השבוע הושבעה "חברת הכנסת החרדית הראשונה" של סיעת מר"ץ. כך הכתירה התקשורת את הארוע.  מה שניתן לומר על חברת הכנסת החדשה הוא שהיא האדם הנכון במקום הנכון.

צביה גרינפילד החלה את דרכה הציבורית כקוריוז תקשורתי. הופעתה הציבורית הראשונה הייתה ב"פופוליטיקה", בשנת 1997. הדיון נסב על ישיבות ההסדר וצביה גרינפילד הוזמנה לדיון על תקן "התופעה החריגה", האופיינית לתכניות אלה. אישה חרדית, אם לשני בנים המשרתים בישיבות ההסדר, והיא בצד הפוליטי התוקף את הישיבות, מצדדת במה שאומר טומי לפיד.

בעד פרסומי תועבה

קוריוז כזה היא הלחם של התקשורת. מאז אותה תכנית היו לה אין סוף ראיונות בעיתונות, ברדיו, ובטלוויזיה. בכל  דיון בנושאי יחסי דתיים חילוניים יש לה מה להגיד ותמיד היא בצד החילוני. בתוכנית טלוויזיה על פורנוגרפיה תמכה בזהבה גלאון, המצדדדת בפרסומי התועבה בשם חופש הביטוי.

אט אט גם נחשף בתקשורת סיפור חייה ואורח חייה. ילדותה במשפחה חרדית בשכונת גן רחביה בירושלים; התמרדותה נגד ה"ברוך שלא עשני אישה" שבסידור; מרידתה בהוריה בהיותה ילדה על שלא נתנו לה לקרוא "הארץ"; הכלב שהיא מגדלת וחיבתה ללהקות רוק.

עם כל החשיפה הזו לא הובהר מה בהשקפותיה ובאורח חייה  עושה את צביה גרינפילד ל"חרדית", פרט להצהרתה שנולדה למשפחה כזו. אין בדבריה ובתפיסת עולמה מאומה שניתן ליחסו לעולם החרדי. הדבר נחשף במיוחד עם פרסום ספרה "הם מפחדים".

פמיניזם ו"כיבוש"

זהו ספר שעליו יכלו לחתום שולמית אלוני, זהבה גלאון או יעל דיין. אותו מישמש המתחיל בפמיניזם, המציג את מעמד האישה כבעיה המרכזית והחשובה של ישראל; נמשך בבכי מר על גורל הפלשתינאים; נמשך בקריאות חמס על ה"כיבוש"; מאשים את המתנחלים בכל האסונות שפקדו את ישראל; מציג את החברה החרדית כחברה טפילית, המתאפיינת בריבוי ילודה, בטלנות וכמובן דיכוי הנשים שבתוכה. הקרשצ'נדו הוא "תהליך השלום", האור בקצה המנהרה, שיציל את הנשים ואת הפלשתינאים, יביא לשילוב ישראל בחברת העמים הנאורים – לא לפני שיפונו המתנחלים מישוביהם והחרדים יוכרחו לנטוש את ישיבותיהם וילכו לעבודה פרודוקטיבית.

בספר הזה  מרשה לעצמה צביה גרינפילד להגיד על הדתיים, חרדים ובעלי כיפות סרוגות,  דברים שדומה כי אף שמאלן חילוני לא העז להגיד. היא הרי באה כאילו מבפנים ולה מותר הכל.

איבה כלפי חרדים

הדברים שהיא אומרת בספרה על החרדים פשוט איומים. מעולם לא נתקלתי בטקסט טעון איבה כל כך כלפי החרדים, כמו זה שבספר "הם מפחדים".
את עיסוק החרדים ברפואה ובטיפול בחללים היא מייחסת (בראיון ב"מעריב") לנטיות נקרופיליות. בספר היא מתארת את הפעילות הזו כאקט בידורי.

על מפעל הצדקה והסיוע הרפואי האדיר של החברה החרדית, היא אומרת כי הוא מאפשר לחרדים (הסובלים, לדבריה,  מדלות חמורה של אפשרויות בידור) רטט מסעיר של 'אקשן' בעל מתח גבוה.

גרינפילד איננה חושכת את שבט לשונה גם מציבור  חובשי הכיפות הסרוגות. על אלה אינה יכולה לומר כי הם בטלנים ונקרופילים. אבל "התשתית האידאולוגית של ציבור זה (הכיפות הסרוגות) נגועה בבוז ובשינאת זרים"  אומרת גרינפילד בספרה. ומנין שאבו המפד"לניקים את שינאת הזרים? כמובן מן החינוך שקיבלו בבתי הספר שלהם: יהודה הלוי, המהר"ל, הגאון מוילנא, החת"ם סופר והרב אברהם יצחק הכהן קוק.

העובדות לא חשובות

הואיל ועל ציבור הכיפה הסרוגה אינה יכולה לומר כי אינו משולב בחברה הכללית ובלימודים אקדמיים היא כותבת את הדברים הבאים:  "במקום להתפזר בכל המחלקות האקדמיות הם ביכרו  לנצל את יתרונם היחסי בהכרת הטקסטים היהודיים והתמקדו בדרך כלל בתחום המורשת היהודית: תלמוד ומחשבת ישראל היסטוריה יהודית ומשפט עברי. כדרך כל הקבוצות המסתגרות שהשכלתם מוגבלת פיתחו גם הם תודעה צרה ופרובינציאלית המשתבחת בערכי עצמה ונוטה להגזמה לאומנית ושבטית חריפה".

קראתי שוב ושוב קטע זה ושאלתי אם עצמי אם אנחנו חיים באותה מדינה. כיפות סרוגות הולכות רק ללימודי יהדות באוניברסיטה? ומנין צמחו כל כך הרבה אנשי מחשבים, כלכלנים , רואי חשבון, מנהלי עסקים, מתמטיקאים, פיסיקאים? כולם חובשים  כיפות סרוגות כתחפושת?

