מדינות ערב הן המפגרות בעולם * השעור הגבוה ביותר של אנאלפבתיות וההשקעה הנמוכה ביותר בחינוך * אין אף אוניברסיטה ברמה בינלאומית * אין עיתונות חופשית, אין זכויות אזרח, מעט מחשבים, מעט אינטרנט * והם אוהבים את הרודנים שלהם (עד שכורתים את ראשיהם ומחליפים ברודנים אחרים) * מזרח תיכון חדש-ישן

מדינות ערב. מה שחסר להן זה השטח הקטן של ישראל (ויקישיתוף)

האירועים האחרונים – בטוניסיה, במצרים, בתימן ועכשיו בסוריה – עוררו תקוות כי הנה, או טו טו, הופכות מדינות ערב לדמוקרטיות. עיראק כבר " כזה כאילו" כמעט דמוקרטית. בעקבותיה יתמוטטו יתר הרודנויות הערביות כמגדל קלפים ומזרח תיכון חדש יפציע באופק.

חלומות באספמיה של המימשל האמריקני התמים ושל השמאל הישראלי ההזוי. אף אחת ממדינות ערב לא תהיה דמוקרטית. העם הערבי איננו עם אחד אלא מגדל בבל של שבטים העוינים אלה את אלה. הם אינם סובלים מיעוטים זרים בתוכם. בין אם אלה נוצרים, דרוזים או יהודים. השחיטה שם היא מחזורית.

כל המדינות הערביות והמוסלמיות – מאלג'יריה ועד טהרן – הן רודנויות, חילוניות או מוסלמיות אין הבדל. אין שום סיכוי שתהיינה דמוקרטיות.

מפגרות בכל

מה ששולל בעיקר כל סיכוי לדמוקרטיזציה ערבית הוא מצבן התרבותי והחומרי של המדינות הערביות.

שעור האנאלפאביתים במדינות ערב הוא הגבוה בעולם. ההשקעה בחינוך היא כעשירית מן ההשקעה במדינות המערב ובתוכן ישראל. התפוצה הממוצעת של ספר בכל מדינות ערב היא כאלף עד 3000 עותקים. אין במדינות ערב אפילו אוניברסיטה אחת בעלת רמה בינלאומית. מספר הפרסומים המדעיים מגיע לכ-2 אחוזים מכמות הפרסומים היחסית של פרסומים מדעיים במדינות מפותחות. שיעור ההשקעה במחקר ופיתוח הוא כ-0.2 אחוז מהתל"ג לעומת 2.35 בישראל ו-3 אחוזים ביפן. והתל"ג עצמו עלוב. והשכר לנפש כעשירית מן השכר הממוצע בישראל.

לא מייצרים כלום

מספר המחשבים במדינות ערב הוא 18 לכל 1000 לעומת ממוצע של 78 לאלף במדינות מפותחות. רק 1.6 אחוז מן האוכלוסייה מחוברים לאינטרנרט (לעומת כ-79 אחוזים במדינות מפותחות). אף מדינה ערבית איננה מייצרת אפילו מוצר אחד בעל איכות שניתן לשווקו בשוקי העולם.

אף מדינה ערבית אינה מכבדת זכויות אדם. באף מדינה ערבית אין תקשורת חופשית. באף מדינה ערבית אין מכבדים זכויות של מיעוטים ונשים.

אוהבים רודנים

למרות שמצבם הכלכלי של ההמונים הערביים הוא הירוד בעולם.  הערבים אוהבים את רודניהם. סאדאם חוסיין, גמאל עבדול נאצר, אנואר סאדאת, יאסר ערפאת, ואפילו המלך חוסיין היו שליטים אהובים בחייהם וגם לאחר מותם. למרות שכל אחד מהם, הרג יותר ערבים מאלה שנהרגו בכל המלחמות עם ישראל. למרות שהם דנים את עמיהם לפיגור נצחי, לרעב, לדיכוי ולבערות. גם את מובארק אהבו אך הוא לא הספיק למות או להרצח לפני שיפסיקו לאהוב אותו.

הפרשן האמריקני ראלף פיטרס הסביר פעם את התופעה הזו במאמר ב"וושינגטון פוסט" : " זהו סימפטום של רגשות התסכול של חברה שהייתה פעם תרבות גדולה ואשר נחרבה עד היסוד. חוסר היכולת של הערבים להתמודד עם המערב בתחום כלשהו הדורש מאמץ הוא בעל השפעה הרסנית על הפסיכולוגיה שלהם. הם מיואשים וזקוקים נואשות להאשים מישהו בעליבות שלהם. אילולא היה להם את ארצות הברית וכמובן את ישראל כדי להאשים היו צריכים לשאול עצמם איך קרה שהגיעו למצב עלוב כזה" .

והעיתונאי הערבי-נוצרי-אמריקני ג"וזף פארח אומר כי אין הבדל בין המשטרים המוסלמים הדתיים למשטרים הערביים החילוניים. המשותף לשניהם הוא אידיאולוגיה " איסלאמו פשיסטית" .

כל מה שנאמר על כלל מדינות ערב מתייחס גם לרשות הפלשתינאית ולמדינה שתקום שם חלילה. מפת הדרכים ותוכנית ההתנתקות מבוססות על חלומות באספמיה.

מאמר זה נכתב ופורסם במארס 2005  בעקבות המהפכה הכאילו דמוקרטית בלבנון. הוא עודכן בעקבות ארועי מארס אפריל 2011 ונשאר אקטואלי כמו בעת שנכתב

ז.ג.

========================================================

הרב שקיים ישיבה בגרמניה הנאצית

גירסה מורחבת של כתבה זו ראה

http://www.zeevgalili.com/?p=1666

אתר " אש תורה" :

(www.aish.co.il)

=========================================================

תכנית דוברת בעקבות צ'פלין

עברנו דירה. ראה

===========================================

נחום שפר, יליד קיבוץ תל-יוסף ,מלח הארץ,  נענה ב-1971 לקריאת המדינה ליישב את חבל ימית והיה ממקימי " שדות" * במהלך הפינוי נפצע קשה * " זה פצע נפשי שלא הגליד" * שיקם עצמו בהקמת מושב עין הבשור * קורא למשאל עם ולהפסיק את ההסתה נגד המתיישבים * " הם טובי בניה של הארץ"

נחום שפר, בן 64, אב לשלושה ילדים, ממפוני חבל ימית, משווה את העקירה הצפויה של מתיישבי גוש קטיף לצונאמי.

" המראות הקשים ביבשת אסיה" , הוא אומר, " עדין חקוקים בזיכרוננו. מראות של אנשים שעולמם נחרב. העולם כולו התגייס לסייע לניצולים.

" ואצלנו? כשמדובר בהריסת בתיהם וחלומותיהם של אחינו עומד הציבור מהצד. לא רק שלא תומכים, מעודדים ומחבקים אלא מתעמרים באלו שהכי זקוקים עכשיו לסיוע" .

 

נחום שפר

שפר הוא מה שנוהגים לכנות " מלח הארץ" ולא כמליצה. נולד בקיבוץ תל יוסף וגדל בקיבוץ בית השיטה. לאחר שחרורו מן הצבא התגייס לסייע לקיבוץ הצעיר " נווה אור" , חי כמה שנים עם משפחתו בקיבוץ בית גוברין. בשנת 1971 נחלץ לקריאת המדינה והמוסדות המיישבים להקים את ישוב " שדות" בחבל ימית. עשר שנים לאחר מכן נעקר ובנה את חייו מחדש במושב עין הבשור.

על מה שעבר עליו סיפר ביום עיון שנערך בימים אלה בקיבוץ יפעת. הכנס נערך לזכרו של שר החקלאות לשעבר, חיים גבתי, בנושא ההיבטים ההתישבותיים של הניתוק.

ואלה עיקרי דבריו:

" פצע שלא הגליד"

" כל מה שיש לי לומר בהקשר זה, נאמר בדם ליבי וכל התעסקות בעניין מגרדת פצע שמעולם לא הגליד. אני חש חובה מוסרית לומר את הדברים בקול רם, על מנת להתריע מפני הטרגדיות הצפויות, אם לא נדע לטפל נכון בעקורים של שנת 2005.

 

כרזה של חבל ימית מלפני החורבן (ויקיפדיה)

בשנות ה- 70 התגבשה התוכנית לעיבוי הגבולות – ברמת הגולן, בבקעה ובמרחבי סיני. ממשלת ישראל, בראשות גולדה מאיר ובסיוע תנועת המושבים, הובילו את התוכנית כולה עד שלבי הביצוע. התנועה גייסה את מיטב בנייה וגיבשה "נבחרת", אשר החלה להתכונן למבצע.

מעשה חלוצי

הסבירו לנו בצורה חד משמעית שנרקמת תוכנית רבת היקף של ישוב צפון סיני מקו ניצנה ועד רצועת החוף של אל-עריש. התיישבות מסיבית, שתשמש חיץ ביטחוני בינינו לבין המצרים.

לכל המשפחות הראשונות שעלו על הקרקע של מושב שדות ניתן ציוד אישי וציוד חקלאי ביד נדיבה. המסר הברור שקיבלנו היה שמדובר במעשה חלוצי, חשוב מאין כמוהו לביטחון המדינה" .

יצירת יש מאין

" הימים הראשונים היו קשים – ללא חשמל, ללא מים וללא אמצעים בסיסים לניהול חיים תקינים. אך ההתרגשות הייתה גדולה, והיא חיפתה על הקשיים הפיסיים. כולנו היינו חדורי אידיאולוגיה ואמונה" .

" קבוצת המשפחות שלא היה ביניהן כל קשר, למעט מפגשי ההכנה הבודדים בתנועת המושבים, הפכה לימים לחבורה מגובשת עם קשרים תרבותיים וחברתיים שאני אישית לא הכרתי לפני כן. עם השנים הפכנו למקצוענים בתחום גידולי חורף חסויים והיינו לחלוצי היצואנים של תוצרת חקלאית משובחת.

" אלו היו שנים של התרוממות רוח, תחושה עילאית של יצירת יש מאין. מדיונות צהובות, צרובות מלחמה הפכנו את האזור לגן עדן עלי אדמות" .

שמועות ראשונות

" בשנת 1977, כשאנחנו עדיין שיכורים מההצלחה שלנו, מתחילות להגיע, השמועות על אפשרות של עקירה ופינוי.

התגובה הראשונית הייתה שוק. אתה שואל את עצמך: הכיצד ? הרי אני באתי לכאן בשליחות. מה השתנה פתאום?"

הסברים ואשליות

" כשאין הסברים משכנעים לשאלה מדוע אתה צריך לפנות את ביתך, אתה מתחיל לספק לעצמך כל מיני הסברים "מרגיעים". הנה אריק שרון ממשיך בבניין החבל, מגדיל לעשות בעודו בונה מאחזי דמה (מה שנקרא "מגדלים פורחים"). ההיגיון הבריא כאילו מספק לך את התשובה הרצויה: אם כל זה קורה, סימן שאף אחד לא מתכוון באמת לפנות את החבל.

