ארכיון הקטגוריה: כלכלה

ירד לטמיון – מקור הביטוי, משמעותו, גלגוליו והקשר לפרשת פישמן

מקור המלה טמיון הוא בשפה היוונית ומשמעותה בשפה זו הוא אוצר. וליתר דיוק אוצר המלך, או אוצר השלטון.ומנין בא הכסף לאוצר המלך? כמובן ממיסים, ארנונות והחרמות למיניהן. ומה שהולך לאוצר המלך איננו חוזר עוד. וכך נוצר הביטוי "ירד לטמיון" דבר שאבד, שהלך לאיבוד ולא יחזור עוד.

המלה היוונית חדרה לשפתנו בדרך הקשה. כך אנו מוצאים "שהיה (המלך) הורג את בעליהם ומענה את נשיהם ומכניס את ממונם לטמיון" (ויקרא רבה יט).

גובי מיסים באים לגבות מס לטמיון ופניהם של האזרחים נפולים. תבליט רומ י מימי הקיסר אוגוסטוס

גובי מיסים באים לגבות מס לטמיון ופניהם של האזרחים נפולים. תבליט רומ י מימי הקיסר אוגוסטוס

בתלמוד אנחנו מוצאים כי אנשים מאבדים כספם לאוצר המלך בשל מעשיהם הרעים: מלינים שכר שכיר, עושקים שכר שכיר, נוהגים גסות רוח, משתחררים מעול ציבורי ומטילים על זולתם ועוד (סוכה כט עמוד ב). בתלמוד משמש הביטוי עדיין במשמעותו המקורית. דהיינו: אובדן כספים לאוצר המלך.

להמשיך לקרוא

אפרים אילין האיש שהציל את המדינה ב-48

אילין ביום הולדתו ה-95 (צילום: זאב גלילי)

אילין ביום הולדתו ה-95 (צילום: זאב גלילי)

לסיפור על מותו של אפרים אילין, שנפטר ערב יום הכיפורים תשע"א, אפשר היה לתת כותרות רבות.
• הטייקון הראשון של המדינה
• אספן האמנות שיעץ לוותיקן בנושאי אמנות
• יצרן הרכב הישראלי שייצא רבבות מכוניות לאירופה
• התעשיין שבנה את אחת התשתיות לטנק המרכבה
• האיש שהניח את היסודות לשייטת 13
• האיש שהביא לשחרור רבבות יהודי רומניה והעלאתם לארץ

והרשימה ארוכה.

להמשיך לקרוא

מה הכסף שלך עשה בשביל "פסגות" ? תשאל את "הברבור השחור"

ומה בין השקעה בבורסה להימור בקזינו

 

הידיעה מלפני כמה חודשים על מעצר שני בכירים בבית ההשקעות הגדול במדינה "פסגות", החשודים בהרצת מניות וגריפת מיליונים לכיסיהם, לא ממש הפתיעה אותי. השבוע פורסם כי בכירי חברת ההשקעות, ביניהם המנכ"ל רועי ורמוס, נחקרו באזהרה. גם זו לא היתה ידיעה מפתיעה בשבילי.

לא מפני שאני מומחה גדול בשוק ההון או שחקרתי את הנעשה מאחורי החזות המלבבת של השוק הזה. אלא מפני שאני חושב, אולי בטעות, שיש לי שכל ישר. וגם קראתי את הספר החשוב "הברבור השחור" מאת נסים ניקולאס טאלב.

אולם המסחר בוולסטרי. ויקישיתוף

אולם המסחר בוולסטרי. ויקישיתוף

 

להמשיך לקרוא

המרקסיזם כבר מת מזמן מדוע רבים כל כך מתגעגעים אליו

מדוע הקומוניסטים כועסים על הצאר הרוסי (שהודח במהפכה הקומוניסטית ב-1917)?
כי הוא השאיר מזון רק לשבעים שנה. וכשנגמר המזון  התמוטט המשטר הקומוניסטי.

את הבדיחה החבוטה הזו צריכים לספר ליוזמי הספר "בחזרה אל מרקס", בעריכת בנימין גונן,  שראה אור בהוצאת "הקיבוץ המאוחד", לפני כעשר שנים, והתגלגל לידיי במקרה בימים אלה.

זוהי אסופת מאמרים שהמשותף לכולם הוא געגועים למרקסיזם ולכל מה שהוא מייצג. לא רק געגועים אלא אמונה נחרצת שהתורה המרקסיסטית ליחה לא נס ועוד נכונו לה גדולות.

הוגה הדעות ג'ורדן פיטרסון על המרכסיזם אנגלית]

 

להמשיך לקרוא

הפוסטמודרניזם כמחולל האנטישמיות החדשה

הדיווחים על דיוני כנס האנטישמיות החדשה, שהתקיים באוניברסיטת חיפה, חייבים להדיר שינה מעיניו של כל יהודי. מאז ומעולם קמו עלינו לכלותנו. אך דומה שלא היתה תקופה בהיסטוריה האנושית שבה ממש כל העולם נגדנו. לראשונה בתולדות העמים נוצרה קואליציה מתועבת של השמאל לגווניו השונים עם הפאשיזם הנאצו-איסלמי נוסח אירן ואל קעידה; אליהם מצטרפים, צדיקי האקדמיה, חסידי איכות הסביבה, שומרי זכויות האזרח, ולא במקום האחרון גם אנשירוחוסופרים ישראלים.

אחד מבאי הכנס, פרופסור ברנרד האריסון מאנגליה, הזהיר כי התקופה הנוכחית מזכירה את ערב השואה. אך דומהשצדיק זה בסדום האקדמיה ממעיט במשמעותה של תופעת האנטישמיות החדשה. ערב השואה היו הגבולות ברורים בין טוב לבין רע, בין שטני לבין אנושי, בין צודק ולא צודק. כיום כל הגבולות מטושטשים ועל העם היהודי בישראל מאיים צונאמי שמעולם לא היה דוגמתו.

מטרת מאמר זה היא להוכיח כי הרקע הרוחני ההיסטורי והפילוסופי לאנטישמיות החדשה הוא המצב הפוסטמודרני בכללותו ובעיקר הוגי הדעות הפוסטמודניים.

"הרגו יהודים למען השלום".  פעילת זכויות אזרח חובשת כפיה  ומחזיקה פיגיון בהפגנה

"הרגו יהודים למען השלום". פעילת זכויות אזרח חובשת כפיה ומחזיקה פיגיון בהפגנה

מהו המצב הפוסטמודרני

זהו הלך הרוח של התקופה בה אנו חיים. הלך רוח הנובע, בין היתר, מן ההלם של המציאות – "הלם ההווה". גדי טאוב נתן ביטוי להלך רוח זה במילים הבאות:"התודעה מופגזת בשטף דימויים, מסרים ואינפורמציה, שהם הרבה מעבר ליכולת הקליטה שלנו. והניגודים הבלתי נתפסים בין תמונותיהם של ילדים מוכי רעב ותצוגות אופנה, מלחמות כימיות ליד פרסומות לקורנפלקס, שעורי אירוביקה וחדשות בטורקית, משחקי טלוויזיה, מרד בצ'צ'ניה, טוק-שאו, תכניות כלכליות, כוכבי קולנוע, חולי איידס, פסטיבלים של שירים ברוסית. כל אלה מפסיקים להתקיים בנפרד ומתבטלים בפני האפקט המשותף, המשתק. התחושה היא קודם כל של העדר יכולת למצוא פשר או היגיון בכל זה. היכולת לראות כל אחד מן הפרטים בפרופורציות, למצוא לו מקום בתוך איזה תבנית של סדר הולכת ונפגעת". (טאוב 64 – ביבליוגרפיה בסוף המאמר64).

גדי טאוב צילום זאב גלילי

גדי טאוב צילום זאב גלילי

או תאורו של דוד גורביץ' את המציאות הפוסטמודרנית כפאניקה: "… בהעדר גבולות והגדרות, המועקה שיוצר ריבוי בלתי בטוח אינה מוטלת בספק: פאניקה של זהות וג'נדר, הפאניקה של הגוף האנושי, פאניקה של קניות, הפאניקה של האיידס, הפאניקה של האינפורמציה, הפאניקה של אופרות הסבון, הפאניקה של הסרט חיזור קטלני, הפאניקה של השיכפול, הפאניקה של המציאות הוירטואלית, הפאניקה של המונה ליזה נוסח מרסל דושאן ("חם לה בתחת" אומרת חתימתו הסרקסטית בראשי תיבות), הפאניקה של האפשרויות הבלתי מוגבלות, הפאניקה של המצב שהשתבש".

ההלם והפאניקה נוצרים בגלל שפע באינפורמציה, במוצרים, באפשרויות, שהם מעבר לנקודת הרוויה. ההווה כאילו תלוש ממהלך הזמן, הוא מפתיע, הוא תמיד חדש, הוא לא צומח מתוך העבר ולא מוביל לעתיד.

הלך הרוח של התקופה מתבטא במשבר של יאוש וחוסר תקווה. משבר של הטלת ספק בכל האמונות וההנחות שרווחו בתקופות קודמות. אין אמון באף אידיאולוגיה; אין אמון בתפיסות העולם של קידמה והתפתחות; אין אמון בשפה וביכולתה לתת ביטוי אמיתי למציאות; אין אמון במדע כמכשיר להבנת העולם ולשיפור חיי האדם; אין אמון בעצם היכולת להבין את החברה האנושית ואת העולם בו אנו חיים.

ז'אן פרנסואה ליוטר ויקישיתוף

ז'אן פרנסואה ליוטר ויקישיתוף

"בחברה ובתרבות בנות זמננו" – כותב ז'אן פרנסואה ליוטר, מחשובי הפילוסופים הפוסטמודרנים – "חברה פוסט-תעשייתית, תרבות פוסטמודרנית, שאלת הלגיטימציה של הידע נשאלת במונחים אחרים. אבד האמון בסיפור הגדול, ולא משנה באיזה אופן מאחדים אותו: סיפור ספוקלטיבי, סיפור של שיחרור" (ליוטר 48)

התוצאה: אין היסטוריה, אין מדע, אין היגיון, אין ערכי מוסר, אין אושר, אין שום דבר ודאי ומוחלט, הכל יחסי ונזיל.

הלך רוח, לא שיטה

מדובר כאן בהלך רוח ולא במישנה סדורה, המנוסחת על ידי פילוסופים פוסטמודרנים. שיטה פילוסופית אפשר לבקר. הלך רוח יש לקבל כמציאות. להלך הרוח הזה שותפים רבים וטובים, שאולי אינם מנסחים לעצמם את משמעותו, ובלי שיכירו בהכרח את המושג פוסטמודרניזם. הלך רוח זה בא לביטוי בחיי יום יום, בספרות, באמנות, בתקשורת, בקולנוע, במוסיקה, בתאטרון, בארכיטקטורה, באופנה ועוד.

כמה דוגמאות לגילויים של המצב הפוסטמודרני:

* סרטים כמו "רוצח מלידה" של אוליבר סטון, "התפוז המכאני" של סטנלי קובריק, מר באום של אסי דיין ו"חור בלבנה" של אורי זוהר.

* מחזות של חנוך לוין;

* שירים של יונה וולך ("לא לפחד מתודעה מפוצלת/ להיות עצמו ולא עצמו–" / " במפתח שבדי לוטה מסתרקת/ שערותיה קפיצים");

* סיפורים של אורלי קסטל-בלום; ("עיר בלי תחתית בלי עבר, העיר המוטרפת בתבל");

* הבניינים הוורודים-תכולים לאורך נתיבי איילון, בעלי קווים כאילו "גותיים";

* סדרת תדפיסי המשי בנושא הכיסא החשמלי של אנדי וורהול.

* המערכונים של החמישיה הקאמרית. העמוד האחרון של עיתון "העיר" (שכבר אינם קיימים אך אחרים באו במקומם).

* "מדורי הרכילות של המקומונים יוצרים אווירה חדשה, המערבת רכילות מרושעת, עמדה פוליטית ונהנתנות אסתטית. אין ספק גם החיים 'הממשיים', ההטרוגניים כל כך, מאותתים מכל עבר: העולם הפוסטמודרני כבר כאן" (גורביץ' 23 )

מה משפיע על מה, הלך הרוח של התקופה על הגילויים האמנותיים שלה או להפך? לשאלה זו אין תשובה והיא גם אינה חשובה יותר מן השאלה אם הביצה קדמה לתרנגולת.

