– מאת דן ירדני –
לפני כחמש שנים, ב-19 ביולי, יום מותו של הסופר בנימין תמוז, נערך לכבודו ערב זיכרון צנוע על ידי אחד ממוקיריו. כ-20 נשים וגברים, רובם מבוגרים, התכנסו בדירה הצנועה שברחוב בלפור במרכז הישן של תל-אביב.
אחרי הגשת כיבוד קל פתח המארח בכמה מילות הערכה לסופר ולפועלו ולא חסך בדברי טרוניה על השכחת זכרו של תמוז אפילו בעיתון "הארץ", שבו ערך הסופר שנים רבות את המוסף השבועי "תרבות וספרות". אחר כך התפתחה בין הנוכחים שיחה שגלשה לנושא שהעסיק מאד את תמוז, שהיה אדם חילוני לגמרי, שאלת "מיהו יהודי".
אחד הנוכחים, בחור צעיר, ציטט לנאספים סיפור חסידי שמביא תמוז בנובלה קצרה, "משלי בקבוקים". תמוז חיבר את הנובלה בשנות השבעים למאה שעברה כשכיהן כנספח תרבות בשגרירות ישראל בלונדון. בעזרת הסיפור מנסה פליט שואה זקן מגרמניה להסביר לבן שיחו, צעיר יהודי מבולבל מלונדון, "מיהו יהודי":
יהודי הוא איש הזוכר את הסיפור
וזה הסיפור [שמקורו בכתבי גרשום שלום]
"… .. בימיו של הבעל-שם-טוב, כשהיו יהודים שרויים בצרה מחמת גזירות שגזרו עליהם הגויים, היו הולכים אל הבעל-שם-טוב ומבקשים שיושיעם. מה היה הבעל-שם-טוב עושה? היה הולך למקום אחד שביער, והיה מדליק שם אש והיה אומר תפילה – וישראל היו נושעים.
ובימיו של תלמידו, המגיד ממזריץ', כשהיו פורענויות באות על היהודים, היו שבים ובאים אל רבם. ומה היה המגיד ממזריץ' עושה? היה הולך לאותו מקום שביער, והיה מדליק אותה אש. אבל את התפילה לא זכר. והוא היה אומר לפני קונו: ריבונו של עולם, שכחתי את התפילה. אף על פי כן הצל את עמך. והאלוהים היה מושיע את עמו.
ובימיו של הבא אחריו, הרבי מסאסוב, שוב חזרו ובאו פורענויות והאנשים באים אל הרב ומבקשים ישועה. היה הרבי מסאסוב הולך לאותו מקום ביער, אבל את האש לא ידע להדליק ואת התפילה שכח – ואף על פי כן הושיע האלוהים את עמו.
ואילו בימיו של הרב הריז'יני, כשהיו היהודים בצרה ובאים אליו ומבקשים את עצתו, היה הרב יושב בחדרו ואומר: ריבונו של עולם, את המקום ביער אינני יודע, את האש לא אוכל להדליק והתפילה נשתכחה מלבי. כל מה שאני זוכר הוא הסיפור, ובזכות הסיפור שאני זוכר, עליך להושיע את עמך ישראל. והאלוהים היה שומע בקולו של הריז'יני – בזכות הסיפור.
ועכשיו אגיד לכם מי הוא יהודי. יהודי הוא האיש הזוכר את הסיפור. ואפילו אינו יודע מה שיש בסיפור. ואפילו אם הוא רק יודע שיש סיפור מסוים …………..".
בריחה מן הנאצים
לאחר שסיים הצעיר לדבר השתררה בחדר דממה. לפתע פתח איש בשנות השבעים לחייו, לבוש בהידור אירופאי, שעד אז ישב מכונס על כורסה מתחת למנורת רגל שהאירה פנים יפות ועצובות ואמר שגם הוא רוצה לומר משהו בעניין. לא על ידי ציטוט סיפור חסידי אלא מעשה שקרה באמת ולא למישהו אחר, אלא לו עצמו. וכך סיפר:
נולדתי בעיר קטנה, על גדות הנהר סאן בדרום פולין. הורי היו, כך אני יודע היום, "משכילים", ובביתנו דיברו בעיקר פולנית ובינם לבין עצמם גם קצת יידיש וגרמנית.
הייתי בן 4 כשהצבא הגרמני נכנס לפולין ובעקבותיו רדפו ציידי היהודים. אבא ואמא היו מבוהלים מאד. אינני מאחל לאף ילד שיראה כך את הוריו. הם התכוננו לברוח לרוסיה יחד עם עוד שתי משפחות יהודיות שהתגוררו בעיר. את שמן אינני זוכר. אותי, בנם יחידם, התכוונו להשאיר עד יעבור זעם בידי האומנת הפולניה שלי, אישה צעירה ומתוקה ושמה הנקה שאותה אהבתי כמו את אמי ואולי אף יותר.