" המפוכחים שבינינו החלו להבין שקיים איום אמיתי ושצריך לקום ו"לעשות מעשה", כדי לבטל את רוע הגזרה. ואז אתה נקרע בינך לבין עצמך לגבי אופן המאבק ושיטת המחאה.

סיפור " גן הירק"

" המבחן הראשון היה ב"גן הירק" בנאות סיני. לא השתייכתי לגרעין הקשה והקיצוני שהתנגד לנסיגה. אבל האמנתי שאם נצליח למנוע את פינוי "גן הירק", נצליח במאבק על הפינוי כולו. עם האמונה החזקה הזו, הלכתי למקום מתוך כוונה למחות באמצעות נוכחותי במקום (וחלילה לא מתוך כוונה להשתתף פיזית במאבק).

" כשהגענו ל"גן הירק" נתקלנו בתכונה של "לקראת מלחמה": חולקו פקודות, ניתנו הוראות, מילאו מקלות וצינורות בחול, כהכנה ל"קרב" עם הצבא. הלכנו לישון באוהל שהבאנו איתנו.

החיילים מסתערים

" בארבע לפנות בוקר התעוררנו, לקול צופרי האזעקה שהפעילו המתיישבים ברגע שהצבא החל בסגירת השטח. חיילים החלו להסתער על המבנה המרכזי שבו התבצרו המתיישבים. בתוך המבנה היו נשים, ילדים ואפילו תינוקות. על הגג עמדו המתיישבים והדפו, גל אחר גל, את החיילים, עם המקלות והצינורות שמולאו בחול.

 

ממראות הפינוי (ניצן דנציג ויקישיתוף)

" אני זוכר את עצמי עומד שם לבד, ורואה כיצד קצין (יובל, המכונה " הפרד" , בן קיבוץ מסילות), מסתער בראש מחלקת חיילים חבושי קסדות. הקצין חטף מכות מהמתיישבים, אך המשיך להסתער בעודו צועק לחייליו: "אחרי". בסופו של דבר, החיילים נסוגו ובכך מנעו שפיכות דמים.

בשלב זה הצבא הביא שופל גדול ועליו חיילים במטרה לטפס בעזרתו על הגג. מאחורי אחד הבתים הסמוכים יצא טרקטור, שגרר אחריו קונצרטינות, וחסם את דרכו של השופל.

חיילים מכים אותי

מספר חיילים החלו להתנפל על נהג הטרקטור. לא יכולתי להתאפק וקפצתי על הטרקטור על מנת לסייע לנהג. באותם רגעים הבחנתי במיכלית כיבוי אש ענקית של חיל האוויר, בעלת זרנוק מים אימתני שמטרתה להתיז מים על המתיישבים. נסעתי לעברה עם הטרקטור על מנת שלא תוכל להתקרב. ברגע זה החלו חיילים להכות אותי. למרות זאת לא עזבתי את ההגה ונכנסתי בפגוש של המיכלית. החיילים משכו אותי בידיים וברגליים, תפשו בשערות ראשי וממש תלשו לי אותם.

פתאום הרגשתי שהלחץ נחלש, הסתכלתי הצידה וראיתי את דן שומרון נותן הוראה לחיילים להפסיק להסתער.

מוכה וחבול

רק בשלב זה הצליחו לנתק אותי מהטרקטור וגררו אותי לאוטובוס שהוביל את התושבים למעצר ברפיח. בזמן שניסו להעלות אותי לאוטובוס, ראיתי כיצד איציק טל מתמוטט ליד דלת האוטובוס, לאחר שחיילים הכו על ראשו עם אלה.

כשנסגרו הדלתות, והאוטובוס החל בנסיעה לכיוון מחנה המעצר ברפיח, התחלתי להרגיש בגופי את עוצמת הכאב הפיסי והנפשי של המכות שספגתי.

 

ממראות הפינוי (ניצן דנציג ויקישיתוף)

עשרות אמבולנסים

" הייתי בסערת רגשות נוראה. ניגשתי לקצין שעמד ליד דלת האוטובוס ואמרתי לו: "עכשיו אנחנו אחד מול אחד, בוא ונראה אני או אתה". הקצין החוויר ונהג האוטובוס עצר, פתח את הדלתות ונטש את האוטובוס. נוסעי האוטובוס חילצו עצמם במהירות מן האוטובוס והחלו לצעוד לכיוון הישוב.

רק אז, בדרכי חזרה ל"נאות סיני", הבחנתי, שבצידה הימני של הדרך המובילה לישוב, בתוך חורשת האשלים, חונים עשרות אמבולנסים צבאיים, ולידם פרוס תאג" ד עם אלונקות פתוחות" .

בית דין צבאי

בדרך הביתה התברר שהרגל שלי מרוסקת. למחרת בבוקר, לאחר שהרגל התנפחה למימדי ענק והכאבים התעצמו, הסיע אותי חבר לחדר המיון בבאר שבע. נתברר שהפציעה קשה, אך קשה ממנה הפגיעה הנפשית. עד היום אינני יכול לשכוח את המאבק עם חילי צה" ל, החיילים שלנו.

בהמשך קיבלתי, יחד עם תושבים נוספים, זימון למשפט בבית דין צבאי בעזה. המשפט היה עבורי חוויה קשה ומשפילה, הושבתי על כסא נאשמים המיועד בימים כתיקונם למחבלים, נגזר עלי קנס כספי ומאסר על תנאי ועד היום אני בעל תיק פלילי. בתקשורת הוצגנו כגדולי המתפרעים וכמפירי חוק.

הפינוי והחורבן

" הגיע שלב שהתחילו לדבר על הפיצויים. לא הייתי נגד קבלתם, אבל לא היה לי ראש ופנאי להתעסק בעניינם. כשהגיע השמאי לאמוד את הרכוש, אמרתי לו: "תעזוב אותי במנוחה, תסתובב בבית ובמשק ותרשום מה שאתה רוצה".

" החתימו אותי על מה שרצו ואני מצידי קיבלתי את מה שנתנו.

בעצתו של פקיד הבנק השקעתי את כל כספי במניות הבנקאיות ולימים נכנסתי לרשימת המפסידים בנפילת המניות הבנקאיות.

להתחיל מהתחלה

" במעט הכסף שנותר לי יכולתי לרכוש נחלה ב"עין הבשור" ועליה מבנה זמני. הכסף הספיק בקושי לתשלום עבור התשתית. למעשה הייתי צריך להתחיל הכל מן ההתחלה, ללא כל אמצעים.

חזרתי בדיוק לאותה נקודת התחלה בה הייתי לאחר שעזבתי את הקיבוץ. אלא שהפעם הייתי מבוגר בעשר שנים, נתון בתוך סיטואציה אישית ומשפחתית מורכבת ולאחר חוויית פינוי מכאיבה וצורבת" .

מבט אחרון לסיני

" בלחץ הבנים חזרתי למה שהיה הבית שלנו בשדות יום לפני החזרת השטח למצרים. עמדתי על חורבות מה שהיה עד אתמול חלקת האלוהים הקטנה שלי. הבטתי בהרס הנורא שהותירו הדחפורים. ערמות חול שמתחתם מבצבצים שלדי מתכת ועץ, מה שהיה פעם בית, הבית שלי. לא יכולתי יותר לראות איך הבנים מנסים לזהות היכן עמד הבית, היכן הלול וכל השאר. פניתי לאחור כדי שבני לא יראו את הבכי. ברחתי משם מבלי להסב פני ולו עוד פעם אחת. ועדיין המראות הללו רודפים אותי יום יום, שעה שעה" .

לא למדנו כלום

מה למדנו מאותו אירוע טראומתי? אני יכול לומר בוודאות שלא למדנו כלום. מה שהיה הוא שיהיה, רק שהפעם, בגלל משך השנים של ההתישבות (דור שני ושלישי – דור שנולד… ודור שנקבר…), הדברים עלולים להיות הרבה יותר קשים.

אני רוצה לנצל את הבמה הזו ולפנות בראש וראשונה לאלו שמובילים את המהלך.

* בואו ננסה להיות קשובים למתיישבים ונקיים משאל עם או בחירות.

* להפסיק את ההסתה הפרועה ההופכת את המתיישבים לאויבים. יש להתייחס אליהם כאל חלוצים אמיתיים.

* עלינו לקבל אותם באהבה, לאמץ אותם אל ליבנו, לפתוח את בתינו בפניהם ולעשות ככל יכולתנו לעזור להם לשקם את חייהם בתוכנו ובקרבנו.

* מדובר בטובי בניה של הארץ, אלו הבנים שאנחנו, תנועת העבודה וההתיישבות העובדת, חינכנו.

ראה סיפורי סבתא שסיפר בגין לנכדתו

סידרת הטלוויזיה השעורייתית של חיים יבין (" ארץ המתנחלים" ) העלתה שוב לשיח הציבורי את המושגים " כניסה להיסטוריה" ו" ציונות שפויה" . זאת, אל מול "הטרוף המשיחי" של המתנחלים. כזו הייתה השיחה שניהלו בעקבות הסדרה אלוף (מיל.) עמי איילון והעיתונאי דורון רוזנבלום.

את המושג "כניסת להיסטוריה" טבע פרופסור גרשום שלום, מייסד חקר הקבלה והאיש שחשף את התפקיד המרכזי שמילאה השבתאות בהיסטוריה היהודית. המושג הזה אומץ, טופח, שוכלל וסולף על ידי השמאל הדקדנטי, עד שהפך כמעט עיקר אמונה.

לפי תפיסה זו היה העם היהודי, עד להופעת התנועה הציונית, כאילו מחוץ להיסטוריה האנושית. דהיינו: בהעדר עצמאות מדינית נקבע גורלו על ידי כוחות שמחוץ לשליטתו. התנועה הציונית, אומרת דעה זו, משמעותה  "שיבה להיסטוריה" . להיות עם ככל העמים. כלומר: " קבלת אחריות" על מעשינו, תוך כפיפות לכללי ההיגיון והנורמות החלים על כלל המדינות.

" כניסה להיסטוריה" מחייבת למשל את עקירת היהודים מחבל קטיף (ומאוחר יותר מכל יהודה ושומרון). זוהי  "ציונות שפויה" . לעומת זאת "המתנחלים" פועלים מתוך מניע "משיחי" לא רציונאלי, מטורף שעלול להמיט אסון על המדינה.

