להמשיך לקרוא ←

 אנו מביאים כאן מסמך יחיד במינו. דיווח של חוקר שלא ידע לאות באיתור ובתעוד השרידים היהודיים של עזה. הגילויים שבמאמר זה יזכירו לכולנו שעז  היא חלק מארץ ישראל. ישכר גולדרט ז"ל היה חוקר מובהק של ארץ ישראל והמאמר פורסם בהסכמתו בשנת 2009.  

 

                                             – מאת: ישכר גולדרט –

"זכיתי להיות היהודי והחוקר האחרון שצילם את המנורה הזו לפני שהושחתה ע"י בני עוולה. במסגרת המחקר שערכתי, החל משנת 1969, על ההיסטוריה הגיאוגרפית של עזה, שמתי דגש באופן טבעי על ההיסטוריה היהודית של חבל ארץ זה.

"הרבה מאד מימצאים גיליתי – חלקם לא פרסמתי עד היום מחשש עינא בישא של ונדאליזם ע"י המקומיים. יחד עם זאת קשה להאמין כיום לאיזה שיתוף פעולה חיובי זכיתי מכל חכמי ההיסטוריה הישמעאלים, אליהם פניתי בבקשה למידע. כל זה בתחילת שנות ה-70 ולפני שגברה העוינות הקשה של הפת"ח ואחר כך ניצני החמאס.

מסגד על חורבות בית כנסת

 

"כל מי שהתעניין בהיסטוריה של עזה בדורנו ידע כי במסגד המרכזי של עזה ("ג'אמעה אל כביר" או "ג'אמעה עומרי") חקוקה מנורה על העמוד המרכזי. במקומו של המסגד היה בעבר בית הכנסת המרכזי של קהילת עזה בתקופה הרומית ובחלק מן התקופה הביזנטית. לימים בנו הצלבנים על מקומו את הקתדרלה ע"ש יוחנן הקדוש והשתמשו באבני בית הכנסת בשימוש מישני. תוך כדי כך שילבו בכנסייה את העמוד שמצאו במקום ועליו שמו של התורם היהודי. המסגד העכשווי הוא למעשה הקתדרלה הצלבנית עם שינויים מעטים שהוכנסו בו במשך השנים.

הגילוי במאה ה-19

"את הפרסום הראשון על מנורה זו הביא החוקר הצרפתי הנודע קלרמון גנו (Charles Simon Clermont-Ganneau 1846-1923 ) ששימש כקונסול הצרפתי של יפו בשנים 1882-1880. ואח"כ כקונסול הכללי בירושלים. בשנים אלה הרבה לסייר בארץ וגילה הרבה מאד תגליות חשובות – שתקצר היריעה מלפרטן.

"המנורה נזכרת גם בספרו של זאב וילנאי משנת 1954. כמובן, שהרביתי לחקור את המסגד הזה והולכתי אליו הרבה מטיילים יהודים ואחרים. העובדה שמאות יהודים היו מבקרים שם לעיתים קרובות לא הפריעה לאף אחד מן ה"שבאב" העזתי.

הצילום הנדיר מתפרסם באדיבות ישכר גולדרט

בשנת 1975 נערכו שיפוצים יסודיים במסגד והוקמו בו פיגומים רבים. המופתי של עזה הסדיר עבורי רשות מיוחדת לצלם מקרוב את המנורה, שכן היא היתה ממוקמת בשליש העליון של העמוד – בגובה של כ-8 מטרים. הוקם במיוחד פיגום בסמוך לעמוד. ב-2 פתחי המסגד הוצבו 2 ג'יפים של צה"ל ומהם משכו כבלים לפנסים רבי עוצמה שניזונו מן המצברים של הרכבים, אשר האירו את המנורה.

הצילום האחרון

"הצילום הזה הוא האחרון של המנורה. בחודש פברואר 1978 בקרתי פעמיים במסגד, בפעם השנייה גיליתי לתדהמתי כי בני עוולה שוב הרימו פיגום במסגד הזה ובעזרת איזמלים השחיתו לחלוטין את הציור.

