רוצה להרשם כמנוי? ראה הנחיות  http://www.zeevgalili.com/?p=568

במשפחתנו המורחבת מתבדחים מזה שנים כי חל עלינו חוק הכלים השלובים. דהיינו על כל אחד מבני המשפחה שחוזר בשאלה יש אחד שחוזר בתשובה. ועל כל חוזר בשאלה שעשה אחורה פנה יש חוזר בתשובה ששב והתפקר.

הוא הדין בתחום הפוליטי. השמאלנים הופכים לימניים והאחרונים הופכים לשמאלנים. וחוזר חלילה.

הואיל ואנחנו משפחה נורמלית (עד כמה שמשפחה יהודית יכולה להיות נורמלית)  רובנו מקבלים את החוזרים לכיווניהם השונים ברוח טובה. הסבא של כולנו היה כמובן שומר מצוות והקפיד על קלה כחמורה, כמו הסבא או הסבא רבא של כל עם ישראל. כך גם ביחס לארץ ישראל.  אבל השתנו הזמנים וגם אצל גדולי הדור, רבנים ומנהיגי ציבור, לא כל הצאצאים הולכים בדרכי אבותיהם.  להמשיך לקרוא ←

שאלת מקורה של "שבועת הרופא" (או "תפילת הרופא") המיוחסת לרמב"ם העלה בפניי צעיר בן 28, דניאל ריבעי. נפגשתי עמו בעקבות טקסט יפהפה שפרסם באתר "פסיכולוגיה עברית". היה זה נוסח תפילה שחיבר הצעיר למען העוסקים בפסיכולוגיה רפואית, בעקבות תפילת הרופא המיוחסת לרמב"ם.

דניאל ריבעי, צעיר חמד, נולד באירן ועלה לארץ עם משפחתו בגיל שנתיים. המשפחה – אב, אם, חמשה ילדים וסבתא – נמלטה לאחר המהפכה של חומייני, כשהחיים באיראן הפכו להיות בלתי נסבלים ואף מסוכנים. למד בבתי ספר דתיים, שרת בנח"ל כחובש, עבר קורס קצינים ולאחר שנה בקבע הלך לאוניברסיטת תל-אביב ועשה תואר ראשון בפסיכולוגיה ותקשורת. מכאן עבר למכללה האקדמית בה מלמדים פסיכולוגיה רפואית, שהוא תחום חדש יחסית. "פסיכולוגיה רפואית", מסביר דניאל ריבעי, "עוסקת באנשים שמתמודדים עם בעיה אורגנית שממנה נובעת הבעיה הנפשית".

 

הגילוי של "תפילת הרופא"

מספר ריבעי: " את תפילת הרופא של הרמב"ם מצאתי לפני הרבה שנים, עוד לפני השרות הצבאי, בבית הכנסת בחולון שבו אני מתפלל. באתי להניח משהו בגניזה ומצאתי את התפילה בסידור "מנחת ירושלים" , שהודפס בתש"ל.

" בקריאה ראשונה" , מספר דניאל, " התאהבתי בטקסט הזה. שאפתי מנעוריי להיות רופא ואמרתי שהתפילה הזו תהיה נר לרגליי. קראתי אותה כמעט מדי יום. כשהתחלתי ללמוד פסיכולוגיה רפואית חשבתי לעצמי שחייבים להתאים אותה גם לתחום של רפואת הנפש. קראתי בספרו של הרב יהודה לייב מימון ("רבי משה בן מימון תולדות חייו ויצירתו הספרותית" ) כי הרמב"ם היה חלוץ התפיסה שהגוף יכול להיות בריא, רק אם גם הנפש בריאה. הרב מימון גם מביא את תפילת הרופא של הרמב"ם ומציין שלפי המסורת היה הרמב"ם מתפלל בה יום יום.

המקצוע חיזק את הקשר

כשהתחלתי לעסוק בפסיכולוגיה רפואית רק התחזק הקשר שלי לתפילה הזו. אני עושה עכשיו עבודה מעשית בבית החולים שניידר בפתח תקווה. יום יום אני נתקל באנשים הנתונים במצבים קשים. אני מוצא המון נחמה ואמונה בתפילה הזו." .

" הדפסתי גירסה קטנה שנמצאת אצלי בארנק וכשאני בא לבית חולים בכל יום אני מסתגר בחדר וקורא את התפילה והיא נותנת לי המון כוח" .

" אני לא רואה בפסיכולוגיה רפואית משלח יד אלא שליחות. זה מקצוע קשה שאינו מתגמל. אם אין לך אמונה פנימית שזה מה שאלוקים ייעד לך לעשות לא היית יכול לעשות את זה. אלוהים נתן לכל אחד מתנה. לי הוא נתן את היכולת להקשיב ולעזור לאחרים" .

" איני יכול לשנות את המצב הפיסי הקשה בו נתונים החולים. אך אני יכול לעזור לבן אדם למצוא בעצמו את הכוחות להתמודד. השעה שאתה יושב עם בן אדם ונותן לו לשפוך את הלב היא בעלת אפקט. לרוב אין לאנשים עם מי לדבר. אתה נותן לבן אדם למצוא את הכוחות שלו".

דניאל ריבעי לא הסתפק בתפילת הרמב"ם וחיבר תפילה מיוחדת לעוסקים ברפואת הנפש. אך בטרם אביא כאן את יצירתו התעורר דיון סביב השאלה אם הרמב"ם אכן חיבר את התפילה המיוחסת לו.

נוסח התפילה המיוחס לרמב"ם

"אל עליון,
קודם שאני מתחיל בעבודתי הקדושה, לרפא את יצורי כפיך, אני מפיל את תחינתי לפני כיסא כבודך שתיתן לי אומץ רוח ומרץ רב לעשות את עבודתי באמונה.
ושהשאיפה לצבור הון או שם טוב לא תעוור את עיני מראות נכוחה, תזכני להביט על כל סובל הבא לשאול בעצתי כעל אדם, בלי הבדל בין עשיר ועני, ידיד ושונא, איש טוב ורע; את האדם בצר לו – הראיני רק את האדם.
אם רופאים נבונים ממני רוצים ללמדני בינה, תן לי רצון ללמוד מהם, כי תורת הרפואה אין ערוך לה. אבל כאשר כסילים יבזוני, אחלי, אהבתי למקצוע תחזק את רוחי בלי להתחשב עם זיקנת המלעיגים וכבודם, רק האמת תהיה נר לרגלי, כי כל ויתור במקצוע יכול להביא כיליון ומחלה ליצור כפיך.
אנא ה' רחום וחנון, חזקני ואמצני בגופי ובנפשי ורוח שלם תיטע בקרבי."

האם זה חיבור של הרמב"ם?

על כך קיבלתי תשובה מפי פרופסור נח שטרן ממבשרת ציון שכתב לי את הדברים הבאים:

"התפילה לא חוברה על ידי הרמב"ם. הרמב"ם אף כתב: "….וטובה גדולה היא לאדם שלא יישבע כלל."

