יאיר גולן: "אני וחבריי שבאמת בנו את הארץ הזו" – האמנם רק אתם?

וכך השיבה לו גלית דיסטאל אטבריאן

גלית דיסטאל אטבריאן [צילום מסך]

עמית סגלצילום אריק סולטן05.07.2015

לפעמים אני נשברת.

לפעמים נשבר לי הלב.

היום במהלך שידור התכנית שלי ברדיו זה קרה לי ככה במפתיע.

תכננו לעשות אייטם הומוריסטי מהציוץ הזה של יאיר גולן. תכננו להשיב לו בבוז והתנשאות.

הכנו מראש מוסיקה דרמטית ברקע כדי להעצים את האלמנט הקומי. את הפאטוס המטורלל של מזהה התהליכים.

אבל אז התחלתי להקריא את מה שהוא כתב.

ופתאום המילים התחילו לשקוע ואז לפצוע ואז לדמם לי על הדף.

וההומור התנדף מהאולפן.

ואני עצרתי את השטף.

ונשברתי.

אנשים נשברים בכל מיני דרכים.

אני, כשאני נשברת – אני צועקת.

זה המנגנון שלי.

"אני וחברי, אלה שבאמת בנו את הארץ הזו, ואלה שבאמת נלחמים עליה ובונים אותה גם היום."

אלה המילים ששברו אותי.

אתם יודעים למה? כי חשבתי על האמהות.

על האמהות ששייכות למגזר שיאיר גולן תקף כאן, למגזר "העמית סגלי" עם הכיפה, אותו מגזר שאחראי על "רוב האלימות בארץ".

כמה ילדים האמהות האלה קברו עבור הארץ הזאת?

כמה אריות הן גידלו ואז שלחו לצבא?

מכירים את "אמהות המגזר" השכולות האלה?

הן אף פעם לא בוכות בפומבי, שמתם לב לזה?

תמיד מוקפדות, אצילות, גאות.

והילדים שהן גידלו, אוי הילדים שהן גידלו.

כל סיפורי הגבורה המצמררים שמגיעים אחרי המבצעים הצבאיים, כל  הבחורים האלה עם הכיפה  שקפצו אל מותם כדי להגן על אחרים,  אליפלטים בטונות, אחד אחרי השני.

והוא, שהיה סגן הרמטכ"ל שלהם.

הוא שחייהם היו בידיים שלו.

הוא שנא אותם.

תקראו את הציוץ שלו בעצמכם ותראו – הוא שנא אותם.

כי רק הוא וחבריו נלחמו ובנו את הארץ הזאת.

כל השאר – אלימים במקרה הטוב.

מזכירים תהליכים במקרה הרע.

ואז חשבתי על אמא שלי.

שלא עצמה עין שלוש שנים כי אחי הגדול היה בלבנון.

שאחותי ואני גילינו באיזה יום אחר הצהריים את בקבוק האלכוהול שהיא החביאה מתחת למיטה.

שלוש שנים היא לא הצליחה להרדם בלי לדפוק את הראש לפני.

ועל האמהות הכורדיות בירושלים שגידלו ילדים שמתו בגולני.

ועל האמהות המרוקאיות בשדרות שגידלו ילדים שמתו בצנחנים.

ועל האמהות בשלומי וירוחם ועפולה.

אותה עפולה שאמש עלתה בפיו של ממציא הדיסק און קי והתחת שלי, שעמד בהפגנת השונאים ואמר בלי למצמץ שאין להן ערכים.

הנה הערכים שלהן – לגדל ילדים ולהעניק אותם לצבא.

כדי שממציאי הדיסק און קי יגיעו עם הג'יפ מהוילה הטחונה וישפילו אותן ללא שמץ בושה או מודעות עצמית.

הנשים האלה בנו את הארץ הזאת.

הנשים האלה נלחמו על הארץ הזאת.

דרך הרחם שלהן והדמעות שלהן והכאב שלהן.

והן לא ידעו שהמפקד הבכיר יאיר גולן שונא את הבנים שלהן כשהן הפקידו בידיים שלו את החיים של הילד.

מי יכול היה להאמין אז.

מי מצליח להכיל היום.

כמה שנאה, יא אלוהים.

כמה הם מוכשרים בלשנוא למרחקים ארוכים.

כל מי שלא דומה להם הוא תת אדם נטול ערכים.

רק הם בנו.

רק הם נלחמו.

הם מאמינים בזה עד היום.

