מאמר זה פורסם לראשונה ב-2006 נשאר אקטואלי וראוי לקריאה גם בימים אלה

בימים אלה הגיע אלי מאמר שחיזק את הגאווה היהודית שלי. הוא נכתב בידי ד"ר פארוק סאלים, מוסלמי פקיסטאני בן 54, תחת הכותרת " מדוע היהודים כה  חזקים

במבט ראשון חשבתי שמדובר בעוד כתב פלסתר נוסח הפרוטוקולים של זקני ציון. אך נתברר שזהו מאמר שבח לעם היהודי הנכתב במלוא הרצינות.

יש בעולם 14 מיליון יהודים, אומר ד"ר סאלים. על כל יהודי בעולם יש כמאה מוסלמים. בכל זאת היהודים חזקים פי מאה מכל המוסלמים. ב-105 שנים זכו היהודים ביותר מ-60 פרסי נובל ואילו 1.4 מיליארד מוסלמים זכו בשלושה פרסי נובל, אחד מהם פרס נובל לשלום. [מאז 2006 נוספו עוד חתני פרס נובל  יהודיים}

האדם היחיד בעולם שנקבע כי מנת המשכל שלו היא בין 250 ל-300 הוא כמובן יהודי, ויליאם ג'יימס סידיס שמו.

האם חשבתם פעם מדוע? שואל ד"ר סאלים.

וכאן מונה הדוקטור הפקיסטאני את השגי היהודים בכל התחומים (ואני חייב לומר שגם אני למדתי משהו מן הרשימה).

ד" ר סאלים פותח את הרשימה בישו מנצרת, ממשיך אותה באלברט אינשטיין אותו הוא מכנה המדען המשפיע ביותר בכל הזמנים ובעקבותיו זיגמונד פרויד.

רשימת האנשים הגדולים שקמו לעם היהודי ולפי הגדרתו "העשירו את האנושות כולה" מתפרסת בכל התחומים והוא מונה אותם אחד לאחד, ובעת הצורך מתאר את פועלם: קארל מארכס, פאול סמואלסון ומילטון פרידמן (כלכלה) בנז"מין רובין (ממציא מחט החיסונים) יונה סאלק וסייבין (חיסון נגד שיתוק ילדים) גרטרוד אליון (תרופה נגד לאוקמיה) ברוך בלומברג ( חיסון נגד צהבת), פאול ארליך (תרופה נגד סיפיליס), אלי מצ"ניקוב חתן פרס נובל על טיפול במחלות זיהומיות.

בהמשך הוא מונה רשימה ארוכה של חתני פרס נובל יהודיים (שאנחנו כבר שכחנו מהם), שזכו בפרסים על מחקרים בתחומים רבים: נאורולוגיה, אמבריאולוגיה, אנדוקרינולוגיה, פסיכותראפיה, כדורים למניעת הריון, אמבריולוגיה, חקר העין, מכונת הדיאליזה ועוד.

ובצד חתני פרס נובל שורה ארוכה של ממציאים: סטנלי מזור (הממציא הראשון של שבב מיקרו לעיבוד נתונים); ליאור שילארד (כור גרעיני); פיטר שולץ (סיבים אופטיים); צ"ארלז אדלר (רמזורים); בנו שטראוס (פלדת אל חלד) איזידור קייסי;(פסקול בקולנוע);אמיל ברלינר (מיקרופון לטלפון);צ"ארלס גינזבורג (הקלטת וידאו).

בהמשך מונה המחבר שמות של אנשים שעשו מיליארדים בעסקים. יהודים הם הבעלים של גוגל, מחשבי דל, לויס ג"ינס, ועוד שורה ארוכה של רשתות, מותגים ומפעלים חובקי עולם.

מקומם של היהודים מרכזי בממשל בכל הזמנים ובכל המדינות כמעט מבנז"מין דיזרעאלי ועד הנרי קיסנג"ר. והרשימה ארוכה: מדלין אולברייט, קאספר ויינברגר, מקסים ליטבינוב (שר החוץ הסזובייטי) , נשיאים ומושלים של סינגפור, אוסטרליה, פורטוגל, קנדה, אוסטריה.

והיהודים שולטים כמובן בתקשורת: וולף בליצר, ברברה וולטרס הם שמות מפורסמים. אך מאחורי הקלעים יהודים עורכים של רוב אמצעי התקשורת האמריקנים החשובים: וושינגטון פוסט, טיים, ניו יורק טיימס.

ומה בדבר הוליווד שהוקמה על ידי יהודים? המחבר מונה שורה של שמות מפורסמים מעולם הקולנוע: האריסון פורד, טוני קרטיס, צ"ארלס ברונסון, וודי אלן, פול ניומן, פטר סלרס, דאסטין הופמן, מייקל דאגלס, קירק דאגלס, קארי גראנט, ג"רי לואיס, מל ברוקס, אוליבר סטון. ובצד השחקנים במאים ומפיקים: סטיבן שפילברג, מל ברוקס, אוליבר סטון, ניל סיימון. כולם יהודים.

