מאגדות העיתונות הישראלית"- זה היה שם מדור שהופיע ב"העולם הזה" של אורי אבנרי. המדור הזה כלל סיפורים וזוטות על העיתונות הישראלית בנימה של ליגלוג. כמו, למשל, הסיפור על עורך "דבר" שביום בו היו רעידות אדמה, שטפונות ואסונות בחלקי תבל שונים ניסח את הכותרת הראשית: "העולם כמרקחה".

אחד הסיפורים המשעשעים שהופיעו במדור זה היה על הדרך בה פירסם עיתון"הבוקר" את הידיעה על הטלת הפצצה האטומית על הירושימה.לפי "העולם הזה" היה עורך החדשות באותו יום ברוך קרופניק. אותו קרופניק היה איש ספר מובהק, מתרגם, מחבר מילונים ועיתונאי לעת מצוא. הכותרת הראשית של "הבוקר" אותה ניסח היתה נאום של פרץ ברנשטיין, ממנהיגי מפלגת הציונים הכלליים, ש"הבוקר" היה בטאונם. הידיעה על הטלת הפצצה הופיעה בעמוד האחרון בשתי שורות, תחת הכותרת "טלגרמות בקיצור".

העולם הזה -מרתק אבל לא תמיד מדויק

כשנתבקש קרופניק להסביר את שיקוליו העיתונאיים הוא השיב: אף אחד מהיפנים לא יבוא אלי בטענות על שלא פרסמתי את הידיעה. אבל אם לא הייתי נותן את הנאום של ברנשטיין בכותרת הראשית היו מפטרים אותי.

כך הסיפור ב"העולם הזה".

נכון אבל לא מדויק

השופט העליון חיים כהן אמר פעם כי לא כל מה שמופיע ב"העולם הזה" הוא בהכרח לא נכון. גם על הסיפור הזה אפשר לומר כך. הסיפור בגרעינו נכון, אך כמו רבים מן הסיפורים שהופיעו ב"העולם הזה" הוא לא הצטיין בדיוק.

לימים בדקתי בארכיונים ומצאתי שהכותרת הראשית אכן לא עסקה בארוע החשוב ביותר של המאה העשרים. אך בכותרת לא היה נאום של פרץ ברנשטיין אלא של משה שרתוק (לימים משה שרת, שר החוץ של ישראל) בכינוס ציוני בלונדון. הידיעה על הפצצה האטומית לא נדחקה לעמוד האחרון אלא לתחתית העמוד הראשון.

הבוקר" לא היה יוצא דופן בהתייחסות להטלת הפצצה הגרעינית הראשונה. עיתון "הצופה" של אותו יום הקדיש גם הוא את הכותרת הראשית לכינוס הציוני. הפצצה האטומית קיבלה שני טורים : "הוטלו כבר פצצות אטום על יפן".

הכוכבים של אז והיום

הבאתי סיפור זה על דרך הטיפול של התקשורת הארצישראלית בפצצה האטומית, כאילוסטרציה לסיפורה של "העיתונות של פעם".

אמנון לורד, העורך את המוסף המיוחד של "דיוקן" על התקשורת, ביקשני להעלות מנבכי זכרוני קווים לדמותה של התקשורת של פעם.

נראה לי שאמנון לורד מפריז מעט בקשישותי. בתקופה שבה קרליבך, ז"ק, שניצר, רוזנפלד, דיסנצ'יק וגלעדי היו כוכבי תקשורת אני הייתי נער זב חוטם. כמה מאלופי התקשורת דאז עדיין חיים וקיימים, כותבים ובועטים (רוזנפלד, שניצר). כמה מבני דורי (דן מרגלית, דן שילון, יעקב אחימאיר, שלמה נקדימון, אריה אבנרי, סילבי קשת, איתן הבר) מוסיפים לככב במידה כזו או אחרת.

אף על פי כן יש מקום להשוואה ואולי אוכל לתרום משהו מניסיוני, ממה שלמדתי מן הכתובים וגם מזכרונותיי.

עיתונות מפלגתית

יש כמה מאפיינים של התקשורת של פעם. התקשורת היתה כתובה ולא אלקטרונית. טלוויזיה לא היתה ולרדיו הממלכתי לא היתה השפעה על השיח הציבורי. כל העיתונים נסגרו בשעת לילה מאוחרת והופיעו בבוקר ( גם ידיעות ומעריב מופיעים כך היום. אך שכחנו שאלה התחילו דרכם כעיתוני ערב). והעיקר: כל העיתונים כמעט היו בטאונים מפלגתיים ששרתו את המפלגות שמימנו אותם.

