פוגרום 1929 בצפת "עולמנו חרב עלינו"

 

ממראות החורבן

מוזיאון בית המאירי בצפת, המתעד את קורות הישוב היהודי במאתיים השנים האחרונות, הוא פנינת חמד בעיר המקובלים. זהו מבנה בן כמה מפלסים, שכל אחד מהם מייצג תקופה מתולדות העיר – החל במפלס התחתון, שבו מקווה טהרה מן המאה ה-16, וכלה במפלס העליון, בו שכן בית הספר העברי הראשון, שהוקם לפני כמאה שנים. במפלס זה שקראתי לו "בית החלומות" התגוררנו בצפת בשנתיים האחרונות לחיינו בעיר.

פרוכת משמלת כלה שנרצחה

שנים רבות לאחר שנפרדנו מבית החלומות, שמתי פעמיי אל המוזיאון עם בני משפחתי – ילדים, נכדים, אחיינים ואחייניות. עברנו בין האולמות וצפינו בתמונותיהם של זקני צפת לדורותיהם, באוסף של מקלות הליכה, תשמישי קדושה, כלי מלאכה ואביזרי בית של עיר שעד אמצע המאה העשרים התקיימה ללא חשמל וללא מים זורמים. צפינו באוסף המסמכים המתעד את האסונות הרבים שפקדו את צפת – רעש האדמה, המגפות, הרעב, המלחמות, הפוגרומים ועד למלחמת הקוממיות בה שוחררה העיר.

הגענו לקומה העליונה שהחזירה אותי למחוזות ילדותי. משפחתי התגוררה במבנה זה בשכנות למשפחת גָנוּן הספרדית. בחצר המשותפת, שהיא מרפסת גדולה המשקיפה אל נוף מרהיב של הרי הגליל, היינו משחקים כשההורים מזהירים אותנו שלא להתקרב לפתח בור המים.

התלבטתי אם לאפשר לנכדיי להיכנס לחדר הסמוך בו התגוררו שכנינו בני משפחת גנון. כי בחדר זה הוצגה פרוכת לארון קודש, שנתפרה לזכרה של איילה מזרחי [רזאלה] שנרצחה ערב כלולותיה בפוגרום ביהודי צפת ב-1929. הרוצחים היו שוטרים ערביים שהבריטים הציבו כדי לשמור על היהודים. הרצח התרחש בחצר הסָארָאיָה אליה הובאו יהודי העיר בעקבות הפוגרום שנערך ב-29 באוגוסט 1929.

אמה של איילה הכינה את הפרוכת משמלת המשי התכולה – שמלת הכלולות של רזאלה. הפרוכת נפרסה כקשת גדולה בארון התצוגה. השמלה נחתכה לפסים ארוכים שגולגלו וחוברו בעדינות אומן זה לזה. כמה אהבה, יגון, כאב ודמעות הושקעו בתפירה העדינה. עמדנו מול הפרוכת ורזאלה היפה והענוגה נשקפת מבעד לזכוכית והעלתה דמעות בעינינו.

משפחתנו בזירת הרצח בסאראיה

בזירת הרצח בסָארָאיָה נכחו אבי, אמי סבתי ושלוש אחיותיי (מרים, פנינה, חיה). הן היו אז בנות תשע, שש וחמש. נותרו בידי עדויות בכתב ובהקלטות של אחיותיי על מה שזכרו מאותו ארוע טראומטי. אני מביא כאן שילוב של עדויותיהן כפי שרשמתי והקלטתי.

"זה היה כשבועיים אחרי תשעה באב, ביום חמישי. אנחנו זוכרות היטב את היום כי זה היה תמיד יום עבודה קשה לכולנו. זה היה היום בו הכינו את הבצק לאפיית החלות, אותן היינו מחלקות בבתים ביום שישי לפנות בוקר, לפני שהלכנו לבית הספר.

