עיתון "חדשות" כבר שייך להיסטוריה הנשכחת של התקשורת הישראלית. אבל פתאום עלה קול מאוב – יוסי קליין העורך האלמוני של אחד הכישלונות הגדולים של התקשורת הישראלית פתח את פיו. והיתה לו בשורה לעם היושב בציון.:המתנחלים מסוכנים למדינה כמו החיזבאללה. מי אתה יוסי קליין [ אפריל 2017]

 

עיתון חדשות הוקם לפני קרוב ל-30 שנה והתקיים פחות מ-10 שנים. לגבי הדור שהיה אז בשנות העשרה של חייו הוא זכור כחוויה מעצבת. עיתון ששבר את כל הטבואים של העיתונות הגדולה ("הארץ", "ידיעות", "מעריב" ) היה צהוב כפי ששום עיתון ישראלי לא היה לפניו ויחד עם זאת היה גם שמאלני שנתן לקוראיו את ההרגשה שהם חלק מהחברה הישראלית.

ראוי לדון בסיפורו של "חדשות". לא בגלל העבר אלא בגלל ההווה. כי "חדשות" היה מעין מחלה ויראלית, שהפיץ את הוירוסים שלו לכל אמצעי התקשורת. הואיל והייתי עד קרוב למאבק שבו הביס "ידיעות אחרונות" את "חדשות" אספר את הסיפור, כפי שנראה מן העבר השני של הרחוב. ידיעות ניצח, אך כולנו הפסדנו. מי שרוצה לדעת מדוע העיתונות הישראלית צהובה כל כך ויחד עם זאת שמאלנית כל כך חייב ללמוד את הלקח של "חדשות".

עיתון ללא מתחרים

הגיליון הראשון של "חדשות" הופיע ב-4 במארס 1984. באותה תקופה היה "ידיעות אחרונות" בשיא כוחו – "העיתון של המדינה", כמעט ללא מתחרה. תפוצתו היתה בסביבות 500 אלף בימי שישי ועלתה משבוע לשבוע. "מעריב" נמצא בתהליכי גסיסה, כשתפוצתו יורדת מיום ליום.
המחזור השנתי של ידיעות הגיע באותה תקופה לכמאה מיליון דולר וערכו נאמד בכמיליארד דולר. על עוצמתו הכלכלית של העיתון ניתן ללמוד מאפיזודה אופיינית. כשנתבקש אחד הבנקים לתת איזו ערבות ביניים לצורך רכישת מכונת דפוס ביקשו מנהלי הבנק בטוחות. חשב העיתון, ינון אנגל, סיפר לי אז כי תשובתו לבנק היתה: קודם תנו לי בטוחות לכספים שאנחנו מפקידים אצלכם.

למרות עוצמה זו של העיתון עוררה הופעתו של "חדשות" חששות לא מעטים בידיעות. ותיקי העיתון זכרו כי עשרים וחמש שנים קודם לכן היה מעריב העיתון הנפוץ במדינה וידיעות השתרך אחריו במרחק גדול. החשש היה כי "חדשות" יעשה לידיעות מה שידיעות עשה בדור הקודם למעריב.

הצלחת מקומוני שוקן

היה יסוד לחשש הזה, בין היתר נוכח הצלחתו הגדולה של עמוס שוקן ברשת המקומונים שהקים בסוף שנות השבעים. זה התחיל במקומון ירושלמי, "כל העיר", נמשך במקומון תל-אביבי ("העיר") ועד מהרה נפרשו מקומונים בכל הארץ. תחילה נועדו המקומונים לתת תשובה לבעיית המחיר הגואה של מודעות בעיתונות הארצית. בעל חנות רהיטים בנהריה שפירסם מודעה בידיעות נאלץ לממן במחירה את עלות הנייר של עיתון המגיע גם לאילת. המקומונים איפשרו פרסום מודעות מקומיות במחירים נמוכים. לאחר שהוקמו מקומונים בכל הארץ יכלה רשת שוקן להציע מודעות זולות ואפקטיביות גם למפרסמים ארציים, בנקים, חברות ביטוח,רשתות שיווק וכו'.

