ארכיון הקטגוריה: הומור

האם פרחה היא כינוי גנאי?


מעניין לעקוב אחר התפתחות משמעויותיהן של מילים בסלנג. מעקב כזה מלמד לא רק על התפתחות השפה, אלא גם על התפתחות המנטליות ועולם המושגים של הישראלי.

כזהו למשל המושג פרחה. זהו מושג חדש יחסית. במילון הסלנג "אחול מניוקי" הראשון של דן בן אמוץ ונתיבה בן יהודה אין המושג הזה מופיע כלל. כך שיש להניח שבראשית שנות ה-70 המושג הזה עדיין לא רווח בלשון הדיבור.

גם בחלק השני של המילון שהופיע בשנת  1982 נעדרת המלה. וכך גם במילון הסלנג העברי והצבאי משנת 1993.

מילון עולמי לעברית מדוברת דן בן אמוץ ונתיבה בן יהודה1

מי שהנציח את המילה במילונאות הוא מיודענו פרופסור יעקב שוויקה שמילונו הסינכרוני התבסס על סקירה ממוחשבת של הלשון החיה.
במילון זה מוגדרת פרחה : "כינוי לנערה או לאשה קלת דעת ופשוטה במובן השלילי של המלה שבהופעתה והתנהגותה ניכר שהיא זולה המונית מחוספסת וגסה ושבהתייחסות לסובב אותה משתקפת שטחיותה".

אך כמו שקורה למלים רבות, במיוחד בסלנג, המלה שינתה במהלך השנים את משמעותה השלילית.
רוביק רוזנטל ב"מילון הסלנג המקיף"  משנת 2005 כבר נותן הגדרה מרוככת יותר למלה ופחות שלילית. והוא מצטט את שירה של עפרה חזה ז"ל "בא לי בימים בא לי בלילות בא לי לצעוק אני פרחה".
נדמה לי שהשיר של עפרה חזה ז"ל (במלים של אסי דיין ובמוסיקה של צביקה פיק) שינה את משמעותה של המלה.  היא לא מייצגת עוד אשה "קלת דעת ופשוטה במובן השלילי של המלה". היא מייצגת דור שלם של נערות החולמות על זוהר והצלחה. דוגמניות לובשות ג'ינס בסטייל, שכתוב בעיתון
"סלסול נצחי בשערות ופוסטרים במקום קירות".
ונערות כאלה מה לעשות אינשטיין אינן. וכמו שמעידה עפרה
חזה על עצמה "אין לי ראש למלים ארוכות".
במלים אחרות: פרחה איננה יוצאת דופן. היא מייצגת את הישראלית הממוצעת.

 

הקדמתי את כל ההקדמה הזו כדי להגיב על השערוריה שהתחוללה סביב דברים שאמרה בר רפאלי. לאלה מקוראיי שלא יודעים במה מדובר אודה על האמת כי גם אני ברוב בורותי לא שמעתי את השם הזה מעולם. אבל כשראיתי כתבות המשתרעות על פני חמישה עמודים בעיתונים אמרתי לעצמי אולי יש כאן דבר חשוב.

ובכן בר רפאלי היא דוגמנית מאד יפה ומאד מצליחה. היא הפכה לפיגורה עולמית הגיעה להוליווד ועתידה לפניה – כל עוד לא יעיבו קמטי זיקנה את פניה היפים. ולא עוד אלא שבר רפאלי הפכה לבת זוג של ליאונרדו די קפריו, השחקן היפה שכיכב בסרט "טיטאניק".

מה מצדיק כתבות ענק על בר רפאלי?
הדוגמנית היפהפיה עוררה סערת אדירים בשלולית הישראלית כשהצהירה הצהרות לא פטריוטיות.
בין היתר אמרה (לפי העיתונים. בינתיים הספיקה להכחיש):

"המשפט הכי טפשי שששמעתי הוא 'טוב למות בעד ארצנו'. מה לא עדיף לחיות בניו יורק?"
ועוד אמרה: "אם הייתי יכולה לעשות קסם, שלא תהיה מדינת ישראל, ושכל האנשים יתפזרו בעולם… אני לא רואה את ירושלים כמרכז העולם ואין לי רגש לדת".

נו, אני שואל אתכם. אחרי אמירות כאלה לא ראוי להציג את דמותה על פני עמודים בעיתון?

האם כוסית הוא כינוי גנאי? לא אומר בית המשפט

ראה מילון חדש בשיטת תזארוס

אוי אוי אוי, אומר האלוף יאיר נוה בעקבות קרן מור

המלה "אוי" היא מלה ביידיש האוצרת עולם ומלואו. בספר
THE JOYS OF YIDDISH מרמז המחבר לאו רוסטיין על חשיבותה בכך שבשער הספר צבועות האותיות OY באדום.
המחבר מציין כי "אוי על צרופיה השונים איננה מלה אלא מילון של מושגים".
משמעות המילה משתנה בהתאם לנסיבות שבהן היא נאמרת. היא יכולה להביע יגון (אוי, עינינו יבשו מדמעות) , מחאה ( אוי, כף רגלו של האיש הזה לא תדרוך על סף ביתי) , אי נחת (אוי, הנאה גדוליה מהלוויה הזו כבר לא תהיה לי), הפתעה (אוי, לא ציפיתי שתבוא), שביעות רצון (אוי, הארוחה היתה נהדרת), שמחה (אוי, זו היתה מסיבה), רגיעה (אוי, עכשיו אני צריך לישון), זעזוע (אוי, עם הטיפשה הזו הוא מתחתן?) ועוד.

שער הספר של רוסטיין

שער הספר של רוסטיין

"אוי" חדרה לעברית אך לא קיבלה מעמד דומה לזה שיש לה ביידיש ממנה נקלטה. רוביק רוזנטאל, בעל מילון הסלנג המקיף, מגדיר אותה כמילת צער או חרדה.
מי שתרם להעשרת השפה העברית ב"אוי אוי אוי" היא השחקנית המוכשרת קרן מור. באחד הקטעים המוצלחים של סידרת "קצרים" בערוץ 2, היא משתמשת בביטוי זה במיטב כשרונה, לתאר טיפוס שבסלנג העברי קוראים לו "קוטר". דהיינו המתלונן הנצחי על כל סריטה, על כל עלבון קטן, על כל מעשה בו נכשל בשל טפשותו, עצלנותו או רשלנותו.

הקדמתי את ההקדמה הלשונית הזו כי המושג הזה מתאר בדייקנות את התבטאויותיו של אלוף יאיר נוה בראיון שנתן לצדוק יחזקאלי בידיעות אחרונות.

יאיר נווה ויקישיתוף

נוה, שהיה אלוף פיקוד מרכז, חובש הכיפה היחיד שהיה לאלוף פיקוד, מתבכיין על גורלו המר על שנאלץ נעבעך לבצע את החורבן הנקרא "התנתקות".

אוי אוי אוי "אמרו למשפחה שלי שאני רוצח". אוי אוי אוי נאלצתי לעמוד בבית הכנסת ומאחורי מאבטח… אוי אוי אוי קבלתי מכתבים שניקבו חור בנשמה שלי… אוי אוי אוי, חלוץ ומפקדיו נתנו לי לנהל לבד את מאבק ההתנתקות… אוי אוי אוי, "אני זה שחטפתי את הבליסטראות…"

אילו היה נוה משוכנע שהחורבן הקרוי התנתקות חיוני לביטחון המדינה וממלא בכך הן את הפקודות כאיש צבא והן את צו מצפונו, אפשר היה להבין את האוי אוי אוי שלו.

קרן מור ויקישיתוף

 

אך בראיון הוא אומר: "לא היה להתנתקות שום שיקול בטחוני. מצבנו בעזה היה פחות רע קודם. אם היינו נשארים שם היינו יכולים לשלוט בטרור שעובד שם. בצפון השומרון זה אפילו היה פינוי סתם. פשוט סתם. גם בטחונית וגם מדינית".
בוקר טוב אליהו. ולמה שתקת בעת מעשה. למה לא זרקת את הדרגות בפני רמטכ"ל הנחישות והצביעות ואומר לציבור את האמת?

חומוס משוחרר לא יוחזר וגם לא פלאפל ושווארמה

שני בניי, טל ושוקי, מנהלים בשנה האחרונה אתר אינטרנט שעוסק בחומוס. האתר הזה, שהחל כמעט כבדיחה, תפס תאוצה וקנה לעצמו קהל גדול של תאבי חומוס, מן הארץ ומן העולם. מתוך 550 אלף אתרים העוסקים בחומוס המופיעים ב"גוגל" זכה האתר שלהם ("חומוס להמונים") למקום ראשון שם הוא מככב כבר זמן ניכר.