תקצר היריעה מלמנות כאן את כל השמות שהוא מונה בבקיאות רבה. נימה קלה של אנטישמיות ואולי קינאה מצאתי בקטע בו הוא מדבר על השפעת היהודים בוושינגטון. אם אהוד אולמרט יטען שהארץ שטוחה – אומר ד" ר סאלים – הלובי היהודי אייפאק יצליח להעביר החלטה בקונגרס המברכת את אולמרט על הגילוי.

על השאלה שהוא מציג בראש רשימתו משיב ד" ר סלים במילה אחת: חינוך.

המאמר הופיע בעיתון אינטרנט היוצא לאור באיסלמאבד. שלחתי לד"ר סאלים מסר, ביקשתי רשות לתרגם את מאמרו (אף שנתתי רק את תמציתו) וביקשתי שימסור לי מעט פרטים על עצמו והאם יש עוד פקיסטאנים רבים החושבים כמוהו.

להלן תשובתו: " נתונה לך רשותי לתרגם את המאמר. אני כלכלן בהכשרתי ובעל טור מבחירתי. לא, אין הרבה פקיסטאנים שיסכימו עמי" .

האתר של העיתון הפקסטאני: http://www.jang.com.pk

 ראה פרס נובל יהודים מול העולם

פרסי נובל – יהודים מול מוסלמים

סוד הגאוניות היהודית

שיר מחאה נגד אהרון ברק

 הבוקר בראיון בגלי צה"ל אמרו עורכי הדין דן אבי יצחק ודניאל פרידמן כי מה שקורה היום במערכת המשפטית [פרשת המסרונים בין שופטת לתובע]  הוא תוצאה של המהפך המשפטי שחולל השופט אהרון ברק 26.2.18

האקטיביזם שלו פוליטי לא פחות ממשפטי * הוא הדיח את רבין וגרם להתפטרות בגין * הוא המציא את " הזכויות הלגיטימיות של העם הפלשתינאי" ושיכנע את בגין לאמץ אותו * פסיקותיו קובעות את גבול המדינה הפלסטינית * בלעדיו לא היתה ההתנתקות אפשרית ושרון היה עומד לדין על קבלת שוחד במקום לחולל מפץ * וכשהיה צריך שיבח את צחי הנגבי בתקופה שנחקר בפלילים

כולם זוכרים את פרשת " חשבון הדולרים" של יצחק רבין כמגדלור של יושר ונקיון כפיים, בתוך חשכת השחיתות שאנו חיים בה. רבין, לפי תפיסה זו, נטל על עצמו את העבירה על חוקי המטבע שעברה רעייתו, הסיק את המסקנות והתפטר.

בלי לשלול את נקיון כפיו של רבין, העובדות במציאות היו קצת אחרת. דן מרגלית פרסם את הידיעה על חשבון הדולרים ב" הארץ" ובעקבות הפרסום ערך אהרון ברק (אז היועץ המשפטי) תשאול ליצחק וללא רבין בביתם. כשנפרד מהם אמר להם ברק: " אל תדאגו, הכל יהיה בסדר" .

עבירה טכנית

היה מדובר בסך הכל בעבירה טכנית. באוצר בדקו 20 תיקים של עברייני מטבע מן העבר ונתברר כי כולם יצאו מן העניין בקנס ללא משפט.

רוב בכירי האוצר סברו שיש לטפל בתיק של רבין כמו בתיקים קודמים ולחצו על שר האוצר, יהושע רבינוביץ, להטיל קנס על רבין. קנס כזה היה מונע מברק הגשת כתב אישום. כששמע על כך ברק נתן הוראה להוציא את התיק מידי האוצר ולהעביר אותו לטיפולו האישי. הוא החליט להעמיד לדין לא רק את לאה רבין אלא (בניגוד למיתוס האמור) גם את יצחק רבין.

כל עוד לא הוגש כתב אישום יכול היה שר האוצר רבינוביץ להטיל קנס ולסיים את העניין. אך רבינוביץ היה אדם חלש והססן. במקום לעשות זאת הלך לברק והודיע לו על כוונתו. אז אמר לו ברק: זה לא יעבור את בגץ. באותה תקופה – לפני עידן המהפכה המשפטית של ברק – זכות עמידה בבגץ הייתה נתונה רק למי שנשוא העתירה נוגע לו אישית. שאל רבינוביץ את ברק: מי יעתור לבגץ? ברק: אמרתי לו שליועץ המשפטי לממשלה יש מעמד בבגץ ואני אהרון ברק אגיש בגץ נגדך. ואתה שר האוצר תצטרך לשכור לך עורך דין פרטי, כי בפרקליטות המדינה איש לא יסכים להגן עליך. ואת עורך הדין הפרטי תצטרך לממן מכיסך " כי אני לא ארשה שהמדינה תממן אותו" .