סגנון חדש וצעיר

מה שהחל כאיום מסחרי בתחום הפרסום הפך להיות איום גם בתחום העיתונאי. קבוצת צעירים, בראשות יוסי קליין, שהקימה את "כל העיר" הירושלמי, הצליחה להפיק עיתון מעולה. מן המקומון הירושלמי נשבה רוח של סגנון חדש, צעיר, רענן ומקורי. לותיקי ידיעות הוא הזכיר את המהפכה שהם חוללו מול מעריב לפני שנות דור. הצלחתו של "העיר" בעריכתו של חנוך מרמרי (שהיה מאוחר יותר העורך של "הארץ") לא היתה פחותה מזו של "כל העיר".

על בסיס הצלחה זו החליט שוקן להקים את "חדשות".

קוראים נמוכי מצח

מה הניע את שוקן להרפתקה הזו? בראיון לירון לונדון אמר שוקן כי לא התכוון להוציא עיתון "צהוב". אבל עורך "חדשות", יוסי קליין, אמר בכנס איגוד המפרסמים, במלאות שנה ל"חדשות", לערך את הדברים הבאים: רצינו לזנב בידיעות ולקחת ממנו את שיכבת הקוראים מלמטה. לכן, כך הסביר, הם עשו עיתון כל כך רעשני וכל כך היסטרי. כלומר: המטרה היתה לקחת מידיעות אחרונות קוראים נמוכי מצח.

החששות מפני העיתון החדש בידיעות היו גדולים משך כל התקופה בה לא היה ברור מה הן התכניות של שוקן ושל צוות ההקמה שלו. לאחר שהופיע הגיליון הראשון היה ברור שתהיה מלחמה, אבל שנצחוננו מובטח. היא ארכה תשע שנים, עד לסגירתו של חדשות ב-29 בנובמבר 1993.

סודו של ידיעות

המהפכה הגדולה שהפכה את ידיעות לעיתון של המדינה התחוללה לערך בין השנים 1965 ל-1975. חוללה אותה קבוצה שמנתה לא יותר מ-35 עד 40 עיתונאים, שבראשה עמד העורך בפועל דב יודקובסקי. בשנות החמישים והשישים פיגר העיתון פיגור ניכר בתפוצתו אחרי מעריב. בשלב מסויים נאלץ למכור את מחצית מניותיו למפלגת העבודה (אותן קיבל חזרה מאוחר יותר באפס מחיר).

באמצע שנות השישים החל מצבו הכספי של ידיעות להתייצב אבל הוא פיגר הרחק מאחורי מעריב. בתקופה זו לערך נפל לידי העיתון אוצר גדול – מפעל הטוטו. תקופה ארוכה היה העיתון בעל המפעל וגרף את רווחיו. כשהחוק חייב את הפיכתו לגוף ציבורי היה ידיעות בעל זיכיון ההפצה. בצד עמלת ההפצה נהנה העיתון באורח קבוע מסכומי עתק ללא ריבית. המשתתפים בהימורים הכניסו את הכסף משך השבוע, אך הזוכים קיבלו את זכייתם רק לאחר שנכנס הכסף של ההימור הבא. בעבודה שנכתבה באוניברסיטת תל אביב על ידי בתו של אחד מבכירי העיתון נאמר כי מתקופה מסויימת ידיעות לא נזקק לאשראי בנקאי.

נוסחת יודקובסקי

דב יודקובסקי (צילום: זאב גלילי)

 

 

הצלחתו של העיתון נבעה בראש ובראשונה מן הנוסחה שעיצב העורך בפועל (אבל לא בתואר) דב יודקובסקי. נוסחה זו כללה את המרכיבים הבאים:

* כתיבה בהירה ומובנת לכל, בלי לרדת ברמה ובלי להיגרר לוולגריות. כתיבה שתהיה מובנת "גם לפרופסור וגם לעוזרת הבית".

