1. החילוניות של ברק 

2. הדה לגיטימציה של יורם חזוני במוסף הספריםשל "הארץ"
 

3. תולדות הקולנוע הישראלי 

כבוד ראש הממשלה, אהוד ברק. אתה הכרזת על כוונתך לחולל "מהפכה חילונית" שתהרוס את השבת, תפורר את המשפחה, תערער את הבסיס שעליו עומד העם היהודי אלפי שנים ובלעדיו אין קיום למדינת ישראל. 

 

לפני שאתה חוצה את הקו האדום של הקיום היהודי, אני מציע לך לקרוא ספר חשוב. זה איננו ספר של אדם הנמנה עם המחנה הדתי. לא מיסטיקאי סהרורי שחזר בתשובה. לא מתנחל קיצוני. מדובר באדם שנמנה בעבר עם ראשי תנועת העבודה שהקימה את המדינה. כוונתי לאליעזר ליבנה, ולספרו "ישראל ומשבר הציוויליזציה המערבית" שראה אור בשנת 1972. 

על מנת לגרות את העניין שלך בספר חשוב זה אצטט ממנו כמה קטעים, שמתוכם תוכל אולי להשכיל ולהבין את משמעות היוזמה שלך. 

וכך כותב אליעזר ליבנה (הציטוטים לקוחים מחלקים שונים של הספר): 

היהדות כציוויליזציה

"הציוויליזציה הישראלית (=היהודית) מיוחדת בחוויות היסוד, בסולם ערכים ובהוראות התנהגות. הללו טבועים בה מראשיתה, אינם ניתנים להפרדה מישראל ללא טמיעתו והם המקור להתפתחותו…" 

"קיומו של העם היהודי אינו מטרה בפני עצמו אלא הוא ישראל – כלומר מיישם את "הברית" ומזדהה עם דרך חיים ייחודית. הגישה היהודית אינה לאומנות, הרואה בקיום הלאום ערך עצמי. קיומו של ישראל מוצדק בעיניו הוא רק "על תנאי": נאמנותו לעולם מצוותיו. גם ארץ ישראל – וביחוד ארץ ישראל – ניתנת לו "על תנאי"… טבעו של ישראל הוא ייחודו, ואם אינו נאמן לייחודו, יגורש מארצו לפי עדות תורתו וציווייה: "העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ כי אבד תאבדון מהר מעל הארץ… לא תאריכון ימים עליה, כי השמד תישמדון" (דברים ד'
כו)…. 

הזיכרון היהודי

"אין להבין דבר חשוב בפועלו של ישראל בלי להבין את תפקידו האכזיסטנציאלי של הזיכרון היהודי… ההווה פרושו מגע בלתי אמצעי עם העבר וחוויה אינטנסיבית של עתיד מצופה. העבר איננו מציאות שחלפה… רקעו מאיר תמיד ומחייב עימות, ומחרכיו מציץ הנצח. כל דבר שהיה – קיים…. הזיכרון העז, הרענן והמחייב, הוא מיסודותיה של היהדות. הלוח היהודי, על חגיו ומועדיו הוא הפעלה חוזרת של העבר שנשאר הווה וחודר לעתיד. בסדר פסח מצווים אנו לחוש כאילו אותנו הוציא ה' ממצרים; ובחנוכה אנחנו מברכים לאור הנרות "בימים ההם ובזמן הזה". "הזכרונות" הם לב התפילות. אלמלא הזיכרון העז של ארץ ישראל וירושלים – שהפך למציאות מוחשת -לא היינו חוזרים לארצנו…" 

 

המשפחה כתא האומה

"תחושת החיים ודרך החיים היהודית מקיפה חובות הלבבות ומצוות מעשיות…. הלימוד, ההוראה… אינם בגדר פעילות לצרכים אוטיליטאריים או טכניים בלבד… היא חובה על כל ישראל… תפישת המשפחה קשורה ביעודו של הלימוד ובאופיו של החינוך. כיוון שגיבוש האישיות היהודית חייב לחול ברבדים נפשיים מוקדמים ומקיף את המודע והבלתי מודע, הוא מצריך את המשפחה… עיקרה של המשפחה הוא ב"שיננת לבניך". הילדים הם ליבה, אהבתם מסדה. המשפחה היא תא האומה הישראלית במובן המיוחד לה. בחובה משתלבים הילדים בחגיה, שואלים את קושיותיה ומתבגרים למצוותיה. שום תמורות סוציאליות וטכנולוגיות, שום תגליות רפואיות וביוכימיות, אינן משנות עיקר זה. יש לסגל את התמורות והתגליות למשפחה הישראליות ויעודה."… 

בטחון צבאי ובטחון רוחני

…"שיבת ציון המודרנית היא בגדר מפנה דתי: הקדוש מתחדש והחדש מתקדש בה. המאבק הפנימי ביהדות הארצישראלית על דמותה… חשוב לאורך ימים מכל תהליך בתוכה. תוצאות המאבק – שמא נאמר המאמץ הפנימי – יכריעו בגורלה המדיני והפיזי. כושר בטחונה הצבאי הוא אספקט של בטחונה הרוחני… כל עוד מתקיים המאבק לייחודו של ישראל יש לשיבתו תקווה." 

"… אי אפשר להתעלם מרצינותו של המצב. שיבת ציון המודרנית הוגשמה בעיקרה בידי יהודים נתוקי מסורת ותוצאת הדבר מתגלה עתה במלוא חומרתה ומעמידה את התקיימות השיבה בסימן שאלה. רוב הישוב ומערכת החינוך שלו מזהים את עצמם עם התרבות המערבית… הרוב רואה את דרך החיים היהודית בעיניה משקפיה של תרבות זו. כלומר רואה אותה מבחוץ. הוא חושב במושגים לא יהודיים ונוקט בחשיבתו ובהתבטאותו סמנטיקהלא יהודית". 

משמעות השבת

 

אליעזר ליבנה מצטט דברים שכתב עדין שטיינזלץ, בעל המפעל המונומנטאלי לתרגום ופרוש התלמוד: "אין הכוונה לקיום מצוות אלא לדבר יסודי מזה – להבנת אורח החיים ומושגי היסוד של היהדות, גם אם אין מקיימים אותן. שבת הוא מושג מסויים שאינו רק יום מנוחה. יהודי הוא מהות מורכבת שאינה רק בן לאום פלוני… מושגיהם של המשכילים הישראליים על הדת היהודית באים מתוך תירגום רוחני של מושגים דומים על דתות אחרות. ההתייחסות לבעייתיות של התרבות היהודית הוא מתוך כלי שני. סימפטום לדברים אלה יכולה לשמש הזעקה על 'הכפיה הדתית'. קיומו של גל רגשות אלה ומערכת הנימוקים שלו מבוססים בעיקרם על המרחק הקיים לא בין מאמינים ובלתי מאמינים כי אם בין אלה שיש להם זיקה ואין להם זיקה ליהדות … (הסוג השני) אינו יכול להבין את מושגיה של התרבות היהודית. השקפת עולמו יכולה להיות – אף כי לא להיקרא כך – נוצרית-ליברלית, או אנגלית-דמוקרטית. אין לה יחס לתרבות אחרת, או הבנה להיותה של התרבות היהודית, בראש ובראשונה תרבות אחרת". 

