ארכיון שנתי: 2002

"הגליל לנו ישראל ליהודים"

"הגליל לנו ישראל ליהודים" הוא שמו של קמפיין שמטרתו "לעורר את ערביי ישראל למחשבה חדשה". יוזם הקמפיין הוא עבד טמיש, בן 24 מעכו, שהכין את הקמפיין כחלק מעבודת גמר במסגרת לימודיו במכללה לאמנות ועיצוב "אסכולה מימד" בתל-אביב.

הקמפיין הזה לא יצא לשלטי חוצות כי הוא בסך הכל עבודת גמר במסגרת לימודית. שאלתי את בעל היוזמה, עבד טמיש, מה הביא אותו לרעיון.

הוא אמר לי כי הקמפיין הזה מבטא את ההכרה שלו (ושל ערבים ישראליים אחרים) כי ערביי ישראל לא יגיעו אף פעם לשוויון במסגרת המדינה. הפתרון המוצע, כחומר למחשבה, הוא "ניקח את הגליל כאלטרנטיבה לשוויון".

האם המורים והמדריכים שלו אישרו את נושא הפרוייקט? האם לא העירו לו שקריאה לניתוק הגליל מריבונות ישראלית היא עבירה על החוק?

"לא", השיב טמיש, "אף אחד לא מגביל אותך. תעשה מה שאתה רוצה".

 "אף אחד לא מגביל אותך. תעשה מה שאתה רוצה" - אמר יוזם הקמפיין למדינה פלסטינית בגליל. פוסטר וקטע מתוך שער הקטלוג של מכללת "אסכולה מימד

"אף אחד לא מגביל אותך. תעשה מה שאתה רוצה" – אמר יוזם הקמפיין למדינה פלסטינית בגליל. פוסטר וקטע מתוך שער הקטלוג של מכללת "אסכולה מימד

הקמפיין עשוי, יש להודות, במקצועיות רבה ובתיחכום רב. הפוסטר שכותרתו "ערבי*" (עם כוכבית ליד המלה), נועד לגרות את המסתכל. "ערבי מצטייר כמשהו שלילי", אומר טמיש. והכתובת שלמטה היא בערבית. כלומר היא לא נועדה למתבונן היהודי. הכתובת אומרת "ישראל ליהודים". האמירה הזו היא דו משמעית. תרצה תבין זאת כתכנית להקמת מדינה פלסטינית נוספת על זו של מדינת אש"ף והפעם בגליל. תרצה תוכל להבין שמדינת ישראל היא מדינה השייכת רק ליהודים ולערבי אין חלק בה.

אבל המטרה של הקמפיין מוגדרת בשם שלה: "מסע פרסום להקמת מדינה פלסטינית בגליל". בהמשך יש תוספת שאינה מובנת לי "מדינה פלסטינאי הפנים". (אולי זו טעות דפוס והכוונה היא שהמדינה הפלסטינאית היא על הפנים?) . או אולי הכוונה למדינה של ערביי ישראל המכונים בתעמולת אש"ף ערביי 1948.

הלוגו של הפוסטר הוא קו עדין המסמל סנונית. אולי בחזקת סנונית אחת מביאה את האביב.

שער עבודת הגמר בקטלוג

שער עבודת הגמר בקטלוג

לא ניתנו ציונים על עבודה זו אך טמיש קיבל ציון "עובר" על מכלול לימודיו וכיום הוא עובד במשרד הפרסום "אל בוסתני", המתמחה בפרסום למגזר הערבי.

גבולות חופש הביטוי

מהנהלת המכללה נמסרה לי התגובה הבאה:

"המכללה אינה מזדהה עם דעותיהם של הסטודנטים. הצגת העבודות במסגרת פרוייקט הגמר מעידה על גבולות חופש הביטוי כפי שהמכללה מבינה אותם.

" המכללה רואה חשיבות שהסטודנטים יעמידו את עבודותיהם למבחן ולביקורת וישמעו את דעתם של האחרים – חבריהם הסטודנים, המנחים והציבור הרחב ולהסיק את המסקנות מהתהליך ומהדיון הפתוח".

דגל מקופל של מדינה שהתקפלה מהגליל. מתוך הקטלוג

דגל מקופל של מדינה שהתקפלה מהגליל. מתוך הקטלוג.

מה אומר החוק

סעיף 97 של חוק העונשין תשל"ז (סימן ב': בגידה) קובע:

פגיעה בריבונות המדינה או בשלמותה

(א) מי שעשה, בכוונה לפגוע בריבונותה של המדינה, מעשה שיש בו כדי לפגוע בריבונותה,
דינו – מיתה או מאסר עולם.
(ב) מי שעשה, בכוונה ששטח כלשהו יצא מריבונותה של המדינה או ייכנס לריבונותה של
מדינת חוץ, מעשה שיש בו כדי להביא לכך, דינו – מיתה או מאסר עולם.

קורא יקר,

אם מצאת עניין במאמר זה ביכולתך להירשם כמנוי חינם לאתר. תקבל לתיבת הדוא"ל שלך כל מאמר חדש שיופיע בו.

להלן הנחיות הרשמה לאתר

http://www.zeevgalili.com/2008/01/568

 

 ראה מהנאכבה לג'יהאד השהידים

    החוקה של עדאלה לחיסול ישראל

הפצצה המתקתקת של ערביי ישראל

זו התכנית לחיסול ישראל

 

 

עמרם מצנע ההבטחה הגדולה של מפלגת העבודה

האלוף עמרם מצנע הולך ומסתמן כהבטחה הגדולה של מפלגת העבודה, לאחר הדילול הגדול בשורת המנהיגים שלה. הבטחה שאינה נופלת מזו שהיה  אמנון ליפקין-שחק, חברו של מצנע למחזור בפנימיה הצבאית בחיפה.

עמרם מצנע ויקישיתוף יוצר שמואל מאירי

מה צפוי מן המועמד הזה?

על עתידו אפשר אולי ללמוד מעברו. בחיפה הוא נחשב לראש עיר יעיל ותכליתי. הוא ארגן את הצוות שלו ביד ברזל. לא היסס לסלק את הדוברת של העירייה (ביום שאביה נפטר) , זרק את הרל"ש שלו שהביא מהצבא וזרק גם את היועץ הנאמן שלו. את כולם החליף בגנרלים שהפכו את העירייה למטה כללי זוטא. יחד עם זאת הוא המשיך  כקודמו  בבניה פראית שחסמה את הים במפלצות בטון.
הוא היה מנאמני ברק, אך לא נמנע מלתקוע סכין בגבו באחד מרגעיו הקשים. בראיון למקומון חיפאי  הייתה הכותרת "אני מאוכזב מברק"  (אחר כך טען שדבריו הוצאו מהקשרם והוא אמר רק  "הייתי מאוכזב מדרך התנהלותו של ברק").
על דרכו הצפויה בתחומי החוץ והביטחון אפשר אולי ללמוד מכך שהוא בעל זכות היוצרים על האמרה "אין פתרון צבאי לסכסוך עם הפלשתינאים".
מספרים על יוסף אלמוגי – מנהיג פועלים מחיפה שהיה בעל מוניטין כבעל השכלה נמוכה – כי כשהציג מועמדות לראשות ההנהלה הציונית נשאל: האם אתה ראוי לשבת על כיסאו של חיים ויצמן. והוא השיב: אני אולי לא ויצמן אבל אני לא רואה מולי גם אנשים השקולים לז'בוטינסקי.

