ארכיון הקטגוריה: ידיעות אחרונות

עלייתו ונפילתו של עיתון "חדשות&quot ועורכו יוסי קליין

 

עיתון "חדשות" כבר שייך להיסטוריה הנשכחת של התקשורת הישראלית. אבל פתאום עלה קול מאוב – יוסי קליין העורך האלמוני של אחד הכישלונות הגדולים של התקשורת הישראלית פתח את פיו. והיתה לו בשורה לעם היושב בציון.:המתנחלים מסוכנים למדינה כמו החיזבאללה. מי אתה יוסי קליין [ אפריל 2017]

 

עיתון חדשות הוקם לפני קרוב ל-30 שנה והתקיים פחות מ-10 שנים. לגבי הדור שהיה אז בשנות העשרה של חייו הוא זכור כחוויה מעצבת. עיתון ששבר את כל הטבואים של העיתונות הגדולה ("הארץ", "ידיעות", "מעריב" ) היה צהוב כפי ששום עיתון ישראלי לא היה לפניו ויחד עם זאת היה גם שמאלני שנתן לקוראיו את ההרגשה שהם חלק מהחברה הישראלית.

לוגו של חדשות

ראוי לדון בסיפורו של "חדשות". לא בגלל העבר אלא בגלל ההווה. כי "חדשות" היה מעין מחלה ויראלית, שהפיץ את הוירוסים שלו לכל אמצעי התקשורת. הואיל והייתי עד קרוב למאבק שבו הביס "ידיעות אחרונות" את "חדשות" אספר את הסיפור, כפי שנראה מן העבר השני של הרחוב. ידיעות ניצח, אך כולנו הפסדנו. מי שרוצה לדעת מדוע העיתונות הישראלית צהובה כל כך ויחד עם זאת שמאלנית כל כך חייב ללמוד את הלקח של "חדשות".

להמשיך לקרוא

האם יש עתיד לעתידנות

במהלך המאה העשרים נכשלו רוב הניסיונות לחזות את העתיד בתחומי המדע, הטכנולוגיה והרפואה * בתחום המדיני רק מנהיגים יחידי סגולה היו בעלי חזון לנווט את עמיהם בבטחה במצעד האיוולת העולמי* בעידן בו עומדת ישראל בפני הכרעות גורליות עומד בראשה אדם שלא הוכיח עצמו באף תחום

ידידי דן ירדני הוא מהנדס במקצועו, איש עסקים (היי טק) בפרנסתו ואיש ספר במהותו. הוא מרבה לנסוע בעולם לרגל עסקיו ורוכש ספרים לספרייתו, שהריח הנודף ממנה עלול להביא אדם לידי סחרור, כמו ביקור במרתף יינות עתיקים. שלא כאספנים רבים נוהג ידידי גם לקרוא את הספרים שהוא רוכש ויש לי חשד רציני שבחר בעיסוקיו כדי שיוכל לרכוש ספרים.

" בעוד 100 שנים"

בימים אלה הראה לי ספר נדיר שברשותו, שיצא לאור בברלין בשנת 1909. שם הספר, " עולם בעוד מאה שנים"

(Die Welt in 100 Jahren), והוא עוסק בשאלה מה עתיד לקרות לדעת כותביו בימינו אלה. איני קורא גרמנית במידה מספקת ובוודאי לא גרמנית גבוהה בה כתוב הספר, המודפס באותיות גותיות. אך ירדני הצליח לפצח את הספר ובאדיבותו נתן לי תמצית של תוכנו.

 

 שער הספר הגרמני
שער הספר הגרמני

יתרונו של הספר על פני כל מיני ספרי עתידנות שנכתבו במהלך השנים הוא מועד כתיבתו, כמעט מאה שנים מהיום. הספר נכתב בידי שורה של מומחים בעלי שם עולמי בתחומם: קרימינולוג, תעשיין, סופרת כלת פרס נובל, מדינאי והוגה דעות, ועוד רבים.

מה הם לא צפו

הם צפו את התפתחות התקשורת האלחוטית כולל הטלוויזיה. אך לא חזו את השפעותיה על הכלכלה והחברה. הם נבאו כי צפוי שוויון לנשים, אך לא העלו בדעתם התמוטטות האימפריות הקולוניאליות. הם לא יכלו לנחש את הטרנזיסטור, המחשב, האנטיביוטיקה והפצצה האטומית. (למרות שאלברט אינשטיין פרסם כבר ב-1905 ארבעה מאמרים, שאחד מהם עסק ביחס בין מאסה לאנרגיה והשני בישר את תורת היחסות המיוחדת).

אם לסכם: בתחומים טכנולוגיים, בהם היה קצה חוט להתפתחות הצפויה, הצליחו פחות או יותר בחיזוי. אך גילויים והמצאות, פרי רוחו היצירתית של האדם או פרי המקריות, לא יכלו לחזות. הואיל וכל אחת מן ההמצאות הללו, השפיעו השפעה עמוקה על תהליכים חברתיים, מדיניים כלכליים ותרבותיים הם החמיצו בתחזיותיהם את הרוב.

אגדות המדע הבידיוני

 

 האגדה שחזה הכל מופרזת. ז'ול ורן.
האגדה שחזה הכל מופרזת. ז'ול ורן.

יש הרבה אגדות סביב כושר הניבוי של סופרי המדע הבדיוני. הגדולה שבהן אולי היא אגדת ז'ול ורן (שמת ב-1905) שכאילו חזה את הצוללת, הפקס, ההליקופטר, המנוע החשמלי, ואת הטיסה לירח. והאמת היא שבטיסה לירח קדמו לו בעלי דמיון אחרים ויתר ההמצאות שהוא מתאר כבר מומשו על ידי ממציאים לפני שורן תיאר אותם. ורן גם לא חזה את הטלוויזיה, הפצצה האטומית, הקולנוע ואפילו את המכונית.

כשלונות בחיזוי

רבים לא רק שלא חזו נכונה מהפכות טכנולוגיות, אלא אף לא חשו במתרחש מתחת לאפם.

בשנת 1865 בישר עורך עיתון לקוראיו: " אין כל אפשרות להעביר קול באמצעות חוטים" . עשר שנים לאחר מכן המציא אלכסנדר גרהם בל את הטלפון.

לא פחות מגוחך היה האסטרונום האמריקני סימון ניוקאם, שכתב בראשית המאה העשרים: " לא תיתכן תשלובת של חומרים, צורות מיכון ומקורות כוח, המסוגלת לשמש מכשיר מעשי להטסת בני אדם" .

כמה שנים לאחר מכן, ב-17 בדצמבר 1903, המריאו האחים וילבר ואולביר רייט לטיסה הראשונה שלהם.

 

 לא חזו את המטוס. המטוס של האחים רייט ממריא.

לא חזו את המטוס. המטוס של האחים רייט ממריא.

מומחה אחר באותה תקופה הכריז כי " ההנחה שמתנועת המרכבות ללא סוסים עתידות לנבוע תוצאות כלשהן, אינה אלא רפיון מוחין מוחלט" . כמה שנים לאחר מכן ירדה המכונית המיליון מפס הייצור של מפעלי " פורד" . עוד מומחה קבע שהבעיה העיקרית של התחבורה הצפויה ללונדון עלולה להיגרם מערמות הצואה של סוסי המרכבות שיחסמו את הכניסה לעיר.

תחזיות שהתאמתו

 אחד העתידנים שהצליחו לחזות, לטווח קצר יחסית, הוא אלווין טופלר בסידרה של ספרים שהחלו להופיע משנות השישים. ב" הלם העתיד" צפה את המשברים הנפשיים, החברתיים והכלכליים הצפויים בעקבות השינויים המהירים בטכנולוגיה. הוא צפה את התחלופה המהירה במקצועות, את השימוש בסמים ואת הפניה לכיתות דתיות כבריחה מן המציאות. הוא גם צפה שינוי טוטאלי בחיי המשפחה עד כדי ביטולה הגמור. בחיזוי זה נכשל עד כה.

עתידן אחר שהצליח חלקית לטווח קצר הוא הרמן קהאן בספרו שנת 2000 שחובר בשנת 1967. כבר ספרתי פעם כאן על שיחה שקיימתי עמו במהלך כינוס עתידנים שהתקיים באוניברסיטת תל-אביב באותה שנה. קהאן צפה את נסיקתה הכלכלית המהירה של יפאן (באותה שנה זה נראה הזוי לחלוטין)  וסבר שתהפוך להיות המעצמה הכלכלית הראשונה בעולם. זאת תודות לשילוב מוצלח בין כלכלת שוק חופשי  לכלכלה ריכוזית. יפאן אכן נסקה אך לא הגיעה לדרגת המעצמה הכלכלית הראשונה.  בשיחה שהיתה לי עמו אמר  כי ניתן לחזות התפתחויות טכנולוגיות בגבול מסוים אך אי אפשר לגמרי לחזות התנהגות אנושית הואיל ו"האדם הוא היצור הפחות צפוי בטבע". באינטואיציה אמר הוא חש כי העולם צועד לא לקראת קידמה ושיכלול, כפי שהרוב סברו אז, אלא לכיוון של אי רציונליות ופונדמנטליזם.

הרמן קהאן ויקישיתוף אנגלית1965

 די לעקוב אחר מדורי האסטרולוגיה בעיתונים; לצפות בתורים  המתארכים של ידוענים ליד לשכותיהם של ידעונים למיניהם, הקוראים בקפה או בכף היד; ספיריטואליסטים המעלים באוב נשמות מעולם האמת ומוכרי קריסטלים מחוללי נפלאות, כדי לדעת שקהאן צדק באינטואיציה שלו.
הרמן קהאן נמנה עם צוות האסטרטגים של מכון ראנד הידוע ובניגוד לחבריו צפה אפשרות לנצחון במלחמה גרעינית. למרבית המזל (עד כה) לא עמדה תחזית זו במבחן. יש הסבורים שדמותו של קהאן עמדה לנגד עיניו של סטנלי קובריק בסרטו "ד"ר סטרנג'לאב"  המתאר מדען מטורף המוביל למלחמה גרעינית
.

ההיסטוריה נמשכת


התחזית שהתבדתה עוד בטרם יבש הדיו על הספר שנכתב עליה היא זו של " קץ ההיסטוריה" , פרי עטו של הפילוסוף האמריקני פרנסיס פוקויאמה. בספרו, שראה אור בשנת 1992, קובע פוקויאמה כי המאבק בין אידיאולוגיות בעולם הוכרע עם נצחונה הסופי של הדמוקרטיה הליברלית. אחרי ה-11 בספטמבר ועליית הפונדמנטאליזם האיסלמי בעולם נראית תחזיתו ממש מצחיקה. במכתב לנשיא בוש אחרי ה-11 בספטמבר המליץ להדיח את סאדאם חוסיין, גם אם אין קשר בינו לבין הפיגוע במגדלי התאומים.

פרנסיס פוקויאמה ויקישיתוף אנגלית

דפוס גוטנברג בימינו


הואיל ואני שייך לקו התפר בין התקופות אני יכול לספר משהו מניסיון חיי.  התחלתי את עבודתי העיתונאית במכונת כתיבה "הרמס בייבי" ואחר כך "אריקה" שליוו אותי עשרות שנים. התחלתי עבודתי בדפוס  שבו שלטה העופרת. בתי הדפוס שנחשבו אך לפני כמה עשורים כ"מודרניים" לא היו שונים מהותית מן הדפוס שהמציא גוטנברג באמצע המאה ה-15. היה לי דוד בירושלים שהיה לו  דפוס נוסח גוטנברג: ארגז ובו כמה עשרות תיבות, שבתוכן אותיות עופרת ועץ. סדרי הדפוס היו מסדרים את הטקסטים באותיות הללו במהירות מדהימה. חלק ממכונות הדפוס באותה תקופה אפילו לא הופעלו בחשמל אלא בכוח השרירים. תודות לכך יכול היה "ידיעות אחרונות" להוציא מהדורה ירושלמית של העיתון בעת המצור של מלחמת השחרור, שמהלכו אספקת החשמל היתהמצומצמת.

 

 כך נראה תא אותיות לסדר דפוס עופרת (ויקישיתוף)

כך נראה תא אותיות לסדר דפוס עופרת (ויקישיתוף)

 

מכונת הלינוטייפ

דפוס העופרת המודרני הוליד מקצוע חדש. במקום מסדר האותיות הבודדות – "הבחור הזעצער", הביטוי היידי לסדר במכונת לינוטייפ (או אינטרטייפ בתקופה מאוחרת יותר). החידוש הגדול של הלינוטייפ היה שבמקום לסדר את האותיות ביד סודרו האותיות במכונה.

