על אליעזר סודיט "קבצן" ראה קטע שני

במסגרת שבוע הספר מפיץ " שלום עכשיו" מילון מושגים* אריאל היא מכשול לשלום, אנחנו אשמים בכשלון אוסלו, וזכות השיבה מקבילה לתביעת המתנחלים " לשוב למולדת הישנה" * ולמה הם בחרו בחיה המבחילה כשם לפרסום הזה

לפני כמה שנים הצליח עכברוש לחדור לדירתנו. תקופה ארוכה מירר את חיינו – חיטט בארונות, כירסם מזונות בגדים וספרים, השאיר גללים בכל פינה. התחושה שיצור זר ומבחיל משוטט בביתך ועושה בו כבתוך שלו היתה איומה.

סילוק המחבל הזה לא היה קל. הוא התייחס בזלזול לגרגרי הרעל שפיזר מומחה להדברה. עקף בחכמה מלכודות ואף הצליח להסיר מהן פרוסות נקניק ולחם מרוח בחמאת בוטנים בלי שנלכד. לבסוף נפטרנו ממנו. אך מאותה תקופה נותרה בי איבה, ממש אישית, לכל העכברושים למיניהם.

" עכבר" הפנאי

נזכרתי בעכברוש המנוול ההוא כשקיבלתי לידי ב" שבוע הספר" חוברת של " שלום עכשיו" , הנושאת את השם " עכבר ההתנחלויות" . קהל היעד של " עכבר ההתנחלויות" הוא קהל היעד של " עכבר העיר" , מוסף הפנאי של " הארץ" . יש במוסף מידע על כל הבילויים שהם הכי " אין" : מסעדות, בתי קפה, הצגות, סרטים, תקליטים, מועדוני לילה, פאבים. מקומות מפגש ל" גאים" ולסטרייטים. מקומות הפתוחים כל הלילה. שירותים עד הבית – מפיצה חמה בשעות הקטנות ועד לתרופה נגד איידס. בקצרה: מכל טוב הארץ, אם ארץ זה השטח שבין הירקון לאיילון.

" עכבר ההתנחלויות" החוברת

מהו העכברוש

הדחייה שאני חש כלפי עכברושים למיניהם נובעת מאופיים של אלה. איני מתכוון לעכברוש במובן הזואולוגי של המילה. כוונתי לעכברוש במשמעות האתימולוגית העממית.

הבלשן יצחק אבינרי הביא כמה השערות לגבי מקור המלה. יש סברה שהביטוי הוא שיבוש של " אך בראש" – נוסח הדיוט קופץ בראש.

אבנרי עצמו סבור כי הביטוי נוצר מצרוף של המילים עכבר ורשע, על פי מאמר חז" ל " עכברי רשיעי" הנמצא בירושלמי. " ומכאן" – אומר אבינרי – " הן לגבי אדם רשע והן לגבי עכבר גדול שרשע הוא יותר מן הקטן" .

נראה לי שההסבר הזה הולם את " עכבר ההתנחלויות" של " שלום עכשיו" . שהוא מוצר של רשעות.

העולם כבידור. " עכבר העיר"

" כמו באפרטהייד"

כמה פנינים מתוך המסמך:

· " אריאל מהווה מכשול מרכזי להקמת מדינה פלסטינית בעתיד" .

· " בנטוסטנים. מקור המלה מתקופת שלטון האפרטהייד בדרום אפריקה… מושג זה מוזכר לעתים בהקשר של מדיניות ישראל …"

· " הסכם אוסלו… שני הצדדים פגעו בסיכויי ההסכם להצליח" .

· " ולרשטיין פנחס… ירה למוות בנער הפלסטיני … ונידון ל-4 חודשי עבודות שירות בלבד" .

· " זית, עץ, אחד מסמלי השלום… עקירת עצי זית… המעשה הברוטאלי נועד לחסל את מקור הפרנסה של החקלאים הפלסטינים…"

· " זכות השיבה…יש בעולם למעלה משלושה מיליון פליטים או צאצאי פליטים… לפי טענת הפלסטינים יש לאותם פליטים זכות לשוב לאדמותיהם שנמצאות היום בתוך מדינת ישראל… זכות השיבה היא גם הזכות שתובעים המתנחלים… "

על הביטוי " עכברי רשיעי" מצאתי את אחד הפרשנים כותב דברים היפים גם לימינו. העכברים הרשעים, אומר הכותב, קמים על עם ה" ורוצים לעקור הקערה ולהפכה על פיה. אבל ה" יתברך " ירחם על שארית פליטת עמו להפר עצת הרשעים ויכלם וישפילם…"

נוברים בהתנחלויות. " צוות מעקב התנחלויות של " שלום עכשיו" בסיור באחד הישובים עם שרת החינוך יולי תמיר. (צילום מתוך החוברת)

============================================

" קבצן" הוא אליעזר סודיט גיבור אצ"ל

אליעזר סודיט (שרון) הוא גיבור ילדותי. על מעשי הגבורה שלו במחתרת שמעתי בצמא מפי אחי ואחותי הבוגרים שהיו לוחמים באצ" ל. בתקופה מאוחרת יותר הפך להיות בן משפחה ושמעתי עליו סיפורים אינספור. בצד סיפורי הגבורה סיפרו איך היה מסיע את דודו הישיש למקווה. איך דאג לבני המשפחה במסירות נפש אינסופית. איך היה מופיע בתחפושות שונות ונעלם. איך באו חבריו למחתרת, לאחר מעצרו, ורוקנו מן הבית את כל תמונותיו (והתמונה למטה היא היחידה ששרדה מאותה תקופה).

אנחנו הכרנו אותו בשם " קבצן" (במלעייל בהטעמה יידית). לפי האגדה הוא זכה לכינוי הזה בעקבות פעולת החרמה של אצ" ל מאחד הבנקים. לפי הסיפור, לאחר שהוצאו שקי הכסף הגדול, הוא חזר לבנק כדי לאסוף את הפרוטות שנשארו על הדלפק.

" קבצן" עמד בראש קבוצת לוחמים שניסתה להחרים כסף מבנק " עותמן" ביפו. הפעולה נכשלה והמוני ערבים עמדו לעשות שפטים בלוחמים. הפעם נתגלה סודיט כפזרן ולא קבצן – פיזר שטרות כסף כדי להסיט את הרודפים מעליו. הוא הצליח להימלט מן הערבים אך נעצר על ידי הבריטים ונידון ל-15 שנות מאסר. ברח לאחר שנה מבית הכלא בירושלים, מחופש לשוטר וחזר להילחם.

לאצ" ל הצטרף בשנת 1940, והוא אז בן 15 בלבד. השתתף בעשרות פעולות בהן גילה תושיה, אומץ ויכולת הישרדות נדירים. לאחר " אלטלינה" עלה לירושלים פיקד כמפקד פלוגה על הגדוד הירושלמי של האצ" ל ובין היתר השתתף בכיבוש הכפר הערבי מלחה.

לאחר המלחמה התגייס לצה" ל ובקורס קצינים נפצע קשה. זמן מה עבר לעסקים פרטיים ומאוחר יותר גויס לשירותי הביטחון ועסק באירופה בפעולות שהשתיקה יפה להן.

בשבוע שעבר פורסם ב" הארץ" כי שלח חבילת נפץ לראש ממשלת גרמניה, קונראד אדנאואר, אם לא במטרה לחסלו הנה לפחות כדי למחות על הסכם השילומים. לפי הידיעה הוא עשה את הפעולה בידיעתו ובהסכמתו של בגין. מקורבי בגין מיהרו להכחיש.

אם אני צריך לשפוט למי להאמין (ואולי איני אובייקטיבי) אני מאמין ל" קבצן" , איש ישר דרך, שכל חייו לחם למען עם ישראל.

השאלה אם הפעולה הזו הייתה חכמה היא שאלה אחרת. הייתי ילד כשהופיע בגין בכיכר מוגרבי והרים יד בשבועה, יחד עם כל ההמון, לעשות הכל כדי למנוע את הסכם השילומים. גם אני הרמתי יד ונשבעתי. ואני יכול להבין את היוזמה לשלוח חבילת נפץ לאדנאואר.. אין לשכוח שגם דב שלנסקי, לעתיד יושב ראש הכנסת, הכין פצצה והניחה בפתח משרד החוץ, במחאה על הסכם השילומים.

החלטת בן גוריון לקבל שילומים מגרמניה עוררה אז התנגדות ציבורית חריפה ביותר, שבראשו עמד מנחם בגין. כשהובא הנושא לדיון בכנסת, ב-7 בינואר 1952, פרצו אלפי מפגינים נסערים שרשרת של מאות שוטרים שהגנה על הכנסת. 92 שוטרים ו-36 אזרחים נפצעו. ההפגנה פוזרה רק לאחר שהוזעקו למקום כוחות צה" ל.

בפרספקטיבה היסטורית אפשר לומר כי בן גוריון צדק ולא בגין. אין ספק שהשילומים סייעו לריהביליטציה של גרמניה ושל אדנאואר (שהחזיר לשלטון בעידוד האמריקנים נאצים ותיקים). אין ספק גם שהמדינה הושחתה עקב הסכם השילומים. הכספים שנתקבלו מגרמניה גם סייעו למפא" י לשלוט בכלכלת הארץ.

אבל השילומים הצילו את המדינה מקריסה כלכלית. קליטת העלייה ההמונית דלדלה את כל משאבי המדינה. משלוחי סוכר וכותנה שהגיעו לנמלי הארץ לא שוחררו, כי לא היה כסף לשלם תמורתם. אוניות חיטה שהגיעו לנמל לא הסכימו לפרוק את מטענן, אם לא יבוא נציג הממשלה ובידו מזוודות דולרים. הסכם השילומים הכניס למדינה משאבים בהקף של 750 מיליון דולר. כספים אלו שימשו בסיס להשקעות פיתוח – תחבורה, חקלאות, תעשייה, מערכת החשמל והביאו לצמיחה שאפשרה את קליטת העליה ההמונית.

=============================================

החכם הירושלמי שגילה את הגניזה

נפלאות הן דרכי הרוח בעם ישראל. ויעיד סיפורו של הרב שלמה אהרון ורטהיימר, חכם ירושלמי שבאמצעים דלים ובמסירות אין קץ, חשף ראשון את קטעי הגניזה הקהירית ופרסם אותם לפני שנודעו בעולם הגדול.

כשסיפרתי כאן את סיפור המפעל למחשוב הגניזה הבאתי בקצרה את ההיסטוריה של האוצר המופלא הזה, כפי שהיא מופיעה בכל הספרים והאנציקלופדיות.

לפי הסיפור הזה הגיעו שתי מלומדות סקוטיות בשנת 1896 לקהיר וגילו שם כמה דפים של כתב יד עתיק. הן הביאו את הדפים לפרופסור זלמן שכטר באוניברסיטת קיימברידג" וזה זיהה כי מדובר בנוסח עברי של ספר בן סירא שאבד. בעקבות הגילוי ארגן פרופסור שכטר בסוף שנת 1896 משלחת למצרים והוציא מן הגניזה רבבות כתבי יד אותם העביר בעשרים ארגזים לקיימברידג", שם מצוי האוצר עד ימינו.

בעקבות פרסום מאמרי התקשרו אליי שני ניניו של הרב אהרון שלמה ורטהיימר. שמות שניהם כשמו של הסבא רבא שלהם. האחד ירושלמי נושא גם את שם המשפחה של הסבא רבא ועיסוקו בתורה. השני מפתח תקווה, עורך דין במקצועו, ושם משפחתו לשם. בפי הנינים היתה קובלנה: כיצד זה העלמתי מקוראיי את העובדה שהסבא רבא שלהם הוא הראשון שגילה אחד מדפי בן סירא והוא פירסם קטעים מן הגניזה בספר " בתי מדרשות" , שנדפס בשנת תרנ" ג (1893) יותר משלוש שנים לפני ששכטר הגיע למצרים.

