גירסה ראשונה 2005 גירסה מעודכנת אוקטובר 2015

הגירסה הנוכחית יוני 2015 מוקדשת לאיווט ליברמן

מדוע יש מחסור בעגבניות, בבשר ובעופות בסוכות תשע"ו  *  מדוע מחירי הדירות מוסיפים לעלות למרות כל התכניות הגאוניות לעצירת מחיריהן * מדוע חפירת רכבת תחתית בישראל אורכת שש שנים ובסין באותה עת בונים עשר ערים? * מדוע הצבא החזק במזרח התיכון אינו מצליח לחסל כנופיות של ילדים זורקי אבנים? * חלק מהתשובות ניתן למצוא בעיקרון הפיטרי

פשפש

" העיקרון הפיטרי"  קובע שבראש הפירמידה יושבים אנשים שהגיעו לרמת אי הכשירות שלהם. אבל כאן מגיעים לתפקידים הבכירים אנשים שלא הוכיחו יכולת באף רמה. 

 בסוף שנות החמישים חיבר חיים חפר את הפזמון " איך הפשפש עלה למעלה" . בפזמון תאר חפר פשפש, שנולד בפרוות עכבר, אך שאף להתקדם בחיים. הוא עזב את העכבר ועבר לכלבלב. חיי כלב לא סיפקו אותו והוא שאף לעלות עוד ועוד. הוא עבר מן הכלבלב אל החמור ומן החמור על הסוס.

" וכך עלה עלה עלה

עד שהגיע לממשלה"

וכיצד הצליח הפשפש במסע הקידום שלו?

משיב חפר בפזמון:

" תמיד תגידו יס

ואז תצליחו לטפס

חיים חפר לא אמר אז למי התכוון, אך כל המדינה ידעה כי התכוון לשמעון פרס וכולם צחקו.

למי התכוון חיים חפר

לפני כמה  שנים נשאל חיים חפר בראיון עיתונאי על השיר הזה.

אלה היו השאלות והתשובות.

שאלה: בסוף שנות ה-50 כתבת את השיר "איך הפשפש עלה למעלה", אומרים שזה על שמעון פרס. ההגדרה תקפה?

חפר: "תראה, הוא כבר היה מאז ראש ממשלה וזה משהו אחר, אבל ראשיתו היתה כזאת. הוא לא היה לוחם במלחמה, למרות שהיה איש צעיר. המון נערים בגילו יצאו למלחמה והוא לא. רק סיכסך וחתר. יש לי אנטיפתיה אליו. תראה, עכשיו הוא שוב אומר: 'זה לא עניין אישי, אני רוצה שלום'".

ובכל זאת, למה השנאה כל כך עמוקה?

"נכון שיש פה חארות לא פחות ממנו, אבל הוא היה החרא בדרגה הכי גבוהה. אבל, תדע שלא כתבתי את השיר עליו. כשאמרו שזה הוא, לא עמד בי הכוח להתנגד לעם שראה ב'פשפש שעלה למעלה' את שמעון פרס".

"העקרון הפיטרי" במהדורה החדשה

פשפשים שעלו למעלה

במרוצת השנים למדנו לדעת שזה בכלל לא מצחיק. בזמנו שמעון פרס היה " פשפש" יחיד שקפץ לממשלה. כיום ממלאים " פשפשים" אומרי הן לא רק את כסאות השרים. הם מכהנים כשגרירים, מנכ"לים ואלופים. הם מכתיבים את אורחות חיינו במערכות החינוך, הבריאות, הביטחון, התחבורה, המשפט ועוד.

כיצד מצליחים חסרי כשרון רבים כל כך להגיע לעמדות כוח שבהן כולנו תלויים?

תריסים בגובה אחיד

התופעה איננה ישראלית, היא אוניברסלית. את ההסבר לתופעה נתן ד"ר לורנס ג. פיטר בספרו הידוע " העיקרון הפיטרי" , שהופיע בארצות הברית בשנת 1969. הזפר הופיע בתרגום אהרון אמיר בשנת 2009 ובאחרונה יצא במהדורה חדשה באותו תרגום עם תוספת מבוא.

 פיטר מספר כי בילדותו לימדו אותו כי " האנשים למעלה יודעים מה הם עושים" . כשבגר החל קריירה בהוראה וגילה כי מה שלמד לא מתאים למציאות. מנהל בית הספר שלו דאג שתריסי כל החלונות יהיו בגובה אחיד; שלא ידרכו על ערוגות הוורדים; שיהיה שקט בכיתות; שכל הטפסים ימולאו בזמן. הדבר האחרון שעניין אותו היה חינוך.

תחילה חשב פיטר שנתקל במקרה חריג, או שרק מערכת החינוך סובלת מאיזה ליקוי פנימי. עד שנתברר לו כי זו תופעה כללית – לא יוצלחים מכהנים בתפקידי מפתח בכל התחומים. הוא חזה במו עיניו בגשר באורך קילומטר שהתמוטט. בעיר שנבנתה באזור הנשטף מדי פעם על ידי נהר גדול. במוצרים עתירי הון ועבודה המתפרקים לאחר שימוש ראשוני. במפקדים צבאיים המובילים גייסות לאבדון.

מה קרה לגורודיש

פיטר הקדיש שנים למחשבה ולמחקר עד שראה לפתע את האור וניסח את העיקרון הקרוי על שמו. העיקרון הזה, פשוט אך גאוני, מנוסח במילים הבאות:

" במערכת היררכית, כל עובד מתקדם עד לרמת האי-כשירות שלו" .

הדוגמא הפשוטה ביותר היא מן ההיררכיה הצבאית. קצין זוטר מצליח בתפקידו ועולה בסולם הדרגות: סגן, סרן, רב סרן, סגן אלוף, אלוף משנה, תת אלוף וכו". כל תפקיד שהוא ממלא בהצלחה מעלה אותו לדרגה ולתפקיד גבוהים יותר. עד שהוא מגיע לתפקיד שהוא מעל ליכולתו ושם הוא נתקע וגורם לנזקים אדירים.

הדוגמא המפורסמת ביותר בצה"ל היא של האלוף שמואל גורודיש, שהיה קצין מצטיין עד שהגיע לתפקיד אלוף פיקוד דרום במלחמת יום הכיפורים והיה בין האחראים הראשיים לאסון.

גשר המכביה והטרור

מי שמסתכל על המציאות שלנו בעיניים של העיקרון הפיטרי מבין פתאום מדוע התמוטט גשר המכביה, מדוע קרסו אולמי ורסאי, מדוע הגענו בחינוך לדרגה של עולם שלישי (למרות שההשקעה בחינוך בארץ היא מהגבוהות בעולם), מדוע אנחנו חסרי אונים מול הקטל בדרכים, מדוע נכשלנו בחיסול הטרור הערבי, מדוע הלכה אומה שלמה בעיניים עצומות אל תהום ההתנתקות.

מבחינת העיקרון הפיטרי אנחנו ככל העמים. עקרון הקידום לדרגת אי הכושר מעמיד בצמתי החלטה מרכזיים של המינהל אנשים שהגיעו לדרגת אי הכשירות שלהם.