"האמנות היהודית בעזה פרחה מאד בתקופה הרומית-ביזנטית. העמוד עם העיטור היפהפה הזה שרד, ללא פגע, בכל התקופות כשכיית אמנות מיוחדת, החל מימי הממלוכים ועד התקופה הישראלית בעזה (כולל תחת השלטון המצרי בעזה עד 1967). מה חבל כי דווקא בתקופה הנוכחית גבר יצר הוונדאליזם של העזתים ומתוך שנאה עיוורת השחיתו לחלוטין את הציור".

עד כאן דבריו המופלאים של החוקר ישכר גולדרט.
גילוי נאות: מר גולדרט שלח לי את המאמר עם הצילום לפני כמה שנים ואלה נבלעו במעמקי מחשבי ולא נודע כי באו אל קרבו. השבוע, מעשה נס, בו חל ט' באב גיליתי באורח מקרי את המאמר ואת התמונה המיוחדת שצורפה לו ואני ממהר להביאם לידיעת קוראיי.

הפסיפס עם הכתובת דוד

יששכר גולדרט רומז במאמרו על קיומן של שכיות חמדה יהודיות נוספות בעזה שהוא נמנע מלגלות עליהן פרטים. החוקר הגדול של ארץישראל, זאב וילנאי, מוסר פרטים על כמה מהן:

• בית כנסת קדום בחוף העיר.
• על ריצפת ביתהכנסת זה נמצא פסיפס שמשובצות בו חיות וציפורים וכתובת ביוונית יהודית בין שני טווסים. בכתובת נאמר: "מנחם וישוע, בני ישי המנוח, סוחר עצים, כאות הערצה לאתר הקדוש ביותר תרמנו את הפספס הזה ". לאחר מכן מצויינן תאריך יווני המקביל ל-508-509 לספירה.
• פסיפס אחר, פחות יפה אךמרגש יותר: רואים בו דמות (מחוקה בחלקה) פורטת על מיתרי עוגב ומעליה הכתובת דויד.

תקציר תולדות עזה היהודית

• בעת כיבוש הארץ בידי בני ישראל נועדה עזה ל"נחלת מטה בני יהודה למשפחותיהם" . הנחלה כללה גם את "בנותיה וחצריה עד נחל מצרים" (יהושע טו מז): באר שבע, אשדוד, דימונה, חצור ועוד.

• ההתנחלות בעזה מומשה על ידי מלכי בית חשמונאי, שכבשו את העיר וסיפחו אותה.
• בעזה התקיים ישוב יהודי משך מאות בשנים, , עד ראשית המאה העשרים.
• על פי עדויות נוסעים שעברו בעיר בימי הביניים, עסקו היהודים בעזה במסחר ובחנוונות. הם שיווקו לחוץ לארץ שעורה שגידלו הערבים בסביבות עזה וכן אבטיחי בר שגדלו בנגב.
• בעת שעלו המתיישבים הראשונים באזור ג'ממה והקימו את רוחמה הייתה קהילה יהודית בעזה שסייעה למתיישבים.
• במהלך מלחמת העולם הראשונה נמלטו יהודי העיר בגלל הקרבות שהתנהלו בעיר ובסביבותיה. בתום המלחמה חזרו אליה. הם הקימו בית כנסת. גם סניף של בנק אפ" ק (לימים בנק לאומי) הוקם במקום.
• בשנת 1931 נותר בעיר רק יהודי אחד. כל היתר נמלטו ממנה בעקבות מאורעות הדמים של שנת 1929.

זכותנו על עזה בעיני אורי צבי

דוד י. גרינברג , בנו של אורי צבי גרינברג, העביר לי את הקטע הבא, שכתב המשורר לפני כ-65 שנים.