ראשית מן הראוי להבהיר את תפיסתו של גרשום שלום. בראיון שנתן למוקי צור בתשל"ד (ופורסם ב" שדמות" בטאון התנועה הקיבוצית) אמר שלום: " אני חושב שהכניסה של עם ישראל למישור ההיסטורי פרושה לקבל אחריות על עצמו, על מעשיו ומחדליו; פעולה במישור הפוליטי של ההיסטוריה החילונית, היא דבר אחר מאשר פעולה במישור הרוחני דתי. אסון יהיה לערבב אותם"

שלום היה רחוק מלומר כי תכלית הציונות היא להפוך את עם ישראל להיות "ככל העמים" . להפך. על כך אמר: " … חייבתי את הציונות החילונית כדרך לגיטימית, אך לא חייבתי את המשפט האווילי של "עם ככל העמים". הגשמת משפט כזה היא סופו של עם ישראל. אני שותף לדעת המסורת שאפילו אם נרצה להיות עם ככל העמים לא נצליח ואם נצליח זה יהיה סופנו" .

אבל שלום לא היה חד משמעי. מחד קבע נחרצות כי הציונות "איננה תנועה משיחית, וזהו סודה מפני שכתנועה משיחית נידונה היא למפרע לכשלון" . ומאידך אמר "הייתה לי דעה שאולי יש צד פנימי נסתר בתהליך ההיסטורי שמתרחש כאן, שיש לו אולי בחינה מטאפיסית דתית" .

האם גרשום שלום לא היה מודע לאופי המשיחי של הציונות החילונית? הרי במחקריו המונומנטאליים רמז רמיזות אינספור לקשר בין התנועה השבתאית לבין התפתחות החילוניות.

הרי בן גוריון עצמו הכריז כי הכוח המניע את הציונות הוא "המקורות העתיקים, הזיקה העמוקה למולדת הקדומים, והתקווה המשיחית" .

מי שהצביע על המשתמע ממחקריו של שלום לגבי אופייה של הציונות היה המבקר ברוך קורצווייל, שכתב: " ביודעים או בלא יודעים נהפך שלום להיסטוריוסוף של הפירוש החילוני המודרני שניתן לתנועה הציונית למשיחיות האקטואלית, שהורדה משמימיותה לארציותה הפוליטית המתגשמת. יהודים שורשיים כמו ברל כצנלסון וזלמן רובשוב (שז"ר) הבינו היטב באינסטינקט העממי הבריא אילו אפשרויות נפתחו לציונות על ידי מחקריו של שלום."

גרשום שלום התקומם נגד דבריו אלו של קורצווייל. בראיון עמי שהתקיים בשנת 1974 אמר  שלום (בתשובה לשאלה על דברי הרבי מסאטמר שאמר כי הציונות היא סוג של שבתאות): " אף פעם לא הסתרתי את דעתי כי הציונות אינה תנועה משיחית… זו המצאה קלוטה מן האוויר שהמציא המנוח קורצווייל. לעניות דעתי התנועה הציונית היא תנועה שבמהותה אין משיחיות אף שיש טונים כאלה במנגינה הציונית. אם זו משיחיות היא נידונה לכישלון כשאר התנועות המשיחיות לפניה. הציונות היא כניסה של עם ישראל להיסטוריה" (ידיעות אחרונות המוסף לספרות 22.11.74).

גרשום שלום 1932

גרשום שלום לא הגיב אף פעם על דברי הביקורת החריפים של קורצווייל משך שנות דור. מורי, פרופסור יעקב לוינגר ז" ל, סיפר לי כי שמע מפי שלום שנמנע מלהגיב על דברי קורצווייל כי פקפק בבריאותו הנפשית. טענה מוזרה מפי שלום, שהשתחרר מן הצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה על ידי שהתחזה לבלתי שפוי.

נראה לי שגרשום שלום, שהיה ציוני מנעוריו, חי בחרדה המתמדת שהציונות היא בעצם תנועה משיחית שנידונה לכישלון. הוא בנה את התיזה של כניסה להיסטוריה, שאומצה על ידי הציונות החילונית, שחיפשה לגיטימיות של " שפיות" .

האם הרציונאליות והשפיות היא לצד "הציונות השפויה" המתנתקת או לצד ה"משיחיות המטורפת" . פרט אחד בשיחה של עמי איילון ודורון רוזנבלום שופך אור.

ברוך קורצווייל

עמי איילון הביע דעה, ליתר דיוק חשף את העובדה, שההתיישבות ביש"ע היא הגורם היחיד ששכנע את הערבים שהזמן משחק לרעתם. הכרה זו היא שהביאה אותם לשולחן המשא והמתן – אמר איילון.

ונותרה השאלה: האם תנועת ההתיישבות היא טרוף משיחי או עשיה היסטורית או שהטוענים ל"שפיות" אחוזים בקדחת משיחיות השלום התלושה מן המציאות.

ראה ראיון עם גרשון שלום http://www.zeevgalili.com/?p=837

משיחי השלום וחמוריהם

לא אגזים אם אומר כי השם פולין מעורר צמרמורת בגופו של כל יהודי. פולין של פעם היתה בית היוצר לנשמת האומה. אלף שנים חיו יהודים בפולין.

כאן הקימו תרבות יהודית לתפארת. כאן גם נוצקה תרבות יידיש חילונית חדשנית אך מאד יהודית. כאן קמו בתי ספר שלמדו עברית ברמה ששום בית ספר ישראלי אולי לא הגיע אליה. כאן גם צמחה תנועת ז'בוטינסקי שקיימה קשרי אינטרסים עם השלטונות הפולנים, זכתה לסיוע בנשק בתחמושת ובאימונים. מכאן באו מנחם בגין ואברהם שטרן יאיר ורבים ממנהיגי הישוב.

עד שעלה הכורת הנאצי ושם קץ באבחת חרב חדה לכל היהדות המפוארת הזו. ולכולנו נותר – בצד האבל התהומי והאימה, גם השינאה לפולנים. על שיתוף הפעולה ששיתפו עם הרותח הנאצי. על כך שאולי איןם זה מקרה שעל אשמתה קמהו מחנות ההשמדה נוראים אושוויץ ובירקנאו. על שגם אחרי השואה נרצתחו יהודים בפוגרמים וגם באין יהודים ממשיכה האנטישמיות לחלחל שם כנחש צפע.

פולין האחרת

אך יש גם פולין אחרת. מעטים יודעים שמספר הפולנים חסידי אומות העולם שסיכנו חייהם להצלת יהודים גדול יותר ממבפרם בכל עם אחר. מעטים יודעים שיש היום בפולין עילית אינטלקטואלית העושה חשבון נפש על מה שהסידו הפולנים מאובדן היהודים.

הצצה מקרית לחלק זה של הפולניות נזדמנה לתיירים ישראליים, שמשון גרינפלד ובני משפחתו מירושלים וזה מה שסיפרו לי בשובם. .

מסע שורשים פרטי

" בעקבות הדור הצעיר שעשה את מסעות השורשים לפולין החלטנו – שתי אחיותי ואנכי – לעשות את מסע השורשים הפרטי שלנו.

" נסענו לעיירת הולדתה של אמנו, חמיאלניק. הורינו מיעטו לדבר על עברם ולא היה לנו שום מושג על העיירה. מה עוד שנתברר כי יש בפולין ארבע עיירות הנושאות אותו שם. שייטנו באינטרנט ומצאנו את העיירה שלנו. למדנו לדעת שזו הייתה עיירה שרוב תושביה יהודים (כ- 8000 מתוך 10000).

"לא נותר כלום"

" בקהילה היהודית בוורשה אמרו לנו שאין טעם לנסוע לעיירה הזו כי לא נותר שם אף לא יהודי אחד, אף לא שריד לעבר היהודי. בכל זאת החלטנו לנסוע. אחותי, שהיא פסיכולוגית במקצועה, סברה שחשוב לנו לראות גם את ה"אין" .

" יצאנו מווארשה במכונית שכורה עם נהג פולני דובר אנגלית. הוא היה נחמד מאוד וסבלני ביותר. כשהגענו לעיירה, הפנו אותנו לבית הקברות היהודי. מצאנו שטח ריק ובו שרידים של שני קברים ושלט רשמי בפולנית, מעוטר במגן דוד.

" בבית סמוך סיפרה לנו נערה צעירה, שסבא שלה סיפר לה שאכן היה בית קברות יהודי במקום. היא הפנתה אותנו לבית הכנסת שבמרכז העיירה.

טקס לציון המורשת היהודית

" יצאנו לכיוון בית הכנסת וכאן ציפתה לנו הפתעה גדולה. הגענו למקום בעיצומו של טקס שלאחר מכן נתברר כי נועד לציון קיום המורשת היהודית". הסיפור המופלא על
פולנים אוהבי יהודים. קהל רב שמנה כמה אלפים, צבא על פתח המבנה שנותר שלם מלפני המלחמה העולמית.

אלפי אנשים, , ישבו שעות  ראו הופעות ושמעו נאומים
" קיבל את פנינו סגן ראש העירייה, האחראי על "התיק היהודי" במקום והיסטוריון בהשכלתו. הוא הזמין אותנו לטקס שהתקיים אותו יום במרתף בית העירייה – מקום ששימש בית הספר היהודי לבנות לפני המלחמה (קרוב לוודאי שאמנו למדה בו). השתתפו באירוע שני מוזמנים מישראל – ניצול, יליד המקום מקיבוץ יקום, וכן הסופרת והמתרגמת מרים עקביא.

דוכנים למאכלים יהודיים

"
. לאחר מכן ירדנו שוב לבית הכנסת. האיזור כולו נסגר לתנועה. בדוכנים מכרו חלות, סופגניות ושאר מאכלים יהודיים. תלמידי בית הספר המקומי העלו מחזמר "מגילת אסתר". בסיפור המגילה שילבו שירים וריקודי עם ישראליים, וכן המחיזו את חדשי השנה העברית והחג המתאים לכל חודש. לאחר מכן נישאו נאומים על ידי נכבדים פולנים ועל ידי הנציגים מישראל.

כליזמרים שרים יידיש

" מסמר הערב הייתה הופעה של להקת כליזמרים ששרה ביידיש, כאשר בחלק מהשירים הקהל מצטרף. בבית הספר המקומי, הצמוד לבית הכנסת,

מופע להקות ביידיש

נערכה ארוחה שכללה מאכלים יהודיים לכמה מאות מוזמנים. קירות בית הספר היו מכוסים בציורים של מוטיבים יהודיים – שופרות, סוכות, חנוכיות וכדומה. האירוע כלו היה הזוי ובלתי נתפס.

פרחו תודות ליהודים

" סגן ראש העיריה הסביר לנו, שהעיירה מוקירה את תרומתם של היהודים לפיתוח המקום מבחינה כלכלית ותרבותית. הוא הצביע לדוגמא על עיירה סמוכה שלא היו בה יהודים לפני המלחמה והיא כיום עיירה המצויה בפיגור. הוא אמר: "תראה אותם ותראה אותנו". אכן המציאות עולה לפעמים על כל דמיון" .