חיים חפר – גזענות, בורות, פרס ישראל

 צריך לשלול את פרס ישראל מן הפזמונאי חיים חפר. לא על דברי הבלע שהשמיע על יהודי מרוקו אלא על הבורות שחשף בדברים שאמר.

בראיון ל"ידיעות אמריקה" (שהועתק ל YNET ולידיעות אחרונות), אמר חפר על יהודי מרוקו כי לא תרמו תרומה משמעותית לתרבות ישראל. "מה הם הביאו? את המופלטות? בחייך . זה דבר חשוב? מה הם הביאו? תרבות של כמה קברים? הפיוט המרוקאי הוא יותר טוב מהפיוט של התימנים? הפיוט של התימנים הרבה יותר נקי, טוב, רציני. התימנים קיבלו את המורשת העיקרית שלהם מהרמב"ם, מהאיגרת לבני תימן. המרוקאים דחו אותה".

מופלטה. בצק מטוגן שמכינים יוצאי מרוקו במוצאי פסח לקראת המימונה. ויקישיתוף.

מופלטה. בצק מטוגן שמכינים יוצאי מרוקו במוצאי פסח לקראת המימונה. ויקישיתוף.

עוד אמר חפר כי יהודי מרוקו אינם "עדה ספרדית. היא עדה לחוד. אני לא יודע איזו עדה זו, אני לא יודע מה המולדת ומה המקור שלהם".

דומה כי מאז שעיתון "הארץ" תרם להיווצרות המושג "מרוקאי סכין" (בסידרת מאמרים של אריה גלבלום בשנת 1949) לא נאמרו דברים קשים כל כך על יוצאי מרוקו בישראל.

מחלה חשוכת מרפא

גזענות היא מחלה חשוכת מרפא, שקשה לגלותה לפני שהיא מתפרצת. בורות לעומת זאת קל לבדוק. אולי כדאי שהאחראים לפרס ישראל ינהיגו איזה מבחן פסיכומטרי למועמדים. אלא אם כן התכוון חפר להוסיף עוד צ'יזאט ל"ילקוט הכזבים" שלו.

חפר מדבר בשבחם של התימנים כדי לגנות את המרוקאים, משום שהאחרונים לא קבלו כאילו את המורשת של הרמב"ם.

כדאי היה לחיים חפר, בטרם יפתח את פיו, שיפתח איזה ספר וילמד לדעת כי הרמב"ם היה "מרוקאי" בעצמו. הוא הגיע למרוקו בשנת 1160 כשהיה בן 25, אליה נמלט מספרד, כמו רבים מיהודי ארץ זו. הוא מצא מקלט בעיר פאס וכאן החל בחיבור פרושו למשנה. החיבור נעשה בעליית גג, הנחשבת עד היום למקום קדוש.

גם הוא היה מרוקאי.  פסל הרמבם בקורדובה ויקישיתוף

גם הוא היה מרוקאי. פסל הרמבם בקורדובה ויקישיתוף

"איגרת השמד"

בתקופת שהותו במרוקו חיבר הרמב"ם גם את "איגרת השמד", שנועדה להקל על מצוקת היהודים במרוקו שנאלצו לקבל על עצמם כלפי חוץ את דת האסלם ולמעשה היו אנוסים וקיימו את היהדות בסתר. אחד החכמים הקנאים שבדור קרא לאנוסים למסור נפשם על קידוש השם ולא להמשיך בדרך החיים האנוסיים. הרמב"ם יצא נגדו וחיבר את "איגרת השמד" בה הוא מעודד את רוח האנוסים ומייעץ למי שאינם יכולים להמשיך באורח חיים זה לעזוב וללכת למדינה אחרת.

  

כתב יד של איגרת השמד שכתב הרמב"ם ליהודי מרוקו שאולצו לחיות כאנוסים

כתב יד של איגרת השמד שכתב הרמב"ם ליהודי מרוקו שאולצו לחיות כאנוסים

  איגרתו השפיעה השפעה עמוקה על יהודי מרוקו ורבים מהם אכן עזבו את המדינה. וגם הרמב"ם נאלץ לעזוב. בשנת 1165 נטל הרמב"ם שוב את מקל הנדודים ונמלט עם משפחתו, תחילה לארץ ישראל ואחר כך למצרים.

קהילה מתקופת המשנה

אשר ליהודי מרוקו, מוצאם ותרבותם. יש תיעוד על ישוב יהודי במרוקו עוד במאה השלישית. דהיינו בתקופת המשנה בה עדיין לא היו אשכנזים וספרדים. יהודי מרוקו ידעו עליות ומורדות במעמדם. היו תקופות שבהן נהנו מחרות יחסית ומביטחון ואז שגשגו, רוחנית וכלכלית. היו תקופות רבות בהן נרדפו ונאלצו להימלט על נפשם. בכל התקופות היו במרוקו תלמידי חכמים שבלטו בתרומתם. ביניהם:
• דונש בן לברט (כתב מספר ספרים בדקדוק עברי, היה המדקדק הראשון שהבחין בין פועל עומד לפועל יוצא, וגם הראשון שמיין פעלים לבניינים כבדים וקלים באמצעות השורש פע"ל.)
• יהודה בן דוד חיוג' (מאה 10) היה ממדקדקי העברית והפרשנים הפילולוגיים למקרא. תגליתו העיקרית, שבלשון העברית השורשים הם שלשיים, כלומר בני שלושה יסודות, הביאה לקפיצת דרך משמעותית, הן בחקר השפה העברית והן בפרשנות המקרא.
• יצחק אלפסי (הרי"ף) הנחשב לאחד מגדולי התורה בכל הדורות ופירושו לתלמוד נלמד עד ימינו.

בית הרמבם במרוקו ויקישיתוף

בית הרמבם במרוקו. כאן חיבר את פרושו למשנה. ויקישיתוף

מרכז לקבלה ולפילוסופיה

במרוקו היו מרכזים ללימוד קבלה ופילוסופיה ויצאו מוניטין לרופאיה היהודיים. במאות האחרונות קיבלה יהדות מרוקו תגבורת רוחנית ודמוגרפית ממגורשי ספרד ובין הבאים אליה היו ר' אפרים אלנקאוה, ר' יהודה חיט ור' דוד בן שלמה אבן זמרא. פליטי פורטוגל הקימו בעיר פאס דפוס עברי שפעל בשנים רע"ו – רפ"ב והיה הדפוס העברי הראשון באפריקה.