" התפילה חוברה על ידי מרכוס (מרדכי) הרץ, רופא יהודי ומרצה לפילוסופיה, שחי במאה ה-18, מאנשי החברה הגבוהה בברלין, ידידם של עמנואל קאנט ומשה מנדלסון. הרץ היה היהודי הראשון בהיסטוריה שקיבל תואר פרופסור.

"לפני מספר שנים התכבדתי על ידי דיקן הפקולטה לרפואת שיניים של האוניברסיטה העברית והדסה בירושלים, להשביע את הבוגרים החדשים בטכס חלוקת התעודות, כאיש צוות ותיק ובכיר של הפקולטה. התעמקתי אז בנושא של שבועת הרופא, החל בשבועת היפוקראטס המיתולוגית ועד לשבועת הרופא הישראלי כיום.

"שבועת היפוקראטס", הרופא היווני הקרוי "אבי הרופאים", שחי כ-400 שנים לפני הספירה, (המתחילה במלים: "אני נשבע באפולו.. וכל האלים הנם עדי") לא חוברה על ידו. היא חוברה כמה מאות שנים אחרי מותו על ידי מחבר אלמוני.

במקורות יהודיים עתיקים לא קיימת שבועת רופא. הוראות ומצוות לגבי כיבוד מורים, שמירת חיי אדם, יחס להפלה, עיקור וניאוף גלומים בדינים שכל יהודי חייב בהם. הרופא היהודי אינו נשבע אלא מתפלל. שלוש התפילות הידועות ביותר מן העבר הן:

*תפילת אסף הרופא, שחי במאה ה-6 בארץ ישראל בסביבות טבריה.

* אמטוס לוזיטנוס, שחי במאה ה-16 בצפון איטליה, מן האנוסים.

* התפילה המיוחסת לרמב"ם שחוברה על ידי מרכוס הרץ, שחי במאה ה-18 בברלין.

השבועה המקובלת היום

הטכסט המקובל היום כשבועת הרופא הישראלי חוברה על ידי פרופ' ליפמן הלפרין, שחי בירושלים ובשנות ה-50' של המאה ה-20 היה מנהל המחלקה הנוירולוגית בבית חולים של האוניברסיטה העברית והדסה בירושלים.

השבועה חוברה בל”ג בעומר תשי”ב – 1952 לרגל סיום המחזור הראשון של בוגרי בית הספר לרפואה בירושלים. ומאז ועד היום נוהגים להשביע בה את פרחי הרפואה ורפואת שיניים בירושלים.
זה נוסח הברכה:

וזאת הברית אשר אנוכי כורת אתכם היום לאמור:
על משמרתכם הופקדתם יומם ולילה
לעמוד לימין החולה במצוקתו בכל עת ובכל שעה.
ושמרתם עד מאד חיי אדם מרחם אמו
והיה שלומו ראש חרדתכם לכל הימים.
ועזרתם לאדם החולה באשר הוא חולה
אם גר אם נוכרי ואם אזרח, אם נקלה ואם נכבד.
והשכלתם להבין לנפש החולה,
לשובב את רוחו בדרכי תבונות ובאהבת אנוש.
אל תמהרו להוציא משפט
ושקלתם את עצתכם במאזני החכמה הצרופה בכור הניסיון
שמרו אמונים לאדם שהאמין בכם,
אל תגלו סודו ואל תלכו רכיל.
יחכם לבכם גם לבריאות הרבים להעלות ארוכה למדווי העם.
תנו כבוד ויקר לרבותיכם שנחלצו להנחותכם במעגלי הרפואה.
תרבו חוכמה ואל תרפו כי היא חייכם וממנה תוצאות חיים.
היזהרו בכבוד חבריכם כי בכבודם הם תכובדו גם אתם.
דברי הברית האלו קרובים אליכם מאוד,
בפיכם ובלבבכם לעשותם ועניתם כולכם אמן.

אמן כן נעשה !

שבועת הפסיכולוג

ונחזור לדניאל ריבעי. הוא לא הסתפק בנוסחים המקובלים וחיבר תפילה מיוחדת שנועדה למקצועו כפסיכולוג רפוא. וזה נוסח התפילה שחיבר

תפילת הפסיכולוג על פי הרמב"ם
" אל עליון,

קודם שאני מתחיל בעבודתי הקדושה, לסייע ליצירי כפיך, אני מפיל את תחינתי לפני כיסא כבודך שתיתן לי אומץ רוח ומרץ רב לעשות את עבודתי באמונה. ושהשאיפה לצבור הון או לשם טוב לא תעוור את עיני מראות נכוחה, תזכני להביט על כל סובל הבא לשאול בעצתי כעל אדם, בלי הבדל בין עשיר ועני, ידיד ושונא, איש טוב ורע. את האדם בצר לו – הראיני רק את האדם. אם פסיכולוגים ומדריכים נבונים ממני רוצים ללמדני בינה, תן לי רצון ללמוד מהם, כי תורת הנפש אין ערוך לה.

אבל כאשר כסילים יבזוני, אחלי(= מי ייתן), אהבתי למקצוע תחזק את רוחי בלי להתחשב עם זקנת המלעיגים וכבודם, רק האמת תהיה נר לרגלי, כי כל ויתור במקצועי יכול להביא פגיעה ליצור כפיך. אנא ה" רחום וחנון, חזקני ואמצני בגופי ובנפשי ורוח שלם תיטע בקרבי" .

(מחבר: דניאל ריבעי)

נספחים

שבועת אמטוס לוזיטנוס

נשבע אני באלקים חי העולמים [ובעשר דברותיו הקדושות, אשר ניתנו בהר סיני ביד משה לעם הנגאל מעבדות מצרים]:

אם בכתבי הרפואה האלו הוקרתי והחשבתי דבר אפס מלמסור לדורות הבאים את אמת הדברים במלואה;

לא הזמתי ולא שיניתי דבר בגלל הבצע;

אם לא תמיד שאפתי לכך כי התועלת תגיע אל בני האדם;

אם מעולם הללתי איש, או דברתי בגנותו, כדי לתת סיפוק לתאוותי שלי, אלא אם כן השאיפה לאמת תבעה זאת.

אם שקר בפי יענשני נא הבורא ורפאל משרתו בקצף עולם, ואיש לא יתן מעולם אימון בי.

ואשר לשכר המשתלם לרופאים לא נתתי דעתי עליו, אנשים רבים ריפאתי, לא במסירות בלבד, אלא אף בחינם. פעמים קרובות גם דחיתי ברוח נכונה וללא רתיעה את השכר שאנשים רבים הציעו לי, כי טוב היה בעיני להשיב לחולים בעבודתי ובטיפולי את בריאותם אשר קיפחו, מאשר יעשירוני בנדיבותם ובהונם.

שווים היו לפני בני כל האמונות, יהודים, נוצרים או ערבים. רום מצבו של החולה לא השפיע עלי מעולם, ובאותה שקידה טיפלתי בעני כבבני רום המעלה.