בלי שום כישורים

אך לנו יש תוספת ייחודית לעיקרון הפיטרי. המערכת הפוליטית גורמת לכך שגם מי שמגיע לדרגת אי הכשירות איננו נתקע אלא ממשיך למעלה לדרגות החלטה יותר גבוהות. וגרוע מזה: רבים מגיעים למעמדם בלי שהוכיחו יכולת כלשהי בדרגות קודמות. הדוגמא הבולטת ביותר היא אולי שר החוץ סילבן שלום. התפקיד היחיד אולי שמילא בזכות כישוריו היה יו" ר אגודת הסטודנטים באוניברסיטת בן גוריון. כל תפקידיו האחרים היו טיפוס בהיררכיה מכוח מעמדו הפוליטי: מדירקטור במפעלי ים המלח ועד יו" ר מועצת המנהלים של חברת החשמל ושר האוצר.

מה למשל הכשיר את שרת החינוך לימור לבנת לתפקידה? עיון בתולדות החיים שלה מגלה כי זה כולל שורות ספורות בלבד. מקצועה של לימור לבנת באתר הכנסת מוגדר כפרסומאית ומגילת חייה כוללת תפקידי סמלת סעד בצה"ל. והרשימה ארוכה. מה הכשיר את יאיר לפיד להיות שר אוצר? ומה הכשיר לאותו תפקיד את השר הנוכחי כחלון? ואם תבדקו היטב תוכלו לשאול אותה שאלה לגבי רוב השרים המנכ"לים והאנשים הקובעים ומחליטים בכל הדרגות. שורה ארוכה של מקבלי החלטות גורליות שכל ימיהם בילו בעסקנות פוליטית.

כתוב מחקר המוכיח שלישראל אין זכות קיום * אתה תוזמן להופיע על כל במה ומאמריך יפורסמו בכתבי עת בכל העולם * איך הפך ד"ר אילן פפה לחסין פיטורים מאוניברסיטת חיפה * פרופסור יואב גלבר: " הוא התגייס לשרות התעמולה הפלסטינית בגלוי ובלב שלם" * בעקבות העבודה של תדי כץ גילו גם הפלסטינים שהיה טבח בטנטורה

רבים חושקים בקריירה אקדמית. הם רואים רק את הזוהר שבקריירה: מישרה של 8 שעות הוראה בשבוע (ובדרגים גבוהים אף פחות מזה), שנת שבתון, נסיעות לחוץ לארץ, הופעות בתקשורת, פרסים, תהילה, שכר, מענקים, מלגות ומה לא.

אלה שנועדו מטבעם לקריירה כזו יודעים כי זו כרוכה בעבודה מפרכת, בלחץ אינסופי להוכיח עצמך בפרסום מאמרים וספרים. בלחץ של תלמידים וחברים למקצוע. בנסיעות מייגעות לכינוסים. והמסלול קביעות ארוך: תואר דוקטור ופוסט דוקטוראט, מרצה, מרצה בכיר, פרופסור, פרופסור חבר, פרופסור מן המנין.

רק מי שמגיע לדרגת מרצה בכיר עשוי לקבל קביעות על ידי ועדה מיוחדת. אך לא כל אחד זוכה, גם אם עלה לדרגת פרופסור. הוא צריך להוכיח עצמו שוב ושוב פרסומים אין קץ.

אילן פפה.שיטת הקידום רשומה על שמו

אבל יש דרך קצרה להגיע לקביעות. אפשר לקרוא לה שיטת אילן פפה. כל מה שעליך לעשות הוא לכתוב שישראל היא מדינת אפרטהייד, שהיא מדכאת את הפלשתינאים, שאין לה בכלל זכות קיום. תמיד יימצא כתב עת בינלאומי שיפרסם את מאמריך. בכל כינוס מדעי (או " מדעי" ) תוזמן כאורח כבוד. והחשוב ביותר: ברגע שתאומץ על ידי הקהילה המדעית האנטי ישראלית בעולם יש לך תעודת ביטוח נגד פיטורין.

עובדה. ד" ר אילן פפה – שהאיץ את חרם מרצי האוניברסיטאות בבריטניה על ישראל – הוא בעל חיים מוגן. ונשיא אוניברסיטת חיפה, פרופסור אהרון בן זאב, במקום לשלוח לו מייד מכתב פיטורין מכריז כי על פפה להתפטר.

ואילו פפה – כמו מקצוען המחזיק בני ערובה – אומר : " המרצים בבריטניה מנסים להגן עלי" . ועוד הוא מבטיח כי אם רק יחזירו את התואר לסטודנט תדי כץ – שכתב עבודה שנפסלה על טבח שלא היה בטנטורה – יבוטל החרם.

על משנתו של פפה ורמתו המדעית כותב אחד ההיסטוריונים החשובים של התקופה, פרופסור יואב גלבר: " במאמריו האחרונים (ויתר פפה) לגמרי על המסכה האקדמית והתגייס לשרות התעמולה הפלסטינית, בכתב ובעל פה, בגלוי ובלב שלם" .

משנתו של פפה

כמה ציטוטים מתוך הרצאה שנשא פפה לפני חודש בנושא " האידיאולוגיה הציונית" , יש בה כדי ללמד עם מי יש לנו עסק.

• בשנת 1922 קבוצה של מתיישבים יהודים ממזרח אירופה הקימה מדינה שבדרך, על כידונים בריטים, וקיוו כי ישמרו מובלעת " לבנה" בלב העולם הערבי.
• השואה דלדלה את מאגר היהודים הלבנים. המנהיגות היהודית המזרח אירופאית החליטה לייבא כמיליון יהודים ערבים והעבירה אותם תהליכי דה-ערביזציה.
• אם המובלעת הפוסט קולוניאלית האירופאית האחרונה תיפול בחרב (ולא תתפרק מרצון ותהפוך למדינה שוויונית ואזרחית), היא תוחלף על ידי משטר של נקם, לאומנות וקיצוניות דתית.
• כאשר התרחיש הבלתי נמנע הזה יקרה, חשבון העוולות יהיה כה ארוך וכבד, עד כי יהיה זה בלתי אנושי לדרוש מתינות (מצד הערבים כלפי הישראלים).
• מי שתומך כיום בזכות השיבה, תמיכה מלאה, מאמין שהחלון (של פתרון בדרכי שלום) עודו פתוח. מי שמבין זאת יודע את הפער בין עוצמת הפשע שבוצע בשנת 1948 לחולשת תאוות הנקם הפלסטינית.
• ללא הכרה ישראלית בזכות השיבה ומימושה בצורה שתתקבל על דעת הפליטים, כל ניסיונות הפיוס יתמוטטו, כפי שאכן כבר ארע בתהליך אוסלו.

ועל הרצאות כאלה מקבל ד" ר פפה משכורת מן המיסים שאנחנו משלמים.

אך אנו עוסקים בקריירה אקדמית ופרשת טנטורה היא דוגמא טובה לכך.

הטבח שלא היה בטנטורה

הפרשה החלה בשנת 2001. השמחה שרתה אז במעונם של ההיסטוריונים החדשים.  תדי כץ, תלמיד לתואר שני בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון  באוניברסיטת חיפה, כתב עבודת גמר שבה נעץ עוד מסמר בארון טוהר הנשק של הציונות. הוא גילה טבח שביצעו כביכול חיילי גדוד 33 של חטיבת אלכסנדרוני בתושבי טנטורה, במהלך מלחמת השחרור. בעבודה נכתב כי לאחר שנכבש הכפר (שלחוף הים, בין נתניה לחיפה) טבחו חיילי היחידה 150 עד 200  אזרחים לא חמושים מתושבי הכפר. העבודה התבססה ,לדברי מחברה, על עדויות מוקלטות של תושבי הכפר לשעבר ושל לוחמי אלכסנדרוני. היא נבדקה על ידי המנחים והסטודנט המצטיין  קיבל ציון 97.