עד כאן דברי אליעזר ליבנה והדברים שציטט ממאמר של שטיינזלץ. 

אדוני ראש הממשלה, ניתן לומר שבתחום הזה של הבנת היהדות אתה בחזקת תינוק שנשבה. מושג יהודי שגם אותו אתה צריך ללמוד. משמעותו היא שאינך אשם בכך שגדלת בסביבה שלא טיפחה בך את הזיכרון היהודי. כמי שניהל מערכות צבאיות מפוארות אולי תתקשה להכיר ולהבין את הקשר בין קיומנו הבטחוני לבין קיום השבת, קיום התא המשפחתי לימוד תורה. קרא את הספר – ואולי פשוט תתחיל ללמוד לימוד יהודי – אולי אז תשכיל ותבין. 

כשישו יצא מבית-לחם

כשישו יצא מבית-לחם לירושלים – אמר אהוד ברק – הוא לא ראה בדרכו אף לא מסגד אחד ואף לא כנסיה אחת. 

ברק שכח לציין כי ישו ראה בדרכו ישובים מיושבים במתנחלים יהודיים: חברון וענתות ושילה. ברק שכח גם לציין כי ישו לא ראה בדרכו אף לא יהודי אחד מחלל שבת. 

================================================ 

2. הדה לגיטימציה של יורם חזוני במוסף "ספרים" של"הארץ"

ספרו של יורם חזוני ( THE STRUGGLE FOR ISRAEL'S SOUL) טרם הגיע לידי. אך ממה שקראתי משל חזוני עצמו (במאמר ב"הארץ") ומדברים שקראתי על ההד העצום שעורר הספר בקרב יהדות ארצות הברית, הבנתי שמדובר בספר חשוב, המנתח את תהליך הדה ציוניזציה והדה יהודיזציה של מדינת ישראל. 

על חשיבותו של הספר למדתי גם לדעת מן ההתקפות ההולכות ומחריפות של השמאל על הספר ובעיקר על מחברו. 

לשמאל יש שיטה בדוקה מבית מדרשו של הסטאליניזם. במקום להתווכח לגופם של נושאים עוסקים בגופו של האיש. במקום להתמודד עם התיזות שהוא מעלה (כפי שעשה חברי אמנון לורד מעל דפי עיתון זה) מטילים רפש באיש. בעצם החל כבר תהליך דה לגיטימציה של חזוני, כך שכאשר יגיע בימים הקרובים התרגום העברי של הספר לקורא הישראלי כבר יהיה מוחו של הקורא שטוף בהשקפות מבקריו של חזוני משמאל. 

הדבר מתחיל בביקורת ספרותית, לכאורה אובייקטיבית ולגיטימית. מוסף "ספרים" ב"הארץ", בעריכתו של מיכאל הנדלזלץ, הטיל את מלאכת כתיבת הביקורת על פרופסור ברוך קימרלינג, איש שמאל-פוסט-ציוני. למה דווקא קימרלינג? למה לא ניתן הספר לביקורת של אנשי רוח מן המחנה האחר (היהודי-ציוני הייתי קורא לו). למשל: יוסף בן שלמה או אלי שבייד. או למצער להיסטוריונים ואנשי רוח מן השמאל היהודי-ציוני כמו מיקי צור, אהרון מגד, יוסף גורני או אניטה שפירא. זו דרכו של מוסף "ספרים" של "הארץ" . עוד 

בטרם קראת מילה אחת של המבקר אתה יכול לדעת מראש מה יכתוב על הספר שניתן לו לביקורת. 

הרמת גבה 

אם זהו המבקר אין פלא שהוא מוצא דופי באביו של חזוני, פיסיקאי במקצועו, שעבד בכור האטומי בנחל שורק. האב, איש הנוער העובד ומעריצו של בן גוריון, עזב את הארץ בשנת 1965, השנה בה הפסיד בן גוריון בבחירות בראשות רפ"י והורחק מכל השפעה במדינה. כשביקש האב לחזור לאחר שנות השתלמות בארצות הברית, הדבר נמנע ממנו כי לא נמצא לו מקום תעסוקה ראוי. בעיני המבקר קימרלינג זהו "הסבר לא לגמרי משכנע וגם לא פטריוטי כל כך. זה עשוי מן הסתם לגרום הרמת גבה אצל כמה קוראים". 

הביקורת רצופה קביעות עמדות וגינויים כמו: 

* התרבות החילונית הפוסט יהודית המגוונת שפורחת בישראל של ימינו כפי שלא פרחה מעולם בשום מרכז יהודי. 

*כאשר פותחים במסע מעין מקרתיסטי בגנות הנורמליות לעולם אין לדעת היכן וכיצד יסתיים. 

* חוסר היכולת או הרצון להבין את מורכבותו של המצב הישראלי גורם גם עיוות בסיסי וחוסר הבנת השיח הציבורי מאז כינונה של המדינה ועד היום. 

והמסקנה הסופית: 

"עייפתי מן הרדידות הזאת של ניסיונות הסבר לתהליכים מורכבית המתרחשים בחברה הישראלית". 

חזני ככהניסט 

אך את מכת המחץ לדימויו הציבורי של חזני נתן "הארץ" במקום אחר. כתב העיתון, עקיבא אלדר, גילה מאמר שכתב חזני ב-1990 ב"ג'רוזלם פוסט", לאחר שכהנא נרצח בידי מתנקש ערבי בניו יורק. 

חזני מתאר במאמר את חוויותיו כסטודנט צעיר, אחד מרבים, במפגש שקיים כהנא עם סטודנטים בפרינסטון. במפגש זה, אומר חזני במאמרו, כהנא נתן לו להבין כי "יהדות איננה דבר שיש להתבייש בו וכי עליו לשאת בגאון את הכיפה". 

חזני מציין אמנם במאמרו כי הוא וחבריו במכללה לא אימצו מעולם את ההשקפות הפוליטיות של כהנא "כי לא היינו מסוגלים ליישב את היהדות שלמדנו עם הנטיה שלו לפתרונות אלימים של בעיות, או עם ההצגה הגסה של עמדותיו". 

דברים אלה אינם משכנעים את עקיבא אלדר, הקובע כי "חזוני אומר בעצם שהוא מצא אפיקים חדשים וסגנון משופץ להגשמת האידיאולוגיה הגזענית, הטוטלית, הלא סובלנית של כהנא. הוא מפיץ את תורת הכהניזם בספרים במחקרים במאמרים ובנאומים מנומסים". 

כך סוף סוף הודבקה התווית ליורם חזוני ומעכשיו כל ויכוח עמו מיותר. 

================================================= 

3================================================

4. בסרט הזה אנחנו נמצאים – תולדות הקולנוע הישראלי

 

אבי היימי הוא במאי סרטים מחונן ומורה קולנוע פופולארי. על סגולותיו כמורה למדתי לדעת מחברותנו לעבודה ביחידה לתקשורת בבר-אילן. השתתפתי כתלמיד שלא מן המנין באחד הקורסים שלו ונדהמתי לראות כיצד הוא מצליח, באמצעים דלים ובתשתית רעועה, להפוך כיתת סטודנטים לצלמים, עורכים, בימאים, מפיקים ותסריטאים. כל שנה מפיקה כל אחת מן הכיתות שהוא מלמד בהן כמה סרטי מופת בעלי איכות הראויה להקרנה מסחרית. 