בבחירות נותנים רק תוצאות "טובות" - עתון "חרות"

לתנועת החרות היה עיתון "חרות", למפלגת הציונים הכלליים, לימים המפלגה הליברלית) היה עיתון "הבוקר". לתנועת המזרחי היה "הצופה". מפ"ם פירסמה את "משמר". אחדות העבודה הוציאה את "למרחב". "דבר" היה בטאון של מפא"י. העיתון המסחרי היחידי היה "הארץ". אך מאז נרכש העיתון על-ידי זלמן שוקן הוא לא היה אף פעם עיתון מסחרי בעל קו אובייקטיבי. מה שנאמר אז על "הארץ" נכון עד היום – הממשלה היחידה ש"הארץ" תמך בה היתה ממשלת המנדט הבריטי.

המימון המפלגתי של העיתונים באותה תקופה השפיע כמובן על דיווחיה. אני זוכר שבאחת ממערכות הבחירות הייתי עורך לילה בעיתון "חרות" וכל כמה דקות היה מתקשר אלי חבר הכנסת אריה בן אליעזר, שהיה הממונה מטעם המפלגה על העיתון. הוא שמח לשמוע על קלפיות בהן "חרות" ניצחה ולא אהב לשמוע על תוצאות הקלפיות בהן המפלגה הובסה. הוא נתן לי הוראה חד משמעית: לפרסם רק את "התוצאות הטובות".

כך נהגו כל העיתונים. פרופסור זאב צחור מאוניברסיטת באר שבע מספר בספרו על יעקב חזן, המנהיג האגדי של השומר הצעיר :"מרק גפן, לימים עורך על המשמר, סיפר על כותרת הכתבה, שביקש לפרסם למחרת הבחירות. הכותרת היתה:"מפ"ם לא הצליחה בבחירות". יד נעלמה מחקה מלה אחת ויחידה- המלה "לא"".

התאבלו על סטאלין גם כשידעו שהוא רצח מיליונים

מבחינות רבות ניתן לומר כי העיתונים של אותה תקופה לא היו בכלל אמצעי תקשורת אלא פמפלטים מפלגתיים. הכל היה כפוף ל"תזיסים" , לאידאולוגיה, לתעמולה. אפילו כשהעובדות עצמן היה בהן כדי לשרת את המטרה המפלגתית לא טרחו לדווח עליהן.

הימים בהם הטיף הארץ לגבולות ההבטחה על פי התנ"ך

המהפכה של ידיעות

קרליבך שהיה בעל שני תארים, דוקטור ורב, הגיע לארץ ישראל בראשית שנות השלושים מגרמניה (שם ניצל מניסיון התנקשות של קומוניסטים יהודים על שפירסם סידרת כתבות נגד ברית המועצות). תחילה עבד בעיתון "הצופה" והוצע לו לערוך עתון ערב חדש "ידיעות אחרונות". היזם היה יהודי בשם נחום קומרוב, בן למשפחת פרדסנים שזכה ברשיון לעיתון תודות לאחיו שהיה קצין מחוז. תפוצת העיתון היתה עלובה ולאחר כמה חודשים לא יכול היה קומרוב לשלם את חובותיו לדפוס אלכסנדר מוזס. הוא הציע את העיתון לבעל הדפוס תמורת החוב. אלכסנדר מוזס לא ידע מה לעשות בעיתון. אך אביו, יהודה מוזס, שהיה סוחר קרקעות ובעל בית חרושת לטקסטיל תפס בחוש של סוחר את הפוטנציאל הטמון בעיתון חדש בתקופת מלחמה.

עזריאל קרליבך ויקישיתוף

העיתון הנפוץ במדינה

קרליבך גייס לעיתון את שלום רוזנפלד ושמואל שניצר שעבדו בעיתון "המשקיף" הרביזיוניסטי ואת דוד גלעדי שעבד ב"הצופה". בתוך זמן קצר היה ברור לקורא העיתונים הארצישראלי כי נולד אמצעי תקשורת מסוג חדש. לא עוד מאמרים ארוכים ומיגעים. לא אינפורמציה מיושנת ומגמתית. לא עוד פמפלטים מפלגתיים. אלא עיתון צעיר תוסס ודינמי המביא ידיעות בתמציתיות, פרשנות מרחיבת דעת וסיפורים אנושיים.

למרות שבאותה תקופה הופיעו בשוק כמה עיתוני צהריים של "הבוקר", "הארץ" ו"דבר" הצליח ידיעות אחרונות להיות בתוך כמה שנים לעיתון הנפוץ במדינה. בשנת 1947הגיעה תפוצתו לארבעים אלף. רווחיו של יהודה מוזס בתקופה זו הגיעו (לפי אומדן של אנשי מעריב) לירות לסכום עתק.