פאניקה של שיווק. כרזות ענק על בתים בתל-אביב. (ויקישיתוף)

פאניקה של שיווק. כרזות ענק על בתים בתל-אביב. (ויקישיתוף)

הואיל ובפרשנות בתחומי הספרות והאמנות ניתן להגיד הכל על לא כלום וכלום על הכל, לא נעסוק כאן בגילויים אלה של הלך הרוח הפוסטמודרני. (מסיבה זו אין לראות את הדוגמאות שהבאתי למעלה כמבטאות "אסכולה" בתחומי אמנות זו או אחרת אלא כביטויים להלך הרוח של התקופה) נדון רק בפוסטמודרניזם כתפיסת עולם, או שיטת מחשבה. כפרק בתולדות הפילוסופיה. והחשוב מכל: נראה כיצד תפיסה זו מובילה לעמדות פוסט-יהודיות ופוסט-ציוניות ולשלילת עצם קיומה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי ושל עצם קיום העם היהודי.

כדי להבין את הפוסטמודרניות צריך קודם להבין את המודרנה, תקוותיה ושיברה.

המודרניות והנאורות

המודרניזם הגיע לשיאו במחצית הראשונה של המאה העשרים, אך שורשיו נעוצים כמה מאות שנים לפני מאה זו. דוד אוחנה רואה במודרניות גילגול של "התשוקה הפרומתאית" שבמיתולוגיה היוונית. "תשוקתה של האנושות בעת החדשה לעצב את עצמה ואת גורלה במו ידיה, באמצעות נצחון התבונה הביקורתית על העיקרון המקודש של העולם הישן שיסודותיו היו ישועה דתית,תבונה זו יכול האדם להבין את עצמו ואת העולם הסובב אותו, יכול לעצב אותו. עצם התהליך הזה מבטיח קידמה – צעידה אל עולם טוב יותר. "המודרניות מורכבת אפוא מסך כל התוצאי גאולה מטאפיסית או שר ההיסטוריה" (אוחנה 10).

רנה דקארט

רנה דקארט

ברעיון המודרניות גלום עקרון הנאורות ENLIGHTMENT, המתפרש כעיקרון אוניברסלי של התבונה, שיש לה תוקף זהה אצל כל בני האדם. סיסמת הנאורות, אמר הפילוסוף הגרמני עמנואל קנט, היא: "אזור אומץ להשתמש בשכלך שלך". האדם על פי קאנט הוא המקור הבלעדי לסמכות והשופט הבלעדי של ערכים, נורמות ודעות. הנאורות היא איפוא חיפוש הבהירות, האור שמבחין בין טוב לרע, אמת ושקר, מדע ודת. ברעיון של המודרניות גלומה ההכרה שהמדע בא במקום האלוהים . המודרניות פרושה רציונליות והרס כל ההקשרים החברתיים שקיבלו צידוק מחוץ לתבונה. (אוחנה 14-15).

התנפצות החלום המודרני

המחצית הראשונה של המאה העשרים ניפצה את החלום המודרני. "המתאם ההולך וגדל בין יכולת הייצור האנושית ובין ההשמדה ההמונית, צמידות הטוטליטריות מימין ומשמאל בתחילת המאה העשרים, שליטת חברת צריכה, פרסומת ותקשורת חד ממדיים, הפער המשווע בין הצפון העשיר לדרום העני, כוחה המאיים של הטכנולוגיה המודרנית, פריחת הפונדמנטליזם הדתי והלאומנות הפרטיקולרית, העוני הניוול והאלימות – כל אלה הם עדות לתהום שהולכת ונפערת בין הראוי למצוי, בין התבוני לממשי. האדם המודרני אינו פועל כמו שהיה צפוי שיפעל על-פי הכללים האוניברסליים של הנאורות: התבונה קמה על עצמה" (אוחנה 15 ). נשאלת השאלה: האם בסוף המאה העשרים נוכל להמשיך ולדבר על עצמנו במושגים של איש הרנסנס, המעצב את גורלו במו ידיו במסלול של התפתחות וקידמה? או שמא אדם הומניסטי זה, איש הנאורות, אותו ניסתה המודרניות לבנות במאמץ הרואי שנמשך למעלה מארבע מאות שנה, מגיע עתה לסוף הדרך ומתגלגל למצבי צבירה חדשים של פירוק ופיצול" (גורביץ' 18 על פי ליוטאר).

מה שקרה אחר כך מתאר אילן גור-זאב במילים הבאות (בעקבות ז'אן בודריאר): "… לו נתבקשתי להגדיר את המצב הנוכחי של העניינים הייתי מתארם כ'אחרי האורגיה'. האורגיה שבה מדובר הייתה הרגע שבו, רגע השחרור בכל הספירות: שחרור פוליטי, שחרור מיני, שחרור כוחות הייצור, שחרור כוחות ההרס, שחרור האישה, שחרור הילד, שחרור הדחפים הבלתי מודעים, שחרור האמנות; ניכוסם של כל אופני הייצוג, כמו גם של אופני האנטי ייצוג. היתה זו אורגיה מוחלטת – אורגיה של הממשי, הרציונלי, המיני; אורגיה של הביקורת והביקורת שכנגד…"

אילן גור זאב צילום זאב גלילי

אילן גור זאב צילום זאב גלילי

ואת המחשבה הפוסטמודרניסטית שהתפתחה בעקבות אותה התפוצצות מגדיר אילן גור-זאב בהמשך: "הפוסטמודרניזם הוא ביטוי למציאות שבה מתהווה מקום לתודעה חדשה בדבר ההוויה האנושית, יסודותיה, אופני ההכרה שלה, כוחות העיצוב הנתונים והאפשריים שלה ואסטרטגיות השיח החדש המשקף אותה… הפוסטמודרניזם כעמדה פילוסופית הוא אנטי פילוסופיה המתכוננת על יסודה של מציאות תרבותית, חברתית וטכנולוגית השונה מהותית מהנסיבות שהמודרניזם מכיר, מציאות הראויה לתואר פוסט-מודרנית". ( גור זאב תש"ס 273)

מניטשה ועד פוקו

למרות ההצהרה כי הפוסטמודרניזם הוא אנטי פילוסופיה. למרות שהפוסטמודרניזם שולל מכל וכל אפשרותה של שיטת-על מסבירת-כל. אין ספק שהפוסטמודרניזם הוא פרק בתולדות הפילוסופיה. פרק הנחזה כשיטת-על מסבירת-כל.

הפוסטמודרניזם פרץ אל השיח הציבורי רק בשנות השבעים והשמונים של המאה ה-20. אך מבשריו ומקורותיו מצויים בראשית המאה ואף במאה הקודמת.

תפיסת האדם כסובייקט רציונלי – שעמדה ביסוד המודרניות הנאורה – קיבלה כמה מכות זעזוע בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה העשרים.

זיגמונד פרויד (1856-1939) חשף אגו לא אחדותי, תת מודע המונע על ידי דחפים חייתיים. רבים מהדיבורים שלנו מתרחשים מחוץ לתחומי ההכרה של הפרט ולאלה תפקיד מפתח בהסברת דרכי התנהגותנו. הסובייקט האנושי הוא אירציונאלי בעליל.

קרל מרקס (1818-1883) היכה בסובייקט מכיוון אחר. הוא לימד שלא כל אדם לעצמו. ההתפתחות האנושית היא תוצר של אופני הייצור ויחסי הייצור, הקובעים את אופיה של כל תקופה בהיסטוריה. כל ההיסטוריה היא לכן תולדה של מלחמת מעמדות. תודעתם של בני האדם אינה קובעת את קיומם החברתי אלא להיפך – קיומם החברתי קובע את תודעתם.

את המכה הקשה מכולם הנחית על המודרניות פרידריך ניטשה ( 1844-1900). ניטשה הקדים את פרויד בתחומים רבים ופרויד הודה כי הפסיק לקרוא בכתביו כדי לא להיות מושפע ממנו (אוחנה 102). ניטשה שלל מכל וכל את מושג הסובייקט שהוא ראה בו פיקציה מדכאת. הוא הכריז מלחמה על כל האידיאולוגיות והאיזמים למיניהם; כפר בקיומה של רציונליות אחת ובקיומה של אמת אובייקטיבית; ערער על תקפות השפה כאמצעי לייצוג המציאות; קרא את העולם כטקסט פתוח לפרושים. ניטשה מוטט למעשה את העולם המודרניסטי בטרם הגיע זה למלוא בשלותו במאה העשרים. אין פלא שהפוסטמודרניסטים רואים בו את מבשר הפילוסופיה שלהם והם שואבים ממנו מלוא החופניים.

הכריז מלחמה על כל האידיאולוגיות. פרידריך ניטשה

הכריז מלחמה על כל האידיאולוגיות. פרידריך ניטשה

ניתן למצוא באסכולת פרנקפורט את ניצניה של הפילוסופיה הפוסטמודרנית. האסכולה קמה במכון למחקר חברתי שנוסד בשנת 1923 בגרמניה וסופח לאוניברסיטת פרנקפורט. הבולטים בין אנשי האסכולה הם: מכס הורקהיימר, וולטר בניימין, תאודור אדורנו והרברט מרכוזה (שהיה תלמידו של מרטין היידגר, הפילוסוף הנאצי, הנחשב לבעל השפעה גדולה על הפילוסופיה הפוסטמודרנית). בתקופת הנאצים גלה המכון לניו יורק (פרט לוולטר בנימין שהתאבד בספרד בדרך הימלטותו). אנשי המכון חזרו לגרמניה ב – 1949. אנשי המכון החלו דרכם בפיתוח תאוריה ביקורתית של המרקסיזם (שעקבותיה ניכרים בכתבי הפילוסופים הפוסטמודרניים) ומשנתם השפיעה השפעה רבה על תנועות רדיקליות כמו "השמאל החדש".

אנשי אסכולת פרנקפורט, שילבו את המתודות של מרכס ופרויד. הם יצאו מנקודת מבט מרקסיסטית כשהם מצביעים על תנאים חברתיים ותרבותיים שבהם בני אדם מאבדים את האנושיות שלהם ב"חרושת התרבות" של הקפיטליזם. הם חתרו לתאוריה ביקורתית שתחשוף את התודעה הכוזבת של הפרולטריון. הפועל היה לחלק בלתי נפרד של התודעה הקפיטליסטית שניטרלה אף את האופציה המהפכנית. את עקבותיה של שיטת המחשבה המרכסיסטית ואת הטרמינולוגיה שלה ניתן למצוא כמעט בכל חיבור פוסטמודרני.

פילוסופיה בעולם של "אחרי אושוויץ"

ניטשה היה מקור ההשראה, אסכולת פרנקפורט היתה נקודת הזינוק. אך הפילוסופיה הפוסטמודנית התפתחה בצרפת, בעיקר במחצית השניה של המאה העשרים. נושאי הדגל הבולטים שלה הם: מישל פוקו, ז'ק דרידה, ז'ן בודריאר, ז'ן פרנסואה ליוטר, ועוד. על הפילוסופיה הזו אומר עדי אופיר: "…יותר משהפילוסופיה הצרפתית היא 'פוסטמודרנית' ברוחה או בסגנונה היא פוסטמודרנית בעצם מוכנותה להיענות לאתגר שמציב עולם פוסטמודרני, ששם ללעג את יומרותיה של הפילוסופיה המודרנית לסמן את גבולות התבונה ולהדריך את השימוש בה, להניח יסודות לשיפוט המוסרי והאסתטי. ומעל לכל, להבטיח את קיומם של שפה אחת ודברים אחדים, שמסוגלים לתאר נאמנה את המציאות ולפרש פירוש מהימן את המשמעויות המופקות בכל הלשונות ובנות הלשון שבני תרבות מדברים בהם. זו פילוסופיה שאיננה חדלה לחשוב את מקומה בעולם "שאחרי אושוויץ" ואחרי הירושימה, עולם רדוף טרור ואימה של קטסטרופה גרעינית ו/או אקולוגית, עולם שכל פינה בו מרושתת לשוק קפיטליסטי גלובלי, שזורה באותן רשתות גלובליות של מידע שמהן היא ניזונה ולהן היא חשופה, עולם שכמעט בלתי אפשרי לחשוב בו מחשבה שאין לה ערך כלכלי, יישומי, או חדשותי מיידי. בעולם הזה בעת הזו, מבקשת אותה פילוסופיה לפתח פרקטיקות של שיח ומחשבה "שעושים הבדל", שאינם נמדדים מייד על פי ערכי השוק או על פי מידת הקונפורמיות עם המשטר הקיים ועם השיח הנוהג בו, וגם לא על פי אמות המידה של המוסד האקדמי, לפחותלא כשהוא מתנהל מתוך אנלוגיה וזיקה הדוקה – ולעתים קרובות מתוך כפיפות – הן לשוק והן למדינה". (אופיר 2000 )

"פרקטיקות השיח" הפוסטמודרניות

קשה לדבר על מסקנותיה של פילוסופיה שכהנחת יסוד היא דוחה מכל וכל את אפשרותה של תאוריית-על. אך ניתן להבין את השלכותיה של פילוסופיה זו על ידי בחינת כמה מן המושגים שהיא פיתחה והנוגעים לענייננו:

* השפה.