תולדות המשפחה

"אמנו נולדה בחמיאלניק ב- 1910. בחמיאלניק היתה פעילות ענפה של תנועות הנוער הציוניות – כנראה לא בעידוד ההורים. בהיותה בת 12 עקרה המשפחה לוורשה. שני הבנים הבוגרים עלו לארץ (שמואל חי בארץ כשנתיים והיגר לאורוגוואי, ומאיר השתקע בחיפה וגר שם עד מותו – לפני כ- 10 שנים).

"בוורשה הצטרפה אמנו לתנועת גורדוניה. ובהיותה בה 23 עלתה לארץ, בניגוד לדעת הוריה ודעת רב הקהילה.

"אחותה מרים נורתה ברחוב עם בעלה ובנה. בעקבות זאת, ברחה אחותה הצעירה רניה מוורשה ללודג'. היא נלקחה למחנה עבודה צ'סטוחוב ועבדה שם במפעל תחמושות. עם גמר המלחמה, פגשה את שמואל פוטשר – חייל יהודי פולני שכל משפחתו הושמדה. הוא ערק מהצבא, הם נשאו ב- 1945, חיו 17 שנים בארגנטינה ואז עלו לארץ.

"אמי חיה בתל אביב כל ימיה. ב- 1944 נשאה לאבי שעלה מבז'יזי'ן עם משפחתו הציונית ב- 1925.

"היא נפטרה בערב ראש השנה תשס"ג, מייד לאחר הקידוש, כששלושת ילדיה ליד מטתה.

צילומים: באדיבות שמשון גרינפלד

קרא עוד על נוצרים אוהבי יהודים:

התאולוגיה הנוצרית של ואן דר הובן

הכומר המופלא שהציל אלפי יהודים

ראה גם מלכת אסתר או מלכת הקבלה

http://www.zeevgalili.com/?p=3841

העיר תל אביב צהלה ושמחה – מדונה מלכת הקבלה הגיעה לארוויזיון בישראל – מאי 2019]

הזמרת מדונה כמלכת אסתר [יולי 2004]

העיר ניו יורק צהלה ושמחה וליהודים הייתה אורה ושמחה. וכי דבר קל הוא בעיניכם? נס פורים בחודש תמוז. מלכת הפופ, מדונה, הפכה למלכת אסתר. הכוכבת הנערצת, שנשאה עד כה את שם אמו של "אותו האיש" , הכריזה כי מעתה ייקרא שמה בישראל אסתר. היא תהיה בשר מבשרנו ועצם מעצמנו. והרי אין כמו השם אסתר מתאים למי שהייתה מדונה. מדונה, כמו אסתר, היא, כמאמר חז"ל, "ירקרוקת וחוט של חסד משוך עליה" . מדונה-אסתר גם צנועה כאסתר המלכה, שעליה נאמר כי שבעים וחמש שנים לא הסתכלה בפני גבר, חוץ מפניו של מרדכי. והרי עצם שמה מעיד, כפי שנאמר בספר הזהר הקדוש, שהיא נסתרה מעיניו של אחשוורוש.

וכמו אסתר, המשולה ללבנה המאירה לישראל בחשכה, אף אסתר שלנו מביאה אורה ליהודים. ואולי שינוי שמה של מדונה מבשר את בוא הגאולה. שהרי קבעו רבותינו שאסתר המלכה משולה לאילת השחר. מה אילת השחר, כשאורה בוקע הוא בא קמעא קמעא, כך גם אסתר שבמגילה, שהביאה גאולתם של ישראל. ולכן אין להאיץ בה במדונה-אסתר שתבוא לארץ, כי רק עם הגאולה תבוא, קמעא קמעא. ועל אסתר זו שלנו אפשר לומר כי היא אהובה על כל אחיה, שלא כמרדכי היהודי שהיה רצוי רק לרוב אחיו.

אבל לאחר השמחה הגדולה של היהודים באו הרהורי ספק. והיו שנזכרו במאמר חז" ל שקבע כי עם אסתר שבמגילה בא " סוף כל הניסים" . כי אחרת איך להסביר את העובדה שמדונה-אסתר מסתפחת אל עם ישראל לא כרות המואביה, שאמרה עמך עמי. ללא טבילה כדת. ללא גיור כהלכה.

זאת ועוד. איך עוברת מדונה-אסתר על איסור מפורש של " כתובת קעקע לא תתנו בכם" ולא עוד אלא שהיא מקעקעת בבשרה את אחד משמותיו של הקדוש ברוך הוא ועוברת אל " לא תשא" . ואם לא די בכך מניחה מדונה-אסתר תפילין, כאילו בעקבות בתו של רש" י, שהייתה מנחת תפילין. אך מדונה, אוי לאותה בושה, מניחה תפילין בלבוש לא צנוע. והש" בתפילין שהיא מתעטרת בהן איננה נכרכת על גב כף ידה אלא על קיבורת זרועה.

עד כאן הקפה א", לכבוד פורים דתמוז.

גאונית בשיווק

ועכשיו נעבור לדון ברצינות בתופעה הזו הנקראת מדונה והקבלה. וראשית כמה מילים על מדונה ועל הדרך שעשתה עד שקראה לעצמה אסתר.

אין ספק שמדונה היא גאונית שיווק. הכוכבת בת ה-46 – שהחלה דרכה בראשית שנות השמונים כזמרת להיטים קלילים – הפכה בתוך עשרים שנה לאלילה ולאייקון תרבותי. אלילה שאנשים מוכנים לשלם 7000 דולר לכרטיס כדי לראות אותה. לשלם 24 אלף דולר במכירה פומבית לאספנים, עבור חזייה שלה. היא הגיעה למעמדה ללא ספק בזכות כישרונותיה המוסיקליים, אך גם, ואולי בעיקר, ביכולתה לשווק עצמה בפרובוקטיביות ובתעוזה.

דוגמא, אחת מרבות, לשיטות השיווק של מדונה: קליפ שבו היא מצולמת כצ'ה גווארה, מדגמנת במדים צבאים על מסלול דוגמניות, זורקת רימון לעבר הנשיא בוש. הקליפ הופק לפני המלחמה בעיראק ומדונה החליטה שלא לשדרו ("אני לא נגד בוש אני בעד השלום" ) אבל הקליפ שלא שודר כבר עשה את שלו.

" למות ביום אחר"

לענייננו שייך הקליפ " למות ביום אחר" , שהפיקה מדונה ובו היא משלבת מוטיבים קבליים על רקע סרט של ג'יימס בונד. בקליפ נראית מדונה כשעל זרועה מקועקעות האותיות לא"ו, שמסמלות אחד משמות הקדוש ברוך הוא לפי המסורת היהודית. הסצינה מתרחשת במחנה שבויים בו עוברת מדונה עינויים. במקביל מתנהל דו קרב בין מדונה לבנה למדונה שחורה.

הסצינה מתרחשת באולם בו אביזרים השייכים לסרטי ג'יימס בונד ההולכים ונהרסים. בסצינת העינויים, במהלך המאבק שלה עם שוביה, כורכת מדונה רצועת תפילין סביב זרועה. היא מצליחה להשתחרר משוביה, המדונה הלבנה מנצחת את המדונה השחורה.

על הכסא החשמלי שעליו התכוונו השובים להושיב את מדונה מופיעות האותיות לא"ו.

האם זה רק  גימיק שיווקי

פניתי לד" ר בועז הוס מן המחלקה למחשבת ישראל באוניברסיטת בן גוריון, המתמחה בקבלה בת ימינו, וביקשתי ממנו הסבר לתופעה " מדונה והקבלה" . ד" ר הוס נשא הרצאה בנושא זה לפני שבועיים, במוזיאון היהודי בברלין. ההרצאה נדפסה בספר הקטלוג של תערוכה העוסקת במשמעותם של מספרים ביהדות.

האם הקליפ שאתה מתאר במאמר שלך איננו חלק מגימיק שיווקי, כמו גימיקים רבים אחרים של מדונה, שאין להם שום קשר לקבלה.

ד" ר הוס: " הוידאו קליפ משתמש באופן מפורש במוטיבים יהודיים וקבליים. השימוש בגימיקים שיווקים בתוצרים תרבותיים הוא מאפיין מובהק של התרבות הפוסטמודרנית" .

האם מדונה בקיאה בספרות הקבלה? האם יש לה ידע כלשהו ביהדות?

ד" ר הוס: " מדונה למדה קבלה במכון ללימודי הקבלה של הרב שרגא ברג. אני מניח שהיא בקיאה בתורות ובספרות הקבלית של הרב ברג. אני מניח שבאמצעות כתביו של ברג והלימודים שלה במכון ללימודי הקבלה היא רכשה ידע מסוים ביהדות (לצד ידע כללי על היהדות כפי שהוא נפוץ בעולם המערבי). ידע זה משתקף בוידאו שלה, כמו גם בספרי הילדים שלה. אינני סבור שהיא מכירה ספרות קבלית או מושגים ביהדות שלא דרך התיווך של ברג והמכון" .

ד"ר בועז ההוס

איזה קשר אתה מוצא בין הופעות מדונה לבין מה שאנו מכנים קבלה?

ד"ר הוס (במאמר שפרסם בנושא): "בפרשנויותיו לספרות הקבלית הקנונית, הרב אשלג (שהרב ברג הולך בעקבותיו) פיתח שיטה קבלית חדשנית ומורכבת, שביסודה עומדת הבחנה בין שני עקרונות יסודיים  ומנוגדים  של ההוויה –   ה'רצון לתת', הפרינציפ האלוהי הנמשך מן האין סוף כ'יש מיש'  והרצון לקבל הנברא 'יש מאין' קבלה פוסט-מודרנית.
המשמעות של האותיות לא"ו, על פי  המרכז לחקר הקבלה, מאפשר לנו לקרוא את סרטון הוידאו 'למות ביום אחר', כטקסט קבלי ברגיאני. הכוח של השם לא"ו מציל את מדונה, בסצינת מחנה שבויים, מן הכאב והסבל שמטילים כוחות הרע. הניצחון על כוחות הרע החיצוניים –  כך אנו לומדים מסצינת הדו-קרב, וממילות השיר – תלוי בנצחון במאבק פנימי כנגד האגו – נצחון המדונה הלבנה (האור האלוהי, הרצון לתת) על המדונה השחורה (האגו, הרצון לקבל) –  נצחון, שכפי שמלמד הרב ברג, ניתן להשיג בעזרת כוחו של השם לא"ו…
מן הראוי אם כן, לקרוא את 'למות ביום אחר' כמטה-טקסט פוסטמודרני…
האם יש בכלל קשר בין התופעות הקרויות  "קבלה בת זמננו" למה שאנחנו מכירים במושג " קבלה" ההיסטורי.