הם יאמינו בזה לנצח.

תגובות

לפעמים אני נשברת.

לפעמים נשבר לי הלב.

היום במהלך שידור התכנית שלי ברדיו זה קרה לי ככה במפתיע.

תכננו לעשות אייטם הומוריסטי מהציוץ הזה של יאיר גולן. תכננו להשיב לו בבוז והתנשאות.

הכנו מראש מוסיקה דרמטית ברקע כדי להעצים את האלמנט הקומי. את הפאטוס המטורלל של מזהה התהליכים.

אבל אז התחלתי להקריא את מה שהוא כתב.

ופתאום המילים התחילו לשקוע ואז לפצוע ואז לדמם לי על הדף.

וההומור התנדף מהאולפן.

ואני עצרתי את השטף.

ונשברתי.

אנשים נשברים בכל מיני דרכים.

אני, כשאני נשברת – אני צועקת.

זה המנגנון שלי.

"אני וחברי, אלה שבאמת בנו את הארץ הזו, ואלה שבאמת נלחמים עליה ובונים אותה גם היום."

אלה המילים ששברו אותי.

אתם יודעים למה? כי חשבתי על האמהות.

על האמהות ששייכות למגזר שיאיר גולן תקף כאן, למגזר "העמית סגלי" עם הכיפה, אותו מגזר שאחראי על "רוב האלימות בארץ".

כמה ילדים האמהות האלה קברו עבור הארץ הזאת?

כמה אריות הן גידלו ואז שלחו לצבא?

מכירים את "אמהות המגזר" השכולות האלה?

הן אף פעם לא בוכות בפומבי, שמתם לב לזה?

תמיד מוקפדות, אצילות, גאות.

והילדים שהן גידלו, אוי הילדים שהן גידלו.

כל סיפורי הגבורה המצמררים שמגיעים אחרי המבצעים הצבאיים, כל  הבחורים האלה עם הכיפה  שקפצו אל מותם כדי להגן על אחרים,  אליפלטים בטונות, אחד אחרי השני.

והוא, שהיה סגן הרמטכ"ל שלהם.

הוא שחייהם היו בידיים שלו.

הוא שנא אותם.

תקראו את הציוץ שלו בעצמכם ותראו – הוא שנא אותם.

כי רק הוא וחבריו נלחמו ובנו את הארץ הזאת.

כל השאר – אלימים במקרה הטוב.

מזכירים תהליכים במקרה הרע.

ואז חשבתי על אמא שלי.

שלא עצמה עין שלוש שנים כי אחי הגדול היה בלבנון.

שאחותי ואני גילינו באיזה יום אחר הצהריים את בקבוק האלכוהול שהיא החביאה מתחת למיטה.

שלוש שנים היא לא הצליחה להרדם בלי לדפוק את הראש לפני.

ועל האמהות הכורדיות בירושלים שגידלו ילדים שמתו בגולני.

ועל האמהות המרוקאיות בשדרות שגידלו ילדים שמתו בצנחנים.

ועל האמהות בשלומי וירוחם ועפולה.

אותה עפולה שאמש עלתה בפיו של ממציא הדיסק און קי והתחת שלי, שעמד בהפגנת השונאים ואמר בלי למצמץ שאין להן ערכים.

הנה הערכים שלהן – לגדל ילדים ולהעניק אותם לצבא.

כדי שממציאי הדיסק און קי יגיעו עם הג'יפ מהוילה הטחונה וישפילו אותן ללא שמץ בושה או מודעות עצמית.

הנשים האלה בנו את הארץ הזאת.

הנשים האלה נלחמו על הארץ הזאת.

דרך הרחם שלהן והדמעות שלהן והכאב שלהן.

והן לא ידעו שהמפקד הבכיר יאיר גולן שונא את הבנים שלהן כשהן הפקידו בידיים שלו את החיים של הילד.

מי יכול היה להאמין אז.

מי מצליח להכיל היום.

כמה שנאה, יא אלוהים.

כמה הם מוכשרים בלשנוא למרחקים ארוכים.

כל מי שלא דומה להם הוא תת אדם נטול ערכים.

רק הם בנו.

רק הם נלחמו.

הם מאמינים בזה עד היום.

הם יאמינו בזה לנצח.

פורסם בקטגוריה שמאלנות. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

תגובה אחת בנושא יאיר גולן: "אני וחבריי שבאמת בנו את הארץ הזו" – האמנם רק אתם?

השאר תגובה