אחד הדברים שלמדתי אצל אבי היימי – שהוא מומחה לסרטים דוקומנטריים – הוא שאין דבר כזה. כלומר: מי שסבור שסרט דוקומנטרי הוא ראי המתעד את המציאות טועה טעות מרה. חומרי הצילום הדוקומנטריים משמשים בידי היוצר הקולנועי בסיס ליצירה המבטאת את השקפת עולמו. הדבר בא לביטוי בבחירת החומרים המצולמים, בזוויות הצילום, בתסריט, בחיתוך ובעריכה ובאלף ואחד המרכיבים של היצירה הקולנועית. התוצאה הסופית היא איפוא יצירה ממש כמו יצירה בדיונית. כל קשר למציאות הוא מקרי בלבד, כמו שכותבים בפתח יצירות בדיון. 

כחובב מושבע של הסרט הדוקומנטרי הדבר גרם לי אכזבה קשה. מזה שנים אני צופה בשקדנות בסרטים דוקומנטריים ויש בביתי אוסף של מאות סרטים כאלה. במיוחד אני צופה אובססיבי בסרטים דוקומנטריים של מלחמת העולם השניה, בניסיון ללמוד ולהבין את האמת ואת הראליה שמאחורי המלחמה הנוראה ההיא. והנה לימד אותי אבי היימי ש"עולם במלחמה" של הבי.בי.סי. – סידרת מופת לכל הדעות – היא נקודת המבט האמנותית של יוצרי הסידרה. על אותה מלחמה עם אותם חומרים יציגו האמריקנים משהו אחר שלא לדבר על הרוסים, היפנים והגרמנים. 

אני מקדים הקדמה זו כדי לספר על סידרת טלוויזיה שביים אבי היימי – "בסרט הזה כבר היינו", שהחלו להקרין השבוע בערוץ השני. הסידרה (שהפיק צפריר קוחנובסקי) עוסקת לכאורה בתולדות הקולנוע הישראלי. אך למעשה היא מהווה מבט עצמי על החברה הישראלית, ברטרוספקטיה של חמישים שנה ויותר. מבחינה קולנועית טהורה – עד כמה שניתן להסיק משני הפרקים בהם צפיתי בהקרנה מוקדמת – זוהי יצירת מופת. מסתבר שהקולנוע העלילתי הישראלי הופך במרוצת השנים למסמך דוקומנטרי. "הוא הלך בשדות", "גבעה עשרים וארבע אינה עונה", "סלח שבתי" אינם רק פרקים בתולדות הקולנוע הישראלי אלא בתולדות החברה הישראלית. פרקים המבטאים את עמדות החברה והשקפותיה כלפי דמות הצבר, דמות האישה, היחס לערבים וכו'. 

אבי היימי הצליח ביד אמן לעשות הפוך על הפוך. לקחת סרטים עלילתיים ולהפוך אותם ליצירה דוקומנטרית שבה אנו יכולים ללמוד על עצמנו יותר משאנו יכולים ללמוד מסרטים שאמורים היו להיות דוקומנטריים, או ממחקר סוציולוגי מעמיק. להשוות את אסי דיין של "הוא הלך בשדות" המצהיר הצהרות פטריוטיות מפוצצות לאסי דיין המסומם ב"החיים על פי אגפא" מלמד על כברת הדרך שעברה דמות הצבר הישראלי ועברה החברה הישראלית יותר מרבבות מילים. 

הצלחת "הוא הלך בשדות" (כספר, כמחזה ומאוחר יותר כסרט) היתה יוצאת דוםן. הצופה הישראלי לא אהב סרטים על מלחמת השחרור (ובתקופת הבראשית לא אהב סרטיםישראליים בכלל) ורובם נעשו בידי במאים זרים ואף דיברו אנגלית, כדי לסייע בהפצתם לקהל יהודי בחו"ל. כאלה היו הסרטים "עמוד האש", "גבעה 24 אינה עונה" "קריה נאמנה" ועוד. 

אך לימדנו רבנו אבי היימי כי אין סרטים דוקומנטריים. גם לא סרט דוקומנטרי המבוסס על סרטים עלילתיים. אם אבי היימי בוחר כדמויות מנחות של סיפור הצבר הישראלי את אביב גפן ואת אסי דיין, אני שואל את עצמי האם זה הפרצוף שאני ועוד ישראלים כמותי רואים כשהם מסתכלים במראה. איך היה נראה סרט כזה אילו ביים אותו למשל שולי רנד? או אורי זוהר? או אדיר זיק? 

בסופו של דבר, על פי העקרון של הפוך על הפוך, יצא לאבי היימי סרט דוקומנטרי מעולה. סרט המשקף נאמנה לאו דווקא את החברה הישראלית לדורותיה אלא את הדרך בה רואים בני הדור של אבי היימי את עצמם ואת המדינה שבה הם חיים. וככזה ראויה הסידרה הזו לצפיה. מומלץ מאד. 

ראה מלחמת העגלה המלאה בעגלה הריקה

תנחשו מי אמר את הדברים הבאים:

מרבים לקרוא לערבי בן-המדבר. נכון יותר לקרוא לו אבי המדבר. עצלותו והפרימטיביות שלו הופכים גינה פוריה למדבר. תן לי את האדמה המיושבת במיליון ערבים ובקלות איישב עליה פי חמישה יותריהודים. הדבר הוא (= הבעיה היא) איך נשיג את האדמה הזו".

שלושה ניחושים:

הרב מאיר כהנא

אלוף רחבעם זאבי

רפאל איתן

אף לא אחד מן השלושה. את הדברים אמר נשיא ההסתדרות הציונית חיים ויצמן בשיחה שקיים עם איוואן מיסקי, שגריר ברית המועצות בלונדון, בסוף חודש ינואר שנת 1941 ותוכן השיחה נחשף עם פירסום שני כרכים של מסמכים מדיניים מארכיוני ממשלת ישראל, הסוכנות היהודית וממשלת ברית המועצות.

 על פי הדיווח של השגריר הסובייטי נסבה השיחה על האפשרות להציל את יהודי אירופה. בדיווח נאמר: "התכנית היחידה שעולה בדעתו של ויצמן כדי להציל את יהדות מרכז אירופה (ובראש וראשונה את יהדות פולין) היא זאת: להעביר מיליון ערבים שכרגע בארץ ישראל לעיראק ולהושיב ארבעה או חמישה מיליון יהודים מפולין וארצות אחרות…"

דבריו של ויצמן על האופי הערבי נאמרו בתשובה לתמיהתו של השגריר הסובייטי איך יישבו בארץ ישראל חמישה מיליון יהודים.