ותיקי החטיבה שראו עצמם נפגעים מן הפרסום החליטו להגיש תביעת דיבה על סך 1.1 מיליון ש"ח נגד מחבר העבודה ונגד אוניברסיטת חיפה.  בתביעה, שהוגשה באפריל 2002,  באמצעות עורך דין גיורא ארדניסט, נאמר כי  המחבר הוציא את דיבת התובעים רעה וכי הוא ציטט  את העדויות של תושבי הכפר בצורה מגמתית ושיקרית כדי לחזק את התאוריה של הטבח. עוד נאמר בתביעה כי החוקר לא טרח לבקש את תגובתם של  קצין המבצעים ומפקד גדוד 33 של חטיבת אלכסנדרוני שפיקדו על הכיבוש.

במהלך הדיון בבית המשפט, הושמעו ההקלטות עליהן התבסס מחקרו של טדי כץ.  לטענת פרקליט התובעים  הציטוטים שמביא תדי כץ בעבודתו אינם  תואמים את אלה שבקלטות.

בעקבות הגשת התביעה הגיעו פרקליטי הצדדים להחלטת פשרה בה נאמר כי טדי כץ יפרסם על פני חצי עמוד  בשני עיתונים יומיים את ההודעה הבאה:

"לאחר ששבתי ובדקתי את הדברים , ברור לי מעל לכל ספק כי אין כל יסוד לטענה  שבוצע בטנטורה  הרג של אנשים, לאחר כניעת הכפר על ידי לוחמי אלכסנדרוני, או על ידי כוח אחר מהיישוב העברי. הדברים שנכתבו על ידי הובנו כנראה שלא כראוי, שכן לא התכוונתי לומר שהיה טבח בטנטורה. הנני מאמין לאנשי חטיבת אלכסנדרוני, אשר הכחישו דבר הטבח מכל וכל. אני מביע את התנצלותי בפני כל לוחמי החטיבה ובני משפחותיהם".

עוד בטרם קיבל הסכם הפשרה אישור של בית המשפט ביקש כץ לחזור בו. הוא טען כי חתם על הסכם הפשרה ברגע של חולשת הדעת,  כשהיה נתון ללחץ בני משפחתו לסיים את ההדיינות המשפטית הפוגעת בבריאותו.

שופטת בית המשפט המחוזי דרורה פלפל  דחתה את בקשתו של כץ והסכם הפשרה קיבל תוקף של פסק דין.

טנטורה בעיניהם של הפלסטינים

עד פרשת תדי כץ לא ידעו הפלסטינים  שטבחו בהם בטנטורה. אחרי ההתפוצצות הפרשה הם החלו לעשות בה שימוש תעמולתי  רב.

אני עוקב בקביעות אחר המתפרסם ב"אתר הזיכרון הפלשתינאי" . ממעקב זה אני למד כי טנטורה הפכה בעקבות התפוצצוץ פרשת טדי כץ לזירת טבח. כבר כתבתי כאן שהאתר הזה עשוי לעילא ולעילא גם מבחינה טכנית וגם מבחינת התוכן. בפרק על טנטורה יש – כמו בפרקים על כל ישוב בארץ – פרוט של האוכלוסייה שהייתה במקום לפני בריחת הערבים, תאור הטבע והנוף וכן עדויות (חדשות) על הטבח כביכול ועל החיים בכפר.

בספר האורחים של האתר מצאתי את המכתב הבא: " אני פלסטיני המתגורר בכפר פרדיס לא הרחק מטנטורה… טנטורה נגנבה מאתנו ב-1948 אבל אנחנו נחזור אליה בשנת אלפיים ו…" . כך כותב ערבי ישראלי.

באתר שפע של תמונות מטנטורה בעבר ובהווה. התמונות הישנות מציגות כפר דייגים קטן ועלוב למראה. התמונות החדשות (המסופקות לאתר על ידי ישראלים וערבים ישראלים) יותר אטרקטיביות והן כוללות אתרים ארכיאולוגיים וצילומי נוף יפים. למפעילי האתר יש בעיה עם הצגת העבר הפלסטיני. כל התמונות הישנות גרועות מבחינה טכנית ומציגות מציאות עלובה. הפעם מצאו מציאה גדולה: מבנה ענק המתואר כ" שרידי מבצר שהישראלים הפכו למוזיאון" . מתברר שזה צילום בנין המזגגה שבנה הברון רוטשילד בשנת 1891. מנהל המפעל היה מאיר דיזינגוף, שלימים היה לראש העיר תל אביב. המפעל ייצר בקבוקים ליין ומנורות נפט, אך בשל חוסר ניסיון של העובדים לא עמדה תוצרתו במבחן והמפעל נסגר. כיום נמצא המבנה בתחום קיבוץ נחשולים והוא משמש מוזיאון לתיעוד הממצאים הארכיאולוגים התת-ימיים שנמצאו באזור.

המזגגה (ויקישיתוף)

השרידים הארכאולוגיים שמציגים הפלשתינאים כאילו היו בעלי המקום מדורי דורות הם שרידי העיר המקראית דור הסמוכה לטנטורה. לאחר כיבוש הארץ בידי יהושע נפלה דור בחלקת חצי שבט מנשה, אך הוא לא הצליח להוריש את יושביה שהיו בני שבט מאיי הים, שבאו לארץ עם הפלשתים. לאחר שדוד הכניע את הפלשתים נכללה כל נפת דור בממלכה הישראלית.

במהלך הדורות עברה העיר כיבושים רבים – תגלת פילאסר האשורי, ממלכת צידון, אלכסנדר ינאי, פומפיאוס ועוד.

איך גילו הערבים את " טבח טנטורה"

כתבתי כאן כי ממעקב אחר אתר הזיכרון הפלסטיני למדתי לדעת כי עד לפרסום פרשת עבודת המאסטר של תדי כץ מאוניברסיטת חיפה, הערבים עצמם לא ידעו על טבח כלשהו שהיה בטנטורה.

עתה קיבלתי ביסוס אקדמי למסקנה זו מיואל אליצור תושב עופרה. וכך הוא כותב:

" אישור לקביעתך שלפני תדי כץ לא טען שום ערבי שהיה טבח בטנטורה, אני מוצא בספר "בלאדנא פלסטין", מאת מצטפא מראד אלדבאע". זוהי אנציקלופדיה גיאוגראפית של ארץ ישראל ב-11 כרכים, שנכתבה בבירות בשנות הששים ואילך.

" המחבר, פליט מיפו, מספר במבוא שכתב מהדורה קודמת לפני 1948 ונאלץ להשליכה לים, כאשר הספינה שבה נמלט מיפו עמדה לטבוע ורב החובל דרש להשליך את כל המטען לים.

" האנציקלופדיה כוללת מידע מקיף על כל הכפרים והחורבות בארץ, וכן חומר מכתבי גיאוגרפים מוסלמים. זהו חיבור אנטי-יהודי ואנטי ישראלי קיצוני. ישראל נקראת כאן "האויב", הקמת המדינה "נכבה" ותקופת המנדט נקראת "התקופה הבריטית השחורה".

