השאלה שבכותרת מחייבת תשובה על כמה שאלות משנה.

השאלה הראשונה היא סטטיסטית. מה משקלה של אותה שמאלנות פוסט בהשקפת העולם של הציבור הישראלי.

השאלה השניה היא שאלה היסטורית. כיצד הפכה תנועת העבודה הציונית למה שהיא היום.

השאלה השלישית היא תרבותית. מה קרה ליוצרים היהודיים מאז תקופת ההשכלה ממאפו מנדלי ועד ביאליק, עגנון, אורי צבי, שלונסקי ואלתרמן – שכולם יצרו ברוח יהודית וציונית. ואיזו מוטציה עברו צאצאיהם הרוחניים – ממוטי לרנר ועודד קוטלר ועד נתן זך ועמוס עוז.

כמה שמאלנים במדינה

מרץ היא הקול השמאלני ביותר בציבוריות הישראלית, אך, כלפי חוץ לפחות, היא עדיין מפלגה ציונית. אני מאמין שכמה מראשיה וחבריה לא איבדו את ציונותם לדעת. אך הציונות של התנועה הולכת ודועכת משנה לשנה. ניתן לומר שיש בה מאגר של שמאלנים פוסט ציונים ופוסט יהודיים בפוטנציה. מדובר בקבוצה זערורית המקימה רעש העומד ביחס הפוך למשקלם הציבורי – בהפגנות ליד גדר ההפרדה, בקריאות להחרמת ישראל בכל רחבי העולם. הם עושים זאת לא מעט במימון של קרנות בינלאומיות שכוונותיהן ברורות.

העובדות הסטטיסטיות הללו מעוררות ביתר שאת את השאלה כיצד זה (מה שרואים על פני השטח) רוב השחקנים, רוב הבמאים, רוב הסופרים, רוב המשוררים, רוב המחזאים, מדברים בלשון אחת. כאילו כולם עברו אינדוקטרינציה במחנה של שטיפת מוח בנוסח הקומוניסטי הישן.

מה קרה לתנועת העבודה

כבר דנתי בשאלה זו במאמר שכתבתי לפני יותר מתריסר שנים.
אז עוד דיברו על שמאל ישן ושמאל חדש ותיארתי את התהליך בו איבדה מפא"י ההיסטורית את זהותה ורבים מחבריה נשרו לשורה של תנועות יותר ויותר "שמאל חדש" ושמאלה מזה. בשלב הראשון הם היו עדיין ציונים ויהודים, אך הפוסט לא איחר לבוא.

מפא"י ההיסטורית איבדה באותו תהליך את זהותה האידיאולוגית והרוחנית. יחד עם אובדן זה איבדה גם את השליטה שהייתה לה משך שנות דור על התרבות הישראלית. היא גם איבדה את השלטון על המדינה והפכה לגוף מדולדל חסר זהות לחלוטין.
וכאן המקום להשיב על השאלה השלישית.

צוותא של ימי נעוריי

כדי להשיב על שאלה זו אני צריך לספר סיפור אישי על מועדון "צוותא" והמקום שמילא בחיי כנער. המועדון שכן אז במרתף צר ברחוב מאפו, והיה מוקד משיכה של בני נוער רבים. לא היה אז תחליף ל"תרבות המתקדמת" ש"צוותא" הציעה. כאן יכולת לראות את הסרטים הקלאסיים של איזנשטיין (אוניית הקרב פוטיומקין למשל). כאן שמעת לראשונה על ז'אן פול סארטר ועל סימון דה בובואר ויצירתה "המנדרינים". כאן שמעת לראשונה על "החיים כמשל" של פנחס שדה. כאן שמעת לראשונה את "כרמינה בוראנה" של המלחין הגרמני קרל אורף. כאן התקיימו דיונים על מלחמת ספרד ושרו את שיריה של אותה מלחמה רחוקה. כאן יכולת לשמוע על המתרחש בעולם האמנות והספרות בארץ ובעולם, יכולת לשמוע שירה חדשה, לשמוע על תערוכות חדשות, מחזאים, סרטים חדשים ומה לא.

"תרבות" פרושה שמאל

אני זוכר את הדילמה הקשה בה הייתי נתון אז. גדלתי בבית רביזיוניסטי והמועדון הזה היה של מפ"ם. הרבה שאלתי עצמי אז: איך להסביר שכל מה שנחשב כ"תרבות", ישראלית וכללית, נמצא בידי השמאל. היו מוספים ספרותיים מצוינים ב"למרחב", ב"דבר", ב"על המשמר", כולם על טהרת השמאל כמובן. לשמאל היו כחצי תריסר הוצאות ספרים מצוינות, וכתבי עת מכל הסוגים ומכל המינים.

ומה היה למה שמכונה בטעות "ימין"? כמעט כלום. עיתון יומי אחד, "חרות", שהיה דל תפוצה, דל עמודים ודל תוכן. היה גם "הבוקר" של הציונים הכלליים, שהיה טוב יותר מבחינה עיתונאית אך לא בהרבה. בתחום התרבות הוא היה דל ומדולדל. כתב העת ההגותי-ספרותי היחיד בעל רמה היה "סולם" של ד"ר ישראל אלדד, אך הוא לא האריך ימים.

"נער מוכר חכיונות"

סיפור אחד מאותה תקופה ימחיש את המציאות הזו. הייתי כתב צעיר ב"חרות לנוער", עיתון נוער שהסתנף לעיתון "חרות" והסתובבתי בחדרי המערכת שבמצודת זאב. באחד הימים פנה אלי שלמה סקולסקי, שהיה העורך הספרותי של "חרות", וביקש את עזרתי.