" אני הייתי אז הראשון אשר גיליתי אוצרות חושך מטמוני מסתרי כתבי יד" . שלמה אהרון ורטהיימר, סוף המאה ה-19

שלמה אהרון ורטהיימר עלה לארץ ישראל מהונגריה בשנת 1872 והוא אז בן 5. למד בישיבת בית אל הספרדית ושם נתוודע לאוספים גדולים של כתבי יד שהיו בישיבה זו. בצד לימודיו ההלכתיים (הוא פרסם ספר ראשון בהלכה בהיותו בן 19 ) התמחה בפיענוח כתבי יד ועד מהרה יצאה השמועה בקרב סוחרים שורטהיימר מוכן לקנות הכל. אמצעיו היו דלים והוא חסך לחם מפיו ומפי בני משפחתו כדי לקנות כתבי יד. בדרך זו הגיעו לידיו כתבי יד שמקורם בגניזה הקהירית (אליה הצליחו לחדור סוחרי עתיקות שנים לפני בואו של שכטר). בין היתר הגיע לידיו דף מתוך ספר בן סירא וכן שורה של מדרשים שלא נודעו קודם או שנחשבו לאבודים. הוא היה הראשון לפרסם קטעים מן הגניזה יותר משלוש שנים לפני פרופסור שכטר ולאחר מכן פרסם עוד עשרות ספרים. באחד מהם,שפורסם בשנת תרפ" ד,כתב: " זה לי שלושים שנה מאז החילותי להאיר אור מדרשי חז" ל אשר היו בכתובים, אני הייתי אז הראשון אשר גיליתי אוצרות חשך מטמוני מסתרי כתבי יד עתיקים מתוך הגניזה הישנה שבמצרים ואני הייתי אז הראשון שהדפסתי מתוך הגווילים כתבי יד ההם ממדרשי חז" ל… ועל ידי זה נתפרסם בעולם מהות הגניזה ויבואו אחרי חכמים שונים וינצלו את מצרים ויוציאו לאור מהם דברים רבים וקנו להם שם עולם ואדם לא זכר את המסכן ההוא אשר מילט את העיר" .

צאצאיו של ורטהיימר חיים בתחושת העוול שנגרם לסבא רבא שלהם. הנין שלמה אהרון לשם נסע לקיימברידג" ולאוכספורד והשיג שם הוכחות בכתב לעובדה שהסבא רבא היה חלוץ הגניזה. מסתבר שכדי לממן את קניותיו נהג הסבא רבא למכור כתבי יד שפיענח ומכר אותם לקימברידג" לאוכספורד ולבריטיש מוזיאון כמה שנים לפני שיצאה המשלחת ש/ל שכטר.

למעלה: קטע מכרטסת של ספריית אוניברסיטת אוכספורד, המעיד על רכישת כתבי יד של הגניזה מוורטהיימר, ארבע שנים לפני גילוי הגניזה בידי שכטר. למטה: שני הנינים שלמה אהרון ורטהיימר) ושלמה אהרון לשם. (צילומים: זאב גלילי).

.מאמר מקיף על הגניזה ראה

http://www.zeevgalili.com/?p=216

*                   *                     *

זהירות: הונאות באינטרנט

לפני זמן לא רב קיבלתי באינטרנט סידרת תמונות מדהימה: צילום מקרוב של המעבורת המתפוצצת " קולומביה" (שבתוכה נמצא כזכור האסטרונאוט הישראלי אילן רמון). בכיתוב נאמר כי התמונה צולמה בידי לוויין ישראלי שעבר בקרבת המעבורת בעת התפוצצותה. ברור קצר העלה כי לא היו דברים מעולם. שום לוויין ישראלי לא צילם את המעבורת. סידרת התמונות הייתה עבודה בעיניים באמצעות תוכנה לעיבוד צילומים.

הצילום המזוייף של התפוצצות הקולומביה

התופעה הזו של מסרים הנשלחים באינטרנט, בלי שיש להם ידיים ורגליים, נפוצה מאד. רבים מנסים להוליך שולל, אך רבים יותר הפתאים שמאמינים למסרים וממשיכים בהפצתם. אני מציע לקבוע מונח חדש למסר אינטרנטי שאין לו אבא – " שתוקי" . ה" שתוקי" הוא מושג תלמודי שמשמעותו ילד שלא ידוע מי אביו. הוא נקרא כך משום שכאשר הוא שואל את אמו מי אבא היא משיבה לו " שתוק" .

יש " שתוקים" המבוססים על איזו עובדה נכונה ולכן מעוררים אמון. כזהו השתוקי שקיבלתי לפני זמן על דמות יהודית חשובה בהיסטוריה של ארצות הברית – חיים סלומון. לפי הסיפור שקיבלתי גייס חיים סלומון את הקהילה היהודית של ארצות הברית לעזרתו של ג"ורג" וושינגטון. לפי המסר הורה וושינגטון להנציח את תרומתו של סלומון בשטר הדולר האמריקני. זאת, על ידי סימון מגיני דוד מעל ראשו של הנשר ומתחתיו ציור מנורת שבעת הקנים. עוד נאמר כי בימים אלה הוקם לוח זיכרון לזכרו של סלומון בבית כנסת באקדמיה הצבאית האמריקנית ווסטפוינט. המכתב הזה התגלגל גם למדור המכתבים של " מקור ראשון" ונראה על פניו כמסמך אותנטי.

ביקשתי מידיד אמריקני לבדוק את העניין ונתברר כי סלומון היה אכן מממן חשוב של המהפכה האמריקנית ויש עליו שפע של חומר אמיתי באתרים רבים באינטרנט. אבל שטר הדולר הנוכחי עוצב בשנת 1956, שנים רבות אחרי המהפכה האמריקנית. הכוכבים שמופיעים בציור הם בני 5 קצוות (ולא 6 כבמגן דוד) ומנורת שבעת הקנים היא תשע נוצות של הנשר שבכנף. כל הסיפור אינו אלא אגדה.

יש שתוקים שפורטים על חרדותיהם של בני אדם. כזה היה המסר על ניסוי שנערך כביכול לגבי השפעת הקרינה של שני טלפונים סלולריים. השתוקי האלמוני שלח אפילו תמונה בה נראית ביצה המוצבת בין שני ניידים ונאמר שם כי לאחר שיחה של 65 דקות הפכה הביצה הטריה לביצה קשה.

והרשימה ארוכה: תמונה אותנטית כביכול של מוצב צה" ל ועליו השלט :" מחבל יקר, עקב המשחק יהיה הש.ג. סגור. מקרים דחופים יטופלו במחצית" . או תמונה בה נראית קבוצה של זקנות סביב מחשב לפטופ, או תמונה של מפגינים איסלאמיים הנושאים שלטים" אנחנו אידיוטים" , " הפציצו אותנו" ועוד.

ביצה שלוקה בפלאפון – לא היה ולא נברא

ראה מאמר מקיף על התופעה "הונאות ומתיחות באינטרנט"

"

9.

1.  התלבטות קול צף.

2. השינדלר של מצלמת " לייקה" (עבר לפוסט סמוך)

3. נטורי קרתא בטהרן

בשנת 1983 כתב יעקב חסדאי: " החבורה ששרפה את הקומה הראשונה, קוראת להציל אותנו מאלה השורפים את הקומה השנייה. ביתם בוער והם מתפארים בטפטים שהדביקו" * מה השתנה מאז וכיצד הפכנו למדינה המושחתת בעולם

בעת שנכתבות שורות אלה, שלושה ימים לפני הבחירות, כבר אינני יכול להשפיע בכתיבתי על איש. אך כמי שהיה כל השנים " קול צף" סידרתי, אוכל אולי לנחם במשהו אלו מבין קוראיי שיתאכזבו מתוצאות הבחירות.

אין כמעט מפלגה יהודית ציונית שלא הצבעתי לה. כשהייתי נער והאמנתי עדיין בבגין הצבעתי "חרות" , שנשאה את נס "שלמות המולדת" . כשבגרתי הצבעתי לרפ"י של בן גוריון. קיוויתי שהוא יעצור את הסחף של השחיתות שהחלה לפשות אז במדינה. נתתי קולי גם   לש"ס, כשעוד הייתה מפלגה תמימה. הייתי אחד מבין 7591 המצביעים שנתנו קולם ל"רשימה למען ארץ ישראל" , שבראשה עמד ד" ר ישראל אלדד (שייב), אביו של ח"כ פרופסור אריה אלדד. הצבעתי פעם ביבי ואפילו רבין. והיו לי עוד כמה הצבעות שאני בוש להודות בהן.

אך יש הצבעה אחת שאני גאה להכריז עליה היום. זו ההצבעה לרשימתו של יעקב חסדאי בבחירות 88.

בעל עיטור העוז

יעקב חסדאי

הייתי אחד מכ-5000 בוחרים שהטילו לקלפי את הפתק של תנועת " לאור" (לב אחד ורוח חדשה). חסדאי, כיום ד" ר להיסטוריה של עם ישראל ועורך דין, שרת שנים רבות בצה" ל – פעולות התגמול, מלחמת ששת הימים ועד מלחמת יום הכיפורים. נפצע פעמיים. פעם במלחמת ששת הימים, בה זכה לעיטור העוז ובשנית ביום האחרון של מלחמת יום הכיפורים, כשחייל מצרי שנפל בשבי פתח עליו באש. בוועדת אגרנט שרת כחוקר מטעם הוועדה וסיפר לי אז כי תחושתו היא כמי שעולה על ספינה שכל דריכה על סיפונה מגלה לו את ריקבונה. לאחר המלחמה הרבה לפרסם מאמרים ולהופיע בהרצאות בהן מתח ביקורת על צה"ל ועל החברה הישראלית שלא הפיקה את הלקחים מן המלחמה. הוא סיים את שירותו ב-1976. הביקורת שמתח לא מצאה חן בעיני הפיקוד הבכיר ובמיוחד בעיני הרמטכ"ל, מוטה גור.

" לאור" לא הגיעה אפילו למחצית אחוז החסימה. אין פלא בכך. אנשים לא אוהבים לשמוע את האמת. והאמצעים של התנועה היו מזעריים. (חסדאי סיפר לי השבוע כי כל מה שהשקיעו הוא וחבריו באותן בחירות היה סכום של 20 אלף שקל).

" מליצות וסיסמאות"

בכל הגלריה הפוליטית המוצגת היום, קשה למצוא פוליטיקאי אחד שמעיז לומר לחברה הישראלית את האמת. זו האמת אשר צפה חסדאי לפני שלושים שנה ויותר. לומר: שהבעיה העיקרית שלנו היא בעיית הריקבון הפנימי שהיא הסכנה הקיומית המאיימת עלינו, יותר מכל סכנה חיצונית.

הנה קטע שכתב בספרו " בעט ברזל" , שפורסם בשנת 1983:

" הביטו אל עצמכם. קבוצה של כמה מאות אנשים היושבים בכל המשרות הבכירות, מציגים את עצמם כטובי המדינה, ונושאי הערכים ותקוות העם. קבוצות מתוכם נפגשות מדי פעם בכפר המכביה, בקיסריה, או באפעל. ומארגנות להם גיבור חדש או קואליציה חדשה. ואם מצטרפים לעניין גם מיליונר וחברת פרסום – נתבשר העם על "תנופה לאומית" ו"דרך חדשה". הרבה מליצות, הרבה סיסמאות, מעט רעיונות ומעט תשובות, לא מעשים של דוגמא אישית, אפילו לא חברות אמיתית. רק זאת, הצביעו בעדנו כי אנחנו יפים וטובים" . וכיצד אתם פונים אל העם? הביטו אל הסיסמא "יחד להציל את המדינה". החבורה ששרפה את הקומה הראשונה, קוראת להציל אותנו מאלה השורפים את הקומה השנייה. וממול "מסמך ההישגים של הממשלה". ביתם בוער והם מתפארים בטפטים שהדביקו"

הדברים הללו יכולים היו להיכתב היום על כל אחת מן המפלגות הגדולות המתחרות על קולו של הבוחר. הם היו נכונים לפני 20 שנה ונכונים היום כשהמצב גרוע פי כמה.

" כזב, שקר, שוחד"

לכולם כבר נמאס לשמוע על השחיתות. ויש המתנחמים בכך שהשחיתות היא תופעה אנושית שהייתה מאז ומעולם והיא קיימת בכל המדינות. כבר בירושלמי אנחנו מוצאים את המימרא: " רשות שלמטה שיש בה כזב ושקר וגניבת דעת ומשוא פנים ומקח שוחד והיום עודנו ומחר איננו נאמר בה הקרובים באים ושואלים שלום הדיינים והעדים לומר שאין בלבנו עליכם כלום שדין אמת דנתם" (סנהדרין פרק ו).