" אני משתמש במהדורת צילום שיצאה בכפר קרע שבנחל עירון ב-1991. מהדורה זו השמיטה את הפתיח של הספר שהוכתר "אין מנוס מהשמדת ישראל". האנציקלופדיה כוללת מידע מלא מהצד הערבי על כל קרב שהיה במהלך מלחמת השחרור והכותב כמובן מאשים את היהודים בכל.

" בדקתי את המידע על טנטורה (כרך ב/7, עמ" 610-605). יש כאן מידע רב על המקום ותלאותיו מימי נפוליון, גודלו, מספר תושביו במפקדי אוכלוסים שונים, בית הספר שנוסד בו לבנים ולבנות וכו'. החלק הקצר והלקוני ביותר עוסק בחורבן הכפר – שלוש שורות בסוף. וכך נאמר שם: "האויבים החריבו את הכפר טנטורה, לאחר שהוציאו את תושביו ממנו, והקימו על הריסותיו את יישובם "דור" – Dor בשנת 1949 לספירת הנוצרים"" .

עד כאן דבריו של יואל אליצור.

עלילות אלכסנדרוני

חטיבת אלכסנדרוני היתה אחת מחמש החטיבות שהוקמו בתחילת מלחמת העצמאות. שמה ניתן לה על שם נחל אלכסנדר שבתחום פעולתה.  תחום הפעולה של החטיבה  היה  במרחב התיכון, מרמת-גן  עד זכרון יעקב. החטיבה נטלה חלק בשורה של קרבות עקובים מדם והשתתפה בכמה מן המבצעים הגדולים של צה"ל במלחמת השחרור: מבצע נחשון לפריצת הדרך לירושלים; קרבות משמר העמק; קרבות לטרון (בהם סבלה היחידה אבדות כבדות); כיבוש ראש העין והשתלטות על מקורות המים שסיפקו מים לירושלים ועוד.

ביום בו כבשה היחידה את טנטורה הגיע כוח עיראקי לשכם, פתח בהתקפה לעבר מישור החוף, במטרה לבתר את המדינה. חיילי אלכסנדרוני יצאו לקראת העיראקים והצליחו להדוף אותם.

ההיסטוריונים החדשים

כאן מן הראוי לחזור ולהזכיר את הספר  "פיברוק ההיסטוריה הישראלית", פרי עטו של אפרים קארש, שהופיע גם בתרגום עברי.

קארש הוא פרופסור וראש התוכנית ללימודים ים תיכוניים בקינג'ס קולג' שבאוניברסיטת לונדון וכן שימש חוקר במרכז למחקרים  אסטרטגיים בלונדון. הוא חיבר שמונה ספרים וכמאה מחקרים אקדמיים העוסקים בנושאי המזרח התיכון.

קארש בדק אחד לאחד את התיעוד המובא בספרו של בני מוריס על היווצרות בעיית הפליטים הערביים. על הספר כותב קארש:  "לתדהמתי גיליתי  שאין – ולו מסמך בודד – בסוגיה זו, שצוטט על ידי מוריס מבלי שנעשה בו 'שכתוב יוצר' כזה  או אחר, המעוות לחלוטין את כוונתו המקורית"?

ולא רק בני מוריס. "לאחר בדיקת התיעוד בו השתמשו הבולטים שב'היסטוריונים החדשים', כמו גם בדיקת אותם המקורות  שהסתירו במכוון מקוראיהם, התברר לי מעל לכל ספק שמוריס אינו חריג, אלא חלק בלתי נפרד מקבוצה לא קטנה של אקדמאים,

השקועים במלאכת שיכתוב ההיסטוריה הישראלית על פי דפוס שהוא פרי רוחם, ושכל קשר בינו לבין המציאות ההיסטורית מקרי בהחלט".

קראש מדגיש שלא מדובר כאן בחילוקי דעות פרשניים לגבי מסמך זה או אחר. אף לא בקריאה שונה של תיעוד המושפעת מרוח הזמן והמקום. "המדובר הוא בסילוף מודע של תיעוד היסטורי, במטרה ליצור תמונה שקרית של מציאות היסטורית מסוימת".

===========================================

ראהגירסה נוספת: כך הומצא הטבח שלא היה בטנטורה

====================================================

כיצד העלימה העיתונות הנריטית את השואה

מאמר זה והבאים אחריו הועברו לפוסט הסמוך (ראה חץ למעלה)

גירסה מעודכנת ומורחבת של מאמר זה ראה

http://www.zeevgalili.com/?p=1765

גירסה אנגלית מורחבת ומעודכנת של מאמר זה ראה:

http://www.zeevgalili.com/english/?p=201#more-201

גירסה עברית מעודכנת עם צילומים

http://www.zeevgalili.com/?p=1765

במהלך הריסת בית בוירצבורג שבגרמניה נתגלו כ- 1500 מצבות של בית קברות יהודי בן 850 שנה * המצבות מספרות את סיפור הדמים של קהילה מפוארת שנטבחה שוב ושוב עד השואה * ולא הרחק משם מצבה של גר צדק, אברהם בן אברהם פון מנשטיין * ויהודה עמיחי כתב מול רסיס מצבה עתיקה שעליה " אמן" : " כולנו בני אברהם"

בבית הקברות היהודי החדש בעיר וירצבורג שבגרמניה נמצאת מצבה, שעליה הכתובת הבאה:

פ" נ

הרוזן אברהם בן אברהם פון מנשטיין

גר צדק זצ" ל התגייר כמבוגר

איש צדיק בן תורה בעל צדקה

נולד ח" בסיון בשנת תרס"ט

נפטר כ" א בטבת תש" ד כאיש יהודי

אחר הועבר לקבר ישראל בכבוד רב

א" דראש חדש תמוז בשנת תש" ל

להמשיך לקרוא ←

שלושה ראשי ממשלה החליטו החלטות היסטוריות – בן גוריון, בגין ורבין * הם היו נקיי כפיים וללא רבב ולמרות המחלוקות נהנו מאמון ציבורי * הפעם מוביל את המדינה להחלטה קורעת לב, ראש ממשלה שנוי במחלוקת שצל כבד מעיב על התנהלותו הציבורית ועל האמון בו

כמו הילד בבדיחה שהתפלל על מיטתו " אלוהים תעשה שלונדון תהיה בירת איטליה" , אני מוצא עצמי מהרהר בשאלה מה היה קורה אילו.

מה היה אילו היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, היה מקבל את ההמלצה של פרקליטת המדינה, עדנה ארבל, ומעמיד לדין את אריאל שרון באשמת שוחד.

לפי עדנה ארבל קיבלו שרון ובנו גלעד, שוחד וטובות הנאה בשווי של מיליונים. בתמורה, לפי אותה טיוטה, פעל שרון לקדם את ענייניו הכלכליים של דודי אפל במיזם האי היווני ובהפשרת קרקעות.

על ההמלצה של ארבל חתמו גם המשנה לפרקליטה לעניינים פליליים, עורכת הדין נאווה בן אור, וכן ראש אגף החקירות במשטרה, ניצב משה מזרחי.

היום – על רקע איומי הקסאם, הבטחות ההודנה והמולת ההתנתקות – כבר שכחנו. ונדמה כי גם מערכת אכיפת החוק שכחה את סיריל קרן. ואם לא שכחה היא לפחות לא מזדרזת. וגם חקירת הכספים שקיבלה או לא קיבלה משפחת שרון מנמרודי לא נראית כעומדת בראש סדר העדיפויות. ומה בנוגע לכתב האישום של דודי אפל על מתן שוחד בלי מקבל שוחד? ומה בדבר העמותות של עומרי שרון שאבא שלו לא ידע עליהם?