"שמעתי" – כך אמר לי – "שאתה מסתובב בחוגים של אנשי ספרות צעירים. אולי אתה מוכן לגייס כותבים צעירים לטור שלי?"

סקולסקי, בית"רי מווילנא שעלה ארצה כמעפיל בשנת 1941, כבר היה אז דמות כמעט קנונית במחנה הלאומי. במיוחד קנה את עולמו בשירו המפורסם על ראש פינה ("אין כובשים את ראש הסלע אם אין קבר במורד").

סקולסקי היה כותב ומתרגם פורה מאד. דור שלם של ילדים התחנך על ספרים שתרגם וכתב – לא פחות ממאה ספרים. הוא תרגם את ספרי ז'ול ורן, את "הלב" של ד' אמיציס, אנתולוגיות של מבחר הסיפור הצרפתי ומבחר הסיפור הרוסי. כמו כן כתב שורה ארוכה של אגדות לילדים – אגדות המלך דוד, אגדות בר כוכבא, אגדות שלמה המלך ועוד ועוד.

באותה תקופה היה סקולסקי בעיני קשיש מופלג, אף שהיה בסך הכל בן חמישים. מכל מקום הוא היה מנותק מן הזרמים של התרבות העכשווית התוססת של שנות השישים. המדור הספרותי שלו היה דל, גם במשאבים חומריים וגם בכותבים.

שמחתי על פנייתו אלי וזמן קצר לאחר מכן באתי אליו עם שיר שהסכים לתרום אחד ממיודעיי באותם הימים. זה היה יוסי יזרעאלי, שלימים נתגלה כבמאי מוכשר מאד ובאותה החל גם לכתוב שירה.

אני זוכר עד היום על פה את השיר שנתן לי לפרסום. שם השיר "ציפיה" ואלה מילותיו:

נער מוכר חיכיונות
ברציפיית קרונות הערב
ספסל עצב טרי
קרונות עד אין סוף נסים
קרונות עד אין סוף נתפסים

במבט ראשון זו לא נראתה לי שירה נשגבת, אבל שיר הוא שיר. מובן ששאלתי את המחבר מה כוונתו ומה משמעות המילה חיכיונות.

הוא הסביר כי ביקש בשיר הזה להמחיש את אווירת הציפייה והעצב שבתחנת הרכבת. חיכיונות זה מלשון לחכות. ומכאן גם השילוב בין רציף וציפיה (רציפיה). ומכאן גם הביטוי ספסל עצב טרי.

הבאתי את השיר לסקולסקי. הוא עיין בו לרגע וכמובן שאל לפירושו. הסברתי כמיטב יכולתי, אך ההסבר לא שכנע אותו. הוא ביקש לערוך ו"לשנות מעט" את השיר.

במקום נער מוכר חיכיונות כתב נער מוכר כעכים. ספסל עצב טרי שקל אם לשנות לספסל צבע טרי ובסוף התעשת והשאיר ללא שינוי.

הצרוף של רציף וציפיה לא מצא חן בעיניו והוא חשב שיש לשנותו.

אמרתי לסקולסקי שלדעתי יש לשאול את המשורר אם הוא מסכים לשינויים מפליגים כאלה בשיר. הוא החזיר לי את כתב היד ובכך נסתיים הניסיון, אולי ראשון ואחרון, להכניס שירה צעירה למוסף הספרותי של עיתון "תרות".

ונחזור לצוותא ולהתלבטויות הנעורים שלי.

מ"תרבות מתקדמת"
לתרבות ניהיליסטית

במרוצת השנים הלכו ביקוריי ב"צוותא" (שעבר למועדון מורחב למקום משכנו הנוכחי ברחוב איבן גבירול) והפכו נדירים יותר ויותר. בשלב מסוים הדרתי רגליי ממנו ומשך שנים לא דרכתי עוד על ספו.

הסיבה לכך נבעה בראש ובראשונה מסיבות אישיות. העניין שלי ב"תרבות מתקדמת" הלך והצטמצם מול העניין שלי בתרבות "מיושנת" – תנ"ך, ספרות חז"ל, קבלה, חסידות, פילוסופיה יהודית וגם ספרות עברית – אני מעדיף לומר ספרות יהודית – שאינה דווקא שמאל: ביאליק, צ'רניחובסקי, אורי צבי, עגנון מן הדור הקודם. זלדה, חיים סבתו, איתמר יעוז קסט, חיים באר, יונדב קפלון, אדמיאל קוסמן וחווה פנחס כהן, ועוד רבים מן הדור החדש. יוצרים שהם גם יהודים, גם ציונים ותהא השקפתם הפוליטית אשר תהיה. (ובאחרונה משב הרוח המרענן של קבוצת משוררי "משיב הרוח" המבשרים פתח לתקווה חדשה).

סיבה לא פחות חשובה להתרחקותי מצוותא נבעה מן השוני שחל במסר שהמועדון העביר, במקביל לשוני שחל בשמאל הישראלי בכלל. כל עוד דובר ב"תרבות מתקדמת" נוסח השמאל העולמי ניחא. כל עוד דובר בספרות ישראלית נוסח דור הפלמ"ח, ניתן היה לחיות עם זה. אך אט אט הפכו המסרים יותר ניהיליסטיים, יותר אנטי ציוניים, יותר אנטי יהודיים. כאן נזרעו זרעי ה"חנוך לויניזם", שאת פירותיהם הבאושים אנחנו אוכלים עד היום.

עוצמת השמאל הרדיקאלי

באותה תקופה לא הייתי מודע עדיין לאופי הרדיקאלי של "צוותא" ולשורשים מהם ינקה. ייחסתי את העוצמה הרוחנית שהפגינה צוותא לעוצמה השלטונית של תנועת העבודה כמכלול.