השפה איננה נתפסת כמכשיר המייצג את המציאות (רפרזנטציה) אלא כמכשיר של פרזנטציה (משחק, הופעה, הצגה). השפה מתפקדת ברמה של "משחקי לשון", שמקור הלגיטימיות שלהם איננו מצוי בתוך המערכת הפנימית של כללי המשחק.

* דקונסטרוקציה.

זו האסטרטגיה של הפוסטמודרניסט כשיטת פרשנות, שמטרתה לחשוף מה באמת מסתתר מאחורי הטקסט. הדקונסטרוקציה מפרקת את השפה מיציבותה ומן היומרה שלה לדעת את האמת. הדקונסטרוקציה חושפת את אי הסדר שבטקסט. אין שום דבר מחוץ לטקסט אומר דרידה, לפיכך הכל פרשנות. ובמונח טקסט הכוונה איננה דווקא לטקסט כתוב. הכל טקסט – סרטים, ומחזות וארכיטקטורה, ונוף וגם האני הקורא המורכב מן הטקסטים שקלט.

* פרשנות.

אין סוף למעשה הפרוש. כל מעשה ייצוג כולל בתוכו פירוש ומזמין פירוש מחדש. אין משמעות אחרונה.

* האחר.

הוא כל מה שאיננו אני: האשה, הכושי, הפלסטיני, המזרחי, החרדי, ה"משוגע". המודרניסט לא הכיר בקיומו של האחר כסובייקט שזכותו להיות מיוצג או לדבר. הפוסטמודרניסט מחפש עוגן מוסרי בכך שהוא נוטל אחריות ומזדהה עם זרותו של האחר.

• נרטיב ומטאנרטיב

הנרטיב פרושו שכל תאור היסטורי הוא בעצם סיפור, אחד מרבים, ולא יותר מזה. מטאנרטיב הוא מונח ביקורתי המציין את הביקורת הפוסטמודרנית למי שמבקש לכתוב את תולדות ההיסטוריה (או הפילוסופיה, או המדע או האמנות) באמצעות סיפור-על ותאוריה גורפת על הטבע האנושי והחוקים המפעילים אותו. בעבר סיפקו הדתות המונותאיסטיות את סיפורי העל. המודרניזם המיר אותם בתאוריה הדרוויניסטית, בתאוריית מבנה החומר וכדומה. שניהם ביקשו למצוא עיקרון מארגן של המציאות. אבל הפוסטמודרניסט יאמר כי אין עיקרון מאחד לתיאור או הסבר של המציאות, אם מפני שהעולם כאוטי או מפני שההכרה האנושית מוגבלת.

• ההיסטוריה.

אין דפוס מאחד של זיקה אל העבר שאנחנו שייכים אליו או שהוא שייך לנו. אין קו אחד שמחבר את ההווה אל העבר. להווה יש יותר מעבר אפשרי אחד. אין מסגרת נורמטיבית אחת של התכוונות אל העבר שראוי לשמר ולזכור אותה. "בשום תחום אין גוף של ידע, של אורחות חיים, של נורמות מוסריות או של ערכים אסתטיים, הנמסר מן העבר להווה כשהוא טעון למפרע בכוח מחייב ביחס להווה. כל רגע של ההווה הוא הזדמנות לנכס מחדש חלקים מן העבר או להיפטר מהם". (גורביץ' 377 ואילך; אופיר תשנ"ז 135 ואילך)

פוסטמודרניזם = פוסט-יהדות

קל להסיק מן הנאמר למעלה כי הפוסטמודרניזם הוא שלילה של היהדות ואין אדם יכול להיות גם פוסטמודרניסט וגם יהודי. עמד על כך פרופסור אליעזר שבייד האומר כי אף שהיהדות בזמננו איננה השקפת עולם אחידה, הנה המכנה המשותף ליהודים הוא "השייכות לעם היהודי, לרציפות דורותיו המתאחדים על ידי זכרון היסטורי, מורשת של מקורות, תרבות ומסורת והכרת אחריות משותפת לעתיד. כל אלה מעוגנים בתודעת שייכות קיבוצית, בזיקוה מחוייבת למקורות המפרנסים השקפת עולם… השפעת השקפת העולם והאתוס של הפוסטמודרניות היא אפוא הרסנית לגבי כל צורות הזהות היהודית, הן במישור הקיבוצי והן במישור של זהות הפרט… זהו קרע החלטי, כי למרות החיים יחד באותה המדינה ולמרות הדיבור באותה הלשון, מתבטל היחד הרוחני המאפשר הידברות מעצבת זהות." (שבייד 648-649).

הציונות – ממודרניזם לפוסטמודרניזם

אי אפשר להסביר את ההתאבדות הקולקטיבית הזו המכונה "הסכם אוסלו" ו"תהליך השלום" (על כל גילגוליהם) בלי לבחון את ההתפתחות ההיסטורית של הציונות ואת התמורות שהתחוללו בחברה הישראלית. מתנגדי אוסלו נוהגים להאשים את "השמאל", המצטייר כאיזה גוף אמורפי שהשתלט על התקשורת, על הספרות והאמנות ועל השיח הציבורי. אין צורך בבחינה מדוקדקת מדי של הנפשות הפועלות – במיוחד כשמדובר בדור הצעיר – כדי להוכיח שאין קשר בינן לבין "שמאל", לא מבחינת הביוגרפיה האישית ולא מבחינת עולם המושגים. השמאל לגווניו והשמאל הציוני בפרט הוא חלק מן המודרניות. תהליך אוסלו כבר שייך לעידן הפוסטמודרני. הוא היה בלתי אפשרי לולא המציאות הפוסטמודרנית.

וכאן המקום לבחון מחדש את תולדות הציונות ומדינת ישראל בעיניים פוסטמודרניות. בחינה כזו מעלה שהציונות היתה חלק מן המודרניזם. היו בה כל המאפיינים של התנועות המודרניות במוצאי המאה ה-19 וראשית המאה העשרים: תפישה חילונית של המציאות; תשוקה פרומתאית ואמונה ביכולת לעיצוב הגורל (האישי והלאומי); אמונה בתבונה ובנאורות להבנת תהליכים היסטוריים; חזון של קידמה. תאור זה מתאים גם למי שרואה בציונית תנועה משיחית שהיא ייחודית לעם היהודי. החילון של המודרניזם לא היה אלא מעבר מן הכנסיה הנוצרית לכנסיות המודרניות – קומוניזם, סוציאליזם, השכלה, פאשיזם וכו'. גם הציונות עברה מן הדת של אביי ורבא לדת העבודה של א.ד. גורדון.

שונה הדבר לגבי הציונות הדתית-לאומית. "אבותינו" – אומר פרופסור שלום רוזנברג – "ניסו לבנות חברה ישראלית הבנויה על ברית היסטורית דתית-לאומית. ברית היסטורית זאת באה לידי ביטוי בשיתוף פעולה עם העולם החילוני. התוצאה היתה חברה דתית לאומית, חברה דתית פתוחה. הפוסט-מודרניזם בא לידי ביטוי בפוסט ציונות ודבר זה הולך והורס כל אפשרות של שיתוף פעולה. הציונות הדתית ממשיכה להאמין באוטופיה הציונית, אך השותף החילוני ההיסטורי של הציונות הדתית הולך ונעלם מעינינו. הרגשה איומה של בדידות תוקפת אותנו" (רוזנברג, 43).

המשבר שעבר על המערב בעקבות שתי מלחמות עולם והתפתחות "הקפיטליזם המאוחר" הגיע גם לישראל. באיחור של עשר עשרים שנה. כמו שם גם כאן הוא יצר את המצב הפוסטמודרני שהוביל לאובדן האמון בכל האיזמים למיניהם. כמו שם גם כאן התפתחה עילית אינטלקטואלית שניסחה את הפילוסופיה הניהיליסטית של הפוסטמודרניזם. בישראל קיבלה המישנה הפוסטמודרניסטית גוון מיוחד שמשמעותה התאבדות לאומית. אפשר שזו תרומתה הייחודית של המחשבה הפוסמודרנית הישראלית. מקורותיה ושורשיה הם בשינאה עצמית יהודית שידענו בכל הדורות.

פוסטמודרניזם נוסח ישראל

נושאי הלפיד של הפילוסופיה הפוסטמודרניסטית בישראל הם, רובם ככולם, אנשי אקדמיה מתחומי הפילוסופיה, היסטוריה, חינוך, סוצילוגיה, ספרות, קולנוע, לימודי מיגדר ועוד. הדמות הבולטת בקבוצה זו הוא עדי אופיר מאוניברסיטת תל-אביב, שייסד וערך עד לפני כמה שנים את "תאוריה וביקורת", השופר העיקרי של הפוסטמודרניזם בישראל. דמויות בולטות אחרות: יהודה שנהב (גם הוא עורך לשעבר של "תאוריה וביקורת"), אילן גור זאב, משה צימרמן, משה צוקרמן, ברוך קימרלינג, דני רבינוביץ', אורלי לובין, אילן פפה, יצחק לאור.

נושאי הדיון המרכזיים של קבוצה זו – במחקרים, בספרים (המתפרסמים בארץ ובחו"ל) במאמרים בכתבי עת וב"הארץ" – הם:

*הפלסטינים (בתוך זה נכללים: "הכיבוש"; ה"נישול" והאחריות לבעיית הפליטים ו"הקולוניאליזם" שהוא החטא הקדמון של הציונות).

* מעמד האשה.

* השואה.

לא פעם מעורבים הנושאים אלו באלו. כך, למשל, אומרת צביה גרינפילד – אשה המציגה עצמה כחרדית אך ספגה את עולם המושגים הפוסטמודרני – לקבוצת נשים חרדיות: "אתן לא מבינות שאתן והפלסטינים זו אותה בעיה"? וכשדנים ב"כיבוש" ובמצב הפלסטינים אחת ההשוואות החביבות היא למעשי הנאצים. כך, למשל, כותב עדי אופיר בספרו "לשון לרע": "חיפשתי דרך אחראית, שקולה, מנומקת, נטועה בדיון תורת-מוסר שיטתי, לשקם רצף מושגי שיאפשר להשוות בין הרוע שהתחולל באושוויץ לרוע שמחוללים צאצאי הקורבנות ויורשיהם לאנשים שאותם הפכו לפליטים, לגרים בארצם, לנתינים תחת משטר כיבוש צבאי, וגם ללוחמי חירות במאבק אנטי קולוניאלי, לטרוריסטים, לרוצחים" (אופיר 2000, פתח דבר). דברים דומים אומרים משה צימרמן, משה צוקרמן ורבים אחרים.

מישל פוקו ויקישיתוף

מישל פוקו ויקישיתוף

הפוסטמודרנים הישראלים הולכים בנושא זה בדרך סלולה של עמיתיהם במערב. הפוסטמודרנים טוענים כי אושוויץ היא נקודת המפנה של המאה ומגורמי המצב והמחשבה הפוסדטמודרניים. באושוויץ מתו לא רק מיליוני יהודים אלא מתה הנאורות והעולם המודרני. אך בפרסומיהם תרמו תרומה גדולה לנירמול השואה, אם לא להכחשתה. זאת, על ידי כך שהם אינם רואים בה איזו תופעה חריגה אלא חלק מכלל הרעות של העולם המודרני. "היא סיכום ממצה של הרציונליות האינסטרומנטלית והקידמה הטכנולוגית". (גור-זאב 277)

כך, למשל, מרטין היידגר, הפילוסוף הנאצי הנחשב למי שפתח בשיח הפוסטמודרני, אמר : "החקלאות היא עתה תעשיית מזון ממוכנת. הרי היא דומה במהותה ליצור גופות בתאי הגזים במחנות ההשמדה וכן דומה היא לשיטת מצור על אומות שלמות ולהרעבתן או לייצור של פצצות מימן" (גור-זאב שם)

וכאשר עוסקים הפוסטמודרנים ב"אחר" הם מגיעים להזדהות עם אותו "אחר" גם כשהוא מייצג משטר מתועב. כך אנחנו מוצאים את מישל פוקו, משבח את המהפכה החומייניסטית. פוקו ליווה את חומייני לשדה התעופה בפריז, כשזה יצא במסע הנצחון שלו לאיראן. פוקו שהה באיראן כמה שבועות במהלך המהפכה. בעקבות ביקור זה הוא פירסם בשנים 1978-1979 סידרת מאמרים על עליית חומייני והמהפכה האיראנית. במאמרים אלה הוא מתפעם מן "הממד הרוחני" שמביאים עמם החומייניסטים והשלטון האיסלמי לפוליטיקה והתלהמות מן החוויה הפנימית של ההמונים ברחובות. פוקו כותב שהרוחניות שגילה באירן חסרה כאוויר לנשימה לאירופה ההולכת ונחנקת (אוחנה 141).