אחד ממקורביו של יצחק רבין סיפר לי השבוע כי ניסה להניא את רבין מפרישה מממשלתו הראשונה בעקבות חשבון הדולרים של לאה רבין. הוא אמר לרבין: הרי מדובר בעברה לא חמורה של אשתך. איש לא מצפה שתתפטר.

תשובתו של רבין הייתה: אנשים יגידו שאם אני לא יודע מה נעשה אצל אשתי, איך אני יכול לנהל מדינה?

אם שרון לא ידע מה עשה בנו עומרי וכמה כספים קיבל בנו גלעד ותמורת מה, כיצד הוא יכול לנהל מדינה?

בתולדות מדינת ישראל היו שלושה ראשי ממשלה שהכריעו הכרעות היסטוריות שנויות במחלוקת: דוד בן גוריון ( הכרזת המדינה, " הבכיה לדורות" והנסיגה ב-56 מ" מלכות ישראל השלישית" ); מנחם בגין ( אלטלנה, הסכם השלום עם מצרים, עקירת חבל ימית) ויצחק רבין (הסכם אוסלו).

המשותף לכל השלושה הוא שהיו נקיי כפיים וללא רבב. עכשיו עומד בראש המדינה אדם שנוי במחלוקת, החותר להכרעה העלולה לקרוע את העם כשהוא עצמו חשוד בכך שאיננו נקי מרבב.

=============================================

הבנקים כטמיון

אמא שלי הייתה אשה חסכנית. היא נהגה לשמור את הגפרורים המשומשים בקופסא מיוחדת והשתמשה בהם כדי להבעיר אש מאש. כך חסכה את מחירו של גפרור אחד. היא תפרה שמלות לאחיותיי והטליאה טלאים בגרביים. הקפידה לתקן כל חפץ ולא לזרוק מאומה.

ממנה למדתי שיש לחסוך ליום סגריר. כסף, אמרה אמא, לא שומרים בבית אלא בבנק. זה המקום הבטוח לשמור חסכונות.

ימתקו לה רגבי אדמתה. אך העצה הזו לא הוכיחה עצמה. הבנק איננו המקום הבטוח לשמור את חסכונותיך.

קופסאות חסכון

גיליתי זאת בגיל די צעיר. אחרי קופסת החסכונות שאבדה או נגנבה פתחה לי אמא חשבון חסכון לילדים באחד הבנקים. היו אז חשבונות חסכון מסוגים שונים – דן חסכן, תיבת נח, נוער חוסך, פילון ועוד. הבנקים חילקו קופסאות מיוחדות ששימשו קופות חסכון. כל שבוע הייתי מכניס לקופסא כמה מטבעות ואחת לחודש הלכתי עם אמא, לבוש בגדי חג, אל סניף הבנק. כאן פתח הפקיד את הקופה במפתח שבידו, ספר את המטבעות והדביק בפנקס החסכון שלי בולים בהתאם לסכום שחסכתי. קיוויתי שבדרך זו יעלה בידי לחסוך לקניית אופניים או מצלמה.

לא אופניים ולא נעליים. פנקס החיסכון אמנם הלך ותפח מרוב בולים שהודבקו בו, אך את הכסף שחסכתי לא קיבלתי מעולם. לא הבנתי מדוע בדיוק אי אפשר להוציא את הכסף, אך הסבירו לי שיש כל מיני תנאים לגבי מועד שחרור הכספים.

חיכיתי חיכיתי וכלום. עברנו דירה לעיר אחרת, הפנקס התגלגל לאן שהתגלגל ומעולם לא ראיתי את הכסף שחסכתי. איני יודע כמה כסף היה שם במושגים של היום. אולי חמישים שקלים. אולי מאה שקלים. אבל בהתחשב בעובדה שכבר עברה חצי מאה מאז, אני משתעשע מדי פעם ברעיון שאולי באיזה מקום ממתין לי אוצר שיאפשר לי טיול מסביב לכדור הארץ. פקיד בנק יצלצל לביתי ויודיע: מר גלילי יש לך אצלנו סכום כסף גדול העומד לרשותך. הריבית וההצמדה הפכו את החסכון שלך לסכום נכבד מאד. אני עדיין ממתין.

הכסף יורד לטמיון

במרוצת השנים למדתי כי הבנקים הם כמו אוצר המלך הנקרא בעברית טמיון. כסף ההולך לטמיון, הוא כסף שאיננו חוזר לבעליו. כשבגרתי למדתי לדעת שמן הבנק מקבלים פחות ממה שמפקידים. בדף החשבון מופיעים חיובים המוסברים בראשי תיבות של תורת הנסתר. החלפתי כתובות, עברתי ערים ופתחתי בימי חלדי תריסר ואולי שני תריסרי חשבונות בבנקים. בכל פעם שבאתי להיפרד מן הבנק הציע לי הפקיד באדיבות להשאיר כמה שקלים בחשבון. לא כדאי לסגור אולי תחזור אלינו. פעם זה היה חמש לירות במרוצת הזמן חמישים שקלים ויותר. מעולם לא חזרתי לבנק שעזבתי ומעולם לא טרח אותו בנק לחפש אותי כדי להחזיר לי את הכסף שהשארתי. לאחד הבנקים היתה חוצפה להודיע לי כי החשבון הפתוח, בו השארתי כמה עשרות שקלים, חויב בינתיים בעמלות שיצרו אוברדראפט נושא ריבית ותבע ממני להוסיף ולשלם לו.

אני יכול להוסיף ולספר עשרות סיפורי עושק קטנים וגדולים אשר כל אזרח התנסה בהם. למשל תכניות חיסכון שפתחתי לילדיי לפני שנים וכשהגיע מועד פירעונם לא נשאר מהם כלום. כי למזלי הרע מועד הפירעון היה בשנות האינפלציה של ארידור. הכסף היה אמנם צמוד. אך לפי תנאי התכנית ניתן הכסף רק חודש לאחר מועד הפירעון. ואלה היו חודשים של עשרות אחוזי אינפלציה וכל הרווח של החיסכון היה כלא היה.

היתה לי תכנית חסכון אחת לצעיר בניי, שמועד הפידיון שלה לא חל בשנות אינפלציה. מי עוקב אחר מועדי פידיון של תכניות הנמשכות שנים? הגיע המועד והבנק לא טרח להודיע לי. הוא העביר את הכסף לחשבון שעליו הריבית אפסית ושם הוא שכב חודשים רבים עד שגיליתי זאת והקמתי צעקות.

ושני סיפורי ירושה קטנים. כשנפטר אבי הוא הותיר בחשבון הבנק שלו סכום קטן. הורי לא הותירו רכוש שחייב הוצאת צו של בית משפט לחלוקתו. והסכום שנותר בחשבון הבנק לא הצדיק את ההוצאות הכרוכות בצו ירושה. הבנק דמם והכסף נכנס לטמיונו.

ופרשה אחרת. לאחר פטירת הורי רעייתי מצאנו בין ניירותיהם מניות של " בנק זרובבל" . לא שמענו בכלל על קיום בנק כזה אבל לפי הסכום שבו נרכשו המניות לפני שנים רבות קיווינו שנפל לידינו אוצר גדול. פניתי לבנק ישראל ושאלתי מי הוא היורש של בנק זרובבל. מסרו לי שם של בנק שרכש בזמנו את הבנק. שאלתי כמה שוות המניות שבידנו והשיבו לנו: 10 אגורות. והוסיפו בדיחה: " זה מתאים להדבקת טפטים על הקיר" .