לא כל הכישרונות נולדו בשמאל והיו בעלי השקפות של השמאל. אבל עוצמתה השלטונית של תנועת העבודה (שמפ"ם הייתה שותפה בכירה שלה) משכה אליה כבמגנט את ציבור היוצרים. זו הייתה תקופה שבה למי שלא היה פנקס אדום לא יכול היה לקבל עבודה בלשכת העבודה, לא יכול היה לקבל שיכון, לקבל טיפול רפואי בקופת חולים ואפילו לקנות מצרכים בצרכניה השיתופית. למי שהיה שיר לפרסם לא יכול היה לעשות זאת בלי לעבור את המטחנה של אחת מהוצאות הספרים, העיתונים וכתבי העת של השמאל. כך קרה שהשמאל ניכס לעצמו בעצם את כל היצירה הרוחנית שקמה כאן.

השמאל היהודי לגווניו

השמאל היהודי לא היה עשוי מעור אחד אלא כלל גוונים ובני גוונים. העיקריים בהם היו השמאל הציוני שבגלגוליו השונים התגבש במפא"י. השמאל הרדיקאלי שהתגבש במפ"ם.

גם מפא"י וגם מפ"ם ההיסטוריות היו מפלגות מאד ציוניות ומאד יהודיות. מפא"י בראשות בן גוריון עברה כברת דרך ארוכה מן התפיסה הבולשביסטית לניניסטית עד לתפיסה הממלכתית של "ממעמד לעם". מפ"ם עברה כברת דרך דומה, אך בכיוון ההפוך. משך רוב שנותיה סגדה לסטאלין, רוצח העמים הגדול ביותר בהיסטוריה. אך כל עוד עמדו בראשה אנשים כמו מאיר יערי ויעקב חזן, היא נשארה ציונית ויהודית בבסיסה. אבל ממשיכיהם סטו לכיוון המחנה האנטי ציוני והאנטי יהודי: החל במשה סנה שפרש ועבר למפלגה הקומוניסטית ועד לדור שני ושלישי שממנו יצאו שי"ח, מצפן ודומיהם ועד לקיבוץ גן שמואל שהוציא מתוכו את הבוגד אודי אדיב, קיבוצו של איש מרץ רן כהן.

בן גוריון הצליח לשמור על מפ"ם בתוך המחנה הציוני. במאבק על דרכה המדינית של ישראל ועל דמותה של המדינה הוא ניצח. ישראל לא פנתה ל"עולם המחר" והפלמ"ח שהיה הצבא הפרטי של מפ"ם פורק.

אך במאבק על התרבות הישראלית ניצח השמאל הרדיקאלי נוסח מפ"ם.

"התרבות המתקדמת"
של השמאל הרדיקאלי

העוצמה התרבותית של השמאל הרדיקאלי בארץ נבעה בראש ובראשונה מן המאגר האידיאי, הספרותי והאמנותי ששאב מן השמאל העולמי. עוצמה זו גם נבעה מן התפיסה האסטרטגית של השמאל בעולם להשתמש בתרבות, משולבת בבידור ובתעמולה, כמכשיר להשפעה על המונים. הם קראו לזה "תרבות מתקדמת" כשהקימו את "צוותא" בכנס יסוד בקיבוץ מרחביה בשנת 1946. מה זה "מתקדמת"? למשל כשמת סטאלין יצא "על המשמר" בכותרת "העולם המתקדם מתאבל על מות סטאלין".

באותו כנס השכילו אנשי "התרבות המתקדמת" של השומר הצעיר למצוא מסילות לליבם של יוצרים ואנשי רוח מן המרכז הציוני המפאיניקי.

הם לכדו ברישתם סופרים כאברהם שלונסקי, לאה גולדברג ונתן אלתרמן אנשי תיאטרון כיוסף מילוא, ציירים ופסלים כיוסף זריצקי, אביגדור סטימצקי ומרסל ינקו, המוסיקאי פרנק פלג ואיש המדע פרופ' שמואל סמבורסקי, סופרי המשמרת הצעירה – משה שמיר, אהרון מגד, נתן שחם ועוד רבים.

כל המי ומי של התרבות הישראלית הבלתי ממסדית נכחו באותו כנס במרחביה. כוח המשיכה לגבי אישים שרבים מהם היו רחוקים מהאידיאולוגיה של השומר הצעיר ניתן להסבר בעוצמה המהפכנית של התנועה (עולם ישן עד יסוד נחריבה) וגם במשיחיות היהודית שפיעמה בה באופן בלתי מודע.

לא כל הכישרונות נולדו בשמאל והיו בעלי השקפות של השמאל. אבל עוצמתו של השמאל המפא"יניקי בתחום השלטוני ועוצמתו של השמאל הרדיקאלי של מפאי בתחום הרוחני היוו את כור ההיתוך לדור היוצרים שאת פרותיו הבאושים אנו אוכלים היום- מחנוך לוין ועד נתן זך.

ראה גם:

רקוויאם למפא"י ההיסטורית

http://www.zeevgalili.com/?p=2708

בין השמאל הישן לשמאל החדש
http://www.zeevgalili.com/?p=10509#more-10509

כשהשמאל הקים מחתרת בצה"ל ומסר סודות לאויב
http://www.zeevgalili.com/?p=24

בין ישראל בר לשבתי קלמנוביץ (על אודי אדיב)
http://www.zeevgalili.com/?p=7720

תסמונת השנאה למתנחלים (על זרעי האבטונטישמיות בתנועת הפועלים)
http://www.zeevgalili.com/?p=282

המרקסיזם כבר מת מזמן
http://www.zeevgalili.com/?p=7401

השמאל מת מזמן והוא לא יודע זאת
http://www.zeevgalili.com/?p=1425

כרזה תשעה באב תשסה אהרון שבו

 "מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות: עבודה זרה גלוי עריות ושפיכות דמים"

(תלמוד בבלי מסכת יומא דף ט/ב )

      –  סיפור מאת יאיר אנסבכר  –

 בס"ד

בראשית היה מלך  גדול שהיה ידוע ואהוב על הכל.
למלך היו  שלושה בנים שמהם  ביקש לצאת בעבורו לשליחות, לפני שיצאו נתן להם המלך הוראות ברורות בעל פה- כיצד עליהם לנהוג על מנת להשלים את השליחות בצורה הטובה ביותר.