מעשי שחיתות – במשמעות של ניצול מעמדו של נבחר או עובד ציבור להשגת טובת הנאה אישית – היו כאן מאז קום המדינה. כבר ב-1953 התריע מבקר המדינה על מעשי שחיתות וכתב: " קיים אצלנו גורם המסכן בחומרה את הגשמתו של טוהר המידות" . מאז זרמו נהרות של כסף וטובות הנאה למיניהם מן הקופה הציבורית לכיסיהם של נבחרים ועובדי ציבור. ביניהם: שרים, סגני שרים, חברי כנסת, ראשי עיריות, מנהלי תאגידים ממלכתיים, מנהלי חברות ממשלתיות, מנהלי מוסדות ציבור. יש שנתפסו ונשלחו לכלא. רבים נתפסו ויצאו זכאים ורבים אחרים לא נתפסו, איש אינו יודע את מספרם.

חצר ביזנטינית

מה שקרה מאז עלייתו של שרון לשלטון היה שינוי מהפכני בממדי השחיתות. כל עוד נעשו מעשי השחיתות בסתר. כל עוד התביישו בכך גרמה השחיתות נזק לקופה הציבורית.

כשהליכוד היה עדיין " חרות" ודיבר נגד שחיתות. כרזת בחירות משנות החמישים.

השיטות שהנהיג שרון מאז עלייתו לשלטון הפכו את השחיתות לנורמה מקובלת. השחיתות הפכה מתופעה הגורמת נזקים לקופה הציבורית לאיום אסטרטגי קיומי. והגרוע מכל: הציבור כבר איננו מתעניין בה, כאילו מדובר בפגעי מזג האוויר. בכל הסקרים שנערכו בחודשים האחרונים נתברר כי השחיתות איננה מפריעה לבוחר הישראלי.

תמונה מדהימה של החצר הביזנטינית שהקים שרון נתנו העיתונאים נחום ברנע ושמעון שיפר בגיליון השבת האחרונה של ידיעות אחרונות. הם דובבו את מעגל הסייענים של שרון בדרגים השונים. מן התאור מצטיירת מערכת מפלצתית שבידיה הופקד גורל המדינה.

בחצר הזו תוכנן חורבן גוש קטיף. הואיל ויש להניח שגם כיום לא מוכנים עוזרי שרון לשעבר לגלות הכל, אין אזכור לשאלה עד כמה הושפעה ההחלטה מן האיום להגשת כתב אישום נגד שרון.

דובי ויסגלס

משפט אחד בכתבה חושף הכל. איש הסתרים דובי וייסגלס הציג לשרון את תכנית ההתנתקות בסתיו 2003. תגובתו של שרון הייתה שלילית. כעבור שבוע אמר שרון לוייסגלס שיציג את התכנית בפני הבן גלעד, האיש שקיבל מיליונים מדודו אפל בתמורה לשיטוט באינטרנט.

" כאשר גלעד פגש את וייסגלס" – כותבים ברנע ושיפר –    היתה לו רק משאלה אחת: "תסביר לי למה זה טוב לאבא". וייסגלס הסביר: הוא ייכנס להיסטוריה כמו בן גוריון  וגלעד השתכנע" .

שני כתבי ידיעות אחרונות לא ידעו לספר מה עוד אמר וייסגלס.  אולי אמר לגלעד שטיוטת כתב האישום נגד שרון כבר נמצאת במגרה של עדנה ארבל?

ואם לחזור למבוכתו של " הקול הצף" אומר לך בוחר יקר דבר אחד. שאל עצמך אם לאחר שלושים שנה (ובימינו לאחר שלושים חודש או אפילו שלושים יום) תהא גאה או תתבייש בעד מי הצבעת.

================================

2. השינדלר של מצלמת " לייקה"

עבר לפוסט סמוך

http://www.zeevgalili.com/?p=8516

====================================

3. נטורי קרתא בטהרן

קל מאד לגנות את נטורי קרתא, שביקרו באחרונה בטהרן, ולחזור ולכנות אותם בוגדים ועוכרי ישראל. מדובר בקבוצה של יהודים, המופיעה בכל הפגנה נגד ישראל בכל מקום בעולם, ואינה מחמיצה אף הזדמנות להשמיץ את המדינה ואת הציונות. זוהי אולי הקבוצה המנודה ביותר בעם היהודי. לא רק יהודים ציונים מגנים אותה. גם חוגים אנטי ציוניים במוצהר בקרב היהדות החרדית, כמו חסידי סאטמר, מסתייגים ממעשיה. כשנטורי קרתא הופיעו ליד בית החולים בצרפת בו אושפז ערפאת, והתפללו לשלומו של הרוצח הפלשתיני פירסמו חסידי סאטמר בארצות הברית גילוי דעת חריף נגד המעשה.

למרות מעלליהם יש לי כמה מילים חיוביות לומר עליהם. ראשית לא מדובר בחבורת מטורפים אלא בקבוצה שיש לה תיאולוגיה מגובשת. חסידי סאטמר מסתייגים ממעשיהם אך מחזיקים באותה תיאולוגיה.

אין לחשוד בפרופסור רבקה ש"ץ ז"ל באהדה יתרה לאידיאולוגיה של הקבוצה הזו. אך היא מיטיבה להסבירה במאמרה " עימות הספרות החרדית עם הציונות" . (נמצא בספר " הרעיון המשיחי מאז גרוש ספרד" . הספר הופיע בשנת תשס"  בהוצאת מאגנס. ניתן להשיגו ב-25 ₪ במכירה מוזלת הנערכת בבית ציוני אמריקה התל אביב).

האידאולוגיה הסאטמרית מבוססת על שלוש השבועות המופיעות במסכת כתובות. נאמר שם שהקדוש ברוך הוא השביע את ישראל שלא לעלות בחומה (דהיינו לעלות לארץ במאורגן) לא למרוד בגויים ובמקביל השביע את הגויים שלא יפגעו בישראל.

לפי פרופסור ש" ץ מפרש הרבי מסאטמר את הדברים הללו כהלכה וכגזרה המחייבת את ישראל להיות בגולה ורק כל עוד הם בגולה תעמוד לישראל התחייבותו של הקדוש ברוך הוא. ולדבריו " ישיבת ישראל בגולה כגזירת הבורא יתברך שמו היא המצלת את תושבי ארץ ישראל" .

מעשיהם של נטורי קרתא מעוררים שאט נפש. אך חייבים להודות שהמניע שלהם הוא אידיאולוגי, המערער לגמרי על האידיאולוגיה הציונית.

מאידך, אי אפשר שלא לומר שיש גרועים מהם בתוכנו. כוונתי לכל המוציאים את דיבת הארץ בכל האוניברסיטאות בעולם. המצלמים התנחלויות ומלשינים לאירופים ולאמריקנים. המוסרים שמותיהם של קציני צהל ששפכו דמם להגנתנו, כדי שייעצרו ברגע שיגיעו לאירופה. מדובר באנשים היושבים על משכורות מכובדות באוניברסיטאות, מקבלים תקציבי מחקר ושבתון בחוץ לארץ, מילגות ופרסים ספרותיים. נהנים ממנעמי הארץ וכורתים את הענף עליו יושבים כולנו. נטורי קרתא, גם הגרועים שבהם, לפחות שלמים עם דרכם. אינם מכירים במדינה ואינם נהנים ממנעמיה והיושב במרומים יעשה חשבונו וחשבוננו עמם.

מאמר מרבזי בנושא ראה

מי המטורפים המתחבקים עם אחמדיניג'אד

http://www.zeevgalili.com/?p=3520

התנאי למלחמת אחים הוא קיום שני מחנות אידאולוגיים השונאים אלו את אלו * זה איננו המצב בארץ: יש מחנה אידיאולוגי כתום מול מיעוט של בעלי עמדות כוח * העם מותש ומטושטש נמשך למסר המעורפל של " קדימה" * הבועה הזו תתפוץ יום אחד, נקווה לפני שיישפך דם

עמי איילון מכריז כי אם יהיה שר ביטחון הוא יפנה 50-60 אלף מתנחלים. אולמרט רומז, ברמז דק של עגלונים, כי הוא מצפצף על כל המתנחלים. בעמונה הוא נתן דוגמית למה הוא מתכוון. וציפי לבני, שהייתה הדאודורנט של צוות החווה המושחת שהקיף את שרון, אוטמת את נחיריה מן הצחנה העולה מן הצוות המקיף את אולמרט.

אם יתאמתו תחזיות הסקרים בבחירות עלול אולמרט לקבל לידיו עוצמה שלא הייתה כמוה בידי ראש ממשלה מאז ימי בן גוריון. בחסות הפרקליטות, הבג"ץ, וסיעה של 44 גמדים, ובאמצעות פרשי המשטרה והיס"מים שחורי המדים הוא יוכל לעשות ככל העולה על רוחו. כולל שפך דם. התקשורת, ובראשה חברו הטוב דן מרגלית, תמחא כפיים.

על רקע זה מתחילים לדבר באחרונה על סכנה של מלחמת אחים. מזכירים בגעגועים את מנחם בגין, שהצליח למנוע מלחמה כזו במהלך ה" סיזון" וב" אלטלנה" .

אני טוען כי בארץ הזו לא תהיה מלחמת אחים.

כדי שתהיה מלחמת אחים צריך העם להיות מפולג לשני מחנות, השונאים זה את זה שנאת מוות. מחזיקים באמונות מנוגדות ומוכנים להרוג ולהרג על אמונתם. זה היה המצב בתקופת ה"סיזון" . השנאה התבטאה בחילופי מהלומות, חטיפות, עינויים, הסגרות לשלטונות הבריטיים וגם רציחות. בגין, בגדלות נפש פטריוטית, הכריז על הבלגה טוטלית.

וב" אלטלינה" היו שני מחנות חמושים, שאני כילד ראיתי במו עיני, על שפת הים בתל אביב. זו הייתה חבית אבק שריפה שדי היה בניצוץ אחד כדי לפוצץ אותה ואת הסיכוי להקמת מדינה יהודית. בגין בכה ברדיו, הכריז שלא תהיה מלחמת אחים והמדינה ניצלה מאסון.

זה איננו המצב היום. לא קיימים בעם שני מחנות אידיאולוגיים. יש מחנה אידיאולוגי אחד גדול שהמותג שלו הוא הצבע הכתום. דתיים וחילוניים, מתנחלים ויושבי ערים ועיירות, אשכנזים ומזרחיים, משכילים ופשוטי עם – כל מי שגורל עם ישראל וארץ ישראל נוגע לליבו. המחנה הזה ניסה להגיד " יש לנו אהבה והיא תנצח" . הוא הובס בחיבוקים ובדמעות בגוש קטיף. בעמונה הוא כבר אמר יש לנו אהבה לארץ הזו ולעם הזה, אבל לא למחריביו. וכבר נשפך דם.

המחנה האידיאולוגי האחר איננו מחנה. זהו אוסף של יהודים שונאי עצמם, אכולי שנאה ל" מתנחלים" ולכל מה שריח יהודי וציוני נודף ממנו. אלה הם השטינקרים של " שלום עכשיו" שמצלמים כל בית יהודי " בלתי חוקי" . עם אלה נמנים אנשי " גוש שלום" , היוצאים מכליהם כדי להחניף ולשבח כל דבר שריח פלסטיני נודף ממנו. ואליהם אפשר להוסיף אנשי תקשורת, במאי סרטים, סופרים ואקדמאים לרוב. חלק מהם אף הביעו לא פעם את הרצון לראות כאן דם יהודי נשפך.

אך אלה מהווים מיעוט שבמיעוט. כוחם בעיקר בתעמולה ובדיבורים. לא הם ייצאו למלחמת אחים.

מי שעלול לשפוך כאן דם זו ממשלה של ציניקנים מושחתים, הנעזרים בכל מערך הכוחות של האוליגרכיות השולטות במדינה. אהוד אולמרט, חסר עמוד שדרה מוסרי ואידיאולוגי, הוא המנהיג האידיאלי של ממשלה כזו.

עד כה מצליחה קדימה בסקרים. כי העם הזה מבקש לברוח מן המציאות המאיימת. האדלרים והארדים למיניהם שוטפים את מוחו ומרדימים את ערנותו. העם הזה יתעורר יום אחד כשהמציאות תטפח על פניו והבועה הנפוחה של " קדימה" תתפוץ. צריך להתפלל שזה לא יבוא מאוחר מדי ולפני שיישפך כאן דם.