עושק נספי השואה

ומן הגניבות וההונאות הקטנות לגניבות הגדולות. רבים שכחו שהבנקים שהציגו עצמם כ" חמצן של המדינה" הוליכו שולל את כל הציבור בתקופה בה הריצו את המניות, פשטו את הרגל ועברו לבעלות המדינה. התהליך הזה עלה לאוצר המדינה, כלומר לכל אחד מאיתנו, כ-8 מיליארד דולר.

ובימים אלה נחשפה הפרשה החמורה מכל: העלמת כספיהם של נספי השואה. שישים שנה לאחר תום מלחמת העולם השנייה נחשף סוף סוף שהבנקים הישראליים (כמו גם בנקים רבים בשוויצריה ובבריטניה) העלימו כספים שהופקדו על ידי יהודים שניספו בשואה. ומי מחזיק בעיקר החשבונות של הנספים? הבנק הציוני – בנק לאומי לישראל.

הבנק הוקם ב-1902 כחברה בת של " אוצר התיישבות היהודים" ונועד להיות המכשיר הכספי של ההסתדרות הציונית. הסניף הראשון הוקם ביפו ב-1903 ומאז הלך והתרחב עד שהיה לבנק הגדול והמרכזי של המדינה שבדרך. עם הקמת המדינה ניתנה לבנק הסמכות להיות הסוכן הכספי של המדינה והוא הנפיק את שטרות הכסף הראשונים.

לפי מסקנות ועדת החקירה הפרלמנטרית שחקרה את נושא החשבונות הנעלמים של נספי השואה חייב הבנק לנספים וליורשיהם 307.5 מיליון שקלים.

==============================================

הכשר משפטי לניבול פה

עבר לפוסט הבא

============================================

יאנוש קורצ"אק מאיבן גבירול

לפני כשנה טיילתי ברחוב איבן גבירול בתל-אביב ולקראתי פסע גבר בגיל העמידה, שלפי שפת הגוף שלו ביקש למכור לי משהו. השתמטתי ממנו והמשכתי הלאה. אך משהו במראה פניו עורר את סקרנותי וחזרתי לאחוריי. הסתכלתי בו ונדהמתי: האיש נראה ממש כמו יאנוש קורצ"אק, המחנך היהודי הדגול שהלך מרצונו אל המשרפות עם ילדי בית היתומים שניהל בוארשה.

האיש קרא את מחשבותיי. " יאנוש קורצ"אק?" אמר כשואל, במבטא רוסי כבד. הוא אכן ביקש למכור תקליטורים. קניתי שניים, האחד שירים ביידיש והשני איזו סימפוניה לא מוכרת. התייחסתי לכך כאל מעשה צדקה לזכרו של הצדיק מווארשה. רק כשהגעתי הביתה הבחנתי שפניו של האיש חקוקות על התקליטורים וכאן הוא נראה עוד יותר יאנוש קורצ"אק מיאנוש קורצ"אק.

מאז אותה פגישה שמעתי את שני התקליטורים פעמים רבות ובכל פעם התפעלתי מחדש. אינני מוסיקאי אלא רק חובב מוסיקה ואינני יכול לומר יותר מכך שלפי תחושתי מדובר ביצירות יפות. מאז אני מחפש את האיש כדי לשמוע את סיפורו ולרכוש ממנו עוד מיצירותיו. פעמים רבות שוטטתי במתכוון באזור בו פגשתי בו לראשונה אך העליתי חרס.

בימים אלה שוב פגשתי באיש באקראי. הפעם הייתי מצוייד במצלמה ואף צילמתי אותו ושמעתי את סיפורו.

הוא נולד בלנינגראד שם היה במאי אופרה. הגיע לארץ לפני כשמונה שנים התגלגל בעבודות שונות, בין היתר סניטר בבית חולים. אך את עיקר זמנו הוא מקדיש למוסיקה. בימים אלה השלים את סימפוניה מספר 2 שלו. רפרטואר היצירות שלו כולל גם אופרה, יצירות לשלישה ולרביעיה וכן שירים ביידיש, בעברית וברוסית. עד כה הפיק בכוחות עצמו עשרה תקליטורים. המבצעים הם עולים חדשים מרוסיה ואת יצירותיו הוא מוכר ברחוב.

בטלוויזיה רוב הכתבים והמגישים צעירים * שורה ארוכה של משרות ותפקידים סגורים בפני מי שעבר את גיל שלושים * בני ארבעים ומעלה מתקשים למצוא עבודה * בני חמישים כבר נחשבים זקנים * האתוס הציוני, שלא רצה ב" אבק אדם" והעדיף את הצעירים שיבנו את המולדת מטביע את חותמו על חיינו

שאלה: מתי באחרונה נתקלת בקופאית שעברה את גיל ארבעים? מתי ישבת במסעדה וקיבלת שרות ממלצר קשיש?

מתי התקשרת לשרות לקוחות כלשהו ושמעת קול עבה של אדם מבוגר? יש להניח שהתשובה לשאלות אלה היא: לפני הרבה זמן או מעולם לא.

לומר את האמת: נעים לקבל שרות מזבנית או מקופאית צעירה ויפה. היא נחמדה ואדיבה ויעילה. במקומות רבים היא גם עומדת על רגליה ומביטה בך בגובה העיניים.

מאחורי החזות היפה הזו של נעורים ויופי מסתתרת מחלה קשה שהחברה הישראלית סובלת ממנה. באחרונה נחשפה המחלה הזו בניסיון של הקופאיות בכמה רשתות שיווק למרוד בתנאים הבלתי אנושיים של עבודתן. הן נאלצות לעמוד על רגליהן כל המשמרת, אסור להן לשבת ויש שמונעים מהן יציאה לשרותים.

זו איננה רק בעיה של יחסי עבודה. זו בעיה של חברה שקידשה את הנעורים ושולחת את הזקנים אל הכפור, כאילו היינו אסקימוסים. הרשתות הקובעות תנאי עבודה מפלצתיים כאלה עושות זאת בין היתר כדי שלא תצטרכנה להעסיק עובדות קשישות. אישה בת 40 ומעלה אינה מסוגלת לעמוד 8 שעות על רגליה.

והתופעה איננה רק ברשתות שיווק. על מסכי הטלוויזיה מופיעים פנים צעירות לרוב. מוטי קירשנבוים, ירון לונדון, עמנואל הלפרין (המגישים תוכניות מעולות), הם יוצאים מן הכלל המלמדים על הכלל. מיעוט המגישים כסופי השיער בולט על רקע ריבוי מגישים בוגרים בטלוויזיה האמריקנית. הבולט בהם הוא לארי קינג, שבימים אלה חוגג חמישים שנה בתקשורת ועוד עתידו לפניו.

מה גורם לכך ששורה ארוכה של משרות ותפקידים סגורים בפני מי שעבר את גיל שלושים. שבני ארבעים ומעלה מתקשים למצוא עבודה. שלבני חמישים אין אפילו מה לחפש?

נראה לי שהתשובה לכך נעוצה באתוס הציוני, שראה באנשים מבוגרים "אבק אדם" והעדיף את הצעירים שיבנו את המולדת. האתוס כבר לא קיים אך הוא מטביע את חותמו על חיינו עד היום. זהו אתוס " יהדות השרירים" .