פניתי לספרו המצויין של יאיר שלג, "הדתיים החדשים",(שהופיע בשנת 2000)   ואני מוצא שם סקר שנערך על ידי פרופסור מוטי ברלב המנוח, באמצע שנות השבעים, על עיסוקיהם של בוגרי הישיבות התיכוניות.  רובם פנו ללימודי כלכלה, מינהל עסקים, משפטים, מחשבים. למדעי היהדות פנו רק ארבעה אחוזים. סקר שנערך  על ידי "נקודה" ב-1985 העלה שרוב בוגרי ישיבות ההסדר פונים למקצועות חופשיים. גם רוב תלמידי "המכון הגבוה לתורה" של בר-אילן  לומדים משפטים, כלכלה, ומחשבים ורק מיעוטם לומדים מקצועות יהודיים.

בר-אילן כמפלצת

צביה גרינפילד סיגלה לעצמה את התיזה המעוותתת של השמאל לראות באוניברסיטה בר-אילן מדגרה לפנטיות דתית לאומנית שבאורח טבעי גידלה את יגאל עמיר.

על פי הדברים שכתבה אפשר להבין כי היא מכירה את בר-אילן רק מתוך חלון האוטובוס העובר ליד גדרות האוניברסיטה בכביש גהה. אחרת אין להבין איך יכלה לכתוב כי האוניברסיטה "לא הצליחה להחלץ מן התבנית הבעל ביתית ומן הציפיות הקונבנציונליות המוגבלות שאיפיינו מלכתחילה  את קהל היעד שלה. במקום להתמקד בלימודי עולם, העשויים להעשיר את החיים הרוחניים התרבותיים והפוליטיים של החברה הדתית לאומית,  בפרספקטיבות  ביקורתיות חיוניות, היא העדיפה להגדיר עצמה כאוניברסיטה יהודית. ועיקר המאמץ  ההשכלתי בה  מוקדש למדעי היהדות המסורתיים".

הגברת גרינפילד לא טרחה כנראה לרדת בתחנה שליד בר-אילן מתחת לגשר. אילו עשתה כן היתה ניגשת לחנות הספרים של האוניברסיטה ורוכשת בכמה שקלים את תכניות הלימודים. באותה הזדמנות יכולה היתה להעיף  מבט על ערמות הסטודנטים  והסטודנטיות השרועים על הדשא ולתחליף עמם כמה מילים. אולי אז היתה לומדת לדעת כי הדבר  השלילי ביותר שאפשר לומר על בר אילן הוא שזו אוניברסיטה כמו כל האוניברסיטאות האחרות – במבנה תוכנית הלימודים, באוכלוסיית התלמידים והמרצים.

לומדים כאן מחשבים, וכלכלה, ומשפטים  ומדע המדינה ותקשורת ופיסיקה וכימיה ומה לא. כזכר לחורבן מחייבים גם קצת לימודי יהדות. באמת אסון גדול. האוניברסיטה כבר מזמן אינה "דתית", לא בהרכב המרצים ולא בהרכב התלמידים. את ההוכחה לכך תוכל לקבל אם תבדוק את תוויות החניה של המכוניות שבשטח האוניברסיטה. תוויות אלה, המונפקות על ידי האוניברסיטה למרצים, הן  משני סוגים – לשומרי שבת ולמחלליה. התווית לשומרי שבת כוללת את סמל האוניברסיטה. התווית האחרת איננה כוללת את סמל האוניברסיטה.  האוניברסיטה העמידה רבבות בוגרים, דתיים וחילוניים, הממלאים תפקידים מרכזיים בתעשיה, בצבא, במינהל הציבורי ובכל מירקם החיים של המדינה.

בעיה בהבנת הנקרא

לשיא בחוסר הבנת הנושא מגיעה צביה גרינפילד כשהיא מצטטת מאמר של ד"ר יהודית אורבך, ראש היחידה לתקשורת בבר-אילן, שפורסם ב"הארץ" ביום השנה לרצח רבין. כותרת המאמר היתה "ארבע שנים אחרי רצח רבין, אפשד וראוי להפריד בין הגיבור לארוע".

הכותרת מתמצתת היטב מה שנכתב במאמר וד"ר אורבך ביטאה מה שחשבו וגם אמרו וכתבו רבים, מימין ומשמאל. לא כך הבינה את הדברים צביה גרינפילד. בעיניה  מעיד המאמר על  "כושר השיפוט הלקוי  המאפיין רבים כל כך  בקרב הציבור הדתי לאומי  ואת חוסר יכולתם או חוסר רצונם להבין ולהפנים ברצינות  את המשמעות המוסרית האמיתית  של דבריהם ופעולותיהם. שהרי רבין … נרצח ממש בידי איש ימין חובש כיפה , תלמיד ופעיל פוליטי באוניברסיטה בר-אילן".

בדברים אלו הוכיחה שוב צביה גרינפילד שלא הכינה שעורי בית. אני מכיר היטב את ד"ר יהודית אורבך, העומדת בראש היחידה לתקשורת (בה לימדתי כמה שנים טובות).  ד"ר אורבך היא חוקרת רצינית (בתחום מדע המדינה) בנושאי מנהיגות פוליטית. כתבה מחקרים על בגין  ואלון ומחקר מענין על השפעת סקרי דעת קהל על מדיניותו של רבין. ד"ר אורבך אינה מייצגת את הציבור הדתי לאומי. בהשקפותיה הייתי מגדיר אותה כפמיניסטית ליברלית ובכמה תחומים קרובות השקפותיה לאלו של צביה גרינפילד יותר מאשר להשקפות המובעות בטור זה. וביחידה לתקשורת בבר אילן יש כמדומני יותר אנשי שמאל למטר מרובע מאשר בסיעת מרץ בכנסת.

מה מריץ ומי מממן

אין לי מושג מה מריץ את גברת גרינפילד בעמדותיה  שבאנדסטייטמנט הייתי מגדיר כמוזרות. אך ידוע מי מממן את הריצה שלה.

הגברת גרינפילד עמדה בראש גוף הנקרא "מיפנה", שמומן על ידי האיחוד האירופי. לפי ההסכם "המטרה הכללית של הפרוייקט הזה היא לעודד את אלו התומכים בתנחלויות במיוחד, אך גם הדתיים המזוהים איתם והחוגים המסורתיים בישראל בכלל, לכיוון של תמיכה בתהליך  השלום והמערכת הדמוקרטית בישראל". למטרה זו העמיד האיחוד האירופי לזכותה  סכום של עד 250 אלף יורו.