לאתר יש גירסה עברית שפונה לקהל ישראלי, וגירסה אנגלית שמגיעים אליה גולשים מכל העולם – בעיקר יהודים וערבים אמריקנים.

חומוס עם צנוברים ופטרוזיליה ויקישיתוף

חומוס עם צנוברים ופטרוזיליה ויקישיתוף

עיתון הרשת הערבי Gulf News מדובאי פרסם לפני כשבועיים טור של ערבי אמריקני בשם ג'ורג'ס. הישמה, תחת הכותרת "המלחמה הלא-רשמית במטבח הערבי". הכותב, המסתמך על האתר הישראלי, קובל על כך שהישראלים – למעשה היהודים – "גנבו לאומה הערבית את תרבות האוכל ומציגים אותה כשלהם".

האם פלאפל הוא מאכל ישראלי או ערבי?

האם פלאפל הוא מאכל ישראלי או ערבי? ויקישיתוף

"אחייניתי איירין, פנתה אליי לפני כמה ימים" כותב הישמה, "ממורמרת מכך שחבריה האמריקנים – כולל כמה יהודים – מתעקשים שמאכלים ערביים טיפוסיים כמו פלאפל, חומוס ושווארמה הם מאכלים ישראליים. היא רצתה שאומר לה כיצד היא יכולה לשכנע אותם שהם טועים".

לטענה הזו, כמו ליתר הטענות הפלסטיניות, אין רגליים. מאיר שלו, כתב באחד מטוריו שהחומוס אוזכר לראשונה בתנ"ך בספר רות. (בועז אומר לרות "טבלי פתך בחומץ", ונשמע הגיוני שהוא מתכוון שחומץ הוא בעצם "חימצה" – הגרגירים מהם מכינים, יחד עם טחינה, את ממרח החומוס).

סביר להניח שדבריו של שלו נכתבו בהומור. המימצאים הארכיאולוגיים הקשורים לאכילת חומוס בארץ-ישראל מצביעים על כך שממציאי החומוס היו כנראה הצלבנים.

לגבי השווארמה – הדמיון שלה למילה הטורקית "מסתובב" (“çevirme”), מחזקת את הסברה שהמאכל הזה הוא טורקי במקורו.

שווארמה ויקישיתוף

שווארמה ויקישיתוף

והפלאפל? הוא הגיע ככל הנראה לארץ ישראל ממצרים (שם מכינים אותו, עד היום, מפול ולא מחומוס). עד כמה שניתן לקבוע, הוא הובא לאזורנו על-ידי אנשי הכת הנוצרית הקופטית, שברחו ממצרים בגלל רדיפות הכובשים המוסלמים. במילים אחרות: אם הפלאפל הוא קורבן של כיבוש כלשהו, הרי זה כיבוש ערבי ולא יהודי. אם מישהו גנב את הפלאפל ממישהו, אלו המוסלמים מהקופטים, לא היהודים מהערבים או הישראלים מהפלסטינים.

אבל הכי מדויק והגיוני לומר שפלאפל, חומוס, שווארמה וטחינה – והרשימה ארוכה – הם מאכלים מזרח-תיכוניים שבמהלך ההיסטוריה נדדו באזור בעקבות הכובשים. הצלבנים, המוסלמים והעותמנים היו כאן מאות שנים. היהודים החלו בשיבת ציון רק במאה השנים האחרונות. עכשיו כשאנחנו כאן, אנחנו אלו שמייצאים את התרבות הקולינרית הזו אל העולם.

מה עושה טרזן בספריית ראש הממשלה

לפני שנים לא מעטות פנה אלי ידיד, שמילא תפקיד בכיר במשרד ראש הממשלה, וביקש ממני להכין ולהזמין ספרי עזר הדרושים ללשכה. הוא לא מסר לי רשימה וסמך על מיומנותי הביבליוגרפית.
טרחתי ארוכות בהכנת הרשימה שכללה אנציקלופדיות ולקסיקונים למיניהם, מילונים, ספרי היסטוריה בסיסיים , ספרי מחקר וספרי מקור ביהדות, וכדומה. כמעשה לצון הוספתי לרשימה את הספר "טרזן מלך הקופים" מצת אדגר רייס ביראוז.

את הרשימה מסרתי לישראל רובינזון [ז"ל] בעל חנות הספרים "עקד" שברחוב אז"ר בתל-אביב שהיה ספק הספרים שלי משך עשרות שנים. הוא הכין את הרשימה בקפידה לאחר שהסברתי לו את מטרתה (ואף יעץ לי כמה עצות מועילות להרחבת הרשימה). הוא הביע תמיהה על הזמנת "טרזן" אך אני השבתי שאולי זה נועד לאחד הילדים שבלשכה. הספרים רוכזו ונארזו בכמה קופסאות ונשלחו ללשכת ראש הממשלה בלוויית חשבונית כדין.

החשבונית שולמה ללא שאלות ומענות. חודשים ארוכים חיכיתי שתגיע אלי השאלה מדוע הזמנתי את "טרזן מלך הקופים", אך אין קול ואין עונה. עד היום הזה. לא אגלה כאן מי היה ראש הממשלה באותה תקופה, אציין רק שזה לא היה שמעון פרס.

הנשיא שמעון פרס על רקע ספרייתו. תילום: ויקישיתוףדוד שנקבאום

נזכרתי בפרשה זו בעקבות מכתבו של הקורא דור שלו שהתייחס לתמונת הנשיא הנבחר שמעון פרס שהופצה על ידי "ידיעות אחרונות". בעיניו החדות הבחין הקורא כי כמה ספרי ש"ס המופיעים בצילום ברקע אינם סידרה של הש"ס אלא כמה ספרים החוזרים על עצמם. מימין מופיעה המלה "קמא" שזה "בבא קמא" ואחריו תענית, מגילה מועד קטן קידושין פסחים ושקלים ואחר כך שוב תענית מגילה קידושין ושקלים.
למרבית הצער הרזולוציה שבתמונה לא מספקת כדי להעבירה לצילום המופיע בעיתון.
מן המפורסמות הוא שכל איש ציבור המכבד את עצמו מקשט את הרקע לתמונתו בספרים מרשימים. לא פעם ארעה תקלה של הרגע האחרון כאשר הספרים סודרו בהיפוך או בסדר הלא נכון. מכל מקום אם מבקשים לחסוך בתקציבים מיותרים עדיף לקנות טפט ועליו ציורי ספרים המכבדים את המצולמים לידם.

ראה "על מלחמה מדינאותוקריאה בספרים"

לוי אשכול – הדמות הטראגי-קומית של מלחמת ששת הימים

 

לוי אשכול (צילום: ויקישיתוף)

לוי אשכול (צילום: ויקישיתוף)

ראש הממשלה, לוי אשכול, נחשב להססן, גמגמן, איש של פשרות, מתלבט נצחי * צחקו על היידייש שלו והמציאו עליו בדיחות * אך בהיסטוריה יירשם כשר-הביטחון הטוב ביותר שהיה לישראל שהכין את צה"ל למלחמה * ההומור היה אחד מכלי הנשק שלו כדי להשיג את מטרותיו * ואיך נולד הביטוי "חצי תה חצי קפה"

הבדיחה המפורסמת ביותר שספרו על לוי אשכול היתה זו:
מלצר ניגש אליו ושואל: האם אדוני רוצה תה או קפה? לוי אשכול מתלבט, מהסס ולאחר שעה ארוכה מכריע: תן לי חצי תה חצי קפה.

בדיחה זו משקפת את היחס הציבורי לראש הממשלה ושר הביטחון, שבתקופה שקדמה למלחמת ששת הימים דחה את ההכרעה מיום ליום. רק בדיעבד נתברר כי ההמתנה הזו שלו הבטיחה לנו את התמיכה האמריקנית ואת הניצחון המוחץ.

על הקשר בין הבדיחה הזו לבין המציאות סיפר לי ידידי אלוף (מיל.) יוסף גבע ז"ל. ואלה דבריו:
"באותה תקופה כיהנתי כנספח צה"ל בוושינגטון. לוי אשכול הגיע לארצות הברית לפגישה עם הנשיא ג'ונסון, שאפשר בהחלט להגדיר כפגישה בעלת חשיבות היסטורית. לפני שיצא לחוותו של הנשיא ג'ונסון קיים אשכול התייעצות בניו יורק. הפגישה התקיימה בחדר ישיבות של מלון ניו יורקי. השתתפו בה שורה של אישים ביטחוניים ומדיניים בכירים, ביניהם מפקד חיל האוויר. בחדר הישיבות נכחו כעשרים אנשים והמתח היה רב. נכנס מלצר והחל לרשום את ההזמנות של כל אחד מן הנוכחים, מי רוצה תה ומי רוצה קפה. הרישום ארך זמן רב ואשכול איבד את סבלנותו. הוא קרא לעבר המלצר: תביא חצי תה וחצי קפה וכל אחד יבחר לעצמו מה שירצה. והוסיף בקריצה: ומי שלא ימצא מה שהוא רוצה שלא ישתה".