"ביום רביעי כבר ידענו שעומד לקרות משהו. ערבי שהיה מספק לאבא קמח למאפייה אמר לו: "יא שמיל, השבוע יהיה פה דם שתיזהר". אבא ואמא דיברו כמובן ערבית כמו כל היהודים בצפת. ביום חמישי בבוקר אמא האיצה באבא שיחזור הביתה מוקדם, אך הוא כמעט אחר את המועד.

בנין הסאראיה

בנין הסאראיה

"אִידבָּח אֶל יָהוּד"

"ביום חמישי, בערך בחמש אחר הצהריים, נשמעו ברחוב הקריאות "אִידבָּח אֶל יָהוּד" ו"דין מוחמד בסיף". אבא כמעט אחר את המועד. הוא סגר את תריסי החנות ורץ בכל כוחו הביתה, כשהפורעים רודפים אחריו. אבא היה חיוור כסיד. הוא מיהר להגיף את הדלתות והחלונות ולחזק אותם בקרשים ובחפצים כבדים. הפורעים ניסו לפרוץ אל החצר ושכנים מלמעלה הצליחו להניס אותם, כששפכו עליהם שמן חם ומים רותחים. השליכו גם חפצים כבדים, מיטות ומכל הבא ליד. אפילו תפוחי אדמה ובצלים. הפורעים השליכו אבן כבדה לחצר והיא פגעה בכיסא ושברה אותו. אחד השכנים שלנו, יצחק ממאן שמו, ביקש למצוא מקלט בביתנו אך הותקף על המדרגות ונפל מתבוסס בדמו.

" היתה לנו חצר משותפת עם עוד כמה משפחות והתכנסנו יחד לתוך מרתף, רועדים וממתינים. שמענו את קריאות הרצח, שמענו את קולות האנשים שנטבחו. גם פה ושם שמענו ירייה בודדת. ירד הלילה והיתה דממה. מרחוק שמענו גניחות של פצועים וקריאות לעזרה.

"מאוחר בלילה שמענו קולות של אנשים שמקישים על הדלת של החצר. הקולות אמרו שאוספים את כל יהודי צפת לסארָאיָה כדי להגן עליהם. הלכנו ברגל כשאנחנו יחפות. אמא אמרה משהו שהבצק במאפיה בטח כבר תפח והתקלקל. יצאנו מהבית בלי לקחת אתנו דבר. בדרך עברנו ליד בית המופתי ומשם ירו עלינו אבל לא פגעו באיש. זו הייתה תהלוכה משפילה של אנשים שלא יודעים להגן על עצמם. הגענו למקום ריכוז מול בית ספר אליאנס שליד גן העיר ומשם עלינו לסָארָאיָה.

שוטרים ערבים יורים ביהודים

"בחצר הסָארָאיָה , ליד אורוות הסוסים, התקבצו כל תושבי העיר, קבוצות קבוצות, משפחות משפחות. הגענו למקום עייפות וזבות דם מפציעות זכוכיות שדרכנו עליהן בדרך. למרות שזה היה חודש אב היה קר. לא היו לנו מים ולא מזון. ישבנו על מחצלות ופשוט חיכינו, רעבות וצמאות. אבא ישן ואמא וסבתא הושיבו אותנו ביניהן.

"לפנות בוקר, כשעוד היה חשוך, נשמעו יריות ואחריהן זעקות נפגעים וקריאות לעזרה. סבתא ואמא כיסו אותנו בגופותיהן וצעקו "שמע ישראל". היורים היו שוטרים ערבים מעבר הירדן. הבריטים הציבו אותם כאילו כדי לשמור עלינו. היו להם חגורות אדומות רחבות וכובעים עם שפיצים. אנחנו לא נפגענו אך מפה לאוזן עברה השמועה כי יש הרוגים ופצועים.

ביום שישי כבר הגיעו מכוניות מהקיבוצים עם אוכל ומים אבל אנחנו התביישנו לבקש, למרות שהיינו רעבות. מגיל צעיר לימדו אותנו הורינו שאנחנו לא חיים על חלוקה וחיים רק מעבודתנו.