מרטין היידגר ויקישיתוף ויקיפדיה גרמנית

מרטין היידגר ויקישיתוף ויקיפדיה גרמנית

מפוסט ציונות לפוסט ישראליות

הציונות נכנסה בישראל למרכאות כפולות מזה שנות דור. קם בארץ דור פוסט ציוני במובן זה שהציונות נחשבת בעיניו לדבר שאבד עליו הכלח. מנטרה שמשננים בבית הספר ובטקסים שאינם אומרים דבר לאיש.

הכתר המפוקפק של חלוץ הפוסטציונות מגיע לאורי אבנרי, שכשמונה חודשים לאחר הכרזת העצמאות כתב ב"הארץ" מאמר בו הוא אומר: "ביחידות הקרביות נעלמו לחלוטין כל הסיסמאות והפראזות האידאולוגיות. כל זה היה ציונות, משהו חסר תוכן שלא לעניין".

תום שגב אומר על מאמר זה כי "אבנרי ניסה להיות פה לדור של לוחמים שהתנסו בהלם השיבה מהקרב; למעשה לא רק ביטא מצב רוח קיים, כי אם במידה רבה גם המציא אותו" (שגב 39) אבל בחלוף השנים היתה העמדה שביטא אבנרי נחלתם של רבים. מדובר ב"ישראלים שאינם חיים עוד למען אידאולוגיה לאומית… הם לא עסוקים בעברה של המדינה אפילו לא בעתידה. הם חיים למען החיים עצמם" (שגב). כלומר מדובר בישראלים שסבורים כי תפקידה של הציונות נסתיים.

הפוסטמודרנים הולכים צעד אחד קדימה. הם הגיעו גם לפוסט ישראליות, כלומר לערעור על עצם קיומה של המדינה כמדינת העם היהודי. ברוך קימרלינג, למשל, קורא בספרו וכן בראיון ליהודה קורן ב"ידיעות אחרונות" לאמץ את המודל של שוויץ, בלגיה וקנדה. כלומר, בצד המדינה הפלסטינית, שתהיה יודן ריין, תהיה מדינת ישראל שכבר לא תהיה כל כך ישראל. כלומר יצטרכו לאפשר לערבים פרלמנט משלהם. את ההמנון לשנות. גם את הדגל צריך לשנות כי מקורו של הדגל הוא טלית. את יום העצמאות צריך לשנות ליום המדינה, אבל להעביר אותו ל-15 במאי (דהיינו התאריך הלועזי ולא העברי של הקמת המדינה). יום הזכרון יהיה יום זכרון לא רק לחללי צה"ל אלא גם לחללים הערביים.

ועיקר העיקרים: צריך לבטל את חוק השבות ולקבוע חוק הגירה, כמו בקנדה ובאוסטרליה. על כל משפחה יהודית שתורשה לעלות לכאן תורשה במקביל משפחה פלסטינית להגר לישראל. ישראל תפסיק להיות ארץ מקלט ליהודי העולם "ולתפקד כמדינה נורמלית". יהודי לא יוכל לקבל אזרחות, אלא לאחר שיוכיח שליטה בעברית או בערבית. (קימרלינג)

כאן המקום להדגיש כי ייחודיותו של הפוסטמודרניזם הישראלי – המתבטא בכך שהוא מוכן לוותר על עצם הקיום הלאומי – היא בעצם גילגול מאוחר של הרעל המרכסיסטי המחלחל בעולם המחשבה הישראלי מזה שנות דור. לחלק גדול מן הפוסטמודרניסטים הישראלים אין אמנם עבר מרכסיסטי בביוגרפיה האישית שלהם. אך קריאה בין השורות שלהם מגלה את הטרמינולוגיה המרכסיסטית. ומה שחשוב לא פחות, את השינאה העצמית היהודית שאפיינה את המרכסיזם בלבושו היהודי.

אך הבעיה שלנו איננה הפילוסופים אלא פשוטי עם. שטיפת המוח של הפרסומת, הטלוויזיה ויתר ערוצי התקשורת הכניסו אותם למצב פוסט מודרני שבו אין הם מוצאים טעם לכלום, אין משמעות לכלום. אין עבר ואין עתיד יש רק עכשוויזם של אכול ושתה.

על המצע הרקוב הזה של המציאות הישראלית אין פלא שצומחת האנטישמיות החדשה בעולם כולו. לראשונה בהיסטוריה הקריאה מוות ליהודים מקבלת תמיכת עידוד מחלק מן היהודים עצמם.

ללא מילים

ללא מילים

ביבליוגרפיה

אוחנה – דוד אוחנה, התשוקה הפרומתאית,

השורשים האינטלקטואליים של המאה העשרים מרוסו עד פוקו, ירושלים, 2000.

אופיר 2000 – עדי אופיר, לשון לרע , פרקים באונטולוגיה של המוסר, תל-אביב 2000.

אופיר תשנ"ז – עדי אופיר, פוסטמודרניזם: עמדה פילוסופית, בתוך חינוך בעידן השיח הפוסטמודרניסטי, עורך: אילן גור-זאב, ירושלים תשנ"ז.

גור-זאב – אילן גור זאב, אסכולת פרנקפורט וההיסטוריה של הפסימייזם, ירושלים תש"ס.

גורביץ' – דוד גורביץ', פוסטמודרניזם, תרבות וספרות בסוף המאה ה-.20 תל-אביב .1997

טאוב – גדי טאוב, המרד השפוף, על תרבות צעירה בישראל,תל-אביב, .1997

ליוטר – ז'או-פרנסואה ליוטר, המצב הפוסטמודרני, תל-אביב .1999

צוקרמן – משה צוקרמן, חרושת הישראליות, תל-אביב 2001)

קימרלינג – קץ שלטון האחוסלים, ירושלים 2001.

שבייד – אליעזר שבייד, פוסטמודרניזם והזהות היהודית, בתוך ערכים וחינוך בחברה הישראלית בעריכת י. עירם, ש. שקולניקוב, י. כהן, א. שכטר, ירושלים 2001.

קלדרון – נסים קלדרון, פלורליסטים בעל כורחם, תל-אביב 2000.

רוזנברג – שלום רוזנברג, פוסט מודרניזם – פרספקטיבה יהודית, "תוך וקליפה בתרבות המערב" דברים שנאמרו ביום עיון, מכללת הרצוג להכשרת מורים, ליד ישיבת הר עציון, בעריכת עמרם ינאי ומאיר מוניץ, אלון שבות, שבט תשנ"ו.

שגב – תום שגב, הציונים החדשים, ירושלים 2001.

בעל הבית השתגע

 

אהוג אולמרט ויקיפ'יה אנגלית

אהוד אולמרט ויקיפ'יה אנגלית

על פרשת זליכה ושחיתות התקשורת

http://www.zeevgalili.com/?p=510

"אחריי המבול"  אמר לואי ה-15, המלך האחרון של צרפת לפני המהפכה.

התנהגותו של אולמרט בימים אלה מזכירה את הממרה הזו של המלך הבורבוני, אך בתרגום לעברית ישראלית אפשר לומר "בעל הבית השתגע".

מאז התפטר מתפקידו, ביוזמתו האווילית  של אהוד ברק (אווילית מנקודת מבט  של האינטרסים של ברק)  כאילו נולד אהוד אולמרט חדש.

פרשנים פוליטיים מוצאים נימוקים מתוחכמים להתנהגותו, המוזרה כאילו. הוא רוצה למצוא חן בעיני הציבור לקראת משפטו. הוא רוצה לנקום הן בציפי ליבני והן באהוד ברק, שתקעו סכין בגבו. הוא רוצה לרסק את קדימה כדי שיוכל לעשות קאמבק פוליטי בבוא הזמן (אחרי שישלים את תקופת מאסרו  ואחרי שתסתיים תקופת הקלון).

כל אלה אין בהם כדי להסביר את התנהגותו שבאה לידי ביטוי בתחומים רבים, אך בולטת במיוחד בפזרנות הנדיבה שהא מגלה עכשיו.

 

"למגן עצמנו למוות"

לפני חודשים לא רבים השמיע הצהרה נואלת: "לא נמגן עצמנו למוות". מאז המלחמה לא עשה מאומה כדי למגן את הצפון החשוף לרבבות קטיושות, והתווכח על כל עשרה מטרים מגבול הרצועה, אם הם ראויים למיגון אם לאו. ובינתיים לא עשה כלום.  עכשיו הוא מגלה לפתע נדיבות ומוכן למגן כל אחד מן הבתים בשדרות ובכל הישובים עוטפי עזה.

רשת ביטחון לפנסיות

לשיא  ההתפרעות הגיע בהתנגשות חזיתית עם שר האוצר ופקידיו סביב התוכנית לפרוס רשת ביטחון לקרנות הפנסיה. עוד בהיותו בוושינגטון, בפגישה עם הנשיא בוש, הכריז כי הוא מבטל את תכניתו המצומצמת של בראון, שעיקרה השקעות בתשתיות והתערבות בשוק ההון.

כשבא ארצה הציע אולמרט תוכנית רחבה יותר שעיקרה פריסת רשת ביטחון  לקרנות הפנסיה. תכנית זו, בעיקריה,  נתמכת הן על ידי פרופסור ברוורמן  והן על ידי  בנימין נתניהו והן על ידי נגיד בנק ישראל – שלושה אנשים שמבינים משהו בכלכלה. ודאי יותר משר האוצר ומפקידי משרדו.
אני חש צורך לבלוע את לשוני אך איני יכול שלא להודות שאהוד אולמרט צודק ולא  פקידי האוצר.

מכתב חצוף של פקידים

בעיקבות יוזמתו של אולמרט הריצו פקידי האוצר  מכתב, שאי אפשר לכנותו אלא חצוף. המכתב נשלח  לנציגו של אולמרט, ראש המועצה הלאומית לכלכלה, מנואל טרכטנברג.

במכתב כותבים אנשי האוצר הבכירים בין היתר כי מרכיבי התוכנית שהעלה אולמרט "אינם מתואמים עמנו, הם מנוהלים בידי מי שאינם מוסמכים לחייב את המדינה, הרעיונות המועלים במשאים-ומתנים אלו אינם מתוקצבים, הם אינם משקפים עבודת מטה מקצועית של הגורמים האמונים על נושאים אלו והם לא נבחנו בראי ההשלכות החמורות שעלולות לנבוע מהם".

מי הם פקידי האוצר

קטונתי מלהכניס את ראשי  בין אשלי רברבי כאלה  – מומחי האוצר מצד אחד  ואולמרט הזוכה לתמיכה רחבה מצד שני.
אבל אינני יכול לשכוח שאותם פקידים, המגינים בחרוף נפש כזה על  תכניתם המובילה לאסון חברתי וכלכלי,  הם אלה שהתייצבו מול מצלמות הטלוויזיה והשמיצו במילים חריפות את החשב הכללי הקודם ירון זליכה.  הם נתנו יד להדחתו של האיש שחשף את שחיתותו של אולמרט  ואת שחיתותה של  המערכת הפוליטית כולה , את יחסי הון-שלטון-תקשורת המוצצים את לשד המדינה.  ולא פחות חמור: את הברדק הגדול שגילה זליכה באוצר,  כאשר שר האוצר נתניהו  מינה אותו  לחשב בכללי. הברדק הזה, שגרם לביזבוז הון עתק  מכספי המדינה, הוא  שאיפשר גם את המערכת המשומנת של מיכרזים פיקטיביים, העדפות אישיות, מיניים לא ראויים  ומעשי שוחד גלויים וסמויים.