 

 מכונת לינוטייפ

מכונת לינוטייפ

הסדר ישב ליד לוח מקשים דומה לזה של מכונת כתיבה אך יותר מסובך. כל הקשה גרמה להפלת אמהה עשויה נחושת של אחת האותיות. האמהות סודרו אוטומטית בשורות. לתוך השורות נוצקה עופרת וכך נוצרו במהירות רבה שורות הדפוס שסודרו בעמודים ומהם הוכנו גלילי העופרת להדפסת רוטציה. זה היה שיא התחכום של המחצית הראשונה של המאה העשרים. סדרי המכונות זכו לתנאי עבודה מצוינים. שכרם היה גבוה מזה של העיתונאים ובצדק. סדר מכונה צריך היה להיות גם אינטליגנטי ומשכיל. הוא היה צריך להיות בעל יכולת לפענח כתב-יד משובש (חלק מהם היו משכילים ומתוחכמים מן העיתונאים, ונהגו לערוך אותם בסתר).   הם היו גם בעלי חושים טכניים ויכולת לתקן את המכונה שהתקלקלה לעתים קרובות. כל זאת בתוך אדי עופרת רעילה, שנבעו ממיכל גדול בו הותכה העופרת. אדים אלה גרמו לחלק מהם הרעלת עופרת שהיתה מחלה לא קלה.

מהפכת הדפוס הממוחשב

בשנת 1977, במהלך ביקור בלונדון, ערכתי מסע השתלמות בעיתונים הבריטיים שב"פליט סטריט". רוב עיתונים הבריטיים היו אז ברמה טכנית שנפלה מן הרמה שהיתה נהוגה בארץ, אך כבר הנביטו הניצנים של מהפכת הדפוס הממוחשב. קראו לזה אז "סדר צילום". אנשים שלא הבינו מחשב מהו סברו שמדובר באיזו טכנולוגיה הגורמת לכך שהאותיות יצולמו  במקום שיוצקו בעופרת.  היו עיתונים שכבר דילגו על השלב של סדר הדפוס ועיתונאים כתבו מיד מול צג באמצעות מעבד תמלילים. מאוחר יותר, בסיור בהולנד צפיתי בהתפעלות בעבודתם של שלושה עיתונים (של אותם בעלים) שהוקמו מלכתחילה לעבודה במחשב. עולם חדשנתגלה לי.

החידוש הזה הפעים אותי בעיקר ברמה המקצועית האישית. פתאום אתה משוחרר מאימת הנייר הלבן שבמכונת הכתיבה. אינך צריך להכניס עוד ועוד ניירות למכונה ולכתוב שוב ושוב פתיחה שלא הצלחת להעלות על הנייר. פתאום יש לך צג מחשב שהוא כמו הנייר החלק אך עולה עליו לאין שעור. אתה יכול למחוק ולשנות ולהעביר קטעים ולבדוק איות ולחפש מילים ולהחליף מילים. חופשי לגמרי מן הצורך להכין טיוטה ולתקן בלי סוף.

המעסיקים שלנו ראו כמובן את היתרון הכלכלי הגנוז בשיטה החדשה. לדלג בבת אחת על שני שלבים בהפקת הדפוס –  סדר המכונה והמגיה.  עיתונאים יכולים לכתוב ישר אל הצג ומשם אל המחשב ואל מערכת ההפקה בלי שום צורך בתיווך נוסף. לא צריך לשלם משכורות לסדרים ולמגיהים.

כשחזרתי ארצה אמרתי לפועלי הדפוס שעליהם להתכונן נפשית שהמקצוע שלהם עומד לחלוף מן העולם. הם צחקו ממני. במקום לעבור הסבה למקצועות חדשים העדיפו לקיים מאבק. הם הצליחו – כמו חבריהם למקצוע בארצות המערב – לעכב את התהליך. הפועלים מנעו בכוח הנהגת סדר מחשב.

הפועלים ניהלו מלחמת מאסף. הסכימו להנהגת דפוס ממוחשב רק לאחר שהגנו על מקצועם ופרנסתם בחרוף נפש וקבלו זכויות מפליגות.  כשעמוס שוקן הוציא את "חדשות" זכרונו לא  לברכה מנעו פועלי הדפוס הישן של העיתון את הוצאתו והוא נאלץ לגייס הליקופטרים כדי להוציא את העיתונים המודפסים מן הדפוס החדש שהקים. המאבק הזה היה מאבק אבוד.  כתבנית שקיבלה הכשרה של חצי שעה יכולה להקליד חומר בשכר הנמוך במאות אחוזים משכרו של סדר מכונה שלהכשרתו נדרשו שנים רבות. העיתונאים מעבירים את החומר הכתוב מבתיהם באמצעות קו טלפון ופועלי הדפוס אפילו אינם רואים אותו. המאבק נמשך שנים ובמהלכו אף היתה שביתה גדולה. אך הכוחות של הכלכלה והטכנולוגיה החדשה ניצחו.

מעניין אגב שבשלב הראשון של המהפכה גם המעסיקים לא היו משוכנעים שהיא הכרחית. נוני מוזס אמר לי, בתקופה שהיה עוזר של אביו נוח מוזס, כי אינו משוכנע שההשקעה זו במחשוב בכלל כדאית.

על מי פסחה המהפכה

ומן המיקרו של הניסיון האישי למאקרו של מדינת ישראל. באף אחת מממשלות ישראל לא נמצא איש בעל חזון (פרט אולי לשמעון פרס)  שצפה את הלם העתיד בתחום הטכנולוגי. אבל היוזמה האישית והכשרונות הטבעיים עשו את שלהם. ישראל הפכה למדינה השנייה בעולם בתחום חברות הסטארט, לא תודות לממשלות ישראל אלא למרות.

אבל מי ומי בסטארט אפ? שמעתם על מפעל כזה בנתיבות? באופקים? בירוחם?

מי שלמד בתיכון יוקרתי  ברמת אביב  ברמת השרון או ברחביה הגיע ליחידת המחשוב בצה"ל ועם ציונים טובים  ופסיכוטכני גבוה והשיג תואר אקדמי המתאים לתמורות של התקופה.

על רקע זה נראה הפער בין מזרחיים ותושבי הפריפריה לבין תושבי המרכז כפצע ממאיר.  אדם בן חמישים שהמפעל שעבד בו רוב שנות חייו נסגר איננו מסוגל לפרנס את עצמו במציאות החדשה. אפשר לצעוק מבוקר עד ערב למה לא מקימים תעשיות היי טק בירוחם. אך העבודה היחידה שיכולים לבצע אנשים חסרי השכלה אקדמית והכשרה זו עבודה טכנית פשוטה שהצורך בה הולך ונעלם.


ומה ביחס לעתידנות מדינית?

הארכתי בדברים על עתידנות ועתידנים, נבואות שהתבדו ונביאים בבלי כבוד, כדי לומר את העיקר. אנו חיים בתקופה שבה דרושה מנהיגות מרחיקת ראות, מנהיגות נבואית. נביא במשמעות המודרנית זה אדם המסוגל לרכז במוחו אינסוף נתונים שאינם ניתנים לחישוב לוגי ויש לו היכולת האינטואיטיבית להחליט את ההחלטות הנכונות. מאז הקמת המדינה היה מנהיג אחד כזה, דוד בן גוריון. בתקופה שבה התעשיה הישראלית יכלה בקושי לייצר זוג אופניים הוא חזה ויזם פיתוח נשק גרעיני.

כל התיאור שהבאתי למעלה מעורר חרדות כבדות לגבי סיכויי הישרדותנו בעולם המטורף בו אנו חיים. ראש הממשלה בפועל, אהוד אולמרט, לא הוכיח עד כה שום יכולת הנדרשת ממנהיג בעל חזון, הדרוש למדינה בתקופה הרת גורל זו. האמירה " באין חזון ייפרע עם" מעולם לא הייתה אקטואלית יותר.

ראה ספר מדע בידיוני ישראלי משנת 1951

 

"איך הפשפש עלה למעלה", ואיך הפך איווט ליברמן למועמד בשם עצמו לראשות הממשלה

גירסה ראשונה 2005 גירסה מעודכנת אוקטובר 2015

הגירסה הנוכחית יוני 2015 מוקדשת לאיווט ליברמן

מדוע יש מחסור בעגבניות, בבשר ובעופות בסוכות תשע"ו  *  מדוע מחירי הדירות מוסיפים לעלות למרות כל התכניות הגאוניות לעצירת מחיריהן * מדוע חפירת רכבת תחתית בישראל אורכת שש שנים ובסין באותה עת בונים עשר ערים? * מדוע הצבא החזק במזרח התיכון אינו מצליח לחסל כנופיות של ילדים זורקי אבנים? * חלק מהתשובות ניתן למצוא בעיקרון הפיטרי

פשפש

פשפש

" העיקרון הפיטרי"  קובע שבראש הפירמידה יושבים אנשים שהגיעו לרמת אי הכשירות שלהם. אבל כאן מגיעים לתפקידים הבכירים אנשים שלא הוכיחו יכולת באף רמה. 

 בסוף שנות החמישים חיבר חיים חפר את הפזמון " איך הפשפש עלה למעלה" . בפזמון תאר חפר פשפש, שנולד בפרוות עכבר, אך שאף להתקדם בחיים. הוא עזב את העכבר ועבר לכלבלב. חיי כלב לא סיפקו אותו והוא שאף לעלות עוד ועוד. הוא עבר מן הכלבלב אל החמור ומן החמור על הסוס.

" וכך עלה עלה עלה

עד שהגיע לממשלה"

וכיצד הצליח הפשפש במסע הקידום שלו?

משיב חפר בפזמון:

" תמיד תגידו יס

ואז תצליחו לטפס

חיים חפר לא אמר אז למי התכוון, אך כל המדינה ידעה כי התכוון לשמעון פרס וכולם צחקו.

למי התכוון חיים חפר

לפני כמה  שנים נשאל חיים חפר בראיון עיתונאי על השיר הזה.

אלה היו השאלות והתשובות.

שאלה: בסוף שנות ה-50 כתבת את השיר "איך הפשפש עלה למעלה", אומרים שזה על שמעון פרס. ההגדרה תקפה?

חפר: "תראה, הוא כבר היה מאז ראש ממשלה וזה משהו אחר, אבל ראשיתו היתה כזאת. הוא לא היה לוחם במלחמה, למרות שהיה איש צעיר. המון נערים בגילו יצאו למלחמה והוא לא. רק סיכסך וחתר. יש לי אנטיפתיה אליו. תראה, עכשיו הוא שוב אומר: 'זה לא עניין אישי, אני רוצה שלום'".

ובכל זאת, למה השנאה כל כך עמוקה?

"נכון שיש פה חארות לא פחות ממנו, אבל הוא היה החרא בדרגה הכי גבוהה. אבל, תדע שלא כתבתי את השיר עליו. כשאמרו שזה הוא, לא עמד בי הכוח להתנגד לעם שראה ב'פשפש שעלה למעלה' את שמעון פרס".

"העקרון הפיטרי" במהדורה החדשה

"העקרון הפיטרי" במהדורה החדשה

פשפשים שעלו למעלה

במרוצת השנים למדנו לדעת שזה בכלל לא מצחיק. בזמנו שמעון פרס היה " פשפש" יחיד שקפץ לממשלה. כיום ממלאים " פשפשים" אומרי הן לא רק את כסאות השרים. הם מכהנים כשגרירים, מנכ"לים ואלופים. הם מכתיבים את אורחות חיינו במערכות החינוך, הבריאות, הביטחון, התחבורה, המשפט ועוד.

כיצד מצליחים חסרי כשרון רבים כל כך להגיע לעמדות כוח שבהן כולנו תלויים?

תריסים בגובה אחיד

התופעה איננה ישראלית, היא אוניברסלית. את ההסבר לתופעה נתן ד"ר לורנס ג. פיטר בספרו הידוע " העיקרון הפיטרי" , שהופיע בארצות הברית בשנת 1969. הזפר הופיע בתרגום אהרון אמיר בשנת 2009 ובאחרונה יצא במהדורה חדשה באותו תרגום עם תוספת מבוא.

 פיטר מספר כי בילדותו לימדו אותו כי " האנשים למעלה יודעים מה הם עושים" . כשבגר החל קריירה בהוראה וגילה כי מה שלמד לא מתאים למציאות. מנהל בית הספר שלו דאג שתריסי כל החלונות יהיו בגובה אחיד; שלא ידרכו על ערוגות הוורדים; שיהיה שקט בכיתות; שכל הטפסים ימולאו בזמן. הדבר האחרון שעניין אותו היה חינוך.

תחילה חשב פיטר שנתקל במקרה חריג, או שרק מערכת החינוך סובלת מאיזה ליקוי פנימי. עד שנתברר לו כי זו תופעה כללית – לא יוצלחים מכהנים בתפקידי מפתח בכל התחומים. הוא חזה במו עיניו בגשר באורך קילומטר שהתמוטט. בעיר שנבנתה באזור הנשטף מדי פעם על ידי נהר גדול. במוצרים עתירי הון ועבודה המתפרקים לאחר שימוש ראשוני. במפקדים צבאיים המובילים גייסות לאבדון.