ה"פוטש" של מעריב

המשך הסיפור ידוע. קרליבך חןלל "פוטש" והקים עיתון חדש שקרא לו "ידיעות מעריב". הוא נטל עמו כמעט את כל העובדים של "ידיעות אחרונות" – עורכים, כתבים, פרשנים, עובדי מינהלה ודפוס. הוא לא שכח גם לקחת עמו את כל החומר המערכתי, גלופות, סיפורים בהמשכים. כמובן שהוא נטל עמו גם את קוראי העיתון שחשבו כי "ידיעות מעריב" הוא בעצם פורמט חדש של "ידיעות אחרונות". בית המשפט אילץ את "ידיעות מעריב" להשמיט את השם "ידיעות" מן הלוגו שלו ולהחזיר חלק מן החומר המערכתי. אך בית המשפט לא היה מסוגל להחזיר למשפחת מוזס את הקוראים שהלכו אחרי קרליבך וקבוצת העיתונאים שהקימה את "מעריב".

בשמעריב התחזה לידיעות

נפתחה מלחמה לחיים ולמוות בין "ידיעות אחרונות" שהתחיל בתפוצת אפס לבין "מעריב" שהיה מן היום הראשון לקיומו העיתון הנפוץ במדינה. שלושים שנה נדרשו למשפחת מוזס כדי להפוך שוב את "ידיעות אחרונות" לעיתון של המדינה. מן המלחמה הזו נבנו בסופו של דבר שני העיתונים וחוסלו כל עיתוני הבוקר המפלגתיים. האחרון שנותר כמו הקטע החשוף בכל בית כזכר לחורבן הוא "הצופה".

המאפייה הימנית

מה שאפיין את שני העיתונים באותה תקופה הוא האופי הימני שלהם. הדבר נבע בעיקר מכך שהעיתונות הרביזיוניסטית היתה עשירה בעיתונאים מעולים והם היוו את המקור העיקרי לכוח אדם מקצועי לשני העיתונים.

קרליבך עצמו לא היה בעל השקפות רביזיוניסטיות והיה מודאג מכך ש"מעריב" איננו מספיק "על מפלגתי". בדו"ח שכתב לעובדי העיתון בתום השנה הראשונה להקמתו הוא כותב בין היתר: "השתדלנו לשמור את על-מפלגתיותו של אופי העיתון… אולם למעשה לא התבלטה על-מפלגתיות זו כל צרכה בהרכב חבר הסופרים (=הכתבים)… במשטר הגיוסים אי אפשר היה להיות בררן, וכל היצע עבודה של עתונאי מוכשר נתקבל. אבל מטבע הדברים בא ההיצע בעיקרו מחוגים ימניים, אשר האינטלקטואלים שלהם לא נקלטו בפקידות הממשלתית והצבאית ובמוסדות הכלכלה והאדמיניסטרציה של המדינה מפאת שייכותם המפלגתית. עם כל זה יש להמשיך בכל מחיר במשא והמתן הממושך שהתנהל עם מועמדים רבים "שמאליים" יותר ויש לתת להם עדיפות והזדמנות להיקלט".

בפועל רוב אנשי הגרעין המייסד של "מעריב" באו מן הימין (אריה דיסנצ'יק, שלום רוזנפלד, שמואל שניצר, דוד גלעדי, ד"ר דוד לזר). באורח טבעי הם השפיעו על אופי העיתון, שנתפס בציבור בצדק כעיתון ימני. הדבר בלט במיוחד לאחר מותו של קרליבך כאשר אריה דיסנצ'יק היה לעורך העיתון.

ה"פתח לנד" של ידיעות

"ידיעות אחרונות" שלאחר הפוטש עוצב בעיקר על-ידי דב יודקובסקי (שלא נשא את התואר עורך). יודקובסקי קרוב בהשקפותיו יותר למרכז, אך מתוך ראיה מקצועית נכונה כפה ביד ברזל דיווח אובייקטיבי בעמודי החדשות ובמוספי האקטואליה. סביב דסק החדשות ישבו אנשים בעלי השקפות מכל הקשת הפוליטית ומעולם לא באו השקפותיהם לידי ביטוי בטיפול בחומר. כך היה עד לפרישתו של יודקובסקי בשנת 1989.