רבינוביץ נסוג בו מייד מכוונתו וההמשך ידוע. רבין התפטר מראשות הממשלה ורק אז החליט ברק שאין להעמידו לדין, אלא רק את לאה רבין, בעלת החשבון.

באותה תקופה לערך נתגלה כי אבא אבן  החזיק בארצות הברית חשבון דולרים גדול בהרבה. פרקליטו של אבן יעץ לו לטעון כי קיבל היתר מן האוצר להחזיק את חשבון הדולרים בחו"ל. נעשתה חקירה ולא נמצא התר כזה. אך ברק מרח את החקירה [וזאת נודע לי במהלך עבודתי העיתונאית כשראייינתי אחד מעובדי האוצר].

שופט ופוליטקאי

האם רק עקרונות משפטיים עמדו לנגד עיני היועץ המשפטי ברק בפרשה זו – ובפרשיות רבות אחרות שהיה מעורב בהן כיועץ משפטי וכשופט – או מה שהניע אותו היה דחף בעל אופי פוליטי.

העיתונאית נעמי לויצקי, שכתבה ביוגרפיה מצוינת על ברק (" כבודו" הוצאת כתר 2000 – רוב הפרטים בכתבה זו מקורם בספר זה) אומרת על כך: " ברק נתפס גם בעיני עצמו, כמי שמבין בהלכי הפוליטיקה וברזיה… יש לו יכולת לתמרן אישים וגופים מבלי שהללו יבחינו שהם מתומרנים" .

דוגמה לתמרון כזה של ברק כנשיא בית המשפט העליון, בוועדה למינוי שופטים, מביאה נעמי לויצקי: " ברק יודע לקרוא מפה, והוא הבין שכדי לשמור על מעמד הבכורה בוועדה, עליו לכרות ברית עם שר המשפטים, צחי הנגבי. אם בתחילה היה לו קשה לעכל את הברית, שכלל לא הלמה אותו, הרי שבתוך זמן קצר הסתגל למציאות החדשה ולא החמיץ הזדמנות להחמיא לשר התומך. זו הייתה מעין הכרת תודה. ברק היה זקוק לגיבוי הפוליטי, והנגבי, שנחשב לגברתן פוליטי, היה זקוק לשיפור תדמיתו. גם במהלך התקופה הארוכה שבה היה שר המשפטים נתון בחקירות משטרה, תחילה בפרשת בראון ואחר כך בפרשת דרך צלחה, המשיך ברק להרעיף עליו תשבחות בפומבי" .

מי שמוצא קשר בין הדחף הפוליטי של ברק לטרפוד בחירתה של רות גביזון לבית המשפט העליון ואולי גם להחלטתו של צחי הנגבי ללכת בדרך צלחה אל החיק החם והנוח של " קדימה" , חופשי לעשות זאת.

סקירה שטחית של פעילות ברק מאז שהעמיד לדין את אשר ידלין והוביל בכך למהפך של בגין ב-1977, מלמדת שפעילותו המשפטית השפיעה השפעה מכרעת על הפוליטיקה הישראלית.

הדחת בגין.

ברק היה " הקשוח, הנחרץ והדומיננטי ביותר" בוועדת כהן, שחקרה את הטבח בסאברה ושאתילה. למרות היחסים הקרובים בין ברק לבגין, כותבת נעמי לויצקי " שאילו היה צריך להרשיע את בגין אישית לא הייתה לו כל בעיה" . בגין ניצל כמעט במקרה ממסקנות אישיות קשות נגדו בוועדה, אך הוטלה עליו אחריות חלקית והוא נפגע מכך אנושות. לויצקי מצטטת את דן מרידור שאמר לה כי לדעתו החלטת הוועדה הייתה בין הגורמים שהביאו את בגין לפרוש ולהסתגר בביתו. עוזרו של בגין, יחיאל קדישאי, סיפר שבגין התאכזב מאד מברק ו" עד יומו האחרון לא הזכיר עוד בגין את שמו של אהרון ברק" .

" הזכות הלגיטימית" .

אהרון ברק הצטרף לשיחות השלום עם מצרים. ברק הוא האיש שהמציא את הנוסח " זכויות לגיטימיות לעם הפלשתינאי" ושיכנע את בגין לקבלו.

ראה

היום בו החלה מהפכת אהרון ברק

 

התשובה לשאלה שבכותרת כנראה שלילית. אמר זאת אביגדור פלדמן מגדולי הפרקליטים הפליליים בראיון לאילנה דיין. הדברים נאמרו לפני עשור  אך  נשארו אקטואליים.

 https://www.youtube.com/watch?v=-GZ13EBI-Jk

בדיחה יהודית ישנה מספרת על ויכוח תיאולוגי בין פרקליט צעיר לבין רב.
שואל הפרקליט: קיר עבה מפריד כידוע בין גן עדן לגיהינום. קיר שמטרתו לחצוץ בין מנעמי גן עדן, שנועדו לצדיקים, לבין אש הגיהינום שבה נענשים הרשעים. אבל גם בשמיים לא הכל מושלם ובאחד הימים עלול הקיר הזה להתמוטט. מי לדעתך, כבוד הרב, צריך לשאת בהוצאות התיקון או הבניה מחדש של הקיר המתמוטט.