מעולם לא גרמתי למחלה.

בהגדת העתיד אמרתי תמיד את אשר נראה לי לאמת.

לא נשאתי פני לשום רוקח על משנהו, אלא בשהיה עולה עליו בנסיונו המקצועי ובהגינותו.

ברפואות שרשמתי שמרתי תמיד על המזיגה הנכונה התואמת את תכונת החולים.

לא גיליתי מעולם סוד שהופקד בידי.

לא השקיתי איש משקה מוות.

שום אשה לא הפילה את עוברה בעזרתי.

לא עשיתי כל מעשה רע בבית בו טפלתי בחולה.

סוף דבר, לא עשיתי מעשה שאינו נאה לרופא מכובד וחשוב. תמיד הצבתי לי לנגד עיני את אבות אמנות הרפואה היפוקרטס וגלנוס. לא בזיתי את מורשתם של האנשים הרבים שהצטיינו באמנות הרפואה.

ואשר ללימודי בהם התמדתי מאד, ואף העניינים הדחופים ביותר לא מנעוני מלקרוא בספרי המחברים הטובים.

קבלתי על עצמי אובדן רכושי, נסיעות רבות ומסוכנות, אפילו גלות שגליתי. עמדתי בכל אלו כיאה לפילוסוף, ברוח נכונה ובלתי נשברת.

את תלמידי, שהם מרובים עד היום הזה, חשבתי תמיד כבני, למדתים בבהירות האפשרית, הוריתים לשאוף להגיע למעלת הטובים שברופאים.

את ספרי הרפואה שחברתי הוצאתי לאור ללא שאיפת כבוד.

מטרה אחת היתה לפני, לדאוג לבריאות בני האדם בכל יכולתי. ידונו נא אחרים אם השגתי את מטרתי, אך אנוכי לזאת נשאתי נפשי, ואותה העליתי על ראש תפילתי.

שבועת אסף הרופא

וזאת הברית, אשר כרת אסף בן ברכיהו ויוחנן בן זבדא עם תלמידיהם, וישביעום בדברי האלה :

אל תצודו(תצרו) להמית כל נפש במשתה העקר ; ואל תשקו אשה הרה לזנונים להפיל ; ואל תחמודו כל יפי תואר בנשים לנאפה בהן; ואל תגלו את סוד אדם אשר האמין לכם ; ואל תקחו כל כופר לחבל ולהשחית ; ואל תקשיחו לבב מלחמול על דל ואביון לרפא : ואל תאמרו על טוב רע ועל רע טוב ; ואל תלכו בחוקות המכשפים לחבר, ולנחש, ולכשף, ולהפריד איש מאשת חיקו או אשה מאלוף נעוריה: ולא לחמוד כל הון וכל כופר לעזרת אות זימה : ולא להתעזר בכל עבודת אלילים לרפא בהם : ולא להבטיח בכל דברי עבודתם לרפאות, כי אם לשקץ ולתעב ולשנוא את כל עובדיהם והבוטחים בהם והמבטיחים בהם, כי כולם תוהו ולא מועילים, כי אין המה ושעירים רוחות מתים המה ־ את פגריהם לא יושיעו ואיך יוכלו להושיע את החיים ?

ועתה בטחו בה׳ אלקיכם, א־ל אמת, א-ל חי, כי הוא הממית והמחיה, המוחץ והרופא, המלמד לאדם. דעת וגם להועיל, המוחץ בצדק ובמשפט, והרופא בחסד וברחמים, לא יבצר ממנו כל מזימות ערמה, ואין נסתר מנגד עיניו: המצמיח צמחי רפואות, והשם בלב חכמים תושיה לרפא ברוב חסדיו ולספר נפלאות בקהל רבים, לדעת כל חי כי הוא עושהו ואין בלעדיו מושיע. כי הגויים בוטחים אל עצביהם, אשר לא יושיעום ממצוקותיהם ולא יצילום מצרותיהם, כי תוחלתם ותקוותם אל המתים. על כן נאה לכם להבדל מהם ולשטות ולרחוק מכל תועבות גילוליהם ולדבקה בשם ה׳ אלקי הרוחות לכל בשר, ובידו נפש כל חי להמית ולהחיות ואין מידו מציל. זכרוהו בכל עת ודרשוהו באמת וביושר ובתום-דרך, למען תצליחו בכל מעשיכם וייתן לכם עזרה להצליח בידכם והייתם מאושרים בפי כל בשר. ויזנחו הגויים את אליליהם ועצביהם ויתאוו לעבוד את ה׳ ככם כי יכירו כי תוהו מבטחם ולריק יגיעם, כי ישוועו אל אל לא ייטיב ולא יושיע.

ואתם חזקו ולא ירפו ידיכם, כי יש שכר לפעולותיכם וה׳ עמכם בהיותכם עמו. אם אתם את בריתו תשמרו, ובחוקותיו תלכו לדבקה בהם, ונחשבתם לקדושיו בעיני כל בשר, ויאמרו אשרי העם שככה לו אשרי העם שה׳ אלקיו.

ויענו תלמידיהם ויאמרו : כל אשר הוכחתם אותנו וצוויתם עלינו נעשה, כי מצות התירה היא ועלינו לעשותה בכל לבבנו ובכל נפשו ובכל מאודנו, לעשות לשמוע ולא לנטות ולא לסור ימין ושמאל. ויברכום בשם א-ל עליון קונה שמים וארץ.

ויוסיפו עוד להעיד בהם ויאמרו עליהם : הנה ה׳ אלקים וקדושיו ותורתו עדים בכם, אשר תהיו יראים אותו לבלתי סור ממצוותיו וללכת בחוקותיו וביושר לב : ולא לנטות אחרי הבצע לעזור חנף על דם נקי : ולא למסוך סם המוות לכל איש ואשה להמית רעהו: ולא להגיד בעקריהם ואף לא למסרנו לכל אדם, ולא להסיח בכל דבריו : ולא לתת דמים בכל מלאכת רפואות : ולא לצדות לעורר מחלה על נפש אדם, ולבלתי תת מום באדם למהר ולהבקיע בשר אדם בכל ברזל או במכות אש, עד אשר יבחן פעמיים ושלש ־ אז תתנו עצתכם, ולא תמשול בכם רוח רעה לרום עיניכם ולבכם : ואל תטהרו נקמת כל איבה באדם חולה ! ולא להחליף אמרתכם בכל שנא ה׳ אלקינו לעשות, כי אם לשמור פקודיו ומצוותיו ללכת בכל דרכיו, למען מצוא חן בעיניו להיות נקיים ונאמנים וישרים. כה הוכיחו והשביעו אסף ויוחנן את תלמידיהם.