 

על דברים אלה של ויצמן התנפל כמוצא שלל רב לא אחר מאשר בני מוריס,אבי אבות ההיסטוריונים החדשים ואבי התאוריה שגרשנו את ערביי ארץ ישראל במלחמת השחרור בכוונה מכוונת. הנה, אומר בני מוריס (במאמר במדור "ספרים" בהארץ) ההוכחה הניצחת נגד "מכחישי הטרנספר"שמכחישים שמנהיגי התנועה הציונית מהרצל דרך רופין ואוסישקין ועד בן גוריון חשבו ברצינות בשנים לפני קום המדינה על העברת הערבים מארץ ישראל כפתרון לבעיה הערבית, שאימצו את הרעיון לחיקם והטיפו לה בפורומים שונים, ואף ביצעו אותו בנסיבות מלחמת תש"ח…".

ובכן מר מוריס הנכבד חבל על הטירחה. אין מכחישי טרנפר. אכן רצינו להעביר את ערביי ארץ ישראל – שרובם המכריע הגיעו לכאן מן המדינות השכנות מאז החלה ההתיישבות הציונית- בחזרה לארצות מוצאם. רצינו ונכשלנו בזה. אילו היינו מצליחים היו כאן היום עשרה מיליון יהודים, ולא היתה שואה וערפאת לא היה מקים לנו מדינה פלשתינית בלב הארץ.

 ויצמן על יהודי הגולה כאבק אדם

==============================================================

 

איך מציינים יהודים חילוניים את תשעה באב? מה אומר להם היום בו חרב המקדש פעמיים, כשאפילו את מגילת איכה לא קראו מעולם? מה הם יודעים על היום הזה שאינו נלמד כלל בבתי הספר החילוניים (כי הוא חל בחופש הגדול)?

היו זמנים שבהם היו סגורים בתי שעשועים ומסעדות בערים, על פי חוקי עזר שחוקקו העיריות.אך לפני כמה שנים החליט אדם אחד, חיים הרשקוביץ שמו, בעל קיוסק בתל-אביב, לצפצף על החוק ופתח את העסק שלו ביום האבל הלאומי. מדינת ישראל הגישה נגדו כתב אישום בבית המשפט לעניינים מקומיים בתל-אביב. השופט, גבריאל שטרסמן, החליט לאחר שקלא וטריא לזכות את הנאשם וקבע כי חוק העזר העירוני אינו תקף.ומאז יכולים לפתוח בתי שעשועים ללא הפרעה ואפילו למכור חזיר בתשעה באב.

 

 

השנה, ערב תשעה באב, החליט הערוץ השני לתת משהו לציבור שבמקום לשבת על הארץ חגור שק, יושב בכורסא מול הטלוויזיה עם קערה מלאה פיצוחים. הוגשה תכנית שנקראה משום מה "זרים בבית" בעריכתה של רות קלדרון, מייסדת מכללת "עלמא", המתיימרת לעצב תרבות עברית השואבת ממקורות היהדות בלי להיות דתית.

כמגיש התכנית נבחר גדעון לוי, חביב הפלסטינים. השתתפו בה עולה מרוסיה המתגעגעת לחזור לרוסיה, פליט פלסטיני שמתגעגע לכפרו שחרב, פועל זר מגאנה שמתגעגע לאמו, ניצול השואה יו"ר הכנסת לשעבר, שבח וייס,  שהתגעגע לארץ-ישראל.

היו שם גם ערן סבג ששפך אמרי שפר אינטלקטואליים, חוקרת הקבלה תמר אליאור וגם איזה היסטוריון שאמר כי בעצם הגלות היא המצב הטבעי של העם היהודי. ועוד ועוד.

בסך הכל זו היתה תכנית מבולבלת שלא ברור לאן היא חותרת ומה היא רוצה להגיד. כי מרוב דיבורים לא ניתן היה כמעט להבחין ברעיון המרכזי של התכנית.

 והיה רעיון, אם הצלחתי להבינו. הרעיון הוא: לא רק לנו היה חורבן היו חורבנות גם לאחרים. לא רק אנחנו התגעגענו לחזור לארצנו גם אחרים התגעגעו ומתגעגעים.כמה זה מתאים לגדעון לוי.

 

 

נקודת השיא של התכנית היתה לטעמי סיפורו של שבח וייס, המתאר את אימי השואה שעבר כילד, את הכמיהה לציון ואת היום המאושר בו הגיע לנמל חיפה.

ואז פונה המנחה גדעון לוי לפלסטיני ואומר לו: וביום שהגיעה גאולתו של שבח וייס מתחיל האסון שלך?

כמובן משיב הפלשתינאי.

ובלי רות קלדרון אי אפשר. והיא מצאה על המקום פתרון לבעיית ירושליים. ירושלים תהיה מאוחדת בלב של כולם, אמרה, לא חשוב אם רחוב זה או אחר יהיה בריבונות כזו או אחרת. (אני מצטט מן הזיכרון)

 

מבקרת הטלוויזיה של "ידיעות אחרונות", אורנה לנדאו, תארה כך את התכנית:

"הנשמה היהודית הולכת לישון כשמכרסם בה חסר שלא בא על סיפוקו. אין זה אלא משום שעגלתנו אינה מלאה כפי שהיינו רוצים שתהיה וגם על כך אפשר להתאבל בתשעה באב".

 זעקת האבות מסיפורי החורבן

ציון הוא שם המצודה שלכד דוד מן היבוסי והסב את שמה לעיר דוד. ציון הוא אחד מכינוייה הרבים של ירושלים וגם כינוי לעם ישראל ולארץ ישראל. ומכאן חיבת ציון, חובבי ציון, אבלי ציון והתנועה הציונית. מובאים כאן מדרשים, פיוטים, שירים אגדות וסיפורים על תפארתה של ירושלים בעבר, חורבנה והתפילות לגאולתה.

זהו חומר קריאה לתשעה באב ולכל ימות השנה.

 

נברשת הזהב שתרמה הלני המלכה למקדש

הדברים נשמעים כאגדה קסומה, אך סיפור זה הוא אמת לאמיתה, והוא כתוב וחתום בספרי דברי הימים. היה היתה ממלכה גדולה, חדיב שמה, ששכנה במקום בו שוכנת עיראק בימינו. מלך חדיב היה מונבז הראשון ואשתו המלכה הלני.

באחד הימים הגיע לארמון המלוכה סוחר תכשיטים מיהודה, חנניה שמו. סיפר חנניה למלכה הלני על תורת ישראל ועל ארץ-ישראל, על בית-המקדש ועל ירושלים.

בלב המלכה גמלה החלטה להסתפח לעם ישראל. כמו רות המואביה אמרה: "עמך עמי ואלוהיך אלוהי". בעקבותיה הלכו גם בעלה המלך מונבז והבן איזאטיס, שעלה למלוכה לאחר מות אביו, וקיבלו על עצמם את תורת ישראל.

הלני החליטה ללכת לירושלים ולהקריב קרבנות לאלוהי ישראל בבית-המקדש. היא הגיעה לירושלים בשנת בצורת, ורבים מתושבי העיר רעבו ללחם. הלני המלכה נתנה מכספה לקניית לחם במצרים ודבילות של תאנים בקפריסין, ואלה חולקו בין עניי ירושלים.