שקל הרבי עמוקות בשאלה המסובכת והשיב: בעולם הזה הבעיה קלה. כשקיר המפריד בין שתי חלקות אדמה מתמוטט בדרך הטבע, חייבים שני הצדדים לשאת שווה בשווה בהוצאות הקמתו המחודשת.
לא כך הדבר במקרה שלפנינו. נפילת הקיר נגרמה קרוב לוודאי מאש הגיהינום. לכן חייבים הרשעים היושבים שם לשאת בהוצאות תיקונו.

הפרקליט: פסק הדין הצפוי הוא אפוא שהרשעים צריכים לשאת בהוצאות?

הרב: כך צריך להיות פסק הדין, אבל זה לא מה שיקרה בפועל. כי אין ספק שלצד הרשעים יעמדו מיטב עורכי הדין של העולם הבא, ואלה יצליחו להטיל את האשם על צדיקי גן העדן.

יחס שלילי לפרקליט

בדיחה ישנה זו מבטאת חכמת חיים עמוקה שראשיתה מאז פנו יהודים לערכאות של גויים, במקום להתדיין על פי דין תורה.

בדקתי ב"אוצר השפה היידית" של נחום סטוטשקאוו, שהוא אוצר בלום של מילים, מטבעות לשון, ביטויים ופתגמים יידיים ומצאתי שם כמה תריסרי כינויים לעורכי דן ולמערכת המשפט של אומות העולם וכמעט כולם על דרך השלילה.

להמשיך לקרוא ←

רצח ארלוזורוב ארע שנים לפני שנולדתי. אך הארוע הזה צרוב בנפשי כאילו הייתי עד לו. משפחתי נמנתנ עם המחנה הלאומי שעליו העלילו כי ביצעו את הרצח. ההאשמה שהטילו על ציבור שלם כאילו נסתיימה בהכרעה משפחתית אך פצעי אותה עלילה דיממו שנים ומוסיפים לדמם עד היום. לא מעט אנשים אומרים עד היום"אתם רצחתם את ארלוזורוב". אי אפשר שלא לראות את הקשר בין הארועים ההם לבין מה שקרה אחרי רצח רבין ולמה שקורה בימים אלה.

המאמר על "מי רצח את רבין" פורסם כאן לפני תריסר שנים. מאז נחשפו עוד כמה עובדות אך עיקרי הדברים כלולים במאמר המובא כאן.

 

בימים אלה מלאו 80 שנה לרצח חיים ארלוזורוב, שהיה ראש המחלקה המדינית של הסוכנות ומן המנהיגים הבולטים של תנועת העבודה ושל הישוב בארץ ישראל. יש תשובה לשאלה הזו אך חוקרים ואישי ציבור מתעלמים ממנה.

 

להמשיך לקרוא ←

                                          – מאת אלי ציפורי, "גלובס" –

מדוע לפיד לא מגלה לציבור מה טיב יחסיו עם ארנון מילצ'ן * איך מסביר לפיד  שאיש מבכירי האוצר אינו זוכר ואינו מכיר שום פנייה להארכת חוק מילצ'ן * מדוע הוא לא גלגל את מילצ'ן מהמדרגות והפנה אותו לגורמי המקצוע באוצר, על רקע יחסיו החבריים עם המיליארדר?* מדוע לא פסל עצמו נוכח חברותו עם מילצ'ן

 

הגיעה העת שיאיר לפיד יספק תשובות לציבור, יפסיק להסתתר מאחורי תדרוכים לחבריו בתקשורת ולשלוח את נאמניו להתראיין במקומו. הגיע הזמן שלפיד יפסיק להסתתר מאחורי הודעות לעיתונים. ענייני ההתחמקות של לפיד משאלות קשות מתחדדים על רקע עדותו התמוהה מאוד במשטרה על "חוק מילצ'ן" ועל רקע שאיפתו להפיל את ראש הממשלה בנימין נתניהו ולהחליפו.

להמשיך לקרוא ←

 מאמר זה נכתב ברובו ב-2005. מדהים לגלות עד כמה הדברים שנכתבו ונאמרו אז הוכחו והתגשמו בישראל של נתניהו ובארצות הברית של טראמפ. ראו תגובתה של אמירה תושבת ארצות הברית שנכתבה בימים אלה.