גילוייו של זליכה

אתרכז כאן בגילוייו של זליכה (בספרו "הגווארדיה השחורה") אודות מחדלי משרד האוצר שאיפשרו את מעשי השחיתות וגרמו להידרדרות המשק לפשיטת רגל, עד שבא נתניהו והציל את כולנו.

בין  גילויי זליכה, על מה שהוא מכנה "גווארדיה שחורה של פוליטיקאים מושחתים ופקידים מתקרנים":

* בפגישה הראשונה של נתניהו וזליכה עם  פקידי האוצר  גילה החשב הכללי הקודם, ניר גלעד, כי  הגרעון השנתי בתקציב המדינה  עלול להגיע ל-8 עד 10 אחוזים. זאת, בגלל ירידה מתמדת בהכנסות, למרות העלאות בלתי פוסקות במיסים.

*  נתניהו הופתע מן האומדן הכללי הזה. ההבדל בין 8 ל-10 אחוזים הוא הבדל של 10 מיליארד שקל. אינכם מסוגלים להגיע לרזולוציה גבוהה יותר? שאל נתניהו.

* זליכה: "לנתניהו ולי לא היה ספק. ממשלת ישראל הגיעה לפשיטת רגל".

מיליארדים על הריצפה

* זליכה מתאר את פעולתו הראשונה כחשב "לאסוף את  המיליארדים הרבים שהממשלה מניחה על הריצפה, הפקר לבעלי עניין לחוסר מקצועיות ולאי יעילות מחפירים"

• זליכה נדהם לשמוע מפי קודמו בתפקיד, ניר גלעד, שבגלל גודל התקציב ומיעוט הזמן העומד לרשותו של החשב, אל לו להתעסק  בדיונים העוסקים בתקציב של פחות מ-20 מיליון שקל.

• משמעות העצה הזו של ניר גלעד, אומר זליכה, היא שעל מרבית תקציב המדינה אין פיקוח אמיתי.

• זליכה גילה שהממשלה עצמה (כלומר האוצר)  עוברת על החוק של מס הכנסה על ידי מתן טובות הנאה לשרים, שופטים, פקידים ואלופים, בלי שאלה יחויבו לשלם מס כחוק. רב אלוף התבוסה בלבנון, דן חלוץ, לא היה מרוצה מהתערבותו של זליכה.

• הממשלה אינה פורעת חובות לספקים בזמן וגורמת בעקיפין לשרשרת של הפסדים ופשיטות רגל ונזקים כבדים למשק כולו.

אין רישום נכסים וחובות

• עד לכניסתו של זליכה לתפקיד לא היה באוצר רישום מדוייק של חובות שחבים גופים שונים למדינה. לפיכך גם הכנסת לא קיבלה דיווח אמין על הקף החובות בסעיפי התקציב.

• במשרדים שונים נחתמו התחיבויות לקבלנים ולספקים ללא אישור החשב בכללי ובניגוד לחוק.

• אחד  הגילויים המדהימים ביותר של זליכה היא העובדה שרכוש המדינה שערכו נאמד במאות מיליארדים איננו רשום בשום מקום, ונכסים רבים מתגלגלים לידייפ פרטיות.

• רכוש זה איננו כולל רק נכסים חומריים אלא גם נכסים רוחניים, פרי המצאות ופיתוחים שנעשו מתקציב המדינה ושייכים למדינה.

זהו רק קצה הקרחון של גילויי זליכה ודי בהם כדי להטיל ספק גדול  בכשירותם של פקידי האוצר להחליט מה טוב למדינה עכשיו.

מניעיו של נתניהו

נשאלת השאלה מה מניע את נתניהו לתת יד לתכנית לפריסת רשת ביטחון רחבה על קרנות הפנסיה. לכאורה היא נוגדת את שיטתו לריסון תקציבי. מספרו של זליכה ניתן להבין כי הצלחתו של נתניהו בתכניתו הכלכלית (שזליכה היה שותף בכיר בתיכנונה וביישומה) שמה דגש על האווירה הציבורית. על חשיבות האמון של הציבור ביציבות המערכת הכלכלית. ומה שחשוב לא פחות: זליכה, כמו נתניהו, רואה בהרחבת תעסוקה ובצריכה הפרטית את מנוע הצמיחה המהיר והמשמעותי ביותר  במשק.
רשת ביטחון  לפנסיות היא תנאי הכרחי לעצור את כדור השלג  של המיתון הבא עלינו. הואיל ויש להניח שאחרי  הבחירות נתניהו הוא שינהל את המדינה, אפשר לסמוך עליו שהוא יציל את הפנסיות החדשות כפי שהציל את הפנסיות ההסתדרותיות שפשטו את הרגל (ועל כך אחזור לדון במאמרי הבא).

השיגעון החיובי של אולמרט

אם נחזור לבעל הבית שהשתגע אפשר לומר כי יש כאן תופעה של הפוך על הפוך. כשאולמרט היה "נורמלי" הוא הרס את המדינה – בשחיתות, במינויים לא ראויים, במדיניות הכלכלית ובהפקרות בה  ויתר לפלסטינים ולסורים עד שאפילו בוש נזף בו ("למה אתה נותן להם את הגולן חינם").

דווקא אולמרט "המשוגע" הוא אולמרט חיובי. אם הוא השתגע בתחום הפנסיות והמיגון אולי בחודשיים שנשארו לו עד לבחירות הוא ישתגע גם בתחום המדיני. יבהיר שאין בצד הפלסטיני עם מי לדבר, שאת החמאס צריך להכריע, שהגולן הוא נחלת אבותינו ונמצא בריבונות ישראל יותר שנים משהיה בריבונות סורית.
אולי. הרי, כפי שאמר פעם חברי אליהו עמיקם ז"ל:   "הנס הוא הדבר הריאלי ביותר במזרח התיכון".

  

"גווארדיה שחורה של פוליטיקאים מושחתים ופקידים מתקרנפים". ירון זליכה ויקישיתוף

"גווארדיה שחורה של פוליטיקאים מושחתים ופקידים מתקרנפים". ירון זליכה ויקישיתוף

"אנחנו זקוקים לאובמה משלנו"

אפרים אילין (למעלה) וה"אובמה" שלו, פרופסור אבישי ברוורמן(צילומים: זאב גלילי)

 

  

אפרים אילין, בן 97, עדיין צלול וחד כתער  *  הוא זוכר את המשבר הגדול של 1929 ואת השלכותיו החברתיות *  הוא הפך מיליונר בדולרים כבר ב-1944, בהיותו בן 34  * שיטותיו המסחריות נלמדו במחלקות למינהל עסקים באוניברסיטאות  * יש לו מה להגיד על  הצונאמי הכלכלי העובר על העולם  ומה ישראל צריכה לעשות כדי לצאת מחוזקת מן המשבר * עיקרי תורתו: לשפוך הרבה כסף בתשתיות ובחינוך, והעיקר: למנוע אבטלה בכל מחיר * איש אחד בפוליטיקה הישראלית יכול לדעתו לחולל את המפנה: פרופסור אבישי ברוורמן * "רק הוא יכול להיות האובמה הישראלי"

 

התחיל במכירת זבל

גילוי נאות מחייב אותי לומר כי אפרים אילין הוא ידיד אישי עשרות שנים, מאז סייעתי לו לכתוב את ספר זכרונותיו "על החתום" (הוצאת מעריב 1985). ספרו של אילין מחזיק 293 עמודים, אך סיפור חייו המלא היה דורש עשרות כרכים ואלפי עמודים.

אילין החל את דרכו הכלכלית במכירת זבל אורגני לחקלאים בנס ציונה. היא נמשכה בתפירת מדים לצבא הבריטי והגיעה לשיאה הראשוני ברעיון גאוני. ערב סיום מלחמת העולם  הוא  העביר  אלפי טונות כותנה ממצרים, דרך ארץ ישראל, לאיטליה המשוחררת.
בהעדר מערכת בנקאית פעילה קיבל מן התעשיה האיטלקית חוטים בתמורה לכותנה שמכר לה. באירופה ההרוסה, שלאחר מלחמת העולם השניה, שהיתה רעבה לדולרים, הוא פיתח את השיטה של סחר חליפין. קפה קולומביאני תמורת  ציוד אופטי ממזרח גרמניה,  שהוחלף במטילי ברזל שהומרו לג'יפים שיובאו לארץ. במהלך פעילותו  הכלכלית גילה משיכה עזה ליצירות אמנות,  רכש אוספים גדולים  של אמנים בלתי ידועים, שהוא זיהה את הפוטנציאל שבהם והם הפכו לאוצרות. הוא העמיד את מומחיותו לרשות קבוצת בנקים, שהקימה ביוזמתו קרן נאמנות להשקעה ביצירות אמנות שהערך של יצירותיה במושגים של היום מגיע למיליארד וחצי דולר. את מומחיותו באמנות העמיד גם לרשות הוותיקן כיועץ לאוצרות האמנות של הכס הקדוש.

"נורה" שהצילה את המדינה

בצד עסקיו היה אילין, מנעוריו, פעיל נמרץ במאבק להקמת המדינה. בהשפעת נאום של זאב ז'בוטינסקי,  ששמע עוד כשהיה תלמיד בגימנסיה הרצליה, הצטרף לאצ"ל. הוא מילא תפקיד חשוב באירגון עליה ב' של האצ"ל, היה בקשרים הדוקים עם דוד רזיאל ועם אברהם שטרן ושרת את המודיעין של המחתרת.

ערב הקמת המדינה העמיד את קשריו, ניסיונו ורכושו לרכישת נשק. הלווה את כל כספו לצורך רכישת נשק, אירגן את הבאת האוניה "נורה", שהנשק שלה שימש את מבצע נחשון ולדברי דוד בן גוריון הציל את המדינה. הוא  אירגן את העברת הספיטפיירים דרך יוגוסלביה,  השיג את ספינות הטורפדו האיטלקיות ("ספינות יוחאי") שהיו בסיס לשייטת 13 ושימשו להטבעת אוניית הדגל המצרית.  הפעיל את קשריו לשיחרור יהודי רומניה  והעלאתם לארץ תמורת  צינורות לקידוחי נפט שסיפק לרומנים (תוך עקיפת האמברגו האמריקני). בראשית שנות החמישים הקים את תעשיית הרכב הראשונה של ישראל ("קייזר אילין") שהרכיבה  מכוניות אמריקניות, צרפתיות ויפניות. משך שנות קיום המפעל בחיפה הוא סיפק את כל צריכת הארץ במכוניות וייצא לחוץ לארץ רבבות מכוניות. הוא  הקים גם מפעל לגלגלי שיניים באשקלון, המשמש עד היום לייצור חלקים לטנק המרכבה.

לא קיבל את פרס ישראל

זהו בקצרה סיפור חייו  של האיש שהיה ראוי לקבל מכבר את פרס ישראל על מפעל חייו. המליצו עליו לקבלת הפרס אישים מכל קצווי הקשת הפוליטית: שמעון פרס, שולמית אלוני, מאיר פעיל, לובה אליאב, אריאל שרון, פרופסור אבישי ברוורמן ועוד רבים. אך בכל השנים העדיפה ועדת הפרס להעניקו ליצרני תחתונים, משווקי יהלומים,מפעלי הימורים ודומיהם.

פגשתי את אילין בביתו התל אביבי (אזורי חן),  ספון בין יצירות אמנות שלא יביישו מוזיאון ממוצע, מקיים שיחות טלפון ומתכנן תכניות שהקרובה בהן אירגון תערוכה שנושאה "אמנות בבית והבית באמנות" שתפתח במוזיאון תל אביב ביום שליש 25 בנובמבר  בשעה 20.00.

זוכר את משבר 1929

"אני בין היחידים שנותרו בחיים שחוו את המשבר הכלכלי של 1929" – פותח אילין את הרצאותו-תכניתו. זו היתה השנה בה קיבלתי את תעודת הבגרות והשתתפתי עם קבוצה של ירמה הלפרין בתשעה באב בהפגנה ליד הכותל המערבי.

ניצני המשבר, שהחל בארצות הברית, ניראו גם בארץ. אבא, שהיה באותה תקופה  פרדסן אמיד  (בטרם התרושש), שלח אותי לליאג' שבבלגיה, שם כבר היתה אחותי, במטרה  שארכוש השכלה בתחום התעשיה.