הבנים נשלחו לדרכם הארוכה עד שהגיעו ליעדם. שם התמקמו  בנו בתים והחלו לבצע את השליחות שהטיל עליהם אביהם המלך, בתחילה הכל התנהל על מי מנוחות, הבנים עזרו זה לזה והתקדמו יפה בביצוע שליחותם אלא שעד מהרה החלו להתגלע ביניהם וויכוחים וחילוקי דעות חריפים לגבי פרטי השליחות המדוייקים . כל אח הבין אחרת את דברי האב. והיה משוכנע שהוא היחיד שהצליח לרדת לסוף דעתו של המלך ולכן דרכו היא הבלעדית והנכונה. תוך זמן קצר הפך הוויכוח למחלוקת והבנים נטשו איש את רעהו ופנו לגור במקומות רחוקים זה מזה. שנים חלפו הם נשאו נשים וילדו ילדים והקפידו לחנכם  לביצוע המשימה הגדולה של סבם- המלך הגדול. לעיתים נדירות אף הזכירו להם את העובדה שלא רחוק משם גרים דודים ובני דודים שבעבר הרחוק היו שותפים  אך ברוב יהירותם וטיפשותם עזבו את דרך הישר וטעו בדרך לא טובה… כיום אמנם יש לכבדם אך בשום אופן לא להתחבר עימם ולא ללמוד ממעשיהם המקולקלים.  כאשר נולדו הנינים כבר לא היה שום קשר בין בני המלך. צאצאיהם החדשים אפילו לא ידעו איש על קיומו של רעהו וכאשר נתקלו שני בני הדור השלישי זה בזה הופתעו לגלות ששניהם מבצעים באופן שונה לגמרי את אותה המשימה עצמה בעבור אותו המלך . כאשר חזרו הילדים ודיווחו בבתיהם על מה שגילו – מיהרו בני המשפחות לצאת למלחמה על דרכם שלהם הנכונה  וכנגד הדרך האחרת – השגויה והארץ כולה נשטפה בדם.
הכל חרב, המשימה הוזנחה,  כל בני המלך  סבלו מאוד ונדמה היה שיסבלו עוד שנים רבות ללא תכלית וללא תקווה. כאשר יום אחד הכל השתנה:
באותו יום הופיע בארץ ההיא אדם רכוב על סוס לבן הלבוש במיטב המחלצות והציג עצמו כשליחו של  המלך הגדול.
עצם נוכחותו של השליח החשוב איחדה את כל משפחות הארץ  בציפייה …וכל אחד מצאצאי בני המלך קיווה כי עתה סוף סוף תצא האמת לאור ויוכר לעיני כל כי הוא ומשפחתו צדקו לאורך כל הדורות.
אך השליח כלל לא התכוון להכריע בשאלה מי צדק הוא רק פתח אגרת מגולגלת שהיתה בידו והחל להקריא מתוכה את דבר המלך הגדול : אגרת שאמנם נכתבה בעבר קדום אך היתה מיועדת לאותו היום ממש.
"בניי יקירי , יודע אני שהמשימה שהטלתי עליכם קשה ומורכבת. יודע אני שבוודאי תיתקלו בקשיים רבים ושלא תמיד תדעו  כיצד לעשות את רצוני. מכיוון שאני רחוק ואיני מסוגל לענות לכם על כל שאלה ובעיה פרטית. הרשו לי לתת לכם עצה כללית שאני מאמין שתועיל לכם מאוד בעת קושי: היו מאוחדים. אינכם מוכרחים להסכים על כל דבר ודבר ובכל זאת אתם מוכרחים להישאר יחד, לכבד איש את רעהו ולשקול את הדברים בענווה ובצוותא כדי להגיע לפיתרון ההגון וההוגן ביותר. אין לי ספק שכאשר תשבו סביב אותו השולחן ותטכסו עצה כאיש אחד , תצליחו לכוון לרצוני ולאמת  . אומר אף יותר מכך , גם אם תטעו ולא תכוונו לרצוני המדוייק , אקבל את החלטתכם בשמחה בתנאי שתהיה מקובלת על רובכם. הדבר  החשוב לי ביותר  הוא שתחיו  זה לצד זה בשלום".

יאיר אנסבכר, בן 30, נשוי ואב לשני ילדים, מתגורר במעלה אדומים.  שירת כלוחם ביחידת מגלן, (יחידה 212 ). זוהי יחידה מיוחדת בצה"ל, המתמחה בפעילות מעבר לקווי האויב. לחם במלחמת לבנון השנייה,  חבר בכולל הגרעין התורני בית מורשת במעלה אדומים ועוסק בחינוך. אנסבכר הוא מחבר הספר "כצל ציפור".

