מאמר זה נכתב ערב חורבן גוש קטיף הוא לא איבד מאקטואליותו. [יוני 2014]
ראה "הכיפה הסרוגה באוהל הדוד תום"
" דור הכיפות הסרוגות" היה בשלושים השנים האחרונות חיל החלוץ למהפך הציוני במדינה * הכתום המציף את הארץ במאבק על גוש קטיף מוכיח כי רוב העם מאחוריו * הגיע הזמן "להחליף דיסקט" ולחשוב לא על הפגנה נגד השלטון אלא מאבק על השלטון * בלי אלימות, בלי סרבנות * כי העם הוא אתנו, הצבא בשר מבשרנו והמשטרה שלנו
הרב יואל בן נון אמר פעם כי הציונות החילונית דומה לפרד. בהמה בעלת כוח עצום, אך בלי יכולת להביא צאצאים לעולם.
חלוצי הציונות של תנועת העבודה אכן היו בעלי עוצמה אדירה. הם חוללו נס יחיד במינו במאה העשרים: יישוב ארץ שוממה, קיבוץ גלויות, החייאת שפה, הקמת מערכת חינוך ובריאות, חקלאות ותעשיה, ישובים פורחים – תשתית למדינה היהודית.
דור הנפילים שהקים את המדינה סיים את תפקידו במלחמת יום הכיפורים. הציבור איבד אמון בשלטון ובעתיד המדינה, ובמקביל חלו במדינה תהליכי דקדנציה תרבותיים, התפוררה הסולידאריות החברתית והגענו למקום שהגענו. מי שהרים את לפיד החזון הציוני וההגשמה היה הציבור המכונה " דור הכיפות הסרוגות" , שהתמסר למפעל ההתיישבות.
אם הציונות החילונית סיימה דרכה כדרכו של פרד, הנה דור הכיפות הסרוגות הוא פרי מוטציה של תחיה יהודית. מחוללי המוטציה הזו היו יהודים שבחזותם החיצונית ובאורח חייהם נראו והתנהגו כמו החרדים במאה שערים (ראה תמונה). אבל הם היו מוכנים להיות שותפים לתנועה הציונית החילונית במפעל בניין הארץ.
שורשים בפולין
שורשיה של הציונות הדתית לגווניה, בתנועת " המזרחי" שנוסדה בפולין-ליטא בראשית המאה העשרים. לידתה של התנועה הייתה כרוכה במאבק כפול. מול החסידות ששלטה בפולין ודחתה על הסף את הרעיון של ציונות חילונית. מול התנועה הציונית החילונית שלא ששה לקלוט לתוכה את הערכים של תורה ועבודה. רבני ה" מזרחי" נרדפו והופלו לרעה. בחורים נזרקו מישיבות ואברכים מ" שטיבלעך" ומחצרות אדמו" רים. ובתוך המחנה הציוני היה המאבק לא רק על הרעיון אלא גם ובעיקר על ההישרדות. על אפשרויות להקים קיבוצי הכשרה, על מכסה ברישיונות עליה לארץ ישראל (סרטיפיקטים), על תקציבים וחינוך. במהלך המאבקים הצליחה התנועה בפולין לחדור למרכזי התורה והישיבות הגדולות ולמשוך משם אנשים רבים. הקימה מערכת חינוכית בכל הרמות. הוציאה לאור עיתונים וספרים. ארגנה תנועות נוער, תנועת השומר הדתי תנועת האישה הדתית ומוסדות רבים.
מקור הכוח האנושי של התנועה בארץ ישראל הייתה פולין, ממנה הגיעו לארץ רוב העולים הדתיים. השואה הכריתה את המקור הזה והותירה כאן תנועה מדולדלת.
הברית ההיסטורית
מראשית דרכה פעלה המזרחי בשיתוף עם תנועת העבודה הציונית, ששלטה בישוב של המדינה שבדרך. נציגי המזרחי השתתפו בהכרזת העצמאות והרב יהודה לייב הכהן מימון הגניב את שם ה" למגילה על ידי כך שחתם את שמו בתוספת בס" ד.