עד כאן דברי האלוף (מיל.) יוסף גבע.

יוסף גבע [צילום זאב גלילי]

"מדוע אינו מתרחץ"

העובדה הזו לא הפריעה כמובן לבדיחה להתפשט. ובעקבותיה בדיחות דומות שהופצו בחוברת מיוחדת. 

כמה בדיחות לדוגמה:

  • "מדוע אשכול אף פעם לא מתרחץ? – כי בכל פעם שהוא נכנס לאמבטיה הוא רואה שני ברזים – למים החמים ולמים הקרים, ואינו יכול להחליט איזה מהם לפתוח".
  • "מה ההבדל בין אשכול לג'יימס בונד סוכן 007? תשובה: 7".
  • "ליד משרד ראש הממשלה נעצרה מכונית ריקה – ומתוכה יצא אשכול…".

לימים, כך מספרת עפרה נבו, בתו של לוי אשכול, נתברר כי אשכול עצמו רכש את החוברות הללו וקרא אותן בהנאה רבה. את החוברות רכשה גם רעייתו הטרייה, מרים אשכול (ספרנית של הכנסת, אותה נשא לאשה בשנת 1964 כשהיה בן 69 והיא צעירה ממנו ב-35 שנים). תחילה הסתירו האחד מרעותו את הדבר וכשגילו ששניהם קראו את החוברות שאלה אותו מרים: נו מה דעתך?
ואשכול השיב: "אני הייתי יכול לחבר בדיחות מוצלחות יותר".

החוברת כל בדיחות אשכול. הוא עצמו קרא את החוברת וצחק.

החוברת כל בדיחות אשכול. הוא עצמו קרא את החוברת וצחק.

ההומור ככלי פוליטי

הדבר שאפיין את לוי אשכול יותר מכל היה חוש ההומור שלו. בתו עפרה ליקטה בספר ("אשכול של הומור" הוצאת "ידיעות אחרונות") את ההתבטאויות ההומוריסטיות שלו. היא הגיעה למסקנה שלא יהיה מוגזם לומר כי היא בעלת חשיבות היסטורית. אשכול היה לא רק מארגן מעולה, איש חזון ואדם נוח לבריות. הוא הגיע להישגים מפליגים בכל תחום בו הוא עסק כשההומור משמש לו כנשק.

צחק על עצמו

אדם בעל חוש הומור יודע לצחוק לא רק על זולתו אלא גם על עצמו.

הנה כמה דוגמאות.

בהלווייתו של הרב הרצוג  הירבה הרב אונטרמן לספר בשבחו של המנוח וחזר שוב ושוב כי הוא איש אשכולות.

אמר אשכול: יושבים כאן נציגים דיפלומטיים שאינם מבינים עברית וכל מה שיבינו מן ההספד הוא שאני הרגתי את הרב אונטרמן.

ואם מדברים על לוויות. אשכול לא אהב כל כך להשתתף בהן. נהג לספר את הבדיחה על האישה שהיתה שכיב מרע וביקשה שבלווייתה ילך בעלה שלוב זרוע עם אמה. ועל כך השיב הבעל: אעשה כדברייך, אבל קשה להגיד שתהיה לי הנאה גדולה מן הלוויה הזו. וכך נהג אשכול לומר מדי פעם: מן הלוויה הזו אני לא איהנה.

אשכול נהג ללגלג על כל הדואגים לבריאותם. פעם אחד מסגניו חש ברע והזעיקו רופא. הרופא ניגש ישר לאשכול וזה אמר לו: תטפל בסגן שלי. בשביל זה אני מחזיק סגנים. פעם הוא עצמו לא הרגיש טוב והוזעק רופא שהוציא אותו לחדר אחר לבדיקה. אשכול חזר לאחר זמן ואמר: הצלחתי לסדר אותו.

וכשהיו שואלים אותו מה שלומו היה משיב בפתגם ביידיש: "מן השנים עצמם גם כן נהיים זקנים".
בצד הביטויים ההומוריסטיים שלו היה אשכול מקור בלתי נדלה של ביטויים קצרים וקולעים.
כששאלו אותו איך יגיב על איזה פיגוע של מחבלים השיב: "הפנקס פתוח והיד רושמת" (פסוק מפרקי אבות).
כשדיברו אתו על תכנון אמר: "מה שלא יעשה השכל יעשה הכאוס".
כשהביעו חשש למצב המשק אמר: "כל עוד נוכל לפשוט את היד לא נפשוט את הרגל".
כשהתלוננו בפניו על שאינו מקיים הבטחות נהג לומר: "הבטחתי אבל לא הבטחתי לקיים את ההבטחה".

כשנמתחה ביקורת  על שחיתות בסוכנות אמר: "לא תחסום שור בדישו"

הומור יידישיסטי

אי אפשר להבין את לוי אשכול ואת ההומור שלו בלי להתייחס ליידיש שלו, שהיתה שפת אם ושפת מחשבה ושפת חלומות – כמו של כל בני דורו.
הפסוק המפורסם ביותר שלו שבו ערבב יידיש בעברית נותר עד היום בצורתו המקורית, כי לא ניתן לתרגמו: "שמשון דער נעבעכדיקר" שמשמעותו המילונית היא "שמשון המסכן". את הביטוי הזה המציא אשכול כשהוטל על עזר ויצמן לצאת לוושינגטון ולשכנע את הממשל לספק לישראל מטוסי פאנטום. עזר שאל: כיצד אציג את ענייננו? שישראל חזקה (ולכן ראויה להיות בת ברית של ארצות הברית) או ישראל חלשה ולכן זקוקה לפאנטומים.
על כך השיב לו אשכול בפסוק שלמעלה. נעבעך ביידיש זה מסכן, עלוב, ביש מזל. אך בקריצת עין משמעות המילה מישהו שעושה עצמו ככזה ואת הצרוף הזה ביקש אשכול להעביר.

ביטוי דומה המציא אשכול לגבי השליח המוצלח ביותר המצליח לאסוף כספים. שליח כזה כינה "שמשון דער נעמער" – משחק מילים הנשמע כמו שנורר מדופלם.

"איך זוחלים מפה"

עוד מספרים כי כשיצא מישיבת הממשלה לאחר ששוחררו יהודה שומרון הגולן וסיני הוא סימן בידיו אות V צ'רצ'יליאנית.
כשהסובבים אותו הביעו תמיהה השיב כי בכך רצה להביע את השאלה (וכאן אמר ביידיש "איך זוחלים מפה החוצה"). הביטוי ווי ביידיש משמעותו "איך".

גם כשדיבר עברית השתמש אשכול בביטויים הלקוחים מאוצר הפתגמים ביידיש. כשסייר בהליקופטר מעל שטחי יהודה ושומרון אמר: "הנדוניה יפה אבל אני לא אוהב את הכלה".

כך גם אפשר להבין את תגובתו לפעולת התגמול של צה"ל בכפר סמוע, לא הרחק, מתל ערד ב- 11 בנובמבר 1966. הפעולה נועדה להיות תגמול על מעשי מחבלים שיצאו מסוריה, עברו דרך ירדן וביצעו את הפיגוע ליד ערד.
אשכול אישר פעולה קטנה וצה"ל יצא בכוח גדול, נתקל בגדוד ירדני והתפתח קרב בו נהרגו עשרות ירדנים ונהרסו יותר מ-40 בתים.
על כך הגיב אשכול בשיחה עם הרמטכ"ל: "התכוונתי לצבוט את החותנת (סוריה) ואתם נתתם מכות רצח לכלה (ירדן)".

"ריכוך עמדות"

עפרה נבו אשכול לא הסתפקה באיסוף שפע מדהים של אמרות כנף הומוריסטיות אלא גם ניתחה את הפילוסופיה שעומדת מאחוריהם בחזקת "ההומור בשרות הפוליטיקה". לדעתה ניצל אשכול את חוש ההומור שלו כדי להשיג יעדים פוליטיים: ריכוך עמדות של יריבים, הפגת מתחים, יצירת לכידות בקבוצה, חשיפת האמת שמאחורי שקרים מוסכמים, הקלה על תסכולים, משיכת תשומת לב אבל גם הסחת דעת, הבהרת רעיונות ועוד.

הערה אישית על כישלון מקצועי אישי

באותה תקופה שימשתי בתפקיד עורך חדשות מתחיל בעיתון "חרות". העיתון היה דל באמצעים ואני מילאתי את תפקיד העורך לבדי שצריך במשמרת אחת לערוך להכתיר ולעמד שני עמודים גדולים [כ-4 עמודים של הטבלואידים נוסח ידיעות]. העריכה נעשתה בשעות הערב והלילה מ-6 עד אחר חצות.