ד" ר הוס: " יש קבוצות רבות העוסקות בקבלה בימינו והן מקיימות זיקות מסוגים שונים לתופעות קבליות מתקופות היסטוריות קודמות. הזיקה היא בעצם הגדרת הפעילות והתוצרים התרבותיים של הקבוצות הללו כ"קבלה", כמו גם בשימוש במושגים קבליים, בלימוד ובפירוש טקסטים קבליים ובשימוש בפרקטיקות קבליות (תיקונים, כוונות, מדיטציות קבליות וכיו" ב)" .

מה הוא הקף התופעה של " קבלה בת זמננו" ?

ד" ר הוס: " לא מדובר בתופעה אחת, אלא במגוון רחב של תופעות. החל משנות השמונים, ובעיקר בשנות התשעים והאלפיים, ישנה פעילות נרחבת של קבוצות קבליות במגזרים שונים. כמו גם של יחידים המתעניינים בקבלה, לומדים וכותבים ספרי קבלה. ישנה פעילות נרחבת של הדפסה מחודשת של ספרי קבלה מסורתיים, כמו גם של חיבורים קבליים חדשים. הפעילות מתקיימת בחוגי לימוד, קורסים, ישיבות, ברדיו – ובמידה רבה ביותר, באינטרנט. ההתעניינות המחודשת בקבלה מאפיינת את מרבית המגזרים בחברה הישראלית היהודית – חרדים, דתיים לאומיים מסורתיים וחילוניים. עניין רב בקבלה ובחסידות מאפיין גם קהילות יהודיות בחוץ לארץ, בעיקר בארה"ב. יש לציין גם את העניין הרב בקבלה בחוגים בעולם המערבי, לא רק בקרב יהודים" .

מה לדעתך מושך אנשים בימינו לעסוק בקבלה או במה שהם חושבים שזה קבלה.

ד"ר הוס: " התערערות המודרניזם בעולם המערבי ושל ההגמוניה התרבותית החילונית ציונית (שהיא בעיקרה מערבית-אשכנזית) בארץ, הביאו לעניין במסורות שנדחו לשוליים של התרבות המערבית המודרנית. העניין בקבלה משתלב בעניין במסורות מזרחיות, ילידיות, מיסטיות ואוקולטית בעולם המערבי כולו. בחברה הישראלית, העניין בקבלה נבנה גם מכך שהקבלה הייתה נדבך מרכזי בעולמם של הקבוצות המסורתיות שנדחו לשולי החברה הישראלית – החרדים המזרח אירופים והמזרחים יוצאי ארצות האסלאם"

עצות למאזינים

המראיין: יש כמה ערוצי רדיו שבהם מופיעים כל מיני "מקובלים" , הנותנים עצות למאזינים. השאלות והתשובות נשמעות כך:

המאזין: אתה חייב לעזור לי. אני לא מצליח למצוא עבודה, אשתי רוצה להתגרש ממני, אבא שלי חלה בסרטן, אחד הילדים שלי מתמכר לסמים. מה עוויתי ומה פשעתי שמענישים אותי כך.

" המקובל" : האם חלמת באחרונה חלום קשה? (המאזין: כן הרבה חלומות).

המקובל: תנסה להיזכר האם לא נדרת איזה נדר בחלום שלך?

המאזין: אולי, אני לא יכול להיזכר אבל יכול להיות.

המקובל: זו בטח הסיבה לכל המכות שהוכית. וחוץ מזה יש עליך כנראה עין רעה. אבל אל דאגה הכל אפשר לתקן בקבלה.

אמור לי את שמך, את תאריך ושעת הלידה שלך. עכשיו בחר מספר בין אחת לעשר ובין 10 למאה. אמור לי את שם אמא שלך. עכשיו תמתין ואבדוק ואמצא מזור לצרותיך.

לאחר הפסקה מוסיקלית ה"מקובל" נותן את הרצפט: אכן בדקתי בספרים ומצאתי שנדרת נדר בחלום והפרת אותו. התיקון שלך יהיה אם תשנה את שמך ואתה צריך לעשות את זה מהר. אחר כך תיקח את האבקה שלנו תערבב טוב ביין. תשפוך קצת יין בכניסה לבית זה טוב לפרנסה. תטביל אצבע ביין ותסמן על המשקוף מול המזוזה. חוץ מזה תקבל כאן קמיע טוב. תעשה זאת ותזכה לחיים ארוכים לבריאות טובה לפרנסה ולנחת.

שאלתי את ד" ר הוס: מה דעתך על דו שיח כזה (שמורכב מהרבה שאלות ותשובות ששמעתי והקלטתי).

ד" ר הוס: עצם הפרקטיקה של מתן תיקון על עוון מסויים, היא גלגול של תופעה שמקורה בקבלת האר"י (ואולי עוד קודם לכן). התיקונים של האר"י  אמנם שונים, הם מורכבים בעיקר מאמירת פסוקים וצרופי אותיות, אבל בפרקטיקה עצמה – פנייה למקובל, אבחון החטא על ידו, ומתן "תיקון" לעוון ולסבל של החוטא, יש דמיון.

שאלה: איך אתה מבחין בין תופעות אמיתיות לבין תופעות שרלטניות.

ד" הוס: " שרלטן לדעתי הוא אדם המתיימר להיות בעל מקצוע, מבלי שיהיו לו הכשרה ומיומנות במקצוע זה. בגלל שלא ברור מה היא ההכשרה והמיומנות של "מקובל", אי אפשר לקבוע מי הוא מקובל שרלטן ומי הוא מקובל אמיתי. הרושם שלי הוא שמרבית האנשים המגדירים עצמם כמקובלים בימינו עושים זאת מתוך כנות ושכנוע עצמי" .

" שרלטניות, שטחיות ומסחריות"

התלמידה המפורסמת ביותר של " המרכז לחקר הקבלה" של הרב שרגא ברג היא מדונה הקתולית. על גישתו של המרכז אומר ד"ר הוס במאמר שפרסם כי המרכז אינו מבחין בין דתיות לחילוניות. לפי תפיסתו הקבלה פתוחה לאנשים מכל הדתות והיא מערערת על החלוקה המודרנית של הדת ליחידות דתיות המובחנות זו מזו. כמו גם על התפיסה הלאומית של גרשום שלום, שראתה בקבלה את כוח החיות של העם היהודי.

" המרכז ללמוד קבלה מעורר התנגדות עזה, הן בקרב חוגים מסורתיים, הן באמצעי התקשורת והן בקרב חוקרי היהדות באקדמיה" כותב ד"ר הוס,  "בעוד שהחוגים המסורתיים יוצאים כנגד החריגה של המרכז מן הנורמות המקובלות, בעיקר בקשר להוראת קבלה והפצתה, הרי שאמצעי התקשורת וחוקרי האקדמיה מאשימים את המרכז ללמוד קבלה בשרלטנות, שטחיות ומסחריות (במילה אחרת – בפוסטמודרניות), כמו גם בשטיפת מוח ושימוש לרעה בכוח" .

================================================

אלי יפה, מנצח כשציציותיו בחוץ. (צילום: באדיבות אלי יפה)

אלי יפה, מנצח כשציציותיו בחוץ. (צילום: באדיבות אלי יפה

החל ללמוד מוסיקה בגיל 19 * השקיע 18 שעות ביממה (" כמו מתמיד בישיבה" ) וסיים בהצטיינות * ממנצח מקהלת חזנות הפך למנצח המבוקש על ידי מיטב התזמורות בעולם * מקפיד להופיע חבוש כיפה וציציות בחוץ * " אי אפשר לנגן את מנדלסון בלי פרושי רש" י ורד" ק" * שיחה עם אלי יפה על יהדות ומוסיקה ועל הקשר ביניהן

הכרתי את המנצח אלי יפה בקונצרט שבסדרת " קלאסיקה במימד אישי" של ד" ר אסתרית בלצן. היא מצליחה למלא אולמות לא רק בכוח נגינתה, אלא גם ובעיקר ברוח החיים שהיא מפיחה ביצירות, בהסברים מרחיבי דעת, ובהמחשות – בצליל, בסיפור, באמצעים חזותיים. תמיד היא מדגישה את הצד היהודי והישראלי שבתרבות המוסיקלית שלה. בקונצרט האמור הפתיעה ד" ר בלצן בכך שהקדישה אותה לסימפוניה השלישית (" הרואיקה" ) של בטהובן בביצוע הסמפונייטה באר-שבע. על הבמה עלה המנצח – חובש כיפה סרוגה גדולה וציציותיו בחוץ. היה לו מה להגיד לקהל במילים: ציטוט מדברי הרב קוק על ההתנגשות שבין הרגש לבין השכל. לאחר מכן נטל את שרביט המנצחים ומשך את התזמורת בתנופה לביצוע מבריק של היצירה.

בהפסקה עליתי אל מאחורי הקלעים והוא קידם אותי במאור פנים, עוד לפני שפתחתי את פי. הוא קורא נלהב של מקור ראשון ושל הגיון בשיגעון. הוא זכר את מראה פניי מן הפעם היחידה שבה פורסם תצלומי בעיתון. ביקשתי לשמוע מפיו את האני מאמין היהודי והמוסיקלי שלו וקבענו פגישה בדירתו שבמרכז ירושלים.

" ילד טוב ירושלים"

אלי יפה נולד בירושלים לפני חמישים שנה. למד בישיבה התיכונית קרית משה וכמה חודשים בישיבת הכותל. הוא התגייס לצה" ל אף שלא היה חייב (" ראיתי בזה זכות" ) , בשל שיתוק ילדים בו לקה בילדותו.

עד גיל 19 לא למד מוסיקה אלא במסגרת מאד רדודה: חלילית, קצת פסנתר באצבע אחת." גם שרתי כמו ילד טוב ירושלים במקהלה של בית הכנסת" .

באחד הימים האזין לקונצרט שעליו ניצח זובין מהטה והחליט שהוא רוצה להיות מנצח. הוא היה אז בן 19, גיל מאד לא רגיל בשביל מוסיקאי מתחיל. הוא חיפה על כך בעבודת פרך. " מרגע שהתחלתי ללמוד באקדמיה על שם רובין בירושלים השקעתי 18 שעות עבודה ביממה ועוד שעה אחת ללמוד גמרא" . למד תיאוריה ואחר כך ניצוח וקומפוזיציה. וכן למד לנגן בכמה כלים (" בבחינת דע לפני מי אתה עומד" ): צ"לו, אבוב, פסנתר, קרן.

" לימוד בסגנון ישיבתי"

" כל החיים שלי הפכו להיות מוסיקה. נשמתי מוסיקה. הייתי מבלה באקדמיה מרגע שפותחים בשבע בבוקר עד שהשומר היה מסלק אותי בלילה. אין ספק שהרגלי הלימוד של הישיבה הכשירו אותי לזה. מה שנקרא מתמיד גדול. הייתי הולך לכל החזרות האפשריות של תזמורות, בירושלים ובתל אביב. לא היה מנצח גדול שלא ראיתי בחזרות. התחלתי לפתח את השמיעה ואת הזיכרון, כדי שאוכל לנצח תמיד בעל פה ולרדת לעומק. לא רק לדעת את הפרטיטורות אלא להבין אותן" .