הרב מימון ובן גוריון בעת החתימה על מגילת העצמאות
לאחר הקמת המדינה הפך הקשר לשותפות קואליציונית בשלטון, שקיבלה את הכינוי " ברית היסטורית" . זו לא הייתה שותפות של שווים בנהיגת הקטר של הרכבת הציונית. זה היה שרות שנתנה המזרחי למפא" י בתפקיד מגיש התה בקרונות האחרונים. דוד בן גוריון הקפיד, מן הימים הראשונים להקמת המדינה, לשתף את המזרחי (לימים המפד" ל) כשותף זוטר בשלטון. זוטר כי מעולם לא נזקק לקולות המפד" ל בכנסת הואיל והיה לו רוב בלעדיהם. ישעיהו ליבוביץ" אמר פעם כי המניע של בן גוריון היה מקיאווליסטי. את החרדים לא שיתף בשלטון (שגם לא היו מעוניינים בו) אבל נתן להם פטור משרות צבאי לתלמידי ישיבות. למפד"ל נתן נתח שולי בשלטון (תמיד משרדים לא חשובים) ועל ידי כך נטרל כל מעורבות מצידם בתחומי החוץ הביטחון והכלכלה. מנהיגי המפד"ל כמו חיים משה שפירא יוסף בורג ואחרים, היו אנשים מתונים בדעותיהם הפוליטיות. הסתפקו בנתח השלטוני הקטן, באוטונומיה שניתנה לחינוך הדתי לאומי ובשמירת הסטטוס קוו הדתי בחיים הציבוריים. הסערות הקואליציוניות בין השותפים היו כמעט תמיד סביב נושאים אלה. עם זאת, באופן תאורטי הם היו חסידי ארץ ישראל השלמה בתקופה שבה הנושא היה חלא רלבנטי(לפני מלחמת ששת הימים).
ילדי המוטציה
המצב הזה נמשך שנים רבות ונראה שהיה נוח לשני הצדדים. לא כך היה לגבי הדור החדש שהצמיחה התנועה הדתית לאומית. בניגוד לציונות החילונית יצרה הציונות דור שני ושלישי שעלה על אבותיו בכל התחומים. מערכת החינוך המסועפת והעקרונות של שילוב תורה עם דרך ארץ הם שיצרו את המוטציה. דור של חובשי כיפות ונועלי סנדלים, המעורים בכל ענפי העשייה, אך אינם חלק מן ה" טרנד" הכללי של הישראליות הדוהרת אל הדקדנציה. זה היה דור חדש שלא היה מוכן להיגרר ברכבת של מפא" י ההיסטורית, שבמהלך השנים הפכה פחות ופחות ציונית.
שיתוף עם מפ" ם
ניצני הביטוי הפוליטי של הדור הזה הופיעו בראשית שנות השישים, עם הופעת ה" צעירים" . זה התחיל בשני בוגרי בני עקיבא צעירים, זבולון המר ודני ורמוס, ששכרו חדר בתל אביב אליה הגיעו בטרמפים כשתרמילים על גבם. שנה אחרי זה כבר קיימו כנס בעפולה והצליחו למשוך אליו קבוצה גדולה של אישי רוח ומעשה. המנשר הראשון של הצעירים לא אמר מאומה על מטרותיהם, שלא היו ברורות כנראה להם עצמם. אט אט התחוור שבעצם הם מבקשים להשפיע על מה שנעשה במדינה מעבר לתחום המושב שהקצתה מפא" י למפד" ל. העיקר היה לעשות משהו שהוא מעבר למשרה במועצה הדתית.
לא ייאמן אבל ה" צעירים" יזמו אז שיתוף פעולה עם מפ"ם במאבק נגד הידוק הקשרים עם גרמניה; היו שותפים פעילים עם " חרות" במאבק לביטול הממשל הצבאי והזמינו לבית מרכז המפלגה בתל-אביב את צעירי מפא" י לחילופי דעות.
כשחשה הצמרת הוותיקה של המפד" ל בסכנה כבר אחרה את המועד ותהליך השתלטות הצעירים על המפלגה היה בלתי נמנע. אך מעמד המפד" ל כמגיש התה ברכבת של מפא" י לא השתנה ברמה הפוליטית הפרלמנטרית.
