרט, הוא אינו מבין מדוע אינה נעה. הוא גם לא מבין מדוע אינו יכול לקנות בכסף המשמש בסרטים.

מיה פארו ויקישיתוף

מכאן ואילך מתפתח הסרט לקומדיה מטורפת,כמיטב כשרונו של וודי אלן (שביים את הסרט). השחקן ג'ף דניאלס האמיתי בא לעיירה כדי להתמודד עם דמותו הקולנועית שחרגה מן המסך. מיה פארו צריכה לבחור בין השניים וביניהם לבין בעלה האלים.

זהו סרט רציני. הוא משקף את המצב הפוסטמודרני בו מיטשטש הגבול בין מציאות לבין הייצוג שלה – בקולנוע, בטלוויזיה, באמנות ובתקשורת.

פורז מגייס כריזמה

מה בין הסרט הזה לבין פרשת פריצקי?

נתחיל בעובדות של המציאות. תנועת " שינוי" נוסדה בשנת 1974 על ידי שני אישים בשר ודם, המוכרים בציבור מפעילותם האקדמית והציבורית – פרופסור אמנון רובינשטיין ומרדכי וירשובסקי. השניים הקימו מפלגה ליברלית בורגנית קטנה, שדגלה בפשרה טריטוריאלית, שינוי שיטת הבחירות, זכויות אזרח, מניעת כפיה דתית, וכו'

המפלגה ניסתה להתאחד עם רץ של שולמית אלוני, התמזגה עם ד"ש בראשות ייגאל ידין, פרשה על רקע התנגדותה להצטרף לממשלת בגין, הצטרפה למערך כשהוקמה ממשלת האחדות הלאומית, הצטרפה למרץ וכו'. הגלגולים הללו כללו פילוגים, פרישות, התמזגויות ובשלב הסופי נותרה המפלגה כמפלגה עצמאית בראשותו של חבר הכנסת אברהם פורז.

פורז ידוע בציבור בעיקר כאדם ישר והגון, אך הכריזמה ממנו והלאה. ערב בחירות שנת 1999 יזם פורז מהלך גאוני. הוא העמיד בראש המפלגה את העיתונאי טומי לפיד. התנועה, שהסקרים ניבאו לה מות נשיקה מתחת לאחוז החסימה, זינקה ל-6 מנדטים בבחירות לכנסת ה-16 ובבחירות לכנסת האחרונה הפכה למפלגה השלישית בגודלה. הכל תודות לטומי לפיד.

בין עיתונות לבידור

טומי לפיד הוא ללא ספק עיתונאי מחונן שיודע לכתוב מאמרים חוצבי להבות. אך טומי לפיד לא נבחר בשל מאמריו העיתונאיים אלא תודות לכישוריו הבידוריים בטלוויזיה, כפי שבאו לביטוי בעיקר בתכנית  "פופוליטיקה" .

להמחשת ההבדל בין עיתונות כתובה לבין טלוויזיה אספר שני סיפורים קטנים. לפני שנים פנו אלי מן ההנהגה הארצית של "השומר הצעיר" בבקשה לתאם הרצאת אורח בסמינר רעיוני. הם ביקשוני להסדיר את בואו של העורך של "ידיעות אחרונות" דאז, דב יודקובסקי. יודקובסקי היה עסוק ואני הצעתי להם חבר מערכת בכיר אחר, יעקב כרוז. כרוז היה בעבר מראשי המוסד, נמנה עם המתכננים והמבצעים של חטיפת אייכמן. איש משכיל מאד, אינטלקטואל ששורשיו בתנועת העבודה. הנחתי שאדם כזה יתאים להרצות בסמינר רעיוני של תנועה כמו "השומר הצעיר" .

הצעתי נדחתה על הסף. לא, אמרו לי שני נציגי ההנהגה הארצית שבאו למשרדי. הם מעוניינים בחבר מערכת אחר, גדעון רייכר.

הבחירה שלהם הפתיעה אותי מאד. רייכר אכן אדם מוכשר מאד, אפשר לומר שהוא אחד הבדרנים הטובים בארץ. הוא אדם מצחיק מאד, שהרצינות ממנו והלאה. אבל מה יוכלו חכמי השומר הצעיר לשמוע מפי רייכר?

וסיפור דומה, מכיוון הפוך. ידידתי בלה אלמוג הייתה משך שנים עורכת מוכשרת מאד. אשה משכילה ודעתנית, שיש לה מה לומר בנושאים שברומו של עולם. הייתה אלמונית כמו אנשי תקשורת רבים, העוסקים במלאכה מאחורי הקלעים. לפני שנים רבות הופיעה באיזו תוכנית חידונים מטופשת בטלוויזיה. ההופעה הזו הפכה אותה לדמות ידועה ומוכרת ועד היום מזהים אותה אנשים ברחוב כמי שהשתתפה באותו חידון טפשי.

כשלא אומרים כלום

מה יודעים מצביעי "שינוי"  על כישוריו של טומי לפיד? – שום דבר.