הציונות מראשית דרכה הציבה כאידאל את הפיכת העם היהודי לעם צעיר בעל כוח. לא תלמיד ישיבה חיוור מדולדל גוף נוסח " המתמיד" של ביאליק. אלא צעיר, בריא בגופו כבנפשו, נועז ונכון לקרב.

ההוגה הציוני מכס נוראדו ( 1849-1923) שטבע בקונגרס הציוני השני את המושג " יהדות השרירים" , העמיד את השאיפה הציונית כאנטיתיזה ליהדות רבן יוחנן בן זכאי. בנאום בו ביקש להלל את הבילויים, הוא אומר: " היו חזקים מתלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי, גדולים כאנשי המלחמה האגדיים של בר-כוכבא, אותו אדם שנלחם לא לשם התרבות הישראלית … אלא …לשם הקיום הלאומי על אדמת האבות" .

מחולל התנועה הציונית, בנימין זאב הרצל, הזיל דמעות כאשר חזה במפגן רכיבה של צעירי ראשון לציון בעת ביקורו בארץ בשנת 1898. ההיסטוריונית אניטה שפירא אומרת על תפיסה זו (בספרה " ההליכה על קו האופק" ). כי הכשלונות ההיסטוריים המפוארים של בית שני ואחריו, הועלו על נס והוצגו כתופעות חיוביות וכמקור לגאווה לאומית ולאתוס חינוכי.

מדיניות העליה

האידיאל הציוני הזה מצא ביטויו במדיניות העליה, שהעדיפה עליית חלוצים צעירים שיתרמו לבניית המפעל הציוני ויהיו בסיס לאדם היהודי החדש שהציונות החילונית רצתה לעצב. כל מי שלא היה צעיר וחלוץ נחשב ל" אבק אדם" . מושג זה יוחס לחיים ויצמן. אך ההיסטוריון מרדכי נאור אמר לי כי ברל כצנלסון השתמש בו עוד בשנות העשרים.

" מדיניות העליה הציונית" , אומרת ההיסטוריונית חוה אשכולי (וגמן), נקטה גישה " סלקטיבית שגרמה בחירת העולים על פי התאמתם לצרכי הארץ" . התפיסה היתה " שרק בחירת העולים תבטיח בסיס חזק לבניין הציונות כחברת מופת" (" אלם – מפא" י נוכח השואה" ).

דוד בן גוריון אמר ב-1933: " עלינו לנקוט בכלל לא הארץ בשביל העולים אלא העולים בשביל הארץ… וכל עולה ייבחן אם הוא מועיל לארץ ומקדם את ההגשמה הציונית" .

כאילו אין שואה

ספרה של חוה אשכולי (וגמן) עוסק בעיקר  בעמדתה  של מפא"י כלפי השואה ובניסיון להסביר  את הרקע לאלם והשיתוק שאחז בישוב  במהלך המלחמה ואף לאחריה.

בהשפעת השואה חזרו בהם מנהיגי הציונות מן העמדה של יחס סלקטיבי כלפי מי שראוי לעלות לארץ. אך התפיסה הזו הייתה כה חזקה עד שבמהלך המלחמה לא נעשה כל מאמץ להכין מקום לקליטת עליה המונית, אף שבארץ הייתה אז פריחה כלכלית.  כשהחלו להגיע ראשוני הפליטים ב-1944, האודים המוצלים מאש השואה,  נשמעו תלונות במוסדות ההסתדרות על אופיים של העולים. "הזאת היא העליה שאתם שולחים אלינו ואתם רוצים שלה נתמסר ואותם נקלוט?  הבו לנו עליה  חלוצית, זו  שהייתה בשר מבשרנו, זו שהורגלנו לה". אניטה שפירא, המביאה ציטוט זה ממכתב מעין חרוד מאותה תקופה, אומרת: "כביכול לא היתה שואה, כביכול עולם כמנהגו נוהג".

מדיניות הסלקציה לא נסתיימה עם הקמת המדינה. פתיחת שערי הארץ בפני עליה המונית מארצות האיסלם היתה מלווה ביוזמה מכוערת של סלקציה בין  צעירים וזקנים, בריאים וחולים והדברים ידועים.

היום מדינת ישראל כבר אינה מדינה צעירה.  כ-10 אחוז מאזרחי המדינה הם בני 65 ומעלה לעומת 3 אחוזים ב-1948.  אך האתוס הציוני מוסיף לכרסם בנו.

לא אגזים אם אומר כי השם פולין מעורר צמרמורת בגופו של כל יהודי. פולין של פעם היתה בית היוצר לנשמת האומה. אלף שנים חיו יהודים בפולין.

כאן הקימו תרבות יהודית לתפארת. כאן גם נוצקה תרבות יידיש חילונית חדשנית אך מאד יהודית. כאן קמו בתי ספר שלמדו עברית ברמה ששום בית ספר ישראלי אולי לא הגיע אליה. כאן גם צמחה תנועת ז'בוטינסקי שקיימה קשרי אינטרסים עם השלטונות הפולנים, זכתה לסיוע בנשק בתחמושת ובאימונים. מכאן באו מנחם בגין ואברהם שטרן יאיר ורבים ממנהיגי הישוב.

עד שעלה הכורת הנאצי ושם קץ באבחת חרב חדה לכל היהדות המפוארת הזו. ולכולנו נותר – בצד האבל התהומי והאימה, גם השינאה לפולנים. על שיתוף הפעולה ששיתפו עם הרותח הנאצי. על כך שאולי איןם זה מקרה שעל אשמתה קמהו מחנות ההשמדה נוראים אושוויץ ובירקנאו. על שגם אחרי השואה נרצתחו יהודים בפוגרמים וגם באין יהודים ממשיכה האנטישמיות לחלחל שם כנחש צפע.

פולין האחרת

אך יש גם פולין אחרת. מעטים יודעים שמספר הפולנים חסידי אומות העולם שסיכנו חייהם להצלת יהודים גדול יותר ממבפרם בכל עם אחר. מעטים יודעים שיש היום בפולין עילית אינטלקטואלית העושה חשבון נפש על מה שהסידו הפולנים מאובדן היהודים.

הצצה מקרית לחלק זה של הפולניות נזדמנה לתיירים ישראליים, שמשון גרינפלד ובני משפחתו מירושלים וזה מה שסיפרו לי בשובם. .

מסע שורשים פרטי

" בעקבות הדור הצעיר שעשה את מסעות השורשים לפולין החלטנו – שתי אחיותי ואנכי – לעשות את מסע השורשים הפרטי שלנו.

" נסענו לעיירת הולדתה של אמנו, חמיאלניק. הורינו מיעטו לדבר על עברם ולא היה לנו שום מושג על העיירה. מה עוד שנתברר כי יש בפולין ארבע עיירות הנושאות אותו שם. שייטנו באינטרנט ומצאנו את העיירה שלנו. למדנו לדעת שזו הייתה עיירה שרוב תושביה יהודים (כ- 8000 מתוך 10000).

"לא נותר כלום"

" בקהילה היהודית בוורשה אמרו לנו שאין טעם לנסוע לעיירה הזו כי לא נותר שם אף לא יהודי אחד, אף לא שריד לעבר היהודי. בכל זאת החלטנו לנסוע. אחותי, שהיא פסיכולוגית במקצועה, סברה שחשוב לנו לראות גם את ה"אין" .