שבועת היפוקראטס

אני נשבע בשם אפולו המרפא, בשם אסקלפיוס, היגיינה ופאנאקיה, וכל האלים והאלות עדי, כי אקיים את השבועה דלהלן כמיטב שיפוטי ויכולתי:

אכבד ואוהב את מי שלימד אותי את אומנותי כמו את הורי; אחיה במחיצתו, ובמידת הצורך אחלוק עמו את רכושי; ילדיו יהיו בעיני כאחים, ואם יחפצו, אלמדם את ידיעותיי בלא תשלום ובלא הבטחות שבכתב; אלמד את יסודות אומנותי לבני, לבניהם של מורי ולכל אותם תלמידים, אשר יצהירו כי הם נכונים לקיים את חוקי המקצוע, ולא לאיש זולתם.
אתן טיפול לחולי כמיטב יכולתי, ולעולם לא אזיק לאיש. לעולם לא ארשום סם קטלני כדי לפגוע באיש, גם לא אייעץ לו עצה, אשר אם יעשנה – תביא למוות. לעולם לא אתן לאישה את המכשיר לגרימת הפלה. אשמור על טוהר חיי ואומנותי.
לא אנתח כדי לסלק אבנים (אבני כליה, אבני-מרה) אפילו כאשר המחלה ברורה; אשאיר זאת למי שמוכשרים לכך במיוחד.
לא אכנס לבית אלא לטובת החולה. ארחק מכל פשע בכוונה תחילה ומכל פיתוי, ובייחוד מתענוגות האהבה עם אנשים ונשים, אם בני-חורין אם עבדים.
כל אשר ייוודע לי תוך כדי עבודה באומנותי ותוך כדי מגע ומשא עם בני-אדם במסגרתה, ושלא נועד להפצה, אצפין ולא אגלה לאיש.
מי ייתן ואמצא עונג בחיי ובאומנותי אם אקיים שבועה זו באמונה; אבל אם אפר אותה, ייפול ההפך מזה בגורלי.

תפילת הרופא של מרכוס הרץ

תפילת יום- יום של רופא

אל טוב ורחום! אתה יצרת בחכמתך את גוף האדם. כלים לרבבות הרכבת בו לעשות את פעלם בלי הרף, כדי לשמור עליו ולהזין אותו בשלמות היופי כבית-קיבול לחיי נצח. בלי חשק יפעלו בהשקט את פעלם, בסדר, בהתאמה ובמיזוג. אבל במקרה ששבירת החומר, או תאוות בלתי מרוסנות, יפסיקו את הסדר הנכון ואת השלמות, יבואו הכוחות לידי התנגשות והגוף עלול להתפורר ולשוב לעפר בראשית. או אז תשלח לאדם את מלאכיך מטיבי מעש, הלא הם המחלות, לבשר את הסכנה הקרובה לבוא ולהמריצו להתגונן מפניהם בעוד מועד.את אדמתך, נהריך והריך ריווית בחמרי מרפא, להפיג את יסורי יצוריך ולמנוע משחית מהם. ולאדם נתת חכמה לפדות את גוף האדם, ולהכיר את פעולותיו, הן בסדריו המתוקנים והן המופרעים ; וגם להוציא את חמרי התרופה ממקומות הימצאם, לחקור את תכונותיהם הטובות, לייצר אותם ולהשתמש בהם לפי מהות המחלה.גם בי בחרה השגחתך הנצחית לשמור על חיי יצוריך ובריאותם, הנני עתה למלא את שליחותי. עזרני, א-ל רחום, בתפקידי הגדול והצליחני; כי בלעדי עזרתך לא יצליח האדם אף בקטון מעשיו. מלא את נפשי אהבה למקצועי וליצוריך, אל תתן לתאות הבצע, התהילה והכבוד להתערב במפעלי ; כי אלה הן שונאי האמת ואהבת האדם, ונא אל יטעוני בתפקידי הגדול לגמול טוב עם יצוריך.חזק את כוחות גופי ונפשי ויהיו הם בכל עת נכונים לפעולה, בלי לאות, במקרה העשיר והעני, הטוב והרע, האוהב והשונא. תן לי לראות בחולה  אף את האדם, כי אדם הוא! הן גם אתה יוצר את האדם ומקיימו, אם עשיר הוא או עני, אם טוב הוא ואם רע, אם הוא אוהב או שונא.קיים בתוכי שכל בריא ופשוט, שישיג את הנוכחי ויתפוס אל-נכונה את המשוער. אל תתן לו לרדת עד שישגה במה שניתן לראות, גם לא להתנשא עד שיראה מה שאינו ניתן לראות, כי הגבול הוא עדין ושוטף באמנות הגדולה של הטפול בחיי יצוריך ובבריאותם.מלא את לב החולים אמון בי ובאמנותי ושמיעה לעצתי. הרחק מעל ערש מדויהם כל רופאי אליל וכל צבא הקרובות, היועצות, והמטפלות המתחכמות ; כי אלה הם עם אכזרי, אשר ביהירותם מכלים את המפעלים הטובים של אמנות הרפואה ולעתים קרובות אף גורמים מות ליצוריך. כשאמנים חכמים ממני ירצו לתקן את דרכי ולהוכיחני, נא תן לרוחי לרחוש תודה להם ולהקשיב לדבריהם ; כי היקף האמנות הוא גדול ואין אחד רואה מה שרואה חבירו. אבל אם יהירים חסרי חכמה יוכיחוני, נא חזק את רוחי כברזל באהבת האמנות ויעמוד בפניהם להגן על האמת כפי שהוא מרגיש בה, בלי להחשיב את גדולת מתנגדי ואת גילם ; כי הפעם הויתור הוא מות ומחלה ליצוריך.האצל על רוחי נחת וסבלנות, עת שחברים זקנים ממני, המתגאים על רוב שנותיהם, ידחוני וילעגו לי ובלעג-שפתיים יחשבו לתקנני. תן לי להפיק תועלת מהטוב שבהם, כי הם יודעים לא מעט (ואם יחכמו, ידעו אף הרבה), גם מה שזר לי עד כה ; אל אראה עלבון בגאותם, כי זקנים הם ואין הזקנה תריס בפני היצר – והלא אף אני מקוה להאריך ימים על האדמה לפניך, א-ל טוב ורחום.חנני במידת ההסתפקות, רק לא באמנות הגדולה. אל תתן לעולם למחשבה שתתעורר בי, כאילו יש לי די בידיעות, אלא תן בי כוח זמן וחשק לתקן בלי הפסק את ידיעותי ולרכוש לי עוד ידיעות חדשות. האמנות היא גדולה, אבל גם תבונת האדם לא תדע גבול ; תמיד היא שואפת להתקדמות. בידיעותי מאתמול יגלה רוחי היום שגיאות לרוב, ואת ידיעותי מהיום ימצא מחר מלאות תועה. א-ל טוב ורחום! אתה בחרת בי לשמור על יצוריך בחייהם ובמותם, הנני עתה למלא את שליחותי. חזקני בתפקידי הגדול הזה, כדי שיצליח, כי בלעדי עזרתך לא יצליח האדם אף בקטן מעשיו.