 

האיש שהמציא את ידיעות, דב יודקובסקי. (צילום: זאב גלילי)



יודקובסקי גם יזם את מה שקראו במערכת עמודי ה"פתח לנד". הוא גייס את מיטב הכותבים של השמאל האוונגארדי והעמיד לרשותם את העמודים המרכזיים של התוספת הפוליטית לשבת. היו שם דן בן אמוץ, חיים חפר, עמוס קינן, בועז עברון, זיוה יריב, סילבי קשת. הוא העמיד לרשותם את העמודים הללו אך לא נתן יד חופשית. אם מישהו מהחבורה חרג מגבולות הקווים האדומים של יודקובסקי הוא נמחק ללא רחמים (למרות שכל אחד מהם סיפר על חוזה אישי האוסר למחוק מלה מדבריו). פעם פרשו כולם במחאה על הצנזורה הזו והקימו עיתון הומוריסטי עצמאי ("ציפורה נפש") אך סופם שחזרו אחד אחד עם זנב מקופל בין הרגליים.

מה שהניע את יודקובסקי היה הרצון למשוך לעיתון גם חוגים אליטיסטיים ואקדמאיים, כלומר שמאל) לאחר שהעיתון כבר קנה אחיזה בקרב העליה החדשה וכחולי הצווארון. העמודים החדשים משכו אכן את הציבור הזה לעיתון. בפועל לא השפיעו אנשי ה"פתח לנד" על עבודת המערכת. איש מהם לא קיבל תפקיד עריכה כלשהו ולמעשה לא נכחו כמעט במערכת ולא היו חלק ממנה.

בצד הכותבים השמאליים הללו היה ידיעות אחרונות פתוח תמיד בפני כל קשת הדעות. איש הלח"י אליהו עמיקם קיבל מקום מכובד להבעת דעותיו וכך ישראל אלדד מראשי הלח"י וכן אורי פורת ונתן ברון ועוד רבים אחרים. שלא לדבר שכותב המאמרים הראשיים היה ד"ר הרצל רוזנבלום (שנשא בתואר עורך) וליד הדעות שהביע נראה מאיר כהנא כשמאלני קיצוני.

מנין כל השמאל

ההסבר פשוט: התמורות שחלו בחברה הישראלית.

לצורך ההמחשה סיפור קטן. בתקופה שכיהנתי כראש כתבים פניתי לרון בן ישי, שהיה אז מפקד גלי צה"ל, ובקשתי ממנו להפנות אלי את בוגרי התחנה כדי שישמשו כתבים בידיעות.

רון אמר לי לערך את הדברים הבאים: אין שום סיכוי. חייל בן  18מגיע לתחנת גלי צה"ל ובידיו צרור מפתחות של המכונית של אבא. במהלך שרותו בתחנה הוא כבר מגיע לראיון עם ראש הממשלה. הוא לא יבוא אליך כדי לסקר רציחות, שרפות והפגנות.

 והוא צדק. בוגרי גלי צה"ל הולכים רחוק יותר. זמן קצר לאחר השיחה עם רון פניתי לדובי גילהר שהיה כתב פלילי בתחנה והצעתי לו את תפקיד הכתב הפלילי של ידיעות. הוא העדיף להמשיך בגלי צה"ל ככתב בכנסת ועיניכם הרואות שהוא עשה עסק טוב יותר.

מה מלמד הסיפור הזה? הוא מלמד כי דור חדש בא לתקשורת. דור מפונק למדי, הנמנה עם שיכבה חברתית מאוד מסויימת שהיא בעיקרה שמאל. השיכבה הזו באה מרמת השרון, רחביה, רמת אביב ג' ושינקין.

למען ההמחשה: בסדנת עורכי חדשות שקיימתי בידיעות אחרונות עשיתי מאמצים להביא עורכים חדשים משכבות חברתיות אחרות. פעם איתרתי צעיר מוכשר מאד, על סף הגאוניות, מעיירת פיתוח בצפון. היה לו קשה לבוא לסדנה שהתקיימה בתל-אביב – בעייה של מקום מגורים, מחשב ביתי, עזיבת מקום העבודה לפרק זמן ממושך. עשיתי כל שביכולתי כדי להקל עליו ולקלוט אותו לקורס. הוא החזיק מעמד שבועיים ופרש. כך קרה גם עם צעירה מאד מוכשרת, דתיה, תושבת אחת ההתנחלויות.

נתברר כי השניים (בשני קורסים שונים) לא יכלו להיקלט בחבורה שנבחרה להשתתף בקורס. הם פשוט לקו בהלם וחשו לא שייכים. חבורה זו היתה מורכבת באורח טבעי מן השמנת החברתית של ישראל – בוגרי התיכונים הטובים, פסיכומטרי גבוה, ציונים טובים באוניברסיטה, בוגרי יחידות עילית בצה"ל.

==============================

אנחנו המשוגעים

של ר" נחמן מברצלב

 

הועבר לפוסט הבא

=============================

המוח של לומדי משפטים

כשהסתכלתי באיצטדיון ובאלפי בוגרי המחזור החדש של עורכי דין נזכרתי בבדיחה שרווחה בתקופת נעוריי בה למדתי באוניברסיטה.