* הצבת עמודי החדשות כספינת הדגל של העיתון מבחינת איכות האינפורמציה, גיוונה, דיוקה וניסוחה.
* הפרדה ברורה בין מידע לבין פרשנות ודעות.
* מתן ביטוי לכל קשת הדעות בתחום הפוליטי והתרבותי.
* דגש על סיפורים אנושיים.
* קביעת קווים אדומים שאין לעבור. בידיעות אחרונות של אותה תקופה לא היה מקום לעמדות אנטי ציוניות, או אנטי דתיות, או גזעניות. לא היתה חריגה מן הטעם הטוב או פגיעה בכבוד האדם.
* הקפדה חסרת פשרות על כללי האתיקה העיתונאית.

יודקובסקי נהג לומר שעיתון הוא כמו תזמורת של סוליסטים. לתזמורת כזו יש צורך במנצח גאוני וכזה היה יודקובסקי. כל ארבעים שנות עבודתו בעיתון נהג לבוא בשעות הבוקר המוקדמות ולערוך את עמודי החדשות. גם כשהגיע סמוך לסגירה נתן את הטאץ' שלו לעיתון. הוא נהג, כמו הצייר ההולנדי רמברנדט, שהיה מעסיק שוליות להכנת ציוריו ורק משך את משיכות המכחול האחרונות שנתנו ליצירותיו את הפיניש הגאוני.

ל"חדשות" לא היה מנצח כזה ולא היתה קונספציה כזו. כבר מן הגיליון הראשון של "חדשות" היה ברור שאין בו רוב המרכיבים של נוסחת יודקובסקי. זה היה תערובת של עיתון צהוב בצורתו ואליטיסתי שמאלני בתוכנו.

הרגשה שזה הבית

להצלחה של ידיעות תרמה גם תרבות ארגונית שנתנה לכל אחד מן העובדים הרגשה שזה הבית שלו ושלעולם לא יטשו אותו. לאחר שדב יודקובסקי קיבל אותי לעבודה הזמין אותי נוח מוזס לחדרו ואמר לי: דע לך שזו עבודה לכל החיים. מכאן יוצאים רק לחולון (בית הקברות).
באותה תקופה עבדו בעיתון אנשים בקשת הגילים מעשרים ועד שמונים. איש לא נשלח לפנסיה. עשרות שנים לא פוטר אפילו עובד אחד. היה מקרה של שליח שנתפס בגניבה. הוא גנב הכל: עיתונים, ארנקים, מכונות כתיבה. לבסוף נתפס כשהוא מנסה לגנוב מזגן. גם הוא לא פוטר. הגיעו עמו להסכם שיפרוש מרצון, יקבל פיצויים ואף מלה למשטרה.

העיתון העניק לעובדיו גם מעין ביטוח רפואי ופיננסי. בתקופה שכיהנתי כראש כתבים אירגנה לי פולה מוזס ניתוח מעקפים לאחד הכתבים בתוך 48 שעות. כתב שעבר ניתוח בשל מחלת הוצ'קינס קיבל חדר במלון עד שהחלים. כתב שנפצע באיטליה ואחר שנפצע בבריטניה זכו לביקור הגברת הזקנה ולסעד מיידי. והיו מקרים כאלו לעשרות. אנשים שהסתבכו בחובות ובמשכנתאות ידעו שיש מי שיחזיק אותם מעל המים. כל זה יצר אווירה של משפחה ומסירות אין קץ לעבודה, עד נכונות לסיכון חיים. המקרה המפורסם הוא של הכתבת דבורה נמיר שהתחפשה לאחות ונכנסה עם אמבולנס לתוך מלון סבוי בתל-אביב שהוחזק בידי מחבלים.