גם איזאטיס בנה שלח כסף לצדקה, ורבים ניצלו ממוות תודות לנדבת לבו. איזאטיס שלח את בניו לירושלים "כדי שילמדו שם בדיוק את לשון אבותינו ואת מדותינו". הלני תרמה נברשת זהב לבית-המקדש. הנברשת הוצבה בפתח ההיכל ובשעה שהחמה זרחה היו ניצוצות מנתזים ממנה, והכל ידעו כי הגיעה שעת קריאת שמע.

לאחר מותם הובאו הלני המלכה ובנה איזאטיס לקבורה במערה החצובה בסלע, במקום הנקרא מערת כלבא שבוע בירושלים. על קברם הוקמו היכלי פאר הנקראים, מאז ועד היום הזה, "קברי המלכים".

מרכז העולם

ארץ ישראל נתונה באמצע העולם

וירושלים באמצעיתה של ארץ ישראל

ובית המקדש באמצע ירושלים

וההיכל באמצע בית המקדש

והארון באמצע ההיכל

ואבן השתיה לפני הארון, שממנה נשתת העולם

(תנחומא)

אבן היתה בבית המקדש ושתייה היתה נקראת. זו האבן עליה שכב יעקב אבינו וחלם את חלומו. מאבן זאת גזר משה רבינו את הלוחות. עליה הועמד ארון הברית עם הקמת המקדש.

{וילנאי, על פי מקורות שונים)

יופי, גבורה,יסורים

עשרה קבין יופי ירדו לעולם – תשעה נטלה ירושלים ואחד כל העולם כולו.

עשרה חלקים של יסורים בעולם – תשעה בירושלים ואחד בכל העולם.

עשרה חלקים של גבורה בעולם – תשעה בירושלים ואחד בכל העולם.

עשרה חלקים של תורה בעולם – תשעה בירושלים ואחד בכל העולם.

{קידושין)

שנו רבותינו: מי שלא ראה ירושלים בתפארתה לא ראה כרך נחמד מעולם. ומי שלא ראה בית המקדש בבניינו לא ראה בנין מפואר מעולם.

|סוכה)

דרש רבא: מהו שנאמר "מה יפו פעמייך בנעלים" (שיר השירים ז' ב') – כמה נאות רגליהם של ישראל בשעה שעולים לרגל.

(חגיגה)

מה יפו פעמייך… שררך אגן הסהר" (שיר השירים )

פרשו רבותינו שררך – הטבור שלך, שררך זו סנהדרין.אגן שהיא מגינה על העולם כולו. הסהר – שהיא דומה לסהר, כדרך שישבו הסנהדרין.

מגעת עד דמשק

עתידה ירושלים להיות מגעת עד דמשק. שעתידה ארץ ישראל להיות מורחבת ועולה מכל צדדיה כתאנה זו שקצרה מלמטה ורחבה מלמעלה. ושערי ירושלים עתידים להיות מגיעים עד דמשק וגלויות באות וחונות בתוכה. (ספרי)

תעלומת אוצרות המקדש

ראשיתו של אוצר בית המקדש בכסף שאסף יוסף במצרים. כשעלו ישראל ממצרים הביאו עמם את הכסף וזה הונח באוצר בית המקדש עם בנייתו.במרוצת השנים נבזזו אוצרות המקדש פעמים רבות על ידי כובשים. אך למרות הביזה המשיך האוצר להתמלא מתרומותיהם של יהודים מכל חלקי תבל. העשירים נדבו ממיטב כספם. אך כל איש מישראל, גם העני שבעניים, נתן מחצית השקל. כאשר הגיעו הרומאים לבית המקדש "נערם שם כל עושר היהודים", כדברי ההיסטוריון יוספוס פלביוס.

מה קרה לאוצרות הללו? חידה היא ותהי לחידה. הרומאים הצליחו אמנם לקחת חלק מכלי המקדש ואף הציגו אותם בתהלוכת נצחון ברומא. תהלוכה זו הונצחה בתבליט על שער הנצחון שבנה טיטוס לציון נצחונו על יהודה.

 אך הרומאים הצליחו להניח ידיהם רק על חלק קטן מן האוצרות. לאן נעלמו כל היתר?

האגדה מספרת על כהן אחד שהבחין כי חלק מרצפת המקדש שונה מחלקים אחרים. הוא קרא לחברו על מנת להראות לו את הדבר. אך בטרם פצה פה יצאה אש ושרפה אותו. אגדה אחרת מספרת כי שלמה המלך ידע כבר בעת שבנה את בית המקדש כי הוא עתיד להחרב. לכן הטמין את רוב האוצרות עמוק מתחת לפני האדמה. אגדה אחרת מספרת כי ברצפת אבן השתיה קבוע לוח שיש עגול, שכל הרוקע עליו שומע הד עמום מחלל המערה שמתחתיו. במערה זו גנוזים אוצרות המקדש. כל מי שניסה להיכנס לתוכה מצא את מותו ולכן נסתם פתח המערה. הפתח לא ייפתח אלא בבוא המשיח.

(ירושלים שלי – מאת זאב גלילי)

 

לבי במזרח

לבי במזרח ואנוכי בסוף מערב

איך אטעמה את אשר אוכל ואיך יערב

איכה אשלם נדרי ואסרי, בעוד

ציון בחבל אדום ואני בכבל ערב

יקל בעיני עזוב כל טוב ספרד, כמו

יקר בעיני ראות עפרות דביר נחרב

(ר' יהודה הלוי)

ציון הלוא תשאלי

ציון הלא תשאלי לשלום אסירייך,

דורשי שלומך והם יתר עדרייך

מים ומזרח ומצפון ותימן, שלום –

רחוק וקרוב שאי מכל עברייך,

ושלום אסיר תאווה, נותן דמעיו כטל – חרמון

ונכסף לרדתם על הררייך

לבכות ענותך אני תנים, ועת אחלום

שיבת שבותך, אני כינור לשירייך

(ר' יהודה הלוי)

יהודה הלוי בכותל

רבי יהודה הלוי היה בן חמישים שנה כשהלך לארץ ישראל. וקיבלתי מזקן אחד, שבהגיעו אל שערי ירושלים קרע את בגדיו והלך בקרסוליו על הארץ, לקיים מה שנאמר "כי רצו עבדייך את אבניה עפרה יחוננהו" (תהלים).והיה אומר הקינה שהוא חיבר, האומרת "ציון הלא תשאלי". וישמעאל אחד לבש קנאה עליו מרוב דבקותו והלך עליו בסוסו וירמסהו וימיתהו.