תפילה זו יוחסה לרמב"ם (ד"ר מורטון רובינס, ב"הרופא העברי", משנת 942).  פרופ' י. ליבוביץ ב"דפים רפואיים", כרך ג', חוב' א', אדר ב', תש"ך, הוכיח שזו טעות. תפילה זו פורסמה לראשונה בגרמנית בכתב יד בקובץ ,1738 Leipzig ,Deutsch Museum, תורגמה לעברית ע"י אברהם אייכל ב"המאסף", כרך ו', שנת 1790, ובו מצויין שהתפילה נתחברה ע"י מרכוס הרץ (803!1747-), ותורגמה לעברית עפ"י בקשתו. התרגום המובא כאן נעשה מחדש ע"י פרופ' י. ליבוביץ מהמקור הגרמני.

אם מאאת ענין במאמר זה תמצא גם ענין במאמר הבא

הקבלה מנקודת מבט של הפסיכולוגיב

 

ENGLISH VERSION TO THIS ARTICLE

http://www.zeevgalili.com/english/?p=228#more-228

בני ערובה מוחזקים על קרונית רכבת כמגן אנושי נגד מוקשים

המרד הערבי בשנים 1936-193   (" המאורעות" ) סיכן את האימפריה הבריטית, שהחליטה לדכאו ביד קשה * החישו שלוש דיביזיות לארץ ישראל והפעילו אמצעים אכזריים: תליות, הפצצות מן האוויר, הריסת בתים, עקירת פרדסים, בני ערובה שנשלחו לעלות על מוקשים, קנסות * וכשבג" ץ שלהם ניסה להפריע הם סילקו את " זקן השופטים" מהארץ.

אנחנו קראנו לזה " מאורעות" , הפלשתינאים " התקוממות" . ההיסטוריונים הטביעו את המושג  " המרד הערבי" וכיום מדברים על "האינתיפאדה הראשונה" . הכוונה היא לסדרת המהומות והתקפות הדמים של ערביי ארץ ישראל, שהחלו זמן קצר לאחר כינון המנדט הבריטי על ארץ ישראל ב-1922, עלו וירדו לסירוגין והגיעו לשיאם בשנים 1936-1939.

בתקופה זו יזמו כנופיות חמושים אלפי התקפות על התחבורה היהודית, פרצו לישובים והרגו גברים נשים וטף, שרפו שדות, הרסו מפעלים. התקפות הדמים גבו מחיר כבד: למעלה מ-600 הרוגים ואלפיים פצועים יהודים, מתוך ישוב שמנה 400 אלף נפש. היה זה כאילו נהרגו היום, חלילה, יותר מ-8000 יהודים.

הערבים תקפו גם את מוסדות ומתקני השלטון הבריטי – קווי טלפון, תחנות משטרה, מסילות ברזל, גשרים, צינור הנפט. הכנופיות שלטו למעשה בכל השטח ההררי של יהודה ושומרון ומשם הגיחו להתקפותיהם.

הבריטים ראו בהתקוממות הערבית סכנה לאימפריה הבריטית, במיוחד נוכח המלחמה המתקרבת באירופה. הם ריכזו בארץ כוח של שלוש דיוויזיות והפעילו אמצעים אכזריים ביותר לדיכוי המרד.

על צעדים אלה ניתן ללמוד ממחקר שערך יגאל אייל באוניברסיטת חיפה, לעבודת דוקטור, בהדרכת פרופסור יואב גלבר. (המחקר פורסם בספר בהוצאת " מערכות" :  "האינתיפאדה הראשונה – דיכוי המרד הערבי על ידי הצבא הבריטי 1936- 1939" ).

תליות והרס בתים

בין האמצעים שנקטו הבריטים:

* הוצאות להורג. בתקופת ה"מאורעות" דנו בתי דין צבאיים בריטיים כל מי שנתפס ונשק בידו לעונשים חמורים – פסקי דין מוות ומאסר ממושך. 150 נתלו.

* ענישה סביבתית. ב-31 באוקטובר 1938 עבר גדוד ארטילריה בריטי ליד הכפר ניאר הסמוך לעכו. מן הכפר נורתה יריה אחת לעבר הכוח הבריטי. התותחים נפרסו בשטח הסמוך, הפגיזו והרסו את הכפר עד היסוד. (זאת שמעתי מפי אינג'ינר יעקב אלעזר ז"ל, שחקר את הנושא בארכיונים הבריטיים בלונדון). זו הייתה שיטה קבועה. כל כפר שממנו נורו יריות או יצאו פורעים הוענש בהריסת בתים, החרמות והשמדת יבולים.

* החרמת נשק. על כל כפר הוטל להביא לשלטונות כלי נשק שנמצאו ברשותם. אם לא נענו סומנו בתים להריסה וחבלנים פוצצו אותם.

* פעולות תגמול. בספטמבר 1938 רצח פלשתיני את עוזר הנציב האזורי. הרוצח נתפש ובוצע בו וידוא הריגה (בטענה שניסה לברוח). לאחר מכן יצאה שיירה בריטית לעיר ג'נין ממנה בא הרוצח. הבריטים נשאו עמם 2.4 טונות חומרי נפץ והעלו באוויר חלק גדול מבתי העיר. בתגובה לביקורת שנמתחה בבריטניה על הפעולה אמר פקיד בריטי בכיר: " יש לנו שם עסק עם רוצחים וגנגסטרים" .

* הטלת קנסות. על תושבי כפרים הסמוכים לקווי תחבורה, טלפונים ומתקנים הוטלה החובה לשמור עליהם. אם נעשו פיגועים בסמוך להם הוטלו קנסות כבדים על התושבים שחויבו לתקן את הנזקים.

* בני ערובה. כשגברו מיקושים בפסי הרכבת הושיבו הבריטים ראשי משפחות של כפרים שלאורכם עוברת הרכבת בקרונית פתוחה שנסעה בראש הרכבת. כך שכל מוקש יפגע בראש ובראשונה בערבים. גם בראש שיירות רכב הציבו הבריטים מוניות ערביות שיסעו לפניהם ויעלו על מוקשים.

הריסת יפו
אחד המבצעים הגדולים להענשת האוכלוסייה היה הריסת השכונות העתיקות של יפו, שהיו קן צפעונים מראשית המאורעות. ב-18 ביוני 1936 הוטלו על העיר כרוזים שהזהירו את התושבים. לאחר מכן פונו התושבים מבתיהם, האזור הוקף בגדרי תיל ויחידות הנדסה נכנסו לתוכו ופוצצו את הבתים. הפעולה בוצעה במהירות, בין היתר כדי להקדים יוזמה ערבית להגשת עתירות לבית המשפט בדרישה להפסיק את ההריסה.

סילוק זקן השופטים
לכוחות הבריטיים בארץ לא היה " בצלם" שיפריע להם, אבל היה משהו דמוי בג"ץ. שורה של עתירות שהגישו ערבים לבית המשפט נגד הריסת בתים נדחו אמנם מכוח העובדה שלצד הבריטים עמדו חוקי חרום. אך "זקן השופטים" , מקדונל, גינה את ההריסה של יפו והערבים ניצלו את הגינוי בתעמולה שלהם.