===========================================

החלילן מהמילין עבר לקישור הבא

===========================================

ילקוט הכזבים -מן הגורן ומן היקב

הצעיר הנצחי, שמעון פרס, נרתם למסע הבחירות של " קדימה" במלוא המרץ. יחד עם חבריו למפלגה החדשה ירד אל העם והשתתף ב" סיבוב פאבים" בירושלים. משך שעתיים פקד לא פחות משישה פאבים, שתה בירה והתלוצץ: " בימי הנעורים שלי הייתי בגורן. הקצב הזה והמוסיקה הזאת לא היו קיימים. רקדנו בקצב של ריקוד רוסי" .

וזה הזכיר לי את הסיפור " הזמנים השתנו" מ" ילקוט הכזבים" של דן בן אמוץ וחיים חפר. מסופר שם על זקנה מנהלל אשר פגשה לילה אחד בחור צעיר מן המשק חוזר מן השדה כשבגדיו פרועים. ואז אמרה: " כשאני הייתי צעירה הכל היה אחרת. כשזוג היה יוצא לטייל היו מדברים על פושקין, דוסטוייבסקי, לרמונטוב. והיום אני רואה מתחילים ישר מהגוייעל נפש" .

==============================================

למה תעב רבין את שמעון פרס

את הסיפור הזה שמעתי מפי אחד האנשים המקורבים ליצחק רבין. הוא שאל: למה אתה מתעב כל כך את פרס. למה אינך יכול להסתדר אתו<

על כך השיב רבין בסיפור הבא. באחד הימים טסו רבין ופרס לקניה לפגישה ראשונה עם מנהיגה ג"ומו קניאטה. בדרך דנו בשאלה על מה ידברו עם המנהיג שהם אינם מכירים כלל. רבין סיפר לפרס כי לקראת הביקור קרא את ספר זכרונותיו של קניאטה " מול הר קניה" . רבין החליט שבפגישה יפגין התמצאות בספר הזה ובכך יקנה את לבו של המנהיג האפריקני. פרס לא הכיר את הספר וחקר את רבין על תוכנו. כשהגיעו לפגישה – בטרם פתח רבין את פיו – אמר פרס למנהיג האפריקני: קראתי את ספרך ובאמת הוא מהווה בשבילי מקור השראה. מכאן ואילך התקיימה השיחה בעיקר בין פרס לבין קניאטה.

עכשיו אתה מבין למה זו דעתי על פרס? – שאל רבין את איש שיחי.

===============================================

תנ" ך ללא אלוהים יצא גם ביידיש [עבר לפוסט אחר]

בעקבות הדברים שפרסמתי כאן על ה" תנ" ך ללא אלוהים" של מרדכי סגל ונלמד בתנועה הקיבוצית, נתברר לי כי תנ" ך דומה יצא גם ביידיש.

על קיומו של תנ" ך כזה, בשתי גירסות שונות, סיפרה לי ענת אדר, תלמידה לתואר שני ביידיש, הלומדת בבר אילן.

הספר האחד ראה אור ב-1928 בניו יורק ומחברו הוא יעקב לעווין. ספר אחר יצא בשנת 1948 בבואנס איירס. שני הספרים אינם תרגום מלא של התנ" ך אלא סיפורים נבחרים.

יעקב לעווין מסביר בהקדמה לספר כי הוא החליט להוציא ממנו את האלוהים הואיל והוא כבר איננו רלבנטי לבני הדור שלו נועד הספר.

הופעת תנ" ך ביידיש באותה רוח שהניעה את התנועה הקיבוצית החילונית תפתיע ודאי רבים מן הקוראים. אלה מכירים את היידיש כשפה המדוברת, בפי מבוגרים וילדים, בבני ברק, במאה שערים ובריכוזים חרדיים בעולם. יש במקומות אלה מוסדות חינוך שבהם שפת הלימוד היא יידיש. ד" ר תמר אל-אור, שערכה מחקר אנתרופולוגי, בקרב משפחה חרדית (שבתוכה חיה תקופה ארוכה) מספרת בספרה " משכילות ובורות" כי הבעל התנה עם אשתו לפני הנישואין ששפת הדיבור בבית תהיה יידיש.

היידיש נולדה בגרמניה אך עברה מזרחה אל הריכוזים היהודיים שהלכו וגדלו במזרח אירופה. היא קלטה מילים צורות לשון ומבנים תחביריים מן העברית, הגרמנית, השפות הסלאביות, הרומניות ועוד. מה שהפך את היידיש לשפה המרכזית של רוב העם היהודי עד לערב השואה הייתה בראש ובראשונה העובדה הדמוגרפית שרוב היהודים בעולם היו דוברי יידיש.

בשנת 1897 נערך באימפריה הרוסית (שכללה אז חלקים מפולניה) מפקד אוכלוסין בו הצהירו 98 אחוזים מכלל היהודים (שמנו במפקד 5,189,000 ) כי היידיש היא שפת אמם. במפקד שנערך בוארשה ב-1931 הצהירו 88.9 אחוז כי שפת אמם יידיש.

רוב שנותיה הייתה היידיש שפה מדוברת ולא שפה כתובה. לאורך הדורות כתבו יהודים בני כל הגלויות עברית. אם נכתבו ספרים ביידיש הרי אלה היו לרוב לצרכים דתיים ספציפיים כמו סיפורי המקרא ואגדות חז" ל לנשים בסדרת " צאינה וראינה" (ובצידן גם סיפורי מעשיות לנשים).

כשפרצה ההשכלה אל תוך העולם היהודי, נתעוררו כוחות יצירה חדשים שהיו כבושים משך שנים. אלה התבטאו בתוך זמן קצר ביצירות ספרות, תיאטרון ועיתונות עשירים. ספרות זו שיקפה את תהליך החילון שעבר על העם היהודי מן האמנסיפציה ועד לערב השואה. חוקרת פולניה, ד" ר אלינה צאלה, הצליחה לאתר 36 יומונים, 123 שבועונים, 78 דו-שבועונים, 201 ירחונים, 226 שנתונים ו-222 כתבי עת יהודיים, שהופיע בפולניה עד לפרוץ מלחמת העולם. כבר בתחילת המאה ה-20 הגיעה תפוצתם של ארבעה עיתונים יומיים שראו אור ביידיש כמעט למאה אלף ביום.

לפני שנים לא רבות החל צעיר יהודי אמריקני, אהרון לנסקי שמו, לאסוף ספרי יידיש כדי להצילם מכיליון. הוא הקים את " המרכז העולמי לספרי יידיש" והצליח לאסוף עד היום למעלה ממיליון וחצי ספרים. (ראה ספרו " נגד כיוון ההיסטוריה" , בהוצאת כתר). מובן שלא כל הספרים ביידיש הם ספרי מופת. יש בהם הרבה גרפומניה ואף ספרות פורנוגראפית וספרות זולה למשרתות. אבל המספר הזה נותן מושג על עצמתה של התרבות הזו שכמעט ונכחדה.

על מהותה של היידיש כותב פרופסור דב סדן: " … לשון יידיש היא לשון דיבור מובהקת… משמעות ניביה תלויה בנעימה, בג"סטה… חיות רוהטת זאת על אוצרה הבלום היא גדולה כל כך, שהספרות ששאבה ושואבת מתוכה מלוא החופניים היא כבבואה כהה של אספקלריה מאירה " .

העוצמה הרבה של היידיש יש בה כדי לעורר הערצה לדור חלוצי הספרות העברית ומחוללי הציונות, שעקרו מתוכם את היידיש בכאב לב ועברו לעברית. כמו ביאליק ואורי צבי שכתבו יידיש נהדרת ונטשו אותה לאנחות. העוצמה הזו מסבירה איך צברים שקלטו רק פרורי פרורים של השפה פתאום מדברים עליה בערגה. כמו דני קרמן שהוציא ספר נפלא " ביידיש זה מצלצל יותר טוב" . ויורם טהר לב שכתב:

" רגע לפני שהיידיש עומדת למות,

כדאי לצטט כמה פנינים לפני שילכו לאיבוד,

כי ההבדל בין עברית ליידיש

כמו בין יהודי לגוי שעושה קידישׁ.

לא שיש לנו משהו נגד העברית,

להיפך – שפה מגניבה,

אך חסר לה משהו מן הרכות והענווה.

האם כלב יכול להחליף את הוּנְט?

שימו לב, לא לחינם אומרים

שביידיש זה מצלצל יותר טוב,

כי יידיש שפה מצחיקה, מתוקה, מפנקת.

כששומעים בדיחה, גם לצחוק אי אפשר בשקט" .

============================================

כמה רשעים אנחנו

התגלגל לידי כתב העת " כוורת" , היוצא לאור על ידי החוג למדעי ההתנהגות של המסלול האקדמי במכללה למינהל. החוברת הוקדשה כולה לנושא אחד: רשע.

נושא החוברת עורר בי את היצר לחפש משהו שלא ייתכן שלא יימצא בכתב עת אקדמי של מכללה ישראלית. אם מדברים על רשע ורשעות קרוב לוודאי שיציגו שם עד כמה רשעים אנחנו.

ואכן, לא התאכזבתי. ד" ר דני גימשי, ראש חטיבת הקרימינולוגיה, כתב מאמר בנושא " התעללות ועינויים: הרשע בהתגלמותו" . במאמר זה אני מוצא את המשפט הבא: " בשנת 1993 נכנסו חיילי משמר הנשיאות (ההוטו) לכנסייה וטבחו במכונות יריה בגרזנים במצ"טות ובסכינים 1200 בני אדם שהסתתרו במקום. במהלך מבצע סיני בשנת 1956 הרגו שוטרי משמר הגבול בישראל 43 תושבים מכפר קאסם אשר הפרו בטעות את העוצר שהוטל עליהם בגין המלחמה" .

הטבח בכנסיה שמתאר המחבר היה קטע קטן ממסע השמדת עם ברואנדה שנמשך כשנה. בתקופה זו רצחו בני שבט ההוטו כ-800 אלף נפש מבני שבט הטוטסי – רצח העם הגדול ביותר מאז שואת העם היהודי. הם הרגו גברים ונשים זקנים וטף, תוך מעשי התעללות נוראים: קטיעת אברי גוף , ביתוק בטנן של נשים הרות, ניפוץ גולגלות תינוקות ומעשי אונס.

ישפוט הקורא: האם זה לא ממש בדיוק כמו שהיה בכפר קאסם?

============================================

חתן פרס נובל, ישראל אומן, הוא אדם רציונאלי, כי רציונאליות היא המקצוע שלו. הוא גם שומר מצוות, מה שנקרא בלשון העם " דוס" . אבל למרבית השמחה איננו " דוס מחמד" . הוא אפילו לא מתאמץ להיות דוס נחמד. הוא בעל השקפות ברורות מאד בנושאים העומדים על הפרק. יותר כתום מכתום.

כל עוד היה פרופסור אלמוני היו מוכנים לסלוח לו. אבל ברגע שזרקורי העולם כולו מופנים אל גאון תורת המשחקים שעל הר הצופים, באוניברסיטה התחילו למרוט שיער, מחשש שמא יפתח את פיו. מקורות פנימיים שם ספרו לי כי כבר קיימו טלפונים ונשלחו בקשות שהפרופסור ינסה לרסן את לשונו ולא להגיד מה שיש לו להגיד על הסכמי אוסלו ועל חורבן גוש קטיף ועל ממשלת שרון. אבל הפרופסור בשלו. אומר כל מה שעולה על רוחו .כי הוא, כאמור, איננו דוס מחמד.

גם התקשורת התאכזבה מן הפרופסור שלא קיים את הציפיות שתלו בו. התקשורת עובדת על בסיס של " כסאות מגדריים" , כמו שהיה במעגל המפורסם של דן שילון. כיסא לפרופסור, כיסא לערבי, כיסא לסוטה, כיסא לפושע וכיסא לדוס מחמד. תפקידו של דוס המחמד בתקשורת הוא להראות עד כמה אנחנו בתקשורת ליברליים שנותנים במה גם " להם" . הוא מאפשר לה לומר: תראו, יש ביניהם גם שפויים. אנחנו אפילו אוהבים אותם.

זכות היוצרים למושג " דוס מחמד" מגיעה ככל הזכור לי לאורי אורבך. צמד המילים הזה מתאר נאמנה, ברוח היתולית, תופעה חברתית שלדעתי היא רצינית יותר מכפי שנראה לעין.