בחודש יולי 2005 פרסמתי בטור זה [בעיתון "מקור ראשון"] את המאמר    "המאבק על גוש קטיף הוא ההתחלה" . כתבתי בין היתר: "זהו ראשיתו של מאבק על דמותה של מדינת ישראל… זה איננו מאבק בין דתיים לחילונים. גם לא בין חסידי ארץ ישראל לחסידי הנסיגות. זהו מאבק בין הרוב היהודי במדינת ישראל לבין המיעוט הישראלי…"

זמן קצר לאחר פרסום המאמר קיבל עורך " מקור ראשון" , עמיתי אמנון לורד, פניה בדואר אלקטרוני מאדם בעל השפעה בממשל האמריקני, המזוהה עם הניאו שמרנים. בפנייתו כתב האיש (יהודי הקורא עברית) כי "המאמר חשוב מאד" , ויש להביא את תוכנו לידיעת גורמים בממשל. הוא ביקש לשלוח לו תרגום של המאמר לאנגלית. המאמר הופץ ברשתות קשר ואני מקווה שתרם משהו לכך שבארצות הברית יבינו  את זרמי המעמקים האמיתיים של החברה הישראלית.

מלחמת התרבות

זמן קצר לאחר פרסום מאמרי הופיע ספרו של פרופסור יורם פרי "יד איש באחיו -רצח רבין ומלחמת התרבות בישראל" , המעיד כי הרעיון הזה של מאבק בין הישראלים ליהודים הולך ומחלחל לשיח הציבורי בישראל.

 

פרופסור יורם פרי הוא סוציולוג פוליטי. לימד תקשורת וסוציולוגיה פוליטית באוניברסיטת תל אביב.  לימד גם באוניברסיטת מרילנד בארצות הברית.

במקביל הוא מעורה מאד בחיים הציבוריים בישראל. במחקריו הוא משלב זוויות ראיה עיתונאית פוליטית ואקדמית, המשקפת את ניסיון החיים שלו. את השכלתו רכש באוניברסיטה העברית              ו"לונדון סקול אוף אקונומיקס" . שנים רבות היה פעיל בכיר במפלגת העבודה. בשנות ה-70 היה דובר המפלגה ובשנות ה-80 היה נציגה באירופה. שנים רבות היה חבר מערכת עיתון ההסתדרות " דבר" ומילא בו תפקידים בכירים, בין היתר מזכיר המערכת וסגן העורכת. לאחר פרישתה של חנה זמר מעריכת העיתון ב-1990 היה לעורכו עד לסגירתו בשנת 1995. (העתון קרטע עוד כשנה והעיתונאי רון בן ישי ניסה להצילו. אך הוא משך ידיו מן המשימה לאחר שעובדי העיתון בסיוע עמיר פרץ חיבלו במאמצים לשיקומו).

מקורב לרבין

 

יורם פרי היה מקורב ליצחק רבין. הוא מעיד על עצמו כי בתקופת היותו דובר המפלגה " הנחיתי אותו במבוכיה של הפוליטיקה המפלגתית" . לאחר שנהיה לראש ממשלה שימש פרי יועץ פוליטי לרבין. בתקופה שהיה נציג המפלגה באירופה, והוא אז בן 30 בלבד, שימש פרי איש קשר בין רבין לבין מנהיגי אירופה.

ספרו של פרי עוסק במכלול ההיבטים של רצח רבין: מיתוס רבין והתקשורת, ההנצחה, השפעת הרצח על החברה הישראלית, והעיקר: השסע בחברה הישראלית. ביוגרפיה של פרי מכשירה אותו ללא ספק לכתיבת ספר פוליטי חשוב.

בין רטרו למטרו

הלוז של הספר הוא הפרק העוסק בשסע העמוק בחברה הישראלית, שנחשף בעקבות רצח רבין. פרי דוחה את הפרשנות המקובלת שהתפתחה בשיח הציבורי בעקבות הרצח. " חברי המעמד הכותב" , הוא אומר, לקו " בחשיבה סטראוטיפית" . המתודה הנפוצה בישראל של חוקרי החברה הוא שימוש בקטגוריה לאומי, דתי , פוליטי, השכלתי , מגדרי, גילי, השכלתי. הנתונים לפי קטגוריות אלה זמינים ונגישים ולכן אין ניסיונות לגזור את החברה על פי קטגוריות אחרות שחשיבותן רבה.

במקום המתודה המקובלת בארץ מציע פרי – בעקבות מחקרים שנעשו על דפוסי הצבעה בארצות הברית – חלוקה אחרת. מה שמשפיע בארצות הברית, אומר פרי, אינם כל הפרמטרים האמורים אלא תפישת עולם והעדפות תרבותיות. פרי מסתמך על חוקר אמריקני, ג'ון ספרלינג, שעושה הבחנה בין רטרו לבין מטרו. כל אחד מן המושגים הללו מבטא מקבץ שונה של ערכים, השקפות ואמונות.

באמריקה מייצגת תרבות המטרו עמדה קוסמופוליטית, אמונה בחידושי המדע וברצון לעצב את העולם. תרבות הרטרו באמריקה היא התרבות השמרנית המאמינה בתאוריית הבריאה ולא באבולוציה מדגישה את הסמכות והחובה ומעלה על נס את ערכי המשפחה והמסורת. במילים אחרות רטרו ומטרו הם רפובליקנים ודמוקרטים שמרנים וליברלים.