תגובתו של הנציב העליון, סר ארתור ווקופ, להצהרת זקן השופטים הייתה חריפה. " הצהרה זו התפרשה על ידי הערבים כעידוד ישיר למאבקם נגד הממשלה" – דיווח למשרד המושבות בלונדון.

הנושא נדון בקבינט הבריטי. במכתב ששלח השופט מקדונל לקבינט הוא התגונן באומרו שאישר 26 פסקי דין מוות. בהמשך התנצל על המבוכה שגרם לממשלה הבריטית בפסק דינו בעניין ההריסה ביפו וביקש תנאי פרישה משופרים.

כמה חודשים לאחר מכן הודיע מזכיר המושבות הבריטי כי הוא משחרר את מקדונל מכל תפקידיו ושופט אחר מונה במקומו.

מכה אנושה

במהלך ההתקוממות הערבית נהרסו כאלפיים בתים ערביים, 6000  נהרגו.  עוד 6000 נאסרו. רוב מנהיגי המורדים נהרגו, הוגלו או ברחו. הנזק הכלכלי שנגרם לאוכלוסייה הערבית היה עצום – שדות שרופים, פרדסים עקורים, שיתוק המסחר עם הישוב היהודי ואבטלה קשה.

למרות תבוסת הערבים בשדה הקרב הם נצחו במערכה המדינית. בריטניה החליטה לפייס את הערבים ופרסמה את  "הספר הלבן" שאסר רכישת קרקעות על ידי יהודים ונעילת שערי הארץ ערב המלחמה.

 

ביטוי זה לקוח ממסכת ברכות (דף ח עמוד א), שם נאמר: " לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור, שנים מקרא ואחד תרגום" .

והרמב"ם מפרש בהלכות תפילה: " אף על פי שאדם שומע כל התורה כולה בכל שבת בצבור חייב לקרות לעצמו בכל שבוע ושבוע סדר של אותה שבת, שנים מקרא ואחד תרגום"

ויש הדורשים על הפסוק " ואלה שמות" ראשי תיבות: "וחייב אדם לקרוא התורה שניים מקרא ואחד תרגום" (ספר כף החיים בעקבות הפרי מגדים).

במאמר שפרסמתי כאן לפני כמה שבועות תחת הכותרת "אל תגידו בגת" , הבאתי שורה של מונחים הלקוחים מן הספר "רשימת ה-6000" של גדעון סאמט. בין היתר הבאתי את הביטוי "אחד מקרא ושניים תרגום" . בעת שהעתקתי את המונח הזה מן הספר לא הבחנתי בהיפוךהמילים לעומת המקור וקוראים רבים מיהרו להעמיד אותי על הטעות.

אבל אחד הקוראים, שמתוך ענווה ביקש לשמור על עילום שמו, הפנה את תשומת לבי לכך שהביטוי איננו שגוי, הוא כשר למהדרין ויש לו בסיס במקורות.

מסתבר שהאר"י ז" ל (האלוקי ר' יצחק לוריא, מגדולי המקובלים) השתמש במונח זה. חוקר הקבלה דוד תמר מספר כי לפני הקידוש של ערב שבת היה האר"י אומר "שבקריאת הפרשה אחד מקרא ושניים תרגום נפרדת הקליפה מן הקדושה" .

הביטוי נכנס ללשון הכתיבה באורח נדיר אמנם כביטוי לקשיים בתרגום או לטקסט קשה להבנה.

במילון רב מילים של שוויקה מצאתי גם את הביטוי "אחד מקרא ואחד תרגום" כביטוי ספרותי לקריאה, כתיבה או השמעה של טקסט – משפט בשפה אחת ומשפט בשפה אחרת.

 

לקראת ט' באב, היום בו חרבו בית המקדש הראשון והשני * זכר החורבן – באגדה ובהלכה, בתפילה ובפיוט, בשיר ובסיפור * וגם כמה דברי נחמה ולקח לימינו

על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים. שהיה אדם אחד שאהב את קמצא ושנא את בר קמצא. עשה סעודה. אמר לשמשו: לך והזמן לסעודה את קמצא, שאותו אני אוהב.

הלך השמש והביא בטעות את בר קמצא השנוא. מצא בעל הבית את בר קמצא יושב ליד שולחנו.

אמר לו: הרי אתה שונא אותי. מה אתה עושה כאן?

השיב בר קמצא: הואיל ובאתי הנה, הנח לי ואתן לך דמי האכילה והשתיה שלי.

אמר לו בעל הבית: לא. לך מכאן.

– אתן לך דמי חצי סעודתך.

– לא.

– אתן לך דמי כל סעודתך.

– לא.

תפס אותו בעל הבית בידו והוציאו.

אמר בר קמצא: הואיל וישבו שם חכמים ולא מיחו בידו אלך ואלשין עליהם לפני המלך. הלך ואמר לקיסר: מרדו בך היהודים.

(על פי בבלי גיטין נה ב)

קיצצו בהונות ידיהם

" על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו" . אמר להם נבוכנדצאר: מה אתם יושבים ובוכים? אני מבקש מכם שתנגנו לפניי ולפני עבודה זרה בכינורות שלכם, כדרך שהייתם מנגנים לפני אלוקיכם… נטלו את בהונות ידיהם לתוך פיהם וקיצצו אותם… עמד נבוכדנצאר והשליך מישראל תלי תלים של הרוגים. אף על פי כן היה להם שמחה שלא אמרו שירה לפני עבודה זרה… באותה שעה נשבע הקדוש ברוך הוא לישראל: אתם קטעתם אצבעות ידיכם של ימין , אף אני… שנאמר: אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני. (על פי מדרש שוחר טוב)

" אוי לבנים שגלו"

אמר ר" יוסי: פעם אחת הייתי מהלך בדרך ונכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל. בא אליהו זכור לטוב והמתין לי על הפתח עד שסיימתי תפילתי. לאחר שסיימתי תפילתי אמר לי: שלום עליך רבי, ואמרתי לו: שלום עליך רבי ומורי… אמר לי: בני מה קול שמעת בחורבה זו? אמרתי לו : שמעתי בת קול שמנהמת כיונה ואומרת אוי לי שהחרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתי את בני לבין עובדי כוכבים ומזלות. אמר לי: בני, חייך וחיי ראשך לא שעה זו בלבד אומרת בת קול כך, אלא בכל יום ויום שלוש פעמים אומרת כך. ולא עוד, אלא בכל זמן שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונים :"אמן יהא שמיה רבא מבורך", הקדוש ברוך הוא מנענע בראשו ואומר: אשרי המלך שמשבחים אותו, ואוי לו לאב שהגלה את בניו ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם" . (מסכת ברכות)

ירמיהו מתאבל על החורבן. תחריט של יעקב שטיינהארט.