כולנו מכירים את דוסי המחמד למיניהם – בתקשורת, בצבא, באקדמיה, במערכת המשפט, בספרות ובבידור. אלה חובשי כיפה שגם שמאלנים שרופים יאמרו עליהם: הוא " אמנם חובש כיפה אבל הוא נחמד" . הוא משכיל. הוא רציונאלי. הוא לא מתלהם. הוא לא משיחי. הוא לא מתנחל. אפשר לדבר אתו בגובה העיניים.

דוס המחמד הוא חובש כיפה שעלה בסולם החברתי, המקצועי, ההשכלתי, המעמדי, הכלכלי והפך להיות חלק מן האליטות שרובן חילוניות ושמאלניות. הוא חש מצוין כשהוא מחזיק את המיקרופון, או כשהוא מול מצלמת הטלוויזיה, או כשהוא נותן פקודה (למשל לפנות מתנחלים), או כשהוא מכין כתב אישום או כותב פסק דין. במאמץ להיראות ליבראלי ומתקדם, ושפוי, ודמוקרטי, הוא לפעמים יותר אפיפיור מן האפיפיורים של השמאל. לא תמיד הוא מקפיד בקלה כחמורה. ציציות כבר לא משתרבבות מתחת לכותנתו, והכיפה שלראשו הולכת וקטנה ותלויה ברשלנות. אך הוא תמיד ימצא ציטוט של חז" ל כדי להצדיק את השקפות האליטה שהוא הפך חלק ממנה.

דוס המחמד הוא יצור די מסכן. אין לו רצון, או אומץ, או יכולת נפשית וחברתית להיות דתל" ש. בתוך החברה שמתוכה צמח הוא די מנודה. בבית הכנסת לא כל כך אוהבים אותו. אם הוא איש ציבור ידוע הוא סופג קיתונות של בוז בכל הופעה ציבורית.

בתוך החברה החילונית הוא לא ממש נקלט. הוא הרי לא יכול לצאת לטיולים בשבתות וגם לא להשתתף במסיבות שחיתות בליל כל נדרי, ואפילו לא סתם לסעוד במסעדת יוקרה המגישות נבלות ושרצים. לעתים גם עם ילדיו הוא לא מסתדר. כי הרי הוא לא שולח אותם לבית ספר חילוני. והם הופכים להיות מה שהוא מנסה לברוח ממנו. הוא לא שייך לכאן ולא לשם. נשאר קרח מכאן ומכאן.

============================================

מכתב גלוי לפרופסור יונה

הקורא משה לוי מבנימינה מגיב על הדברים שכתבתי כאן על " הקשת המזרחית" ופרופסור יוסי יונה:

" בטירת-הכרמל, בה גדלתי, תוכל לשמוע בכל אחד משני בתי הכנסת העיראקים, בנוסף לפיוטים ולניגונים היפים, גם ניגונים שיערבו לאזנו של כל פטריוט ישראלי. אם פרופסור יונה היה מנסה למכור שם את מרכולת ההבל שלו היה נתקל בקהל מנומס אך מנוכר.

" מהיכרותי מקרוב את היהדות הנפלאה הזאת (משפחתי עצמה מונה כמה מאות נפשות) יש לי סיבה טובה להאמין שרובם המכריע לא רק שלא התנתקו משורשיהם אלא מאמצים את התרבות והפילוסופיה של הוריהם יותר מבעבר. ואם אי פעם התנתקו (כמוני) הרי שזה נבע רק מרצונם ל" השתאכנז" ולנסות להיטמע בחברה שסירבה לקלוט אותם כמו שהם. היום רובם מבין כי אין תחליף לערכים, חכמת החיים, הנימוסים והאצילות שקיבלו מהוריהם והורי הוריהם. אני מאמין שפרופסור יונה – עשב שוטה בגינת הפרחים היהודית-בבלית – יגיע פעם לתובנה הזו, כמו שקרה להרבה עיראקים מבני דורו.

" ומלה לפרופסור הנכבד: די. עיראקי זה כבר לא שם נרדף לאדם נחשל, מכוער שמדבר בשפה מכוערת. לשמחתי הרבה אני חש היום יותר ויותר הערכה לעדה שלנו, שבעבר רצינו רק לברוח ממנה (אתה זוכר איך התביישנו כשאמנו דיברה איתנו עיראקית, ליד ילדים אשכנזים בני כיתתנו? איך סירבנו לשמוע את הזמרים ממצרים ועיראק והעדפנו את הבי ג"יז, והדורס והאלביס, למרות שהמילים והלחנים של עבד אל וואהב דיברו יותר אל ליבנו?).

" אני מסרב להאמין לך שהדעות רוויות השנאה העצמית שלך הן גם תחושות ליבך. לא יתכן שבמקום בו נבטה שעועית יגדל מלפפון. ותכניס כבר לראש האקדמי שלך (שאני בטוח שרובו עדין חושב בעיראקית) שהיהדות שלנו היא דוגמא ומופת לחינוך לערכים, כיבוד הזולת, רגישות ואהבת האדם. ואם ראשך כבר לא עובד כבעבר, וחכמת החיים שהוריך הורישו לך התחלפה בארס שמטפטפים לך כל השוטים שדוגמתם אתה יכול למצוא בעיתון שראיין אותך (שאלת את עצמך מה פתאום מחליטים ב" הארץ" לראיין אותך?). אז אזכיר לך שהיהודי העיראקי אוהב את החיות לחוד ואת האדם לחוד. לא כאשר הם מתחברים לחגורת נפץ. חינוך לערכים עליהם גדלת לא כלולים במילון של אלה הקרויים פלסטינאים. אם הם, בעזרת אנשים כמוך, יכבשו חלילה את המדינה שהוריך כה נכספו אליה, אפילו רגע אחד של חסד לא יהיה לך אצלם. כי בעיניהם – וכמה שתנסה להתרחק מזה לא יעזור לך – תמיד תהיה יהודי וכופר.

" ולסיום: אם כל מה שאמרתי לא מצא מסילות לליבך ואתה עדיין " רוצה להיות יוסי ביילין" – אנא ממך שנה את שמך לפחות. כי אני ועוד רבבות במדינה הזו מתביישים בעיראקי כמוך" .

בכבוד רב,

משה לוי, בנימינה

===========================================

כשירושלים עדיין הייתה משולש

ספרו החדש של דוד קרויאנקר (" רחוב יפו" – ביוגרפיה של רחוב, סיפורה של עיר) הוא בעל כוח לעורר בכל מי שהיה פעם ירושלמי את הביוגרפיה האישית שלו. כי לכל אחד הרי יש ירושלים משלו וגם לחתום מעלה יש חלקיק של ירושלים בנשמה.

הייתי ירושלמי שנה אחת בלבד. שנה בה למדתי באוניברסיטה העברית, לפני גיוסי לצבא. ירושלים של אז, לפני חמישים שנה, הייתה עיר קטנטנה. כל ירושלים התרכזה במשולש הרחובות יפו – המלך ג"ורג" – בן יהודה. התגוררתי אז בחדר ששכרתי יחד עם חברי יגאל כהן (לפני שהיה כהן-אורגד, לעתיד שר האוצר) ברחוב ישעיהו, הסמוך למאה שערים. חדר זול שחלק משכר הדירה שולם בסיוע לבעלת הדירה, קשישה נכה, בחליצת נעליה מדי ערב.

הייתי אז כתב עיתון " חרות" בירושלים ובמסגרת תפקידי סיקרתי גם חלק מדיוני הכנסת. העבודה הייתה קלה למדי כי לכל מקום אפשר היה להגיע ברגל. ההפגנות בכיכר השבת התקיימו ממש מתחת לחלון חדרנו. הליכה לכנסת (ששכנה אז בבנין " פרומין" ברחוב בן יהודה) ארכה כעשר דקות. ומשם עוד עשר דקות ברגל והגעתי לאוניברסיטה ששכנה בבניין טרה סנטה. אם רצית לפגוש מישהו די היה לערוך שני סיבובים במשולש המפורסם כדי למצוא אותו, ברחוב או באחד מבתי הקפה.

ירושלים של אז הייתה עיר שרובה סטודנטים. בר אילן הייתה בחיתוליה ויתר האוניברסיטאות עוד לא היו אפילו במחשבה. סטודנטים הסתובבו בכל מקום ובקושי ניתן היה להבחין בירושלמים מקוריים (פרט לחרדים כמובן, שבלטו בלבושם). ערבים בכלל לא היו בעיר. פרט לערביי אבו גוש, הכפר הידידותי שתושביו מוכיחים עד היום כיצד יכלו להיראות היחסים בין היהודים לערביי ארץ ישראל, אילו קיבלו והשלימו עם שיבת ציון היהודית.

" בליבה חומה" לא היה עדיין שורה בשיר שטרם נכתב. בכל כיון שלא הלכת נפגשת בחומה. ניתן היה לצפות בה ממרומי בנין " טרה סנטה" בו התקיימו הלימודים, כי הר הצופים היה מעבר לגבול. מובלעת קטנה שנשמרה על ידי חיילים שהתחפשו לשוטרים והתחלפו במשמרות, כשהם מביאים עמם בכל סיבוב כמה מספרי הספרייה הענקית שנותרה על ההר.

יש לי יחס רגשי עמוק לרחוב יפו. אולי מפני שבו מצאתי, ליד בניין העמודים, את אהבת חיי. אולי מפני שהיה סמוך למערכת העיתון והוא טבוע בזיכרוני יותר מהרחובות האחרים של העיר. ברחוב יפו פינת המלך ג"ורג" הייתה מסעדת " טרבלוס" ומולה מסעדת פפרברג. הצומת שידע את הפיגוע ב" סבארו" , אחד מרבים שפצעו את הרחוב הזה בשנים האחרונות.

לרוב סעדתי ב" טרבלוס" , שם ניתן היה לקבל ארוחה שכללה נקניקיה אחת, מחית תפוחי אדמה (פירה בלשון אותם ימים), מרק ולחם ללא הגבלה תמורת לירה וחצי. הייתי אמנם בעל משרה מכובדת ומשכורת טובה (80 לירות לחודש). אבל הנהלת העיתון התייחסה למשכורת כאל מחווה של רצון טוב שמגלים מדי פעם – לא תמיד. ודאי לא כל חודש. פעם התווכחנו עם יעקב חסדאי שביקר בחדרנו, אם ניתן להתקיים בלירה ליום, ואם מנת בוטנים היא בעלת ערך תזונתי של ארוחה.

בוטנים יכולת לקנות אצל רוכלים ניידים שמכרו אותם, חמים ופריכים, בתוך קונוס עשוי נייר עיתון. לא הרחק משם בפינת המלך ג"ורג" היה דוכן פלאפל שהיה חלוץ הלאפות במדינה. ולידו דוכן למכירת סופגניות בייגלה שטעמן כצפיחית בדבש.

אפשר לספר סיפורים אינסוף על ירושלים של אותם ימים. על בתי הקפה שבהם התנהלו ויכוחים סוערים – " טעמון" שבו התרכזה הבוהמה של אותם ימים, " עטרה" של סטודנטים, וינה של בעלי יכולת לשלם ועוד ועוד. וזו הייתה גם ירושלים של חנויות ספרים שבהם מצאת מכל טוב אם היה לך במה לשלם.

באתי לספר על ספר חדש ואני מספר על עצמי ועל הרגשות שהוא מעורר בי. אולי גם זו דרך לעורר את סקרנות הקורא בספר הנפלא הזה. על " רחוב יפו" של קרויאנקר ניתן לומר טוב מראה עיניים. הספר מכיל אמנם טקסטים מקסימים אך בלעדי הצילומים והשרטוטים והמפות הנלווים לטקסטים לא היה בו מטעמה וריחה של ירושלים.

סיפורו של רחוב יפו הוא סיפורה של ירושלים ב-150 השנים האחרונות. ראשיתו בדרך עפר, שנכבשה ביציאה משער יפו כדי להכשיר דרך לביקורו של הקיסר האוסטרי פראנץ יוזף וסופו בתחנה המרכזית של ימינו. קרויאנקר מוביל את הקורא לאורך השנים ולאורך הרחוב. הוא חושף את שכיות החמדה שלאורכו, וגם את פצעי הזמן וחרפת ההזנחה, את האירועים הגדולים והקטנים, את תהלוכות הפאר ואת הדם שנשפך.

זהו ספר שהעין לא שבעה מלחזות בציוריו וצילומיו והנפש אינה שבעה מלקרוא שוב ושוב את התיאורים המגיעים לדרגת פיוט. שווה כל רגע וכל פרוטה המושקעים בספר.