תנועת הכיפות הסרוגות התפתחה כגוף חוץ פרלמנטרי, שנתנה ביטוי להתעצמותה במפעל ההתיישבות לאחר מלחמת יום הכיפורים. המפד" ל כגוף פוליטי פיגרה כל השנים אחרי המציאות החברתית של יוצאי חלציה. היא הלכה והידלדלה עד למעמד העלוב שלה בממשלת שרון.
בגין כאחד משלנו
התמורה הגדולה חלה לכאורה עם המהפך ב-1977. עליית הליכוד בראשות מנחם בגין לשלטון נראתה כאילו " אחד משלנו" נמצא בצמרת. הוא דיבר על הרבה אלוני מורה שיוקמו ועל כוונתו להתיישב בחבל ימית. הוא גם חבש מדי פעם כיפה ואף ציטט פסוקים בתיקונים מקוריים (" לכתך אחריי בארץ זרועת מוקשים" אמר על אשתו בליל המהפך).
ההנחה שהליכוד בראשות בגין הוא שלטון "שלנו" התבדתה די מהר. על הליכוד עברו אותם תהליכי ניוון אידיאיים וחברתיים שהיו נחלת הציונות החילונית בכללותה. חמור מזה: לתנועת העבודה ההיסטורית היו שורשים יהודיים ואידיאיים חזקים, שמשאריותיהם התפרנסה התנועה שנים רבות. " חרות" בראשות בגין הייתה מראשיתה תנועה נטולת שאר רוח, ערכים ואידיאולוגיה. בגין הרחיק מתוכה את כל אנשי הרוח והותיר בה צ"חצ"חים וכדאיניקים. וכך נולד אבי כל חטאת – הסכם קמפ דייויד, פינוי סיני ועקירה של חבל ימית – עקירה מרצון, לראשונה בתולדות הציונות.
בשלב מסוים נתברר כי תנועת הכיפות הסרוגות – במובן הרחב של המילה, לא דווקא נציגותה בכנסת – נפלה מן הפח אל הפחת. במקום להיות מגיש התה ברכבת של מפא"י, שברוב השנים עמדו בראשה אישים בעלי שעור קומה, הם הפכו להיות הידועה בציבור של מפלגה מנוונת. אפשר לשמוע את הדי המצב הזה בדיבורים על שרון ובגידתו באידיאל ההתיישבות. כך מדברת אישה נבגדת על המאהב שנטש אותה.
כאן מן הראוי להדגיש כי המפד" ל, כביטוי הפוליטי הפרלמנטרי לא שיקף את עוצמתו הדמוגרפית והערכית של דור הכיפות הסרוגות. הדור הזה שאב את השראתו בראש ובראשונה ממוריו בישיבות ובראשם הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שראה בפעולת החלוצים החילוניים בארץ ישראל מעשה של קדושה השקול כבניית בית המקדש.
המהפכה שבוששה
ולסיום אזכיר, בחוסר צניעות, מאמר שכתבתי באוקטובר 1974 בידיעות אחרונות, תחת הכותרת " מהפכת הכיפות הסרוגות" . כתבתי אז בין היתר: " מתגלים עתה לנגד עינינו ניצניה של מהפכה חברתית, העתידה להטביע את חותמה על החברה הישראלית כולה. למהפכה זו יש כל המרכיבים שבכוחם לחולל תמורה חברתית: חומר אנושי מעולה; דבקות חסרת ליאות במטרה; אמונה עמוקה בצדקת הדרך ומסגרות ארגוניות מגובשות" .
החיזוי הזה התקיים רק בחלקו. תנועת ההתיישבות של דור הכיפות הסרוגות חוללה את התפנית החשובה ביותר בחברה הישראלית בדור הנוכחי. אבל למרבית הצער לא הצמיחו הכיפות הסרוגות מתוכם מנהיגות שתיטול על עצמה את התפקיד להוביל את העם.
אבל כמות הסרטים הכתומים שמתנופפים בכל חלקי הארץ מעידים שיש לתנועה בסיס עממי רחב. לכפר מימון ולשדרות הגיעו אממנם בעיקר כיפות סרוגות . זהו אופייה של כל תנועה מהפכנית – החלוצים הולכים בראש. מאחורי החלוצים משתרך שובל כתום ארוך המקיף חילונים, נאמני תנועת העבודה ההיסטורית, תושבי עיירות הפיתוח, יוצאי ארצות האסלאם, והעולים מרוסיה. כל מה שדרוש הוא שינוי תודעתי שמתוכו אולי תצמח גם מנהיגות שתילחם לא נגד השלטון אלא כדי להגיע לשלטון.