סמוך לחצות כשעמדתי לסגור את עמודי העיתון התקשר אלי בטלפון נח זבולוני שהיה אז מנהל סניף ירושלים של העיתון. זבולוני, יהודי חביב, קטן קומה ובעל חוש הומור, לא היה עיתונאי. תפקידו היה מינהלי, אך מדי פעם גילה יכולות עיתונאיות לא מבוטלות. כשעבדתי ככתב בסניף ירושלים הוא סייע לי מאד בקשריו ובתובנותיו.

באותו לילה התקשר זבולוני ואמר כי יש לו ידיעה מרעישה – אשכול מתחתן. זבולוני, שבמקורו נמנה עם העדה החרדית היה בעל קשרים טובים עם כל מיני מקורות. ידעתי שאפשר לסמוך עליו אבל חששתי שהוא מהתל בי ומעמיד את כושר הביקורת המקצועי שלי במבחן. הידיעה נשמעה כמו מתיחת אחד באפריל. ניסיתי להתקשר עם עורך העיתון אז, אייזיק רמבה, אך לא היתה תשובה מביתו. גם לא מצאתי בכיר אחר בעיתון שאפשרלהיוועץ בו. ושעת הסגירה הלכה והתקרבה.

החלטתי לא לפרסם את הידיעה.

וכל השאר היסטוריה.

חיים ומוות בידי הסטטיסטיקה

בשנות השישים של המאה הקודמת היתה ישראל נתונה במשבר חריף. מיתון כלכלי, אבטלה גבוהה (כמאה אלף), ירידה גדולה מהארץ ועליה אפסית. באותה תקופה נפוצו בדיחות זוועה בסדרת חוברות שנשאו את השם "כל בדיחות אשכול". הבדיחה המפורסמת באותה סיפרה היתה:

כל בדיחות אשכול 2

"בנמל התעופה לוד תלו שלט: היוצא אחרון מתבקש לכבות את האור". בדיחת זוועה אחרת היתה: "אספן בולים מוכרח להישאר בארץ בשביל להשיג את מעטפת היום האחרון למדינה".

הקערה התהפכה

כמה חודשים לאחר פרסום אותן בדיחות התהפכה הקערה. אווירת הדיכאון הפכה לשיכרון הניצחון של מלחמת ששת הימים. איש לא היה צריך לכבות את האור בלוד. עשרות שנים חלפו – האורות בלוד דולקים יומם ולילה ואוכלוסיית ישראל גדלה מפחות מ-2.4 מיליון יהודים ב-1968 לאוכלוסיה בת 8.7. מיליון ב-2017.
למרות התעצמות המדינה, חסרת תקדים בכל קנה מידה עולמי, מדי פעם אנו חוזרים לימי הדכדוך של ערב מלחמת ששת הימים.

מה זו ירידה

בערב יום העצמאות 2007 פרסם "ידיעות אחרונות" בכותרת ראשית: "יותר יורדים מעולים". ומעליה כותרת גג "לראשונה זה עשרים שנה נרשמה בישראל הגירה שלילית".

הקורא חיים רוזנברג הפנה את תשומת לבי לכך שהכותרת הזו מטעה. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בשנת 2006 אכן יצאו את הארץ יותר אנשים מאלה שבאו אליה. אך מנתונים אלה אי אפשר לדעת מהו הקף הירידה בשנה זו.

הנוהג הוא שמספר היורדים בשנה מסוימת נקבע על פי ההפרש בין מספר היוצאים למספר החוזרים בשנה שלאחר מכן. כך שאת מספר היורדים ב-2006 אפשר  לדעת רק בשנת 2008.

דיברתי אז עם גד ליאור, כתב "ידיעות אחרונות" וראש סניף העיתון בירושלים שפרסם את הידיעה. גד מוכר לי מזה שנים ככתב אמין ורציני. הוא אמר לי: "מה אתה רוצה ממני. זה מה שקיבלתי מן הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה".

אילו הכתיר ידיעות את הידיעה במילים "יותר יוצאים מנכנסים" – זו היתה כותרת מדויקת יותר אך פחות מושכת. נוסח הכותרת מבטא את אווירת הדכדוך ששררה אז בארץ אז בארץ.

מניפולציה וסטטיסטיקה

הידיעה הזו היא הזדמנות לדון מחדש בנושא השימוש המניפולטיבי שנעשה בסטטיסטיקה בשיח הציבורי. הבדיחות סביב נושא זה כבר נדושות. כמו סטטיסטיקאי בגובה 2 מטר טבע בברכה שהעומק הממוצע שלה הוא 2 סנטימטרים. רופא הרגיע את החולה שבטיפולו: אתה תחיה כי ממחלתך מתים 9 מכל עשרה. ותשעת המטופלים הקודמים שלי כבר מתו.

בדיחות אלה נולדו על רקע הבורות הכללית בקרב הציבור לגבי סטטיסטיקה והמניפולציות שנוהגים לעשות פוליטיקאים ואנשי שיווק במדע זה. אלברט איינשטיין אמר פעם "אני משוכנע שאלוהים לא משחק בקוביות". רוצה לומר שלא ייתכן שהמציאות היא מקרית כמו הטלת קוביות.

בימים אלה היתה לי שיחה עם אדם המתמחה בביוסטטיסטיקה. ממנו למדתי לדעת שלא רק שזו איננה דיסצפלינה מצחיקה או מטעה. היא הולכת וקונה את מקומה כמלכת המדעים, שבלעדיה אי אפשר לעשות מחקר מדעי בשום תחום כמעט.

חיים ומוות בידיו של הסטטיסטיקאי

בן שיחי הביא לידיעתי סיפור מדהים, הממחיש עד כמה החיים והמוות תלויים לעתים בסטטיסטיקה.

הדבר ארע בשנת 1998 בבריטניה. אשה צעירה, סאלי קלארק, עורכת דין במקצועה, הואשמה ברצח שני ילדיה. שני הילדים מתו בהפרש של שנתיים, זמן קצר לאחר לידתם. סיבת המוות נקבעה "מוות בעריסה". המשטרה חשדה כי היא רצחה את ילדיה והעמידה אותה לדין.

מטעם התביעה הופיע רופא ילדים, פרופסור מפורסם, סיר רוי מידאו, שאמר בעדותו כי הסיכוי למוות אחד בעריסה באזור ובשכבה הכלכלית חברתית אליה השתייכה האישה הוא אחד ל-8500. מה הסיכוי שיהיו שני מקרים כאלה במשפחה אחת? הרופא הכפיל 8500 ב-8500 והתוצאה הייתה למעלה מ-72 מיליון. כלומר הסיכוי שהאישה אינה רוצחת ילדיה הוא אחד ל-72 מיליון. נוכח נתון זה לא הייתה לבית המשפט ברירה אלא להרשיע אותה.

שלוש שנים בילתה בכלא אך בערעור היא נמצאה זכאית תודות לסטטיסטיקאי מומחה שבא להעיד מטעם ההגנה.

"הנחה של אי תלות"

סטטיסטיקאי מקצועי, רימונד היל, הראה שהחישוב של הרופא שגוי, הואיל והוא מבוסס על "הנחה של אי תלות". למשל: הסיכוי שנטיל מטבע וזה ייפול על צד אחד הוא אחד לשניים. הסיכוי שאותו מטבע ייפול בפעם השנייה על אותו צד הוא חצי כפול חצי – כלומר אחד לארבע. זאת, הואיל ואין שום תלות בין ההטלה הראשונה והשנייה. אבל במקרה של מוות בעריסה קיימת האפשרות שאם התרחש מוות עריסה אחד במשפחה, אז ההסתברות למוות שני כבר איננה 1 ל- 8500 כי יש תלות בין שתי מיתות כאלה (היות ושני הילדים שותפים לאותה תורשה, תזונה, תנאי חיים, וכדומה) המבטלים את החישוב שקבע הרופא הראשון. בית המשפט שוכנע וסאלי יצאה לחופשי.

ב-15 במארס 2007 נפטרה סאלי בביתה ולדברי משפחתה מתה משברון לב על החוויה הקשה שעברה.

(הרצאה מצויינת של פרופסור פיטר דונולי על הנושא, ניתן לראות במדריך לטרמפיסט בסטטיסטיקה)

סיפור מלא של הפרשה באתר שהוקדש לסאלי קלארק

http://www.sallyclark.org.uk/

תמותה בבתי חולים

הקשר בין רפואה לסטטיסטיקה, אומר לי איש שיחי, איננו נושא חדשני. אחת מחלוצות השימוש בסטטיסטיקה לצרכים רפואיים היא פלורנס נייטינגל ( 1820-1910)

נייטינגל, בת למשפחת אצולה בריטית, למדה מתמטיקה ובגיל 25 עשתה הסבה ל"אחות רחמניה". היא החלה את הקריירה הרפואית שלה במלחמת קרים ושם ניצלה את הידע המתמטי שלה כדי לבדוק את הקשר בין התמותה ורמת ההיגיינה והסניטציה במתקנים רפואיים. יוזמתה הביאה לירידה דרסטית בתמותה במתקנים הרפואיים הצבאיים ומאוחר יותר בבתי חולים אזרחיים.