(גדליה בן יוסף אבן יחיא)

קריה יפהפיה

קריה יפהפיה משוש לעריך

עיר נאמנה את למלכך ושריך

יום אזכרה יפעת צבעיך

לך כלתה נפשי לשכן חצריך

ומי יתנני אעוף כיונה

אשק אבנייך אחונן עפרך

( ר'שלום שבזי)

עיר דוד

עוד לא אבדה תקותנו

התקוה הנושנה

לשוב לארץ אבותינו,

לעיר בה דוד חנה"

(נפתלי הרץ אימבר "התקוה")

ירושלים של זהב  ושל ברזל

חזרנו אל בורות המים

לשוק ולכיכר

שופר קורא בהר הבית

בעיר העתיקה

(נעמי שמר, ירושלים של זהב)

ירושלים של ברזל

ושל עופרת ושל שחור

הלא לחומותייך קראנו דרור"

(הצנחן מאיר אריאל , ירושלים של ברזל)

מעל פסגת הר הצופים

מעל פסגת הר הצופים

אשתחוה לך אפיים

מעל פסגת הר הצופים

שלום לך ירושלים

מאה דורות חלמתי עליך

לזכות לראות באור פנייך

בלב בוטח באתי הלום

הקים את הריסותייך

אך איך אבנה את בית מקדשך

אם אין שלום בין בנייך

ספרדים, אשכנזים, תימנים פלשים

ערפלים, וגורג'ים וחרדים וחופשיים

(אביגדור המאירי)

ציון תמתי

ציון תמתי, ציון חמדתי

לך נפשי מרחוק הומיה

תשכח ימיני אם אשכחך, יפתי

עד תאטר בור קברי על פיה

(מנחם מנדל דוליצקי)

גורלה המר של מרתה בת ביתוס

עיר גדולה וחשובה היתה לוד בימי קדם, ושמה יצא למרחוק בזכות סוחריה המפולפלים ("תגרי לוד" הם נקראו), בעלי המלאכה שלה שיצרו כדים וחביות מיוחדים במינם, ובעיקר בזכות החכמים שישבו בה. חכמים אמרו שכל הרוצה להחכים ידרים ללוד. ועוד אמרו כי לוד היא שניה במעלה לירושלים.

לוד נתברכה גם בעצי פרי למיניהם ואחד מחכמי לוד מספר כי פעם אחת הקדים בנשף "והלכתי עד קרסולי בדבש של תאנים".

לוד שוכנת על אם הדרך מירושלים לשפלת החוף ומכאן חשיבותה הרבה. זו הסיבה שהביאה את הרומאים לסלול דרך רחבה ונוחה, שתשמש את גייסותיהם וגם את עולי הרגל לירושלים. כה מהירה היתה הדרך עד שסיפרו על נשות לוד הצדקניות שהיו לשות בצק בבתיהן, עולות לירושלים להתפלל בבית-המקדש, ומספיקות לחזור הביתה בטרם החמיץ הבצק. לפני סלילת הדרך נדרש יום שלם להגיע מלוד לירושלים.

 אך אותה דרך המלך שבה עלו נשים צדקניות לבית-המקדש שימשה גם את הצבא הרומאי שבא לדכא את המרד. לוד נכבשה לפני ירושלים, והדרך בין שתי הערים הפכה לנתיב היסורים של מרתה בת ביתוס.

מרתה בת ביתוס היתה העשירה בנשות ירושלים, ואולי גם היפה והעדינה שבהן. כה עשירה היתה עד שקנתה בכספה את כהונת הכהן הגדול לבעלה, ישוע בן גמליאל. כה עדינה היתה שכאשר יצאה לבית-המקדש, היו מניחים שטיחים לרגליה, מפתח ביתה ועד בית-המקדש, כדי שלא יתלכלכו רגליה.

בעלה של מרתה בת ביתוס, ישוע בן גמליאל הכהן הגדול, חידש חידוש גדול בישראל – הוא הראשון שהקים בתי-ספר לילדים, ועל כך אמרו עליו חכמים כי הוא "זכור לטוב". הוא היה ממתנגדי המרד ונרצח בידי קנאים.

זכותו של בעלה לא עמדה לה למרתה בת ביתוס. כשפרצו הרומאים לירושלים והחריבו את המקדש לקחו אותה בשבי. על אשר ארע אז סיפר אחד החכמים שהיה עד ראיה: "ראיתיה שקשרו שערותיה בזנבי סוסיהם של ערביים והיו מריצין לה".

("מירושלים ועד לוד". – זאב גלילי כ"י)

גבורתם של הרוגי לוד

מעשה בבתו של קיסר, שנמצאה מתה ולא ידעו מי הרגה. העלילו גויים  על ישראל ואמרו: הם רצחו אותה, הם יתנו את הדין. ביקשו להרוג ולאבד ולהשמיד קהילות שלמות, כנקמה על מות בת הקיסר.

והיו במדינת לוד שני אחים אמיצי לב, שמעיה ואחיה, שהחליטו להקריב את נפשם כדי להציל את כלל ישראל. באו לגויים ואמרו: אנחנו עשינו את המעשה.

ביטלו את הגזרה על ישראל והחליטו להרוג את האחים בעינויים קשים. כל יום היו קורעים חלק מגופם, איבר איבר, עד שיצאה נשמתם. ונודע יום מותם, י"ב בחודש אדר.

על מעשה הגבורה של האחים מלוד אמרו חכמים: "הרוגי לוד אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם".

האגדה העממית העלתה את הרוגי לוד למעלה אחת עם עשרת הרוגי המלכות, שמתו על קידוש השם ובראשם ר' עקיבא. האגדה מספרת כי הרוגי לוד הגיעו לגן עדן יחד עם עשרת הרוגי המלכות. בגן עדן המתין להם המלך המשיח, והקדוש ברוך הוא הוריד עליהם שתי דמעות ונשבע ללבוש בגדי נקם ולנקום את נקמתם מהורגיהם. ועד לבוא מועד הנקם יושבים הרוגי לוד עם עשרת הרוגי המלכות, בהיכל של צדיקים הבנוי כעצם השמים לטוהר, יושבים ולומדים תורה מפי משה רבנו.

איך ניצל הכותל מחורבן

אגדה אחת מספרת כי הכותל ניצל בזכותו של אחד משרי הצבא הרומאים שהחריבו את בית המקדש. המצביא אספסיאנוס, שעמד בראש הצבא הרומאי שהחריב את ירושלים, חילק את העיר בין ארבעה משרי צבאו. על כל אחד מהם הוטל להחריב חלק אחר של העיר. אחד השרים השאיר את הכותל המערבי על כנו. כששאל אותו אספסיאנוס למה נהג כך השיב: כל מי שיראה כמה גדול ומפואר הכותל האחד והיחיד שנותר יבין מה היתה תפארתו של בית המקדש שהחרבת.

אגדה אחרת מספרת כי הכותל ניצל בזכות עניי ירושלים. כשבנה שלמה את בית המקדש הוא חילק את המלאכה בין כל חלקי העם. העשירים שבעם שכרו פועלים. העניים שידם לא השיגה לשכור פועלים בנו את הכותל במו ידיהם ובזכותם נותר הכותל לפליטה.