" כל העיר בוערת"

" ובעת אשר בער ההיכל באש, גזלו הרומאים כל דבר שבא לידם וערכו טבח נורא לכל היהודים אשר פגעו בהם, ולא חמלו על עולים צעירים ומלאי ימים ולא הידרו פני שרי קודש כי אם המיתו זקנים ועוללים, הדיוטות וכוהנים יחד, וחרב האויב אכלה את כל משפחות העם מסביב, וגם המבקשים חנינה וגם העומדים על נפשם נשחטו בלא חמלה וקול משק הלהבה העולה למרום התערב בקול אנקת החללים ומפני גובה הר הבית וגודל הבניין הלוהט באש נדמה לעין הרואה כי כל העיר בוערת" (יוסף בן מתתיהו " מלחמת היהודים" )

נתיב הייסורים של מרתה בת בייתוס

לוד שוכנת על אם הדרך מירושלים לשפלת החוף ומכאן חשיבותה הרבה. זו הסיבה שהניעה את הרומאים לסלול דרך רחבה ונוחה, שתשמש את גיסותיהם וגם את עולי הרגל לירושלים. כה נוחה וכה מהירה הייתה הדרך עד שסיפרו על נשות לוד הצדקניות שהיו לשות בצק בבתיהן, עולות לירושלים להתפלל בבית-המקדש, ומספיקות לחזור הביתה בטרם החמיץ הבצק. לפני סלילת הדרך נדרש יום שלם להגיע מלוד לירושלים.

אך אותה דרך המלך בה עלו נשים צדקניות לבית-המקדש שימשה גם את הצבא הרומאי שבא לדכא את המרד. לוד נכבשה לפני ירושלים, והדרך בין שתי הערים הפכה לנתיב הייסורים של מרתה בת ביתוס.

מרתה בת ביתוס הייתה העשירה בנשות ירושלים, ואולי גם היפה והעדינה שבהן. כה עשירה הייתה עד שקנתה בכספה את כהונת הכהן הגדול לבעלה, ישוע בן גמליאל. כה עדינה הייתה שכאשר יצאה לבית-המקדש, היו מניחים שטיחים לרגליה, מפתח ביתה ועד בית-המקדש, כדי שלא יתלכלכו רגליה.

בעלה של מרתה בת ביתוס, ישוע בן גמליאל הכהן הגדול, חידש חידוש גדול בישראל – הוא הראשון שהקים בתי-ספר לילדים, ועל כך אמרו עליו חכמים כי הוא " זכור לטוב" . הוא היה ממתנגדי המרד ונרצח בידי קנאים.

זכותו של בעלה לא עמדה לה למרתה בת ביתוס. כשפרצו הרומאים לירושלים והחריבו את המקדש לקחו אותה בשבי. על אשר ארע אז סיפר אחד החכמים שהיה עד ראיה: " ראיתיה שקשרו שערותיה בזנבי סוסיהם של ערביים והיו מריצין לה

("מירושלים ועד לוד" – זאב גלילי).

אוצרות המקדש

מה קרה לאוצרות המקדש אחרי החורבן? חידה היא ותהי לחידה. הרומאים הצליחו אמנם לקחת חלק מכלי המקדש ואף הציגו אותם בתהלוכת ניצחון ברומא. תהלוכה זו הונצחה בתבליט על השער שבנה טיטוס לציון נצחונו על יהודה.

אך הרומאים הצליחו להניח ידיהם רק על חלק קטן מן האוצרות. לאן נעלמו כל היתר?

האגדה מספרת על כהן אחד שהבחין כי חלק מרצפת המקדש שונה מחלקים אחרים. הוא קרא לחברו על מנת להראות לו את הדבר. אך בטרם פצה פה יצאה אש ושרפה אותו. אגדה אחרת מספרת כי שלמה המלך ידע כבר בעת שבנה את בית המקדש כי הוא עתיד להיחרב. לכן הטמין את רוב האוצרות עמוק מתחת לפני האדמה. אגדה אחרת מספרת כי ברצפת אבן השתייה קבוע לוח שיש עגול, שכל הרוקע עליו שומע הד עמום מחלל המערה שמתחתיו. במערה זו גנוזים אוצרות המקדש. כל מי שניסה להיכנס לתוכה מצא את מותו ולכן נסתם פתח המערה. הפתח לא ייפתח אלא בבוא המשיח. (ירושלים שלי – זאב גלילי)

 מה קרה לכלי המקדש. תבליט כלי המקדש נישאים בידי שבויים על שער טיטוס ברומא.

מששון לשמחה

עתיד הקדוש ברוך הוא להפוך ט" באב לששון ולשמחה ולמועדים טובים ולבנות ירושלים בעצמו ולקבל גלויות, שנאמר: " בונה ירושלים ה" נדחי ישראל יכנס" . (ילקוט שמעוני).

"זכר לחורבן"

" משחרב בית המקדש תקנו חכמים שהיו באותו הדור שאין בונין לעולם בנין מסוייד ומכוייר (מקושט בציורים)…אלא טח ביתו בטיט וסד בסיד ומשייר מקום אמה על אמה כנגד הפתח בלא סיד (זכר לחורבן)… וכשהחתן נושא אשה לוקח אפר של שריפה ונותן בראשו במקום הנחת תפילין… וכל אלו הדברים כדי לזכור את ירושלים שנאמר: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחיכי אם אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי" .

(על פי ר יוסף קארו, שולחן ערוך).

" יש מקומות שנהגו לשבור כוס בשעת החופה" . (רבי משה איסרליש)

 "יהודה השבויה" . מטבע שטבעו הרומאים לציון נצחונם

אזכרה

אזכרה אלוקים ואהמיה

בראותי כל עיר על תילה בנויה

ועיר האלוקים משפלת עד שאול תחתיה

ובכל זאת אנו ליה ועינינו ליה

מדת הרחמים עלינו התגלגלי

ולפני קונך תחינתנו הפילי

ובעד עמך רחמים שאלי

כי כל לבב דוי וכל ראש לחלי

יהי רצון מלפניך שומע קול בכיות

שתשים דמעתנו בנאדך להיות

ותצילנו מכל גזרות אכזריות

כי לך לבד עינינו תלויות

(אמיתי בן שפטיה, תפילת נעילה)

העיר הבזויה

נחם ה" אלוקינו

את אבלי ציון

ואת אבלי ירושלים

ואת העיר האבלה

והחרבה והבזויה והשוממה

האבלה – מבלי בניה

והחרבה – ממעונותיה

והבזויה – מכבודה

והשוממה – מאין יושב

והיא יושבת וראשה חפוי

כאישה עקרה שלא ילדה

(מתוך תפלת נחם לתשעה באב)

לבי במזרח

לבי במזרח ואנכי בסוף מערב

איך אטעמה את אשר אכל ואיך יערב

איכה אשלם נדריי ואסריי בעוד

ציון בחבל אדום ואני ככבל ערב

יקר בעיני עזוב כל טוב ספרד, כמו

יקר בעיני ראות עפרות דביר נחרב

מות יהודה הלוי

 

ויקיפדיה

יהודה הלוי היה בן חמישים שנה כשהלך לארץ ישראל. וקבלתי מזקן אחד שבהגיעו אל שערי ירושלים קרע את בגדיו והלך בקרסוליו על הארץ לקיים מה שנאמר " כי רצו עבדיך את אבניך ואת עפרך יחוננו" . והיה אומר הקינה שהוא חיבר, האומרת :"ציון הלא תשאלי". וישמעאלי אחד לבש קנאה עליו מרוב דבקותו והלך עליו בסוסו וירמסהו וימיתהו. ( על פי גדליה בן דון יוסף אבן יחייא).