ההתאמה לישראל

החלוקה בישראל, אומר פרי, היא בין שתי מסגרות אב החלוקות בשאלה מי אנחנו, כיצד ננהל את חיינו, מה החזון שלנו, מה הן מערכת הנורמות שלנו.

קל לראות שההבחנה בין רטרו למטרו איננה בין ימין לבין שמאל או בין דתי לחילוני. באורח סימבולי מבטאת ההבחנה בין רטרו למטרו את ההבחנה בין יהודים (שהם כמובן רטרו) לבין ישראלים שהם מטרו. ההבחנה בין ארץ ישראל למדינת ישראל, בין מדינה יהודית למדינה דמוקרטית, בין שימור וחידוש, בין ירושלים לבין תל אביב בין אוריינטציה סכסוכית לבין אוריינטציה פוסט סכסוכית.

ובהגיעו למאמר שלי אומר פריבספרו: " בלהט הוויכוח של קיץ 2005 עלו טיעונים מסוגים רבים ושונים. אבל מעט מאד בין הררי הפרוזה ותלי המילים נחשף פה ושם גם הרציונל העמוק של מלחמת התרבות הזו וכך ביטא את הדבר הפובליציסט זאב גלילי בטור שלו בשבועון "מקור ראשון".

פרי מצטט את מאמרי ומציין: " לא מצאתי תיאור ספרותי אחר הקרוב כל כך למסגרת הניתוח שהצגתי כאן, של מלחמת התרבות בין הרטרו והמטרו בישראל" . פרי מערער רק על קביעתי כי היהודים הם הרוב בישראל. טענה מוזרה נוכח העובדה שכל הסקרים משנות השבעים ועד היום, שיזמו גופים רציניים – החל במכון למחקר חברתי שימושי של גוטמן וכלה במכון " שלם" – העלו כי רוב מכריע של תושבי ישראל היהודיים מזהים עצמם כיהודים.

מיהו ישראלי

במאמרי אמרתי כי הישראליות היא הלך רוח (" אכול ושתה" " עכשוויזם" ). יש בה ניסיון לברוח מן הגורל היהודי – החל בנכונות להתבולל במרחב הערבי על ידי נשואי תערובת (כמו שהציע עורך הארץ גוסטב שוקן), דרך הקמת " מדינת כל אזרחיה" וכלה בנסיגה אל מאחורי גדר הפרדה, כדי לקיים כאילו " מדינה יהודית ודמוקרטית".

הישראליות חוצה גבולות של מפלגות, מוצא, השקפה פוליטית ומעמד חברתי. היא אופיינית אמנם לאליטות החילוניות המזוהות עם השמאל, אך יש גם אנשי ימין ופשוטי עם שנסחפו אליה. וגם חובשי כיפה שהם בחזקת ישראלים בני דת משה.

 

ציטטתי במאמרי מדבריו של אליעזר לבנה, מחשובי ההוגים של תנועת העבודה, שאמר: " היהדות שוללת את עולם המושגים המערבי ואת סגנון החיים הנובע ממנו: רדיפת אושר קדחתנית; פולחן השפע החומרי; אכסהביציוניזם מיני ומתירנות טוטאלית; מגלופוליס שורץ על סביבתו; הינתקות מהבריאה. היהדות היא תרבות המקבלת את הכאב כחלק מההישג ואת הייסורים כדרך ליצירה. את הוויתור כאמצעי להתעלות ואת הנכונות להסתכן כיתרון… היהדות המקראית לא מובנת ללא עקדת יצחק והיהדות הגלותית אינה מסתברת ללא מקדשי השם של וורמיזא ומגנצא. אהבת ארץ ישראל אינה נקנית ללא ייסורים" .

 מכתבה של הקוראת אמירה

ספרו של יורם פרי ומאמרי על בין ישראלי ליהודי נשכח מלבי. אך בימים אלה קבלתי מכתב מן הקוראת אמירה המתגוררת בארצות הברית שפקחו את עיניי בכיוון שלא יכולתי להעלות בדעתי בעת כתיבת מאמר מלפני תריסר שנים. 

וכך היא כותבת

 

ראה המאבק בין ישראלים ליהודים

ראה אנחנו המשוגעים של ר' נחמן מברצלב

---

 

גירסה ראשונה  2012  גירסה שניה 2013  גירסה נוכחית 2018

נתניהו האכיל אותנו הרבה מרורים. הוא אכזב אותנו כמעט בכל תחום בו תלינו בו תקוות. מאז הסכם וואי ועד נאום בר-אילן. אף על פי כן אנחנו חייבים להודות שאין לו תחליף.