מה שאני יכול להגיד  בשלב זה לאירופים (עד שייצא כאן חוק שיאסור התערבות גסה כזו של גורמים זרים בענייני הפנים  של ישראל): חבל על הכסף שלכם. אם הספר  הזה מבטא את יכולת השיכנוע של הגברת גרינפילד  זרקתם את כספכם  לשוא. אותי היא לא שיכנעה להאמין במה שנקרא "תהליך השלום".

אם הגיעה בזכות הספר והתקשורת לכנסת גם זה לא מי יודע תמורה נאותה לאלפי היורו.  כי הגברת גרינפילד עשויה להרשם כבעלת שיא גינס   של חברת כנסת בעלת הקדנציה הקצרה ביותר. בקושי נותרו 110 ימים לכנסת הזו ובכנסת הבאה עשויה מרץ להמשיך בתהליך הצטמקותה.

 

השחפת חלפה מזמן מן העולם. אך היו זמנים שזו היתה מחלה סופנית. מפורסמים רבים מצאו בה את מותם. בזמנו נחשב מוות משחפת לרומנטי, אולי בגלל מספרם הגדול של אנשי רוח שמתו במחלה. בין אלה אפשר למנות את המלחין הפולני פרדריק שופן, המשוררת רחל, ועוד רבים. בילדותי היו בארץ כמה בתי חולים שיועדו במיוחד לחולי שחפת. המפורסמים בהם היו בצפת ובכפר סבא.

עוד אני זוכר כי חולי שחפת נראו הולכים ודועכים במהלך המחלה. אך לפני מותם נראו פורחים ובריאים. לחייהם היו ורודות וכאילו שופעי בריאות. למעשה זה היה סימן לקיצם הקרב

הקדמתי את ההקדמה הרפואית כזו כדי לתאר את מצבה של "קדימה. לכאורה תנועה פורחת. בראשה עומד ראש ממשלה שמצליח לטרלל את כל העולם בספינים שלו. מביא לכאן את נשיא ארצות הברית ומבטיח את ארץ ישראל לכל הממעט במחיר, כאילו זו היתה ירושה של אבא שלו.

אבל דקי הבחנה כבר מבינים שהפריחה הזו בלחייה של קדימה מבשרת את מותה הקרוב. ואחד מאלה הוא שר התחבורה שאול מופז.
האיש היחידי בקבינט שהבין משהו בצבא ובמלחמה שתק ושתק עד שלפתע השבוע נזכר להגיד כי ניהול המלחמה היה מבולבל. מופז הגן על צה"ל (ועל עצמו שהיה אחראי למצב בו נמצא צה"ל בפרוץ המלחמה) באמרו כי "הבעיה המרכזית של המלחמה היא הניהול הכושל. זה אותו צבא ואותם מפקדים שלחמו ב'חומת מגן' ארבע שנים קודם לכן, ושם לחמנו וניצחנו".
עוד טען מופז כי אין קשר בין תוצאות המלחמה לבין הפעילות הביטחונית שהתקיימה בשש השנים האחרונות,

האמנם?

מי שקרא טור זה בגירסת הדפוס ב"מקור ראשון" יכול היה לדעת מזמן שמשהו לקוי בתפיסת המחשבה של צמרת צה"ל. במאמר שפרסמתי במרץ 2006 תחת הכותרת "מי הזיז את הגבינה של שאול מופז".כתבתי על ספרון בשם "מי הזיז את הגבינה שלי" ששאול מופז חילק בין קציני הפיקוד הבכיר של צה"ל.

במאמר נכתב בין היתר: מדובר בספר אינפנטילי, האופייני לתרבות האינסטנט האמריקנית. הוא דומה למאות ספרים המבטיחים לך איך לשפר את חיי האהבה בעשרה צעדים, איך להרוויח הרבה כסף, איך לקנות לעצמך מעמד בחברה, איך להתקדם בעבודה.

אחד הקצינים שקיבל את הספר היה תת אלוף פרופסור אריה אלדד, שבראיון לבילי מוסקונה במעריב אמר בין היתר:

"הגבינה בסדר, אבל ההקדשה על פמפלט כל כך ירוד והפיכתו לאורים ותומים זה מביש… מה שמרגיז אותי בספר הזה הוא הרדידות הפלקטית, האמונה שמרשמים כמו סוד ההצלחה, סוד האושר, סוד האהבה יכולים לפעול גם עליך בכזאת קלות."

פרופסור אלדד עורר חמתם של רבים במכתב ששיגר לעמיתיו בפורום מטכ"ל עם סיום תפקידו בצה"ל. במכתב הוא כתב בין היתר:
"בעת כזו כאילו מתעמעם החזון הציוני. שופטי בג"ץ פוסקים כי אסור למדינה או להסתדרות הציונית להקים ישובים ליהודים בארץ ישראל. הדמוקרטיה, כפי שהם מבינים אותה, גוברת על הציונות…"
בראיון ל"מעריב" אמר אלדד דברים קשים יותר. הוא הזהיר כי אנו נמצאים על סף תהום ואם לא נתעורר יבוא חורבן על מדינת ישראל.
המאמר המלא ראה

 

מה שניתן לומר על האומץ הפתאומי בהכרזתו של מופז הוא שמרוב עיסוקיו בגבינות הוא פיתח כנראה חוש ריח. חוש המאפשר לו להבחין בין גבינת רוקפור לגבינת לימבורגר. הריח העולה באפו הוא ריח הריקבון הנודף מן הגוף הנקרא "קדימה", שהדבר היחיד שמחזיק אותה בשלטון הוא שחיתותם של שריה ושחיתות חברי הכנסת התומכים בה. שאול מופז מנסה להימלט מן הספינה הטובעת ואולי ברגע האחרון יצליח לטפס מחדש על "אלטלינה". הכל אפשרי בפוליטיקה.

 

מאמר זה  נכתב לראשונה לפני כשנתיים. ישפוט הקורא אם השתנה משהו מאז כתיבתו.

אם ההיסטוריונית האמריקנית ברברה טוכמן היתה בחיים אולי היתה כותבת את הספר ה-15 שלה על מצעד האיוולת של מנהיגי ישראל. 