בת קול: לישמעאלים צאו מביתי, באו בניי

" ויהי בשנת חמשת אלפים ומאה וחמישים ושלוש לבריאת עולם, אלף ושלוש מאות וחמש ועשרים לחורבן בית המקדש, שייבנה במהרה… שמענו שבת קול יוצאת מבית המקדש ואומרת: צאו מביתי ויביואו בני…

" ונפל פחד גדול על הישמעאלים ומתוכם קם אחד וירד בבור אחד. שהה שם ואמר שראה שלושה זקנים מעוטפים ונפל על פניו והם אמרו: עמוד על רגליך.

" ועמד ושאל: מי ומי אתם?

”ענו ואמרו: מבני ישראל אנחנו ועתה לך ואמרת לישמעאלים שיניחו המקום כי הגיע קיצם וזמנם.

" השיב להם: ואם לא יאמינו לי מה אומר אליהם?

אמרו לו: אמור להם כי אברהם העברי ומשה בן עמרם ואליהו הנביא אמרו לך כך.

" ויעל הישמעאלי מן הבור ההוא ויספר הדברים האלה לחבריו ונפל פחד גדול עליהם.

" ואומרים כי ננעלו דלתות בית המקדש ועדיין לא נפתח" .

(" בית המדרש" ליעלינק).

" תצא אש עזה ותשרוף העולם"

" עתיד הקדוש ברוך הוא לבנות את ירושלים ולגלות כוכב אחד שעומד ומתנוצץ. ושבעים רשפי אש מתפשטים והולכים ממנו לאמצע שמים. ושבעים כוכבים אחרים ישאלו אורם ממנו. ויהא מאיר ומבהיק שבעים יום. וייראה ביום ששי, בכ" ה ימים לירח השישי, וייעלם ביום השביעי לסוף שבעים יום…

" ולכשיאיר אותו כוכב באמצע הרקיע, יקום מלך אחד, גדול ושליט בעולם ויתגאה ברוחו על כל המלכים ויעורר קרבות ויתגבר עליהם.

" ובאותו יום שיתכסה הכוכב, תזדעזע ארץ הקודש מ" ה מילין מסביב למקום בית המקדש. ומערה אחת תתגלה מתחת לאדמה ומאותה מערה תצא אש עזה לשרוף העולם. ואז יתגלה המלך המשיח בכל העולם ולו תינתן המלכות ויאבד את אדום הרשעה וכל ארץ שעיר ישרוף באש" . (זוהר)

" אדוני הארץ בצדק"

" …עליך לראות עם זה בירושלים, עליך לראות את אדוני ארץ יהודה אלה, אדוני הארץ בצדק ובמשפט, גרים ועבדים בארצם הם, אשר עם כל הלחץ אשר ילחצו אותם, יצפו לגואל שיבוא ויגאלם. ובהיותם נתונים בעול נוגש, אשר יכביד עליהם אכפו, חבויים בצל מקדשם שלא נשאר ממנו אבן על אבן – עוד יוסיפו להחזיק באמונתם ולא יתכחשו לאלוקיהם.

יהודים בירושלים 1895

" הפרסים, היוונים, הרומאים אין זכר להם תחת השמים. ועם קטן זה , אשר מוצאו קדם הרבה למוצאם של העמים הגדולים האלה, עודנו חי את חייו המובדלים בין גלי חורבות ארצו. אם יש עוד עם בין העמים אש ישא עליו את חותם הפלאות, הנהו לדעתי עם ישראל" .

(פרנסואה דה שטובריאן, דיפלומט וסופר צרפתי סוף המאה ה-18, תחילת המאה ה-19).

כל העולם בכה

" כל הלילה רתחו ימי להבות והשתררבו לשונות אש מעל הר הבית. כוכבים ניתזו מן השמים הקלויים וניתכו רשפים רשפים ארצה. הבעט בכסאו אלוקים וניפץ לרסיסים כסאו?… הנה הוא אל נקמות. הוא בכבודו ובעצמו. שלו ונורא הוא יושב על כסא אש בלב ים הלהבה… וידעו מלאכי השרת את אשר עשה להם האלוקים וחזדעזעו מאד. וירעדו עמם כל כוכבי הבוקר ויליטו המלאכים את פניהם בכנפיהם כי יראו מהביט אל צער האלוקים… ותהפך שירתם בשחר ההוא לקינה חרישית ונהי דממה דקה. דומם פרשו ובכו מלאך לנפשו מלאך לנפשו ויבך בדממה כל העולם עמם" .

(מתוך " מגילת האש" , חיים נחמן ביאליק)

" חזרנו אל בורות המים"

" חזרנו אל בורות המים

לשוק ולכיכר

שופר קורא בהר הבית

בעיר העתיקה"

 

 נעמי שמר [ויקיפדיה באדיבות יעל רוזן]

" כתבתי את השיר בתל אביב. גרתי ברחוב אמיל זולא על הגג אבל נסעתי כמה פעמים לירושלים ולהיזכר מה אני בדיוק אוהבת שם. שולי נתן ביצעה את השיר לראשונה בפסטיבל הזמר ואחרי שלושה שבועות פרצה מלחמת ששת הימים. הופעתי ממש בשדה הקרב , ברפיח ובאל עריש. ואז שמעתי ברדיו את הצנחנים משחררים את ירושלים ושרים "ירושלים של זהב" ליד הכותל. במטע דקלים באל עריש שרתי לראשונה את הבית הנוסף " חזרנו אל בורות המים לשוק ולכיכר". חזרתי לתל אביב ומצאתי מתחת לדלת מברק מטדי קולק: החיילים המוצבים בעיר מבקשים שתוסיפי עוד בית לכבוד הנצחון. צלצלתי לטדי ואמרתי: כבר יש לי. למחרת היתה לנו הופעה בבית לחם ואז, כשהחיילים מחאו כפיים לבית החדש, אמרתי להם: מה אתם מוחאים לי כף? לשנות שיר זה הרבה יותר קל מלשנות עיר" .

( נעמי שמר, בראיון לכתב מעריב, רוני קובן)

הכותל לפני 1948

ראה ארץ ציון וירושלים

     זעקת האבות