עצת האב לבן שנותר
יום לפני בריחתם של אבא ואמא לקח אותי אבא לטיילת שלאורך הנהר סאן. זו הייתה טיילת נעימה שלאורכה שדרת עצים ובה אהבו אבא ואמא לטייל אתי בסופי השבוע ולפגוש מכרים וחברים, שלהם וגם שלי. אני זוכר יום בהיר וקר, טיילת ריקה, שמש זורחת בשמים וגלים זעירים מרצדים על פני המים. עד היום אני חש בגעגועים את מגע ידו החמה של אבא שעטפה לגמרי את ידי הקטנה. התיישבנו על ספסל הפונה אל הנהר ואבא אמר לי בפולנית כך:
ילדי, מתוק שלי, כולם כאן מכירים את אמא ואותי. הגרמנים לא אוהבים אותנו ולא נצליח להסתתר מהם כשיחפשו אותנו. אמא ואני מוכרחים לנסוע לרוסיה להתחבא שם. מיד כשהגרמנים יעזבו, נחזור. בינתיים תגור אצל הנקה. תשמע ותעשה כל מה שהיא אומרת לך ודבר רק פולנית. אבל דבר אחד תזכור, כשיגיעו לכאן חיילים אחרים, לא גרמנים, שידברו בשפה שאתה לא מבין, אז ורק אז, תרים לקראתם את שתי ידיך כשהכפות מופנות החוצה, האגודלים בשתי הידיים נוגעים זה בזה ותפשק את אצבעות ידיך, שתיים לכל צד ואם ישאל אותך אחד מהם מה אתה עושה, תענה לו בפולנית, "כך לימד אותי אבא שלי לעשות", רק את זה תאמר ולא יותר. אבא תרגל אותי באותו בוקר פעמים רבות עד שידי הקטנות התרגלו לתנועה המוזרה ומוחי, מוח ילד קטן, שינן היטב את המילים.
כמובן שלא ידעתי אז כי התרגיל המוזר שלימד אותי אבא מוכר לכל יהודי בוגר שביקר אי פעם בבית כנסת. לפי נוהג עתיק יומין נוהגים הכוהנים בעת "ברכת כוהנים" לפשוט את ידיהם מול הקהל תוך שהם מצמידים את הזרת לקמיצה, והאמה לאצבע, בשתי הידיים, והצמדת אגודלי שתי הידיים זה לזה באמצעם.
כך פורסים הכוהנים ידיהם בעת הברכה
חי כילד נוצרי לכל דבר
למחרת בבוקר הביאו אותי אבא ואמא לביתה של הנקה שקיבלה אותי בחיבוק ובנשיקות רכות ועזבו אותי לדרכם. שוב לא ראיתי אותם. הם לא חזרו ….. אך הנקה הייתה לי כאם ממש וגם כשהתחתנה ונולד לה ילד משלה לא פסקה מלחבב ולפנק אותי. ילד יפה וטוב הייתי. בימי ראשון ובחגים היינו הולכים יחד לכנסיה לא רחוק מביתה של הנקה ואני התגאיתי מאד כשהוזמנתי על ידי הכומר, הזקן והחביב, להצטרף למקהלת הילדים.
קשה להאמין אך שנות המלחמה, שרק אחרי זמן רב נודע לי עד כמה נוראה הייתה, עברו עלי בשלווה יחסית. קצת קולות של יריות מפעם לפעם. מכיוון שלא היו הרבה יהודים בעירנו לא התחוללו בה אותם אירועים מפלצתיים, "אקציות", שאירעו בעיירות שכנות אחרות, או שמא אני הצלחתי בתושייה של ילד להימנע מלראות אותם.
החייל פרץ בבכי למראה הילד הפורס ידיו
המלחמה נסתיימה כשהייתי בן 10. חיילים שדיברו בשפות מוזרות שלא הכרתי החלו להיראות בעירנו הקטנה ואני נזכרתי, לא מיד, באותו היום שבו הלכתי עם אבא על גדות הנהר סאן ובמה שלימד אותי. מדי פעם, כשעברו חייל או קבוצת חיילים מולי, תרגלתי את התנועה המוזרה שמעולם לא הבנתי מה פירושה ולמה כיוונה.
ויום אחד, עבר מולי ברחוב ג'יפ חדש ונוצץ, ובו 4 חיילים ואני כלאחר יד הרמתי את שתי ידי בתנועה המוזרה. הג'יפ המשיך לנסוע מעט ועצר בחריקה. חייל משופם ומגודל ירד ממנו והתקרב אלי. הוא שאל אותי בשפה שאז לא הבנתי, משהו כמו "מה אתה עושה?" ואני אמרתי לו בפולנית שהוא בוודאי לא הבין "כך לימד אותי אבא שלי לעשות". שנינו אולי לא הבנו מילולית זה את זה אבל החייל המגודל כרע על ברכיו על מדרכת האבן, חיבק אותי בחוזקה ופרץ בבכי קשה ואני אחריו, מבלי לדעת מדוע.
קולו של הזקן רעד מעט והוא נאנח והשתתק. אישה נאה כבת 40 שעמדה כל העת ליד הזקן, אולי בתו, הניחה בעדינות יד על כתפו. שקט השתרר בחדר. אפילו האורות בדירה נראה היה שכהו מעט. ומה היה אחר כך? שאל אחד האורחים. זה כבר ממש לא חשוב, זרק לו אורח אחר ושוב השתררה דממה.
לוחיות ברכת כוהנים שנמצאו בירושלים מתוארכים ל-600 לפני הספירה
דן ירדני – אוגוסט 2013
הכותל לפני 1948