אלי יפה (צילום: זאב גלילי)

"זה נמשך כך ארבע שנים עד שסיים תואר אמן בהצטיינות. נסע ללונדון, למד שם שנה באקדמיה המלכותית למוסיקה וסיים בהצטיינות. במהלך לימודיו בלונדון ניצח על הסימפוניה הרביעית של ברהמס. בעקבות הביקורות הטובות בהן זכה הציעו לו לייצג את האקדמיה בתחרות כלל בריטית על שם סיר ג"ון ברבירולי. " לא יכולתי לעשות את זה כי התחרות התקיימה בשבת" . בסוף אותה שנה ניצח על הסימפוניה השנייה של מהלר" וזכה בתואר " עמית" של האקדמיה המלכותית.

בתום הלימודים בלונדון חזר לארץ. כאן השתתף בכיתת אמן עם ליאונרד ברנשטיין שהגיע אז לארץ. " זה היה תענוג לא נורמאלי שנמשך בסך הכל יום אחד. אבל מה שלומדים אצלו ביום אחד לא לומדים עשר שנים במקום אחר" (ראה מסגרת).

" המנצח כשותף ליצירה"

" התזמורת" , אומר אלי יפה, " היא הכלי של המנצח, כשם שהכינור הוא הכלי של הכנר. אבל כמנצח אני רואה עצמי כמי שמשתתף בתהליך היצירה.

" השלישית של בטהובן שלי איננה השלישית של מנצח אחר. זה כאילו אותם תווים, אותה דינמיקה אותם אפקטים. הכל אותו דבר, אבל זה לא נשמע אותו דבר. כי כשאני מנצח יש לי חלק ביצירה. למנצח יש אמירה אישית. הוא חלק מן היצירה.

" המנצח כראש ישיבה"

" למה אוהבים בפראג כשאני מנצח על מהלר?

" כי אני בא עם מהלר אחר. עם השקפה פילוסופית אחרת. עם השקפה מוסיקלית אחרת. עם הפן היהודי שבזה. והשילוב בין קומפוזיציה וניצוח מפרה אחד את השני. וכאשר מלבישים על זה את כתר התורה אז מגיעים לתוצאה נפלאה.

הייתי משווה את זה, להבדיל אלף אלפי הבדלות, לשעור של ראש יישיבה. אתה שומע שני ראשי ישיבה דנים באותה סוגיה בגמרא. נקח לדוגמא את סוגיית חרדל ודבורים במסכת בבא בתרא. הסוגיה הזו הייתה הסיוט הגדול שלנו בבגרות. בא ראש ישיבה ומלמד את הסוגיה בדרך אחת ובא ראש ישיבה אחר ומסתכל על אותה סוגיה בגמרא ומביא לך דברים אחרים לגמרי.

ממה נובעות המחלוקות בין בית הלל לבית שמא? הם הרי מסתמכים על אותם המקורות, אבל מסקנותיהם שונות.

ושוב להבדיל אלף אלפי הבדלות גם במוסיקה זה ככה. נקח לדוגמא את בטהובן. אומרים עליו שהוא מהפכן. במה באה לביטוי המהפכנות שלו? אז איכא דאמרי שהוא קלסיקן מאד ואיכא דאמרי שהוא רומנטיקן מאד. אני רואה בבטהובן גם מלחין מודרני מאד לפעמים. למשל בפוגה הגדולה הוא מאד מודרני. וזה יבוא לביטוי בביצוע שלי.

מנדלסון עם רש" י ורד" ק

" וכאן אני מגיע לצד היהודי במוסיקה העולמית. נצחתי פעם על האורטוריה "אליהו" של מנדלסון. לקחתי את כל הטקסט ולמדתי אותו עם רש" י ורד" ק. ואז אמרתי לעצמי: מה רבו מעשיך ה". הפרוש כל כך תואם את המוסיקה של מנדלסון זו ממש מתנה משמים. הקדוש ברוך הוא אומר למנדלסון אתה תעשה את זה ככה. ולרש" י ולרד" ק אמר אתם תכתבו את זה ככה, להבדיל אלף אלפי הבדלות.

" ואותו הדבר אמרתי לתלמידים שלי בבית הספר לחזנות שהקמתי בירושלים בראשית דרכי המוסיקלית. אל תחקה לי את יוסל"ה רוזנבלט. בוא תביא תהילים, תקח את המשפט הראשון ששרת עם רש" י ורד" ק ועכשיו תשיר את זה. והוא שר את זה אחרת.

" וכשאני בא לתזמורת בפראג אני אומר להם: אתם רואים את המקום הזה והזה? חכמינו אמרו כך וכך. תראו איך זה מתאים למוסיקה של מנדלסון. ופתאום הם שומעים את זה אחרת.

מוסיקה תנכית

" חשוב לי מאד לבצע מוסיקה תנכית. עשיתי עכשיו קונצרט של מוסיקה תנכית בפסטיבל האביב בפראג שכלל יצירה של סטרווינסקי, " אברהם ויצחק" , שמושרת בעברית (היצירה בוצעה לראשונה בארץ, על ידי המורה שלי מנדי רודן). אחר כך עשיתי את " הפליט מווארשה" של שנברג ואת " משתה בלשאצר" של וולטון. אני מביא המון יצירות תנכיות צד בצד עם פרקי חזנות ואת הספרות הקלאסית המקובלת שגם בה אני מנסה להאיר את הפן התנכי. לדעתי בכל יצירה יש פן תנכי בצורה זו או אחרת, אפילו בהרואיקה.

" מוסיקה כעבודת קודש"

" היהודים היו הראשונים שהשתמשו במוסיקה לעבודת קודש. אני מאמין באמונה שלמה שאם לא הייתה הדת היהודית שהכירה במוסיקה לא היה הרקוויאם של ורדי, לא הייתה המיסה סולמיס של בטהובן, לא הייתה המיסה בדו של מוצרט. הם לקחו את זה מאיתנו. כמו שנאמר בירושלמי מסכת סוכה: " בעשרה לשונות של שבח נאמר ספר תהילים – באישור, בניצוח, בניגון, בשיר, במזמור, בהשכל, ברינה, בתודה, בתפילה, בברכה. המאושר שבכולן הללויה שהשם והשבח כלולין בו" .

" אתה יכול להגיד את זה בצורה אחרת: שתי מתנות נתן העם היהודי לעולם את התנ" ך ואת המוסיקה כחלק החשוב בעבודת הקודש. לעתים די קרובות אני משלב פרקי חזנות סמפוניים עם סימפוניות של בטהובן, מהלר וברוקנר. אני רואה בזה חשיבות עליונה. שליחות.

מהי מוסיקה יהודית

" המוסיקה היהודית מוגדרת לדעתי על פי תפקידה. נכון שיש כל מיני מוטיבים יהודיים. יש אפילו רביעיה של דימיטרי שוסטקוביץ שנקראת " רביעיה יהודית" . יש כל מיני מוטיבים שנחשבים יהודיים. אבל אם נלך לפי קריטריון זה נמצא כי במוסיקה שנכתבה לבתי הכנסת אין מה שהאתנו-מוסיקולוגים קוראים מוסיקה יהודית. כל האסכולה החזנית המערב אירופאית, אינה יהודית מנקודת מבטם של האתנו מוסיקולוגים. אלה רואים במוטיבים המוסיקליים את השורש של מוסיקה יהודית.

" תקח דוגמא קיצונית . ויליאם וולטון לא היה יהודי. הוא כתב את "משתה בלשאצר", המבוסס על חלומו של דניאל. יש שם סולו לבריטון ואתה פתאום שומע נגינת איכה. מה לכוהן בבית קברות? מה לויליאם וולטון ולמגילת איכה? אני מאמין שזו הוראה מלמעלה. הקדוש ברוך הוא הישרה אותו לדבר הזה בלי שהוא ידע. כנראה שמישהו מנהיג את העולם. כך אני מאמין.

מפראג עד בולטימור

כיום מלא הלוח של אלי יפה ברשימת הופעות בכל חלקי תבל: מנצח כבוד של התזמורת הסימפונית של פראג; מנהל מוסיקלי של " זהות" מטעם תזמורת סימפונית ירושלים המרבה להופיע בעולם ביצירת של מוסיקה יהודית; התזמורת הסימפונית של פראג ; המקהלה הפילהרמונית של פראג; התזמורת הפילהרמונית המלכותית של לונדון; תזמורת הרדיו של וינה; הקאמרית של וינה; תזמורת ברצלונה; הקאמרית של ציריך; בית האופרה בוינה.

" קדיש" לנופלים בלבנון

אלי יפה הוא מלחין פורה בתחום המוסיקה היהודית והאמנותית. הלחין עשרות יצירות חזנות, רביעיית מיתרים, חמישייה לכלי נשיפה מעץ. גולת הכותרת של יצירותיו היא הסימפוניה " קדיש" . הסימפוניה מבוססת על טקסט שכתב אבי דנטלסקי מקרני שומרון, לזכרם של שבעה חיילים שנפלו בלבנון. הסימפוניה בוצעה לפני כמה שנים בפילהרמונית ותנוגן השנה על ידי התזמורת הסימפונית של בולטימור. הפיק 15 תקליטורים של נוסח התפילה בכל ימות השנה.

נושא שליחות

" מה שהניע אותי בתקופת לימודיי היה שראיתי עצמי כנושא שליחות. אמרתי אז לאמא שלי: אני אהיה הראשון שינצח עם הציציות בחוץ בחוץ לארץ. ואני לא אוותר על שום דבר. לא קל לעשות קריירה מוסיקלית כשאתה שומר מצוות. אני דוחה הרבה מאד עבודות בגלל שבת ומועדים. זה לא רק מועדי הופעות אלא גם מועדי חזרות. אך במשך הזמן לאט לאט מקבלים אותי. הקדוש ברוך הוא טוב אתי.

המשפחה במרכז

" החיים של מוסיקאי בינלאומי קשים. אבל מה עשה הקדוש ברוך הוא. הוא אמר לי קודם כל תתחתן עם האשה הכי מתאימה לך. אתה תגדל ילדים ואז תעלה. וזה מה שקרה. אנחנו נשואים עשרים ואחת שנה ונולדו לנו שלושה ילדים. הולכים בדרכי אבותיהם מבחינה דתית. מבחינה מוסיקלית לא בדיוק. אשתי אומרת משוגע אחד במשפחה מספיק. אשתי צודקת, כל מה שתאמר אליך שרה שמה בקולה. אצלי המשפחה עומדת במרכז.