(ירושלים שלי)

עפר מהר הבית

קומץ עפר שהביאו לי/ מהר הבית, מתוך גומחת עץ תאנה שברחבת הר-הבית,/בשחור טיפותיו של גשם חורפי מתאחר/ הביאו לי קומץ עפר ואני הופך בו והופך בו/ בהטביעי בו את טביעות אצבעותיי/ כדי לצרור ממנו צרור/ על-פי איגרת ששלחה אלי מארץ נכר,/ אגרת מאת דודתי שעיניה ראו את מטת הולדתי,/ שעיניה ראו את מיטת הולדת אמי,/ שידיה כתבו לי בסתר מכתב-בקשה לאמר:/ "שלח נא יקיר, אנא שלח לי רק קומץ עפר מעיר הקודש,/ אף כי רחקתי מדת ואמונה, רצוני כעת בקומץ עפר מירושלים,/ שכן קרבו ימי למות,/ אני דודתך גיזלה, מצד אמך עליה השלום…"/ וקומץ עפר שצררתי לכדי צרור/ – הוא מכתב רפאים אל עולם של מטה,/ – הוא פריסת שלום אצבעונית לאבי ולאמי שבעולם האמת,/ וכה אמרתי: ליל מנוחה אדמה! – בעודי לוחש ומהביל על הרגבים, ועוד אמרתי: אחזו-נא בגוף-הדואר של דודתי גיזלה כחולת העיניים,/ היו נא לה שמיכה קלה וחמה, שלא תישמט מגל עצמותיה עד אחרית הימים…

(איתמר יעוז קסט, "משלוח עפר" מתוך "צינורות מוליכי אש")

המקדש לא נשרף

וכי בית המקדש באמת נחרב והושם ונשרף?/ ואכלו להבות את הדביר והפכו את הקודש לאפר? לא היו דברים מעולם! נשרפו רק עציו אבניו – /כאותם הגוויליםבשעה שכרכו בן תרדיון בתוך ספר…/ בדומה לתורה – המקדש! ונשרפו העצים, האבנים,/ אך פרחה התבנית למרום ועלתה התפארת למעלה,/ וכשם שהיא גנוזה בזבול, וכשבא יום שיבת הבנים/ משיבה יתברך, למקומה – ירושלים שלמה, לא אוכלה.

(הפרוכת, שמשון מלצר)

איכה ישבה בדד

איכה ישבה בדד העיר רבתי עם היתה כאלמנה רבתי בגויים שרתי במדינות היתה למס, בכו תבכה בלילה ודמעתה על לחייה, אין לה מנחם מכל אהביה. כל רעיה בגדו בה היו לה לאויבים… דרכי ציון אבלות מבלי באי מועד…"

(איכה א")

משחרב בית המקדש תקנו חכמים שהיו באותו הדור שאין בונין לעולם בניין מסויד ומכוייר… אלא טח ביתו בטיט וסד בסיד ומשייר מקום, אמה על אמה, כנגד הפתח בלא סיד… וכשהחתן נושא אשה לוקח אפר מקלה ונותן בראשו במקום הנחת תפילין (ר" יוסף קארו, שולחן ערוך).

יש מקומות שנהגו לשבור כוס בשעת חופה (זכר לחורבן).

וכל אלו הדברים כדי לזכור את ירושלים, שנאמר: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי" (ר' יוסף קארו)

הרהורי תשעה באב
קטע זה, פרי עטו של זלמן שזר, פורסם ב" האחדות" תרעא (1911). שזר היה מראשי תנועת העבודה ולימים נשיא ישראל. ניתן ללמוד מן הקטע על זיקתה העמוקה של תנועת העבודה ההיסטורית למסורת היהודית.

"אל חצר שריד הכותל הזה חודרות האנחות מכל קצווי הארץ בכל התקופות. זרם חי של מבטים מלאי אהבה שטף בכל העת מהתם להכא ומהפינה היותר נידחת שלח הנה היהודי את געגועיו לחיים אחרים. אחרים לגמרי. התנועות הדתיות המשיחיות המדיניות העממיות אינן אלא התגלמותו של אותו הצער הלאומי, התובע את עלבונו רק בשינוי נוסחאות בהתאמה לתנאי התקופה והמקום. תנועות מרידות שאיפות ציבוריות בלשון זו משתמשים רק דרי מעלה דורות סגולה וגם לא הדור כולו. וכך ובה מדברים דרי הגלות אל שריד המולדת. אצל הכותל אין הבדל בין ארצות ותקופות הדמעות מלב אחד כולן נבעו ממקור אחד באו וכולם לאחד התפללו" .

את הקטע הזה העביר לי באדיבותו חברי פרופסור בן עמי פיינגולד. הוא פרסם אותו בשעתו בעקבות מאמר של טלי ליפקין שחק בעתון " דבר" בו אמרה בין היתר: " מי הלביש עלינו את היום הזה (תשעה באב)" .

אזכרה אלוקים

אזכרה אלוקים ואהמיה

כראותי כל עיר על תילה בנויה

ועיר האלוקים משפלת עד שאול תחתיה

ובכל זאת אנו ליה ועינינו ליה

‏(אמיתי בן שפטיה, מתוך תפילת נעילה)

בכה נבכה

בכה נבכה

וכף אל כף נכה

בזכרנו את ציון

רעצונו מחצונו אויבינו

כי שם שאלונו שובינו

שירו לנו משיר ציון

(שלמה בן גבירול)

 

היינו כחולמים

 
שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו

כחולמים. אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה.

אז יאמרו בגויים הגדיל ה' לעשות עם אלה.

הגדיל ה' לעשות עמנו היינו שמחים".

(תהלים)

היא היתה והוה ותהיה ירושלים

השער למלכות השמים

בספיה יעמדו עוד אויבים על ברכים

אליה נשוב כאובי אברים

בתחילה על גחון  לבירה בהרים

ונרגיש: כל עורקינו אזי מיתרים

לנגון השירה לספי אם יקרים 

אורי צבי גרינבר

 

 

 ראה גם:
ארץ ציון קישורים

על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים
http://www.zeevgalili.com/?p=300

עיתוני ירושלים במאה ה-19
http://www.zeevgalili.com/?p=3242

לא קול ענות – רק כאב צורב
http://www.zeevgalili.com/?p=411

מקור המנגינה לירושלים של זהב
http://www.zeevgalili.com/?p=274

הניגון של חסידי מודזיץ' ל"אזכרה אלוקים"
http://www.zeevgalili.com/?p=6383

התקווה משיר להמנון
http://www.zeevgalili.com/?p=693

אבינו מלכנו זכרנו לחיים טובים
http://www.zeevgalili.com/?p=765

זעקת האבות
http://www.zeevgalili.com/?p=219

קראתי את הכותרת בעיתון וסירבתי להאמין. נאמר בה: "יוסי שריד – המועמד המועדף של המפד"ל לתפקיד שר החינוך". חשבתי לעצמי: עוד הולכת שולל של התקשורת.

אך בהמשך הידיעה ניתן הסבר כבד משקל להעדפה המשונה הזו. הכתב מנחם רהט מ"מעריב", כתב אמין, אומר: "נראה כי הסיבה העיקרית לאהדה של המפד"ל לשריד היא העובדה שלעומת שאר המועמדים – בן עמי, רמון ודליה איציק – שריד אינו חשוד באהדה לש"ס. רק שריד, מעריכים במפד"ל, עשוי לבלום את התפשטות מערכת החינוך של ש"ס".

אם העובדות הללו נכונות, ניתן לומר כי נסגר כאן המעגל הנפשע של המפד"ל כלפי יהודי המזרח. מעגל שראשיתו בהסכמה בשתיקה בימים של ראשית המדינה לחלוקת העולים: מי אלינו ומי מביניהם ייצא לשמד ולגזיזת פיאות של מוסדות החינוך החילוניים.