סיפרו על סטודנט שסבל מכאב ראש והלך לרופא. בדק הרופא את הסטודנט וביקש ממנו כי ישאיר את מוחו לטיפול. הרופא טיפל במוח ביסודיות והמתין בסבלנות לשובו של הסטודנט, על מנת להחזיר לו את מוחו, אך הלה בושש לבוא.

לאחר זמן פגש הרופא בפציינטבאקראי ברחוב ושאל אותו מדוע לא בא לקחת את מוחו.הלה השיב: אני כבר לא צריך. נתקבלתי ללימודי משפטים.

זה היה אז מעמד המקצוע. במרוצת השנים הסתחררו אלפי סטודנטים מן הפוטנציאל העצום הטמון במקצוע. מי אינו רוצה להשתכר 500  דולר לשעה, כמו עורך הדין יגאל נאמן, או דן אבי יצחק ורבים אחרים.

אך בפועל מוציאות האוניברסיטאות מדי שנה אלפי בוגרים שמחכה להם דלפונות. אנו הולכים ומתקרבים למצב בו כל אזרח ישראלי שני יהיה עורך דין. נראה לי שהבדיחה המיושנת משנות החמישים תחדש נעוריה. מי שהולך היום ללמוד משפטים באמת איננו מצויד כנראה במוח.

=================================

דני יתום

נפלא מבינתי מדוע בחר אהוד ברק בדני יתום לתפקיד בכיר כל כך. זהו פרס מפוקפק לאדם האחראי על שורה של כשלונות שהבולט בהם הוא פרשת משעל.

מכל מקום עכשיו יצטרך ברק להצטייד בכמות נכבדה של כדורים נגד כאב ראש. כי על דני יתום אומרים שכאשר הוא סובל מכאב ראש הוא זקוק לארבעה כדורי אקמול פורטה, אחד לכל פינה.

ראה העורך האלמוני של העיתון שלהמדינה

מה היה בעיתון חרות

תחזיותיו המרתקות והשגויות של סבר פלוצקר

 בתקופת שלטונו של נתניהו עלה מספר הנשים המוכות. נתון זה מביא בעז גאון בכתבה שפורסמה ב"מעריב", המסכמת את שנות שלטונו של נתניהו ו"מה שנשאר מישראל" אחרי תקופתו. הכתב הגאון לא ציין אם במספר הנשים המוכות כלל את שרה נתניהו.

הכתבה הזו היא אחת השערוריות הגדולות בתולדות העיתונות. הכתב סיכם את תקופת נתניהו בתחומי הכלכלה, החינוך, תהליך השלום, הבריאות וכל היתר בעזרת "מומחים בעלי שם בתחומם".

ברשימת ה"מומחים" הוא מונה את חבר הכנסת מתן וילנאי, פרופסור זוהר שביט, רון פונדק (מאדריכלי אוסלו), אמנון אברמוביץ (ה"מאתרג" של אריאל שרון), יאיר גרבוז ועוד מומחים אובייקטיביים כמותם.

 בצד הביקורת הרגילה על נתניהו בתחום הכלכלה ותהליך השלום מייחס הכותב לנתניהו את כל הרעות החולות של ישראל – מנשים מוכות ועד מכת הבצורת.

 וזה מה שנשאר מישראל לפי "מעריב":

 עלה מפלס האלימות בבתי הספר.

ירד מפלס המים. בכינרת ובמי התהום. 

הוכפל מספר מעשי האונס.ובזה אשם כמובן נתניהו.

הערוץ השני הגיע לריייטינג הגבוה ביותר

 

כמה טוב שאהוד ברק נבחר. עכשיו יהיו פחות נשים מוכות ופחות מעשי אונס. מפלס הכינרת יעלה ומפלס האלימות בבתי הספר ירד.  התרבות תפרח ובמקום צפייה בטקס בחירת מלכות היופי יצפו כולם בפרקי היום בתנ"ך. 

 

 

יבוא יום והוא איננו רחוק. אחד מראשי השמאל, איש בעל מצפון, יקום ויכה על חטא. הוא לא יאמר "חטאנו, עוינו, פשענו". כי זו איננה השפה שלו. הוא כבר שכח איך נראה בית כנסת מבפנים. הוא מעולם לא פתח מחזור של ימים נוראים. אבל הוא יגיד משהו בלשון היום: "פישלנו", "טעינו בגדול", "פינטזנו".

פינטזנו מזרח תיכון חדש. פינטזנו ערבים המוכנים לחיות עמנו בשלום. פינטזנו כי אם רק ניתן את כל השטחים נגיע אל המנוחה ואל הנחלה. עכשיו מתברר שהכל היה פנטזיה. נקווה שזה לא מאוחר מדי.