עיתונאים רעבים

אפשר לומר שהתרבות הארגונית של "חדשות", כמו של רשת המקומונים של שוקן עד היום, היא היפוכה הגמור של התרבות הארגונית ששררה בידיעות אחרונות של אז. בתשע שנות קיומו עברו בחדשות כ-800 עיתונאים. מספר זה מעיד על רמת תחלופה שהיא ממש סרטנית מבחינה ארגונית.
אחד מבכירי חדשות אמר לי פעם כי "עיתונאי רעב מביא תוצרת". זו כמובן שטות גמורה. לא מתרגלים לרעוב. זה לא נכון לגבי סוסים וגם לא לגבי אנשים, אפילו הם עיתונאים.

פגיעה באתיקה

העסקת כתבים רעבים ולא מנוסים הביאה לתופעות חמורות של פגיעה באתיקה. כתבים רעבים החוששים למקום פרנסתם ומבקשים להצליח בכל מחיר עושים זאת אכן בכל מחיר. כך נהג אותו כתב שבא למשפחה בצפון הארץ שבנה נהרג בתאונה והיא תרמה את אחד מאבריו להשתלה. הוא נטל מן המשפחה את התמונה בטענות שוא והתמונה פורסמה בעמוד הראשון של "חדשות". בעקבות פרשה זו חקקה הכנסת חוק האוסר פרסום זהות תורם אברים, בלי הסכמת המשפחה.

 

והיתה כתבת שהועמדה לדין על זיוף דו"ח תנועה שהעיד כאילו קצין משטרה בכיר נסע במהירות מופרזת. הידיעה וצילום הדו"ח המזוייף הופיעו בחדשות בלי שמישהו במערכת בדק את העניין מלכתחילה ומבלי שהסיקו מסקנות לגבי הכתבת. ואותה כתבת מסרה סיפור בדוי לחלוטין על הפיגוע בשגרירות ישראל בבואנוס איירס והדבר פורסם בכותרת ראשית (ראה צילום).

העריקה הגדולה

הכשלון העיקרי של "חדשות" מבחינה עיתונאית היה בעמודי החדשות. בחלקים המגזיניים של העיתון היו לעיתון השגים לא מעטים ונחשפו בו הרבה כשרונות מבריקים. הם נתגלו בחדשות אבל מצאו את דרכם לידיעות אחרונות. על עובדים אלה שערקו לעיתון המתחרה אמר עמוס שוקן לירון לונדון: "…דב יודקובסקי, עורך ידיעות, הזמין אותם לסויטת המנהלים בעיתונו עם השטיח מקיר אל קיר, והם הלכו אליו… דב הוא איש אינטליגנטי מאד שהתחיל את השיחה במחמאות לכתיבתו הנהדרת של המחוזר ואחר כך, אחרי שהחניף לאגו שלו, אמר את המשפט 'לא חשוב כמה אתה משתכר, אשלם לך כפליים , או פי שלושה או ארבעה'."

עמוס שוקן ודאי לא נכח בשיחות הללו. אני, שעבדתי במחיצת יודקובסקי כמעט שלושים שנה, יכול להעיד שיודקובסקי מעולם לא התבטא כך. הוא מעולם לא החניף אלא ידע לבחור באמת את המוכשרים ולהגיד להם אמירת אמת על כשרונם. הוא גם לא היה צריך להגיד שיקבלו פי שלושה או ארבעה. הוא ידע בדיוק מה משלם שוקן. כשבאו לידיעות הם חשבו שנקראו להציל את העיתון. מה שלא ידעו הוא שיותר משיודקובסקי רצה אותם לידיעות רצה לגרוע אותם ממצבת העובדים של חדשות.