הערה: מקור המדרש על יואב בן צרויה הוא ב"בית המדרש" של יעללינעק חלק חמישי  עמוד 52. זה סיפור בן שני עמודים כתוב בארמית בבלית שכותרתו  "מדרש רבותינו על הפסוק והוא עבר לפניהם". חלק חמישי כותרתו "מדרשים קטנים ואגדות שונות".  המדרש מופיע גם באוצר מדרשים של אייזנשטיין עמוד 213

ראה כצל ציפור ספרו של אנסבכר

ראה גם

      על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים

ארץ ציון וירושלים

 

"אי אפשר לחסל אידיאולוגיה (נאצית) באמצעות מלחמה" –אמר יד ימינו של סטאלין שחתם על ההסכם עם היטלר

לפני שבועיים הבאתי כאן את דבריו הנואלים של הסופר עמוס עוז, שכתב במאמר ב"הארץ": "…החמאס אינו רק ארגון טרור. החמאס הוא רעיון. רעיון נואש וקנאי שצמח מתוך ייאושם ותסכולם של הרבה פלסטינים. מעולם לא נוצח רעיון בכוח: לא על ידי מצור, לא על ידי הפגזה ורמיסה בשרשראות של טנקים ולא בעזרת קומנדו ימי".

כשציטטתי את דברי עוז לא ידעתי שהוא כיוון לדעתו של לא אחר מאשר ויצ'סלאב מולוטוב, שר החוץ של ברית המועצות בתקופת מלחמת העולם השנעיה.

להמשיך לקרוא ←

חלק גדול מההילה שנקשרה בספר "הנסיך הקטן" יש לזקוף לפרשנות האידיאולוגית שלו * רעיונות שהוטמעו בו בתחילת שנות ה-40', הפכו אופנתיים לאחר שקיבלו הקצנה וגוון אידיאולוגי חד במהפכת הסטודנטים של שנות ה-60' * אילו חי הסופר סנט-אכזיפרי היום, היה מגלה להפתעתו כי הוא דובר "היפית" מבלי שהתכוון לכך

להמשיך לקרוא ←

שתיקתו הרועמת של עמוס עוז מאז החל צוק איתן מעוררת פליאה. איפה נבואות הזעם שלו? אפה דברי הקינה על הפלסטינים המסכנים? אפה הקינה על הילדים שנהרגו בידי הכובש הישראלי?

לפי בקשת הקהל אנחנו מביאים כאן את הדברים שאמר עמוס עוז  ב-2010. עזה היא אותה עזה, הים הוא אותו הים, עמוס עוז הוא אותו עמוס עוז וחאלד משעל הוא אותו חאלד משעל. [יולי 2014]

 

 

חאלד משעל מנהיג החמאס

בשבוע שבו נאבקת ישראל מול גל אדיר של שינאה אנטישמית בכל העולם, מצטרף עמוס עוז, המועמד מטעם עצמו לפרס נובל, למקהלה הכללית * כמובן שאנחנו אשמים במה שעושים לנו והטרור החמאסי הוא ביטוי ל"יאוש ותיסכול" * הוא מציע להיכנס למשא ומתן עם החמאס כי "רעיון" אי אפשר להכריע בטנקים * איך ייראה משא ומתן בין עמוס עוז לחאלד משעל

תארו לעצמכם שבעיתון כלשהו היתה מופיעה הכותרת הבאה בשנת 1939:

הנאציזם הוא רעיון ומעולם
לא הצליחו לנצח רעיון בכוח

עמוס עוז לא אמר בדיוק את הדברים שבכותרת. הוא אמר משפט כמעט זהה. החליפו את המלה "נאציזם" ב"חמאס" ותקבלו את עיקר דבריו.

במאמר שפרסם ב"הארץ", תחת הכותרת " על גבולותיו של השימוש בכוח", כתב עוז את הדברים הבאים: "החמאס אינו רק ארגון טרור. החמאס הוא רעיון. רעיון נואש וקנאי שצמח מתוך ייאושם ותסכולם של הרבה פלסטינים. מעולם לא נוצח רעיון בכוח: לא על ידי מצור, לא על ידי הפגזה ורמיסה בשרשראות של טנקים ולא בעזרת קומנדו ימי. כדי לנצח רעיון יש להציע רעיון אחר, מושך יותר, מתקבל יותר על הדעת… את הסכסוך הישראל-עזתי אפשר יהיה בסופו של דבר לפתור רק על ידי משא ומתן עם החמאס…".

 

מה אפשר לומר על אמירה אווילית כזו?
מה אפשר לומר על סופר המתיימר לייצג את ישראל ומצטרף למקהלה העולמית של שונאי ישראל ולעלילת הדם שמעלילים עלינו?

עמוס עוז מרבה לכתוב. האם הוא גם מוצא פנאי לקרוא?

האם קרא למשל את אמנת החמאס?

פרקים מאמנת החמאס

• "ישראל תקום ותוסיף להתקיים עד שהאסלאם ימחה אותה, כפי שמחה את מה שקדם לה"

 * תנועת ההתנגדות האסלאמית היא חולייה אחת מהחוליות של מלחמת הקודש [ג'יהאד] בעימות עם הפלישה הציונית".

• "התנועה קשורה בקשר אמיץ להופעת החלל הקדוש [שאהיד] עז אל דין אלקסאם ואחיו לוחמי הג'האד [מוג'אהדין] מ[קרב] אנשי האחים המוסלמים בשנת 1936 . • משם היא קשורה קשר הדוק לחולייה נוספת הכוללת. מלחמת קודש [ג'יהאד] של הפלסטינים, וכן למאמצים ולמלחמת הקודש [ג'יהאד] של האחים המוסלמים במלחמת 1948 ולפעולות הג'יהאד של האחים המוסלמים בשנת 1968 ולאחריה.

החלל הקדוש [שאהיד] עז אל דין אלקסאם

 • "לא תגיע השעה [יום הדין] עד אשר יילחמו המוסלמים ביהודים ויהרגו אותם המוסלמים, ועד אשר יסתתר היהודי מאחורי האבנים והעצים, ו[אז] יאמרו האבנים והעצים: "הו מוסלמי, הו עבד אללה, יש יהודי מתחבא [מאחורי], בוא והרגהו".