"התקווה" בסידור התפולה

אם הפזמונאי חיים חפר היה מתעמק  מעט בהיסטוריה החדשה של יהודי  צפון אפריקה היה מגלה שהציונות שלהם הקדימה את הציונות של יהודי אירופה. ד"ר אהרון ארנד מן המחלקה לתלמוד בבר-אילן, מספר כי בשני כתבי יד של יהודי צפון אפריקה מראשית המאה העשרים מובא "התקווה" כ"פיוט נאה" בצד פיוטים דתיים אחרים של כמיהה לירושלים וקיבוץ גלויות.

"התקווה" נדפסה גם בסוף ההגדה לפסח שהודפסה ב-1919 באי ג'רבה שבדרום טוניסיה. אופייני ש"התקווה" נתחבבה על ידי היהודים שומרי המצוות שבצפון אפריקה אך נדחתה על ידי מתנגדי הציונות הדתיים באירופה שראו במלים "להיות עם חופשי" מעין כפירה. בהגדה הצפון אפריקנית מופיע עדיין הנוסח הישן של "התקווה" "עוד לא אבדה תקוותנו התקווה הנושנה לשוב לארץ אבותינו לעיר בה דוד חנה".

עולי מרוקו בדרכם לארץ

עולי מרוקו בדרכם לארץ

להגיד על יהודי מרוקו כי כל תרומתם לתרבות ישראל היא המופלטה זה כמו להגיד על יהודי פולין, ממנה בא חיים חפר, כי תרומתה ליהדות מסתכמת בגעפילטע פיש.

 

נתן אלתרמן על העליה הגדולה שהצילה את המדינה

נתן אלתרמן על העליה הגדולה שהצילה את המדינה

חיים חפר בלהקת הצ'יזבטרון 1949

חיים חפר בצ'יזבטרון 1949 ויקישיתוף

יוסי ביילין מחדש משטר הקפיטולציות

אפתח בסיפור אישי. זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה עבד אבי כזבן בחנות שהיתה שייכת לאחיו בצפת. באותה תקופה הפסיקו סוחרים לקבל תשלומים במטבע טורקי שערכה ירד מיום ליום והסכימו לקבל תמורת סחורותיהם תשלומים רק בלירה מצרית, או עדיף במטבעות זהב.

באחד הימים ביקש לקוח ערבי לשלם תמורת הזמנה נכבדה בכסף טורקי ואבי סרב כמובן. הערבי מיהר להלשין עליו בפני השלטונות הטורקיים ואך כפסע היה בינו לבין המוות. תליית מפירי חוק היתה חביבה מאד על הטורקים באותה תקופה. אבי ניצל תודות לאזרחות האוסטרית בה החזיק בירושה מסבו. הוא נמלט אל הנציגות האוסטרית הקרובה וכך ניצלו חייו. ליתר דיוק: חייו ניצלו תודות למשטר הקפיטולציות שהיה נהוג אז בארץ ישראל. אפשר בהחלט לומר שלולא הקפיטולציות לא הייתי בא לעולם.

 
 

מטבעות טורקיים משנות העשרים

 

מה הן הקפיטולציות
המשמעות המילונית-היסטורית למושג קפיטולציות הוא הסכמים בין שתי ממשלות שכל אחת מהן מקנה לרעותה את הסמכות לשפוט את נתיניה הנמצאים בארץ האחרת, להטיל עליהם מיסים וכדומה. במילים אחרות: כל אחת מן המדינות השותפות להסכם מוותרת על חלק מריבונותה על נתיני המדינה האחרת.

כאשר הסכם הקפיטולציה נעשה מרצונן החופשי של מדינות שכוחן שווה זה היה הסדר נוח לשני הצדדים. אך בעת החדשה שימשו הקפיטולציות אמצעי בידי מדינות אירופה החזקות לחדור למדינות חלשות ולערער את ריבונותן.

משנחלשה טורקיה בסוף המאה ה-17 השתמשה טורקיה במתן זכויות קפיטולציה למדינות שונות כדי לזכות בידידותן. במאה ה-18

כבר נכפו עליה קפיטולציות, שאותן קיבלו לא רק בני בריתה אלא גם אויבותיה כמו אוסטריה ורוסיה.

במחצית השניה של המאה ה-19 הרחיבו המעצמות את פעילותן במסגרת הקפיטולציות. הקימו בנקים, שרותי דואר ותחבורה ושרותים ממלכתיים אחרים כשהריבונות הטורקית הולכת ונשחקת. כך היה גם בארץ ישראל הנתונה לשלטון העות'מני.

הישוב היהודי הקטן שהיה בארץ ישראל בתקופה הטורקית נהנה משלטון הקפיטולציות. כמו אבי ניצלו רבים מיד החוק העות'מני תודות לאזרחותם הזרה (חלקם קנו אותה בכסף מלא). ככל שהתערערה הריבונות הטורקית כן היה טוב ליהודים. פורמלית בוטלו הקפיטולציות על ידי הטורקים עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. ואם היה עוד ספק שנותר משהו מהן הן בוטלו סופית בהחלטת עצרת או"ם על הקמת המדינה ב-29 בנובמבר 1947.

 

1898 יפו כירכרת דואר אוסטרית

פעילותו של ביילין

 
השבוע נתברר כי הקפיטולציות חיות וקיימות.
העיתונאי יואב יצחק גילה בטור שלו ב"מעריב" כי האיחוד האירופי מממן את פעילותו של יוסי ביילין. הדבר נעשה באמצעות עמותת "הקרן לשיתוף פעולה כלכלי". ביילין מנהל את פעילותו ממשרד השייך לקרן, השוכן בבית אסיה בתל-אביב, אחד המקומות היקרים בעיר.

עוד מגלה יואב יצחק כי העמותה שממומנת ברובה על ידי האיחוד האירופי משלמת לביילין שכר בהקף של 350 עד 400 אלף שקל בשנה. העמותה מממנת את הוצאות הנסיעה של ביילין לחוץ לארץ בהן הוא נפגש עם גורמים פלשתיניים ומנסה להכין לנו משהו שיתחרה בהצלחתו הרבה של הסכם אוסלו.

מודעות ברבבות שקלים
מדוע אני רואה בעובדות אלה מעין חידוש הקפיטולציות?
אין זו הפעם הראשונה שמתגלה כי גורמים זרים – ובראשם האיחוד האירופי – בוחשים בנעשה אצלנו. בעיתונים מופיעות מדי פעם מודעות של עצומות שמחירן רבבות ומאות אלפי שקלים וברור לגמרי כי החתומים עליהן לא שילמו עבורם; גופים כאילו לא פוליטיים יוזמים הפגנות ומצעדים ותצוגות שעולים הרבה כסף ולא ראיתי עדיין מישהו מהם המפרסם מאזן ובו ציון מקורותיו הכספיים; אחד הגופים המפורסמים ביותר הוא גוף המאגד הורים שכולים ישראלים עם הורים פלשתינאיים ומנסים להראות בכל דרך כי דין אחד לרוצחים ולנרצחים ; בארץ רואים אור כתריסר כתבי עת ויותר מודפסים בצבע וכולם ממומנים על-ידי גופים שונים ומשונים.