ב"אנחנו" אני כולל את כל מי שהאמין וקיווה כי הוא יצליח לעצור את הסחף שהחל עם הסכם אוסלו ומוביל אותנו לתהום. ב"אנחנו" אני מתכוון לכל מי שראה בספרו "מקום תחת השמש" תכנית פעולה. תכנית האומרת לאו מוחלט למדינה פלסטינית. תכנית העוצרת גם את התהליך הפוסט-ציוני והפוסט-יהודי שעוברת החברה הישראלית.

למרות הכל אין ברירה אלא ללהגיע למסקנה כי בנסיבות הנוכחיות הוא הטוב ביותר.

 

ולהלן הימוקים:

להמשיך לקרוא ←

מי שרוצה לרדת לתשתית היחס השלילי שהיה בארץ לעליית ההצלה מארצות ערב ( עליית הצלה כי עולים אלה הצילו את מדינת ישראל) צריך לפשפש בעיתונים מתקופת העלייה הגדולה.

ליתר דיוק: לעבור על כרכי עיתון "הארץ" בעריכתו של גוסטב שוקן ה"יקה".

אפשר למצוא שם את מאמרו של אריה גלבלום, עיתונאי בכיר ב"הארץ". גלבלום כבר אינו עמנו וימתקו לו רגבי אדמתו. הכרתי אותו אישית כאדם חביב. הוא נסחף בזרם בו החל עיתונאי אחר של "הארץ", פחות חביב, עמוס אילון. למיטב ידיעתי התחרט כל ימיו על הדברים שכתב אז. אבל אלה הדברים.

עיתונאי מתחפש לעולה חדש

בשנת 1949 הוא יזם מבצע עיתונאי יוצא דופן במושגי העיתונות אז. הוא התחפש לעולה חדש ושהה תקופה ארוכה עם העולים במעברות. ב-21 באפריל 1949 הוא החל לפרסם ב'הארץ' סדרת מאמרים שנשאה את הכותרת 'הייתי עולה חדש'. הסדרה עוררה ויכוחים מרים וסערת רוחות. היא ללא ספק הטביעה את חותמה על החברה הישראלית לשנים רבות, הרבה אחרי שהיא עצמה נשכחה ורוב קוראיה כבר אינם בין החיים. להלן כמה קטעים מן הכתבה המדברים בעד עצמם.

"פרנק הוא גזע נחות"

וכך כותב גלבלום: "ביישוב האשכנזי ברובו, שררו ושוררים מושגים כלליים, שלפיהם פרנק הוא פרנק ונגמר, כלומר גזע נחות ו'האשכנזים', כלומר יוצאי אירופה, הם העילית…
"… לעומת זאת מוצג סימן שאלה רציני ומאיים על ידי העלייה מצפון אפריקה… לפנינו עם שהפרימטיוויות (כך אייתו אז – ז.ג.) שלו היא שיא. דרגת השכלתם גובלת בבורות מוחלטת. וחמור עוד יותר חוסר הכישרון לקלוט כל דבר רוחני. בדרך כלל הם עולים רק במשהו על הדרגה הכללית של התושבים הערבים, הכושים והברברים שבמקומותיהם; בכל אופן זוהי דרגה נמוכה עוד ממה שידענו אצל ערביי ארץ ישראל לשעבר… הם נתונים לגמרי למשחק האינסטינקטים הפרימטיוויים והפראיים. בכמה תקלות עולה, למשל, חינוכם של האפריקאים שיעמדו בתור לקבלת המזון בחדר האוכל ולא יקימו מהומה כללית. יהודי בולגרי אחד עמד וטען לפניהם על עמידה בתור, מיד שלף אחד אפריקאי סכין וגזר את אפו"…

"זוהמה, שתייה, זנות"

"… בפינות מגוריהם של האפריקאים במחנות תמצא את הזוהמה, משחק הקלפים בכסף, שתייה לשוכרה וזנות. רבים מהם מוכי מחלות עיניים רציניות, מחלות עור ומין. כל זה בלי להזכיר פריצות וגניבות. אלמנט א-סוציאלי זה אין דבר בטוח מפניו ואין מנעול סוגר משהו 'ברצינות'. לא רק חפצי העולים אלא גם ציוד כללי של המחנה נעלמים. במחנה אחד פרצו, בימי שהותי בו, והריקו את המחסן הכללי. במחנה אחר, למשל, אירע מקרה מוות רגיל. בחדר שליד בית החולים נערכה טוהרת המת- והקברנים יצאו להלוויה. משחזרו- שוב לא מצאו את כלי הטהרה".