 לאחר כמה ימים חזרנו, כל איש לביתו. אבל לא מצאנו כמעט כלום. החנות והמאפיה היו שרופות. גם המחסנים שהיו בהן. הבית נבזז. מכל עבר היו קולות בכי ואבל והלוויות.

התקופה שלאחר מכן זכורה לנו דווקא כתקופה רגועה ומאושרת. לא היו חובות של עבודה כי העסקים נהרסו. לא היו חובות של לימודים. בני המשפחה התקרבו זה לזה. כל אחד דיבר בשקט וברכות כמו שמדברים ביום כיפור.

"תחושה שעולממו חרב"

אבל הייתה לנו תחושה שעולמנו חרב. אף אחת מאתנו לא הייתה במאורעות 1921 וכל מה שידענו על הערבים הוא שחיים אתם בהרמוניה ובשיתוף פעולה. הם קונים אצלנו ואנחנו קונים אצלם. תמיד הייתה בביתנו עוזרת ערביה ואפילו אומנת, שטיפלה באח הקטן שלנו, זאבי. כשהיינו קטנות. ביקרנו בבתיהם והם ביקרו בבתינו. במוצאי כל פסח היו מביאים לנו טסי נחושת ענקיים מלאי כל טוב: פיתות טריות, כדורי לַבָּנֶה צפים בשמן זית, רחת לוֹקוּם, פיסטוק חלבי, שקדים קלופים, משקה תָמָרִינדִי. מכל זה לא נשאר כלום.

אחות אמי, יוכבד, ביומנה מתארת במילים דומות את אירועי הפוגרום. גורלה המר רדף אחריה גם בארוע זה. וכך היא כותבת על מה שארע בסָארָאיָה:

"הכניסו אותנו לחצר מלוכלך שכל היום עמדו סוסים שם וכך שכבנו על הארץ כל הלילה אלפים אנשים ואחד לא ידע מהשני. כי קשה היה למצוא בחושך את המשפחה. אני ואבא ושני הילדים שכבנו על שמיכה התכסינו [בשמיכה שנייה] וכך עבר הלילה.

"בבוקר קמו הילדים. לא מבקשים אוכל רק טיפה מים. השפתיים יבשות ואין להשיג טיפת מים. השוטרים הערבים סגרו את כל הברזים. רק לסוסים מילאו מים. אבא מצא קופסא ריקה של סרדינים מלאה חלודה. שפשפנו אותה ואבא נגש למלאות מעט מים אצל הסוסים. שוטר ערבי נתן לו מכה בשוט על היד והקופסא נפלה ונשפכו המים.

האומנת הערביה שלי שהצילה

"הילדים סבלו נורא ואנחנו יחד אתם. רק בערב מצאנו את המשפחה בתוך כל ההמולה שהיתה. אחותי שושנה, ואמי וגיסי והילדים שלהם. היתה להם ערביה שעבדה אצלם הרבה שנים והילדים גדלו בחיקה. ערביה שהיתה משגיחה על הילדים. [הכוונה לחָאדגֶ'ה, ערביה שהיתה אומנת שלי לאחר מות סבתא וקודם לכן טיפלה באחיותיי] הערביה הזו באה בהחביאה תחת הסדין שהתעטפה בו כד מים, פיתות ותאנים וזאת היתה סעודה לילדים. והלכו לישון ביחד כולנו. [כך] שלא נאבד אחד את השני.

פתאום בעשר התחילו לירות לתוך כל הקהל שהיה בחצר וכבר היו עשרה הרוגים ואנחנו נמלטנו לתוך המרתפים של הסוסים. זרקנו את הלחם עם קופסת ריבה וברחנו כל עוד נפשנו בידינו. והילדים בכו. החבאנו אותם מתחת לסוסים.