מה קרה לגורודיש

פיטר הקדיש שנים למחשבה ולמחקר עד שראה לפתע את האור וניסח את העיקרון הקרוי על שמו. העיקרון הזה, פשוט אך גאוני, מנוסח במילים הבאות:

" במערכת היררכית, כל עובד מתקדם עד לרמת האי-כשירות שלו" .

הדוגמא הפשוטה ביותר היא מן ההיררכיה הצבאית. קצין זוטר מצליח בתפקידו ועולה בסולם הדרגות: סגן, סרן, רב סרן, סגן אלוף, אלוף משנה, תת אלוף וכו". כל תפקיד שהוא ממלא בהצלחה מעלה אותו לדרגה ולתפקיד גבוהים יותר. עד שהוא מגיע לתפקיד שהוא מעל ליכולתו ושם הוא נתקע וגורם לנזקים אדירים.

הדוגמא המפורסמת ביותר בצה"ל היא של האלוף שמואל גורודיש, שהיה קצין מצטיין עד שהגיע לתפקיד אלוף פיקוד דרום במלחמת יום הכיפורים והיה בין האחראים הראשיים לאסון.

גשר המכביה והטרור

מי שמסתכל על המציאות שלנו בעיניים של העיקרון הפיטרי מבין פתאום מדוע התמוטט גשר המכביה, מדוע קרסו אולמי ורסאי, מדוע הגענו בחינוך לדרגה של עולם שלישי (למרות שההשקעה בחינוך בארץ היא מהגבוהות בעולם), מדוע אנחנו חסרי אונים מול הקטל בדרכים, מדוע נכשלנו בחיסול הטרור הערבי, מדוע הלכה אומה שלמה בעיניים עצומות אל תהום ההתנתקות.

 

גשר כפר המכביה ויקיפדיה אורי

מבחינת העיקרון הפיטרי אנחנו ככל העמים. עקרון הקידום לדרגת אי הכושר מעמיד בצמתי החלטה מרכזיים של המינהל אנשים שהגיעו לדרגת אי הכשירות שלהם.

בלי שום כישורים

אך לנו יש תוספת ייחודית לעיקרון הפיטרי. המערכת הפוליטית גורמת לכך שגם מי שמגיע לדרגת אי הכשירות איננו נתקע אלא ממשיך למעלה לדרגות החלטה יותר גבוהות. וגרוע מזה: רבים מגיעים למעמדם בלי שהוכיחו יכולת כלשהי בדרגות קודמות. הדוגמא הבולטת ביותר היא אולי שר החוץ סילבן שלום. התפקיד היחיד אולי שמילא בזכות כישוריו היה יו" ר אגודת הסטודנטים באוניברסיטת בן גוריון. כל תפקידיו האחרים היו טיפוס בהיררכיה מכוח מעמדו הפוליטי: מדירקטור במפעלי ים המלח ועד יו" ר מועצת המנהלים של חברת החשמל ושר האוצר.

מה למשל הכשיר את שרת החינוך לימור לבנת לתפקידה? עיון בתולדות החיים שלה מגלה כי זה כולל שורות ספורות בלבד. מקצועה של לימור לבנת באתר הכנסת מוגדר כפרסומאית ומגילת חייה כוללת תפקידי סמלת סעד בצה"ל. והרשימה ארוכה. מה הכשיר את יאיר לפיד להיות שר אוצר? ומה הכשיר לאותו תפקיד את השר הנוכחי כחלון? ואם תבדקו היטב תוכלו לשאול אותה שאלה לגבי רוב השרים המנכ"לים והאנשים הקובעים ומחליטים בכל הדרגות. שורה ארוכה של מקבלי החלטות גורליות שכל ימיהם בילו בעסקנות פוליטית.

 

האם הופכת ישראל למדינת סדום

מה שאפיין את סדום לא היו הרשעים שבה, אלא הרשעות שקיבלה לגיטימיות של החוק * כמה מסקנות עגומות על הקשר בין התעללות הממסד בחלשים בחברה, גילויי רשעות של אנשים וחוק פינוי פיצוי

ב-10 באפריל, יום לאחר ברד הפצמ"רים והקסאמים שירד על גוש קטיף, פורסם ב- ynet מכתב קורע לב של רננה מרמלשטיין, בת 17, מגני טל.

" פצצות נופלות עלינו" , כתבה רננה, " למישהו איכפת?… אריק דואג למתנחלים אפילו במקום יוקרתי במרכז הארץ (חולות ניצנים)… הוא מזכיר לי אנס שלאחר ביצוע זממו נותן לנאנסת סוכריה כדי שיישאר ממנו טעם טוב… ולכל ארגוני הירוקים למיניהם אני רוצה להגיד כנראה שבשבילכם חשוב יותר שפרפר תכול כנפיים יוכל לעוף מול הים בניצנים בחופשיות מאשר אנשים שזרקו אותם מהבית. ממילא הם כוס חד פעמית, אז מה זה משנה איפה נזרוק אותם. הדברים שלי קשים? בוטים? כך בדיוק אני מרגישה. סכין בגב שננעץ בי ובכל יום נעשה סיבוב נוסף כדי שיהיה הכי משפיל ומבזה שאפשר. לפחות הבוקר יש סוסה שנהרגה, אז אולי בכל זאת כל ארגוני הזכויות למיניהם יקימו קןל צעקה רמה…"

" לא איכפת לי"

למכתב הזה של רננה פורסמו באתר 346 תגובות. היו כמה תגובות אוהדות. " כולנו אתכם" ; " המתנחלים האנשים הכי אמיצים שיש" ; " מתפללים לשלומכם" ; " תהיי חזקה" ; " אחי תושבי גוש קטיף אתם היפה והטוב שבחברה המחורבנת שלנו" ; " אני מחבקת אותך. בא לי לבכות מהאדישות והשנאה אליכם" .

אך חלק מן התגובות היו ציניות, אכזריות, פוגעות, מרושעות, לא איכפתיות: " לא אכפת לי שמפציצים אתכם" ; " אתם מסמר בלי ראש. בסוף נעקור אתכם ונצליח" ; " את פורעי החוק אני רוצה שתשאירו שם שהערבים יחסלו אותם" ; " זה העונש שלכם על מה שעוללתם למדינה" ; " רציתם טרנספר קבלתם טרנספר" ; " מתנחלת יקרה את בחרת לגור על אדמה שלא שלך – אז תסבלי" ; " נודניקית קטנה – ממש לא מעניין אותי שמפציצים אותך" ; " אנחנו פשוט כבר לא כל כך סובלים אתכם" ; " אכפת לי שמפציצים אותך בדיוק כמו שהיה איכפת לי בבוקר כשקבלתי קפה מקיאטו עם יותר מדי חלב, הרס לי את היום" .

התגובות האלה מעידות שיש הרבה רישעות בחברה שלנו, רישעות נוסח סדום.

מהי חברה סדומית

חז" ל נתנו לכך תשובה בכמה אגדות.

" מעשה בשתי נערות שירדו למלאות מים מן המעין. אמרה אחת לחברתה: למה פנייך חולניות? אמרה לה: כלו מזונותינו וכבר אנו נוטים למות. מה עשתה? מלאה את הכד קמח והחליפו: נטלה זו מה שביד זו וזו מה שביד זו. כיון שהרגישו אנשי סדום בדבר נטלוה ושרפוה" .

" ר" יהודה אומר: הכריזו בסדום ואמרו כל מי שהוא מחזיק בפת לחם לגר ולעני ואביון ישרף באש" .

" חמשה ראשי דינים היו בסדום: קו שקר ורב-שקר רב-נבל רב-מסטידין (= מטה דין) וקלאפנדר (= גונב נפש)."

" מי שקיצץ אוזן של חמור חברו, אמרו לו (לבעל החמור) תנהו לו עד שתצמח" .

" כשנזדמן להם עני היה כל אחד ואחד נותן לו דינר וכותב שמו עליו ופת לא היו נותנים לו. וכשמת העני היה בא כל אחד ונוטל דינר שלו. והייתה שם ריבה (=נערה) אחת שהוציאה פת לעני בכדה. עברו שלושה ימים ולא מת ונתגלה הדבר . טשו (=משחו) את הריבה בדבש והעמידוה על גג החומה ובאו דבורים ואכלוה" .

מה מלמדות אותנו האגדות הללו?

אנחנו למדים מהן שהיו בסדום אנשים טובים ולצידם אנשים רעים שעשקו וגזלו בראש חוצות.

מה שהפך את סדום לסדום לא היו האנשים הרעים אלא הממסד החברתי, התרבותי והמשפטי שאפשר מעשי סדום באורח חוקי.

כל עוול היה חוקי שם. מי שעובר בגשר מחייב אותו החוק לשלם ארבעה זוזים. ואם עקף את הגשר ועבר במים חייבו אותו לשלם שמונה זוזים. ומי שפצע אותו חברו ובא לתבוע פיצוי בבית משפט אומרים לו השופטים תן לו שכר כי הקיז לך דם.

רשעות לגיטימית

יש הרבה אנשים טובים בארץ הזו. כאשר פנו לציבור בבקשה לתרום מח עצם כדי להציל את חייו של אומרי רויאל בן השלוש התנדבו רבבות. הארץ מלאה ארגוני חסד וצדקה העושים ימים ולילות למען חלכאים ונדכאים. אנשים רבים מפרישים מעשר מהכנסתם המצומצמת כדי לקיים מצוות צדקה. אלפים רבים מתנדבים לפעולות סיוע לקשישים, לנוער במצוקה, למשפחות הרוסות.

כמו בכל חברה אנושית יש בינינו גם אנשים רעים ואפילו רעים מאד. כל עוד אנשים אלה פועלים ברמה הפלילית נזקם אינו גדול. אבל כשהרוע הטמון בכל אחד מאתנו מקבל לגיטימציה של חברת סדום קיימת סכנה שסופנו יהיה כסופה של סדום ועמורה, על אף הצדיקים שבתוכנו.

רשע בסמכות וברשות

הנה דוגמא למעשה סדום קטן בתל-אביב. בפארק הירקון הוצבו ספסלים שעל המושב שלהם הותקן מוט ברזל. תכליתו של מוט זה למנוע מחסרי בית ללון על הספסל. מן העירייה מסרו (לפי " ידיעות אחרונות" ) כי הספסלים נועדו לישיבה ומי שמחפש מקגום לינה " יצטרך למצוא לעצמו פתרון אחר"

די להציץ בעיתון של יום אחד כדי לאסוף שפע של דוגמאות של מעשי סדום ממסדייים. לקט קצר ואקראי: קטין חסר מעמד מוחזק חודש במעצר מפני שמשרד הרווחה מונע העברתו לגמילה; ועדת החוץ והביטחון דחתה בקשה של שר הביטחון לאפשר למורים חרדים לשרת בצבא ללא מדים ולקבל שכר; מסעדה תל אביבית ביקשה לארח חיילים בודדים בליל הסדר אך נדחתה כי היא לא כשרה; עובדים זרים מגורשים למרות שבית הדין מסכים לשחררם רק משום שמינהלת ההגירה כבר רכשה עבורם כרטיס טיסה; זוגות צעירים הנקלעים לקשיים בהחזר משכנתא אינם מצליחים לקבל מהבנקים הסדר לפריסת תשלומיהם. הם מגורשים מדירותיהם ומפסידים כל מה שהשקיעו; אנשים שאינם עומדים בפרעון חובות נאלצים לפעמים לשלם החזר בגובה של אלפי אחוזים.

והכל חוקי.

" חוק מכשיר עוול"

אי אפשר להפריד את המציאות הסדומית הזו מחוק פינוי פיצוי. היטיב לתאר זאת צבי טל, לשעבר שופט בית המשפט העליון, שכתב : " …החוק המכונה פינוי פיצוי כבר נחקק אבל חקיקה כשלעצמה בלי צידוק אינה דמוקרטית. חוק המכשיר עוול רק מחמיר את העוול. חוקי סדום, חוקי גזע ואפליה הם דוגמא לכך" .

" אנחנו בעלי סוג דם ג' ד' ה'

הקוראת שושי סלוצקי מנווה דקלים כותבת לי:

" בשבת האחרונה נערכה בדיקת דם כללית לתושבי גוש קטיף. בבדיקה נמצא, כי לכל תושבי הגוש דם מסוג ג", ד" או ה". מטח הפצצות שירד על ישובי הגוש, במיוחד על נוה דקלים, לא הרעיד אף מיתר בליבם של אנשי הביטחון – החל בדרג המדיני וכלה בדרג הצבאי.

" את עיקר הביקורת אני מפנה כלפי התקשורת השותקת. כי במקום שבו צריכה המדיה לחשוף, לגלות, לשאול שאלות נוקבות וכואבות – היא מכסה, מסתירה, ובכך נעשית שותפה לפשע של הפקרת אזרחים שחייהם וגורלם כנראה לא חשובים במיוחד.