" יצאנו מווארשה במכונית שכורה עם נהג פולני דובר אנגלית. הוא היה נחמד מאוד וסבלני ביותר. כשהגענו לעיירה, הפנו אותנו לבית הקברות היהודי. מצאנו שטח ריק ובו שרידים של שני קברים ושלט רשמי בפולנית, מעוטר במגן דוד.

" בבית סמוך סיפרה לנו נערה צעירה, שסבא שלה סיפר לה שאכן היה בית קברות יהודי במקום. היא הפנתה אותנו לבית הכנסת שבמרכז העיירה.

טקס לציון המורשת היהודית

" יצאנו לכיוון בית הכנסת וכאן ציפתה לנו הפתעה גדולה. הגענו למקום בעיצומו של טקס שלאחר מכן נתברר כי נועד לציון קיום המורשת היהודית". הסיפור המופלא על
פולנים אוהבי יהודים. קהל רב שמנה כמה אלפים, צבא על פתח המבנה שנותר שלם מלפני המלחמה העולמית.

אלפי אנשים, , ישבו שעות  ראו הופעות ושמעו נאומים
" קיבל את פנינו סגן ראש העירייה, האחראי על "התיק היהודי" במקום והיסטוריון בהשכלתו. הוא הזמין אותנו לטקס שהתקיים אותו יום במרתף בית העירייה – מקום ששימש בית הספר היהודי לבנות לפני המלחמה (קרוב לוודאי שאמנו למדה בו). השתתפו באירוע שני מוזמנים מישראל – ניצול, יליד המקום מקיבוץ יקום, וכן הסופרת והמתרגמת מרים עקביא.

דוכנים למאכלים יהודיים

"
. לאחר מכן ירדנו שוב לבית הכנסת. האיזור כולו נסגר לתנועה. בדוכנים מכרו חלות, סופגניות ושאר מאכלים יהודיים. תלמידי בית הספר המקומי העלו מחזמר "מגילת אסתר". בסיפור המגילה שילבו שירים וריקודי עם ישראליים, וכן המחיזו את חדשי השנה העברית והחג המתאים לכל חודש. לאחר מכן נישאו נאומים על ידי נכבדים פולנים ועל ידי הנציגים מישראל.

כליזמרים שרים יידיש

" מסמר הערב הייתה הופעה של להקת כליזמרים ששרה ביידיש, כאשר בחלק מהשירים הקהל מצטרף. בבית הספר המקומי, הצמוד לבית הכנסת,

מופע להקות ביידיש

נערכה ארוחה שכללה מאכלים יהודיים לכמה מאות מוזמנים. קירות בית הספר היו מכוסים בציורים של מוטיבים יהודיים – שופרות, סוכות, חנוכיות וכדומה. האירוע כלו היה הזוי ובלתי נתפס.

פרחו תודות ליהודים

" סגן ראש העיריה הסביר לנו, שהעיירה מוקירה את תרומתם של היהודים לפיתוח המקום מבחינה כלכלית ותרבותית. הוא הצביע לדוגמא על עיירה סמוכה שלא היו בה יהודים לפני המלחמה והיא כיום עיירה המצויה בפיגור. הוא אמר: "תראה אותם ותראה אותנו". אכן המציאות עולה לפעמים על כל דמיון" .

תולדות המשפחה

"אמנו נולדה בחמיאלניק ב- 1910. בחמיאלניק היתה פעילות ענפה של תנועות הנוער הציוניות – כנראה לא בעידוד ההורים. בהיותה בת 12 עקרה המשפחה לוורשה. שני הבנים הבוגרים עלו לארץ (שמואל חי בארץ כשנתיים והיגר לאורוגוואי, ומאיר השתקע בחיפה וגר שם עד מותו – לפני כ- 10 שנים).

"בוורשה הצטרפה אמנו לתנועת גורדוניה. ובהיותה בה 23 עלתה לארץ, בניגוד לדעת הוריה ודעת רב הקהילה.

"אחותה מרים נורתה ברחוב עם בעלה ובנה. בעקבות זאת, ברחה אחותה הצעירה רניה מוורשה ללודג'. היא נלקחה למחנה עבודה צ'סטוחוב ועבדה שם במפעל תחמושות. עם גמר המלחמה, פגשה את שמואל פוטשר – חייל יהודי פולני שכל משפחתו הושמדה. הוא ערק מהצבא, הם נשאו ב- 1945, חיו 17 שנים בארגנטינה ואז עלו לארץ.

"אמי חיה בתל אביב כל ימיה. ב- 1944 נשאה לאבי שעלה מבז'יזי'ן עם משפחתו הציונית ב- 1925.

"היא נפטרה בערב ראש השנה תשס"ג, מייד לאחר הקידוש, כששלושת ילדיה ליד מטתה.

צילומים: באדיבות שמשון גרינפלד

קרא עוד על נוצרים אוהבי יהודים:

התאולוגיה הנוצרית של ואן דר הובן

הכומר המופלא שהציל אלפי יהודים

הכומר אלכסנדר גלסברג (באדיבות מרכז מורשת יהדות בבל)

 איזה מבצעים ביצע בשרות המוסד * מדוע סרב אלוף (מיל) יוסף גבע להיפגש עם הכומר, שהיה בן דוד של אביו * סיפור מופלא על אדם שזכה בתואר           "חסיד אומות העולם"

בשנת 1964 היה יוסף גבע, אז אלוף פיקוד מרכז, בביקור פרטי בפריז. על אותו ביקור סיפר לי גבע השבוע: " נפגשתי עם חברים ובין היתר פגשתי איש מוסד בכיר, שאמר לי: "בן הדוד של אבא שלך רוצה לראות אותך. זהו הכומר אלכסנדר גלסברג. חשוב מאד שתראה אותו הוא אדם שעשה רבות למען העם היהודי וגם היום הוא עוזר לנו הרבה מאד".

" השבתי לאיש המוסד" – אומר אלוף (מיל.) גבע – " שאני מצטער אבל אין לי שום קרוב משפחה שהוא כומר, ובכך נסתיים העניין. האמת היא שידעתי אז מי הכומר הזה. אחי כבר נפגש עמו כמה שנים לפני כן בפריז ואמר לי, בעקבות אותה פגישה, "האיש הזה נראה כמו העתק מדויק של אבא שלנו. רק עם גלימה של כומר". "

" בדיעבד אני מצטער שלא נפגשתי עם הקרוב המומר שלנו. אך חזקה היתה עלי מצוות אבינו, יקותיאל גלסברג זכרונו לברכה, שאין להעלות על דל שפתנו את עצם קיומו של אותו האיש. זה היה סוד אפל, המלווה את משפחתנו כמה דורות. בפעם הראשונה נודע לי על קיומו של הכומר במהלך מלחמת העצמאות. הוא ביקר אז בארץ וד" ר יוסף בורג, מראשי המזרחי, ביקש מאבי להיפגש עמו. אבי סרב. הוא אמר שסבא שלנו, קופל גלסברג, כבר ישב שבעה על אחיו ועל בניו שמתו. הוא לא אמר שהתנצרו. זו רק לשון הרע שהתנצרו, אמר. בשבילו הם מתו ואינם קיימים עוד. זה היה הרקע להחלטתי שלא להיפגש עם האיש. אני חושב שעשיתי טעות אבל נהגתי בדרך אבותיי" .

מי היה הכומר, שהשבוע העניק לו מוסד " יד ושם" תואר " חסיד אומות העולם" ?

להמשיך לקרוא ←