אך המקרה של ביילין חמור מכולם. לביילין אין אמנם שום מעמד רשמי. אך כמו האיש שביילין נחשב פעם הפודל שלו הוא חתרן בלתי נלאה. הוא האיש שעמד מאחורי שואת אוסלו. הוא האיש שניסח את תכנית קלינטון שהוצגה לברק. הוא האיש שמאז הקמת הממשלה החדשה עושה הכל כדי לפעול נגד מדיניותה, תוך שיתוף פעולה עם הפלסטינים.

איני רוצה להשתמש במילים חריפות מדי כדי לתאר את התופעה הזו. אבל אולי אפשר ללכת בדרכה של ארצות הברית. במדינה זו יש חוק הקובע כי כל מי שפועל בשרות אינטרסים זרים – בין אם הוא מרגל ובין אם הוא סתם שליח של הסוכנות היהודית – חייב להרשם כסוכן זר. החוק יקבע כי מי שפועל פעילות פוליטית בישראל במימון של מדינה או גורם זר ייחשב לסוכן זר ואז נדע מי לנו ומי לצרינו.

מי כתב את המאמר
של יאסר ערפאת

הניו יורק טיימס פרסם מאמר בחתימתו של יאסר ערפאת. מאמר מלא נופת צופים. מאמר כל כך מרתק שאפילו ערפאת עצמו נהנה לקרוא אותו. איזו אנגלית משובחת. אילו חידודי לשון, רעיונות מבריקים. כל כך טוב המאמר שאיש אינו חושד שערפאת עם האנגלית העילגת שלו חיבר אותו. עוף השמיים הוליך את הקול שאת המאמר חיבר ישראלי דווקא.

יש למישהו רעיון מי זה יכול היה להיות?

ראה

ולמלשינים אל תהי תקווה

מה פרוש המלה יענטע ביידיש

בארצות הברית יצאה לאור ביוגרפיה חדשה של הנשיא ג'ורג' בוש ובה גילויים על מה שכתבים כינו "בורותו של הנשיא".

הכתבים הישראליים, שאינם אוהבים את המימשל האמריקני, מיהרו לפרסם פרטים על הבורות הזו. האיש לא ידע, שומו שמיים, מי זה ליאונרדו דה קפריו. זו לא טעות. לא מדובר בליאונרדו דה וינצ'י אלא בשחקן הצעיר שכיכב בסרט "טיטאניק".

 ועוד לא ידע הנשיא מאומה על סידרת הטלוויזיה "סקס והעיר הגדולה". איך אדם יכול להיות נשיא בלי להכיר את הסידרה הפופולרית הזו? ואפילו את פרוש המילה "יענטע" – מילה יידית שחדרה לאנגלית כמו מילים יידיות רבות – לא ידע הנשיא. והכתבים מיהרו להסביר לקוראיהם ש"יענטע" זו סבתא ביידיש.

מילא נשיא שאיננו יודע מי זה דה קפריו, אבל כתבים ישראלים שאינם יודעים מה זו יענטע?

שום יהודי המכבד עצמו לא יכנה את סבתו יענטע. כי משמעות המלה היא אשה המונית ופשוטה. אוצר הלשון היידית של נחום סטוצ'קוב מונה כחמש מאות מילים נרדפות לגברים ונשים המוניים ופשוטים. חלק מהם חדרו לאנגלית (כמו יענטע) וגם לעברית (למשל פושטאק). יענטע היא גם אשה רכלנית וגם אשה שאינה מסוגלת לשמור סוד.

חבל שהנשיא בוש לא התייעץ עם שר החוץ שלו, קולין פאוול, שגדל בשכונה יהודית ומבין יידיש. פאוול אולי היה מזהיר אותו שרבים מן הפוליטיקאים הישראלים, גם אם הם ילידי עיראק, הם יענטעס בכל הנוגע לשמירת סודות.

יהודיה עם סל לימונים אלכס גיערימסקי 1880

ראה

יידיש בין צחוק לבכי

ההמצאה האווילית של "יהודים ערבים"

לפני שנים לא מעטות נתבקשתי להעביר קורס מבוא ליהדות בבית הספר "תיכון חדש" בתל-אביב. הקורס ניתן במסגרת ארגון "גשר", שפעל לקרוב בין חילוניים ודתיים, אך היוזמה יצאה ממנהל בית הספר, שמעוני, בנו של הסופר דוד שמעוני. הוא הסביר לי אז כי הוא נבהל מגידולי הפרא שהצמיח החינוך החילוני ומבקש לפעול לתיקון המצב.

במסגרת ההכנות לקורס קראתי את עיתון התלמידים, ובאחד הגיליונות מצאתי מאמר מעניין. הוא נכתב בידי קבוצה של תלמידים מזרחיים (שהיו מיעוט מבוטל בבית ספר אליטיסטי זה), שביקשו למחות על תכנית הלימודים. נאמר שם בין היתר: מדוע מכריחים אותנו ללמוד רק את התרבות האשכנזית ואיננו לומדים מאומה מן התרבות שלנו. מדוע כופים עלינו לימודים שאיננו רוצים בהם כמו כתבי הרמב"ם.

שמאלנות אליטיסיטית

יזמתי פגישה עם מחברי המאמר כדי לתהות על קנקנם. על מנת להבין את רוח השיחה שהתקיימה עלי להסביר משהו על אופיו של בית הספר באותה תקופה (ראשית שנות השבעים). "תיכון חדש" היה תיכון של השמאל האליטיסטי. רוב תלמידיו באו מן השכונות העשירות של תל אביב וסביבותיה, בנים לשמנה וסלתה של הבורגנות הפועלית-מפאיניקית. רבים מהם לא הלכו בדרך אבותיהם ופיתחו עמדות שמאלניות רדיקליות נוסח "שמאל חדש" ושמאלה ממנו עד "מצפן" ועד בכלל. רוב התלמידים היו מה שקרוי "אשכנזים", אך היו בבית הספר גם כמה בני עדות המזרח שעם נציגיהם קיימתי אותה שיחה.

אלה היו בחורי חמד – מטופחים, ערכיים, משכילים. אך הם בערו באיזו אש זרה. המאמר שכתבו לא היה מצונזר אמנם, בעל פה אמרו דברים חריפים יותר. "אתם האשכנזים דיכאתם אותנו עד עפר. הרסתם את המורשת שלנו. הכרחתם אותנו ללמוד את המורשת של מזרח אירופה שזרה לנו. אנחנו הדפוקים בחברה הישראלית, כמו הפלסטינים".

"אנחנו יהודים ערבים"

עד למשפט האחרון יכולתי להסכים. יכולתי לספר להם שגם אני, שבעורקיי זורם "דם אשכנזי", (עם כמה טיפות של דם ספרדי של סבתא שנולדה בבירות שבלבנון) נמנה עם משפחה שהשלטון הדורסני של מפא"י דיכא אותה לא פחות מאשר את בני עדות המזרח. אבל מה לזה ולפלסטינים. ניסיתי גם להסביר להם שהדיכוי והאפליה של שלטון מפא"י לא היו דווקא נגד תרבותם. ניסיתי להסביר שמה שמלמדים במסגרת החינוך החילוני זה לא דווקא מורשת יהדות אשכנז ומזרח אירופה וכי אין בכלל דבר כזה. ניסיתי להסביר שהרמב"ם ורבים מגדולי ישראל היו "ספרדים". ושהמורשת התרבותית היהודית – מן התלמוד הבבלי והירושלמי ועד פסקיו של הרב הראשי לישראל עוזיאל – אינם ספרדיים או אשכנזיים. הם לא הקשיבו ודיברו בסיסמאות ששמעו מאי שם. עד שיצא המרצע מן השק ואחד מהם אמר: "אתה לא תבין אותנו כי אנחנו בעצם יהודים-ערבים".