 כישלון חינוך ה"מזרחי"

מערכת החינוך של המזרחי בתקופה של טרום מדינה ובשנים הראשונות של המדינה נכשלה כישלון חרוץ. המערכת הזו לא הצליחה להשיג את המטרה המינימלית שהציבה לעצמה – לחנך דור של אנשים הגאים במורשת היהדות ושומרים מצוות. אני עצמי הייתי אחד הקרבנות של המערכת הזו. למדתי ב"תחכמוני", שצוות המורים
והתלמידים בו היה איכותי. אך המסורת היחידה שנשמרה בבית-ספר זה היתה המסורת של בוגרים היורדים לשפת הים ומשליכים את הברטים לים (הכיפה הסרוגה לא היתה עדיין).

נדרשו לי שנים רבות כדי לחזור אל הכיפה ואל דף הגמרא ואל בית הכנסת ואל המורשת. במידה מכרעת תודות למהפכה שחולל הרב צבי נריה. אך בכנסי מחזור של כיתתי, שהתקיימו במשך השנים, ניתן היה לספור על אצבעות יד אחת את התלמידים שחבשו כיפה.

אם כך הדבר בבית-ספר ברמה גבוהה של אוכלוסייה מבוססת יחסית במרכז עירוני, מה ייאמר על בתי הספר של הפריפריה. כשחביב המפד"ל יוסי שריד (וקודמתו שולמית אלוני) היו מדברים על הרמה הנמוכה של בתי הספר של הזרם הממלכתי דתי היה להם על מה לסמוך. אין ספק: כישלונה של מערכת החינוך של הזרם הממלכתי דתי פילסה את הדרך לעליית ש"ס.

 כשאבא של דרעי בכה

העיתונאי יואל ניר מספר בספרו "אריה דרעי" על המשבר אליו נקלעה משפחת דרעי כשיעה לארץ ממרוקו. "פקידי החינוך", מספר ניר, "סוכני הביורוקרטיה, סירבו להכיר בתעודת בית הספר במקנס, הקובעת כי השניים סיימו את בית הספר היסודי והם בשלים לבית ספר תיכון… לימים יכרע אליהו דרעי על ברכיו ויאחז ברגליו של מנהל בית הספר הממלכתי דתי, עם שהוא בוכה ומתחנן לבל יגרש המחנך את בנו שלמה מבית הספר משום שהיה מרדן"… לאחר זמן הגיעו ציידי נפשות לבית משפחת דרעי ולאחר כמה גלגולים הגיעו הילדים למתיבתא של הרב אבנר שוקרון בחדרה. וההמשך ידוע. בני משפחת דרעי, וכמוהם מאות אלפי ילדי עליית המזרח, לא מצאו את גאולתם במוסדות המפד"ל. הם היו בסיס הכוח לעליית ש"ס.

  

מהפכת הכיפות הסרוגות

זוהי המהפכה התרבותית והפוליטית הגדולה ביותר מאז הקמת התנועה הציונית. לא המפד"ל חוללה את התנועה הזו אלא הרב משה צבי נריה זצ"ל בהשראת ישיבת מרכזהרב. ועל היחס בין משנת הרב לבין המפד"ל אפשר היה לשמוע מפי הרב צבי יהודה ז"ל.

קטונתי מלמתוח ביקורת על האנשים הנפלאים שבתנועה הזו. אבל נאמנים פצעי אוהב.יחסם של אנשי הכיפות הסרוגות לתנועת ש"ס יש בו כדי להצביע על הסיבה שמנעה מן התנועה "להתנחל בלבבות". ישראל הראל ידידי כותב כי על הציבור הציוני-דתי-לאומי להוביל "נגד הש"סיזציה של המדינה". ועוד הוא כותב כי "אם חבורה זו תצורף לממשלה היא תנצל, כדרכה, את כוחה להמשך העשרת עצמה, לנפוטיזם חסר מעצורים ולהנצחת המצוקה. מי שקורא באילו בורות שומן משובצים בניו, בנותיו, חתניו וכלותיו – ושפעת קרוביו ומקורביו של הרב עובדיה יוסף חייב לחזק את ידיה של מרץ".

נו, סוף סוף הגענו לחזון אחרית הימים. ברית המתנחלים עם מר"ץ נגד הרשעים של ש"ס.

היושבים בווילות

ישראל הראל ידידי. אולי תוכל לומר לי מה ההבדל בין הטיעונים שלך נגד ש"ס לטיעונים של מרץ נגד מתיישבי יש"ע. הם אומרים: אתם מתיישבי יש"ע יושבים בווילות תלת מפלסיות, נהנים מתקציבי ענק על חשבון האוכלוסיות החלשות,יושבים בתוך בורות שומן לא פחות מבניו ובנותיו של הרב עובדיה יוסף. אתם כאילו מתנחלים אך לא ויתרתם על הדירות שלכם ברמת-גן ובפתח-תקווה וברעננה, אותן אתם משכירים בדולרים טובים. אתם כאילו בונים את הארץ אבל בעצם בונים את עצמכם. נהנים מהקלות מס ומהלוואות זולות למרות שאתם יושבים חמש דקות מכפר סבא או מירושלים.

הדמיון בין גוש אמונים ומר"ץ

וכאן רצוני לומר משהו קשה שיקומם עלי רבים מחבריי. אבל, כמאמר אפלטון, אהבתי את סוקרטס אך יותר ממנו אהבתי את האמת. והאמת היא שהדמיון הסוציו-אקונומי בין גוש אמונים למרץ גדול מאד. והפער בין מרץ וגוש אמונים לבין יהודי המזרח גדול באותה המידה. דור הכיפות הסרוגות הוא בסופו של דבר דור של אליטיסטים, לא פחות מן היאפים של מרץ. לא ראינו מזרחיים מנתיבות ומאופקים בכיכר רבין – לא בהפגנות שלום עכשיו ולא בהפגנות גוש אמונים. לא ראינו מזרחיים בצמרת מרץ (רן כהן כבר מזמן אשכנזי) ולא ראינו אותם בצמרת גוש אמונים.

כולנו חטאנו בחטא הקדמון של הפקרת יהודי המזרח. העונש שלנו היא ש"ס.

האלימות של ש"ס

טובה פליקס מאלון מורה שלחה לי את המכתב הבא, שאני מביא אותו כנתינתו: לפני כשש וחצי שנים שבת בעלי ליד ביתו של הרב עובדיה יוסף. בפקודת אריה דרעי התנפלו עליו ועל כמה מחבריו אנשי ש"ס והיכו אותם מכות רצח. בנס הסתיים העניין בפציעות בלבד.

באותה "הזדמנות" גנב מישהו תיק גב גדול ודחוס, מלא בציוד אישי – שהיה שייך לבתי עפרה הי"ד, ששרתה אז בשרות לאומי. הוגשו תלונות למשטרה על המכות ועל גניבת התיק וככל הידוע לנו – העניין לא טופל.

לפני כארבע וחצי שנים, נרצחה בתי עפרה הי"ד בפיגוע ירי על ידי מחבלים. מישהו התקשר אלינו ואמר שמצא את התיק כנראה הבין שהתיק חשוב לנו. התיק הוחזר אלינו בעזרת המשטרה. התיק היה ריק. השאירו בו רק סידור וארנק עם מסמכים".