 

" רחוב נאליבקי בווארשה אינו פוסק מלהיות פולני מפני שיושבים שם יהודים בלבד. נאליבקי – זוהי אדמה פולנית. אותו הדבר – עזה. אין בכל שטחה של ארץ ישראל אף חלק אחד, שאיננו קרקע יהודי לאומי. מנקודת השקפה זו הרי לא התעניינה הציונות מעולם בשאלת רוב או לא רוב. שאלת ארץ-ישראל היא שאלה טריטוריאלית לאומית יהודית. אנו, היהודים, יש לנו כל מושגי-המולדת וכל רגשות-הקנין ביחס לארץ-ישראל , כמו שיש לכל העמים ביחס לאדמתם הלאומית. זה יותר ראלי ממה שפושטי הרגל הרעיוניים שלנו בציונות תופסים כריאליות…" .

קטע זה כלול במאמר שכתב אורי צבי ופורסם לראשונה ב-5 במאי 1939 בעיתון היידי " מומענט" בוארשה. הוא תורגם לעברית ופורסם ב" המשקיף" ב-18 במאי 1939.

ראה סרטון לטייל בארץ ישראל עם יישכר גולדרט

ראה: חוות השיקמים של שרון הוקמה על אדמות רוחמה

כשאני אומר מפאיניק אני חש תחושות מנוגדות. בילדותי ובנערותי, כבן למשפחה רביזיוניסטית, ראיתי במפא"י אם כל רע. שלטון דרקוני שהיפלה בין דם לדם, התנועה שהסגירה את בני משפחתי שלחמו במחתרות ה"פורשים" לבריטים, התנועה שמנעה מאיתנו עבודה ואפילו טיפול רפואי. התנועה שלפי תפישתנו בגדה ברעיון הציוני להקמת מדינה יהודית.

כשבגרתי השתנה יחסי למפא"י ולתנועת העבודה לגווניה. למדתי לדעת ולהבין שזו היתה התנועה הלאומית המרכזית של העם היהודי ולחמה בדרכים אחרות למען אותן המטרות שאחי הבוגרים לחמו למענן. זו היתה תנועה שקבעה את גבולות הארץ בשורה של התנחלויות בלב אוכלוסיה ערבית צפופה.  [להתנחלויות אלה קראו "קיבוצים"] זו היתה תנועה של כיבוש – כיבוש העבודה העברית (מידי הערבים), כיבוש הקרקע, כיבוש הלשון העברית, כיבוש החינוך. זו היתה התנועה שגיבשה את כוח המגן העברי שהיה לגרעין צה"ל ומגש הכסף להצלת המדינה בימיה הראשונים מן הקמים עליה. ולא במקום האחרון: זו תנועה שהצמיחה מתוכה אנשי רוח, סופרים ומשוררים  דגולים (בן צבי, שז"ר, סדן, שלונסקי אלתרמן ורבים אחרים).

 

התנועה שהסתאבה

אך לא חלף דור והתנועה המפוארת הזו הסתאבה והושחתה. מן הצד האחד קם בתוכה דור של כדאיניקים, שפעלו בעיקר לטובת עצמם.  ובאין חזון נפרע העם כולו. הוירוסים האנטי יהודיים והאנטי ציוניים שחיחלחלו תמיד בגוף תנועת העבודה  התפתחו והפכו למפלצות נוסח אודי אדיב [חבר קיבוץ שהתנדב לפעול נגד המדינה ועבר לסוריה]. אידאולוגיות נוסח מפ"ם, שבן גוריון ידע לדכא ביד ברזל, צמחו ברקבובית של תנועת העבודה המפוארת כפיטריות טחב. קם דור חדש של סמולנים, שהשמאל שלהם מתבטא בהזדהות עם תנועות שמאל אנטישמיות בעולם ועם הפונדמנטליזם הערבי. הם תרמו למה שנתן אלתרמן הזהיר כמעשה השטן שנועד להכשיל את המעש הציוני – אובדן אמונתנו בצידקתנו.

קולו של צפריר

על רקע זה בלט צפריר רונן, בן עין חרוד ולוחם בסיירת מטכ"ל. בקל רם, כמעט יחיד, של שפיות מפאיניקית של פעם. ללא לאות שיגר אלפי מיילים, הופיע בכינוסים ובהרצאות, בארץ ובעולם,  יזם ועשה.  אפשר לומר כי לבו נשרף באש האהבה לעם ישראל ולארץ ישראל.