===========================================

מי צריך HAMMER

" האמר" הוא רכב שטח צבאי ונמצא בשימוש הצבא האמריקני וצה" ל. הוא אמור היה להיות רכב חזק ובטיחותי, המתאים לפעולה גם בתנאי שטח קשים וגם בזירת שטח בנוי. עד עכשיו לא הוכיח עצמו מי יודע מה. הצבא האמריקני הפעיל אותו במוגדישו ובמלחמת עיראק ונתברר כי הוא רכב פגיע מאד. בצה" ל ידוע על מספר לא קטן של תאונות שאירעו במהלך השימוש בו וכאן גם התקינו לו מעטה משוריין שנועד להגן על נוסעיו.

חברת ג"נראל מוטורס האמריקנית החליטה לרכוש את הזכויות על השם והתצורה של ה" האמר" הצבאי ולייצר גרסה אזרחית. בשביל מה צריכים אזרחים רכב צבאי בעל עבירות גבוהה? לפחות אזרח אחד יכול להסביר את הרכישה. זהו ארנולד שוורצנגר, שזקוק אולי לרכב ההולם את גודל שריריו.

עכשיו אנחנו שומעים כי הרכב מיובא גם לארץ ובתוך חודשיים, עוד בטרם הגיעו המכוניות לנמל, כבר נמכרו 50 חתיכות. היבואן מתכנן להביא 70 כלי רכב והוא מניח שעד סוף חודש זה יימכרו כולם.

ביצועיו של ה" האמר" אכן מרשימים. היבואן מסביר כי יש לו זווית גישה של 51 מעלות וזווית נטישה של 50 מעלות. ממש מקסים. מי היה מאמין.

מחירו של ה" האמר" צנוע. כ-400 אלף ש" ח לדגם הפשוט וכ-630 אלף שקל לדגם המשוכלל יותר. וכאן נשאלת שאלת 600 אלף השקל: מי צריך רכב כזה. מי הם האנשים הזקוקים לרכב המטפס בשיפוע של 51 מעלות ומסוגל לנוע על טרשים? ושאלה חשובה יותר למי ומנין יש כסף כדי לרכוש רכב כזה.

============================================

מי הפקיר את כלבי גוש קטיף

בתגובה על ההאשמות לפיהן הפקירו תושבי גוש קטיף העקורים את בעלי החיים שלהם כתבו לי בני משפחת אוליבן מירושלים:

אנחנו משפחה של משובח" ים ששהו יותר מחודש בגוש קטיף ז" ל עד חורבנו. כמו משפחות רבות הבאנו גם אנו את שוקית כלבתנו היקרה עמנו. מתוך דאגה לכלבתנו האהובה פינינו אותה מן הגוש בנסיעה מיוחדת לפני החורבן.

רבים מתושבי הגוש עשו כמונו, אך רבים לא יכלו לעשות זאת.

ובזמן העקירה עצמה לא נתאפשר לרבים מבעלי הכלבים לשאת עמם את חיות המחמד. הרי חלק מן המפונים הולכי השתיים השליכו לנגב ללא כל סידור. לכלבים ודאי שלא היה סידור (פרט לחיות שבגן החיות היפה של נוה דקלים שפונו מראש).

כיתוב לצילומים – דוס מחמד

עמוד ימני

טור +שוליים

1. הוא לא מילא את ציפיות התקשורת. חתן פרס נובל פרופסור ישראל אומן.

טור אחד

2. שיחזור בית הכנסת העתיק בבגדד שנבנה בעפר שהובא מארץ ישראל.

עמוד שמאלי

טור +שוליים

3. " ובלבה חומה" . כאן נגמר רחוב יפו עד שנת 1967.

בשוליים

4. שלט רחוב מימי המנדט.

טור אחד

5. רכב שטח " האמר" המשווק בישראל.

בשוליים

6. הוא זקוק להאמר. ארנולד שורצנגר.

בשוליים

7. הכלבה שוקית

זמן קצר לאחר חורבן גוש קטיף נערכה סעודה חגיגית באחת מיחידות חיל האוויר. השתתפו בה חיילים וקצינים, שנטלו חלק במבצע המפואר של גרוש יהודים מאדמתם וחורבן ישוביהם. מבצע שמכנים אותו משום מה "התנתקות".

מסמר הערב היה חלוקת מדליה מיוחדת עליה נחרת: " בהוקרה על רגישותך ונחישותך – מחלקת חימוש ואוויוניקה" . על המדליה חתומה מחלקת חימוש ואוויוניקה.

האם מפקד חיל האוויר לשעבר ורמטכ"ל הגרוש דן חלוץ, בעל זכות היוצרים של הביטוי המקומם "ברגישות ובנחישות" ידע על היוזמה?

בשעתו דחה חלוץ בתוקף הצעה (של השר סנה) לחלק אות למשתתפי החורבן. האם זו יוזמה מקומית של אחת מיחידות חיל האוויר? אבל מחלקת חימוש ואוויוניקה היא חלק ממטה חיל האוויר.

אז מה? הרמטכ"ל לא יודע מה שנעשה בחיל האוויר שלו? למה שלא נאמין לו ?

האם הוא ידע מה נעשה במלחמת לבנון השנייה?

ראה גם: אלה השאלות שישאלו את דן חלוץ"

http://www.zeevgalili.com/?p=342

==============================================

2. " מרכז הליכוד איננו מושחת"

רעי לוי, חבר מרכז הליכוד, מהנדס תוכנה במקצועו, קבל באוזני על כך שכתבתי כאן כי מרכז הליכוד מושחת. השבוע פניתי אליו לקבלת הבהרות ואלה עיקרי דבריו:

" יש אנשים מושחתים במרכז הליכוד. אך המרכז כמוסד איננו גוף מושחת. אני אומר לך זאת כאדם שאביו היה חבר ליכוד בתקופה שבה אי אפשר היה להשיג עבודה בלי הפנקס האדום. אני עצמי חבר המרכז 15 שנה (עם הפסקה באמצע). אתה, כמו רבים אחרים, נפלת לצערי בפח שהתקשורת טמנה לציבור.

" האם רק במרכז הליכוד יש אנשים מושחתים? האם השחיתות כאן חמורה יותר מזו שבמפלגות אחרות? והעיקר: האם השחיתות הזו היא גורם מכריע בהחלטות המתקבלות במרכז? התשובות לכל השאלות הללו שלילית. ואני אומר זאת מידיעה אישית.

" שעור האנשים המושחתים במרכז הליכוד אינו עולה להערכתי על חמישה אחוזים מכלל החברים. אלה אנשים שימכרו את קולם ואת השפעתם לכל המרבה במחיר. כמחצית מחברי המרכז הם ליכודניקים טובים וישרים, אבל תלויים במפלגה לפרנסתם. אפשר להפעיל עליהם לחץ. אפשר להעניש אותם. אבל הם אינם מושחתים. יש ביניהם אנשים אמיצים מאד ששילמו מחיר אישי כבד על התנגדותם להתנתקות. מדובר באנשים שהשכלתם אינה גבוהה ואם מפטרים אותם ממקום העבודה לא בנקל ימצאו פרנסה. למרות זאת, רבים מהם ניסו לעצור את מסע ההרס של שרון ונענשו על ידי עומרי שרון. הוא פיטר אנשים ללא רחמים והביא במקומם את הנאמנים לו.

" כמחצית מחברי המרכז (ואני כולל עצמי בתוכם), אינם קשורים בשום דרך בשלטון, אינם זקוקים לו לפרנסתם, והם חופשיים בהצבעתם ובהבעת דעותיהם. אי אפשר לקנות אותם בשום מחיר. אבל אותם לא מראיינים בתקשורת.

יש הרבה יופי במרכז הליכוד. הוא מהווה חתך מייצג של עם ישראל – פרופסורים, רופאים, עורכי דין, מהנדסים בצד "עמך" פשוטי עם. יהודים נפלאים – אשכנזים וספרדים, דתיים וחילוניים, חרדים ומסורתיים, ותיקים ועולים מרוסיה. הליכוד כולו הוא תנועה מדהימה, המהווה חתך מאפיין של עם ישראל, יותר מכל תנועה אחרת בארץ. מרכז הליכוד הוא מיקרו קוסמוס של הליכוד כולו. מרכז הליכוד הוא עם ישראל.

בשנתיים האחרונות חלה התעוררות אידיאולוגית עצומה במרכז הליכוד, במידה רבה תודות להצטרפות אנשי "מנהיגות יהודית". הם הביאו למרכז אנשים החפים מכל שיקול אינטרסנטי. הם גם

עוררו כוחות אידיאולוגיים בליכוד אשר היו רדומים משהו, וסחפו אחריהם אנשי ליכוד ותיקים ונפלאים, אוהבי עמם וארצם. אלה הנחילו לשרון תבוסה אחרי תבוסה.

כאן נכנסה התקשורת לפעולה. המטרה הייתה להגן על האתרוג, לסייע לו לקדם את תוכנית ההתנתקות ולמסמס את משאל המתפקדים. כך יצאה התקשורת במתקפה על מרכז הליכוד דווקא. סביב משאל המתפקדים הופיעו מדי ערב על מרקעי הטלוויזיה צילומים של חברי מרכז אזוקים המובלים למשפט, כאילו היו ראשי העולם התחתון.

" לחגיגה הצטרפה המערכת המשפטית, מן היועץ המשפטי ומטה. לאחר שניקתה את שרון החלה לנכס לעצמה את הליכוד כולו. פתאום יועצים משפטיים של משרדי ממשלה נותנים הוראות לפקידים שלא להעביר מינויים אלא דרכם. המינויים הפוליטיים הפכו מכשיר של המערכת המשפטית לחזק את כוחה. עוד מעט ומני מזוז וחבריו הם שיקבעו את רשימת הליכוד לכנסת.

המרכז הראשון

על הישיבה הראשונה של מרכז " חרות" , תנועת האם ממנה צמח הליכוד, מספר אחד ממשתתפיה: " ראשית היו אנשים צעירים, לא היה ביניהם כמעט ראש עטור שיבה. בישיבה הראשונה של המרכז, (העיר אחד המשתתפים) בהעיפו עין על הנוכחים: "אפילו בשבילי יש יותר מדי חאקי" (דהיינו אנשים צעירים – ז.ג.) כי זה היה סודה של "חרות". הראשונים שנהרו אליה היו בני נוער שהצטרפו אליה לא על מנת לעסוק בפוליטיקה, אלא מתוך אמונה שהתנועה צעירה ברוחה ובדרכה ותחדש בכל השטחים את פני הדברים ביישוב" . (מתוך ספרו של פרופסור יחיעם וייץ " ממחתרת לוחמת לתנועה פוליטית – הקמתה של תנועת החרות 1947-1949).

=========================================

3. מה עשה סילבן שלום כשר חוץ

מפי בכיר במשרד החוץ: אני משרת עשרות שנים במשרד ועוד לא ראיתי דבר כזה כמו שר החוץ סילבן שלום. מאז שנכנס לתפקידו לא זכיתי להיפגש עמו, למרות התפקיד הבכיר שאני ממלא. הוא לא עושה שום דבר ולא מתעניין בשום דבר פרט לקידום העצמי שלו. נוסע לחוץ לארץ בעיקר כדי להצטלם. ברגע שיש צילום הוא גומר את הביקור. בארץ הוא מקבל חברי מרכז ליכוד בחדרו מבוקר עד ערב. לא מקיים ישיבות הנהלה. הוא השר הראשון שמתערב גם במינויים של הכתבניות והנהגים.

כל יום הוא מטלפן לעשרות אנשים, בעיקר חברי מרכז ליכוד. מה שלומך סולימן ומה אני יכול לעשות בשבילך. מזמין חברי ליכוד בהמוניהם גם לאירועים ממלכתיים. זה נותן להם הרגשה טובה שהתחככו בחלונות הגבוהים.

וכמובן הארועים הפרטיים שלו. באחד מהם, שהתקיים בבית הגדול של ג"ודי, באו אלפיים איש. המשטרה הייתה צריכה לחסום את הכניסה לרחוב הצר בשכונת תל בנימין.