 המושג "מצעד האיוולת" אותו טבעה ברברה טוכמן מתאר, בניתוחים היסטוריים מזהירים, כיצד הובילו מנהיגי מדינות את עמיהם לתהום בשל איוולתם. טוכמן נתנה כמה הגדרות ל"איוולת":

 • "השתקעות במאבקי כוח קצרי ראות והזנחה עיקשת של הצרכים האמיתיים".

• "כאשר האינטרס הפרטי מושם לפני האינטרס הציבורי והשאפתנות הפרטית תאוות הבצע והקסם שבהפעלת עוצמת השלטון קובעים את המדיניות".

 • "סימן ההככר הקלאסי של האיוולת סרוב להסיק מסקנות מן הראיות".

• "איוולת היא כשמדינה פועלת בניגוד לאינטרס העצמי שלה".

כשהיא מנתחת את אופיים של שליטי האיוולת היא אומרת כי אין להם יכולת ללמוד דבר מעבר לדעותיהם המושרשות. "הלימוד מהניסיון הוא יכולת שכמעט אין עושים בה שימוש". ועוד: "עצירה לצורך חשיבה רצינית אינה מדרכן של ממשלות. ו"הודאה בטעות מצד ראש מדינה כמעט ואינה באה בחשבון".

האם אלה אינם מאפיינים ברורים של אהור אולמרט?

יוסי שריד היה שותפו של אולמרט במלחמה בשחיתות בתחילת דרכם הפוליטית. על אותה תקופה, ועל מה שארע לאחריה, מספר שריד בלא מעט סארקזם: "בכניסתנו כרוח סערה למועדון החברים שנקרא כנסת הכנסנו סגנון חדש. בין השאר נלחמנו בשחיתות. בעיקר בשחיתות בכודרגל. זה היה חידוש גדול וזה עורר הרבה התלהבות. העיתונים נתנו את הידיעות בעמודיהם הראשונים ולא דווקא בעמודי הספורט. והשמחה היתה רבה"

"יום אחד התבוננתי על סביבותיי, ימינה ושמאלה, ולא מצאתי את אהוד. כנראה התעייף, או שהיה עסוק. אולי הבין שבדרך הזו לא מגיעים רחוק והוא כנראה צדק. תראה איפה הוא ואיפה אני. אז הוא חכם ואני טיפש.

"אני באתי לכנסת ויצאתי ממנה עם אותה החולצה ואותו השעון שעולה 80 שקלים. לא כך אולמרט, שמההתחלה ידע לנצל את מעמדו בכנסת כעורך דין, ומההתחלה עשה לא מעט לביתו ולעסקיו".

"לאושרי לא הגעתי ליום פקודה. לא הייתי חשוד מעולם ולא יצאתי זכאי אף פעם, וזה סיכן את סיכויי להיות ראש ממשלה. כל מי שיוצא מן המשטרה עם תעודת יושר נכנס מיד לרשימת המועמדים ואני לכן לא נכנסתי".
שריד מקבל את התיזה שהפוליטקה כמקצוע משחיתה מעצם הגדרתה. לפיכך נהג (ועדותו נאמנה עליי) לעסוק גם בדברים שמחוץ לפוליטיקה. לבסוף פרש לגמרי.

"להיות שטוף פוליטיקה", אומר שריד, "זה כמעט כמו להיות שטוף זימה, וזה יכול לשבש את השכל. לכן, תמיד עשיתי דבר מה נוסף. פעם הלכתי ללמד. וביליתי די הרבה שנים במקומות נדחים בארץ. והשתדלתי לכתוב כל הזמן (בין היתר שירה) וידעתי שיום אחד אפרוש מרצוני לפני שיזרקו אותי מכל המדרגות".

ראה

הלקח – להרוג אותם כשהם קטנים

http://www.zeevgalili.com/2014/05/19435

שאלת מקורה של "שבועת הרופא" (או "תפילת הרופא") המיוחסת לרמב"ם העלה בפניי צעיר בן 28, דניאל ריבעי. נפגשתי עמו בעקבות טקסט יפהפה שפרסם באתר "פסיכולוגיה עברית". היה זה נוסח תפילה שחיבר הצעיר למען העוסקים בפסיכולוגיה רפואית, בעקבות תפילת הרופא המיוחסת לרמב"ם.

דניאל ריבעי, צעיר חמד, נולד באירן ועלה לארץ עם משפחתו בגיל שנתיים. המשפחה – אב, אם, חמשה ילדים וסבתא – נמלטה לאחר המהפכה של חומייני, כשהחיים באיראן הפכו להיות בלתי נסבלים ואף מסוכנים. למד בבתי ספר דתיים, שרת בנח"ל כחובש, עבר קורס קצינים ולאחר שנה בקבע הלך לאוניברסיטת תל-אביב ועשה תואר ראשון בפסיכולוגיה ותקשורת. מכאן עבר למכללה האקדמית בה מלמדים פסיכולוגיה רפואית, שהוא תחום חדש יחסית. "פסיכולוגיה רפואית", מסביר דניאל ריבעי, "עוסקת באנשים שמתמודדים עם בעיה אורגנית שממנה נובעת הבעיה הנפשית".

 

הגילוי של "תפילת הרופא"

מספר ריבעי: " את תפילת הרופא של הרמב"ם מצאתי לפני הרבה שנים, עוד לפני השרות הצבאי, בבית הכנסת בחולון שבו אני מתפלל. באתי להניח משהו בגניזה ומצאתי את התפילה בסידור "מנחת ירושלים" , שהודפס בתש"ל.

" בקריאה ראשונה" , מספר דניאל, " התאהבתי בטקסט הזה. שאפתי מנעוריי להיות רופא ואמרתי שהתפילה הזו תהיה נר לרגליי. קראתי אותה כמעט מדי יום. כשהתחלתי ללמוד פסיכולוגיה רפואית חשבתי לעצמי שחייבים להתאים אותה גם לתחום של רפואת הנפש. קראתי בספרו של הרב יהודה לייב מימון ("רבי משה בן מימון תולדות חייו ויצירתו הספרותית" ) כי הרמב"ם היה חלוץ התפיסה שהגוף יכול להיות בריא, רק אם גם הנפש בריאה. הרב מימון גם מביא את תפילת הרופא של הרמב"ם ומציין שלפי המסורת היה הרמב"ם מתפלל בה יום יום.