לא זכיתי להכיר את רונן מקרוב. אך ראיינתי אותו ל"מקור ראשון" לרגל תכניתו להקים ערוץ טלוויזיה ציוני. תכניתו לא הושלמה. בדור מטומטם, שבו בריטינג הגבוה זוכות תכניות כמו "האח הגדול" ו"הישרדות" אולי כבר אין מקום לציונות. כאילו באו להוכיח את הדברים שכתב ביאליק בשירו "ינסר לו כלבבו". השיר נכתב בעקבות ביקור ביאליק בניו יורק, אך מדהים לראות עד כמה הוא מתאים לתל אביב המעטירה.

סופנו כסוף קרתגו

וכך כותב ביאליק בין היתר:

יְנַסֵּר לוֹ כִלְבָבוֹ קוֹל הֲמוֹן הַכְּרָךְ,
יִמַּקּוּ בְּצַחֲנַת בִּצְעוֹ יַחְדָּו מֵץ עַל דָּךְ
וִיפַגֵּל קִיא כִבְשָׁנָיו זֹהַר שִׁבְעַת הָרְקִיעִים, –
הָאָבִיב כְּחֻקּוֹ נֶצַח, מָתוֹק, טָהוֹר, רָךְ,
מִכָּל הַחֲרַכִּים יָצִיץ וְאָתָה מֵרִבְבוֹת בְּקִיעִים.

—
וְשָׁם, מִבֵּית לַדְּמָמָה, מִלִּפְנַי וְלִפְנִים,
לִי נִצְנֵץ רֶגַע קַל, וּכְמוֹ מִסְּדַק הַמָּסָךְ,
וַיַּחְלְפֵנִי כְּחֵץ מְעַט מֵחֲזוֹן הַבָּאוֹת.
וָאֶקְרָא בְלִבִּי: קֵן הַשָּׂטָן!
מְקוֹר כָּל-נִגְעֵי אֱנוֹשׁ וְחֵיק כָּל-זְוָעוֹת,
הַכְּרָךְ, בּוֹ מָאַס לְשִׁכְנוֹ חֶסֶד אֱלֹהִים
וְלֹא תָלִין עֵינוֹ בוֹ לָעַד וְלֹא תִנְוֶה –
אַחֲרִיתְךָ אַחֲרִית סְדוֹם וְנִינְוֵה!
גַּם עַתָּה, בְּכָל-חֲלִיפוֹתֶיךָ, צְבָא רְגָעִים,
בְּכָל-שְׁאוֹן רַעַמְךָ וּבִמְהוּמַת
יָמֶיךָ, טְפוּלֵי פְלָאִים עַל-פְּנֵי פְלָאִים,
הֲלוּמֵי גְבוּרוֹת-יָד וּתְבוּנוֹת כַּפָּיִם,
כַּבִּירֵי זְרָמוֹת וַעֲצוּמֵי גַלִּים –
רְאֵה, מַה-בָּלֶה וְחָדֵל אַתָּה לְעֻמַּת
הַקַּל בִּיצִירֵי אֵל הַקַּלִּים!
גַּלְגִּלְּךָ סוֹבֵב עוֹד, אַךְ עוֹד לֶאֱלוֹהַּ יָמִים,
וְחִצִּים עוֹד בְּאַשְׁפָּתוֹ, וּבְרָקִים לוֹ וּרְעָמִים;
וּבְבוֹא הַיּוֹם הַהוּא, יוֹם דִּין וּמַסָּה,
כִּי תִשְׂגֶּה מְאֹד, וְרַב מִנְשׂוֹא הַמַּשָּׂא,
וְכָבַד מְאֹד הָעֹל – וְהִתְפּוֹרַרְתָּ פִּתְאֹם
כִּמְלוּנַת תֶּבֶן!
וּכְכָל אַחֶיךָ, מְצוּקֵי בַרְזֶל וְאֶבֶן,
קַרְתַּגָּה, תַּדְמוֹר, רַעַמְסֵס וּפִיתוֹם,
גַּם אַתָּה בְּפִי שְׁאֹל מִזַּעְפְּךָ תִּשְׁקֹט.
—–