חשבון הנפש של חזן

כבר היו דברים מעולם. אחד המנהיגים הבולטים ביותר של השמאל הישראלי, יעקב חזן, הצהיר בערוב ימיו: פינטזנו ודבקנו בפנטזיה, מסרבים להכיר במציאות.

יעקב חזן אמר את הדברים בשיחת וידוי עם אחד מתלמידיו הבכירים, מאיר תלמי. הוא מנה אחת לאחת את טעויותיו הגדולות – רעיון המדינה הדו לאומית, עמדת מפ"ם כלפי מלחמת סיני, מלחמת ששת הימים ומלחמת לבנון. האמונה בסטאלין ובמולדת השנייה.

יעקב חזן [ויקישיתוף]

בזבזנו תנועה אדירה על פנטזיה – אמר חזן.

כן, כואב הלב על התנועה. אבל מה עלינו, על כל עם ישראל? מי שילם את המחיר של הפנטזיות האלה, מי למד את הלקח? מי נתן את הדין.

על טיבן של הפנטזיות הללו ניתן ללמוד מספרו של פרופסור זאב צחור "חזן -תנועת חיים – השומר הצעיר, הקיבוץ הארצי, מפ"ם". הספר הופיע לפני כשנתיים בהוצאת יד יצחק בן צבי ויד יערי. ככל הזכור לי לא קיבל הספר את ההד הראוי בתקשורת, למרות שיש בו גילויים מדהימים. על קיומו של הספר העירה את עיני אחת הקוראות, רות איזיקוביץ מהוד השרון.

"שמש העמים שקעה"

יעקב חזן היה האיש אשר יחד עם מאיר יערי הנהיג את "השומר הצעיר", את "הקיבוץ הארצי" ואת מפ"ם משך עשרות שנים. חזן היה האיש אשר הכריז בכנסת הראשונה: "בשבילנו ברית המועצות היא מצודת הסוציאליזם העולמי, מולדתנו השנייה, הסוציאליסטית". חזן היה האיש שבוועידת היסוד של מפ"ם (שהכריזה על עצמה כ"מפלגה לניניסטית מהפכנית") הצהיר כי מפ"ם תתייצב "כוח מול כוח" מול מפא"י.

שמש העמים שקעה. כרזה של מפ"ם ביום מותו של סטאלין. (ראה הערת הסתייגות בתגובות)

אבל חזן גם היה האיש שתפס בשלב מוקדם למדי כי האוריינטציה על עולם המהפכה,שהוא חינך עליה דור שלם, מובילה לבגידה ולהרס. הוא ניסה לעמוד בפרץ, לסלק מן התנועה את השמאלנים הסוטים. אך זה היה כבר מאוחר מדי. הזרע שנזרע הניב צמחי רעל, המשפיעים על המפעל הציוני עד ימינו.

כאשר מת סטאלין, בשנת  1953 כבר היה ברור לחזן כי "המולדת השנייה" היא מדינה רצחנית ואנטישמית. כי סטאלין עצמו יזם את רצח הסופרים והרופאים היהודיים.

כותרת של בטאון מפ"ם "על המשמר" ביום מותושל סטאלין

אף על פי כן, כאשר מת סטאלין התעטף הקיבוץ הארצי באבל כבד, החברים ביטלו את מסיבות פורים. חזן נגרר אחרי האווירה הזו ובאסיפת חברים במשמר העמק אמר: אסון נורא קרה לנו ולעמלי כל הארצות. שמש העמים שקעה".

למתאבלים על סטאלין נוסף גם המשורר יהודה עמיחי שכתב את השיר הבא לאחר מותו:

יהודה עמיחי

מותו של סטאלין

אֵיזוֹ תְּנוּעָה פָּסְקָה עֵת הִשְׁתַּתְּקוּ

הַאֵבָרִים הָאֵלֶּה אִם נַחְשֹּׁב עַכְשָׁו

חוּסְמוּ לָעַד – בְּסִיד הַהִסְתָיידוּת

וּכְסִיד בְּקוּמְקוּמֵי רוּסִיָתוֹ – עוֹרְקָיו.

 אֲשֶׁר הָיוּ כְּרֶשֶׁת נְהָרוֹת

הָאַדִּירִים כָּל כָּךְ וַעֲצוּבִים בְּבִרְכָתָם

וְאֵיךְ גּוּפוֹ נָשָׂא תוֵי אַרְצוֹ כִּבְמָפּוֹת

הָרים דְּרָכִים – הַכֹּל עָלָיו הוּשַׂם!