 גם בסידרת "בטיפול" יש פוליטיקה

מזה כמה שבועות מקרינה HOT דרמה יומית מצוינת – "בטיפול" . הדרמה מכניסה אותנו לקליניקה של הפסיכולוג (אסי דיין) כשבכל יום ניתן לנו להציץ אל תוך חייהם של המטופלים. הפסיכולוג עצמו נמצא אף הוא בטיפול-ייעוץ של פסיכולוגית ותיקה (גילה אלמגור), שכבר יצאה לגמלאות.

שתי הדמויות המרכזיות שבין המטופלים הם נעמה וידין.

נעמה (איילת זורר), אשה בת 35, מסוכסכת עם עצמה ועם בן זוגה, שונאת את עצמה, מתאהבת בפסיכולוג המטפל בה ומפנטזת שתצליח לפתות אותו.

ליאור אשכנזיבתפקיד הטייס בסידרת "בטיפול"

ידין (ליאור אשכנזי), טייס גרוש, מתחבט בזהותו המינית ובבעיות הקשורות במבצע שהשתתף בו. יתר המטופלים הם: מאיה מרון, ספורטאית בת 17, המסתבכת בפרשת אהבים עם המאמן הנשוי שלה ומנסה להתאבד. בני הזוג רמי הויברגר ועלמה זק, הנמצאים בסכסוך סביב השאלה אם להביא לעולם ילד אחרי חמש שנים של טיפולי הפריה או לבצע הפלה.

אסי דיין עצמו חוזר אל גילה אלמגור, שהייתה המנחה שלו לפני שנים רבות, כשהיה פסיכולוג מתחיל. לכאורה הוא מבקש סיוע והדרכה מקצועית, אך במהלך פגישותיהם מתגלה כי הוא עצמו מסובך ביחסים רעועים עם אשתו, מתחבט בשאלת יחסיו עם נעמה ובצורך להתגבר על תשוקתו אליה. בתחושה שהוא עייף ושחוק, מקצר הליכים עם מטופליו ועושה שגיאות גורליות בטיפול בהם.

אסי דיין בתפקיד הפסיכולוג בסירה

התסריטאים עושים עבודה מצוינת. השיח בין הפסיכולוג והמטופלים קולח, אמין, מבריק. וכך גם בין אסי דיין והמטפלת שלו. בסך הכל מאפשרת הסדרה הצצה לאיזו חתיכת ישראל כפי שהיא משתקפת מן הספה או הכורסא של הפסיכולוג. מדובר בישראל השייכת לרובד החברתי של הכותבים. ישראלים היכולים לשלם 400 שקל לכל פגישה עם פסיכולוג, ושבעיותיהם נעות סביב יחסיהם עם בני זוגם, עם ילדיהם ועם עצמם. ישראלים " המתחבטים בין אספרסו קצר וסושי ארוך" ומחליטים על קציפת פסיפלורה. כמעט ואמרנו כי סוף סוף ראינו סרט ישראלי שאיננו עוסק בכיבוש.

אך זו היתה תקוות שווא. הטייס ידין ירושלמי נותן לנו את הכיבוש, ובגדול.

ידין, גבר גבה קומה, יפה תואר, בא אל הפסיכולוג אחרי שערך תחקיר יסודי ומצא כי הוא הטוב ביותר. הוא בוחר תמיד את הטוב ביותר מרופא שיניים ועד חשמלאי רכב. הוא לא בא לטיפול, רק להתייעצות קצרה.

ידין הטיל פצצת טונה על מטרה ברמאללה. המטרה הייתה נכונה אך היו בתוכה האנשים הלא נכונים. תריסר ילדים נהרגו והמבוקש אותו ביקשו לחסל יצא פצוע קל.

והוא ממהר להסביר בלי שנתבקש: אחרי הפצצה כזו אתה לא חוזר הביתה ומדליק CNNכדי לראות את גופות הילדים. אתה הולך לישון.

הטייס: " עכשיו אתה רוצה לשאול אם אני ישן טוב?"

פסיכולוג: " אתה ישן טוב?" .

טייס: " אני ישן מצוין. בהנחה שעשיתי מה שצריך לעשות הכי טוב שאפשר" .

פסיכולוג: " מה זה אומר הכי טוב?"

טייס: " הכי טוב זה אומר לפגוע במבנה הנכון. אם פגעת במבנה הנכון ורק היו שם האנשים הלא נכונים אז אין בעיה. אני ישן כמו תינוק… זה לא משהו שיושב לי על המצפון… ההפצצה הזו ברמאללה זה סתם עוד יום בהיסטוריה הארוכה של ידין ירושלמי" .

רק בהמשך מתבררת הסיבה לביקורו של הטייס אצל הפסיכולוג. לאחר אותה הפצצה הוא קיים משחק טניס ארוך מן הרגיל עם חבר, רופא במקצועו. הוא לקה בהתקף לב קשה שהביא אותו למוות קליני. החבר הרופא ביצע בו החייאה אשר יחד עם טיפול בחליפת הקפאה מיוחדת, השומרת על חום נמוך ומונעת קריסת מערכות הגוף, הוא חזר לחיים.

אותו חבר, רופא פעיל בארגון רופאים למען זכויות אדם בשטחים. חברי הארגון עומדים לבקר במקום בו הטיל הטייס את פצצת הטונה והוא מבקש להילוות אליהם. לפסיכולוג בא להתייעצות, לפי דרישתו של החבר.

למה הוא מבקש לבקר במקום הפיגוע?

" זה מסקרן אותי. איך זה נראה מלמטה. אין לי רגשי אשמה" .

בהמשך מסביר הטייס את פילוסופיית החיים של מקצועו. הוא לא בחר להיות טייס המקצוע בחר בו. המקצוע בוחר את הטובים ביותר והיפים ביותר. כמו שהוא בוחר בחלוצים של קבוצות כדורגל.

כאן חורג הפסיכולוג מן הגבולות הטיפול וזורק לעבר הטייס: אתה אומר שהחיים בחרו בך להיות טייס. זה מאפשר לך להוריד אחריות מעצמך ולהעביר את האחריות למפקד הטייסת ששלח אותך, או למפקד החייל. אולי אתה מסכים להיות ראש החייל של עצמך? נראה לי שאתה מאד רוצה לכפר על ההפצצה שלך.

מרגע זה הפסיק, לפחות פרק זה בסדרה, להיות יצירת אמנות והפך פמפלט פוליטי. ואם היה ספק בכך הוא ניתן בפרק של יום חמישי בו מודה אסי דיין באוזני גילה אלמגור כי הוא ממש מתעב את הטייס. ומאוחר יותר קיבל כיוון זה חיזוק עם התאבדותו של הטייס.

אמרתי כי הסדרה מציגה בצורה אמינה נתח של ישראל. אך זוהי ישראל של מחברי התסריטים והמפיקים. מאלה קשה לצפות שינסו להבין דרך ספת הפסיכולוג, למשל, את הרגשתו של מי ש" עבר דירה" מנווה דקלים לאריאל. או של מי שאשתו וילדיו נרצחו בפיגוע. הם לא יצליחו להיכנס לעורם ולשפתם של מטופלים כאלה.

סדרה מצוינת. בין היתר כי אפשר ללמוד ממנה כי המדינה כולה זקוקה לטיפול.

חשבון נפש ראשון בעקבות ההתנתקות

פשע חורבן גוש קטיף עשוי להפוך לנקודת זינוק * למאבק בממשלת הזדון, כמו מאבק הישוב המאורגן בספר הלבן הבריטי * למאבק על דמותה של המדינה וערכיה * למאבק על עתידו של העם היהודי בטיפוח המשפחה, בהעמקת החינוך ובערבות הדדית * למאבק על הוצאת השלטון מידי האליטות המושחתות

עדיין מתאבכים ענני האבק מעל הריסות גוש קטיף הגווע. העיניים עדיין אדומות מבכי ונאד הדמעות טרם יבש. והלב קרוע ושותת דם באין נחמה.

ובתקשורת כבר עברו לסדר היום ועוסקים ב"כוכב נולד" ובטלנובלה חדשה ובמאבק בין ביבי לשרון. וספסרי הנדל"ן הלאומי כבר רוקדים על הדם ומנהלים סחר מכר פוליטי. ויש תמימים המשלים עצמם כי הנה יבוא המהפך הפוליטי המיוחל. ויש המציעים התכנסות בתוך עצמנו והתנערות מן המדינה. ויש המתאווים למצוא ניחומים בחיק החמים של עולם התורה החרדי, מנותקים מהבלי העולם הזה, ממצוקותיו ומתביעותיו. ובינתיים המועקה כבדה, ותולעת הספק מכרסמת והייאוש מרעיל את הנשמה ומחלחל לעורקי הדם.

מצב נפשי זה, שהכותב שותף לו כמו רבים אחרים, אינו יועץ טוב לשיקול דעת מפוכח. לחיפושי דרך, להסקת מסקנות. אך איננו פטורים מניסיון כזה גם בימים השחורים הללו.

עובדות היסוד

• · בחירות לא ישנו את המצב. יעלה ביבי, יחזור שרון, ינצח פרס, ימריא ליברמן. שום דבר לא ישתנה.
• · המשחק הפוליטי מכור מראש. רשימת המועמדים נקבעת במרכזים מושחתים.
• · לבוחרים אין השפעה לא על מדיניות החוץ והביטחון, לא על סדרי העדיפויות הלאומיים.
• · הרוב המכריע של העם " ימני" בהשקפתו המדינית, יהודי בתחושתו הפנימית. אין לכך שום ביטוי במערכות הכוח המנהלות את המדינה.
• · ישראל אינה מדינה דמוקרטית ומעולם לא הייתה. אם דמוקרטיה פרושה ממשל המייצג את רצון העם ואת ערכיו.

הרקע ההיסטורי

• · דמות הממשל בישראל עוצבה בימי הבראשית על ידי אנשי העלייה השנייה, בראשית המאה העשרים.
• · אף שהיו מיעוט קטן באוכלוסייה ההולכת וגדלה של פלשתינא הצליחו להשתלט על הישוב בלהט המהפכני שלהם, בנחישותם, בכוח הארגוני שלהם.
• · דוד בן גוריון: " כשלפנינו עומדת מצד אחד פורמולה דמוקרטית ומצד שני ענייני החיים של המון העובדים, אנו מבקרים את העניינים הריאליים" .
• · כשהוקמה מפא" י בראשית שנות השלושים הגיע מספר חבריה ל-5000 אך היא שלטה כבר אז על ישוב שמנה למעלה מ-300 אלף נפש.

· היא נתפסה (בצדק) כחוד החנית של מפעל הבנייה הציוני וההגשמה החלוצית. היא הקימה את הישובים שקבעו את גבולות המדינה שבדרך ואת המנגנונים לניהולה.

· כוחה נבע משליטתה על מוקדי הכוח: הקרנות הציוניות, מפעלים כלכליים, וההסתדרות שסיפקה מערכות בריאות סעד ושיכון. הכוח החמוש של הישוב, " ההגנה" , היה תחת מרותה.

והרי יש מדינה

• · אותן השיטות שאפשרו את שלטון המיעוט האליטיסטי של טרום מדינה פעלו גם לאחר הקמתה.
• · כל עמדות הכוח היו בידיה: המשק ההסתדרותי, לשכות העבודה, קופת חולים, קופות הפנסיה, מפעלי ההסתדרות, הקיבוצים, וגם צה" ל.
• · הקיבוצים, האצולה הלוחמת, לא היוו מעולם יותר מ-3 אחוזים מן האוכלוסייה. אך חבריהם תפסו את רוב עמדות הכוח במדינה: קציני צבא, חברי כנסת, שרים, ראשי מינהל בממשלה ובמוסדות הלאומיים, שליחים לחוץ לארץ ועוד.
• · כוח יוצר כוח ומושך כוח. אל האצולה נמשכו כל מי שרצה להתקדם בחיים: אנשי אקדמיה, מקצועות חופשיים, עיתונאים, סופרים ומשוררים.

שלטונה של מפא" י נמשך עד למהפך ב-1977.

שני מהפכים

• · כוחה האלקטוראלי של מפא" י נבע מהצבעה של המון אפור, המצביע תמיד בעד הסדר הקיים שהוא תלוי בו. מפא" י השכילה ליצור תחושה של בטחון אישי, בטחון כלכלי וביטחון מדיני.
• · מלחמת יום הכיפורים ערערה את אמון הציבור ביכולת שלטון מפא" י לשמור על הסדר הקיים והוליכה למהפך שהעלה את בגין לשלטון. רק אז נתגלה כי למהפכה הפוליטית קדמה מהפכה אחרת.
• · זו היתה מהפכת האוליגרכיות, שהסמל הבולט שלה הוא אשר ידלין.