"הקשת הדמוקרטית המזרחית" שהניפה את הדגל הזה של "יהודים ערבים לא היתה ידועה אז כל כך. זו היתה הפעם הראשונה ששמעתי את המושג הזה, שמאז עלה כפורח והביטוי שלו בשיח הציבורי, בספרות ובקולנוע, הלך והתרחב. אחד משיאיו הוא הסרט "רוח קדים כרוניקה מרוקאית", אותו ביים דוד בן שיטרית, שהוקרן במוצאי יום הכיפורים בטלוויזיה.

בית ספר תיכון חדש בתל אביב - ויקישיתוף

בית ספר תיכון חדש בתל אביב – ויקישיתוף

קליטה במימסד המבזה

בשעתו ניסיתי לנתח את תפיסת עולמם של אותם צעירים מ"תיכון חדש" ודומה כי הניתוח הזה תופס עד היום לגבי קבוצה גדולה של אלה המכנים עצמם "יהודים-ערבים". הם היו בנים להורים קשי יום שהתפרנסו ממלאכות פשוטות ואולי משפילות. במאמץ אדיר, שלהם ושל הוריהם, הצליחו להגיע לתיכון יוקרתי (ומאוחר יותר יגיעו לאוניברסיטה וליצירה הקולנועית ולסיפורת). הם חשו שהם שייכים לתרבות שהממסד הישראלי הקולט ביזה אותה, זלזל בה והשפיל אותה. אך הם נקלטו לממסד הזה ועצם קליטתם היה תהליך של מחיקת כל זהות שהייתה להוריהם. הם לא תפסו שבני הטובים שלמדו עמם ב"תיכון חדש" לא באו לכאן עם תרבות פולנית, או רוסית, או גרמנית. שהסבים וסבי הסבים של בני הטובים ה"אשכנזים" היו בני אותה תרבות של חכמי מרוקו וטוניס ותימן ועיראק. הם לא תפסו שהתנועה הציונית החילונית מחקה לא רק את התרבות של יוצאי מרוקו אלא מחקה את העבר היהודי הגלותי כולו, מזרח ומערב כאחד.

הסופר א.ב. יהושע (מזרחי) אמר פעם כי בן-גוריון, האיש האחראי למחיקת זהותם של יהודי המזרח, מחק את עברו שלו (דוד גרין) לפני שדרש למחוק את זהותם של המזרחים.

להשאיר את הפצע פתוח

אין ספק שהדרך בה נקלטה יהדות המזרח בארץ היא פצע מדמם בזיכרון הקולקטיבי של החברה הישראלית. כמו הרבה פצעים מדממים אחרים. אבל זהו פצע שהולך ומגליד. כיום אין כמעט משפחה שאין בה "נשואי תערובת", שבהם בדור שני או שלישי כבר לא ברור כמה דם מרוקאי או תימני או פולני זורם בעורקיו של ילד זה או אחר. הפצע הולך ומגליד ברמה הרגשית, אך רחוק מתיקון ברמה של הפערים הכלכליים, החברתיים וההשכלתיים.

עולי ארצות המזרח במעברה - מתוך הסרט "רוח קדים"

עולי ארצות המזרח במעברה – מתוך הסרט "רוח קדים"

אך הקבוצה הזו, המכנה עצמה "יהודים ערבים", דואגת שהפצע הזה לא יגליד ברמה הרגשית. שתמיד יישאר פתוח. היא מלבה את אש העדתיות לאחר שזו שככה מזמן. היא בונה תיאוריה מופרכת מעיקרה על קיומה של איזו זיקה תרבותית בין יוצאי עדות המזרח לבין תרבות ארצות מוצאם ("אום כולתום"). היא בונה גם איזה מיתוס על תור זהב של יחסים מצוינים עם הסביבה הערבית שלא היה ולא נברא.

"מהפכת מזרחים ופלסטינים"

כמה ציטטות של אנשי קבוצה זו יבהירו:

* דוד בן שיטרית (במאי הסרט "רוח קדים"): "הולכים להיות פה מיליון מובטלים, קריסה מוחלטת של מדיניות הרווחה, ואז תבוא המהפכה. יום אחד ש"ס תהיה בעלת תודעה פוליטית חברתית ולא רק סקטוריאלית. יהיה חיבור בין ש"ס ובין מזרחים אינטלקטואלים ובין ערבים ישראלים ופלסטינים. זה הולך ונבנה".

* פרופסור אלה שוחט ( ילידת עיראק, חוקרת תרבות, מתגוררת בניו יורק): הציונות הייתה מעשה הונאה אדיר כלפי המזרחים. הציונות היא גלגול של הקולוניאליזם והגזענות האירופית. הציונות המתנחלת משליכה את ההתייחסות האירופית הגזענית כלפי הפלסטינים כשהערבים-היהודים הם חלק מן הפרויקט.

* סימון ביטון (במאית סרטים דוקומנטאריים, נולדה במרוקו גדלה בישראל, מתגוררת בצרפת. הפיקה סרטים על עזמי בשארה, מוחמד דרוויש, על שני מחבלים מתאבדים ושורה של סרטים על פלסטינים ומזרחיים) : "כאזרחית ישראלית אני מצביעה בעד עזמי בשארה. בשארה בסך הכל דמוקרט-ליבראל". על המחבל המתאבד שהיה נושא סרטה אמרה כי היא מבינה את הסיבות וההקשר ולהזדהות עם הכאב שממנו יצא… מה שקורה עכשיו בישראל זו מלחמה קולוניאלית. מה שהפלסטינים עושים זה שחרור לאומי".

על הטיפול בגזזת

הסרט מבטא כאב אמיתי ועם כאב אי אפשר להתווכח. אך הוא גם פותח פצעים על ידי סילוף עובדות. הסרט מביא את עדותו של ראובן אברג'ל, פנתר שחור בדימוס, המתאר את העינוי שעברו ילדי העולים מן המזרח בטיפול נגד גזזת. גזזו או מרטו את שער ראשם, מרחו את הקרקפת ביוד. התיאור שלו מלווה בצילומים דוקומנטאריים מאותה תקופה, המעוררים באמת חלחלה. אין פלא שאברג'יל קורא למאבק של המזרחיים נגד הממסד "בכוח הנשק".

פועלים לשמור על הפצע הפתוח. עולים עוברים טיפול נגד גזזת בסרט "רוח קדים".

פועלים לשמור על הפצע הפתוח. עולים עוברים טיפול נגד גזזת בסרט "רוח קדים".