"עד אשר יילחמו המוסלמים ביהודים ויהרגו אותם". עד אשר יילחמו המוסלמים ביהודים ויהרגו אותם

 • "תנועת ההתנגדות האסלאמית מאמינה שאדמת פלסטין היא אדמת הקדש אסלאמי [וקף] לדורות של מוסלמים עד תחיית המתים. אסור להפקיר אותה או חלק ממנה או לוותר עליה או על חלק ממנה. אין היא קניינה של אף מדינה ערבית, או כל מדינות ערב, ולא של אף מלך או נשיא, או כל המלכים והנשיאים, ואין היא קניינו של שום ארגון או כל הארגונים כולם, בין אם הם פלסטינים או ערביים, זאת משום שפלסטין היא אדמת הקדש [וקף] אסלאמי לדורות של המוסלמים עד יום תחיית המתים".

שאדמת פלסטין היא אדמת הקדש אסלאמי. סמל החמאס

• היוזמות [המדיניות], ומה שקרוי פתרונות של שלום הועידות הבינלאומיות לפיתרון הבעיה הפלסטינית, עומדים בסתירה לתפישת העולם של תנועת ההתנגדות האסלאמית. ויתור על חלק כלשהו מ[אדמת] פלסטין כמוהו כזניחת חלק מן הדת…"

 

מר עוז הנכבד, מה יש לך לומר לאנשים שאמנה כזו היא המנחה אותם? מה בדיוק תציע להם? מה תקבל מהם? מה הם יציעו לך? ומה הקישקוש הזה על כך שהחמאס או "רעיון נואש וקנאי שצמח מתוך ייאושם ותסכולם של הרבה פלסטינים".

לפני שאתה פותח את הפה ומטיף לנו מוסר כדאי שתקרא לא רק את הסעיפים שלמעלה. קרא את האמנה כולה. בבקשה, הנה קישור לנוסח המלא של האמנה בעברית. אחר כך תסביר לנו אם יש עם מי לדבר ועל מה אפשר לדבר.

 http://reut-institute.org/data/uploads/officialheb/20060206Hamas%20Covenant.pdf  

דוגמא אחת לזוועה החמאסית

אם אין לך זמן לקרוא את אמנת החמאס, או שהצלחת עד כה לעצום את עיניך ולאטום את אוזניך ממעשי הרצח המתועבים שהם ביצעו אולי תציץ בסרטון המצורף. אין בו דם יהודי, אך זהו סרט זוועה המציג לאיזו תהום של שיפלות יכולים להגיע אלה שאתה מבקש להיכנס עמם למשא ומנתן. ואם קיבתך רגישה מדי מכדי להתבונן בסרט זוועה הנה תאורו כפי שפרסם על ידי איתמר מרכוס ונאן ז'אק זילברדריק באתר PMW (מבט לתקשורת הפלסטינית) אתר רציני העוקב בשיטתיות אחרי פרסומי התקשורת הערבית.

 ילדים של מחבלת מתאבדת צופים בשחזור של מות אימם

                             – מאת איתמר מרכוס ונאן ז'אק זילברדריק –

 

תכנית הילדים הפופולארית 'חלוצי המחר', המשודרת בערוץ 'אל-אקצא' של חמאס הפיקה משדר מיוחד. שני ילדים קטנים של מחבלת מתאבדת הוזמנו לצפות בשחזור של פיגוע ההתאבדות של אימם. המחבלת, רים ריאשי, רצחה ארבעה ישראלים בפיגוע בשנת 2004

נאסור, בובת-הדוב המככב בתכנית, מציג את ילדיה של רים ריאשי בפני הילדים באולפן: "[האורחים שלנו הם] ילדי השהידה רים ריאשי." לאחר מכן הילדים של ריאשי, דוחא ומוחמד, צופים ביחד עם הילדים האחרים שהוזמנו לאולפן,

 בוידאו-קליפ המשחזר באופן דרמטי את ההכנות לפיגוע, ואת הפיגוע עצמו בו התאבדה אמם. בזמן שידור הקליפ, המצלמה באולפן מתמקדת מעת לעת בפניהם של שני ילדיה של ריאשי, כשהם צופים בסרטון המשחזר את פיגוע ההתאבדות.

בשיחזור הפיגוע מופיעה שחקנית, המייצגת את רים ריאשי, כשהיא מכינה חגורת נפץ בנוכחות הילדה המשחקת את בתה. הילדה הולכת אחרי האם ושרה לה: "אמא, מה את נושאת בחיקך במקומי, צעצוע או מתנה בשבילי?" האם, ריאשי, אינה עונה ולאחר מכן היא עוזבת את הבית כשהילדה שרה: "שובי מהר, אמי!"

אחר כך הילדה-שחקנית נראית כשהיא צופה בחדשות בטלוויזיה ורואה את הדיווח על מות אמה בפיגוע. אז היא שרה לאמה: "במקום [לשאת] אותי החזקת פצצה בזרועותייך. רק כעת הבנתי מה יקר יותר מאיתנו."

נמשיך בדרכה של השהידה. בזמן שהילדה אומרת את המלים האלו בסרטון הוידאו, המצלמה באולפן עוברת לתצלום תקריב של פני בנה של ריאשי, כשהוא צופה בוידאו המשחזר את מות אמו. לאחר מכן התמונה חוזרת לסרטון הוידאו, שבו רואים את ריאשי מתעמתת עם חיילים ישראליים, ורגע לאחר מכן כולם נעלמים בהתפוצצות גדולה.