מהפכת ידלין

אשר ידלין היה בן למשפחת אצולה שבפסגת מפא"י, קשור בקשרי משפחה עם מפקד ההגנה אליהו גולומב ועם מי שהיה שר החוץ משה שרת. הגיע לתפקיד מנכ" ל קופת חולים. כשממשלת רבין הראשונה החליטה בספטמבר 1976 למנותו לנגיד בנק ישראל התעורר חשד כי קיבל שוחד. היועץ המשפטי לממשלה דאז, אהרון ברק, פתח בחקירה נגדו, העמידו לדין והוא נדון לחמש שנות מאסר. בספרו          " עדות" כתב ידלין: (חבריי)" בגדו בי והפקירו אותי כטרף קל לציבור ולמערכת המשטרתית והמשפטית"

ידלין לא הבין שחבריו לא בגדו בו אלא שקצרה ידם מלהושיעו. בשנים שחלפו מאז הגיעה מפא" י לפסגת כוחה היא הלכה והתפרקה מנכסיה. תחילה הנכסים האידיאולוגיים ולאחר מכן הנכסים החומריים. המפעלים הכלכליים וקופת חולים פשטו את הרגל, הקיבוצים התרוקנו מיושביהם, קופות הגמל נבזזו, ההסתדרות איבדה מכוחה. מוקדי הכוח עברו לגופים שאינם תלויים כלל בשלטון ורובם אינם מונעים על ידי שום אידיאולוגיה, פרט לתאווה לשמור על כוחם. כשבגין קיבל את השלטון הוא גילה שהוא אינו שליט יחיד במדינה וזה מסביר הרבה מה שקרה מאז ועד חורבן גוש קטיף.

ומה עכשיו?

התשובה נמצאת בשירה המנחם של נעמי שמר:

"לקום מחר בבוקר ולהתחיל מבראשית.
לקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב.
לשיר אותו בכוח, לשיר אותו בכאב.
לשמוע חלילים ברוח החופשית
ולהתחיל מבראשית".

כנראה שהגיע הזמן להתחיל מבראשית. להתחיל במאבק נגד ממשלת הזדון, כמו שנאבק "הישוב המאורגן" בספר הלבן הבריטי. למאבק על דמותה של המדינה וערכיה. למאבק על עתידו של העם היהודי בטיפוח המשפחה ברוכת הילדים, בהעמקת החינוך ובערבות הדדית. מאבק להוצאת השלטון מידי האליטות המושחתות והעברתו לידי העם. למאבק הזה דרוש קומץ חלוצים אבל יהיו שותפים לו כל מי שחרד לעתיד העם ולדמותו: כיפות סרוגות, חרדים, יוצאי מדינות ערב, יוצאי ברית המועצות לשעבר, חילונים לאומיים והעם היהודי בתפוצות.

=======================================================================

כך תיכנתו את חיילי העקירה

רפאל פרידמן, לוחם שיריון ואיש חינוך ממעלה אדומים, כתב לרמטכ"ל, רב אלוף דן חלוץ, מכתב בו הוא מבקש לשחרר אותו משרות מילואים. להלן עיקרי המכתב:

" כלוחם ותיק בשירות מילואים, הממלא בקפידה אחר כל צו קריאה. כחייל שנענה תמיד באהבה וברצון, גם לקריאה חברית מצד מפקדים לתת כתף למשימות חריגות. כמי שלא החסיר אף יום מילואים אחד – אני רואה לנכון להודיע לך שאין לי עוד אמון במערכת הצבאית. האמון בערכיותו, במוסריותו ובחוסנו של הצבא, ומעל הכל בהיותו נקי מכל פוליטיקה, התרסק לרסיסים.

" מה שהביא אותי למסקנה גורלית זו הוא המידע שהגיע אלי על מה שהתרחש במחנות האימונים לקראת העקירה שכונתה "פינוי הישובים".

" אדוני הרמטכ"ל. ציבור הלוחמים זכאי לקבל הסבר, אמיתי וממצה, על מה שהתרחש במחנות אלה. לפי מידע מהימן שהגיע אלי עברו חיילי צה" ל, נערים צעירים, שטיפות מוח נמרצת שנעשו בידי אנשי מקצוע. שטיפת מוח זו נועדה לעצב את עמדת הצעירים כלפי "המתנחלים". על היותם כאילו בעלי אמונה עיוורת, המחזיקים ערכים אוטופיים. על שהם מגלים כאילו בדלנות שבטית וקנאות עיוורת. על שעמדותיהם מכרסמות עד היסוד במעמדו של הצבא.

שכתוב ההיסטוריה

" הגיעו אלי עדויות אמינות כי ההסבר שניתן לחיילים להצדקת "המשימה הלאומית" התבסס על פרקים מרכזיים במשנת השמאל הפוליטי. לפי משנה זו ההתיישבות מעבר ל"קו-הירוק" איננה עומדת במבחן המציאות, לא מעשית, לא ערכית, לא יהודית, לא מוסרית ולא דמוגרפית.

" מן הידיעות שהתקבלו מכלי ראשון, מתברר שההדרכה כללה בין השאר שכתוב של ההיסטוריה הישראלית, באמצעות מצגות מולטימדיה שהופקו על ידי גורמים שמחוץ לצבא. דובר שם על "חילופי אש הדדיים" שהיו כאילו בפרשת אלטלנה. חזרו שם על העלילה שמפגיני הימין הם שהניפו תמונה של יצחק רבין ז" ל כשהוא לבוש במדי אס.אס. ועוד סילופים כהנה וכהנה.

" הכנה מנטאלית"

" עוד דווח ממחנות האימונים על "הכנה מנטאלית" שניתנה לחיילים הצעירים. הכנה זו כללה עיצוב התנהגותי והכוונת שפת הגוף. הכנה זו נדרשה הואיל ולמדריכים היה ברור כי מדובר במעשה לא מוסרי ולא אנושי. הפסיכולוגים עבדו אפוא על הקהיית ואיטום רגשות, כשהם פועלים מול החניכים "אחד לאחד".

החיילים פשוט תוכנתו איך לא לשמוע את זעקות המפונים. איך לא להקשיב למצוקתם. איך לבצע הנהוני חסד וחמלה עקרים. איך לבצע העמדות פנים מעושות. לימדו אותם אפילו איך "לבצע" בכיות מתוזמנות, לפי פקודה. היו לכך השלכות מעשיות בביצועים עצמם. חיילות בוכיות שבו למשימותיהם במשנה מרץ, בחלוף דקות בודדות בלבד.

אבל לפי עדויות מן השטח האימון הזה לא תמיד עלה יפה. חיילים וחיילות בכו בכי תמרורים אמיתי, לא לפי פקודה מגבוה אלא לפי הרגשת הלב.

נחישות בלי רגישות

" יש עוד הרבה דיווחים מהשטח, המטילים צל כבד על מוסריותו, אנושיותו ורגישותו, של צבא העם. צבא שהיה מושא האהבה של כולנו. במיוחד נחלת החיילים הפשוטים, שמעולם לא ראו בצבא מקפצת קריירה, המגלמת כוח, מעמד וכבוד.

" אדוני הרמטכ" ל. חורבן גוש קטיף הוא משימתך הראשונה בתפקידך החדש. זוהי "מלחמת ששת הימים" שלך. אתה ההוגה היוזם והמתכנן של המלחמה שהופנתה כלפי אזרחים יהודים, נשים וילדים. האם שאלת עצמך מה עשתה המלחמה הזו לדור הצעיר של החיילים, האם הצגת בפני הדרג המדיני את השאלה אם צה" ל הוא שצריך לבצע את המשימה הזו?

" כל עוד שאלות מאיימות אלו – עקרוניות, מקצועיות, אנושיות ומוסריות – לא נבחנו ונצרפו בדין ודברים אישי בינך לבין לוחמי הצבא בסדיר ובמילואים – אינני רואה עצמי שייך בצורה כלשהי למסגרת צבאית המשרתת שליט הפכפך.

אני מבקש אפוא בזאת לשחררני לאלתר משירות מילואים.

סמל ראשון רפי פרידמן מספר אישי 3797702.

========================================================

החיילות שאלו: " אנחנו נאציות?"

" האם אנחנו נאציות" – כך שאלו צוערות קצין שריון בדרגת סגן אלוף, במהלך אימון ההכנה לקראת העקירה והגרוש של גוש קטיף.

על הפרשה הזו שמעתי מפי אחד הרבנים הבכירים של הגוש. סיפר לי הרב:

" השתתפתי ביום עיון של חיל האוויר שהתקיים בבסיס עובדה, זמן מה לפני שהוקם מחנה האימונים לעקירה. הוזמנתי להשתתף בפאנל שבו שמעו המשתתפים דעות שונות על ההתיישבות ביש" ע. הואיל ויכולתי להגיע לבסיס רק בטיסה והיו צריכים גם להטיס אותי בחזרה שהיתי במחנה כל היום והייתי עד שמיעה, כשהחיילים עברו הכנה ראשונית לקראת העקירה.

" הקצין דיבר על פינויים שהוא חווה עם חייליו ביצהר וביישובי גב ההר. הקרינו סרט שראו בו תמונות קשות של פינוי מאחז. הראו איך הורסים בית כנסת עם פטישי חמישה קילו. איך גוררים אישה הרה על הרצפה עם ילד עליה. כל עת ההצגה הקצין חזר ואמר: אלה אנשים מצוינים. אלה מלח הארץ. הם נשלחו לשם על ידי ממשלות ישראל. יש ביניהם חיילים קרביים. אבל המוטו של כל ההרצאה היה "קדושת המשימה". בשם קדושת המשימה מותר להרוס בית כנסת. בשם קדושת המשימה, הוא אמר, תתקלו בדברים קשים כמו לתלוש אמא מידי בנה. ואז סיפר כי העביר שיחה דומה לצוערות והן הצביעו ושאלו: "מה זה אנחנו נאציות?".

" אחר כך עליתי ודיברתי שעה שלמה. הסברתי למה אי אפשר למלא פקודה כזו. אמרתי שאדם נורמאלי לא יכול לפנות אנשים ברגישות.

" בדיעבד הגעתי למסקנה שיכול להיות שעשיתי טעות שהלכתי לשם. כנראה הביאו אותי כחלק מן המשחק. רצו ללמוד אותי, ללמוד את הקושי שבמשימה. תכירו את הפנאט הזה הרב של גוש קטיף" .

========================================================

עיטורים צל"שים ואותות לעוקרים

הדברים שכתבתי כאן על הצורך בהענקת אות מיוחד למשתתפי חורבן גוש קטיף חשף גל של יצירתיות בנושא.

ד.ב., סגן אלוף במילואים, המצהיר כי הוא מתבייש ללבוש מדים, עיצב מערכת שלמה של אותות, עיטורים וצל" שים עוד לפני שהחלה העקירה. הוא גם קבע את הקריטריונים לחלוקתם.

האות הכללי שיש לחלק הוא אות " שבת אחים" (השם הקודם של המבצע). צבעיו מסמלים את תהליך העקירה: עם סגולה מושלך לים כחול, שטחי חקלאות ירוקים הופכים למדבר צהוב, והכתומים מוכים עד זוב דם אדום.

העיטורים יהיו משלושה סוגים: עיטור המפנה, עיטור העוקר, ועיטור התותח הקדוש. כל עיטור בהתאם להצטיינותו של העוקר. למצטיינים בפינוי פיסי, למפגינים אטימות ולמי שנאלץ לירות באש חיה.

הצל" שים אמורים היו להיות משלושה סוגים: צל" ש הרמטכ" ל, צל" ש אלוף הפיקוד, וצל" ש מפקד אוגדה. כל השלושה מעוטרים בראשי קרנפים.

גם הקורא מיכאל קארו מחיפה הקדים ועיצב את האות עוד לפני שהחל מסע העקירה. זהו " אות הגרוש" , שהכין לטקס החזרת דרגות ואותות צה" ל בגן הזיכרון בחיפה.

הקורא י.צ. עיצב את " האות לזיכרון ולדראון" . האות כולל חמישה צבעים המסמלים: בראשית, הפרחת שממה, הקזת דם, מאבק לקיום ושוב שממה.

שמעון ברט מאלקנה עיצב אות המראה סכין המפלחת את העם הכתום והכחול.