(לקוח מפרוייקט בן יהודה)

”אנחנו נספר את צידקת הדרך הציונית”

תמצית ראיון עם צפריר רונן ז"ל, שפורסם ב"מקור ראשון" בינואר 2004,  לרגל תכניתו להקים ערוץ טלוויזיה ציוני ופורסם שוב באתר זה
http://www.zeevgalili.com/?p=301

" השנה הכי משמעותית בחיי" – אומר לי צפריר רונן כשעיניו נוצצות – "הייתה השנה בה השתתפתי בהקמת גילגל שבבקעת הירדן. זה היה מיד לאחר מלחמת יום הכיפורים. היינו ילדים בני שמונה עשרה, בשנת שרות מוקדמת, ויצאנו להקים קיבוץ. זו הייתה תקופה שהתנועה הקיבוצית הייתה תנועה מיישבת וכוחה במותניה. הייתה לי תחושה של התרוממות רוח עם כל תלם שחרשנו.חשתי שאני ממשיך בדרכם של סבי וסבתי, שהקימו את עין חרוד" .

בעקבות סבא וסבתא

" סבא וסבתא שלי, ראובן ויניה כהן וליליה בסביץ, היו בני העליה השלישית וממייסדי עין חרוד בה נולדתי בשנת 1955. לאחר שנת השרות בגילגל התגייסתי לצבא והלכתי לקורס טייס ולאחר שנה נכשלתי. התגייסתי לסיירת מטכ" ל בתקופה שמפקדי היחידה היו יוני נתניהו ועמירם לוין. אחרי הצבא נסעתי לארצות הברית, עבדתי כמאבטח ולמדתי קולנוע וטלוויזיה. המשכתי בלימודים בארץ ועשיתי תואר שני במינהל עסקים. עד שנות התשעים הייתי בעין חרוד. אחר כך הקמתי חברה להפקת סרטים, עסקתי בניהול המשבר בתנועה הקיבוצית וב-92 נרתמתי לקמפיין הבחירות של רבין כאיש טלוויזיה" .

המדיום יוצר את ההכרה

" תחום התקשורת משך אותי כי הוא התווך. והתווך, המדיום, הוא תווך של ההוויה. התווך הוא כלי שאם אתה ממלא אותו בתוכן הוא יוצר את ההכרה. אמרתי לעצמי אם ההוויה לא תהיה הוויה ציונית ההכרה לא תהיה הכרה ציונית" .

השבוע, בגיל 48, (הדברים נכתבו ב-2004 – ז.ג.) נוצצות עיניו של צפריר והוא נרגש לא בשל הזיכרונות שהוא מתרפק עליהם. הוא חש התרוממות רוח בתלם חדש שהוא חורש, כהמשך לתלמים שחרשו אבותיו, בני העלייה השלישית. הוא מקים את אפיק ההיסטוריה הישראלית, שיעלה לאוויר בתוך כמה חודשים.

הערוץ שיזם צפריר הוא עסק לכל דבר. אבל צפריר איננו מסתיר אף לרגע את העובדה שמה שהריץ אותו ליוזמה הזו לא היה כלכלי. המניע הוא ציונות, ואצלו המילה הזו לא קיבלה אף פעם מרכאות כפולות.

ציונות-מהפכה -דרמה

" ההיסטוריה הציונית" – אומר צפריר – " היא ההיסטוריה הקולקטיבית של המפעל האדיר ביותר שהעם היהודי חולל מעודו. הציונות היא מהפכה ומהפכה היא דרמה ודרמה טובה לטלוויזיה. אנחנו נספר את הסיפור הזה. נשדר אותו לישראלים ולעולם, לא רק לעולם היהודי. זה יהיה ערוץ גלובלי, שיציג את צדקת הדרך הציונית. צדקת הדרך ההיסטורית של הציונות היא נשמתו ולב לבו של הערוץ. זה לא רק סיפור אהבה והתרפקות על העבר. זהו סיפור המשליך אל העתיד. כי אם אין לנו הכרה של צדקת הדרך ההיסטורית אין צידוק לקיומנו כאן מחר בבוקר" .