פלורנס נייטינגהל: "כדי להבין את מחשבותיו של האלוהים עלינו לדעת סטטיסטיקה"

בכוח אישיותה ובהירות המסקנות (שאפשרה לה עבודתה הסטטיסטית) הצליחה נייטינגייל לקדם את הנושא ולהגיע עד למלכה ויקטוריה שהורתה להנהיג את הכללים שקבעה. האחות המתמטיקאית הותירה אחריה ממרה לדורות:
"כדי להבין את מחשבותיו של האלוהים עלינו לדעת סטטיסטיקה, משום שזהו כלי המדידה של כוונותיו".

"הסכנה הדמוגרפית"

ומן המאה ה-19 לימינו. מזה שנות דור מאיימים עלינו בסכנה הדמוגרפית. החרדה מן הסכנה הזו הולידה שלל תכניות איוולת – החל מחורבן גוש קטיף ועד תכנית ההתכנסות של אולמרט. לא פחות אווילית תכניתו של ליברמן (גלגל ההצלה האחרון של אולמרט) לוותר על חלק ממדינת ישראל כדי להיפטר מחלק מערביי ישראל.

דומה שהדמוגרף היחיד העומד בפרץ וצועק המלך עירום הוא יורם אטינגר, יורם אטינגר, מומחה לענייני המזרח-התיכון וארצות-הברית ולשעבר הקונסול הכללי בניו-יורק, השתתף במחקר בנושא הדמוגרפיה הפלסטינית שפורסם השנה על-ידי מרכז בגין-סדאת.

ואלה עיקרי המסקנות של המחקר:

• שיעור הפריון היהודי בישראל הוא הגבוה במדינות המתועשות – 2.75 ילדים לאישה. המספר המוחלט של לידות יהודיות נמצא בעליה מתמדת.
• הממוצע השנתי של עלייה-נטו גם הוא בעליה.
• שיעור הפריון הערבי צנח מלמעלה מ-9 ילדים לאישה בשנות ה-60 ל-3  ומשהו בימינו..
• כתוצאה מהצטרפות התינוקות של היום לגיל הפריון, יואץ גידול שיעור הריבוי הטבעי היהודי ויואט קצב הריבוי הטבעי הערבי.

• מ-2025 יגדל הרוב יהודי מעבר ל-80%, עקב הריבוי הטבעי הגבוה של החרדים/דתיים הגדול מהריבוי הטבעי הערבי.
נוכח נתונים אלו כדאי אולי לחייך ולהגיע למסקנה שמוקדם עדיין לכבות את האור בלוד.

למה אי אפשר להאמין לסקרים

ראה ראיון עם חתן פרס ישראל

http://www.zeevgalili.com/?p=212

ילקוט הכזבים של שר הביטחון עמיר פרץ

לפי פרסומים בעיתונים אמר פרץ בעדותו בפני ועדת וינוגרד כי " אולמרט תימרן אותי לקבל את תיק הביטחון" .

אם הידיעה נכונה הרי זכות היוצרים לתרוץ הזה מגיעה ל"ילקוט הכזבים" של דן בן אמוץ וחיים חפר.

ילקוט הכזבים שער מהדורה חמישית 1956

ילקוט הכזבים שער מהדורה חמישית 1956

מסופר שם על מחלקת פלמח ששהתה בקיבוץ גבעת חיים וחבריה לא הורשו לעבוד בלול. באחד הלילות יצא פישקה ללול, " כדי לבדוק אם הכל בסדר שם" . בדרך חזרה נטל עמו תרנגלות אחת שיש אומרים שלא נועדה לעשיית כפרות אלא לעריכת קומזיץ לחברה.

בעודו מתרחק מן הלול התקרב אליו במהירות השומר. כשראה פישקה את השומר זרק את התרנגולת מידיו וצעק: " מה היא רוצה ממני.שתעזוב אותי. קח אותו מפה" .

"ילקוט הכזבים ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד זמן מה לאחר הקמת המדינה וזכה להצלחה רבה. הוא הופיעה במהדורות רבות וסיפוריו סופרו  שוב ושוב עד שהפכו למטבעות לשון.

בקובץ "ילקוט הכזבים, ליקטו שני מחבריו את מה שנקרא צ'יזבאט בלשון הפלמ"ח – סיפורי הוגוזמא שסופרו סביב המדורה כחלק מרכזי בהווי הפלמ"ח ושלרוב היה בהם גם גרעין של אמת.

דן בן אמוץ בתקופת שרותו בפלים

דן בן אמוץ בתקופת שרותו בפלים

החריפות בסיפורים ומוסר ההשכל שבהם התאימו גם לנסיבות אחרות ולא פעם הם משמשים עד היום בידי פובליציסטים כדי להמחיש רעיון.

הנה דוגמא אחת מרבות

האיכר ממטולה והפועל הערבי

על המציאות הלשונית של שנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת ניתן ללמוד מתוך הסיפור "האיכר ממטולה".

ביום בהיר אחד, נאמר בסיפור, נכנסו שישה פלמחאים שחזרו מסוריה לגן עצי פרי במטולה. בגן היו איכר יהודי ופועל ערבי.

מטולה בשנות ה-30 כישוב מעבר בין סוריה לארץ ישראל. תושביב דיברו ברובם רק יידיש.

מטולה בשנות ה-30 כישוב מעבר בין סוריה לארץ ישראל. תושביב דיברו ברובם רק יידיש.

איש הפלמ"ח פנה לאיכר המטולאי ושאל בעברית:
"תסלח לי בבקשה אולי אפשר לקבל מעט מים?"
האיכר פנה לפועל הערבי שלו ביידיש: "מוחמד וואס זאגט ער". (ביידיש: "מוחמד, מה הוא אומר?").
מחברי המאמר על היידיש והערבית מציינים כי ייתכן שהסיפור הזה איננו  צ'יזבאט.

חיים חפר רחל הרמתי‏, על גג ביתו של חפר בעין הוד ויקיפדיהCc-by-sa-3.0

או הסיפור הבא:

מן הגורן ומן היקב

הצעיר הנצחי, שמעון פרס, נרתם למסע הבחירות של "קדימה" במלוא המרץ. יחד עם חבריו למפלגה החדשה ירד אל העם והשתתף ב"סיבוב פאבים" בירושלים. משך שעתיים פקד לא פחות משישה פאבים, שתה בירה והתלוצץ: "בימי הנעורים שלי הייתי בגורן. הקצב הזה והמוסיקה הזאת לא היו קיימים. רקדנו בקצב של ריקוד רוסי".

וזה הזכיר לי את הסיפור "הזמנים השתנו" מ"ילקוט הכזבים"  של דן בן אמוץ וחיים חפר. מסופר שם על זקנה מנהלל  אשר פגשה לילה אחד בחור צעיר מן המשק חוזר מן השדה כשבגדיו פרועים. ואז אמרה: "כשאני הייתי צעירה הכל היה אחרת.  כשזוג היה יוצא לטייל  היו מדברים על פושקין, דוסטוייבסקי, לרמונטוב. והיום אני רואה מתחילים ישר מהגוייעל נפש". (גועל נפש, דהיינו יחסי מין).

סיפור מסויים

האם אתה מכיר את הספר ילקוט הכזבים?

שאלה זו אפשר להציג לכל פוליטיקאי, לא רק לעמיר פרץ, כשהוא מציג את השקפת העולם שלו.

מסופר על פלמחאי מסויים שבא אל מפקד מסויים ושאל אותו כדברים הבאים: פגשתי אתמול בחורה, שאלתי אותה שאלה מסויימת והיא השיבה לי דבר מסויים ואז אני השבתי לה דבר מסויים ואז היא החליטה לנתק יחסים אתי. מה אתה היית עושה במקרה מסויים כזה?

בחודש אוקטורבר 2009 ראתה אור מהדורה חדשה של "ילקוט הכזבים", בהוצאת  אריה ניר. המהדורה החדשה,  שלא כמקור הצנוע\ מושקעת מאד. יש בה 12 כזבים חדשים שהוסיף חיים חפר מזכרונו. בספר 120 ציורי צבע של דני קרמן. חפר בן ה-84 אמר בראיון עיתונאי כי יש באמתחתו עוד כזבים  שיפרסם בבוא העת.