" נכון, התקשורת מראיינת אנשים מגוש קטיף. חלק מהכתבים אפילו מאזין בנימוס לטענות התושבים. אבל בסוף השיחה, כמעט תמיד, עומד תושב הגוש בפני השאלה הנוקבת: " נו – אז מדוע אתם נשארים?" , " יש לך ילדים, לא? אינך חשה בגודל האחריות לעולליך?" . וכך, הופכת אותה אם שנשלחה על ידי ממשלת ישראל לאשמה העיקרית בניסיונות לרצוח את ילדיה.

" במרכז השידורים והראיונות היו צריכים לעמוד שר הביטחון, הרמטכ" ל, המפכ" ל, השר לביטחון פנים ושר החוץ. כל שרי ממשלת ישראל ובראשם ראש הממשלה היו צריכים לעמוד בכל השנה האחרונה תחת מטר צולב של שאלות נוקבות וחדות – על עצם התכנית, על רמיסת הדמוקרטיה, על השחיתות ובעיקר על הפקרת חייהם של מיטב אזרחי מדינת ישראל (סוג א" – הבדיקות לא היו תקינות…).

" אינני חפצה בעיתונאים יפים שיפיקו סרטים בעוד 20 שנה דוגמת הסרט " שתיקת הצופרים" שעסק במחדלי המודיעין לפני מלחמת יום הכיפורים.

" אינני רוצה בסרט מרגש כמו " טיסה אחת בשבילנו" , שהפיק חיים הכט ועסק בשתיקת העולם, ובמיוחד ארה" ב, בתקופת השואה 1944. המטס הנמוך של חיל האוויר הישראלי מעל אושוויץ אמנם היה מרגש, אך זה היה מאוחר מדי. אני רוצה היום מטס נמוך מעל חאן – יונס, שימגר את קיני המרצחים" .

=============================================================

2. סילוק מאיר עוזיאל ממעריב

עבר לפוסט הסמוך

 

העורך האלמוני של " העיתון של המדינה"

לרגל הענקת פרס ישראל לתקשורת לעורך " ידיעות אחרונות" לשעבר, דב יודקובסקי

558px-dov_yudkovsky

ערך את העיתון ללא תואר. דב יודקובסקי. (צילום: זאב גלילי)

דב יודקובסקי הוא האיש שהמציא את " ידיעות אחרונות" . ליתר דיוק: את הנוסחה של עיתון המתאים "גם לעוזרת וגם לפרופסור" . מכוחה של נוסחה זו הגיע " דיעות אחרונות" לתפוצה חסרת תקדים בממדים בינלאומיים. יותר ממחצית האוכלוסייה במדינת ישראל נחשפת לעיתון ואין עוד עיתון כזה בשום ארץ מערבית. השבוע הוחלט להעניק ליודקובסקי את פרס ישראל לתקשורת ובכך נעשה צדק לאיש התקשורת החשוב ביותר במדינה, שמרבית ימיו היה אלמוני.

"הסמרטוט של המדינה"

כשקיבל יודקובסקי לידיו את עריכת העיתון בשנת 1948 היתה תפוצתו קרובה לאפס. העיתון החזיק דף אחד בלבד, על נייר שבכל יום היה בתבנית אחרת. הדפסה גרועה, גרפיקה איומה, תוכן דליל. התואר היאה לו אז היה "הסמרטוט של המדינה" . בעל העיתון, יהודה מוזס, שילם לילדים מוכרי עיתונים על מנת שאלה יסכימו להתרוצץ ברחובות ולהכריז "ידיעות אחרונות" . זאת, אך ורק כדי להפגין את נוכחות העיתון וקיומו. באותה תקופה (חודשים מאי יוני 1948) הגיעה תפוצת "מעריב" ל-33 אלף ביום. תפוצה זו גדלה במרוצת השנים למאות אלפים ו"מעריב" נשא את הלוגו " העיתון הנפוץ במדינה" . "ידיעות אחרונות" קירטע אחרי מעריב ונדרשו עוד כעשרים שנה עד שתפוצת שני העיתונים השתוותה(בראשית שנות השבעים).

בשנת 1989 כשיודקובסקי אולץ לפרוש מתפקידו על-ידי קבוצת היורשים למשפחת מוזס, התקרבה תפוצת העיתון ל-600 אלף עותקים (בסופי שבוע). " מעריב" באותה עת היה בתהליך של ירידה מתמדת. תפוצתו (בימי חול) ירדה לכ-70 אלף בלבד ולולא רוברט מאקסוול שרכש אותו היה העיתון מגיעה לסף סגירה.

ה" פוטש" של קרליבך

" ידיעות אחרונות" נרכש על ידי יהודה מוזס, ערב מלחמת העולם השניה. הוא מסר את עריכתו לד"ר עזריאל קרליבך, שהצליח בתוך כמה שנים לחולל מהפך בסגנון העיתונאי של ארץ ישראל הקטנה. "ידיעות אחרונות" של קרליבך היה אנטי תיזה לעיתונות של התקופה – רובה עיתונות מפלגתית מגוייסת, משעממת. מאמרים כאורך הגלות, מעט מידע והרבה קלישאות. קרליבך הנהיג את הרפורטז'ה, את הסיפורים האנושיים, את הסגנון התוסס והפך את העיתון להצלחה גדולה. בשנים בהן צמח והתבסס " ידיעות אחרונות" של קרליבך היה יודקובסקי באושוויץ.

בפברואר 1947 חולל קרליבך " פוטש" ב"ידיעות אחרונות" . הוא נטל את כל עובדי המערכת והדפוס, הקים בן לילה עיתון מתחרה שקרא לו  "ידיעות מעריב" ובאותה הזדמנות גזל גם את כל קוראי "ידיעות אחרונות" .

d79bd795d7aad7a8d7aa-d79ed7a2d7a8d799d791-d7a2d79c-d790d79cd798d79cd7a0d794

"מעריב" בתקופה שהתחזה לידיעות

עורך בתואר ועורך בפועל

הבעלים של " ידיעות אחרונות" , יהודה מוזס, היה צריך למצוא במהירות פתרונות כדי להציל את המפעל שנגזל ממנו ב"פוטש" . הוא היה זקוק לאישיות ציבורית מוכרת בתפקיד העורך ולמישהו שיעשה את עבודת העריכה בפועל. הוא בחר בד"ר הרצל רוזנבלום, פובליציסט רב מוניטין שהיה מחותמי מגילת העצמאות, לתפקיד העורך. על יודקובסקי, שהיה קרוב משפחה, הטיל את התפקיד לשקם את העיתון מהריסותיו.

יודקובסקי הגיע לארץ כפליט שואה, והיה סטודנט באוניברסיטה העברית בירושלים, ערב מלחמת השחרור. לפרנסתו עבד בהעברת מאמרים מירושלים בטלפון למערכת "ידיעות אחרונות" בתל-אביב. לאחר הסרת המצור מעל ירושלים בא יודקובסקי לתל-אביב והחל במלאכת שיקום העיתון.

ידיעות אחרונות יום לאחר הצבעת אום על הקמת המדינה

ידיעות אחרונות יום לאחר הצבעת אום על הקמת המדינה

הרקע לאלמוניותו רבת השנים של יודקובסקי נבע מן הנסיבות המיוחדות שבהן פעל העיתון. העורך בתואר, ד" ר הרצל רוזנבלום, היה יהודי נחמד שהיה מסוגל לכתוב מאמרי מערכת חוצבי אש ולהבה והשקפותיו היו מוגדרות היום כימין קיצוני. אך הוא לא היה מסוגל להיות עורך בפועל ותפקיד זה מילא יודקובסקי כשהוא נושא שנים בתואר הבלתי ברור " מרכז מערכת" . רוזנבלום המשיך להחזיק בתואר עורך גם לאחר שהגיע לפנסיה וזכה לאריכות ימים מופלגת. נח מוזס לא שחרר אותו מתפקידו כי הוא רצה לעצמו את תואר העורך. פעם הציע ליודקובסקי רוטציה בתפקידים, וכבטחון שיפנה את מקומו הציע להפקיד בידי יודקובסקי את מניותיו בעיתון. יודקובסקי סרב וכך נמשך שנים המצב המוזר הזה שכל גדולי המדינה יודעים מיהו העורך האמיתי של העיתון אבל איש מקוראי העיתון לא ידע זאת.

מבחינות רבות היה המאבק בין דב יודקובסקי ונח מוזס לא רק על תואר העורך אלא גם על אהבת האב. יהודה מוזס ראה ביודקובסקי את בנו האמיתי וממשיך דרכו. באחד ממכתביו ליודקובסקי הוא כותב: אני כל כך מתגעגע אליך ואוהב אותך.

נוסחת יודקובסקי

מה היתה נוסחת יודקובסקי?

עבדתי לצידו משך עשרים וחמש שנה וקשה להגדיר את הנוסחה. הוא עצמו אינו מסוגל לעשות זאת, כפי שנוכחתי בהקלטות רבות שערכתי עמו במטרה לספר את סיפור העיתון.

הייתי אומר שהנוסחה הזו היא שילוב של גורמים רבים, שכולם נובעים מאישיותו. יודקובסקי הוא בראש ובראשונה איש תרבות אנין טעם. תרבותו ואנינותו הטביעה את חותמה על העובדים ועל העיתון, קבעה את גבולות המותר והאסור. יודקובסקי נתן ביטוי מעל דפי העיתון לכל קשת הדעות הפוליטית, אך לא היה מקום לביטויים זולים, להפקרות לשונית או לפגיעה בערכי היסוד של החברה והמדינה. הוא אפשר לאנשי שמאל מוכשרים לפרסם את דעתם, אבל הוא לא אפשר להם לפרסם כל מה שרצו. משך שנים הקפיד יודקובסקי לקרוא כל יום חמישי את כל המאמרים הרגישים (שנועדו לעתון של שבת) ולא היסס לפסול דברים שחרגו מן הגבולות שקבע. כשהיה נעדר מן הארץ מילא תפקיד זה שותפו לדרך, נח מוזס, ומעולם לא נעדרו שניהם יחד מן הארץ כדי של ייעשה משהו בהעדרם שיפגע בעיתון.

לאחר מותו של נוח מוזס מילאתי את מקומו של יודקובסקי בעת העדרו מן הארץ. ערב צאתו נהג לומר לי: כל כשלון שלך ייסלח פרט לכך שתאפשר פרסום דברים שאני לא הייתי מאשר. באחד הימים בהם היה בחו"ל הגיעה לשולחני מקאמה פרי עטו של חיים חפר שתקפה את הדתיים במילים שהנייר איננו סובל. הודעתי לחפר כי איני מאשר את המקאמה לפרסום. חפר השתולל מרוב כעס. הזהיר אותי כי יש לו חוזה עם העיתון המבטיח לו חופש הבעת דעה, איים כי יתבע פיצויים, כי יפרסם את המקאמה במקום אחר. הדבר לא עזר לו ובאותו שבוע הופיע העיתון בלי מקאמה של חפר. כשחזר יודקובסקי לארץ הוא אמר לי: טוב עשית.

גאון ונדיב ואכזר

כתבתי כאן פעם כי הייתי מגדיר את יודקובסקי במילים של ז'בוטינסק: גאון ונדיב ואכזר. הוא היה נדיב מאד ביחסיו לעובדים ויצר אווירת צוות ומסירות שאין מוצאים דוגמתה בימינו, ודאי לא בתקשורת. יודקובסקי הקים קבוצה גדולה של אנשים שהיו מעין שלוחות רוחניות-מקצועיות שלו, חשו כלפיו נאמנות מוחלטת וידעו לעבוד בהרמוניה כשהוא מנצח כמאסטרו על תזמורת. הוא היה גם אכזר לא קטן כשהיה צריך לעקור עשבים שוטים ורשלנויות. אך מעל לכל הוא היה גאון בהבנת רוח החברה הישראלית והשינויים המתחוללים בה. למרות שלא ידע לכתוב היה גאון בהערכת טיבם של טקסטים וברוח הלשון המתחדשת בפי הדור החדש. הוא נתן ביטוי בעיתונו לכל גוני הקשת הפוליטית, מעמוס קינן ועד ישראל אלדד מבועז עברון ועד אליהו עמיקם. הוא נתן מקום לכל הדעות ולכל הידיעות הראויות לדפוס, כסיסמת הניו יורק טיימס. אך היו לו קווים אדומים. שום דבר שחורג מן הטעם הטוב וכללי המוסר. שום דבר הפוגע באשיות המדינה ומערער על זכות קיומה. בעמודי החדשות , שהוא ערך מדי בוקר, הקפיד שלא תהיה סטייה קלה כחמורה מן האמת והאובייקטיביות. שום כותרת מגמתית. שום ניסוח מחוכם המסתיר עמדות פוליטיות. ומעל לכל: שום לשון פלצנית וריקה מתוכן. שפה בהירה וברורה. הוא לימד את כולנו שכתיבה יכולה להיות גם ברורה, גם מעניינת וגם בעלת רמה.