 וְאֵיךְ בַּסּוֹף לִבּוֹ כְּמוֹ תָּמִיד,

כִּצְעוֹד חַיָּלִים הוֹלְכִים אֶל הַחֲזִית,

אֵיךְ שָׁטַף כְּאָז בִּיְמֵי הַבְּרִית

 אָדֹם וּמִסְתַּעֵר דָּמוֹ הַדָּם

כְּמוֹ תְּרוּעָה אֶל תּוֹךְ מוֹרוֹ הָרָם

וְאֵיך שָׁטַף וְלֹא חָזַר מִשָּׁם.

תאים חשאיים בצה"ל

אך השומר הצעיר והקיבוץ הארצי לא נשארו בתחומי התיאוריה המהפכנית. הם נקטו צעדים כדי לקרב את המהפכה ולקדם את פני הצבא הסובייטי שיבוא לשחרר את המהפכה הסוציאליסטית כאן.

וכאן מביא פרופסור צחור שורה של גילויים מדהימים על התארגנות מחתרתית של מפ"ם בשנות החמישים. ואלה עיקר הגילויים:

* תאים חשאיים  של מפ"ם פעלו בשרות הביטחון, בממשל הצבאי במשרד הביטחון ובצבא.

* כמה מחברי התאים עשו לימים קריירה ביטחונית. מהם שהיו לאלופים, שגרירים וחברי כנסת. אחד מהם היה לשר במפלגה ימנית.

* לפחות בחמישים קיבוצים הוכן מחסן נשק חשאי. לעתים היה מאגר הנשק הסודי גדול בכמותו ובאיכות הציוד שבו מהמחסן שנועד להגנה המרחבית בפיקוח צה"ל.

• חזן ניסח את המטרה של התאים: לסכל השתלטות בכוח של הימין בראשות מנחם בגין על המדינה ולהיערך למאבק מחתרתי נגד שלטון ימני אם יקום.
• משימה אחרת של התאים נוסחה על-ידי משה סנה (שהיה ממנהיגי מפ"ם לפני פרישתו למפלגה הקומוניסטית הישראלית): להיערך לקראת אפשרות מלחמה בין המערב "מחרחר המלחמה" לבין עולם המחר" הסוציאליסטי. המחתרת המהפכנית נועדה לפעול בצה"ל להשתתפות אקטיבית ב"מלחמה העולמית הקרבה".
• הוועדה הצבאית הרשמית של מפ"ם כללה את יצחק שדה, יגאל אלון, משה כרמל, שמעון אבידן, אליהו כהן בן חור וישראל בר (היה הפרשן הצבאי של "הארץ" ויועץ של בן גוריון. לימים נתגלה כי ריגל למען ברית המועצות, הועמד לדין והורשע ומצא את מותו בכלא).

בין העקרונות שקבעה הוועדה: על כל משק להפריד בין הנשק שסופק על ידי צה"ל לבין נשק שנרכש במישרין. את הנשק מן הסוג השני יש להטמין בסליק שמקומו יהיה ידוע רק לשלושה אנשים.

• בתאים החשאיים של מפ"ם בצה"ל פעלו שורה של קצינים בצבא הקבע ביניהם: מפקד פיקוד, שני קציני מבצעים פיקודיים, מפקדי חטיבות, סגני מפקדי חטיבות, מפקד מחוז, סגני מפקדי מחוז, מפקד חיל, וכן בכירים בחיל הים, בחיל האוויר, במטכ"ל, מדריכים בקורס מג"דים. מבין חברי התאים הללו היו שהגיעו לדרגת אלוף ומעלה.

מודעת אבל של מפם על מות סטאלין

משה סנה מעביר סודות

הגילוי המדהים ביותר בספרו של פרופסור צחור הוא שמשה סנה, שהיה עדיין אותה תקופה במפ"ם, העביר סודות לברית המועצות.

משה סנה היה ללא ספק אחד הדמויות הססגוניות והמרתקות ביותר של התנועה הציונית. יש שניבאו לו כי לולא תהפוכותיו האידאולוגיות היה מגיע לראשות הממשלה.

                                                                               משה סנה (ויקישיתוף)

משה סנה נולד בפולין ושירת כרופא בצבא הפולני.פעילותו הציבורית החלה בפולין בה היה מראשי הציונים הכלליים. בהגיעו לארץ התמנה חבר המפקדה הארצית של ההגנה ובחלק מן התקופה היה ראש המטה הארצי של ההגנה (דרגה המקבילה לרמטכ"ל). היה ממקימי תנועת המרי העברי – איחוד המחתרות למאבק בבריטים.