לפני ששידור הוידאו-קליפ מסתיים, המצלמה חוזרת אל הילדים באולפן. מנחת התכנית, נערה בשם סראא', מסכמת את הצפייה בוידאו אלה הילדים של השהידה, לוחמת הג'יהאד הגיבורה, אשר הקריבה הכל למען מולדתה. היא לא התייחסה [לילדיה] בשרה ודמה, ולמענם היא הקריבה [את חייה] לאללה… אנו אומרים לכובש שאנחנו נמשיך בדרכה של השהידה, לוחמת הגי'האד רים ריאשי, עד לשחרור המולדת מידיך הגוזלות.

הערה של מכון "מבט לתקשורת פלסטינית": בסרטון הוידאו השלם, בתה של ריאשי מבטיחה ללכת בדרכה של אימה, והסרטון מסתיים כשהילדה פותחת את המגירה של אימה ומוציאה ממנה מקל-נפץ. הסרטון המלא משודר בטלוויזיית החמאס באופן סדיר בין השנים 2007 – 2009

 

באתר מביאים גם סרטון אחר ובו ראיונות עם ילדיה של המתאבדת האומרים כי אהבו את אמם אך היא הלכה לגן עדן והרגה חמישה יהודים.

 אני חוסך ממך צפיה בסרטון מתועב זה אך אתה יכול להיכנס בכל עת לאתר של pmw@palwatch.org

ותזכה שם לשפע סרטונים כאלה.

 מה תגיד לחאלד משעל

אני מנסה לדמיין במוחי, אדוני הסופר , מה ייאמר בשיחה בינך לבין חאלד משעל. ראשית עצה טובה. אני מציע שאת השיחה הזו תנהל על אדמת ישראל (אם השלטונות הכובש הציוני ירשו למנוול הזה להיכנס לכאן בלי להעצר), או לפחות על אדמה של מדינה דמוקרטית. אם תתפתה להיפגש עם בן שיחך בסוריה, או ברצועת עזה, או בסודאן או בתימן, אתה עלול להיזרק מגג בית בן 14 קומות, להיתלות כשרגליך למעלה או סתם להרצח.

 עמוס עוז: אפתח בכך, אדוני, שידי מושטת לשלום. (עוז מושיט את ידו אך משעל מתעלם ממנה). אך עוז מתעלם מן העלבון וממשיך: אני מדבר עמך בשם הרוב השפוי של אזרחי ישראל, הרוצים בשלום. אנחנו מודים בכך שגרמנו עוול לעם הפלסטיני, שיש לפתור את בעיית הפליטים ולשים קץ לכיבוש.

משעל: איזה כיבוש?

עוז: הכיבוש של 1967 כמובן. אנחנו לא רוצים לשלוט על עם זר.

משעל: ומה עם הכיבוש של 48 ?

 עוז: נדמה לי שהעם הפלסטיני כבר השלים עם כך שיש מקום למדינה יהודית בגבולות 1967 ושיהיו שתי מדינות שיחיו זו ליד זו בשלום.

משעל: מי אמר לך את זה שהפלסטינים מכירים בגבולות 67? אפילו באמנת אש", שמעולם לא בוטלה, לא מכירים בגבולות האלה. ואנחנו רואים באש"ף בוגדים בעם הפלסטיני על שהסכימו אפילו למראית עין לפשרה באוסלו.

עוז: לאיזה גבולות כן תסכימו? אולי גבולות החלטת או"ם 192 משנת 1947 לחלוקת הארץ?

 משעל: שום גבולות. קרא את האמנה שלנו. כל פלסטינה שאתם קוראים לה ארץ ישראל היא הקדש מוסלמי ואיש אינו רשאי לוותר על אף שעל מאדמתה הקדושה.

עוז: ומה אתם חושבים לעשות עם היהודים. בכל זאת יש כאן יותר מחמישה מיליון יהודים.

 משעל: גם באמנת אש"ף נקבע שרוב היהודים שהיגרו לכאן יחזרו לארצות מהן באו. יהודי מדינות ערב יחזרו לארצותיהם וימשיכו לחיות שם בחסות שלטון מוסלמי כפי שחיו אלפי שנים. אצלנו היה להם טוב יותר מאשר אצל הנוצרים. היהודים האירופים גם כן יחזרו לארצותיהם. מאיפה באה הסבתא שלך? זאת ששנאה את המיקרובים שכאן? אתה יכול לחזור לארץ שלה, נדמה לי רוסיה. יש שם הרבה יהודים שחיים טוב.

עוז: אתה רציני? מה יגיד העולם? משעל: העולם לא מעניין אותי. אבל העולם ישלים עם זה. הנה הכתבת הכי ותיקה של הבית הלבן הציגה רעיון זה בפומבי ואף אחד שם לא מחה. עוז: ומה עם היהודים שירצו להישאר בארץ?

 משעל: האסלם תמיד היה מוכן שתחת חסותו יחיו מיעוטים אחרים שיקבלו עליהם את שלטונו שחוקיו הם חוקי השריעא.

 עוז: אתה מתא ר לעצמך שאנשים שחיים במדינה דמוקרטית יסכימו לכך?

 משעל: אנחנו לא מחכים להסכמה שלכם. וחוץ מזה מה אתה מודאג. כסופר מפורסם תוכל ודאי למצוא מקלט בגרמניה שם אוהבים אותך. גם היינה לא היה ציוני.

עד כאן השיחה המדומיינת בין עמוס עוז לחאלד משעל.

מה מריץ את עמוס עוז?