=========================================================
אנחנו והם
כשאנחנו גורמים למות חפים מפשע אנו מתייסרים בייסורי מצפון. גם אם המוות נגרם במהלך לחימה נגד רוצחים מתועבים.
כשהם רוצחים את ילדינו, נשותינו וזקנינו, הם יוצאים בריקודי שמחה, מחלקים סוכריות, משמיעים שירי תהילה לרוצחים.
כשמטורף יוזם רצח חפים מפשע אנו סולדים ממנו, ומקיאים אותו מתוכנו. בקושי נותנים לקבור אותו.
הם הופכים את הרוצחים המתועבים ל" שהאידים" , גיבורי תרבות, שילדים מתחנכים להזדהות עמם.
כשאצלנו נתפס מחבל מקיפים אותו אזרחים ואנשי חוק כדי שאיש לא יפגע בו. כשהמחבל שלנו נופל לידיהם הם עושים בו לינץ" כשידיו כבולות
כשהרגו אצלנו שני מחבלים בקו 300 לאחר שנפלו בשבי – המדינה כולה סערה, ראשי השב" כ הודחו.
כשהמון ערבים, אזרחי ישראל, רוצחים מחבל יהודי כבול הם תובעים שלא לחקור את נסיבות רציחתו.
=====================================================
הרהורי תשעה באב
קטע זה, פרי עטו של זלמן שזר, פורסם ב" האחדות" תרעא (1911). שזר היה מראשי תנועת העבודה ולימים נשיא ישראל. ניתן ללמוד מן הקטע על זיקתה העמוקה של תנועת העבודה ההיסטורית למסורת היהודית.
"אל חצר שריד הכותל הזה חודרות האנחות מכל קצווי הארץ בכל התקופות. זרם חי של מבטים מלאי אהבה שטף בכל העת מהתם להכא ומהפינה היותר נידחת שלח הנה היהודי את געגועיו לחיים אחרים. אחרים לגמרי. התנועות הדתיות המשיחיות המדיניות העממיות אינן אלא התגלמותו של אותו הצער הלאומי, התובע את עלבונו רק בשינוי נוסחאות בהתאמה לתנאי התקופה והמקום. תנועות מרידות שאיפות ציבוריות בלשון זו משתמשים רק דרי מעלה דורות סגולה וגם לא הדור כולו. וכך ובה מדברים דרי הגלות אל שריד המולדת. אצל הכותל אין הבדל בין ארצות ותקופות הדמעות מלב אחד כולן נבעו ממקור אחד באו וכולם לאחד התפללו" .
את הקטע הזה העביר לי באדיבותו חברי פרופסור בן עמי פיינגולד. הוא פרסם אותו בשעתו בעקבות מאמר של טלי ליפקין שחק בעתון " דבר" בו אמרה בין היתר: " מי הלביש עלינו את היום הזה" .
=================================================
מה הביא את שרון להחלטה
סוף סוף נתגלה הסוד – מי שהביא את שרון להחלטתו הוא קלמן גייר, איש הסקרים של שרון.
את העובדה הזו מגלה בן כספית בכתבה ב" מעריב" .
לפי בן כספית הציג גייר לשרון נתונים דמוגראפיים מפחידים. בשנת 2030 יהיו בישראל 35 אחוז אזרחים ערביים ו-26 אחוז חרדים. מכאן עולה שהחילונים יהפכו למיעוט, אפילו מיעוט קטן, החברה תשנה פניה. ואז " יהיה קשה לבצע מהלכים קשים" .
בן כספית מוסיף שגייר היה גם יועצו של רבין והיה כנראה אחד האנשים שהביאו את רבין להחלטה על אוסלו.
מדוע עקירה מעזה תשפיע על המאזן דמוגרפי של ישראל ב-2030 אין הסבר.
קלמן גייר מככב אגב בכתב האישום שהוגש נגד עמרי שרון. כתוב שם כי גייר קיבל מעמרי עבור סקרים שערך למען אריאל שרון סך של 729,174 ₪.
=========================================================