סנה משנה עמדותיו

בשלב מסוים חלה תפנית בהשקפותיו הפוליטיות. הוא קרא לתנועה הציונית לשתף פעולה עם ברית המועצות. משלא נתקבלה עמדתו התפטר מן ההנהלה הציונית והצטרף למפ"ם. אחרי משפטי פראג הוא פרש ממפ"ם והקים את חזית השמאל ולאחר מכן הצטרף למפלגה הקומוניסטית והיה מראשיה. בסוף ימיו חזר לציונות וליהדות ונתן לכך ביטוי בצוואתו בה ביקש לומר עליו קדיש לאחר מותו.

מידע סודי לברית המועצות

פרופסור צחור מגלה כי בתקופה בה היה חבר מפ"ם העביר סנה מידע סודי לברית המועצות. בארכיון המפלגה הקומוניסטית שנפתח לחוקרים לאחר התפוררות ברית המועצות, נמצאו דיווחים מצירות ברית המועצות ברמת-גן המעידים על כך שסנה מסר אינפורמציה סודית ביותר למזכיר שני בצירות הסובייטית. "האינפורמציה מדהימה בהקפה וברגישותה, כללה דיווח על כוונת ישראל לתקוף את סוריה, על מינויים במטכ"ל ועל מבנה צה"ל" – אומר פרופסור צחור.

רן כהן כמשל

לכאורה כל הפרשיות הללו שייכות להיסטוריה. הקיבוץ הארצי פשט מזמן את הרגל, כלכלית ואידאולוגית. השומר הצעיר לא קיים למעשה. מפ"ם התפוררה מזמן.

אבל, כמו שכתבתי במאמרי על הזרמים ההרסניים בציונות הסוציאליסטית, מפ"ם ההיסטורית לא קיימת אמנם, אך מורשתה נמצאת היום במרכז המפה הפוליטית. חזן, בערוב ימיו, כשעמד על הסכנה המאיימת על המדינה מן האידאלים שהוא הציב בפני חניכיו, יצא נגד תנועת ש"יח (שמאל ישראלי חדש) שאחד מחבריה היה אז רן כהן. זאת, בעקבות הפגנות שארגנו אנשי שי"ח נגד השמדת שדות מזרע של כפר ערבי בגליל, בריסוס מן האוויר. באחד הכינוסים של הקיבוץ הארצי כינה חזן את רן כהן "בוגד". רן כהן היה אז סגן אלוף במילואים, מג"ד צנחנים נערץ, נודע באומץ ליבו ובמסירותו לצה"ל. הגדרתו כבוגד עוררה סערה. וחזן תיקן עצמו: באופן סובייקטיבי רן כהן אינו בוגד אבל באופן אובייקטיבי ארגון הפגנה למען ערבים הוא מעשה של בגידה.

"זמן מה אחר כך" כותב פרופסור צחור "נתפס אודי אדיב, בן גן שמואל, והואשם בריגול לטובת סוריה ובתכנון מעשי חבלה בישראל. חזן, שהכיר היטב את הוריו של אדיב, היה משוכנע שגם אם רן כהן לא העלה על הדעת רעיון של בגידה,הוא יצר מצע רעיוני לגידולי פרא שצמחו בקיבוצו וינקו ממקורותיו".

אני מכיר את רן כהן כאדם ישר והגון. בוודאי שאיננו "בוגד", לא סובייקטיבי ולא אובייקטיבי. תמיהני אם הוא יהיה האיש שיקום ביום מן הימים ויצהיר: פינטזנו". [ז.ג.]

ראה "הסוד האפל של מאיר יערי"

תגובות

 
אני האחרון שאומר מילה טובה על סטלין, אבל הכרזה (סטאלין שמש העמים) מציקה לי, כי היא לא נראית לי אמיתית.
במקור זו כרזה של מק"י מ-1949, כשמלאו ל"שמש" 70 שנה. קשה לי להניח שמפ"ם השתמשה בה לאחר 4 שנים.
בזמנו ניסיתי לחפש כרזה או מודעה של מפ"ם  על מות סטלין, עם המילים "שמש  העמים". לא מצאתי, וההסבר שקיבלתי ממומחים הוא, שאחד מראשי מפ"ם (ייתכן שיעקב חזן) השתמש בביטוי הזה באחד מנאומי ההספד והצער על מות "החם הגרוזיני", כפי שכינו אותו אלתרמן ואחרים.

בידידות,
מוטקה נאור

תגובה

מוטקה ידידי,

בדקתי ואתה צודק. מישהו הוסיף את הכתובת לכרזה. אבל תסכים עמי שטכנית זה אולי זיוף אבל משקף בדייקנות את רוח הכרזה ויתר פרסומי מפ"ם באותה תקופה.

שיר פרודי על ניצולי השומר הצעיר