כוחו של הכסף

בסופו של דבר צודק שוקן באמרו שהכסף של ידיעות הביס אותו. לא דווקא במשכורות ששולמו לכתבים. יחסית לכוחו של העיתון אלה היו פרוטות. העוצמה הכלכלית של ידיעות אחרונות כלפי שוקן התבטאה ביכולת לשלוח שמונה צלמים למקום שחדשות יכול היה לשלוח בקושי שניים (כך הושגו צילומים כמו היד של וענונו); ביכולת לשלוח כתבים לכל חלקי תבל, מכורדיסטאן העיראקית בתקופת סאדאם ועד לסיקור המהפכה ברומניה; ביכולת להשיג זכיונות בלעדיים על ספרים בארץ ובעולם; ולא במקום אחרון ביכולת לשלם תמורת סיפורים וצילומים בלעדיים. זכור לי מקרה, אחד מרבים. אני יושב במשרדו של עורך דין ברחוב הנביאים בתל-אביב יחד עם בעל הסיפור ועם כתב של חדשות. הכתב של חדשות מתקשר לעמוס שוקן ושואל כמה הוא יכול להציע בשביל הסיפור. אני הצעתי סכום של חמש ספרות בדולרים והכתב של חדשות אפילו לא ניגש לטלפון לקבל את תשובתו של שוקן. לאחר מכן הובא בעל הסיפור למלון דן בתל-אביב וישב שעה ארוכה עם יגאל סרנה, איש "חדשות" שהיה מראשוני העורקים לידיעות. לאחר מכן אמר לי סרנה: אני חש כמו אדם קשיש שאינו יכול להשיג אהבה בכוח קסמיו ונאלץ לקנות אותה בכסף. לא נראה לי שהוא סבל כל כך.

הווירוסים של חדשות

"חדשות" הובס אבל המחלה הויראלית שהוא נשא בחובו ניצחה והתפשטה. אחרי שיורשי נח מוזס הדיחו את יודקובסקי מידיעות ולאחר שמעריב נרכש על ידי משפחת נמרודי קיבלו שני העיתונים את התרבות הארגונית של רשת שוקן. אין היום אף כתב ואף עורך בידיעות או במעריב שבטוח במקום עבודתו. התחלופה שם מתחילה להזכיר את חדשות ואת מקומוני שוקן.חמורה לא פחות היא ההשפעה של חדשות בכיוון של ההצהבה. היום נראים עמודי ידיעות ומעריב יותר צהובים משנראה חדשות בתקופתו הצהובה ביותר.והחמור ביותר: השמאלנות של התקשורת. ידיעות הישן כמו מעריב של פעם היו מאוזנים. הן בגלל עורכים ומנהלים אחראים והן בשל ההרכב האנושי הרב דורי והפלורליסטי שלהם. התפזרות הדור של "חדשות", שבו השמאלנות היא כפי שאמר לי אמנון לורד "מובנת מאליה", הפכה את התקשורת כולה לשמאלנית.

גיליון הזיכרון לחדשות

בצלאות עשר שנים לסגירתו של עיתון "חדשות" הפיק מקומון "העיר" של רשת שוקן גיליון מזכרת: "חדשות – איפה היינו ומה עשינו". הגיליון הזה ממחיש את הסיבות לכשלון |חדשות". הכותבים נרקיסיסטים, מגלומנים ואגוצנטרים כמו שהיו לפני עשר שנים. הכתיבה מתלהמת, מתחכמת, כסחיסטית. רק הגרפיקה קצת יותר מעודנת. הם מציגים כאן את ההשג הגדול בו הם משתבחים – צילומי המחבלים מאוטובוס 300. אבל אינם מציגים את הגופות המרוסקות של הילדים שניספו בצומת הבונים שפרסמו בעמוד הראשון של עיתונם. לא משחזרים את הכותרות הוולגריות, הצילומים המזוויעים, האיורים חסרי הטעם (כמו שתי אצבעות קטועות בצידון).

 

הערה: מאמר זה נכתב ופורסם בדפוס בדצמבר 2003

ראה גם

העורך האלמוני של העיתון של המדינה

"המאבק בין ידיעות אחרונות לחדשות" בויקיפדיה