המקצוע חיזק את הקשר

כשהתחלתי לעסוק בפסיכולוגיה רפואית רק התחזק הקשר שלי לתפילה הזו. אני עושה עכשיו עבודה מעשית בבית החולים שניידר בפתח תקווה. יום יום אני נתקל באנשים הנתונים במצבים קשים. אני מוצא המון נחמה ואמונה בתפילה הזו." .

" הדפסתי גירסה קטנה שנמצאת אצלי בארנק וכשאני בא לבית חולים בכל יום אני מסתגר בחדר וקורא את התפילה והיא נותנת לי המון כוח" .

" אני לא רואה בפסיכולוגיה רפואית משלח יד אלא שליחות. זה מקצוע קשה שאינו מתגמל. אם אין לך אמונה פנימית שזה מה שאלוקים ייעד לך לעשות לא היית יכול לעשות את זה. אלוהים נתן לכל אחד מתנה. לי הוא נתן את היכולת להקשיב ולעזור לאחרים" .

" איני יכול לשנות את המצב הפיסי הקשה בו נתונים החולים. אך אני יכול לעזור לבן אדם למצוא בעצמו את הכוחות להתמודד. השעה שאתה יושב עם בן אדם ונותן לו לשפוך את הלב היא בעלת אפקט. לרוב אין לאנשים עם מי לדבר. אתה נותן לבן אדם למצוא את הכוחות שלו".

דניאל ריבעי לא הסתפק בתפילת הרמב"ם וחיבר תפילה מיוחדת לעוסקים ברפואת הנפש. אך בטרם אביא כאן את יצירתו התעורר דיון סביב השאלה אם הרמב"ם אכן חיבר את התפילה המיוחסת לו.

נוסח התפילה המיוחס לרמב"ם

"אל עליון,
קודם שאני מתחיל בעבודתי הקדושה, לרפא את יצורי כפיך, אני מפיל את תחינתי לפני כיסא כבודך שתיתן לי אומץ רוח ומרץ רב לעשות את עבודתי באמונה.
ושהשאיפה לצבור הון או שם טוב לא תעוור את עיני מראות נכוחה, תזכני להביט על כל סובל הבא לשאול בעצתי כעל אדם, בלי הבדל בין עשיר ועני, ידיד ושונא, איש טוב ורע; את האדם בצר לו – הראיני רק את האדם.
אם רופאים נבונים ממני רוצים ללמדני בינה, תן לי רצון ללמוד מהם, כי תורת הרפואה אין ערוך לה. אבל כאשר כסילים יבזוני, אחלי, אהבתי למקצוע תחזק את רוחי בלי להתחשב עם זיקנת המלעיגים וכבודם, רק האמת תהיה נר לרגלי, כי כל ויתור במקצוע יכול להביא כיליון ומחלה ליצור כפיך.
אנא ה' רחום וחנון, חזקני ואמצני בגופי ובנפשי ורוח שלם תיטע בקרבי."

האם זה חיבור של הרמב"ם?

על כך קיבלתי תשובה מפי פרופסור נח שטרן ממבשרת ציון שכתב לי את הדברים הבאים:

"התפילה לא חוברה על ידי הרמב"ם. הרמב"ם אף כתב: "….וטובה גדולה היא לאדם שלא יישבע כלל."

" התפילה חוברה על ידי מרכוס (מרדכי) הרץ, רופא יהודי ומרצה לפילוסופיה, שחי במאה ה-18, מאנשי החברה הגבוהה בברלין, ידידם של עמנואל קאנט ומשה מנדלסון. הרץ היה היהודי הראשון בהיסטוריה שקיבל תואר פרופסור.

"לפני מספר שנים התכבדתי על ידי דיקן הפקולטה לרפואת שיניים של האוניברסיטה העברית והדסה בירושלים, להשביע את הבוגרים החדשים בטכס חלוקת התעודות, כאיש צוות ותיק ובכיר של הפקולטה. התעמקתי אז בנושא של שבועת הרופא, החל בשבועת היפוקראטס המיתולוגית ועד לשבועת הרופא הישראלי כיום.

"שבועת היפוקראטס", הרופא היווני הקרוי "אבי הרופאים", שחי כ-400 שנים לפני הספירה, (המתחילה במלים: "אני נשבע באפולו.. וכל האלים הנם עדי") לא חוברה על ידו. היא חוברה כמה מאות שנים אחרי מותו על ידי מחבר אלמוני.

במקורות יהודיים עתיקים לא קיימת שבועת רופא. הוראות ומצוות לגבי כיבוד מורים, שמירת חיי אדם, יחס להפלה, עיקור וניאוף גלומים בדינים שכל יהודי חייב בהם. הרופא היהודי אינו נשבע אלא מתפלל. שלוש התפילות הידועות ביותר מן העבר הן:

*תפילת אסף הרופא, שחי במאה ה-6 בארץ ישראל בסביבות טבריה.

* אמטוס לוזיטנוס, שחי במאה ה-16 בצפון איטליה, מן האנוסים.

* התפילה המיוחסת לרמב"ם שחוברה על ידי מרכוס הרץ, שחי במאה ה-18 בברלין.

השבועה המקובלת היום

הטכסט המקובל היום כשבועת הרופא הישראלי חוברה על ידי פרופ' ליפמן הלפרין, שחי בירושלים ובשנות ה-50' של המאה ה-20 היה מנהל המחלקה הנוירולוגית בבית חולים של האוניברסיטה העברית והדסה בירושלים.