" הציבור מאס ברדידות"

" ערוץ ההיסטוריה הוא מה שקרוי ערוץ נושאי. הערוצים האלה נמצאים בתהליך של עלייה בכל העולם. לעומתם, ערוצי הפרסומות המסחריים נמצאים בירידה. הצופה מעדיף לשלם כמה שקלים ולקבל ערוץ איכותי ונקי מפרסומות. הציבור מאס בערוצים הרדודים והוא רוצה ערוץ עומק, כמו ערוצי תכלת דיסקברי ודומיהם.

" הערוץ ישדר 24 שעות ביממה. יש בידינו היום מאגר של חומר מצולם בכמות של 8000 שעות. בהנחה שבכל יממה נשדר ארבעה מחזורי סרטים של 6 עד 8 שעות כל אחד, בנוסף להפקות מקור שניזום, יש לנו כבר עכשיו מספיק חומר לשנים רבות.

" הגענו לכל פינות תבל במאמצינו להשיג כל פיסת פילם מצולמת, המספרת משהו על הציונות, העם היהודי והאירועים שהשפיעו על גורלו. הגענו למרתפי הק.ג.ב. לארכיונים פרטיים וציבוריים, לאוספים פרטיים וגילינו ממש אוצרות. יש שפע של חומרים שאיש לא נגע בהם עד היום. כמה סרטים היסטוריים הפיק ערוץ 1 בשלושים השנים האחרונות? בקושי 80. את "עמוד האש" הפיקו כשהייתי בן 12. בסדרת "תקומה", שהופקה בשנות ה-90 כבר ניכרות טביעות האצבע של האסכולה הפוסט ציונית. מה הם עשו תמורת ה-600 שקל אגרה שאנחנו משלמים כל שנה?

"גילינו אוצרות"

" אבל את כל הסרטים הטובים שבכל זאת עשה הערוץ הראשון, השוכבים כאבן שאין לה הופכין, נשדר אצלנו. כמו למשל את הסדרות על הכוזרים, על פולניה, העליה מרוסיה, עמוד האש ועוד. איתרנו ומצאנו מאות סרטים טובים, שהופקו על ידי תחנות טלוויזיה זרות – סרטים על מלחמת העולם השניה, יומני קולנוע, סרטי תנ"ך, סרטים על האינקוויזיציה בספרד, על הכנענים, על הביזנטים. חומר נהדר בלי סוף.

במהלך החיפושים שלנו גילינו ממש אוצרות שעם ישראל טרם ראה. למשל צילומים של יהודים מתפללים בכותל בשנת 1946; צילומי המצעד הראשון של צהל; צילומי הקמת כפר עציון ב-1946 – כל אלה בצבע שהיה באותם ימים יקר מאד ונדיר מאד. ויש אוצרות שסתם הוזנחו. קיימת למשל סידרה על תולדות הציונות, "השיבה" , שהופקה לפני עשרות שנים על ידי שרות הסרטים הישראלי. היא נגנזה ואיש לא היה מעונין בה כל השנים. אנחנו נוציא אותה מן הנפטלין.

" עשינו מיפוי תכנים עולמי של סרטים הנוגעים לעם היהודי ולארץ ישראל. כיום יש בידינו הריכוז הגדול ביותר של סרטים מקוטלגים בתחום הזה – יותר ממה שיש ב"יד ושם", במכון ויזנטל או בכל גוף וארכיון בעולם. והכל מקוטלג וממוחשב. אני יכול להציג שאילתא כמו: נגב, בן גוריון, כיבשה, ותוך שניה אני מקבל את הקטע שאני מחפש. או אם שואלים אותי מה יש לך על חנה סנש. אם יש קטע של שתי דקות בהן היא נראית בסרט על שדות ים, אני אמצא אותן.