יודקובסקי לא היה נקי משגיאות. לא כל האנשים שבחר בהם לעבוד עמו היו בחירה מוצלחת. לפחות אחד האנשים היה בחירה מאד לא מוצלחת והיה הגורם המרכזי להדחתו ממפעל חייו.

ראה מעריב העיתון שלידתו בחטא

ראה הימים בהם היה העולם כמרקחה

ראה פרס סוקולוב ליודקובסקי (קטע אחרון)

ראה כך נלכד הסוס הטרויאני שחדר לידיעות


תחזיותיו המרתקות והשגויות של סבר פלוצקר

סבר פלוצקר, העורך הכלכלי של "ידיעות אחרונות", הוא עיתונאי מצויין, כותב בצורה מרתקת וגם מבין משהו בכלכלה. אבל הוא גם יודע מאיזה צד מרוחה החמאה.

לכן, לא היה מפתיע שבראיון בשבת האחרונה עם שר האוצר, בייגה שוחט, הוא כתב על השר: "שוחט ראוי לתואר 'שר הצמיחה' – אז ועכשיו."

 

 סבר פלוצקר ויקישיתןף

סבר פלוצקר ויקישיתןף

מילא על עכשיו אפשר להתווכח אבל אז?

פלוצקר יודע היטב כי הצמיחה היחידה שבייגה אחראי לה היא צמיחת כרסו וממדי גופו הגדלים תמיד לפני התקציב.

מנין אני יודע כי פלוצקר יודע שבייגה אינונו שר הצמיחה לא אז ולא עכשיו?

מדברים שפלוצקר עצמו כתב.

וכך הוא כתב ערב פסח אשתקד: "נתניהו קיבל מפרס משק רותח, שנע מהר אל קיר משבר. עלה בידיו לעוצרו… המיפנה שהוביל נתניהו בכלכלת ישראל נתבקש ונדרש, ובלעדיו היינו שוכבים היום במחלקת שיקום אחת עם המשקים החולים מאד של דרום מזרח אסיה… נתניהו הצליח לשפר בשיעור דרמטי את מאזן התשלומים… הצליח להחזיר את כולנו לשפיות כלכלית… הצליח לכרות את ראשה של האינפלציה… הצליח להפריט… הצליח לשכנע את משקיעי החוץ שכדאי להם להיות שותפים במשק הישראלי.."

זהו סבר פלוצקר של אפריל 1999 והיום שוחט הוא "שר הצמיחה – אז ועכשיו".

אך הואיל ופלוצקר יודע את האמת הוא פירסם במקום אחר באותו גליון שבת של "ידיעות אחרונות" את האמת. אך האמת לא יצאה מתחת לעטו של פלוצקר אלא מפיו של ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו.

וכך אומר נתניהו לפלוצקר: "אילו היתה דעת קהל בישראל באמת הוגנת, נתניהו היה מבקש ממנה ניתוח חסר פניות של הסיבות ליציאה מהמיתון. הוא היה מצפה מהפרשנים שיעזו להגיד את האמת, כלומר לחשוף את הספין והבלוף של כלכלת ברק – שוחט".

פלוצקר לא הבין את הרמז.

קטע זה נכתב ב-2005

פלוצקר מנבא פריחה בעקבות ההתנתקות

עוד בטרם שקעו ענני האבק מעל גוש קטיף החרב והמדמם יצא הפרשן הכלכלי של ידיעות אחרונות, סבר פלוצקר, בשיר תהילה לפריחה שתביא העקירה למשק. וכך הוא כתב:
"הקפיטליזם הישראלי חוגג את ההתנתקות. הבורסה עלתה השבוע ביותר מחמישה אחוזים, השקל התחזק באחוז, הקניונים והחנויות מלאים, עסקות במיליארדים רודפות זו את זו. גל של אופטימיות כלכלית שוטף את הארץ… הפינוי, שעלול היה להימשך כמה שבועות, התקרב לסיומו כעבור מאה שעות. הביצוע היה יעיל, מהיר, מנוהל היטב, זול במשאבים וכמעט נטול אלימות – וזה בדיוק מה שקהיליית העסקים באץ ובחו"ל מעריצה. ישראל עשתה 'מודל עולמי של פינוי', אמר לי בהתפעלות משקיע זר שהזרים השבוע מאות מיליוני דולרים לשוק הישראלי – וכבר הרוויח".

סבר פלוצקר, הוא אחד מטובי הכותבים בארץ. כל מאמר שלו בנוי לתלפיות, מבוסס על מידע גלוי וסמוי, על מחקרים וסטטיסטיקות, שפתיים ישק.

הבעיה היא שהתחזיות הכלכליות שלו, איך לומר, לא תמיד מתגשמות. והניתוחים שלו לא תמיד נקיים מהשקפותיו הפוליטיות.  כשהיה לפני שנים משבר בבורסה האמריקנית הוא השווה אותו למשבר הגדול של שנת 1929 ואמר כי העולם כבר לא יהיה אותו עולם לאחר המשבר הזה.

בימי אוסלו העליזים שר האוצר בייגה שוחט הביא את המשק אל סף תהום. אבל כל הפרשנים הכלכליים ובראשם סבר פלוצקר מילאו טוריהם בתשבחות על הפריחה במשק תודות לתהליך השלום. לאחר לכתו של בייגה, כשנתברר לאיזה מצב דרדר את המשק, הודה פלוצקר (במאמר במדור "איפה טעינו" בעין השביעית) כי בעצם ידע שמצב המשק גרוע באותם הימים אך זה היה מסובך מדי להסביר זאת לציבור.

לאור הרקורד הזה מותר לנו להטיל ספק בתחזית האופטימית הזו לגבי מצב המשק. אם כי יש להאמין שיש כבר מאכערים שעשו הון מן ההתנתקות.

ממהר לשלוף (נובמבר 2004)

סבר פלוצקר, מיהר להכריז ב-YNET: "יהודים מכחישים רבנים מחרישים".  הוא כתב זאת בעקבות התופעה המבחילה של יהודים חבושי שטריימלך המבקרים בטהרן ומתנשקים עם אחמדינג'אד.

בטרם יבשה הדיו האלרטונית על חוות הדעת של פלוצקר קיבלתי מסר ובו צילום של מודעה שהודבקה על קירות הבתים, בכל המרכזים היהודיים בעולם בה נאמר: "מחאה גדולה… נגד העושים מעשי טרוף, ללכת שלובי זרוע עם הערביים…" על המודעה חתום  יקותיאל יהודא טייטלבוים, אב בית דין של סאטמר.

עוד בטרם יבש הדבק  שבו הודבקו מודעות הגינוי וכבר נמצא מישהו שמיהר  לקיים את מצוות על חטא שחטאנו בריצת רגליים להרע. הכין מצגת ובה תמונות הזוועה מטהרן וכתב בין היתר: "אלה הם אנשי נטורי קרתא חסידי סאטמר…"

ראה הימים בהם העולם היה כמרקחה


לעבוד עם מוטי גילת

עבדתי עם גילת שנים רבות. הוא הגיע ל"ידיעות אחרונות" מ"על המשמר", שם שימש כתב לעניינים רבים וגם סיקר  נושאים פליליים.. בתפקידו זה קשר קשרים טובים עם חוקרי משטרה זוטרים, שבמהלך השנים הגיעו לצמרת המשטרה. הם סייעו לו בתחקיריו אך לא פחות מכך הסתייעו על ידו.

מעולם לא הייתי ממש ממונה על גילת, הואיל והעבודה שלו היתה ממודרת והוא הביא לעריכה את החומרים המוגמרים. תפקידי היה לערוך את התחקירים. בתקופה הראשונה היו לנו ויכוחים סביב האמינות של הסיפורים. ליתר דיוק: הייתכנות שלהם. האם אפשר להאמין כי יש רופא בבית-חולים גדול במרכז הארץ העוסק בטיפולי הפרייה והוא מזריק לנשים מי סבון וגורם להן נזק רפואי חמור?

מוטי גילת צילום העין השביעית (cc-by-nc-sa

הוא תמיד צדק

קשה להאמין וכך אמרתי לגילת. כי מה יכול להיות המניע של רופא כזה. גילת התעקש, ניצח וצדק. למען האמת הוא תמיד צדק.

גם כאשר הביא סיפור בלתי מתקבל על הדעת על כך שבמגן דוד אדום מגרילים מדי שנה מכוניות ולא נותנים אף מכונית לאף זוכה. גם כשגילה שנהגי אמבולנסים עושים בשעת המשמרת עבודה פרטית בהעברת גופות. כשהם נקראים באמצע העבודה הצדדית הזו לאיזה אירוע גדול הם מניחים את הגוויות בחצרות הבתים וחוזרים ונוטלים אותן לאחר מכן.

הייתם מאמינים? גם אני לא. אבל מוטי גילת צדק.

וכך בסיפור על האחות שגנבה תינוקות בבית חולים, וכך על הפסיכיאטר שקיים יחסי מין עם לקוחותיו, וכך עם הרופא שחילק פטור מצה"ל תמורת שלמונים, יצא זכאי במשפט ולבסוף נזרק לכלא בלחצו של גילת על התביעה להגיש ערעור.

להגיע לפני המשטרה

מוטי גילת הכניס לכלא יותר אנשים מאשר רבים מקציני המשטרה. חקירות משטרתיות רבות נפתחו בעקבות פרסום התחקירים שלו. לא פעם הקדים את החוקרים המשטרתיים גם במהלך החקירה המשטרתית. (במאמר מוסגר אוכל לומר שזה לא קשה כל כך. במהלך חקירת רצח מלה מלבסקי הצלחנו להגיע למקום בו החליפה הרוצחת חווה יערי את צמיגי מכוניתה במוסך בוואדי ג'וז לפני שהמשטרה הגיעה לשם. ההישג הזה הושג בעזרת צוות בראשו עמד אז הכתב לענייני פלילים בירושלים, גד ליאור, כיום ראש סניף ידיעות אחרונות).

למרות הצלחותיו הרבות של מוטי גילת הייתי חלוק עמו  בראיית העולם.  התמונה שהוא מצייר היא כל כך מדכאת שאי אפשר פשוט להאמין בה כי אם היא נכונה היא מאיימת על עצם קיומנו.

אחרי הגילויים על הנשיא ויצמן, אחרי פרשת העמותות של ברק, אחרי פרשת נמרודי שאין רואים את סופה, אני מתחיל לחשוב, ליתר דיוק לחשוש, שמוטי גילת צודק. שאנחנו מושחתים מן המסד ועד הטפחות. ישמור אותנו האל מפני עצמנו.

לא לוקח שבויים

העיתונאי נחום ברנע אמר פעם על מוטי גילת כי הוא "לא לוקח שבויים". רוצה לומר: אין אצלו רחמים בדין והוא רודף אחר נחקריו עד מיצוי מלוא חומרת הדין.אמנון אברמוביץ' אמר כי כאשר הוא חוזר מחוץ לארץ הוא עובר בלוד במסלול האדום, לא מפחד המכס אלא מפחד מפני מוטי גילת.

העורך המיתולוגי של ידיעות נהג לספר בדיחה כדי להמחיש את קיצוניותו של מוטי גילת. אם מוטי גילת קונה קופסת גפרורים – אמר יודקובסקי – שמחירה 9 אגורות והוא נותן למוכר 10 אגורות הוא מצפה לקבל עודף. אם לא קיבל הוא פותח בתחקיר וירדוף את מוכר הגפרורים עד סוף ימיו.

אולי צודקים מבקריו של מוטי. אך בלעדיו המדינה הזו היתה שוקעת בחשכה של שחיתות ומידרדרת למדרגה של מדינת עולם שלישי.

קישור לעין השביעית בו דווח על משפטו של גילת נגד ידיעות אחרונות

http://www.the7eye.org.il/Pages/Results.aspx?k=%20%D7%9E%D7%95%D7%98%D7%99%20%D7%92%D7%99%D7%9C%D7%AA

"מעריב" – עיתון שלידתו בחטא

 

יולי 2012

מעריב על סף סגירה

http://www.the7eye.org.il/articles/Pages/160712_Maariv_examines_collaborations.aspx?RetUrl=/ARTICLES/Pages/katavot_lobby.aspx

 

 

 

הסיפור הזה הוא ישן נושן וכבר נלעס פעמים רבות. אך מפגישות עם תלמידים ועם קהל צעיר בהרצאות אני יודע שקם דור חדש, אשר לא ידע את יוסף. לכן הדברים הבאים מכוונים לבני הדור שלא ידעו איך נולד "מעריב". סיפור ישן אך לא איבד מאקטואליותו.
הסיפור מתחיל ב- 11 בדצמבר  1939. יזם מבריק בשם נ. קומרוב הוציא לאור עיתון ערב בשם "ידיעות אחרונות" ולעורכו (במשרה חלקית) מינה את עזריאל קרליבך, שכתב עד אז ב"הצופה". קרליבך שהיה גם רב, גם דוקטור וגם עיתונאי מזהיר חולל מהפכה בסגנון העיתונאי. עד אז היו עיתוני הבוקר כמעט כולם מפלגתיים ("דבר" "משמר" "המשקיף" "הצופה"). כולם היו דלי אינפורמציה ומשעממים עד מוות. "הארץ" לא היה מפלגתי אך אז כמו היום נקט עמדות אנטי לאומיות והיה עם זאת משעמם כמו כולם.

