בימים אלה קיבלתי מסר חשוב מאליהו בחור. הוא הגיע אלי באינטרנט היהודי, הפועל זה אלפי שנים. בגלקסיה היהודית מתרוצצות מיליארדי מילים, העוסקות בנגלה ובנסתר, בהלכה ובאגדה, בפיוט ובתפילה, בהגות ובשירה. חלק גדול מן הטקסטים גלויים לעין. אך בין המילים הרבות גנוז מדי פעם מסר מקודד, שצריך מנוע חיפוש מעולה כדי לאתרו ולפצחו. גוגל לא יצלח למלאכה זו. רק תלמידי חכמים אוהבי ספר מסוגלים לאתר את הקודים הנסתרים המועברים אלינו ממרחק של מאות ואלפי שנים.
אחד ה"מנועים" הללו הוא ידידי, איש הספר דן ירדני, שכבר סיפרתי עליו כאן לא פעם.
מספר ירדני:
אליהו בן אשר הלוי, אליה לויטה בפי הנוצרים, המכונה אליהו בחור, היה גיבור תרבות ססגוני בתקופת הרנסנס. מגדולי המדקדקים של השפה העברית. בלשן, מורה, מתרגם, סופר ועורך, פולמוסן ומשורר, זמר והומניסט.
הוא נולד בגרמניה בשנת 1469 ומת ונקבר בוונציה בן 80 שנה, גיל מופלג מאד באותם ימים. במהלך חייו נדד בין ערים ומדינות, עבד בבתי דפוס רבים, בעיקר בתי דפוס נוצריים שהדפיסו ספרים עבריים. בין לבין חיבר קונקורדנציה למקרא, מילון ארמי עברי, מחקר על טעמי המקרא והניקוד (בו גילה שאלו אינם קדומים אלא הומצאו בתקופה מאוחרת). הוא גם חיבר מילון יידי עברי והיה חלוץ המחברים של ספרי יידיש חילוניים. "באבע בוך", שהיו חומר קריאה מרתק לנשים יהודיות.
בפרק זמן קצר של 3 שנים, בין השנים 1540 ל-1542 שהה אליהו בחור בעיר קטנה ויפהפייה בבוואריה, אליה נקלעתי באחרונה.
אליהו בחור הוזמן על ידי חובב העברית והרפורמטור הדתי פאולוס פגיוס לעבוד אצלו כעורך ומגיה בבית הדפוס שיסד זה עתה. אליהו, הרפתקן בטבעו, קיבל את ההזמנה ועל אף עומס 71 שנותיו, חצה את האלפים מאיטליה לגרמניה.
בסך הכל ידועים לנו 15 ספרים שנדפסו בבית הדפוס הזה, רובם ככולם בשפה העברית. בכמה מהם מגמה מיסיונרית מובהקת, אך מנוסחת במתינות. אפשר רק לנחש מה היו תחושותיו של אליהו בחור, יהודי מאמין ושומר מצוות, שטרח להגיה ספרים אלה.
בכנסייה אשר בה שירת פגיוס כמטיף, נשתמרו חדר עבודתו וספרייתו כמות שהיו בימיו. מקום כבוד תופסים בספריה הספרים שנדפסו בדפוס שלו. ביקרתי בחדר עם המטיף היושב היום על כיסאו של פגיוס ותוך עיון בספרים נזדקרה תגלית מפתיעה לעיני.
ספר אחד בלבד מן הספרים שהדפיס פגיוס הוא ספר מיסיונרי מובהק ובוטה. "ספר אמנה" שמו. בפתיח למהדורה העברית כותב פאולוס פגיוס: "ספר אמנה, יקר טוב ונעים אשר חיבר אותו איש ישראלי חכם ונבון לפני כמה שנים להורות ולהוכיח בו בראיות גמורות וברורות שאמונת המשיחיים שיש להם בהקב"ה באב ובן ורוח הקדש ובדברים אחרים שלימה, נכונה ובלי ספק …"
כמנהג הימים שבהם התגאו המדפיסים במלאכתם, הדפיס פאולוס פגיוס בסוף ספריו, את "דגל המדפיס" שלו. חיתוך עץ יפהפה, מוקף פסוקים שאותם החשיב כמוטו של חייו. בתחתית הדגל נהג לכתוב "תקוותי במשיח הנשלח, אשר הוא יבוא לדון את חיים ומתים".
תוך עלעול בספר הזה הגעתי לתגלית המפתיעה. במוטו לספר המיסיונרי נכתב "המשיח הנשלך" במקום "המשיח הנשלח" (כלומר המשיח שהיהודים השליכו אותו ולא המשיח שנשלח אל היהודים).
דגל המדפיס עם הטקסט שהמגיה שיבש "המשיח הנשלך"
ממרחק של 450 שנה שלח אליהו בחור באינטרנט היהודי מסר מחוייך לאחיו היהודיים וגילה את דעתו על הספר שהגיה.
אליהו בחור זכה לאריכות הימים מופלגת, אך לא זכה לכך שאשת נעוריו תאריך ימים כמוהו כפי שתאר בשירו הנפלא:
אנא אלי, לי ולאשתי החסד גם האמת מן
שהיא לא תהיה אלמנה ואני לא אהיה אלמן
יחד נמות, ובגן עדנות תוך חיקה אישן עד לזמן
יבוא הקץ ואזי נקיץ ולחיי עד יחד נזדמן.
[גירסה למאמר שפורסם ב-2005]
יפה ומעניין
הועבר אלי באימייל
תודה על החומר המעניין , למדנו השנה על אליהו בחור בחוג ליידיש באוניברסיטת בר אילן אגב המרצה ד"ר אביבה טל סיפרה כי בחור היה מורהו של אחד הקרדינלים שהפך אח"כ לאפיפיור איני זוכרת את שמו. הוא היה דמות מופת של איש רנסנס יהודי איש אשכולות שעסק בתחומים רבים , אך נשאר נאמן לדת היהודית והקפיד על הכל
בברכת שנה טובה
אדוה נוה
מעניין מאוד, תודה רבה זאב!!
לזאב היקר,
שוב תודה, וחג שמח,
הוספת עוד פלפל מעודן כתבלין לחיינו.
אל תחדל.
מדמוני אסף