" משימה לאומית"

"אנחנו לא מסתכלים על הערוץ כעל עסק בלבד. את התחקירים שנעשה לצורך הפקות חדשות אנו רואים כמשימה לאומית להצלת ההיסטוריה שלנו מן השיכחה. מתהלכים בתוכנו אחרוני דור הנפילים האוצרים בזכרונם את הסיפור המופלא של הציונות. כל ראיון כזה שיצולם איננו רק אייטם לטלוויזיה אלא גם מפעל הצלה לאומי.

" במסגרת אותה תפישה אנחנו גם מתכוונים להקים בית ספר לקולנוע דוקומנטארי היסטורי. אחת הבעיות המרכזיות בישראל הוא שיש אצלנו אי הבנה לגבי הנושא.

"אנחנו נביא אנשים שיתחככו בערוץ, שיבינו מה זה תחקיר עומק ומה זה סרט דוקומנטארי איך אפשר לטפל בדברים. השטחיות שולטת כאן והיא מביאה לעיוות. קל יותר להראות חייל ישראלי מכה ערבי מאשר להציג את הרקע שקדם לאותה תמונה. השטחיות פרושה אי הבנת עומק הסכסוך. היא פוטרת אותך מהעמקה וממתן דין וחשבון אמיתי".
עד כאן הראיון עם צפריר.

עוד מפאיניקים שפויים

לסיום עלי למלא חובה לחבריו של צפריר, מפאיניקים כמוהו, מן הזן הנכחד, שפרסמו ערב חורבן גוש קטיף את המינשר הבא:

"אנו, חברי קיבוצים ומושבים ממגוון תנועות ההתיישבות החלוצית, שחוללו את נס התחייה הציונית של עם השב אל ארצו ואדמתו – קוראים לכל בעל מצפון אנושי ולאומי לבוא להרים קול נגד נסיון העקירה והחורבן הבלתי חוקי והבלתי מוסרי של חבל קטיף וצפון השומרון… לא נשאיר את חברינו חלוצי גוש קטיף לבד במערכה הזדונית המתרגשת עליהם, ונהיה איתם בשעה הקשה באשר מאבקם הוא מאבקנו".

יוזמי הכרוז הם מושבניקים וקיבוצניקים, חברי התק"ם, השומר הצעיר ותנועת המושבים, שהתארגנו במסגרת תנועה ציבורית נגד ההתנתקות.
בין מארגני התנועה: מאיר הר ציון (חברו של אריאל שרון ליחידה 101 ). אהוביה טבנקין (בנו של יצחק טבנקין מראשי תנועת העבודה)מעין חרוד, רותי נוסבאום (אחותה של נעמי שמר) מכנרת צפריר רונן איש עין חרוד.

ולסיום סירטון שבו אומר צפריר (באנגלית) דברים כדרבנות על השאלה למי שייכת ארץ ישראל. (תודתי לבועז העצני שהעביר לי את הקישור).
http://www.youtube.com/watch?v=8MldnIxwUJo

הרצאה של צפריר רונן בכנס ירושלים 2007

מזכירת המדינה האמריקנית היא ילדת הפלא של אמריקה * הגיעה לפרופסורה בגיל 27 * דוברת רוסית, צרפתית, גרמנית וספרדית* מומחית בהיסטוריה אירופית* אך שליח ישראלי שנפגש עמה מספר על בורות מדהימה בענייני המזרח התיכון – לא ידעה על המופתי ועל נאצר וחשבה ששמיר צריך לגלות קירבה לערפאת כי שניהם טרוריסטים – עוד פרשה משרשרת האסונות של המדיניות האמריקנית הכושלת

 

 

מי שקורא את הביוגרפיה של הגננת הלאומית שלנו, קונדוליסה רייס, לא יכול שלא להתפעל מן הדרך שעשתה מזכירת המדינה האמריקנית מבירמינגהאם אלבמה אל הבית הלבן.

היא נולדה שנה לאחר שבית המשפט העליון בארצות הברית אסר על הפרדה בין לבנים לשחורים בארצות הברית. אך גם אחרי פסק דין זה היתה שם אפליה גלויה וסמויה, במיוחד באלבמה בה נולדה קונדוליסה.