פשיטת הרגל

היוזם של "ידיעות אחרונות", קומרוב, לא החזיק מעמד זמן רב ופשט את הרגל.הוא מסר את העיתון לבעל הדפוס שבו הדפיס את העיתון, אלכסנדר מוזס. אלכסנדר הביא את העיתון לאביו, יהודה מוזס, שהיה עד אז תעשיין טקסטיל וסוחר קרקעות. הוא הביא אתו הון קטן מפולין ועשה עסקים לא רעים. מוזס הזקן תפס מייד שזו הזדמנות לעשות כסף מענף נוסף, כי הימים ימי מלחמת העולם השנייה והישוב בארץ היה צמא לאינפורמציה.

 

 יהודה מוזס

יהודה מוזס

יהודה מוזס לקח את קרליבך לעבודה במשרה מלאה הביא מעיתון "המשקיף" הרביזיוניסטי את שלום רוזנפלד ואת שמואל שניצר. מ"הצופה" לקח את דוד גלעדי.

 

עזריאל קרליבך ויקישיתוף

 

תוך כמה שנים הפך העיתון ללהיט תקשורתי וגם תרנגולת המטילה ביצי זהב. הקהל היה צמא לחדשות, לפרשנות טובה, לסיפורים אנושיים, לפובליציסטיקה איכותית. כל אלה נתן להם "ידיעות אחרונות" בעריכתו של קרליבך.כשהתקרבה ההחלטה של עצרת או"ם על הקמת המדינה בנובמבר 1947 היה כבר "ידיעות אחרונות" עסק רציני שהחל לאיים על קיומם של עיתוני הבוקר.

ה"פוטש" של קרליבך

בתקופה קריטית זו חולל קרליבך את ה"פוטש". הוא פשוט לקח את העיתון מידי בעליו והקים עיתון חדש זהה לחלוטין לקודמו. לעיתון הוא קרא "ידיעות מעריב". הוא לקח עמו את כל הכתבים והעורכים (כמעט, פרט לאלה שהיו לכודים בירושלים הנצורה). התבנית של "ידיעות מעריב" היתה אותה תבנית כמו של "ידיעות אחרונות" והכותבים היו אותם כותבים. אפילו הסיפור בהמשכים שפורסם ב"ידיעות אחרונות" המשיך את העלילה ב"ידיעות מעריב". (באותה תקופה היה מקובל כאמצעי להגברת התפוצה ולקשר את הקוראים לעיתון לפרסם מעין טלנובלה בנוסח "סוניה ניצולת השואה שהתאהבה בדני הקיבוצניק". הסיפור היה נמשך ונמשך עד שנמאס על הקוראים והוחלף בסיפור "נדיה הפרטיזנית ודני שהלך בשדות" וכדומה).

 מעריב מתחפש לידיעות והלוגו שלו "ידיעות מעריב"

מעריב מתחפש לידיעות והלוגו שלו "ידיעות מעריב"

בצו בית המשפט הוריד קרליבך את האזכור של ידיעות מן העיתון החדש ובמקום "ידיעות מעריב" הוא נקרא "מעריב". אך כל קוראי "ידיעות אחרונות" עברו ל"מעריב" ומוזס הזקן נשאר בלי כתבים ועורכים ולמעשה בלי עיתון.

מוכרי עיתונים ככתבים

מוזס הזקן החליט שלא להיכנע והחליט להוציא את העיתון ויהי מה. הוא אסף מכל הבא ליד. מבחר גדול לא היה אז. סוכני מודעות ומוכרי עיתונים הפכו לכתבים לעת מצוא. המוצר שהוציאו אלה תחת ידם היה בהתאם.

תפוצת "מעריב" בסוף 1948 הגיעה (לפי דו"ח פנימי של קרליבך) ליותר מ- 30 אלף. תפוצת "ידיעות אחרונות" שאפה לאפס. מוזס שילם למוכרי עיתונים כדי שירוצו ברחובות ויכריזו בקולי קולות "ידיעות אחרונות". כי מהמכירה הזעומה של העיתונים לא יכלו להתפרנס. כמה מבני המשפחה נעמדו בפינות הרחוב וניסו למכור את העיתונים שאיש לא רצה בהם.

 

 ילד מוכר עיתונים ברחוב הרצל בתל אביב 1945

ילד מוכר עיתונים ברחוב הרצל בתל אביב 1945

מוזס הזקן החל למכור קרקעות כדי לכסות את הפסדי העיתון שהלכו וגדלו. מצב זה נמשך שנים ועד היום מצביעים בני המשפחה על איזה מגרש בכניסה לירושלים שהיה אחרון המגרשים שנמכרו. עד היום מזכירים את הצעתו של מפיץ בשם טופל מרחוב אחד העם בתל אביב שביקש לקנות את העיתון ב- 1400 לירות לפי השער של לירה לכל עיתון שנמכר.

למוזס הזקן שיחק המזל וקרוב משפחתו, דב יודקובסקי, ניצול שואה שהיה אז סטודנט למתמטיקה בירושלים לקח על עצמו את עריכת העיתון (בפועל ולא בתואר, שניתן לד"ר הרצל רוזנבלום, דמות מכובדת מחותמי מגילת העצמאות שקיבל את התואר והסתפק רק בכתיבת מאמרים ראשיים). יודקובסקי נתגלה כגאון תקשורת. הוא הצליח להפוך את "ידיעות אחרונות" מן הסמרטוט של המדינה שכמעט נמכר ב- 1400 לירות ל"עיתון של המדינה" – אימפריה שערכה נאמד ב- 800 מיליון דולר.

"העיתון הנפוץ במדינה"

התהליך הזה לא התחולל ביום אחד. משך שנים נשא "מעריב" את הלוגו "העיתון הנפוץ במדינה". זה נמשך כך עד אמצע שנות השבעים. תפוצתו של "מעריב" היתה גדולה בתחילה פי עשרה מזו של ידיעות. אך הפער בתפוצה בין העיתונים הלך והצטמצם. בראשית שנות השישים עדיין מכר "מעריב" פי שלושה מ"ידיעות אחרונות". באמצע שנות השישים הצטרפתי לעיתון עם קבוצה של צעירים שעל התשתית שבנה יודקובסקי חוללו את המהפך. אני זוכר שבעת שישבתי בדסק החדשות ארע אחד הפיגועים הראשונים של ה"פתח" בעפולה. צלצלתי לכתב העיתון בעיר, שהיה מוכר עיתונים ובעל חנות לכלי בית. בקשתי שירוץ לתחנת האוטובוסים בה בוצע הפיגוע והוא השיב לי (השעה היתה 10בבוקר לערך) "אני סוגר את החנות בעוד שלוש שעות ואז אני רץ מייד למקום".

המפנה של ששת הימים

מלחמת ששת הימים הביאה למפנה ובראשית שנות השבעים החל "ידיעות אחרונות" להתקרב לתפוצת "מעריב" ואף עלה עליה. בשנות השמונים החלה ירידה של "מעריב". באותה תקופה התבדחו שכאשר נוסע אמבולנס ברחוב הוא מוביל קורא מעריב שהולך למות או יולדת העומדת ללדת קורא של ידיעות אחרונות. בדיחה זו ביטאה את האמת הסוציולוגית והתקשורתית ש"ידיעות אחרונות" הצליח לגבור על מעריב בעיקר מפני שמצא את הסגנון ואת השפה שדיברה לדור הצעיר ולבני הדור השני של העולים בתקופת ראשית המדינה. בדיחה דומהסופרה על אותו אמבולנס המוביל  מצביע מפא"י שהולך למות או מצביע "חרות" שהולך להיוולד.

שנות השמונים היו שנות הגסיסה של "מעריב". תפוצתו הלכה וירדה מיום ליום ותפוצת "ידיעות" הלכה וגדלה. היחס בתפוצה בין שני העיתונים היה אחד לשלושה או לארבעה לטובת ידיעות אחרונות.

 

באמצע שנות השמונים כבר הגיע "מעריב" לתפוצה כה נמוכה שאיימה על עצם קיומו. המיליונר הבריטי יהודי רוברט מאכסוול הכניס רגל לתוך "מעריב" כשקנה את חלקו ונתן לו זריקת הנשמה שלאחר מכן נתברר כי היתה זריקת מוות. הוא השתלט על העיתון כולו.

יודקובסקי עובר ל"מעריב"

באותה תקופה לערך (שנת 1989) סילקו בני הדור השלישי של משפחת מוזס את דב יודקובסקי מעריכת העיתון והוא עבר ל"מעריב" כדי לחולל בו את המהפכה שחולל ב"ידיעות אחרונות" ארבעים שנה לפני כן.

דב יודקובסקי (צילום: זאב גלילי)

דב יודקובסקי (צילום: זאב גלילי)

הוא הכין את התשתית האנושית והטכנית כדי להפוך את "מעריב" ל"ידיעות אחרונות" מספר שניים. אך הוא לא הספיק להשלים את המהפכה. מאכסוול פשט את הרגל ומצא את מותו – בתאונה, בהתאבדות או ברצח. איש לא יודע.

במקום מאכסוול בא יעקב נמרודי שהיה בעבר קצין מודיעין ושרת בטהרן. הוא פרש לעסקי הנשק התעשר וקנה לבנו החביב, עופר,  מתנה – עיתון מן המוכן. נמרודי הבן לקח את התבנית שהכין יודקובסקי והפך את "מעריב" ל"ידיעות אחרונות" מספר 2. ההצלחה בדימוי היתה גדולה – כולם חשבו שמדובר בשני עיתונים שווי ערך. בפועל, הן בתפוצה והן בשווי שוק, "מעריב" נשאר עדיין עיתון קטן.

קטע זה נכתב בשנת 2009

אבל עופר נמרודי כנראה רצה במשהו יותר מאשר להיות מו"ל של עיתון. הואיל ולא היה לו כל מושג בעריכת עיתון חשב כי אם ישיג מידע פנימי מ"ידיעות" הוא יגבר על יריבו. הוא הסתבך בפרשיית האזנות סתר ושילם על כך בישיבה בכלא.  ל"מעריב" הוזרמו כספים רבים, נוספו משקיעים, הוחלפו עורכים אך העיתון הלך ודעך ובימים אלה העיתון נמצא במצב דומה לזה בו נמצא ערב רכישתו על ידי מאכסוול.


על יודקובסקי ראה "העורך האלמוני של העיתון של המדינה"

ראה כשאמנון דנקנר יגלה את האמת

אדוארד סרוסי – החבר של עזר ויצמן

המיליארדר אדוארד סרוסי הוא אדם נדיב לב וגם חבר נאמן. הוא נתן מתנה קטנה לחברו הטוב, עזר ויצמן – 453,465 דולר. המתנה ניתנה משך תקופה ארוכה ממארס 1988 עד מארס 1993.

הגילוי הזה של העיתונאי יואב יצחק ממש מחמם את הלב. הוא מראה שלא פסו חברים טובים ונדיבים מן הארץ, הנוהגים להעניק מתן בסתר לנזקקים. הגילוי הזה באמת מעורר אהדה למיליארדר אבל מעלה בכל זאת כמה שאלות ביחס למשק הכספים של הנשיא.

 

עזר ויצמן

* מה זה ידיד אישי

בית הנשיא הגיב על הגילוי של העיתונאי יואב יצחק ואמר כי סרוסי הוא "ידיד אישי קרוב ביותר". השאלה היא איך נוצרה הידידות הזו. האם הם היו יחד בצופים בשבט חיפה? שרתו יחד בחיל האוויר הבריטי? עברו יחד טירונות בצה"ל וישנו באותו אוהל סיירים?

* מה הם צרכים אישיים.

עוד הסביר הנשיא כי הכספים ניתנו כמתנה "לצרכי האישיים". לכולנו יש צרכים אישיים וכמה טוב שיש דוד עשיר הנותן לנו מתנות. אבל האם עזר וייצמן היה אי פעם במצב הזקוק לגמילות חסד כדי למלא צרכים אישיים? ככל הידוע היה ויצמן במצב מבוסס למדי – פנסיה מצה"ל, פנסיה מתקופת היותו שר וחבר כנסת וגם כמה פרוטות פה ושם שהרוויח בתקופה שהיה איש עסקים וקשור ביבוא מכוניות "דיהטסו" לארץ. אפשר לומר כי ויצמן מעולם לא התקרב לקו העוני. חוץ מזה, אם הכסף נועד ל"צרכים אישיים" למה הועברו כספים לחשבונותיהם של בתו וחתנו של ויצמן?