ביום ראשון כל אחד הלך לראות את החורבן שלו. לנו לא היה מה לקחת. הדלת נשארה פתוחה כמו שהשארנו אותה. בבית לא היה כלום.

לאחר הפוגרום החליטה יוכבד שאינה יכולה להמשיך לחיות בעיר ועברה עם משפחתה לחדרה.

ב-20 דקות פוגרום עולמנו חרב

הפוגרום ביהודי צפת ארך 20 דקות בלבד ובפרק זמן זה הספיקו הפורעים לרצוח 18 יהודים. הם השתמשו בחרבות, גרזנים, סכינים ואלות. נשק חם כמעט לא היה להם.

3000 תושבי צפת היו אז, ברובם המכריע, בני הישוב הישן והמנטליות שלהם מנעה מהם את היכולת להילחם. היו כמה צעירים מבני העיר שגויסו ל"הגנה" והיו מסוגלים לפעול. היה בצפת מחסן נשק גדול, שכלל יותר משישים רובים עם תחמושת, 50 רימוני יד וכמות של אקדחים. אילו הופעל חלק קטן ממחסן זה היו הפורעים מוכרעים ונסים לכל עבר. אך כמה שנים לפני ה"מאורעות" הועבר המחסן כולו למקומות אחרים. שבוע לפני הפוגרום ניתנה הוראה להחזיר את הנשק או חלקו לעיר. אך בפועל הוחזרו רק שלושה אקדחים ושניים מהם לא פעלו. האחראי על העיר מטעם ה"הגנה" נעדר בעת שפרץ הפוגרום. [על פי ספר תולדות ההגנה].

מפקד משטרת צפת שהעיד במשפט רוצחי יצחק ממאן אמר בין היתר:

העדויות במשפטי הרוצחים

" ערכנו חיפוש אצל היהודים ולא מצאנו אצלם כלום. רק אצל יהודי אחד נמצא אקדח, אולם לא השתמשו בו. אני יודע בברור כי אצל היהודים בצפת לא נמצאו סכין, לא פצצה ולא שום נשק אחר כגון מקלות או אלות. ואצל הצעירים המוסלמים מצאתי עשרות פגיונות וסכינים" .

אחד מיהודי צפת שהעיד במשפט אמר:

" כשהייתי בבית הכנסת שמעתי צעקות. רצתי החוצה וראיתי שמונה ערבים מתנפלים על יצחק ממאן. הייתי במרחק 20 מטר מהם. בידי אחד המתנפלים הייתה חרב ובידיהם של השאר סכינים. אני מכיר את כל המתנפלים בשמותיהם, אני מכיר את הוריהם ואת זקניהם, הנה שניים מהם כאן. ממאן קרא לאחד המתנפלים: "אחמד תרחם"… [הציטוטים מתוך הספר "משפטי צפת" שבו רוכזו התאורים של המשפטים בעיתוני התקופה]

השבר העמוק שגרם הפוגרום הזה נבע בין היתר מן העובדה שהנרצחים הכירו את הרוצחים מימים ימימה. זהו הרקע לטראומה שאחותי מרים נתנה לו ביטוי קולע: "עולמנו חרב".

תגובה 1 בנושא “פוגרום 1929 בצפת "עולמנו חרב עלינו"

  1. זאב גלילי מאת

    E D
    16 במאי 2021, 21:04 (לפני 13 שעות)
    אני

    הברכה והשלום לזאב !
    קראתי בעניין רב את תיאורך הכואב על הפוגרום של 1929.
    אותנו למדו הערבים, שעד הנכבה ( النكبة ) ב 1948 היחסים עם הערבים היו
    מעולים. הם תמיד אהבו יהודים !
    עכשיו גם ההפגזה על ישראל נעשית מתוך אהבתם אלינו.
    חג שמח ובשורות טובות
    מוקירך,
    יצחק רפאל דויטש
    עדיין בגלות טורונטו

להגיב על זאב גלילי לבטל