ראה הגדת לבנון וטפשותו של פרץ

ג'קי לוי: כך תעשה לגנב המסתובב בסלון

מה תעשה אם באישון לילה מסתובב גנב בסלון ביתך? האם תכסה את ראשך בשמיכת הפוך ותעשה עצמך כלא שומע? או שתצא לתפוס את הגנב ותסכן את נפשך?

הגנב יגיד קדיש. ג'קי לוי בהופעה. (צילום: זאב גלילי)

לג'קי לוי יש פתרון מבריק. וכך הוא אומר: "והיה אם אותו פורץ הוא בן עדות המזרח. וזה יכול לקרות, לך תדע. היום כבר אי אפשר לדעת (צחוק בקהל). אתה יכול תיאורטית לקום מהמיטה, להיכנס לנעלי בית, ללכת על קצות האצבעות ואז, כשהוא לא מבחין בך לתת לו בנחישות ובמנגינה הנכונה את הטקסט (במבטא מזרחי מודגש) רִבִּי חנניה בֶּן עקשיא אוֹמֵר… שֶׁנֶּאֱמָר חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר" .

" ואז" , אומר ג"קי לוי, " הפורץ באינסטינקט, יעצור ויתחיל להניע את גופו באמירת "יתגדל ויתקדש שמיה רבא". אין כוח בעולם שיכול לעצור אותו. שנים אחר כך הוא יהיה תקוע באיזה כלא וינסה להבין למה לעזאזל הוא אמר את הקדיש. אם תגיד את זה נכון במנגינה הנכונה, ניטרלת אותו לדקה וחצי. בזמן שהוא תקוע בקדיש אתה יכול לטלפן למשטרה" .

את הסיפור הזה שגרם לי ולכל הקהל להתגלגל מצחוק שמעתי מפי ג'קי לוי בהופעה שלו (" צחוק עשה לי אלוהים" ) במתנ"ס השכונתי שלנו ברמת שיקמה. זו הפעם הראשונה שאני הולך להופעה של ג'קי לוי. הוא מוכר לי רק מן התכנית "המלה האחרונה" בגלי צה"ל, בה הוא מופיע בחלק מימות השבוע עם אברי גלעד (בין 11 ל-12 בצהרים). תכנית זו, בכיכוב השניים, היא פנינת חמד בשממון המחניק של גלי צה"ל.

עניין אותי לראות כיצד מצליח ג'קי לוי לתקשר עם השכונה בה אני מתגורר. זו שכונה מאד ייחודית. הקבלנים קראו לה "רמת חן הצעירה" , כדי להקנות לה את היוקרה של שכונת " מת חן" הסמוכה, שמחיר כל וילה בה מתחיל במיליון דולר. העיריה מכנה את המקום "רמת שיקמה" . אך השם לא נקלט וכל נהג מונית שתבקש להסיע אותך ל"רמת שיקמה" יאמר לך: "אתה מתכוון בוודאי לסלמה ג"" .

אכן, זה השם היאה לשכונה. בעבר הרחוק שולי הכפר הערבי סלמה. אחר כך מעברה, אחר כך שכונת עוני וסלאמס וסמים ופשע. ולבסוף שכונה שחלקה בתי מידות חדישים וחלקה בתים שהוקמו בשנות החמישים והפכו לוילות נאות לבני הדור השני והשלישי של השכונה. ייחודה של השכונה הוא במגוון האנושי שלה הנדיר כל כך היום. השכונה מורכבת מתושבים חדשים בעלי מקצועות חופשיים, תושבים ותיקים שהסתדרו היטב במלאכות ובמסחר, ילדיהם ונכדיהם  כבר דוקטורים או לומדים באוניברסיטאות. הרבה עולים מחבר העמים, הרבה חוזרים בתשובה נוסח ש"ס. יש בשכונה 15 בתי כנסת, רובם ספרדיים מיעוטם אשכנזיים וחלקם מעורבים.

ג'קי הצליח ביד אמן לזהות את מרכיבי הקהל השכונתי. השמיע את "הרוח נושבת קרירה" וחלק מהקהל הגיב באהה אההה ובמחיאות כפיים – כך איתר את יוצאי תנועות הנוער מן ההתיישבות העובדת. ואחר כך השמיע מנגינה של בני עקיבא וזכה לתגובות מחלק אחר של הקהל. וכששאל איך נפתחות הסליחות של הספרדים ערב הימים הנוראים (" בן אדם מה לך נרדם" – הלקוח מספר יונה) הגיבו בצהלה הספרדים הנוהגים להגיד סליחות.

ואחר כך סיפור חסידי המסופר על ידי רב מחאלב והמתגלגלים מצחוק שבאולם היו גם החאלבים וגם החסידים. וגם קומץ סיפורי חז"ל על הקדוש ברוך הוא שגם משתעשע עם לוויתן וגם צוחק לעת מצוא.

מה שקנה את לבי בהופעה הזו שלא היה בה שמץ של וולגריות האופיינית לבדרנים. הכל במידה ובטוב טעם. ג'קי לוי מוכיח שלעשות צחוק יכול להיות גם דבר רציני.

יחסי חמות כלה בבדיחות על האמא הפולניה

ראו גם "הברוגז מתחיל בחתונה"

מעשה באברך שבעידודו של שדכן רב מוניטין יצא לעיירה רחוקה שם המתינה לו כלה נאה וחסודה. באותה עיירה היו שתי כלות נאות וחסודות ושתיהן כבר הגיעו לפרקן ואף עברו אותו. כשהגיע האברך לתחנת הרכבת המתינה לו כאן לא רק חמותו המיועדת, אלא אישה נוספת שביקשה לחטוף את החתן לבתה.

אך ירד האברך מן הרכבת עטו עליו שתי הנשים. כל אחת אוחזת בכנף בגדו. כל אחת טוענת כולו שלי. האברך המסכן, שכמעט נקרע לגזרים, כטלית ששניים מחזיקים בה, הציע לגשת לרב שיפסוק.

שמע הרב את טענות שתי הנשים. זו טוענת אני סיכמתי עם השדכן. זהו חתן המיועד לבתי. והשנייה טוענת גם אתי דיבר השדכן. זו אומרת אני ראיתיו ראשונה והאחרת טוענת אני החזקתי בו קודם.

שקל הרב ושקל ולבסוף הכריע כמשפט שלמה: יגזורו. תהיה המחצית האחת של החתן לאם האחת והמחצית האחרת לאם השניה.

זעקה אחת מן השתיים: לא כך ייעשה במקומותינו. האם בשל מריבה על חתן נקפח חיים? והשנייה אומרת: לא ולא. גם לי וגם לך לא יהיה – גזורו.

הצביע הרב על האם המבקשת לגזור ואמר: את היא החמות האמיתית.

בדיחה זו, על המשולש הנצחי אם-בת-חתן–כלה-חמות, היא אחת מרבות שבהן עשיר הפולקלור היהודי ולא רק היהודי.

אמא יהודיה בפולין

אמא יהודיה בפולין

" אין לך נישואין שלא מעורבת בהם חותנת, ואין לך חותנת שלא כרוכה בעקבותיה בדיחה" , אמר הסופר האמריקני מארק טוויין. מחקרים שנערכו במהלך השנים בנושא זה העלו שרוב הבדיחות נוגעות ליחסים שבין החותנות וחמיותיהן ונדירות הבדיחות על היחסים בין החתן לבין החותן. עוד העלו מחקרים כי רוב הבדיחות עוינות את החמיות. היו שהסבירו כי הבדיחות נובעות מסטראוטיפ הרואה בחמיות נשים שתלטניות שלעולם אינן חושבות שכלותיהן ראויות לבן היקיר שלהן.

בדיחה אופיינית לסטראוטיפ הזה:

האם נכנסת למסעדה ומוצאת את בנה בחברת ארבע נשים. הוא אומר לאם: אמא, אחת מאלה היא אשתי לעתיד. נחשי מי היא. האם בוחנת את ארבע הנשים וממהרת להצביע על אחת מהן. הבן מופתע ושואל בתמיהה: איך ניחשת אמא?

והאם משיבה: מהרגע הראשון לא סבלתי אותה.

 

 חותנת רודפת אחר החתן. איור לפתגם היידי:מוטב לשרוףאת התנאים ולא את הכתובה. (מתוך"פנינים צבעוניות" לאברהם לבנון

חותנת רודפת אחר החתן. איור לפתגם היידי: מוטב לשרוף את התנאים ולא את הכתובה. (מתוך"פנינים צבעוניות" לאברהם לבנון)

יחסי כלה חמות הם נושא לבדיחות אך זהו עניין רציני, אומרת הפסיכולוגית ד" ר שרה ברסלרמן מחיפה. ד" ר ברסלרמן היא פסיכולוגית קלינית שהתמחתה בטיפולים בתחום הזוגיות ויחסי המשפחה ואף מקיימת סדנאות מיוחדות ליחסי חמיות וכלות. היא ערכה מחקר בנושא ופרסמה את ממצאיה באתר " פסיכולוגיה עברית" .