* סרוסי "אינו אזרח או תושב ישראל וחסר זיקה עסקית לישראל".

כך הסבירה לשכת הנשיא. השאלה היא מנין הנשיא ועוזריו יודעים זאת. האם קיבלו מסרוסי הצהרת הון ופרוט כל נכסיו? האם לא רכש מעולם אף מניה של חברה ישראלית? האם הוא לא קשור באיזו עסקה עם שותפים ישראליים?. האם אין לו עסקים במדינות אחרות שיחסים טובים עם ויצמן יכולים להועיל שם (מצרים למשל)?
חוץ מזה יש לו בית בכפר שמריהו, כך שיש לו זיקה כלשהי לישראל.

* פרקליט הנשיא אמר כי מתנות אלה אינן חייבות במס.

האם הפרקליט המלומד הוא נציב מס הכנסה? ואנחנו חשבנו משום מה כי כל הכנסה חייבת במס אלא אם נקבע אחרת בחוק.

*למה מתן בסתר?

מתן בסתר היא מצווה גדולה. ולכן אפשר לצרף את האדון סרוסי לרשימת ל"ו הצדיקים, המעניקים מתנות בסתר בלי לחטוא בחטא הגאווה ובלי לבייש את הנהנים ממתת ידם. אך המצווה החשובה הזו של מתן בסתר מתייחסת ככל הידוע לנו למתנות לאביונים. המצווה הזו חלה על נותן המתנה לא על מקבלה. מדוע הסתיר כבוד הנשיא את קבלת המתנה מידיעת הציבור. אם התבייש בכך שנזקק למתן בסתר יכול היה להעביר דו"ח למס הכנסה והיה נהנה מחסיון. למה כל אזרח במדינה חייב בדיווח (ובתשלום מס) על כל הכנסה? גם על מתנת חג של כמה מאות שקלים שקיבל ממעבידו, גם על הוצאות נסיעה לעבודה, גם על הוצאות ביגוד ודמי הבראה, גם על פיצויים ועל פנסיה?

* "הכסף נועד לטיפול בבן שנפצע".

הסבר זה לא בא מבית הנשיא אלא "נודע לידיעות אחרונות" ממקור עלום. הטרגדיה של שאולי ויצמן, שנפצע בראשו בתעלה, (ונספה שנים לאחר מכן בתאונת דרכים) אכן פגעה קשות במשפחת ויצמן. אך שאולי ויצמן ז"ל היה נכה צה"ל וצה"ל מטפל בנכים כפי שרק צה"ל יודע. אין טיפול בארץ או בחו"ל הנחסך מן הנכה. חוץ מזה חלק מהכסף הגיע לנשיא לאחר מותו של הבן.

* סלחנות הפרשן.

איני מתיימר להיות משפטן, אך חלק מן ההשכלה המשפטית המוגבלת שלי רכשתי מתוך קריאה והאזנה לדבריהם של הפרשנים המשפטיים בתקשורת ובראשם משה נגבי. למדתי מהם לדעת כי אם עובד ציבור מקבל מתנה נחשב הדבר לשוחד גם אם לא נתן מאומה בתמורה. גם אם תמורת השוחד היא רק אפשרות לעתיד הרחוק. מפי ידיד העובד בפרקליטות שמעתי על מקרה של פקיד שקיבל במתנה בקבוק יין ושילם על כך מחיר כבד. והנה פתאום אני שומע את מר נגבי אומר בקול נופת צופים כי קבלת מתנה על ידי עובד ציבור אינה נחשבת לעבירה אם לא ניתנה "לעובד ציבור באשר הוא עובד ציבור".

* מתנה שלא ניתנה "לעובד ציבור באשר הוא עובד ציבור".

הקדוש ברוך הוא בוחן כליות ולב. אבל כיצד יכולים בני תמותה לדעת אם מתנה ניתנה לעובד ציבור "באשר הוא עובד ציבור" או בעת שניתנה המתנה היה עובד הציבור סתם ידיד, הזכאי לקבל מתנות. הפרשן המשפטי של "הארץ" זאב סגל אומר בלשון עדינה את הדברים ברחל בתך הקטנה: "חשיבות המשרה של עובד הציבור יש בה כדי לחייב את הנושא בה להימנע מלקבל מתנה בסדר גודל נכבד, אפילו מדובר במתנה תמימה מידיד קרוב. בקבלת מתנה כזו שבה מדובר בעניין נשיא המדינה, עזר ויצמן, ניתן לראות לכאורה התנהגות שאינה הולמת נושא משרה בכיר".

* הדחת הנשיא.

בהמשך מזכיר זאב סגל את חוק יסוד נשיא המדינה הקובע כי ניתן להעביר נשיא מכהונתו אם 80 מחברי הכנסת יקבעו כי "אין הוא ראוי לכהונתו מחמת התנהגות שאינה הולמת את מעמדו כנשיא המדינה". 

הסוף ידוע. ויצמן פרש מן הנשיאות בבושת פנים.

הימים בהם היה "העולם כמרקחה" ונאום ציוני היה חשוב מהירושימה

מאגדות העיתונות הישראלית"- זה היה שם מדור שהופיע ב"העולם הזה" של אורי אבנרי. המדור הזה כלל סיפורים וזוטות על העיתונות הישראלית בנימה של ליגלוג. כמו, למשל, הסיפור על עורך "דבר" שביום בו היו רעידות אדמה, שטפונות ואסונות בחלקי תבל שונים ניסח את הכותרת הראשית: "העולם כמרקחה".

אחד הסיפורים המשעשעים שהופיעו במדור זה היה על הדרך בה פירסם עיתון"הבוקר" את הידיעה על הטלת הפצצה האטומית על הירושימה.לפי "העולם הזה" היה עורך החדשות באותו יום ברוך קרופניק. אותו קרופניק היה איש ספר מובהק, מתרגם, מחבר מילונים ועיתונאי לעת מצוא. הכותרת הראשית של "הבוקר" אותה ניסח היתה נאום של פרץ ברנשטיין, ממנהיגי מפלגת הציונים הכלליים, ש"הבוקר" היה בטאונם. הידיעה על הטלת הפצצה הופיעה בעמוד האחרון בשתי שורות, תחת הכותרת "טלגרמות בקיצור".

העולם הזה  -מרתק אבל לא תמיד מדויק

העולם הזה -מרתק אבל לא תמיד מדויק

כשנתבקש קרופניק להסביר את שיקוליו העיתונאיים הוא השיב: אף אחד מהיפנים לא יבוא אלי בטענות על שלא פרסמתי את הידיעה. אבל אם לא הייתי נותן את הנאום של ברנשטיין בכותרת הראשית היו מפטרים אותי.

כך הסיפור ב"העולם הזה".

נכון אבל לא מדויק

השופט העליון חיים כהן אמר פעם כי לא כל מה שמופיע ב"העולם הזה" הוא בהכרח לא נכון. גם על הסיפור הזה אפשר לומר כך. הסיפור בגרעינו נכון, אך כמו רבים מן הסיפורים שהופיעו ב"העולם הזה" הוא לא הצטיין בדיוק.

לימים בדקתי בארכיונים ומצאתי שהכותרת הראשית אכן לא עסקה בארוע החשוב ביותר של המאה העשרים. אך בכותרת לא היה נאום של פרץ ברנשטיין אלא של משה שרתוק (לימים משה שרת, שר החוץ של ישראל) בכינוס ציוני בלונדון. הידיעה על הפצצה האטומית לא נדחקה לעמוד האחרון אלא לתחתית העמוד הראשון.

הבוקר" לא היה יוצא דופן בהתייחסות להטלת הפצצה הגרעינית הראשונה. עיתון "הצופה" של אותו יום הקדיש גם הוא את הכותרת הראשית לכינוס הציוני. הפצצה האטומית קיבלה שני טורים : "הוטלו כבר פצצות אטום על יפן".

הכוכבים של אז והיום

הבאתי סיפור זה על דרך הטיפול של התקשורת הארצישראלית בפצצה האטומית, כאילוסטרציה לסיפורה של "העיתונות של פעם".

אמנון לורד, העורך את המוסף המיוחד של "דיוקן" על התקשורת, ביקשני להעלות מנבכי זכרוני קווים לדמותה של התקשורת של פעם.

נראה לי שאמנון לורד מפריז מעט בקשישותי. בתקופה שבה קרליבך, ז"ק, שניצר, רוזנפלד, דיסנצ'יק וגלעדי היו כוכבי תקשורת אני הייתי נער זב חוטם. כמה מאלופי התקשורת דאז עדיין חיים וקיימים, כותבים ובועטים (רוזנפלד, שניצר). כמה מבני דורי (דן מרגלית, דן שילון, יעקב אחימאיר, שלמה נקדימון, אריה אבנרי, סילבי קשת, איתן הבר) מוסיפים לככב במידה כזו או אחרת.

אף על פי כן יש מקום להשוואה ואולי אוכל לתרום משהו מניסיוני, ממה שלמדתי מן הכתובים וגם מזכרונותיי.

עיתונות מפלגתית

יש כמה מאפיינים של התקשורת של פעם. התקשורת היתה כתובה ולא אלקטרונית. טלוויזיה לא היתה ולרדיו הממלכתי לא היתה השפעה על השיח הציבורי. כל העיתונים נסגרו בשעת לילה מאוחרת והופיעו בבוקר ( גם ידיעות ומעריב מופיעים כך היום. אך שכחנו שאלה התחילו דרכם כעיתוני ערב). והעיקר: כל העיתונים כמעט היו בטאונים מפלגתיים ששרתו את המפלגות שמימנו אותם.

בבחירות נותנים רק תוצאות "טובות" - עתון "חרות"

בבחירות נותנים רק תוצאות "טובות" - עתון "חרות"

לתנועת החרות היה עיתון "חרות", למפלגת הציונים הכלליים, לימים המפלגה הליברלית) היה עיתון "הבוקר". לתנועת המזרחי היה "הצופה". מפ"ם פירסמה את "משמר". אחדות העבודה הוציאה את "למרחב". "דבר" היה בטאון של מפא"י. העיתון המסחרי היחידי היה "הארץ". אך מאז נרכש העיתון על-ידי זלמן שוקן הוא לא היה אף פעם עיתון מסחרי בעל קו אובייקטיבי. מה שנאמר אז על "הארץ" נכון עד היום – הממשלה היחידה ש"הארץ" תמך בה היתה ממשלת המנדט הבריטי.

המימון המפלגתי של העיתונים באותה תקופה השפיע כמובן על דיווחיה. אני זוכר שבאחת ממערכות הבחירות הייתי עורך לילה בעיתון "חרות" וכל כמה דקות היה מתקשר אלי חבר הכנסת אריה בן אליעזר, שהיה הממונה מטעם המפלגה על העיתון. הוא שמח לשמוע על קלפיות בהן "חרות" ניצחה ולא אהב לשמוע על תוצאות הקלפיות בהן המפלגה הובסה. הוא נתן לי הוראה חד משמעית: לפרסם רק את "התוצאות הטובות".

כך נהגו כל העיתונים. פרופסור זאב צחור מאוניברסיטת באר שבע מספר בספרו על יעקב חזן, המנהיג האגדי של השומר הצעיר :"מרק גפן, לימים עורך על המשמר, סיפר על כותרת הכתבה, שביקש לפרסם למחרת הבחירות. הכותרת היתה:"מפ"ם לא הצליחה בבחירות". יד נעלמה מחקה מלה אחת ויחידה- המלה "לא"".

 

התאבלו על סטאלין גם כשידעו שהוא רצח מיליונים

התאבלו על סטאלין גם כשידעו שהוא רצח מיליונים

מבחינות רבות ניתן לומר כי העיתונים של אותה תקופה לא היו בכלל אמצעי תקשורת אלא פמפלטים מפלגתיים. הכל היה כפוף ל"תזיסים" , לאידאולוגיה, לתעמולה. אפילו כשהעובדות עצמן היה בהן כדי לשרת את המטרה המפלגתית לא טרחו לדווח עליהן.

 

הימים בהם הטיף הארץ לגבולות ההבטחה על פי התנ"ך

הימים בהם הטיף הארץ לגבולות ההבטחה על פי התנ"ך


המהפכה של ידיעות

 

קרליבך שהיה בעל שני תארים, דוקטור ורב, הגיע לארץ ישראל בראשית שנות השלושים מגרמניה (שם ניצל מניסיון התנקשות של קומוניסטים יהודים על שפירסם סידרת כתבות נגד ברית המועצות). תחילה עבד בעיתון "הצופה" והוצע לו לערוך עתון ערב חדש "ידיעות אחרונות". היזם היה יהודי בשם נחום קומרוב, בן למשפחת פרדסנים שזכה ברשיון לעיתון תודות לאחיו שהיה קצין מחוז. תפוצת העיתון היתה עלובה ולאחר כמה חודשים לא יכול היה קומרוב לשלם את חובותיו לדפוס אלכסנדר מוזס. הוא הציע את העיתון לבעל הדפוס תמורת החוב. אלכסנדר מוזס לא ידע מה לעשות בעיתון. אך אביו, יהודה מוזס, שהיה סוחר קרקעות ובעל בית חרושת לטקסטיל תפס בחוש של סוחר את הפוטנציאל הטמון בעיתון חדש בתקופת מלחמה.