אבל הסיפור הזה לא כל כך מתאים לעובדות. הגזזת הייתה מחלת עור פטרייתית מדבקת שהייתה נפוצה בארץ עשרות שנים לפני הקמת המדינה. היא פגעה באזור הקרקפת בעיקר של ילדים וגרמה לנשירת שיער. הטיפול במחלה כלל גזיזת השיער והשמדת הפיטריה באמצעות חומר חיטוי. לעתים היו משתמשים בקרינת רנטגן. אני יודע על המחלה מסיפוריה של אחותי עליה השלום שעל ערש מותה ממחלת הסרטן אמרה לי כי היא חושבת שמחלתה נגרמה מאותן קרינות שקיבלה בילדותה. (באחרונה קראתי בעיתונים שזו איננה השערה דמיונית. נפגעי אותה קרינה מבקשים להגיש תביעה נגד המדינה). מחלת הגזזת לא הופיעה עם העלייה מארצות המזרח אלא שנים רבות לפני כן והטיפול בה לא עשה הבחנה בין מזרחיים לאשכנזים. אחותי לא היתה עולה חדשה הואיל ומשפחתנו נמצאת בארץ מזה שבעה דורות.

ועל הסלקציה

האשמה חמורה יותר העוברת כחוט השני אצל המרואיינים בסרט היא הסלקציה. הסוכנות לא העלתה את כל המבקשים לעלות ממרוקו. היא העדיפה צעירים ובריאים ולא נרתעה מקריעת משפחות. זו עובדה נכונה והמדינה אינה יכולה לרחוץ בניקיון כפיה. אך העובדה הזו נכונה גם לגבי ארצות אחרות.

ה"סלקציה" מלווה את התנועה הציונית מראשיתה. נשיא ההסתדרות הציונית, ד"ר חיים ויצמן, דיבר בשעתו נגד העלאת "אבק אדם" לארץ. וזה היה מכוון ליהודי אירופה, הרבה לפני שעליית יהודי המזרח עלתה בכלל על הפרק. בעיצומו של רצח היהודים בשואה קיימה הנהלת הסוכנות היהודית (ב-23 ביולי 1944) דיון בשאלה את מי להעדיף בהעלאה לארץ אם תהיה אפשרות כזו. על הדיון מספר טוביה פרילינג בספרו "חץ בערפל": "בן גוריון הציע נוסחה חדה, ברורה ונוקבת לעליית הצלה: להעדיף ילדים על פני מבוגרים, ולהעדיף ציונים על פני מבוגרים אחרים"

למי נועד הסרט

החלקים הטובים ביותר בסרט הם אלה הלקוחים מתוך סרט התעמולה של אריה דרעי אותו הפיק וביים אורי זוהר. כי זוהר יודע לעשות סרטים.

מבחינה מקצועית גרידא הסרט של בן שיטרית הוא שעמומון מונומנטאלי. ודאי יאשימו אותי בגזענות. אך גם יוצרי הסרט לא יטענו שלעמדות שהם מציגים יש שותפים בקרב ציבור המזרחיים. כמה מזרחיים יש הרואים עצמם "יהודים-ערבים"? כמה מהם מזדהים עם מאבק הפלסטינים ורואים עצמם שותפים למאבק זה?

סליחה מהאשכנזים

 

קישורים

הפתולוגיה של הקשת הדמוקרטית המזרחית
http://www.zeevgalili.com/?p=251

הגרסה האשכנזית לקשת הדמורטית המזרחית
http://www.zeevgalili.com/?p=222
חיים חפר  -גזענות בורות ופרס ישראל
http://www.zeevgalili.com/?p=10373

גזענותו של נתן זך
http://www.zeevgalili.com/?p=10153

 

כאלה היו החיים בימי הצנע

 זכרון ילדות מרוחק: אני נוסע עם אבא באוטובוס מבית קרובים בפתח-תקווה לבית אחותי בתל-אביב. הקרובים בפתח תקווה היו בעלי אחוזה גדולה, שכללה לול, גינת ירק וגם עזים.  כשיצאנו מביתם נתנו לנו מתנות יקרות ערך באותם הימים: עשר ביצים, עגבניות, גזר, זיתים.

את כל אלה ארז אבא בזהירות רבה במזוודה. הוסיף גם בקבוק שמן וקילו סוכר שהשיג מאי שם וכיסה הכל בבגדים. הוא הזהיר אותי חזור והזהר שלא אגלה לאיש על האוצר שבמזוודתנו.

בכניסה לתל-אביב עצר האוטובוס במחסום של פקחי משרד האספקה והקיצוב. הפקחים, חמושים באקדחים, על זרועם סרט ירוק שעליו הכתובת פקח. כשראה אותם אבא הוא החוויר. הפקחים עברו בין הספסלים ושאלו: האם מישהו כאן מחזיק עופות?  באוטובוס שררה דממה. רק מן הקצה חמד מישהו לצון והשמיע קריאת "קוקוריקו".

 

 הפקחים הפכו לפתע רציניים והורו לכל הנוסעים לרדת מן האוטובוס. הכל נעמדו בשורה והפקחים עברו מאיש לאיש, בודקים בכליו ובבגדיו. הם טיפסו גם על גג האוטובוס, עליו הונחו המזוודות, וערכו חיפוש מדוקדק. עקבות החרדה נכרו על פניו של אבא, אך למרבית המזל  המזוודה שלנו הייתה מונחת בתחתית ערימת המזוודות שעל הגג והפקחים לא טרחו לפתוח אותה. חזרנו לאוטובוס ואבן כבדה נגולה מעל לבנו. עברנו על החוק ויצאנו מזה בשלום.

כאלה היו ימי ה"צנע"

נזכרתי בסיפור זה כאשר בכל משבר כלכלי מדברים על כך  שבשנת 2001 הגיע המשק הישראלי למצב הקשה ביותר  מאז ימי הצנע בראשית שנות החמישים.

משק על הפנים

עם הקמת המדינה היה מצב המשק על הפנים. הייצור המקומי בחקלאות לא סיפק את מחצית צריכת המזון של האוכלוסייה.  התעשייה (הפרימיטיבית), שפרחה במהלך מלחמת העולם השניה, הייתה מבוססת על לקוחות ושווקים שלא היו קיימים עוד. התשתית הפיסית, שהייתה עלובה למדי בתקופת המנדט, ניזוקה קשה במהלך מלחמת השחרור. מוצרי הייצוא של אז היו בעיקר פרי הדר ויהלומים מלוטשים. ענף נוסף היה שיניים תותבות. מנחם בגין אמר באחד מנאומיו: לך תשכנע את הגויים לשבור את השיניים אלו לאלו, כדי שיהיה ליהודים בארץ ישראל מה לאכול.

והאמת היא שלא היה כסף לאוכל.  הכנסות הייצוא הגיעו בשנת 1949 ל-40 מיליון דולר וההוצאות הרקיעו שחקים. בראש ובראשונה על קליטת העולים, שהתחילו לזרום בהמוניהם. לאוכל לא נשאר הרבה. הוצאות קליטתו של כל עולה נאמדו ב-2000 עד 3000 דולר. בשנת 1949 הגיעו 230 אלף עולים והצאות המדינה הגיעו לכ-700 מיליון דולר. הגרעון הגיע ל-220 מיליון דולר. ב-1950 הגיע הגרעון ל-282 מיליון דולר.