בסקירה הספרות בנושא היא מביאה תיאוריות רבות ומגוונות וגם ממצאים די מדהימים. כמו למשל הנטייה להאשים את החמות בכל הורחבה עד למציאת קשר בין עצם קיומה של החמות ובין תוחלת החיים של נכדיה. היו חוקרים שבחנו את רשומות הכנסייה בגרמניה מהמאות ה- 18 וה-19, ומצאו כי סיכויי תינוקות להגיע לבגרות היו נמוכים יותר (חמישים אחוז) כאשר אימו של הבעל היתה בחיים, לעומת היותה של אם האישה בחיים בהיוולדו ( 79% ).

במחקר של ד" ר ברסלרמן השתתפו 24 נשים כולן יהודיות חילוניות ועירוניות, והן חולקו לקבוצות גיל ותק בנישואין וכדומה. המחקר נערך במתודה איכותנית, שכללה ראיונות, קבוצות מיקוד וראיונות עומק עם שאלות פתוחות.

המשתתפות במחקר נתבקשו לתאר את יחסיהן, איך הן מסבירות יחסים אלו כיצד הן נוצרו והאם הם ניתנים לשינוי.

בין מסקנות המחקר:

· היחסים בין כלה לחמות מושפעים ממיתוסים קודמים. (" עוד לא הכירה אותי, וכבר עשתה ממני חמה, כאילו אמרה זאתי שחורה, זאתי מכשפה" ).

  • · החמיות ראו את הבעיה כבלתי פתירה.
  • · הנשים במחקר נראו כמבססות במידה רבה את הידע שלהן לגבי תפקידי חמות וכלה ויחסיהן על בדיחות, פתגמים ואמרות ידועות (" כשבת מתחתנת, מרוויחים בן, כשבן מתחתן – מפסידים בן" ).
  • · הבעייתיות ביחסים נוצרת על רקע תחרותיות בין החמות והכלה על תפקידן האימהי במשפחה.
  • · החמות תופסת את תפקידה כהתרחבות תפקידה האמהי. מנגד, הכלה אינה תופסת עצמה כהתרחבות תפקידה כבת (" כלה לא צריכה עוד אמא" ).
  • · רצונה של הבת לתפקד כאם משפחתה החדשה, מנטרל את החמות מתפקידה. ומדיר אותה ממוקד הכוח במשפחה.

בעיני הדיוט נראה לי כי החשיבות הרבה של המחקר, מנקודת ראות פילוסופית, חורג מן התחום הצר של יחסי כלות-חמיות להבנת מערכת היחסים בין נשים בכלל. בניגוד לעמדתה של הפילוסופית והסופרת הצרפתיה סימון דה בובואר והטענה הפמיניסטית השכיחה שיחסי גברים-נשים הינם יחסי כוח, ואילו יחסים בין נשים לנשים אחרות הינם יחסי תמיכה וברית. מהמחקר עולה כי הנשים שחשו איום על תפקידן האימהי גילו כוחניות ולוחמנות. גם התפיסה של דה בובואר כי האמהות לוכדת את הנשים במצב של חוסר כוח, מופרך על ידי מחקר זה.

ציטוטים אופיניים של המשתתפות במחקר: " ממש מלחמה. לא הייתי קוראת לזה יחסים, זה קרבות" ; " זאת היתה ממש מלחמת עולם שלישית… בפירוש היתה מלחמה" ; " חמות צריכה לדעת קודם כל לתת, וגם לשתוק, לשתוק, לשתוק" ; " לא מגיע לה שאני אדבר איתה" .

מקום מרכזי בתיזה של המחקר הוא תפישת יחסי כלה-חמות כתפיסת ה" אחר" בתוך המשפחה אך זה נושא רחב מכדי לדון בו כאן. למתעניינים כדאי לקרוא את המאמר.

הבדיחות על "האמא הפולניה" – עניין רציני


שאלה: מה ההבדל בין אמא פולניה לבין כלב רוטוויילר?
תשובה:  הכלב בסוף עוזב את הילד.

כולנו מכירים את הבדיחה הזו ועוד הרבה בדיחות  על האמא הפולניה. נהנים לצחוק על  האמא שלנו, שבכלל נולדה בארץ או ברוסיה או ברומניה או במרוקו או בעיראק.

מסתבר שהבדיחות על האמא הפולנייה אינן צחוק. זהו עניין רציני המעיד על דפוסי התנהגות, מצבים נפשיים ואם תרצו גם אופי לאומי.

זאת למדתי ממחקר מרתק של עירית קליינר-פז פסיכולוגית קלינית (ממוצא פולני), שפורסם גם הוא באתר "פסיכולוגיה עברית".

עירית קליינר-פז יוצאת מהנחה הקיימת בפסיכולוגיה שמאחורי כל בדיחה יש גרגר אמת, לעתים גרגר גדול.  היא  סוקרת כמה בדיחות נפוצות ומנתחת את משמעותן הפסיכולוגית.

 

להחליף מנורה


כיצד פולניה מחליפה מנורה? היא אומרת: "טוב, בסדר, לא חשוב, אני אשב בחושך".

מאחורי בדיחה זו, אומרת קליינר-פז מסתתרת מניפולציה של האמא הפולניה, שנועדה לעורר את הזולת לפעול למענה. זאת,  בלי שהיא תבקש זאת במפורש.  היא תעדיף להישאר בחושך, להציג עצמה כאומללה, להיות קרבן, ובלבד שלא תציג בקשה מפורשת לעזרה.

 

שלוש עניבות


פולניה קונה לבן שלה שתי עניבות, אדומה וכחולה. הבן מגיע לסעודת החג עם העניבה האדומה. אומרת לו אמו: אהה, הכחולה לא מצאה חן בעיניך? למחרת הוא לובש את הכחולה, ואמו אומרת:"אז אתה לא אוהב את העניבה האדומה?. הבן המתוסכל מגיע ביום שלישי עם שתי העניבות לצווארו. אומרת אמו: ידעתי שאשתך תשגע אותך.

הבדיחה הזו מלמדת כי הפולניה לעולם איננה מרוצה. אי שביעות הרצון שלה, מעוררת בבן רגשות אשם, תיסכול וכעס.

היכולת לגרום רגשות אשמה היא מן התכונות הבולטות של הפולנייה אומרת קליינר-פז. האם היא עושה זאת בזדון?
ההסבר הפסיכולוגי של קליינר-פז: מה שמניע את הפולניה הוא הרצון להפגין המנעות מצורך, אבל לגרום לאחר למלא את צרכיה. כי הצורך שווה בעיניה לחולשה, הוא מעורר בושה עמוקה ונתפס כדבר נורא שאין להודות בו.

 

"המאהבת שלנו"


פולניה יושבת עם בעלה בקונצרט. הוא רומז לה על השורה שלפניהם ולוחש "הבלונדינית שם, היא המאהבת של רוזנבלום. עונה לו האשה "שלנו יותר יפה".

בדיחה זו מבטאת את החשיבות שמייחסת הפולניה למראית העין. זו חשובה יותר מאשר נאמנותו של הבעל.

 

שלוש עוגיות


פולניה א' אומרת: אוי הגזמתי, אכלתי כבר שלוש עוגיות. עונה לה חברתה: אכלת ארבע, אבל מי סופר.

גם כאן יש ביטוי  לחשיבות של מראית העין. הפולניה הראשונה מפגינה התחשבות מזוייפת והשנייה מסתירה הן את החמדנות והן את ההתחשבנות ואת הביקורתיות.

 

מי הכלה המועדפת


בחור פולני מביא הביתה שלוש בחורות ואומר לאימו: "אמא, אחת מהבחורות האלו היא כלתי לעתיד! נראה אם תנחשי מי זו".
אמו הפולניה בוחנת בעיון את שלוש הבחורות.
אומרת האם: "כן, זו האמצעית".
שואל הבן: "כל הכבוד! איך ידעת?"
עונה האם: "מהרגע הראשון לא סבלתי אותה".

בדיחה זו (שסופרה למעלה במחקר האחר) שייכת לסידרת "חיימקה שלי". כלומר: ראיית הזולת כחלק מעצמו, כשלוחה שנועדה לפעול  בהתאם לרצון ולצרכים שלו. האמא הפולניה משקיעה בבן שלה את כל יהבה והיא מצפה שיישאר תחת סינרה של אמא ויביא לה נחת. קוראים לזה בשפה הפסיכולוגית "חוסר נפרדות". אם בנוסף לתחושת השייכות קיים הצורך לקבל מבלי לבקש נוצרות הטקטיקות המחוכמות  שנועדו לזכות ביחס  ובעזרה: "אבא ואני נופלים מהרגליים", "הרגנו את עצמנו כדי שתלמד רפואה", "למה לא התקשרת כל השבוע". היא תעשה הכל רק לא להגיד אני זקוקה לך, אני רוצה שתתייחס אלי, תדבר אתי, תעזור לי.