חוקר התרבות ניל פוסטמן מספר בספרו "לשעשע עצמנו עד מוות" על תכנית של טד קופל בה הופיעו שישה אישים בולטים, ביניהם הסופרים אלי ויזל וקארל סאגאן, המדינאים רוברט מקנמארה והנרי קיסינג'ר. זה אמור היה להיות דיון אינטלקטואלי בנושא הסכנה הגרעינית. בפועל דיבר כל אחד מן המשתתפים בסך הכל 5 דקות לא רצופות, איש מהם לא התייחס לדברי רעהו, איש לא הספיק להשלים רעיון או תיזה. בסופו של דבר לא הותיר ה"דיון" הזה שום רושם על הצופים.

גם אם נניח שטומי לפיד הוא אינטלקטואל בסדר גודל של ישעיהו ליבוביץ, ומדינאי ברמה של דוד בן גוריון (ואפשר לנחש שהוא לא) – לא היינו יודעים על כך מהופעותיו בטלוויזיה. כי גם לפיד, למרות נוכחותו הפיסית הכבדה באולפן, כפוף לכללי הטלוויזיה המדלגת מתמונה לתמונה כל שלוש וחצי שניות. לא נותנת לדבר יותר מעשר שניות בממוצע. והמצלמה אוהבת בעיקר בדרנים ואת זה לפיד יודע לעשות טוב.

" הטלוויזיה היא בידור" , אומר פוסטמן, " בכך אין חידוש. מה שחמור הוא שהטלוויזיה הפכה את הבידור לתבנית הטבעית לייצוג הניסיון והמציאות… הבעיה איננה שהטלוויזיה משדרת נושאים משעשעים. הבעיה היא שכל הנושאים מיוצגים כבידור…"

המצב הפוסטמודרני הזה שהשפעת הטלוויזיה היא רק אחד מגילוייו הרבים מטביע חותמו על כל העולם כמובן. מן המפורסמות הוא שקנדי ניצח את ניכסון בוויכוח טלוויזיה כי המאפרת של קנדי היתה טובה יותר וניכסון לא היה מגולח. ארנולד שוורצנגר נבחר למושל לא בגלל כישוריו הרוחניים. וכך גם רונאלד רייגן.

רונלד רייגן ויקישיתוף

רונלד רייגן (ויקישיתוף)

בתקופת נשיאותו של  רייגן בארצות הברית יזם מישהו סרט מדהים: אוסף קטעים מכל הסרטים ההוליוודיים שבהם הופיע רייגן וההשוואתם לקטעים מנאומיו הפוליטיים. למרבית התדהמה והמבוכה נתברר כי בנאומיו הפוליטיים משתמש רייגן במשפטים שלמים הלקוחים מתוך סרטיו. אותן הבעות פנים, אותה שפת גוף.

רייגן כנשיא שיחק את התפקיד של רייגן כאקדחן במערב הפרוע. כמו במערב יש גם בעולמנו טובים ורעים. הטוב השולף ראשון מנצח. רייגן שלף ראשון וניצח את ממלכת הרשע. הוא החליט על פיתוח תכנית מלחמת הכוכבים והאיץ בכך את קריסת האימפריה הסובייטית. זה היה הפי אנד כמו בסרטים. רייגן הוא דווקא דוגמא מוצלחת של בחירה וירטואלית. לא בטוח שטומי לפיד הוא כזה.

טומי לפיד הוא מנהיג וירטואלי שבוחריו העניקו לו כוח פוליטי בזכות בדרנותו. וכך קיבלנו שר הנזכר בסבתא שלו מן השואה כשחיילינו שופכים דמם ברצועה. כך קיבלנו שר משפטים שפועל בנחרצות לבחירת עדנה ארבל לעליון ואומר שגם ארבל וגם מזוז צודקים.

פריצקי הוא דווקא האדם הריאלי האמיתי בסרט הזה. הוא פעל כמו שפוליטיקאים פועלים, אמנם בלי זהירות וגם ללא עודף תבונה, אבל כך עושים כולם, פחות או יותר.

הייתי ממליץ לכל אחד מרבבות המצביעים שנתנו קולם לטומי לפיד בבחירות לראות את "שושנת קהיר הסגולה" . זה יעזור להם להבין מה הסיכוי שאדם כמו טומי לפיד יקים תנועה מציאותית שהיא נקיה משחיתות ובת קיום.

על שושנת קהיר הסגולה ראה

http://www.imdb.com/video/screenplay/vi3505520921/

=================================================

ברוך שפטרנו מאברהם בורג

אהוד ברק נשאל פעם לדעתו על אברהם בורג. במקום תשובה ציטט את הפתגם הארמי הידוע " איסתרא בלגינה קיש קיש קריא" . כלומר: " מטבע בכד קורא קיש קיש קיש" . והמשמעות: מטבע אחד בכד ריק משמיע קול חזק. אדם ריקני מקים רעש גדול.

המאמר המלא הועבר לקישור הבא

=================================================

מלחמת הבינה המלאכותית

הועבר. ראה "בינה מלאכותית ומשחק השחמט"

============================================

פורסם בקטגוריה טלוויזיה, מחשבים ואינטרנט, ספין, סרטים, פוליטיקאים, עם התגים , , , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

תגובה אחת בנושא הפוליטיקה כבידור והבידור כפוליטיקה – "שושנת קהיר הסגולה" ו"שינוי"

  1. פינגבאק: הצפרדע המבושלת והסכנה האסטרטגית שבטלוויזיה | היגיון בשיגעון

השאר תגובה