"עצלות כרונית ושנאת עבודה"

"… ואין פלא שגל הפשעים הכללי במדינה הוא במעלה. בכמה מחלקי ירושלים שוב אין זה בטוח לצעירה ואף לצעיר לצאת לבדו לרחוב לאחר שקיעת החמה. וזה עוד לפני ששוחררו הצעירים האפריקאים מן הצבא. אגב, הללו הבטיחוני לא פעם: 'משנסיים את המלחמה בערבים נצא למלחמה באשכנזים'. במחנה אחר 'תכננו מרד', שכלל תפיסת נשק הנוטרים ורציחת כל פקידי הסוכנות במקום… אבל, מעל כל אלה, קיימת עובדה יסודית… עצלות כרונית ושנאת העבודה. כולם, כמעט ללא יוצא מן הכלל, הם מחוסרי כל מקצוע"…

"בורים ופרימיטיוויים"

"… בסך הכל יש בצפון אפרקה למעלה מחצי מיליון יהודים שכולם מועמדים לעלייה. הנתנו = את דעתנו על כך, מה יארע למדינה זו, אם זו תהא אוכלוסייתה? והרי ביום מן הימים תתווסף עליהם עלית יהדות ארצות-ערב! מה יהיו פני מדינת ישראל ורמתה עם אוכלוסיות כאלה?… לגבי ילדיהם אין תקווה: להעלות את רמתם הכללית במעמקי ישותם העדתית, זה עניין לדורות! אין פלא שמר בגין ו'חרות' דורשים להעלות את כל מאות האלפים הללו מיד, כי יודעים הם שהמונים בורים, פרמיטיוויים ועניים הם חומר הטוב בשבילם, ורק עלייה כזו עשויה להעלותם לשלטון".

עד כאן דברי אריה גלבלום ז"ל, כל פרשנות מיותרת.

מעלליו של עמוס אילון

אילון נולד בשם היינריך שטרנבך  בווינה בשנת 1925, ועלה לארץ ישראל עם משפחתו בשנת 1933. בגיל 18 שינה את שמו לעמוס אילון. בשנות ה-40 נמנה עם אנשי חוגו של אורי אבנרי. בשנת 1954 החל לעבוד כעיתונאי בעיתון "הארץ".. הוא כתב סדרה בת שמונה כתבות על יהדות מרוקו, עליה נכתב כי "הוא תיאר אותם בתיעוב,  וללא שום חמלה. אילון כתב תיאורים דוחים על "חוסר היגיינה, דלות ועבודה ירודה". הכתבות עוררו סערה בישראל, והדיה הגיעו עד מרוקו ותוניסיה. אילון היה בן טיפוחיו של העורך הראשי והמו"ל של "הארץ", גרשום שוקן

ב-21 בפברואר 1988, בזמן האינתיפאדה הראשונה, פרסם איילון יחד עם יהודה עמיחי, עמוס עוז וא. ב. יהושע, מכתב בניו יורק טיימס, בו קראו הסופרים ליהודי ארצות הברית "שיביעו את דעתם בקול" לגבי מדיניות ישראל בשטחים.

במהלך שנות ה-90 החל אילון לבלות את מרבית זמנו באיטליה, ובשנת 2004 הכריז כי השתקע במדינה זו, בין היתר עקב אכזבתו מההתפתחויות הפוליטיות והחברתיות במדינת ישראל.
בראיון לארי שביט טען כי התריע עלהתפתחויות אלו, אותן הוא רואה בשלילה מאז 1967, אך קולו נותר "קול קורא במדבר". בראיון טען כי ישראל היא מדינה "פשיסטואידית וצרת אופקים" וכי "אני לא מתפלא על האוכלוסייה. אנחנו יודעים מנין היא באה. או מארצות ערב או ממזרח אירופה". 

ראה גם

הגזענות של נתן זך

 

נותרו כרכים בודדים מכירת המהדורה מסתיימת עד ה-28 בפברואר 2018 או עד אזילת המלאי

ראיון עם קובי ברקאי על "בריחה מצפת"

 

לכל אדם יש סיפור חיים, סיפור משפחה, רעיונות מקוריים, תובנות, תחביבים, הגיגים, בעיות, שאלות ומשאלות ואולי גם  בשורות * רבים רוצים למצוא דרך לבטא עצמם בספר * מאמר זה נועד לסייע לכותבים לפרוץ את תקרת הזכוכית של המו"לים ורשתות הספרים * זהו סיפור ההפקה של ספרי "בריחה מצפת" שבימים אלה מסתיימת מכירת המהדורה הראשונה

הקוראים הוותיקים של אתר זה כבר קראו כמה מן הטיוטות לפרקי הספר. רבים הגיבו בחיוב. לאלה שלא קראו הנה טיוטה של פרק אחד.

זהו סיפורה של משפחה, שהגיעה לצפת מגליציה [כיום אוקראינה] בשנת 1820. הסיפור נכתב דרך עיניו של ילד בן 8, שנולד בעיר במאה העשרים, ומתחקה אחר שורשי משפחתו וגלגוליה משך שבעה דורות. בבגרותו הוא מגלה כי העיר, שבילדותו היתה בעיניו עיר קסומה היא עיר אוכלת יושביה.

הילד עוקב אחר מסע הייסורים שעברה המשפחה בעיר שאלפים מתושביה נספו ברעידות אדמה, במגפות, בפוגרומים וברעב.

במלחמת העולם הראשונה, מצאו את מותם כשני שליש מיהודי צפת במגפות וברעב.

להמשיך לקרוא ←