  

תור למצרכי מזון בקיצוב בתל אביב 1954 ויקישיתוף

האגדה ( שיש בה לפחות גרעין של אמת) מספרת שכאשר הגיעה לנמל חיפה ספינה עמוסה חיטה הודיע הקברניט כי לא יאפשר את הפריקה אלא אם נציג משרד האוצר יביא אישית את הכסף תמורת המטען. לא הייתה ברירה ומנכ"ל האוצר בא לנמל עם מזוודת דולרים. לאחר שאלו נמסרו לקברניט פרקו את החיטה ולמדינה הובטחה אספקת לחם לכמה שבועות.

"תקבולים ללא תמורה"

למרבית המזל לא הייתה המדינה תלויה אך ורק בהכנסותיה ממשקה העלוב. חלק גדול מן הגרעון כוסה במה שנקרא "יבוא הון", או "תקבולים ללא תמורה". המקור לתקבולים הללו היה  בראש ובראשונה הלב הרחום של יהודי ארצות הברית, שתרמו למגבית היהודית בעין יפה וגם הילוו למדינה כספים באמצעות אגרות חוב (מפעל ה"בונד").  היו גם העברות הון פרטיות של עולים ושל מתנות מחו"ל לתושבי הארץ. במרוצת השנים תרמו לביסוס כלכלת המדינה  הסכם השילומים (שנחתם ב-1952) והפיצויים האישיים  לקרבנות השואה. היו גם מענקים ומלוות (לא גדולים) של ממשלת ארצות הברית, ושל הבנק העולמי.  עד סוף שנות החמישים קיבלה ישראל בהעברות חד צדדיות כאלה 3.3 מיליארד דולר, סכום עתק במושגי אותם ימים. באותה תקופה התהלכה הבדיחה כי אפשר להרוויח הרבה אם יקנו את המדינה במחיר שהיא שווה וימכרו אותה במחיר שהיא עלתה. 

אבל ב-1949  היה כאמור מצב המשק על הפנים. היה ברור שאם יפעלו כאן כוחות השוק ומחירים ייקבעו לפי היצע וביקוש אנשים ימותו מרעב ולא כתפארת המליצה. כך הוחלט על תכנית הצנע, שמטרתה הייתה לדאוג שיהיה מעט, אבל לכולם. דהיינו: לצמצם את הוצאות מטבע החוץ רק על הצריכה המינימלית ולחלק את המוצרים במחירים שאנשים יוכלו לעמוד בהם. 

"דחקות של חלוצים"

כרגיל אצל יהודים היה ויכוח אפילו על שם התכנית. המשורר אורי צבי גרינברג, אז חבר כנסת, הציע לכנותה "דחקות של חלוצים", צורת חיים שהוא בחר לעצמו כל ימי חייו מרצונו. מי שהמציא את המושג שנתקבל היה המילונאי ראובן אלקלעי ( לימים בעל המילון אנגלי-עברי שזכה לפופולריות רבה). אלקלעי, שהיה מועסק בלשכת העיתונות המנדטורית, תרגם כך את המונח הבריטי AUSTERITY, תכנית הצנע שהונהגה בבריטניה במהלך מלחמת העולם השנייה. הוא בחר בתרגום זה לאחר שורה של הצעות ולאחר שהתייעץ עם המשורר אברהם שלונסקי (הצעות אחרות היו: יושר, ישרות, ענווה, קפידה).

צימצום ופיקוח

עיקרה של תכנית הצנע היה: צמצום הצריכה למינימום והטלת פיקוח חמור על המחירים של מצרכי מזון, הלבשה והנעלה.

מודעה של משרד האספקה על חלוקת ביצים

הממשלה הייתה הספק העיקרי של כל המוצרים.  היא ייבאה את הסחורה על חשבונה אחסנה אותה והחליטה מה למכור למי ובאילו מחירים.   בתחומים מסוימים הפכה הממשלה גם ליצרן. היא נטלה את הבעלות על הקמח והגרעינים, סיפקה את הקמח הטחון ישירות לאופים וכפתה עליהם  לחם אחיד שצורתו עגולה,  הוא "הלחם השחור". [ובינינו, הלחם הזה היה טעים וכנראה גם בריא יותר מלחמי הבוטיק של ימינו]

סל קיצוב לאזרח

כדי לאפשר חלוקה צודקת של מזון, נעליים והלבשה נקבע סל קיצוב לכל אזרח. כל אדם קיבל פנקס תלושים (שנקראו "נקודות")  באמצעותן היה מקבל את ההקצבה החודשית של סוכר, קמח, שמן, שוקולד, בשר וכו'.

החלוקה נקבעה מלמעלה: 8 ביצים לנפש לחודש, 200 גרם גבינה רזה, 100 גרם גבינה קשה (מלוחה. לא גבינה צהובה שנחשבה מעדן מלכים שרק עשירים יכלו להשיגו), חצי קילו דגים קטנים. נשים הרות קיבלו רבע עוף. ילדים קיבלו חפיסת שוקולד אחת בחודש. הממשלה קבעה גם  כמה קלוריות מספיקות לכל אדם (2600) ומה נחשב למוצר חיוני ומה מותרות. כל הסל הזה עלה כשש לירות – סכום שהיה בהישג ידו של כל שכיר.

זוגות שהתחתנו קיבלו נקודות לרכישת סדינים וציפות. יולדות קיבלו  נקודות ל-10 חיתולים, שמיכה ושמלה לתינוק. להלבשה הוקצבו 85 נקודות שהספיקו למכנסי חאקי קצרים, שתי כותנות חאקי, שתי גופיות ושני זוגות גרביים ופיג'מה. ("אינך חייב פיג'מה פלאנל אתה יכול להסתפק בכותנה" – הכריז שר האספקה והקיצוב בכנסת לעבר חבר הכנסת חיים לנדאו, [אביו של השר עוזי לנדאו].

שיטת החלוקה

אחרי  שנקבע תקציב מזונות "רציונלי וצנוע" צריך היה לקבוע את הדרך בה יגיע התפריט הזה לציבור. כל יבואן היה חייב לקבל רישיון על כל מוצר שייבא ולמכור את הסחורה רק לסוחרים  שיקבע לו משרד האספקה והקיצוב. כל סיטונאי היה קשור בקמעונאים מסוימים וכל קמעונאי היה קשור בצרכנים שנרשמו אצלו. כלומר: לא יכולת לרכוש את המעט שניתן היה לרכוש אלא במכולת שהיית רשום בה.

לא בכל יום היו בחנויות המוצרים המבוקשים. וכשאלה הגיעו היו משתרכים תורים ארוכים. מדי פעם התפרסמו מודעות בעיתונים בנוסח: "החלה חלוקת תפוחי אדמה באזור 9. המנה 350 גרם לנפש המחיר 55 מיל הקילו התלוש – דף ג, מספר 28".
למחרת היום פורסמה מודעה דומה על עגבניות והאנשים (ובעיקר הנשים) מצאו עצמן עוסקות בהתרוצצות יומיומית מחנות לחנות. 