ז'בוטינסקאי עם השקפות של מרץ

בבלגיה היה מורגש המשבר בכל פינה. מצבי יחסית היה טוב. אבא המשיך לשלוח לי פעמיים בחודש, בכל פעם  3 לירות שטרלינג שאותם לווה לא פעם בשוק השחור. אבל התקופה הזו הטביעה את חותמה על השקפת עולמי. אף שמבחינה פוליטית הערצתי והזדהיתי עם תורתו של ז'בוטינסקי, הנה מבחיה חברותית הפכתי למה שקרוי איש שמאל. בתחום הזה אני קרוב היום למרץ יותר מאשר למפלגות הימין.

הלכנו אז, אני וחברי  הסטודנטים, לשמוע את נאומיהם חוצבי הלהבות של  מנהיגים סוציאליסטיים.קראנו בשקיקה את ספריו של  הסופר האמריקני אפטון סינקלייר ("נפט" "ג'ונגל" ועוד ספרים) בהם תקף את הקפיטליזם החזירי האמריקני, את ההתעללות בפועלים קשי יום ואת אי הצדק שבשיטה הקפיטליסטית. במיוחד אני זוכר את התאור הנורא של פועל שעבד ליד המכונה לטחינת בשר וידו נקטעה והתערבבה בבשר  הבקר.

כשלון הקפיטליזם

ליאז' היתה רחוקה מוולסטריט אך מה שראיתי שם היה מידגם של כשלון השיטה הקפיטליסטית הקלאסית. חלונות הראווה של החנויות היו נוצצות ומלאות כל טוב.  וליד החלונות עמדו  אנשים רעבים ללחם, שלא היתה בכיסם פרוטה לרכוש כפתור. גרתי אז בשכונת פועלים ובעל הדירה בה התגוררתי  היה מנהל מפעל. אך השכר שהרוויח לא הספיק  לחמם את הבית והיינו מצטופפים במטבח שהיה מעט חם.  השרותים היו בחצר.

הואיל ומצבי היה יחסית טוב והפרוטה היתה מצויה בכיסי הייתי נוסע לאוניברסיטה, מרחק כמה קילומטרים מדירתי, ברכבת עילית. סטודנטים שראו אותי תקפו אותי. האם אתה חולה שאינך יכול ללכת ברגל ומבזבז כסף על נסיעה ברכבת?

סטודנטים רעבים ללחם

במרוצת הזמן השתפר מצבו של אבא (לאחר שבריטניה ביטלה את הצמדת המטבע לזהב) והוא שלח לי מעט יותר כסף. אך הנורמה  אז היתה שאינך יכול לאכול לשובע כשחבריך רעבים והיינו מתחלקים במה שיש לנו.  בליאז' היו כ-3000 סטודנטים יהודים ממזרח אירופה. הם באו לכאן כי הלימודים באוניברסיטה היו זולים  והוצאות המחיה נמוכות יחסית. כל זאת בזמנים נורמליים לא במשבר שגרם לאבטלה המונית.

הפועל כשותף במפעל

ברבות הימים הפכתי לתעשיין ומעסיק גדול. אך באותה תקופה למדתי לדעת שקפיטליזם יצרני לא יכול להתבסס על ניצול  והתעלמות מצרכי העובד. הניסיון ההיסטורי לימד את העולם כי  אם אתה מנצל את הפועל ואינך נותן לו שכר הוגן זו לא רק בעיה מוסרית וחברתית. זו תפיסה לקויה גם מבחינה כלכלית. כי בדרך זו  אתה גם מאבד צרכנים שבהם תלויה הנעת המשק.

תמיד ראיתי בפועל  שותף למפעליי. כשהקמתי את מפעל המכוניות בחיפה  קיבלתי פועלים (רובם אז היו עולים חדשים) חסרי כל ניסיון. יהודים מעולם לא ייצרו מכוניות. שלחתי אותם להשתלמות בשכר מלא. דאגתי שתנאי העבודה במפעל יהיו נעימים ככל האפשר.  אולמות מוארים, מידשאות וירק ומזון באיכות מעולה. אני עצמי חובב בישול והייתי בוחר טבחים שהיו שפים ומכתיב להם את התפריט. אצלי לא פוטרו פועלים, גם לא בתקופות משבר,   אלא במקרים יוצאי דופן. וכשסגרתי את המפעלים לא נשאר פועל אחד שלא קיבל את המגיע לו.

חשיבות עליונה לחינוך

אותה תקופה בליאז' למדתי משהו נוסף  ברמה האישית והלאומית: חשיבות החינוך. אבא הרחיק ראות ושלח אותי לעיר תעשייתית בליאז', כדי להרחיב את השכלתי בתחומים שלא היתה כל אפשרות ללמוד בארץ.

על חשיבות ההשכלה שרכשתי שם למדתי בתקופות מאוחרות יותר. בתקופה בה קיימתי משא ומתן עם השלטונות הרומניים על שיחרור יהודים הם נדהמו לגלות את מידת ההתמצאות שלי בטכנולוגיה של הנפט. כשחתמתי עם מפעל קייזר האמריקני את החוזה לאספקת חלפים למפעל שהקמתי בחיפה  הם בחנו את הבנתי בטכנולוגיה של מכוניות.  למדתי  אז ויישמתי את התפיסה שלעולם אל תעשה עסק בתחום שאינך מבין בו. כשבניתי מכוניות הכרתי כל בורג בכל מכונית שבניתי, וכך גם במכלול גלגלי השיניים למרכבה, וכך כשסיפקתי כותנה לתעשיית הטקסטיל של איטליה בתום המלחמה.

המוח היהודי הוא המשאב

ואם נחזור לימינו ולמצבנו  הדבר שמדיר שינה מעיני  כבר שנים הוא מצב החינוך בארץ. אין לנו חומרי גלם והמשאב החשוב ביותר שלנו הוא המוח היהודי. אבל כדי להפיק מן המוח היהוןדי את המכסימוםצריך לתת לו את כל האמצעים כדי להתפתח.

כדי לעשות זאת צריכים לעסוק בחינוך אנשי מקצוע,  לא פוליטיקאים. שהפוליטיקאים ידאגו רק לתקציבים המתאימים.  אני פשוט משתגע כשאני קורא שבמבחנים בינלאומיים במתמטיקה אנחנו  במקום נמוך יותר ממדינות עולם שלישי.

המשק דומה לגוף אנושי

ומכאן לניתוח מצבנו  הכלכלי.  אני משווה משק של מדינה מודרנית לגוף אנושי. כשהדם זורם בעורקים בצורה נורמלית, המערכות שלו פועלות בהדדיות ובצורה תקינה,   האדם הוא בריא יצרני וחי. אם יש תקלה, למשל אם לחץ הדם עולה או יורד, הרופא נותן גלולה מתאימה והגוף חוזר לפעולה תקינה. אם מזניחים את תחזוקת הגוף מופיעים סיבוכים, ארוע לב או ארוע מוחי ואם ההזנחה מתמשכת ורשלנית הגוף גם יכול למות.

משל אחר למערכת הכלכלית היא  התנועה הסואנת  בגבישים של עיר גדולה. תקלה קטנה במערכת הרמזורים ומיד נוצרת מהומה ומבולקה, מכוניות רבות פוגעות זו בזו ולבסוף התנועה נעצרת.

חשיבות הגורם הפסיכולוגי

קיים גורם נוסף, אולי החשוב ביותר, שיש בו כדי  להשפיע גם על החולי וגם על הבריאות  של הגוף האנושי ושל המשק המודרני. זהו הגורם הנפשי.

בחוסר צניעות אני מוכן להביא את עצמי לדוגמא.  עברתי בחיי שורה של תאונות קשות שלא השאירו כמעט עצם שלמה אחת בגופי (הראשונה היתה  כשנסעתי  לבסיס הגיוס לצבא הבריטי ופציעתי הקשה מנעה את גיוסי. בשנים האחרונות התהפכה מכוניתי כמה פעמים, נפלתי ושברתי את כתפי ועוד ועוד). כיום אני בן 97 ובאחרונה נתגלה סרטן בגופי.  הצלחתי להתגבר בעבר על המכות שספגתי  (גם מכות כלכליות כמובן) וןאני מתגבר עכשיו על מחלתי ועל גילי רק בכוח הרצון שלי. אני בטוח ומאמין באמונה שלמה שהכוח הנפשי הגנוז באדם ממלחא  תפקיד מרכזי בריפוי ובהתגברות על משברים ומחלות.  ומה שנכון לגבי האדם הבודד נכון גם לגבי החברה כולה שהתנהגותה משפיעה על המערכת הכלכלית.
אי אפשר לרפא את חוליי המשק רק על ידי נקיטת אמצעים פיסקליים, או על ידי  הכנת תכניות גרנדיוזיות, בלי להביא בחשבון את הגורם האנושי שהוא החשוב ביותר. המשבר הנוכחי הוא פרי תהליך דומינו שבו שרשרת גורמים התלויים זה בזה מתמוטטים ומושכים אחריהם את המשקים של העולם כולו.
חלק גדול מן הנפילות  אינו נובע מסיבות כלכליות ופיננסיות טהורות אלא מאלמנטים פסיכולוגיים. לכן דבר ראשון יש לפעול על האלמנט הפסיכולוגי.  וזה הפתרון גם למשק הישראלי.

להבטיח לחוסכים את כספם

המצב בו  אנשים חסכו כל ימיהם כדי שתהיה להם משענת לעת זיקנה ומגלים עכשיו שהפנסיה שלהם נעלמה אי שם בהשקעות של משקיעים מניפולטיביים ברומניה, ברוסיה או בניו יורק היא בלתי נסבלת.

לכן, הפעולה הראשונה שיש לעשות היא להבטיח לכל החוסכים את כספם. להחזיר להם את האמון במערכת, ליצור תמריץ לעבודה.
 

לשפוך הרבה כסף

אחר כך צריך לשפוך כסף, הרבה כסף, לעזרה לעסקים קטנים וגדולים, לעידוד תעסוקה, לבנות מפעלים גדולים. עכשיו  הזמן לחפור את תעלת הימים, לסלול כבישים ומסילות ברזל עד אילת. להרחיב את הנמלים. לפתור את בעיית המים על ידי מפעלי המתקה.

תכנית ההצלה הראשונית של שר האוצר היא בדיחה.  הוא מביא פתרון של גנרלים הנלחמים את המלחמה הקודמת. מה שהציע דומה לניסיון לכבות שריפת ענק בכפית מים.
היה חשוב לשמור על מסגרת התקציב  במשק הפועל בתנאים נורמליים. לגוף בריא אתה לא נותן תרופות העלולות להעלות או להקטין את לחץ הדם שלו.

 

אבטלה היא סרטן של הכלכלה

אבל עכשיו מדובר בגוף חולה. כשהפקידים המוגבלים של האוצר צועקים געוואלד נגד הגדלת התקציב  מחשש שהדבר יביא  אינפלציה, הם דומים לרופא שמונע תרופה חיונית מחולה אנוש בגלל תופעות הלוואי של התרופה.

השאלה שהאוצר צריך לשאול היא מה גרוע יותר שמחיר העגבניות יעלה בכמה שקלים או שמחירם יהיה יציב אך הארץ תתמלא מובטלים שאין בכיסם כסף לקנות גם עגבניה אחת.

אבטלה היא הסרטן של הכלכלה. היא גם הסרטן של הדמוקרטיה. אבטלה ומיתון הם כמו כדור שלג. לעולם אינך יודע לאן יתגלגל והיכן ייעצר.

לשמור עכשיו על מסגרת התקציב זה אידיוטיזם. אם אתה רוצה למנוע אי שיוויון קיצוני תפעיל מס קניה על מוצרים שעשירים קונים: סיגרים, משקאות חריפים, מכוניות יוקרה, בתי יוקרה. אבל שלאזרח סתם תהיה תעסוקה ויהיה לו כסף לקנות  ביצים וחלב ועגבניות ולחם.
 

spent  for prosperity

מנין יימצא הכסף להשקעות הגדולות?
לשאלה זו היתה תשובה לידידי היקמן פרייס, שותפי במפעל המכוניןת בחיפה, שהיה סגן נשיא חברת "קייזר פרייזר" האמריקנית (קונצרן ענק, שבין היתר התפרסם בכך שבמלחמת העולם השניה בנה אוניות מדגם "ליברטי" בנפח של 10000 טון בקצב של אוניה ליום).

הוא נהג לומר: "לכל בעיה קיימת ההזדמנות לפתרונה". וכוונתו היה שמכל בעיה  ניתן למצוא פיתרון שיהפוך את המשבר לנקודת מוצא ליתרון.