מדגים את תורת הניצוח בביתו (צילום: זאב גלילי)

למדתי מליאונרד ברנסטיין

" יש חשיבות רבה לכך שאני לומד את הפרטיטורה בעל פה ומנצח ללא תווים. התזמורת מרגישה תוך כמה דקות אם אתה בטוח בעצמך ואתה שולט ביצירה. כשאני מנצח על הסימפוניה השלישית של בטהובן, ואני יודע שבתיבה השלישית יש מי במול סול, הקושי הוא מה רצה המלחין להגיד במי במול סול הזה. מה רצה המלחין להגיד בשני האקורדים שפותחים את היצירה. זה שאני יודע מה מנגן כל כלי זה עשרים אחוז מן העבודה. את הדבר הזה קיבלתי מברנשטיין. באותו יום בודד ( וכן גם בהמון חזרות שלו שבהן נכחתי ובפגישות שקיימנו).

עצת הרב שרעבי

" ראשית הקריירה שלי כמנצח לא הייתה קלה. לא יכולתי ללכת כמעט לשום תחרות בגלל שמירת שבת ומועדים. הלכתי לרב

שרעבי, המקובל הירושלמי הידוע, לשאול בעצתו – האם בחרתי בכלל במקצוע הנכון.

" הוא השיב בחיוב ואמר שאני אפרוץ בפסח. ואכן לאחר שנה, בחול המועד פסח, הוזמנתי לנצח על קונצרט חזנות עם הפילהרמונית. שבוע אחרי זה נסעתי לנצח בשטרסבורג וניצחתי שם על תזמורת צ"כית – פרקי חזנות והראשונה של מהלר.

מנגן את ואגנר אבל רק בחו" ל

" ואגנר היה אנטישמי ומנוול גדול, אף על פי כן אני מנגן אותו, אבל רק בחוץ לארץ. לדאבון הלב ואגנר מהווה חוליה במוסיקה שאי אפשר לוותר עליה. הקדוש ברוך הוא לקח את ואגנר, שם אותו במרכז העולם ואמר: אני אבנה את האופרה בביירות ואני אעשה מזה קודש הקודשים של עולם המוסיקה. ומי היו גדולי המנצחים שניצחו שם? כולם יהודים. ביניהם הרמן לוי שהיה בן של רב. צריך לשאול את עצמנו למה הקדוש ברוך הוא נתן את הכשרון הזה לואגנר והעמיד אותו בעמדת מפתח שאי אפשר בלעדיה. אין לי תשובה.

אם מצאת ענין במאמר זה תמצא ענין גם ב"בכיר הכליזמרים בישראל"

ראה גם הרצל איננו רק שם רחוב

http://www.zeevgalili.com/?p=261

למה לא סיפרו לנו שהרצל התפלל בבית כנסת, תכנן את המדינה היהודית עוד בגיל 18 והצהיר כי ציונות פרושה שיבה ליהדות? * ומדוע חשבנו כל השנים שטולסטוי אנטישמי גמור בעוד שהעריץ את העם היהודי ולמד תנ" ך בעברית * שיחה עם פרופסור שלמה הרמתי, המתקן את ההיסטוריה על ידי " הבנת הנקרא"

בית הכנסת בו התפלל הרצל בנעוריו

הלכתי לדבר עם פרופסור הרמתי בענייני לשון ויצאתי עמוס גילויים היסטוריים. כמו שאול, שחיפש את האתונות מצאתי את המלוכה.

פרופסור הרמתי קנה את עולמו בתחום שהוא היה החלוץ היחיד שעסק בו משך שנים: הבנת הנקרא. המוניטין שלו בתחום זה יצא למרחקים, ולפי עדותו " לימדתי כמעט חצי עולם לקרוא" . הוא הוזמן לארצות רבות להרביץ את משנתו בהוראות הקריאה. אפילו מצרים הזמינה אותו בשנת 1958, כעשרים שנה לפני חתימת הסכם השלום. אבל משרד החוץ מנע ממנו לנסוע.

משנתו של הרמתי בתחום הבנת הנקרא היא בעלת חשיבות רבה בתקופה בה עם הספר הפך לעם קשה קריאה. ועוד אחזור ואספר עליה. הפעם אספר על תחום אחר בו עוסק הרמתי והוא ההיסטוריה של הלשון העברית, בישראל ובעמים. עיסוקו בתחום זה הביא אותו לגילויים חשובים ולהפרכת דעות שגויות שנשתרשו ברבים.

במחקריו הפריך שתי דעות כאלה לגבי חוזה המדינה, תיאודור הרצל. האחת שהרצל סבר שהשפה העברית איננה השפה המתאימה לניהול מדינה יהודית. והאחרת שמוצאו של הרצל ממשפחה מתבוללת, ורק משפט דרייפוס החזיר אותו ליהדות.

הרצל על העברית

ב" מדינת היהודים" כתב הרצל בין היתר: " לא ייתכן כי נדבר איש אל רעהו עברית. מי מאתנו יודע עברית במידה מספקת לבקש כרטיס לנסיעה ברכבת" . בהסתמך על דברים אלה קבעו היסטוריונים ופרשנים למיניהם כי הרצל לא האמין ביכולת התחייה של העברית.

אך פרופסור הרמתי מצא שהרצל חזר בו מן הדברים שכתב. והוא מספר איך גילה את הדבר: " כולנו משתמשים בתרגום למדינת היהודים שעשה אשר ברש בשנת 1944. הלכתי לספריה וביקשתי את התרגום הראשון, שעשה מיכאל ברקוביץ. התרגום נעשה סמוך לפרסום הספר והמתרגם היה גם המורה לעברית של הרצל. כשנתנו לי את הספר נתברר כי הקונטרסים עדיין לא חתוכים, כפי שנהגו לכרוך פעם. כלומר: איש לא פתח את הספר לפניי. מצאתי מבוא של המתרגם, "אל הקורא העברי", ושם הוא מסביר שכשקרא את הפסקה על העברית הוא ניגש להרצל ואמר לו: תשמע, בן יהודה יושב בירושלים כבר חמש עשרה שנים ומחדש את הדיבור העברי. בכל מזרח אירופה יש אגודות של דוברי עברית. הרצל השיב לו : תן לי לבדוק את הדבר. אחר כך אמר למתרגם: תמחק את הפסקה הזו. השיב לו ברקוביץ: יגידו שזייפתי. אמר לו: תכתוב הערה שהרצל, לאחר שבדק את הדבר, חוזר בו.

" כעבור כמה ימים ניגש אליו הרצל ושאל: איזה העיתון העברי החשוב ביותר. השיב לו ברקוביץ: "המגיד". שלח הרצל מכתב ל"המגיד" בו כתב שחזר בו מדעתו הקודמת וכי עברית תהיה שפת המדינה.

עם אבא לבית הכנסת

דעה אחרת שפרופסור הרמתי מפריך היא שהרצל נולד בבית מתבולל וכי משפט דרייפוס הוא שהביא אותו ליהדות ולציונות.

" הסיפור שהרצל נולד במשפחה של מתבוללים" , אומר הרמתי, " פשוט לא נכון. הוא הלך כל שבת לבית כנסת עם אבא שלו, עד גיל 18, וגם עשו לו בר מיצווה. ביתו של הרצל היה גם בית מסורתי. הרצל מספר שאהב מאד את החגים – חנוכה ופסח. באלטנוילנד יש תאור של סדר אורתודוכסי ואחד הנוכחים קורא בעברית ושואלים אותו איך אתה קורא בעברית והוא משיב גירסה דינקותא. לפני זמן ערכנו סדר פסח בביתי וארחנו כמה פרופסורים. הם הופתעו לשמוע כי הרצל מתאר סדר פסח במשפחתו.

יעקב, אביו של הרצל

" הסבא של הרצל, שמעון, היה יהודי חרד. היה תוקע בשופר בימים נוראים והיה שליח ציבור בתפילת "כל נדרי". הוא נתן כסף לרב יהודה אלקלעי, ממבשרי הציונות, על מנת לסייע לו בנסיעותיו ובהטפותיו לשיבה לארץ ישראל. אביו של הרצל, יעקב, היה תלמיד של אלקלעי והרצל מספר שאביו לקח אותו לסבא לזמלין. שני דודים של הרצל עלו לארץ ישראל והתיישבו כאן. האחד לא ידוע והשני, שלזינגר שמו, הגיע לארץ ב-1870.

משבר בגיל 10

" המשבר הראשון של הרצל היה בגיל 10.הוא למד בבית ספר ריאלי כי לעסוק בריאליה ולא בהומניסטיקה. יום אחד חזר הביתה מבית הספר ואמר: לאביו:אני לבית הספר הזה לא הולך יותר. אביו שאל מדוע,והרצל השיב: קראנו טקסט והיה כתוב שם עובדי אלילים. ילד אחד שאל מי הם עובדי האלילים והמורה השיב: למשל היהודים.

" בשנת 1878, כשהרצל היה בן 18 עברו הוריו מבודפשט לוינה, כנראה כדי לאפשר להרצל ללמוד. באותה שנה מופיע מאמר של כומר אנטישמי בשם שטקר. ועל מאמר זה מגיב הרצל בן ה-18 באמרו: "טפשים הם היהודים, אם הם שומעים יום יום חרפות וגידופים כאלה מבלי לתור אחרי ארץ שתהיה ארצם". וזאת הוא אומר שש עשרה שנים לפני משפט דרייפוס.

הרצל בגיל 13

ב-1882 פירסם גרמני אנטישמי, דירינג שמו, ספר שבו ניסה לבסס את האנטישמיות על בסיס מדעי. ביומן הנעורים שלו אומר הרצל שזהו ספר מחפיר. בשיחה עם רופא המשפחה הוא אומר: לא נשארה לנו היהודים כי אם תחבולה אחת למען היות עם מכובד על אחרים, למען נתרומם בעיני שונאינו, ולא נהיה מטרה לחיצי לעגם – לשוב לארץ ישראל שם היא ארצנו. היא הייתה מולדתנו והיא צריכה להיות לארץ מולדת לבנינו ולזרע זרענו. ולשאלת הרופא מי יתמסר לעשות את הדבר הזה אומר הרצל: אני. והוא אז בן 22.

" לא יודעים לקרוא"

כל העובדות הללו שמביא הרמתי אינן אמורות להיות חדשות. הרי כולן כתובות ומודפסות וממוסמכות. יש היומנים של הרצל ויש למשל ספרו של אלכס ביין על תולדות הרצל בשני כרכים ויש ספרו של ראובן בריינין שכתב את הדברים מפי הרצל.