השבועה חוברה בל”ג בעומר תשי”ב – 1952 לרגל סיום המחזור הראשון של בוגרי בית הספר לרפואה בירושלים. ומאז ועד היום נוהגים להשביע בה את פרחי הרפואה ורפואת שיניים בירושלים.
זה נוסח הברכה:

וזאת הברית אשר אנוכי כורת אתכם היום לאמור:
על משמרתכם הופקדתם יומם ולילה
לעמוד לימין החולה במצוקתו בכל עת ובכל שעה.
ושמרתם עד מאד חיי אדם מרחם אמו
והיה שלומו ראש חרדתכם לכל הימים.
ועזרתם לאדם החולה באשר הוא חולה
אם גר אם נוכרי ואם אזרח, אם נקלה ואם נכבד.
והשכלתם להבין לנפש החולה,
לשובב את רוחו בדרכי תבונות ובאהבת אנוש.
אל תמהרו להוציא משפט
ושקלתם את עצתכם במאזני החכמה הצרופה בכור הניסיון
שמרו אמונים לאדם שהאמין בכם,
אל תגלו סודו ואל תלכו רכיל.
יחכם לבכם גם לבריאות הרבים להעלות ארוכה למדווי העם.
תנו כבוד ויקר לרבותיכם שנחלצו להנחותכם במעגלי הרפואה.
תרבו חוכמה ואל תרפו כי היא חייכם וממנה תוצאות חיים.
היזהרו בכבוד חבריכם כי בכבודם הם תכובדו גם אתם.
דברי הברית האלו קרובים אליכם מאוד,
בפיכם ובלבבכם לעשותם ועניתם כולכם אמן.

אמן כן נעשה !

שבועת הפסיכולוג

ונחזור לדניאל ריבעי. הוא לא הסתפק בנוסחים המקובלים וחיבר תפילה מיוחדת שנועדה למקצועו כפסיכולוג רפוא. וזה נוסח התפילה שחיבר

תפילת הפסיכולוג על פי הרמב"ם
" אל עליון,

קודם שאני מתחיל בעבודתי הקדושה, לסייע ליצירי כפיך, אני מפיל את תחינתי לפני כיסא כבודך שתיתן לי אומץ רוח ומרץ רב לעשות את עבודתי באמונה. ושהשאיפה לצבור הון או לשם טוב לא תעוור את עיני מראות נכוחה, תזכני להביט על כל סובל הבא לשאול בעצתי כעל אדם, בלי הבדל בין עשיר ועני, ידיד ושונא, איש טוב ורע. את האדם בצר לו – הראיני רק את האדם. אם פסיכולוגים ומדריכים נבונים ממני רוצים ללמדני בינה, תן לי רצון ללמוד מהם, כי תורת הנפש אין ערוך לה.

אבל כאשר כסילים יבזוני, אחלי(= מי ייתן), אהבתי למקצוע תחזק את רוחי בלי להתחשב עם זקנת המלעיגים וכבודם, רק האמת תהיה נר לרגלי, כי כל ויתור במקצועי יכול להביא פגיעה ליצור כפיך. אנא ה" רחום וחנון, חזקני ואמצני בגופי ובנפשי ורוח שלם תיטע בקרבי" .

(מחבר: דניאל ריבעי)

נספחים

שבועת אמטוס לוזיטנוס

נשבע אני באלקים חי העולמים [ובעשר דברותיו הקדושות, אשר ניתנו בהר סיני ביד משה לעם הנגאל מעבדות מצרים]:

אם בכתבי הרפואה האלו הוקרתי והחשבתי דבר אפס מלמסור לדורות הבאים את אמת הדברים במלואה;

לא הזמתי ולא שיניתי דבר בגלל הבצע;

אם לא תמיד שאפתי לכך כי התועלת תגיע אל בני האדם;

אם מעולם הללתי איש, או דברתי בגנותו, כדי לתת סיפוק לתאוותי שלי, אלא אם כן השאיפה לאמת תבעה זאת.

אם שקר בפי יענשני נא הבורא ורפאל משרתו בקצף עולם, ואיש לא יתן מעולם אימון בי.

ואשר לשכר המשתלם לרופאים לא נתתי דעתי עליו, אנשים רבים ריפאתי, לא במסירות בלבד, אלא אף בחינם. פעמים קרובות גם דחיתי ברוח נכונה וללא רתיעה את השכר שאנשים רבים הציעו לי, כי טוב היה בעיני להשיב לחולים בעבודתי ובטיפולי את בריאותם אשר קיפחו, מאשר יעשירוני בנדיבותם ובהונם.

שווים היו לפני בני כל האמונות, יהודים, נוצרים או ערבים. רום מצבו של החולה לא השפיע עלי מעולם, ובאותה שקידה טיפלתי בעני כבבני רום המעלה.

מעולם לא גרמתי למחלה.

בהגדת העתיד אמרתי תמיד את אשר נראה לי לאמת.

לא נשאתי פני לשום רוקח על משנהו, אלא בשהיה עולה עליו בנסיונו המקצועי ובהגינותו.

ברפואות שרשמתי שמרתי תמיד על המזיגה הנכונה התואמת את תכונת החולים.

לא גיליתי מעולם סוד שהופקד בידי.

לא השקיתי איש משקה מוות.

שום אשה לא הפילה את עוברה בעזרתי.

לא עשיתי כל מעשה רע בבית בו טפלתי בחולה.

סוף דבר, לא עשיתי מעשה שאינו נאה לרופא מכובד וחשוב. תמיד הצבתי לי לנגד עיני את אבות אמנות הרפואה היפוקרטס וגלנוס. לא בזיתי את מורשתם של האנשים הרבים שהצטיינו באמנות הרפואה.

ואשר ללימודי בהם התמדתי מאד, ואף העניינים הדחופים ביותר לא מנעוני מלקרוא בספרי המחברים הטובים.

קבלתי על עצמי אובדן רכושי, נסיעות רבות ומסוכנות, אפילו גלות שגליתי. עמדתי בכל אלו כיאה לפילוסוף, ברוח נכונה ובלתי נשברת.

את תלמידי, שהם מרובים עד היום הזה, חשבתי תמיד כבני, למדתים בבהירות האפשרית, הוריתים לשאוף להגיע למעלת הטובים שברופאים.

את ספרי הרפואה שחברתי הוצאתי לאור ללא שאיפת כבוד.

מטרה אחת היתה לפני, לדאוג לבריאות בני האדם בכל יכולתי. ידונו נא אחרים אם השגתי את מטרתי, אך אנוכי לזאת נשאתי נפשי, ואותה העליתי על ראש תפילתי.