מנגנון פיקוח ושוק שחור

כדי לממש את התכנית הזו היה צורך במנגנון פיקוח אדיר. מנגנון זה הפך עד מהרה לתמנון  רב זרועות ששלט בכל תחומי החיים כמעט וניהל את חיי האזרח.

בראש מערכת הפיקוח והחלוקה עמד שר האספקה והקיצוב, דב יוסף, שהיה אולי (שלא באשמתו) השר השנוא ביותר במדינה. בפנים חמוצות של אדם הסובל מכיב קיבה הסביר לציבור את היתרונות של המוצרים הזולים  שהממשלה ייבאה כמו אבקת ביצים, דגי "פילה" מצחינים, תחליפי קפה (עולש ציקוריה).

 

כרזה של משרד הקיצוב והאספקה נגד השוק השחור

כלכלה כזו הביאה באורח טבעי להתפתחות שוק שחור. כי היו אנשים שהיה להם כסף (ולא יכלו לרכוש בו מאומה בדרך חוקית) והיו יצרנים ויבואנים ומבריחים שרצו את הכסף הזה וסרבו למכור במחיר שבפיקוח. השלטון ראה בשוק השחור סכנה לאומית ויצא במסע הסברה נגד הספסרים וקרא להעניש אותם בכל חומר הדין. מדי יום ביומו היו אמצעי התקשורת (העיתונים והרדיו היחיד) מפרסמים שמותיהם של עבריינים שנעצרו ופסקי דין חמורים שהוטלו עליהם. הפקחים לא נרתעו אף מלערוך חיפושים בבתים ולבדוק במקררים (מקררי עץ בהם נשמרה הטמפרטורה הנמוכה באמצעות גוש קרח).  חרדתו של אבי באותה נסיעה מפתח-תקווה נבעה מכך שיום קודם לכן שמע ברדיו שאחיו, בעל חנות מכולת בצפת, נעצר כחשוד במכירת מוצרים בשוק השחור. וכשהגענו לבית אחותי דאג להסתיר את המוצרים שהבאנו שלא יתגלו על ידי פקח כלשהו.

תרנגולות במרפסות

הכלכלה הזו גם גרמה לפתרונות מאולתרים של אזרחים בעלי יוזמה. היו שגידלו תרנגולות על מרפסות הבתים בעיר. היו שהקימו גינות בחצרות במקום שהדבר היה אפשרי. דרך קלה יותר הייתה למצוא איזו חתיכת פרוטקציה  שתאפשר לך להשיג מזונות ומוצרים כיד המלך. היו כמובן מיוחסים שקיבלו הקצבה מוגדלת. רשמית היה מדובר באנשים הזקוקים לתוספת מזון  בשל "עבודה קשה" – סוללי כבישים, פועלי מתכת, סבלים. עם עובדי העבודה הקשה נמנו גם עובדי חברת החשמל (איך לא), רופאים ואחיות וגם עיתונאים שהיו זקוקים כנראה לחיזוק שרירי האצבעות בהן כתבו בעטים, שגם הם היו אז יקרי  המציאות. 

כרזת בחירות של הציונים הכלליים נגד הצנע

חבילות מחוץ לארץ

היו גם שקיבלו חבילות מזון מקרובים בחוץ לארץ. אני זוכר שהוריי היו מקבלים אחת לחודש חבילה של חברת הסעד CARE  מאיזו דודה אמריקנית. החבילה כללה מעדנים שלא מן העולם הזה: נקניקים, שוקולד, קופסאות בשר, סרדינים מעולים, קקאו ממותק, נס קפה.  

בפרספקטיבה היסטורית אפשר לומר כי הצנע השיג את יעדו: אספקת מזון ומוצרים חיוניים לכלל האוכלוסייה והפניית משאבים לקליטת עליה, ביטחון ובניית תשתיות. אך הצנע עורר גם זעם עצום כי הוא יצר תופעות קשות של פרוטקציה ואפליה. המקורבים לצלחת  יכלו לאכול  ולהתלבש טוב יותר מן היתר. מי שמחפש את שורשי רגשות הקיפוח של ישראל השנייה יכול למצוא אותם בתקופת הצנע.

הצנע גם אפשר למפלגת השלטון מפא"י להשתלט על חלק גדול מן המשק למשך שנות דור. הכלכלה הזו – שדמתה יותר לכלכלה הסובייטית מאשר לכל משק  במדינה מערבית – הטביעה את חותמה על ישראל לשנים רבות. שרידי אותה כלכלה ואותן שיטות של ביורוקרטיה החונקת כל יוזמה ניתן לזהות גם בימינו.

הצנע בוטל סופית באמצע שנות החמישים בעקבות השיפור שחל במצב הכלכלי. מדינת ישראל אכלה מפרותיו של הצנע עוד שנים רבות  אך גם שילמה את מחיר הבאושים של פרות אלה.

ראה

כאלה היו החיים במלחמת השחרור
 

מה שיעקב רוטבליט ראה בביקור בחברון

מערת המכפלה 2009 Tiviet, ויקיפדיה העברית, רישיון-השימוש

מערת המכפלה 2009 Tiviet, ויקיפדיה העברית, רישיון-השימוש

המשורר יעקב רוטבליט – מחבר ה"שיר לשלום" והסמן השמאלי נגד ה"כיבוש" עוד משנת 1967 – ביקר בחברון היהודית וכך כתב בעיתון העיר:

"אני מביט בכל זה ואיני יודע את נפשי מנין להן הכוח להיות כך, לגדל משפחות, במתח הנורא הזה, בפחד הזה שבו, למרות כל הצבא סביב, רק האמונה מגן לעורם. בשינקין אומרים טרוף הדעת בחברון אומרים מסירות נפש…

"ובין כך וכך צומח דור שלישי של חברונים מלידה, חליליים כאלה. האומנם דור שני או שלישי של פושעי מלחמה, או שמא להם כבר מותר לגור ולחיות פה?

"להגיד לכם משהו שאתם יודעים? אולי העניינים היו פשוטים יותר בלי היישוב היהודי הזה, אבל, לתשומת לב עושי השלום, להשתעשע במחשבה על פינוי היא בחזקת חבל על הזמן גדול…

"העיר הזאת לא בדיוק לטעמי, מה לעשות? אני משבט אחר, כנראה. הנה, שעות אחדות וחומרתה מכריעה אותי. חיי יכולים להתנהל בשלווה ונחת בלי להשתטח על קברי האבות, אלא שאחרי כל חודשי הדמים האלה הרבה מדעותי הנחרצות אינן עוד אתי, וגם אם אני רחוק מלקבל דעות הנשמעות בחברון, יש לי הרבה כבוד לעמידה של האנשים הללו, הנושאים בעיקר נטל המלחמה הזאת והם שייתבעו ודאי בעתיד לשלם את מחיר השלום…"

האתר הרשמי של יעקב רוטבליט