שמעון, סבו של הרצל מצד אביו

בשנת 1898 שנה אחרי הקונגרס הציוני פנה ה" ג"ואיש כרוניקל" האנגלי להרצל וביקשו שיכתוב את תולדות חייו. הוא כתב בגרמנית ודבריו תורגמו לאנגלית ופורסמו בגיליון של ה-14 בנובמבר אותה שנה. רוב הדברים המפורטים למעלה כלולים במאמר הזה אבל " אף אחד לא קרא אותו" , אומר הרמתי.

מדוע לא גילו אחרים מה שגילה הרמתי? מדוע השתרשו דעות מוטעות כאלה עד שקשה

לעקור אותם?

כאן אולי מגיע הקשר בין פעילותו של הרמתי בתחום הבנת הנקרא לבין פעילותו כהיסטוריון של השפה העברית.

מה הקשר בינן זה להבנת הנקרא?

התשובה: צריך לדעת לקרוא.

ואולי יש תשובה אחרת. רעייתו של הרמתי, שלמדה יהדות זמננו באוניברסיטה העברית הביעה את הסברה שזו היתה התעלמות מדעת.

הרי היו חובבי ציון הרבה לפני הרצל. אלה שבאו ממזרח אירופה, ספוגי יהדות הסתכלו בזילזול אל יהודי מערב אירופה שנחשבו למתבוללים. מיהודי מזרח אירופה צמחו מנהיגי העליה השני שעיצבו את התודעה הציונית בישראל. הסיפור על הרצל המתבולל החילוני התאים לאתוס הציוני שלהם.

הציונות כשיבה ליהדות

" עד כמה השתרשו הדעות המוטעות על הרצל אפשר ללמוד מן הארוע הבא. הרצל סיים את נאומו הראשון בקונגרס הציוני הראשון במשפט הבא: אם תשאלו אותי מהי ציונות אומר לכם זוהי שיבה אל היהדות לפני השיבה אל ארץ היהודים.

מתקשר אלי הרב הראשי, ישראל לאו, ושואל: אתה בטוח.? אמרתי אשלח לך את המקור בגרמנית.

" והוא חוזר ושואל: אז למה לא הזכירו את זה בשום מקום?

ושולמית אלוני תמיד מתחכמת ואומרת שהרצל לא התכוון להקמת מדינה יהודית אלא למה שקבע כשם ספרו: " מדינת היהודים" .

ומה בדבר היומן שלו בו הוא מספר כיצד הוא הולך לבית הכנסת בוינה ונזכר בכל האנשים שישבו בבית הכנסת בבודפשט והם הדודים שלי והקרובים שלי והמכרים שלי. ומה בדבר סיפורו " המנורה" בו הוא כותב על חזרה ליהדות?

הרצל וילדיו

תפילין ברחוב דיזנגוף

על הדרך בא הגיע לגילוייו אומר הרמתי:

" יגאל ידין אמר לי פעם: אנשים אומרים עליי שאני ארכיאולוג עם מזל. וכך מצאתי את מכתבי בר כוכבא וכך מצאתי את התפילין במצדה (אחרי שרוב החוקרים חשבו שהחלו להניח תפילין במאה ה-12). עד מציאת מכתבי בר כוכבא אמרו שלא היה בכלל אדם כזה. והוסיף ידין: אם הייתי הולך ברחוב דיזנגוף ומוצא תפילין היית יכול להגיד שיש לי מזל אבל אני ידעתי לאן ללכת"

איך להבין טקסט. שלמה הרמתי. (צילום: זאב גלילי

" שואלים אותי" , אומר הרמתי, " איך הגעת להרצל. הרעיון שלי היה להגיע לתרגום הראשון. והנחתי שיש שם הקדמה עם גילויים. וכך היה|.

זיקתו של טולסוי לעברית וליהדות

" דפדפתי בעיתונים ישנים" , מספר הרמתי, " ופתאום עליתי על משהו מעניין מאד. הרב של מוסקבה, שלמה זלקין מינור, מספר שיום אחד בשנת 1882, הסופר לב טולסטוי דופק על דלת ביתו ואומר: אני רוצה ללמוד עברית. לשאלת הרב אמר טולסטוי: התחלתי לקרוא את התנך בתרגום רוסי והגעתי לסיפורי יוסף. אין נובלה יותר יפה בספרות העולמית מן הסיפור הזה. אז אם זה כל כך יפה בתרגום אני רוצה לדעת איך זה יהיה בעברית.

בהמשך ( שמצאתי במקורות שונים) אומר הרב: למדתי אותו שנה שלמה, יום יום, מבראשית עד סוף ישעיהו. והוסיף הרב: במקומות רבים רצה לדעת מה אומרים חז" ל כי רצה להבין את רוח פרושיהם של חז" ל. להרבה פסוקים הוא מצא פרושים חדשים כי הוא סופר.

" טולסטוי רצה ללמוד גם תלמוד והרב אמר לו: זה הגבול. הרב נתן לו לקרוא איזה ספר מבוא לתלמוד. שלא הצלחתי למצוא. אחר כך לימד אותו דיקדוק ברמה שנועדה להבנת טקסטים.

" באמצע שנות התשעים נסעתי לרוסיה במטרה לחפש את התנ" ך בו למד טולסטוי. האוניברסיטה העברית ציידה אותי במכתב שהופנה לספריית טולסטוי ובו בקשה שיאפשרו לי לבקר בספרייה. הספרייה נענתה לבקשה והעמידו לעזרתי מדריכה דוברת אנגלית. הסתובבתי בספריה, התבוננתי במדפים ואז הבחנתי במדף עליון בספר תנ" ך בפורמט גדול. ביקשתי מן המדריכה שתוריד לי אותו וכשפתחתי את הספר כמעט התעלפתי. אכן זה היה התנ" ך העברי שבו למד טולסטוי. בכל עמוד היו הערות בכתב ידו של טולסטוי סביב הטקסט. לא איפשרו לי לצלם. הייתה שם אמנם מכונת צילום, אבל לא היה נייר. ישבתי שעה ארוכה וקראתי את ההערות. בכל מקום כתב פרושים ובכמה מקומות כתב " איזה יופי, אין דבר כזה בספרות העולמית" .

באנציקלופדיה העברית כתבה לאה גולדברג שידעה ספרות רוסית את הערך טולסטוי. היא כותבת שלטולסוי היה יחס שלילי ליהודים וליהדות. במקומות רבים מתואר טולסטוי כאנטישמי. אך מסתבר שטולסטוי עבר מהפך ביחסו זה. בפגישה עם הרב אמר טולסטוי שישו אמר "ואהבת לרעך כמוך". השיב לו הרב זה כתוב בויקרא. זה לא ישו אמר. שאל טולסטוי: מה זה ויקרא. ואז אמר שוב: אני רוצה שתלמד אותי את התנך.

לב טולסטוי

)

" יהודי הוא התגשמות הנצח"

הדברים הם פרי עטו של לב טולסטוי, שכתב אותם בשנת 1891. הם פורסמו לראשונה בעברית בשנת 1979 ב" מגוון" .

" מה זה יהדות? שאלה זו כלל איננה מוזרה כפי שזה יכול להיראות תחילה. הבה נראה איזה יצור מיוחד הוא זה. שכל שליטי עולם וכל העמים העלימוהו ודיכאוהו וגירשוהו ורמסוהו, רדפוהו שרפו והטביעו, והוא על אפם וחמתם, ממשיך לחיות ולהתקיים. מה זה יהודי – שלעולם לא הצליחו לפתותו בשום פיתויים שבעולם, שמדכאיו ורודפיו הציעו לו, ובלבד שיתכחש לדתו ויטוש את אמונת אבותיו.

יהודי הנו יצור קדוש שהשיג מן השמים אש נצחית והאיר בה את החיים עלי אדמות. הוא מקור ומעיין שממנו שאבו כל שאר העמים את דתם ואת אמונתם.

יהודי – מגלה התרבות הראשון, מקדמת דנא הייתה הבערות בלתי אפשרית בארץ הקודש – במידה גדולה יותר מאשר באירופה המתורבתת של זמננו. מה עוד, שבאותם זמנים פראיים כשחיים ומוות של אדם לא נחשבו כלל, הצהיר רבי עקיבא כי הוא מתייצב נגד עונש מוות הנחשב בתקופה הנוכחית לעונש סביר במדינות התרבותיות ביותר.

יהודי – המגלה הראשון של חירות. גם באותם זמנים קדמונים, כשעם התחלק לשני מעמדות, תורת משה אסרה להחזיק אדם כעבד למעלה משש שנים.

יהודי הנו סמל הסובלנות האזרחית והדתית. " ואהבתם את הגר" , ציווה משה, " כי גרים הייתם בארץ מצרים" . מילים אלה נאמרו באותם ימים ברבריים ורחוקים, כשמקובל היה בקרב העמים לשעבד זה את זה.

באשר לסובלנות דתית, הדת היהודית לא זו בלבד שהנה רחוקה מלהביא לשורותיה את הנוטים לבוא אליה, כי אם להפך – התלמוד מצווה שאם לא יהודי רוצה להצטרף לדת היהודית, יש להבהיר לו מה קשה להיות יהודי, וכי מאמיני דתות אחרות יירשו גם הם מלכות השמיים.

יהודי – הנו סמל הנצח. לא טבח ולא עינויים; לא אש ולא חרב האינקוויזיציה הצליחו להכחידו. הוא אשר ראשון בישר את דבר ה" הוא אשר זמן רב כל כך שמר על הנבואה ומסרה לאנושות כולה. עם כזה אינו יכול להיעלם.

יהודי הנו הנצחי – הוא התגשמות הנצח.

" יעקב מת על רחל"

אחד הגילויים החשובים של הרמתי בתחום ההיסטוריה של השפה העברית הוא שהעברית מעולם לא מתה. בשני ספרים שכתב (" סוד שיח" ו" עברית חיה במרוצת הדורות" ) הוא מוכיח כי לא רק הלשון הכתובה אלא גם הדיבור העברי מעולם לא פסק.

למשל ב-1205 נכתב שם טקסט כזה " יעקב אוהב מאד את רחל הוא מת עליה" . כאילו זה סלנג של הפלמח. זה נכתב ב" ספר חסידים" שניתן ללמוד מתוכו שמשכילים עבריים באותה תקופה דברו עברית גם ברחוב.

תגובות

אתמול (9.5.119ׂ ׂ) קראתי מאמר בהארץ על משה דיין, רועי רוטנברג ופוסט ציונות.שם נוכחתי לדעת שדיין היה חוזה הפוסט-ציונות, חוזה היושר, אם לא לעם ישראל אז לפחות לערבים. על זה כבר ענה משה שמיר ששאל, האור הקולח מליבם של מגיני העם האם הוא כדי להיטיב ולראות את ברק המאכלת השוחטת? כל זה נכתב ב1958, 53 שנה לפני השחיטה של משפחת פוגל, ואולי אפילו יותר חשוב, כשלושים שנה אחרי השחיטה בחברון.

אשר תורן