האם כלואה בחינוך ובתרבות האוסרים עליה לדאוג לעצמה, לצרכיה ותשוקותיה.  הבן, הבת או אדם קרוב אחר, אינם  מבינים שאמם התשושה מבקשת קצת הערכה, פינוק, תודה ועזרה.

 

פסיכולוגיה והיסטוריה


מנקודת מבט פסיכולוגית הפולניות היא קרבן של חינוך לדיכוי הצורך והיצר. ניתן לראות בפולניות מאין עיוות, הקצנה של החיברות הנשי. הילדה הפולנית גדלה בסביבה  הורית שבה היא נדרשת לתת, לוותר, לציית לכללים חברתיים של התעלמות מהחיוניות, היצריות והזכאות.

הפולניות אינה ענין של גאוגרפיה אלא של היסטוריה יהודית. דורות נמחצו תחת עולן של מלחמות, נדודים, משברים כלכליים  ההסתפקות במועט וההקרבה היו לצורך קיומי. במפגש עם ניצולי שואה ועם בני הדור השני – אומרת  קליינר-פז – ניתן לראות באופן חריף את הטראגיות של קרבנות התקופה; אנשים שלא מרשים לעצמם לשמוח, כי איבדו את יקיריהם, אינם יודעים להזדקק כי שרדו בזכות ההצטצמצמות והוויתור על צרכים בסיסיים.

 

טיפול במעגל הפולני


האם אפשר לצאת מן הפולניות?

לדעת החוקרת התשובה חיובית. פולניה שתלמד לבקש את מה שהיא רוצה וזקוקה לו תוכל להיפטר מן המעגלים השליליים שיוצרת הפולניות. היא ממליצה על טיפול זוגי או משפחתי או קבוצתי של המעגל הפולני.

ומה יהיה כשכל הפולניות תרפאנה ממחלת האמא הפולניה?

כי אז תישאר רק הבדיחה הבאה:
פולניה מספרת לחברתה בגאווה: "הבן שלי התחיל ללכת לפסיכולוגית". שואלת השניה: "ומה את כל כך שמחה?" עונה הראשונה: "תארי לעצמך, הוא מוציא שלוש מאות שקל לשעה, ועל מי הוא מדבר כל השעה הזו? עלי!!"

או גרוע מזה. יתברר שהבדיחות על האמא הפולניה אינן בדיחות אלא סיפורי אמת.

כתובת האתר:

http://www.hebpsy.net/maillist.asp

ראה "הסיפור המופלא על פולנים אוהבי יהודים"


דוכן נוסח שוק הספרים של הגששים ב"סטימצקי"

עברתי ליד חנות "סטימצקי" בדיזינגוף סנטר ועיני נפלה על ערימת ספרים שגרמה לכך שחשתי כאילו הגעתי ל"חנות הספרים" של הגששים. במערכון, פרי עטו של דן בן אמוץ, קורא גברי "ספרים רבותי, ספרים, רק היום רבותי! ספרים! ספרי לימוד במחיר הכרם. שירה רעננה, מלאה מיץ".

ערימת הספרים שעוררה בי את האסוציאציה הזו גם החזירה אותי באחת אל ימי ילדותי. היו שם   "סביב העולם ב-80 יום" של ז'ול ורן, " זאב הים" של ג'ק לונדון, " שתי ערים" ו"בית ממכר עתיקות" של צ'ארלס דיקנס, ועוד ועוד.

בית ממכר עתיקות השער

לא אגזים אם אומר כי בחיק הספרים הללו ידעתי, כמו רבים מבני דורי, הרבה שעות של עונג. באותה תקופה הטלוויזיה הhיתה בחזקת שמועה רחוקה. כרטיס קולנוע היה יקר והביקור בו היה אירוע חגיגי ונדיר (קשה להאמין. אבל אני זוכר שבתקופה מסוימת, בתום ההקרנה של כל סרט, היה הקהל קם על רגליו, עומד דום ושר  "התקווה" ).

מעטים יכלו להרשות לעצמם לרכוש ספרים ורק בנים להורים עשירים החזיקו בביתם ספריות וזכו כמובן למעמד מיוחד.

בכל בית ספר היתה ספריה עשירה למדי והעיר היתה מוצפת ספריות פרטיות וציבוריות ובראשן ספרית "שער ציון"' ששכנה בסמוך לגימנסיה הרצליה, במקום בו ניצב היום מגדל שלום. בכל ספריה היה משתרך תור ארוך של ילדים שנאבקו על הזכות להגיע ראשונים לספרים המבוקשים ביותר.

זאב הים

יש מן הספרים שאני זוכר עד היום, אף שלא נגעתי בהם מאז ילדותי. סביב העולם בשמונים יום של ז"ול ורן היה מקסים כמו כל ספריו. אני זוכר את ההתערבות המפורסמת של פיליאס פוג, 20 אלף פאונד, שיצליח להקיף את העולם ב-80 יום. עקבנו בנשימה עצורה אחרי מסע ההרפתקאות הזה וכמעט פרחה נשמתנו כשנתברר כי הפסיד, הואיל ואחר ביום אחד. והסוף המפתיע של טעות ביום בגלל סיבוב כדור הארץ, טעות שגרמה לכך שזכה בתחרות ולא איבד את הונו. שמחנו על הצלחתו וגם למדנו משהו על תנועת כדור הארץ.

אני נדרש לנוסטלגיה הזו לא רק מפני שנתקלתי במקרה בספרי ילדותי, אלא בשל המחיר שבו נמכרו – כל אחד בעשרה שקלים.

התקשרתי למנהל הוצאת " עופרים" , אורי סבזרו, בה יצאו הספרים המוזלים הללו. שאלתי איך הוא מסביר את המכירה במחיר מגוחך כזה. האם זו מכירת חיסול? האם ילדים היום כבר אינם קוראים ספרים?

סבזרו, יליד איראן, עוסק במו"לות יותר מ-30 שנה. הוצאת " עופרים" קיימת כבר יותר מ-10 שנים והתמחתה בהוצאה מחדש של ספרי ילדים בתרגום מודרני. הספרים בהם נתקלתי היו ספרים בכריכה קלה לאחר שיצאו קודם לכן בכריכה קשה ונמכרו יפה. " בסך הכל אני חי טוב ממכירת ספרים" , אמר לי.

אז איך הוא מסביר את מכירת החיסול הזו?

" זה עניין מסחרי" אומר לי סבזרו. אם ב"צומת ספרים" מוכרים את "לובונגולו מלך זולו" ב-10 ₪ אני מוכרח לתת תשובה מסחרית ומוכר את הספרים שלי באותו מחיר.

סביב העולם ב-80 יום 9

ואכן, לא הרחק משם, בצד השני של דיזינגוף סנטר, מצאתי בחנות "צומת ספרים" את לובונגולו האהוב של נחום גוטמן במחיר הזה.

אבל מצאתי שם אוצר גדול יותר. כל כתבי אורי צבי גרינברג, שרכשתי לפני שנים לא רבות במהדורה מהודרת ב"מוסד ביאליק" , במחיר של כ-180 שקל לכרך, נמכרו כאן ב-19.90 ₪ לכרך. שמחתי על ההזדמנות לרכוש סט שלם של כל כתבי אורי צבי במחיר של ארוחה במסעדה בינונית, והענקתי אותו לילדיי.

אך לא יכולתי להשתחרר מן ההרגשה על הזילות הזו של ספרי המשורר הלאומי המתגלגלים בין ספרי הרפתקאות לילדים כאבן שאין לה הופכין.

שאלתי את רחל אדלשטיין, מנהלת השיווק של " מוסד ביאליק" – הכיצד?

תשובתה היתה דומה לתשובתו של המו"ל של ספרי ז'ול וורן.

" המהדורות שהדפסנו" , הסבירה, " היו גדולות ממה שהשוק יכול לקלוט. הגענו למסקנה שבמקום שהספרים יעלו אבק במחסנים נפיץ אותם במכירה מוזלת כדי שיגיעו למי שמעוניין בהם" .

 

הלוגו של הוצאת שוקן

עם חוקי הכלכלה קשה להתווכח. אבל נדמה לי שהוצאת ספרים, הנהנית מתמיכה ציבורית, יכלה למצוא דרך נאותה יותר לפנות מקום במחסניה.

ראה מלובונגולו מלך זולו ועד מורה נבוכים

ראה בני ציפר והגששים