שבועת אסף הרופא

וזאת הברית, אשר כרת אסף בן ברכיהו ויוחנן בן זבדא עם תלמידיהם, וישביעום בדברי האלה :

אל תצודו(תצרו) להמית כל נפש במשתה העקר ; ואל תשקו אשה הרה לזנונים להפיל ; ואל תחמודו כל יפי תואר בנשים לנאפה בהן; ואל תגלו את סוד אדם אשר האמין לכם ; ואל תקחו כל כופר לחבל ולהשחית ; ואל תקשיחו לבב מלחמול על דל ואביון לרפא : ואל תאמרו על טוב רע ועל רע טוב ; ואל תלכו בחוקות המכשפים לחבר, ולנחש, ולכשף, ולהפריד איש מאשת חיקו או אשה מאלוף נעוריה: ולא לחמוד כל הון וכל כופר לעזרת אות זימה : ולא להתעזר בכל עבודת אלילים לרפא בהם : ולא להבטיח בכל דברי עבודתם לרפאות, כי אם לשקץ ולתעב ולשנוא את כל עובדיהם והבוטחים בהם והמבטיחים בהם, כי כולם תוהו ולא מועילים, כי אין המה ושעירים רוחות מתים המה ־ את פגריהם לא יושיעו ואיך יוכלו להושיע את החיים ?

ועתה בטחו בה׳ אלקיכם, א־ל אמת, א-ל חי, כי הוא הממית והמחיה, המוחץ והרופא, המלמד לאדם. דעת וגם להועיל, המוחץ בצדק ובמשפט, והרופא בחסד וברחמים, לא יבצר ממנו כל מזימות ערמה, ואין נסתר מנגד עיניו: המצמיח צמחי רפואות, והשם בלב חכמים תושיה לרפא ברוב חסדיו ולספר נפלאות בקהל רבים, לדעת כל חי כי הוא עושהו ואין בלעדיו מושיע. כי הגויים בוטחים אל עצביהם, אשר לא יושיעום ממצוקותיהם ולא יצילום מצרותיהם, כי תוחלתם ותקוותם אל המתים. על כן נאה לכם להבדל מהם ולשטות ולרחוק מכל תועבות גילוליהם ולדבקה בשם ה׳ אלקי הרוחות לכל בשר, ובידו נפש כל חי להמית ולהחיות ואין מידו מציל. זכרוהו בכל עת ודרשוהו באמת וביושר ובתום-דרך, למען תצליחו בכל מעשיכם וייתן לכם עזרה להצליח בידכם והייתם מאושרים בפי כל בשר. ויזנחו הגויים את אליליהם ועצביהם ויתאוו לעבוד את ה׳ ככם כי יכירו כי תוהו מבטחם ולריק יגיעם, כי ישוועו אל אל לא ייטיב ולא יושיע.

ואתם חזקו ולא ירפו ידיכם, כי יש שכר לפעולותיכם וה׳ עמכם בהיותכם עמו. אם אתם את בריתו תשמרו, ובחוקותיו תלכו לדבקה בהם, ונחשבתם לקדושיו בעיני כל בשר, ויאמרו אשרי העם שככה לו אשרי העם שה׳ אלקיו.

ויענו תלמידיהם ויאמרו : כל אשר הוכחתם אותנו וצוויתם עלינו נעשה, כי מצות התירה היא ועלינו לעשותה בכל לבבנו ובכל נפשו ובכל מאודנו, לעשות לשמוע ולא לנטות ולא לסור ימין ושמאל. ויברכום בשם א-ל עליון קונה שמים וארץ.

ויוסיפו עוד להעיד בהם ויאמרו עליהם : הנה ה׳ אלקים וקדושיו ותורתו עדים בכם, אשר תהיו יראים אותו לבלתי סור ממצוותיו וללכת בחוקותיו וביושר לב : ולא לנטות אחרי הבצע לעזור חנף על דם נקי : ולא למסוך סם המוות לכל איש ואשה להמית רעהו: ולא להגיד בעקריהם ואף לא למסרנו לכל אדם, ולא להסיח בכל דבריו : ולא לתת דמים בכל מלאכת רפואות : ולא לצדות לעורר מחלה על נפש אדם, ולבלתי תת מום באדם למהר ולהבקיע בשר אדם בכל ברזל או במכות אש, עד אשר יבחן פעמיים ושלש ־ אז תתנו עצתכם, ולא תמשול בכם רוח רעה לרום עיניכם ולבכם : ואל תטהרו נקמת כל איבה באדם חולה ! ולא להחליף אמרתכם בכל שנא ה׳ אלקינו לעשות, כי אם לשמור פקודיו ומצוותיו ללכת בכל דרכיו, למען מצוא חן בעיניו להיות נקיים ונאמנים וישרים. כה הוכיחו והשביעו אסף ויוחנן את תלמידיהם.

שבועת היפוקראטס

אני נשבע בשם אפולו המרפא, בשם אסקלפיוס, היגיינה ופאנאקיה, וכל האלים והאלות עדי, כי אקיים את השבועה דלהלן כמיטב שיפוטי ויכולתי:

אכבד ואוהב את מי שלימד אותי את אומנותי כמו את הורי; אחיה במחיצתו, ובמידת הצורך אחלוק עמו את רכושי; ילדיו יהיו בעיני כאחים, ואם יחפצו, אלמדם את ידיעותיי בלא תשלום ובלא הבטחות שבכתב; אלמד את יסודות אומנותי לבני, לבניהם של מורי ולכל אותם תלמידים, אשר יצהירו כי הם נכונים לקיים את חוקי המקצוע, ולא לאיש זולתם.
אתן טיפול לחולי כמיטב יכולתי, ולעולם לא אזיק לאיש. לעולם לא ארשום סם קטלני כדי לפגוע באיש, גם לא אייעץ לו עצה, אשר אם יעשנה – תביא למוות. לעולם לא אתן לאישה את המכשיר לגרימת הפלה. אשמור על טוהר חיי ואומנותי.
לא אנתח כדי לסלק אבנים (אבני כליה, אבני-מרה) אפילו כאשר המחלה ברורה; אשאיר זאת למי שמוכשרים לכך במיוחד.
לא אכנס לבית אלא לטובת החולה. ארחק מכל פשע בכוונה תחילה ומכל פיתוי, ובייחוד מתענוגות האהבה עם אנשים ונשים, אם בני-חורין אם עבדים.
כל אשר ייוודע לי תוך כדי עבודה באומנותי ותוך כדי מגע ומשא עם בני-אדם במסגרתה, ושלא נועד להפצה, אצפין ולא אגלה לאיש.
מי ייתן ואמצא עונג בחיי ובאומנותי אם אקיים שבועה זו באמונה; אבל אם אפר אותה, ייפול ההפך מזה בגורלי.