היום כל הארצות המפותחות מוכנות להשקיע כסף במפעלים ציבוריים. אם נרצה לחפור את תעלת הימים – וזה הזמן לעשות את זה – לא נצטרך להוציא את זה מהתקציב שלנו. הכסף יבוא מצרפת או מארצות הברית, מגרמניה או מאיטליה. ומהרבה מדינות אחרות. הכסף לא צריך לבוא מבנקים הנמצאים בקשיים. כל ממשלה  תסייע לחברות קבלניות שלה שיקבלו פה את העבודה.

הסיסמה צריכה להיות  spent  for prosperity דהיינו: השקע למען השיגשוג.  והעיתונות צריכה ליצור דעת קהל שמבינה שאנחנו נמצאים בתהליך של צמיחה ולא בתהליך של נסיגה, למרות שבינתיים המצב קשה.

הפשעים של האוצר ובנק ישראל

עכשיו אנחנו משלמים על מעשי הפשע ממש שעשו האוצר ובנק ישראל.
מה עשו? קבעו ריבית גבוהה כדי למנוע אינפלציה וחריגות מן התקציב.  הריבית כאן היתה יותר גבוהה מן הריבית האמריקנית. ספקולנטים לוו דולרים בארצות הברית בריבית זולה קנו בהם שקלים  במחיר נמוך והשקיעו את השקלים תמורת ריבית גבוהה. את ההפרש בין הריביות הכניסו לכיסם וכך הפך השקל למטבע החזק בעולם לתפארת מדינת ישראל. מי היו הספוקלנטים? ישראלים, אוליגרכים רוסים ואפילו שייכים ממדינות ערב. למה לא? אם מדינת ישראל מחלקת מתנות למה לא לקחת?

וברור לגמרי שכל הדולרים הללו לא  זרמו לארץ כהשקעה אלא כספקולציה והם עתידים לברוח מכאן מהר מאד כשבלית ברירה  סטנלי פישר ייאלץ להוריד עוד ועוד את הריבית. ובין לבין גרמה התנועה הזו של הדולרים נזק לייצוא הישראלי.  עד שיצרן כובש לעצמו שוק יוצאת נשמתו. ואילו לאבד שוק אפשר ברגע ולחזור אליו לפעמים כבר אי אפשר.

הבעיה המיידית: הפנסיה

הבעיה המיידית החמורה ביותר היא של קרנות הפנסיה. במיוחד של אלה העומדים לצאת לפנסיה בזמן הקרוב. ייתכן שיהיה צורך להקים קרן מיוחדת ל-20 שנה ולאט לאט לעשות אמורטיזציה בהפסד ולא לפגוע באנשים.

מה שדרוש לנו כדי להוציא את העגלה מן הבוץ הוא ברק אובמה משלנו. ולי יש מועמד לזה: פרופסור אבישי ברוורמן. הוא מוכשר, אינטליגנטי ובעל מקצוע.  הבעיה היא שהוא איננו פוליטקאי. ובבעיות התשתית שלנו מטפל שר עב כרס משוריין למקום השישי ברשימת העבודה, שעיקר המומחיות שלו היא להביא מתפקדים ערבים ודרוזים.

מכל האמור למעלה אין להבין כי השיטה הקפיטליסטית ככזו פשטה את הרגל.  כשהפרשן הכלכלי של "ידיעות  אחרונות", סבר פלוצקר, כותב שהגיע הקץ לעידן ההפרטה, הוא חוזר לימיו הלא זוהרים כעורך "על המשמר". לא שכחנו מה היתה דמותה של הכלכלה הסוציאליסטית נוסח פנחס ספיר וגולדה מאיר  שהכריזה על  "סוציאליזם בימינו". כלכלה של שמור לי ואשמור לך, כלכלה של מונופולים  וחוסר יעילות, כלכלה של פשיטת רגל ופשיטת יד. שוכחים כאן את המיתון שאותה כלכלה גרמה  ראשית שנות השישים, שהביאה את המשק לשיתוק גמור וזה ניצל רק תודות למלחמת ששת הימים והתנופה שבאה בעקבותיו.

השיטה הקפיטליסטית היא  בסך הכל בריאה והדרך היחידה להגדיל את העוגה הלאומית. הברירה היא בין מדינה עשירה ועם עני או  עם עשיר ומדינה עניה.
רוסיה היתה מדינה עשירה ועם עני. אמריקה היתה מדינה עניה (שהמשיכה לשלם חובות של מלחמת העולם הראשונה עשרות שנים) אבל העם עשיר/

ראה

אפרים אילין האיש שהציל את המדינה

מה בין גוש שלום, פינוקיו ואפה של קליאופטרה

 

הקורא אדם קלר מחולון  מערער על התפיסות שהובעו ברשימתי על כאוס פלדנקרייז וקליאופטרה.
וכך הוא כותב:

האף לא השפיע

בזמנם של מרקוס אנטוניוס וקליאופטרה, האימפריה הרומית כבר הייתה קיימת לפחות מאתיים שנה, אם כי עדיין לא עמד בראשה קיסר. היא כבר קיימה שליטה בלתי מעורערת בכל רחבי הים התיכון וסביבו. המלחמה של מרקוס אנטוניוס הייתה על השאלה מי ישלוט באימפריה הקיימת, ולא אם תקום אימפריה. יהודה כבר הייתה מדינת חסות רומית עשרות שנים לפני שפרצה המלחמה הזאת. לא חשוב מי היה מנצח, סביר שהתהליכים הפוליטיים והחברתיים שהובילו את היהודים למרד חסר תקוה נגד הרומאים היו מתרחשים ובית המקדש היה נחרב בכל מקרה.

פינוקיו ואפו הארון באיור המקורי של הספר ויקישיתוף

מלבד יופי וקסם נשי היה לקליאופטרה הרבה מה להציע. בהיותה מלכה של ממלכה גדולה ועשירה יכלה להציע לבעל בריתה כוחות צבא ומימון בשפע. אילו היה אפה של קליאופטרה קצר יותר, הכי סביר שההיסטוריה הייתה כמעט בדיוק אותו דבר, עם אותה מלחמה ואותה תוצאה סופית. מלבד העובדה שבמקרה זה היחסים בינה לבין מרקוס אנטוניוס היו אולי פחות רומנטיים ויותר פרגמטיים.

מסע תעמולה מוצלח

הדגש על הקסם הנשי שקליאפטרה כביכול הטילה על גברים רומאים והשפעתו האדירה על ההיסטוריה נובעת בעיקר ממסע התעמולה המוצלח שניהל אוקטביוס (אח"כ אוגוסטוס) נגד מרקוס אנטוניוס, כדי להציג אותו כמי שנפל ברשתה של "מכשפה אוריינטלית" ולכן אינו מתאים להנהיג את הרומאים. זה היה אחד הגורמים שסייעו לאוקטביוס לנצח במלחמה ולהפוך לקיסר. אם כי ספק אם זהות המנצח במלחמה היתה באמת משנה את מהות האימפריה הרומית שעוצבה בהמשך. בלז פסקל עדיין הושפע מהתעמולה הזאת אחרי 1500 שנה וזה באמת מעיד על האפקטיביות שלה.

תשובת זאב גלילי

הניתוח ההיסטורי של אדם קלר נכון ומדוייק. אך הוא חוטא בהבנת תורת הכאוס במדעי הטבע והשלכותיה על העולם האנושי.

לומר שאפה של קליאופטרה לא שינה את ההיסטוריה דומה לטענה שיש הרבה פרפרים בסין המניפים כנפיהם והדבר אינו גורם לסופות טייפון בברזיל. אכן, לא כל פרפר גורם לסופת טייפון ולא כל אף משנה את מהלך ההיסטוריה. ייתכן שאילו אפה של קליאופטרה היה כאורך אפו של פינוקיו (שהתארך בכל פעם שאמר דבר שקר גדול) או שהיתה מכוערת כמכשפה לא היה הדבר משנה את מהלך ההיסטוריה.

השפעת הגורם השולי

אבל מה לעשות ומהלך ההיסטוריה, כמו העולם הפיסי, מושפעים לטווח רחוק מגורמים קטנים ושוליים, שאין ביכולתנו לאתר, או לדעת על קיומם ולחזותם. גבולות היכולת שלנו לחזות את מזג האוויר (לטווח רחוק) על פי הנתונים שבידינו היום ועל פי התנהגות מזג האוויר בעבר אינה שונה מיכולתנו לצפות את מהלך ההיסטוריה. החוקים הדטרמיניסטיים של ניוטון-דקארט אינם קיימים לא כאן ולא כאן.

האמירה המפורסמת של בלז פסקל על אפה של קליאופטרה נועדה להמחיש את התפיסה שהמציאות הכאוטית של מדעי הטבע קיימת גם בחברה האנושית. היא היתה תשובה לאמירה של המתמטיקאי פייר סימון לפלס, שטען כי אם נדע איפה נמצא כל אטום ולאן הוא זז ובאיזו מהירות ביקום נוכל בעזרת חישובים לחזות הכל.

מ"גוש שלום" למרכס

ולבסוף אני חייב להתייחס לאדם קלר האיש, למרות שאני מקפיד לגעת בגופם של דברים ולא בגופם של אנשים. אדם קלר מפורסם בציבור מזה שנים כאיש השמאל הקיצוני וכיום הוא איש "גוש שלום". לשאלתי איך הגיע לטור שלי אמר לי דברים מחמיאים. הוא נטל על עצמו משימה לקרוא דברים שנכתבים על ידי חוגי הימין והדבר מעורר בו התנגדות רבה.  אבל "אני שמח להגיד שהמאמרים שלך, גם אם אני מתנגד לחלוטין לעמדות הפוליטיות המובעות בהם, הם בין היוצאים מהכלל הבודדים".

 

אני שמח שאדם הנמצא במרחק רב מעמדותיי הפוליטיות קורא את דבריי. אך המחמאה שהעניק לי אינה פוטרת אותי מלבקר את דבריו.

התפיסה המרכסיסטית

איני מכיר את אדם קלר אישית אך מכתיבתו ניכר כי הוא אדם משכיל ורחב דעת. אני מניח כי כמו כל איש שמאל, בתשתית התודעתית שלו הוא מרכסיסט, או לפחות מושפע מן התפיסות המרכסיסטיות. והדבר ניכר בכתיבתו ובנאומיו.
המרכסיזם נחשב בקרב חסידיו לא כפילוספיה, או כעמדה הגותית אלא כמדע מדוייק המנסח את חוקי ההיסטוריה האנושית  כמו חוקי הפיסיקה. המרכסיזם מנתח את העבר וצופה את העתיד בוודאות המזכירה את התפיסה הניוטונית בניסוחו של דקארט לגבי המציאות החומרית. כשם שגילוי המציאות של הכאוס ערערה את המדע הניוטוני כך המציאות הפוסטמודרניסטית ערערה  לחלוטין את התפיסה המרכסיסטית. ראה מה קרה בברית המועצות. אין פלא שאדם המושפע מן התפיסות המרכסיסטיות לא יקבל עמדה שמהלכים היסטוריים ענקיים מושפעים לעיתים מגורם כאילו שולי כמו אפה של קליאופטרה, או נאומו של כרושצ'וב, או אפילו שיכרותו של  בוריס ילצין. הכרה במציאות הזו מוציאה את הרוח ממפרשיהם של כל השואפים לשינויים חברתיים ולמה שקוראים "קידמה".

ולסיום אני חייב להודות שמשפט אחד ברשימה שלי לא היה מוצלח. נאמר שם כי בעקבות אפה של קליאופטרה קמה האימפריה הרומית ואדם קלר צודק באומרו שזו היתה קיימת מכבר. להגנתי אומר שהדברים שכתבתי היו ציטוט של המרצה שהיה למעשה פליטת פה שהיתה ראויה לעריכה.