עזריאל קרליבך ויקישיתוף


העיתון הנפוץ במדינה

קרליבך גייס לעיתון את שלום רוזנפלד ושמואל שניצר שעבדו בעיתון "המשקיף" הרביזיוניסטי ואת דוד גלעדי שעבד ב"הצופה". בתוך זמן קצר היה ברור לקורא העיתונים הארצישראלי כי נולד אמצעי תקשורת מסוג חדש. לא עוד מאמרים ארוכים ומיגעים. לא אינפורמציה מיושנת ומגמתית. לא עוד פמפלטים מפלגתיים. אלא עיתון צעיר תוסס ודינמי המביא ידיעות בתמציתיות, פרשנות מרחיבת דעת וסיפורים אנושיים.

למרות שבאותה תקופה הופיעו בשוק כמה עיתוני צהריים של "הבוקר", "הארץ" ו"דבר" הצליח ידיעות אחרונות להיות בתוך כמה שנים לעיתון הנפוץ במדינה. בשנת 1947הגיעה תפוצתו לארבעים אלף. רווחיו של יהודה מוזס בתקופה זו הגיעו (לפי אומדן של אנשי מעריב) לירות לסכום עתק.

ה"פוטש" של מעריב

 

המשך הסיפור ידוע. קרליבך חןלל "פוטש" והקים עיתון חדש שקרא לו "ידיעות מעריב". הוא נטל עמו כמעט את כל העובדים של "ידיעות אחרונות" – עורכים, כתבים, פרשנים, עובדי מינהלה ודפוס. הוא לא שכח גם לקחת עמו את כל החומר המערכתי, גלופות, סיפורים בהמשכים. כמובן שהוא נטל עמו גם את קוראי העיתון שחשבו כי "ידיעות מעריב" הוא בעצם פורמט חדש של "ידיעות אחרונות". בית המשפט אילץ את "ידיעות מעריב" להשמיט את השם "ידיעות" מן הלוגו שלו ולהחזיר חלק מן החומר המערכתי. אך בית המשפט לא היה מסוגל להחזיר למשפחת מוזס את הקוראים שהלכו אחרי קרליבך וקבוצת העיתונאים שהקימה את "מעריב".

בשמעריב התחזה לידיעות

בשמעריב התחזה לידיעות

נפתחה מלחמה לחיים ולמוות בין "ידיעות אחרונות" שהתחיל בתפוצת אפס לבין "מעריב" שהיה מן היום הראשון לקיומו העיתון הנפוץ במדינה. שלושים שנה נדרשו למשפחת מוזס כדי להפוך שוב את "ידיעות אחרונות" לעיתון של המדינה. מן המלחמה הזו נבנו בסופו של דבר שני העיתונים וחוסלו כל עיתוני הבוקר המפלגתיים. האחרון שנותר כמו הקטע החשוף בכל בית כזכר לחורבן הוא "הצופה".

המאפייה הימנית

מה שאפיין את שני העיתונים באותה תקופה הוא האופי הימני שלהם. הדבר נבע בעיקר מכך שהעיתונות הרביזיוניסטית היתה עשירה בעיתונאים מעולים והם היוו את המקור העיקרי לכוח אדם מקצועי לשני העיתונים.

קרליבך עצמו לא היה בעל השקפות רביזיוניסטיות והיה מודאג מכך ש"מעריב" איננו מספיק "על מפלגתי". בדו"ח שכתב לעובדי העיתון בתום השנה הראשונה להקמתו הוא כותב בין היתר: "השתדלנו לשמור את על-מפלגתיותו של אופי העיתון… אולם למעשה לא התבלטה על-מפלגתיות זו כל צרכה בהרכב חבר הסופרים (=הכתבים)… במשטר הגיוסים אי אפשר היה להיות בררן, וכל היצע עבודה של עתונאי מוכשר נתקבל. אבל מטבע הדברים בא ההיצע בעיקרו מחוגים ימניים, אשר האינטלקטואלים שלהם לא נקלטו בפקידות הממשלתית והצבאית ובמוסדות הכלכלה והאדמיניסטרציה של המדינה מפאת שייכותם המפלגתית. עם כל זה יש להמשיך בכל מחיר במשא והמתן הממושך שהתנהל עם מועמדים רבים "שמאליים" יותר ויש לתת להם עדיפות והזדמנות להיקלט".

בפועל רוב אנשי הגרעין המייסד של "מעריב" באו מן הימין (אריה דיסנצ'יק, שלום רוזנפלד, שמואל שניצר, דוד גלעדי, ד"ר דוד לזר). באורח טבעי הם השפיעו על אופי העיתון, שנתפס בציבור בצדק כעיתון ימני. הדבר בלט במיוחד לאחר מותו של קרליבך כאשר אריה דיסנצ'יק היה לעורך העיתון.


ה"פתח לנד" של ידיעות

"ידיעות אחרונות" שלאחר הפוטש עוצב בעיקר על-ידי דב יודקובסקי (שלא נשא את התואר עורך). יודקובסקי קרוב בהשקפותיו יותר למרכז, אך מתוך ראיה מקצועית נכונה כפה ביד ברזל דיווח אובייקטיבי בעמודי החדשות ובמוספי האקטואליה. סביב דסק החדשות ישבו אנשים בעלי השקפות מכל הקשת הפוליטית ומעולם לא באו השקפותיהם לידי ביטוי בטיפול בחומר. כך היה עד לפרישתו של יודקובסקי בשנת 1989.

 

האיש שהמציע את ידיעות, דב יודקובסקי. (צילום: זאב גלילי)

האיש שהמציא את ידיעות, דב יודקובסקי. (צילום: זאב גלילי)

יודקובסקי גם יזם את מה שקראו במערכת עמודי ה"פתח לנד". הוא גייס את מיטב הכותבים של השמאל האוונגארדי והעמיד לרשותם את העמודים המרכזיים של התוספת הפוליטית לשבת. היו שם דן בן אמוץ, חיים חפר, עמוס קינן, בועז עברון, זיוה יריב, סילבי קשת. הוא העמיד לרשותם את העמודים הללו אך לא נתן יד חופשית. אם מישהו מהחבורה חרג מגבולות הקווים האדומים של יודקובסקי הוא נמחק ללא רחמים (למרות שכל אחד מהם סיפר על חוזה אישי האוסר למחוק מלה מדבריו). פעם פרשו כולם במחאה על הצנזורה הזו והקימו עיתון הומוריסטי עצמאי ("ציפורה נפש") אך סופם שחזרו אחד אחד עם זנב מקופל בין הרגליים.

מה שהניע את יודקובסקי היה הרצון למשוך לעיתון גם חוגים אליטיסטיים ואקדמאיים, כלומר שמאל) לאחר שהעיתון כבר קנה אחיזה בקרב העליה החדשה וכחולי הצווארון. העמודים החדשים משכו אכן את הציבור הזה לעיתון. בפועל לא השפיעו אנשי ה"פתח לנד" על עבודת המערכת. איש מהם לא קיבל תפקיד עריכה כלשהו ולמעשה לא נכחו כמעט במערכת ולא היו חלק ממנה.

בצד הכותבים השמאליים הללו היה ידיעות אחרונות פתוח תמיד בפני כל קשת הדעות. איש הלח"י אליהו עמיקם קיבל מקום מכובד להבעת דעותיו וכך ישראל אלדד מראשי הלח"י וכן אורי פורת ונתן ברון ועוד רבים אחרים. שלא לדבר שכותב המאמרים הראשיים היה ד"ר הרצל רוזנבלום (שנשא בתואר עורך) וליד הדעות שהביע נראה מאיר כהנא כשמאלני קיצוני.

מנין כל השמאל

ההסבר פשוט: התמורות שחלו בחברה הישראלית.

לצורך ההמחשה סיפור קטן. בתקופה שכיהנתי כראש כתבים פניתי לרון בן ישי, שהיה אז מפקד גלי צה"ל, ובקשתי ממנו להפנות אלי את בוגרי התחנה כדי שישמשו כתבים בידיעות.

רון אמר לי לערך את הדברים הבאים: אין שום סיכוי. חייל בן  18מגיע לתחנת גלי צה"ל ובידיו צרור מפתחות של המכונית של אבא. במהלך שרותו בתחנה הוא כבר מגיע לראיון עם ראש הממשלה. הוא לא יבוא אליך כדי לסקר רציחות, שרפות והפגנות.

 והוא צדק. בוגרי גלי צה"ל הולכים רחוק יותר. זמן קצר לאחר השיחה עם רון פניתי לדובי גילהר שהיה כתב פלילי בתחנה והצעתי לו את תפקיד הכתב הפלילי של ידיעות. הוא העדיף להמשיך בגלי צה"ל ככתב בכנסת ועיניכם הרואות שהוא עשה עסק טוב יותר.

מה מלמד הסיפור הזה? הוא מלמד כי דור חדש בא לתקשורת. דור מפונק למדי, הנמנה עם שיכבה חברתית מאוד מסויימת שהיא בעיקרה שמאל. השיכבה הזו באה מרמת השרון, רחביה, רמת אביב ג' ושינקין.

למען ההמחשה: בסדנת עורכי חדשות שקיימתי בידיעות אחרונות עשיתי מאמצים להביא עורכים חדשים משכבות חברתיות אחרות. פעם איתרתי צעיר מוכשר מאד, על סף הגאוניות, מעיירת פיתוח בצפון. היה לו קשה לבוא לסדנה שהתקיימה בתל-אביב – בעייה של מקום מגורים, מחשב ביתי, עזיבת מקום העבודה לפרק זמן ממושך. עשיתי כל שביכולתי כדי להקל עליו ולקלוט אותו לקורס. הוא החזיק מעמד שבועיים ופרש. כך קרה גם עם צעירה מאד מוכשרת, דתיה, תושבת אחת ההתנחלויות.

נתברר כי השניים (בשני קורסים שונים) לא יכלו להיקלט בחבורה שנבחרה להשתתף בקורס. הם פשוט לקו בהלם וחשו לא שייכים. חבורה זו היתה מורכבת באורח טבעי מן השמנת החברתית של ישראל – בוגרי התיכונים הטובים, פסיכומטרי גבוה, ציונים טובים באוניברסיטה, בוגרי יחידות עילית בצה"ל.

==============================

אנחנו המשוגעים

של ר" נחמן מברצלב

 

הועבר לפוסט הבא

=============================

המוח של לומדי משפטים

כשהסתכלתי באיצטדיון ובאלפי בוגרי המחזור החדש של עורכי דין נזכרתי בבדיחה שרווחה בתקופת נעוריי בה למדתי באוניברסיטה.

סיפרו על סטודנט שסבל מכאב ראש והלך לרופא. בדק הרופא את הסטודנט וביקש ממנו כי ישאיר את מוחו לטיפול. הרופא טיפל במוח ביסודיות והמתין בסבלנות לשובו של הסטודנט, על מנת להחזיר לו את מוחו, אך הלה בושש לבוא.

לאחר זמן פגש הרופא בפציינטבאקראי ברחוב ושאל אותו מדוע לא בא לקחת את מוחו.הלה השיב: אני כבר לא צריך. נתקבלתי ללימודי משפטים.

זה היה אז מעמד המקצוע. במרוצת השנים הסתחררו אלפי סטודנטים מן הפוטנציאל העצום הטמון במקצוע. מי אינו רוצה להשתכר 500  דולר לשעה, כמו עורך הדין יגאל נאמן, או דן אבי יצחק ורבים אחרים.

אך בפועל מוציאות האוניברסיטאות מדי שנה אלפי בוגרים שמחכה להם דלפונות. אנו הולכים ומתקרבים למצב בו כל אזרח ישראלי שני יהיה עורך דין. נראה לי שהבדיחה המיושנת משנות החמישים תחדש נעוריה. מי שהולך היום ללמוד משפטים באמת איננו מצויד כנראה במוח.

=================================

דני יתום

נפלא מבינתי מדוע בחר אהוד ברק בדני יתום לתפקיד בכיר כל כך. זהו פרס מפוקפק לאדם האחראי על שורה של כשלונות שהבולט בהם הוא פרשת משעל.

מכל מקום עכשיו יצטרך ברק להצטייד בכמות נכבדה של כדורים נגד כאב ראש. כי על דני יתום אומרים שכאשר הוא סובל מכאב ראש הוא זקוק לארבעה כדורי אקמול פורטה, אחד לכל פינה.

ראה העורך האלמוני של העיתון שלהמדינה

מה היה בעיתון חרות

תחזיותיו המרתקות והשגויות של סבר פלוצקר