תפילת הרופא של מרכוס הרץ

תפילת יום- יום של רופא

אל טוב ורחום! אתה יצרת בחכמתך את גוף האדם. כלים לרבבות הרכבת בו לעשות את פעלם בלי הרף, כדי לשמור עליו ולהזין אותו בשלמות היופי כבית-קיבול לחיי נצח. בלי חשק יפעלו בהשקט את פעלם, בסדר, בהתאמה ובמיזוג. אבל במקרה ששבירת החומר, או תאוות בלתי מרוסנות, יפסיקו את הסדר הנכון ואת השלמות, יבואו הכוחות לידי התנגשות והגוף עלול להתפורר ולשוב לעפר בראשית. או אז תשלח לאדם את מלאכיך מטיבי מעש, הלא הם המחלות, לבשר את הסכנה הקרובה לבוא ולהמריצו להתגונן מפניהם בעוד מועד.את אדמתך, נהריך והריך ריווית בחמרי מרפא, להפיג את יסורי יצוריך ולמנוע משחית מהם. ולאדם נתת חכמה לפדות את גוף האדם, ולהכיר את פעולותיו, הן בסדריו המתוקנים והן המופרעים ; וגם להוציא את חמרי התרופה ממקומות הימצאם, לחקור את תכונותיהם הטובות, לייצר אותם ולהשתמש בהם לפי מהות המחלה.גם בי בחרה השגחתך הנצחית לשמור על חיי יצוריך ובריאותם, הנני עתה למלא את שליחותי. עזרני, א-ל רחום, בתפקידי הגדול והצליחני; כי בלעדי עזרתך לא יצליח האדם אף בקטון מעשיו. מלא את נפשי אהבה למקצועי וליצוריך, אל תתן לתאות הבצע, התהילה והכבוד להתערב במפעלי ; כי אלה הן שונאי האמת ואהבת האדם, ונא אל יטעוני בתפקידי הגדול לגמול טוב עם יצוריך.חזק את כוחות גופי ונפשי ויהיו הם בכל עת נכונים לפעולה, בלי לאות, במקרה העשיר והעני, הטוב והרע, האוהב והשונא. תן לי לראות בחולה  אף את האדם, כי אדם הוא! הן גם אתה יוצר את האדם ומקיימו, אם עשיר הוא או עני, אם טוב הוא ואם רע, אם הוא אוהב או שונא.קיים בתוכי שכל בריא ופשוט, שישיג את הנוכחי ויתפוס אל-נכונה את המשוער. אל תתן לו לרדת עד שישגה במה שניתן לראות, גם לא להתנשא עד שיראה מה שאינו ניתן לראות, כי הגבול הוא עדין ושוטף באמנות הגדולה של הטפול בחיי יצוריך ובבריאותם.מלא את לב החולים אמון בי ובאמנותי ושמיעה לעצתי. הרחק מעל ערש מדויהם כל רופאי אליל וכל צבא הקרובות, היועצות, והמטפלות המתחכמות ; כי אלה הם עם אכזרי, אשר ביהירותם מכלים את המפעלים הטובים של אמנות הרפואה ולעתים קרובות אף גורמים מות ליצוריך. כשאמנים חכמים ממני ירצו לתקן את דרכי ולהוכיחני, נא תן לרוחי לרחוש תודה להם ולהקשיב לדבריהם ; כי היקף האמנות הוא גדול ואין אחד רואה מה שרואה חבירו. אבל אם יהירים חסרי חכמה יוכיחוני, נא חזק את רוחי כברזל באהבת האמנות ויעמוד בפניהם להגן על האמת כפי שהוא מרגיש בה, בלי להחשיב את גדולת מתנגדי ואת גילם ; כי הפעם הויתור הוא מות ומחלה ליצוריך.האצל על רוחי נחת וסבלנות, עת שחברים זקנים ממני, המתגאים על רוב שנותיהם, ידחוני וילעגו לי ובלעג-שפתיים יחשבו לתקנני. תן לי להפיק תועלת מהטוב שבהם, כי הם יודעים לא מעט (ואם יחכמו, ידעו אף הרבה), גם מה שזר לי עד כה ; אל אראה עלבון בגאותם, כי זקנים הם ואין הזקנה תריס בפני היצר – והלא אף אני מקוה להאריך ימים על האדמה לפניך, א-ל טוב ורחום.חנני במידת ההסתפקות, רק לא באמנות הגדולה. אל תתן לעולם למחשבה שתתעורר בי, כאילו יש לי די בידיעות, אלא תן בי כוח זמן וחשק לתקן בלי הפסק את ידיעותי ולרכוש לי עוד ידיעות חדשות. האמנות היא גדולה, אבל גם תבונת האדם לא תדע גבול ; תמיד היא שואפת להתקדמות. בידיעותי מאתמול יגלה רוחי היום שגיאות לרוב, ואת ידיעותי מהיום ימצא מחר מלאות תועה. א-ל טוב ורחום! אתה בחרת בי לשמור על יצוריך בחייהם ובמותם, הנני עתה למלא את שליחותי. חזקני בתפקידי הגדול הזה, כדי שיצליח, כי בלעדי עזרתך לא יצליח האדם אף בקטן מעשיו.

תפילה זו יוחסה לרמב"ם (ד"ר מורטון רובינס, ב"הרופא העברי", משנת 942).  פרופ' י. ליבוביץ ב"דפים רפואיים", כרך ג', חוב' א', אדר ב', תש"ך, הוכיח שזו טעות. תפילה זו פורסמה לראשונה בגרמנית בכתב יד בקובץ ,1738 Leipzig ,Deutsch Museum, תורגמה לעברית ע"י אברהם אייכל ב"המאסף", כרך ו', שנת 1790, ובו מצויין שהתפילה נתחברה ע"י מרכוס הרץ (803!1747-), ותורגמה לעברית עפ"י בקשתו. התרגום המובא כאן נעשה מחדש ע"י פרופ' י. ליבוביץ מהמקור הגרמני.

אם מאאת ענין במאמר זה תמצא גם ענין במאמר הבא

הקבלה מנקודת מבט של הפסיכולוגיב