האם הוא כל כך תמים? האם עיניו טחו מלראות את המציאות כפי שהיא? האם השתכר מן המילים שהוא וחבריו כתבו במהלך השנים? איני יודע. אך חשד כבד מתגנב אל הלב שאת עמוס עוז לא כל כך מעניין עתידה של מדינת ישראל, אלא עתידו שלו. הוא רוצה לזכות בפרס נובל לשלום והצרתו האחרונה מקרבת אותו לפרס שבו נתכבד גם רודף השלום הידוע יאסר ערפאת.  :

==================================================

שאלות לעמוס עוז

                            – מאת פרופסור דינה פורת –

לעמוס שלום,
דבריך "על גבולותיו של הכוח" ("הארץ", 2.6) הפתיעו אותי, ואשמח אם תסכים להבהיר כמה מהנקודות המרכזיות שבהם.
ציינת, כי "החמאס אינו רק ארגון טרור. החמאס הוא רעיון."

איזה רעיון הוא החמאס? אמנת החמאס, שפורסמה באוגוסט 1988 ומאז לא שונתה, מסכמת את רעיונות התנועה ואומרת בצורה הבוטה ביותר ש"היציאה ממעגל הסכסוך עם הציונים (נחשבת) בגידה רבתי, וקללה רובצת על מבצעיה," ש"ישראל תוסיף להתקיים עד שהאסלאם ימחה אותה," שכן מדובר בשטח הקדש דתי שאין להתפשר עליו; שדגל הג'יהאד "יונף… כדי לשחרר את הארץ מטומאתם, זדונם ורעתם" של הציונים. היהודים הם אוייב אכזר הנוהג כנאצי והפרוטוקולים של זקני ציון מוכיחים זאת.

 ברור שלא לרעיון הזה התכוונת – אם כך, לאיזה כן?
זהו "רעיון נואש וקנאי, שצמח מתוך ייאושם של הרבה פלסטינים," כתבת, ותמיד יש קסם במילותיך. אבל האם ייאוש ותסכול חייבים בהכרח להוביל לאלימות חסרת פשרות, עד למחיקתו של מי שנתפש כאוייב? בסוף שנות ה-20 של המאה הקודמת הידרדר העולם למשבר כלכלי נורא, ומיליונים איבדו את עולמם. בארה"ב צמחה מן המשבר תוכנית ה"ניו דיל". בגרמניה התחזקה המפלגה הנאצית, ועלתה לאחר מכן לשלטון.

רעיון נואש, כתבת. בתיבה הזאת, "נואש", הטלת את כל האחריות למצב הנוכחי על ישראל, ובעצם אמרת שהחמאס, ולפניו אש"ף, ולפניו הפדאיון, ולפניו ערביי ארץ ישראל, הציעו מאז קמה התנועה הציונית רעיונות לפתרון הוגן של חלוקת הארץ, ואילו הציונים סירבו.

ב-1936 הציעה ועדת פיל לחלק את הארץ, ב-1947 החליטה על כך עצרת האו"ם, וכך הלאה, עד להצעות בשנים האחרונות, אבל היישוב וישראל סירבו, עד שהערבים – שלא נקטו כל אלימות – נואשו ולא נותר להם אלא לנקוט אלימות.
ברור שגם לא לכך התכוונת – ואם כן, למה?

"כדי לנצח רעיון יש להציע רעיון אחר, מושך יותר, מתקבל יותר על הדעת." גם זה משפט שובה לב. הלוואי ואפשר היה לנצח רעיון על ידי הצעת אחר. הרי בוודאי אתה יודע, שמלחמות בהיסטוריה נולדו לא רק מתוך אינטרסים מנוגדים, אלא גם מתוך רעיונות שהוצבו זה לעומת זה וסחפו אחריהם המונים. רעיון עליונותו של האדם הלבן, רעיון צדקתם של הנצרות והאסלאם, הרעיון הבולשביקי, הפאשיסטי – כולם גבו מיליוני קורבנות, אף שמולם עמדו רעיונות אחרים. תרבות המערב מציעה היום לאסלאם הקנאי חלופה: דמוקרטיה, זכויות לנשים ולשונים, חינוך המאפשר לתלמיד לחשוב ולבחור, התפתחות טכנולוגית, יצירה תרבותית עצמאית. הנה רעיון מושך, מתקבל מאוד על הדעת. מה דעתך על כך?

את המשפט הכמעט אחרון, האומר שאנחנו לא לבדנו בארץ הזאת וגם הפלסטינים לא, וששני הצדדים צריכים להכיר במסקנות המתחייבות מן העובדה הפשוטה הזאת, אין צורך להבהיר. הוא מזכיר לי שבספרך הנפלא "סיפור על אהבה וחושך" אתה מצטט את אפרים אבנרי, השומר בשדות חולדה, שאמר: "לא מפני שהם עם של רוצחים נירה בהם (אם יופיעו כדי לירות בנו), אלא רק מן מפני הסיבה הפשוטה שגם לנו מותר לחיות ומפני הסיבה הפשוטה שגם לנו מותר שתהיה לנו ארץ, לא רק להם." ["הארץ", 13.6.10].

הכותבת היא ראש המכון לחקר האנטישמיות ומופקדת הקתדרה לחקר האנטישמיות והגזענות באוניברסיטת תל אביב

 

 

 

קישורים

המשא והמתן בין הזאב לבין הטלה

עמוס עוז והכלב היהודי של היינה
http://www.zeevgalili.com/?p=922

עמוס עוז כנביא שקר
http://www.zeevgalili.com/?p=1269

הרוצחת היפה מקפה סבארו
http://www.zeevgalili.com/?p=2015

בין השוקולד הבלגי לחיסול החמאס
http://www.zeevgalili.com/?p=990

על השחיטה בשדרות נוסח 2008
http://www.zeevgalili.com/?p=646
פידיון שבויים לא בכל מחיר
http://www.zeevgalili.com/?p=334

מיהו עז אד-דין אל-קסאם – הרוצח הנערץ של הפלסטינים
http://www.zeevgalili.com/?p=8740