ראה האם אורך אפה של קליאופטרה משפיע על חיינו

פרשת ירון זליכה ושחיתות התקשורת

ירון זליכה

ירון זליכה (ויקישיתוף)

מאמר זה נכתב ב-2008. עכשיו הוא אקטואלי כמו אז. ביחוד אחרי סידרת מגש הכסף וגילויי "המקור" [אוקטובר 2015]

על גילויי זליכה בספרו ראה
בעלהבית השתגע
http://www.zeevgalili.com/?p=869
האיש שחשף את פרצופה האמיתי של הממשלה המושחתת ביותר בתולדות המדינה הפך להיות אוייב מספר 1* אדם המקורב לחקירה: עוד יוכח שכל האשמותיו מבוססות ואולמרט יועמד לדין * שחיתות התקשורת היא שהפכה את זליכה ממאשים לנאשם
יחידת החשב הכללי, בראשה עמד החשב המתפטר ירון זליכה, אחראית על ביצוע תקציב המדינה, ניהול נכסי המדינה והוצאותיה. בפועל הוא אחראי על כל שקל היוצא מקופת הממשלה.
כדי להבין את משמעות התפקיד יש לזכור שתקציב המדינה (לשנת 2008) מגיע ל-311 מיליארד שקל. כשליש מסכום זה מוצא על החזר חובות וריביות והיתר על הוצאות הממשלה. הוצאות אלה נעות מהחלטה על רכישת 100 מטוסי פ-35 במחיר 50 מיליון דולר היחידה, ועד רכישת עיפרון לעבודה משרדית במחיר של 5 שקלים. מתשלום משכורות חברי הכנסת שעלות כל אחד מהם לתקציב המדינה הוא כמיליון ₪ לשנה ועד למשכורות מורה מתחילה המגיע ל-2900 שקלים.
כשכמות כזו של כסף עוברת בידיהם של ראש ממשלה שכבר נחקר בכחצי תריסר פרשיות ושל שר אוצר הנתפס עם מזוודות ובהן רבבות דולרים יש מקום לחשש שכמה שקלים יזרמו לכיסים פרטיים.
האפשרויות לשחיתות הן אינסופיות. די להטות מיכרז ולתפור אותו למען אחד ממקורביך שתרם למסע הבחירות שלך כדי שהמדינה תפסיד מיליונים. ואם זה מדובר בבנק זה מגיע למיליארדים. די להתערב בהחלטה מקצועית של מרכז ההשקעות כדי שמקורב שלך יקבל מענק של מיליונים שאינם מגיעים לו. די בכך שתמליץ לתפקיד אדם לא מתאים (כי הוא חבר של חבר של חבר של מרכז) והקופה הציבורית תשלם רבבות שקלים שנים רבות.
ואחר כך חסר הכסף הזה לסל הבריאות, ולמשכורות למורים, ולניצולי שואה, ולקיצבות זקנים ונכים ולציוד ללוחמים.

פניתי לאדם שאגדיר אותו כאן כאיש המקורב לגופים החוקרים וביקשתי את הסברו. כיצד זה קרה שהאיש שמילא את תפקידו באמונה, שמר על הקופה הציבורית, חשף שחיתויות הפך פתאו להיות מוקצה מחמת מיאוס.

להלן דברי בן שיחי המוקלטים כמעט ללא שינוי פרט לקיצורים והשמטת שמות רגישים:


"ראשית עליך לדעת שבניגוד לרושם המתקבל מן התקשורת מצבו המשפטי של אולמרט רע מאד. מאה השוטרים שפשטו על המשרדים ואספו חומר ידעו מה הם מחפשים. בשנה שבה היועץ המשפטי התמזמז עם ההחלטה שלו השמידו אמנם במשרד ראש הממשלה כל מסמך שיכול להפליל את אולמרט. אך הם אינם יכולים להשמיד מסמכים של האנשים שאולמרט היה קשור אליהם. והחוקרים ידעו לאן הם הולכים איזה מחשבים לתפוס ומה לחפש בהם. בענין מסמכים מושמדים יש כאן תופעה מעניינת. בפסיכולוגיה יש תופעה של תחום האני. אנשים משאירים בבתיהם חומר מפליל אף שהם יודעים כי חוקרים עשויים לערוך בהם חיפוש. כך היה בפרשיות קודמות בהם הורשעו פושעי צווארון לבן.

גם בפרשת מרכז ההשקעות מצבו של אולמרט גרוע. החקירה מתפרשת על פני מדינות רבות. מחפשים כספים שנמצאים בבנקים וזה במדינות שבהן ניתן לערוך חיקור (בניגוד לאוסטריה המשבשת חקירות ומונעת בדיקת חשבונות בנק של אישים חשודים בישראל). חלק מן החשבונות אליהם זרמו כספי ציבור לידי אנשים ציבוריים נמצאים במדינות נאורות והם ייחשפו".
"ירון זליכה הוא אדם מוכשר מאד, גאון גם לדעת יריביו ושונאיו ויהיר גם לדעת חבריו ומקורביו. אך הוא ישר כמו סרגל ותפס בזמן אמיתי את כוונתו של אולמרט להטות את המיכרז (למכירת בנק לאומי) למען מקורביו. העובדה שהם לא זכו במיכרז דומה לפורץ שנתפס עם כלי פריצה בכניסה לכספת של בנק וטוען שבעצם לא לקח כלום. יש כאן חמישה עדים מרכזיים שאיש לא יכול לחשוד בהם שיש להם משהו אישי נגד אולמרט והם יעידו".

אם זליכה צודק איך אתה מסביר שהתקשורת כולה כמעט ללא יוצא מן הכלל יוצאת כנגדו?

תשובה:"התקשורת היום היא חלק מן הפשע המאורגן בישראל. היא המחברת האמיתית בין הון ושלטון. יש כאן שוב תופעת ה"אתרוגיות" שהצילה את שרון מחבל התליה המשפטי. במקרה של אולמרט המניע איננו כל כך אידיאולוגי אם כי גם הוא מונע משינאת נתניהו העלול להיבחר אם תהיינה בחירות עכשיו. המניע הוא שחיתות אישית ברמה העיתונאית. השוחד שעיתונאים מקבלים איננו כסף. הם זקוקים לראות את שמם באותיות קידוש לבנה בעמודים הראשונים ולהופיע עם פצצת סקופ בפריצה לשידור טלוויזיה. ואת זה הם מקבלים מנותן לחמם האינפורמטיבי – ראש הממשלה וחוג הסובבים אותו.
"העיתונאים הישראליים מקבלים שוחד ולפחות מטים את האינפורמציה שהם מקבלים על ידי כך שהם הופכים להיות 'מקורבים' של אנשי הצמרת. כשאתה נוסע עם ראש הממשלה חצי תריסר פעמים לחוץ לארץ אתה לא יכול לכתוב שום דבר נגדו.

בוב וודוורד ויקישיתוף האנגלי

 
בוב וודוורד וקארל ברנשטיין, שני כתבי הוושינגטון פוס לעולם לא היו חושפים את פרשת ווטרגייט אילו היו מתרועעים עם אנשי הנשיא (אין זה מקרה שהסרט שנכתב על הפרשה נקרא "כל אנשי הנשיא"). העיתונאי האמריקני רב המוניטין ג'יימס רסטון שהיה אולי הכתב בעל ההשפעה הרבה ביותר של הניו יורק טיימס משך שישים שנה (משנות ה-30 עד שנות ה-90 של המאה הקודמת) הצהיר לא פעם שמעולם לא התרועע עם אנשי המשמשל שהיו נושאי הסיקור שלו.


לא כל אנשי התקשורת הם משתפים של ההון שלטון. יש כמה צדיקים בסדום ובראשם יש לציין את החוזר בתשובה דן מרגלית שויתר על חברותו האמיצה מדיי שנמשכה שנים רבות מדיי עם אהוד אולמרט. האחרים הם גידי וייץ ואורי בלאו בהארץ; מוטי גילת בידיעות ; ברוך קרא בערוץ 10 ועוד כמה עיתונאים נער יספרם.

השחקנים שגילמו את בוב וודוורד וקארל ברנסטיין בסרט על ווטרגייט

השחקנים שגילמו את בוב וודוורד וקארל ברנסטיין בסרט על ווטרגייט

קישור לנאום של ירון זלעיכה על השחיתות
http://www.youtube.com/watch?v=20mXNRglfk8

לפי ג'ורג' אורוול 2+2 = 5

5 = 2 + 2

נסעתי באוטובוס ובספסל שלפני ישבו זוג קשישים, גבר ואשה, שהחזיקו בידיהם את אחד הצהובונים – איני זוכר איזה ואין זה חשוב כי כולם נקטו אותה עמדה. הכותרת דיברה על התפטרות ירון זליכה בנוסח של "סוף סוף התפטרנו ממנו".

ירון זליכה

חשבתי לעצמי: מה מביא אנשים קשי יום אלה, שבוודאי אינם בוגרי פקולטה למינהל עסקים או למדע המדינה לדבר בהחלטיות כזו על זליכה. הרי זהו עובד מדינה שבסך הכל הגן עליהם ועל שכמותם מפני כרישי השחיתות ההון והשלטון.

פניתי לחברי הפסיכולוג המלומד והוא, כרגיל, לא הופתע. אתה מדבר, אמר לי, על תופעה שנחקרה עוד בשנות החמישים והקרויה "ניסוי אש לקונפורמיזם" ובאנגלית Asch conformity experiments. במילה קונפורמיזם הכוונה היא "נטיה לדבוק במהלך המקובל".

לאחר שהסביר לי חברי המלומד את העניין נזכרתי שאני עצמי למדתי את הנושא באחד מגלגוליי האקדמיים בקורס מבוא לפסיכולוגיה. הנושא תפס כמדומה לי פרק שלם בספר "מבוא לפסיכולוגיה" של ארנסט הילגארד, שהיה אז ספר לימוד סטנדרטי באוניברסיטאות.

הילגארד מתאר שם ניסוי שערך החוקר היהודי סולומון אש בשנת 1951. אש ביקש לבדוק את השפעת ה"קונפורמיות" (הדעה הכללית הרווחת בציבור) על דעתו של אדם יחיד, בין אם הדעה נכונה והגיונית ובין אם לאו.

הוא שיתף בניסוי שבעה אנשים בחדר וחילק לכל אחד מהם קלפים זהים שבהם היו צריכים להשוות בין צורות ולהחליט אילו זהות ואילו שונות. למשל קווים באורך שונה וכדומה.
החוקר תיכנן את הניסוי כך שבפעמיים הראשונות ענו כל המשתתפים את התשובה הנכונה. בהמשך ענו סטודנטים שגויסו כמשתפי פעולה את התשובה הנכונה רק ברבע מהפעמים. בשאר הפעמים ענו כולם את התשובה השגויה.
אחד מן השבעה, שהיה המושא העיקרי של המחקר, לא ידע כמובן על הסיכום הזה עם חבריו לשולחן והחוקר כיוון את הדברים כך שכל אחד מן המשתתפים בניסוי ישיב בתורו והאחד לפני האחרון יהיה תמיד זה שנבחר כדי לבדוק את השפעת ה"קונפורמיות" עליו. כך שתמיד שמע את תשובותיהם של חמישה מאנשי הקבוצה.

תוצאות המחקר הזה היו מעניינות והן מלמדות משהו על התנהגות הציבור ואת השפעת שטיפות המוח שהוא עובר על ידי אמצעי התקשורת. במחצית מן המקרים מסרו הנבדקים תשובה שגויה כמו זו של האחרים בלפחות ממחצית מהניסויים. רק רבע מהנבדקים לא ענו בצורה קונפורמית ועמדו על דעתם שהם צודקים – כלומר: השיבו את התשובה הנכונה.

לאחר מעשה כשהנבדקים נשאלו למה השיבו מה שהשיבו ענו חלק כי ידעו שהתשובה שגויה אך לא רצו להיות שונים מן הרוב. האחרים אמרו כי השתכנעו שהם טועים והרוב צודקים.

במחקרים שנערכו מאוחר יותר נתברר כי כאשר הקבוצה אינה מציגה עמדה אחידה, אפילו אם יש רק אדם אחד המציג עמדה שונה, יורדת מידת הקונפורמיות במידה דרסטית. וגם לכך יש השלכות חשובות על כל מי שרוצה להגן עלינו מפני הספינולוגים למיניהם.

ג'ורג' אורוול

ג'ורג' אורוול

וכאן אנו מגיעים לכותרת של קטע זה. הניסוי הזה מזכיר כמובן את 1984 של ג'ורג' אורוול. הביטוי שתיים ועוד שתיים שווים חמש משמש בהוראה של דבר שאין בו שום היגיון. בשפה האנגלית הוא משמש בהתייחסות לרעיון פוליטי אווילי.
מקורו כנראה בספרו של ג'ורג' אורוול 1984. בפרק השביעי של החלק הראשון מראה הסופר הבריטי איך אפשר לשטוף את המוח של גיבורו וינסטון סמית – אחרי ששוכנע שמלחמה היא שלום בורות היא כוח וחרות היא עבדות הוא משתכנע כי שתיים ועוד שתיים הם חמש.

ראה "שטיפת המוחות כסכנה אסטרטגית"

http://www.zeevgalili.com/?p=294