התקדמות מדהימה

ההתקדמות האקדמית שלה ממש מדהימה. תואר ראשון במדע המדינה בגיל 19, תואר שני בגיל 21, דוקטוראט בגיל 26 ופרופסורה בגיל 27. מי שנפגש עמה לא יכול שלא להתפעל מן ההשכלה הכללית הרחבה שלה ובמידה מסוימת. אומרים שהיתה לה השפעה מאגית על אריאל שרון. מעולם לא העז לחרוג ביוזמות הצבאיות נגד הטרור יותר ממה שהתירה לו. הוא יזם את חורבן גוש קטיף בתמיכתה הנלהבת. הפרשן המדיני של ידיעות אחרונות, נחום ברנע, כתב פעם כי "עבור שרון אין אלוהים מבלעדי בוש, וקונדוליסה נביאתו". אם יבוא אי פעם חורבן על מדינת ישראל בעקבות המחלה הממארת הקרויה אנאפוליס יהיה לה חלק מרכזי בכך. כי הרוח החיה מאחורי המפלצת הזו.

הפגישה בוושינגטון

ידיד ישראלי, שמילא שליחות בוושינגטון בין השנים 1989-1993 ונפגש עם קונדוליסה סיפר לי על התרשמותו:
"את הפגישה בינינו אירגנה אחת העוזרות של ג'ים בייקר, שהיתה ביחסי ידידות הדוקים עם קונדוליסה. אותה אשה נולדה בבירמינגהאם בירת אלבאמה בה נולדה רייס. היא בת לאחת המשפחות הכי עשירות באלאבאמה. בעוד שרייס היא בתו של כומר פרסביטריאני. השתיים התיידדו כאשר רייס, צורפה ב-1989 לממשל של בוש האב, כאחראית על תיק ברית המועצות ומזרח-אירופה במועצה לביטחון לאומי. (היתה האשה הראשונה שמונתה לתפקיד זה)

"מייד עם בחירתו של בוש ומינויו של בייקר לשר החוץ, פתחה ארה"ב במאמצים ליצירת 'תהליך שלום' במזרח התיכון. ההנחה היתה כי רצוי להשיג את תמיכת הרוסים במהלך, או לפחות שלא יפריעו. זאת, למרות התמוטטות הגוש הקומוניסטי ב-1989, רייס, בתוקף תפקידה, התעסקה גם בנושא זה. הבעיה שלה היתה – ולדעתי נשארה – שהיא לא יודעת הרבה על המזרח התיכון.

בורות מדהימה

"נפגשתי עמה במסעדה ידועה בוושינגטון, ליד הבית הלבן, ומצאנו שפה משותפת במהירות, בזכות המוסיקה. עד גיל 15, רייס חלמה על קריירה של פסנתרנית קונצרטים. היא ויתרה על החלום כשהגיעה למסקנה שהיא לא טובה מספיק, אבל עד היום היא ממשיכה לנגן להנאתה ולהנאת ידידיה. ההשכלה המוסיקלית שלה – קלאסית כמובן – עשירה ומרשימה מאוד, והיא שמחה לגלות שגם אני ניגנתי פנסתר עד גיל 16 וחובב מושבע של מוסיקה קלאסית.
"היא נתגלתה בשיחה כאשה מאוד אינטליגנטית, אבל חסרת ידע בסיסי בנושאים מזרח תיכוניים. היה מפתיע לגלות שהאשה הזאת, שיודעת רוסית, צרפתית, גרמנית וספרדית, והידע שלה בהיסטוריה אירופית מרשים ביותר, לא ידעה כמעט מאומה על תולדות הציונות. אני לא אומר שכל אמריקני צריך לדעת מי זה הרצל, אבל מי שעוסק במדיניות חוץ כן צריך לדעת. הוא צריך גם לדעת מי היה המופתי אל-חוסייני ומי היה נאצר (והיא לא ידעה).

"הפיכה צבאית בישראל"

"שאלה אחת שלה היתה מפתיעה במיוחד. היא שאלה אותי האם שמיר, בתור טרוריסט לשעבר (את זה היא כן ידעה אולי מתיקי מודיעין שקראה) לא חש הזדהות מסוימת עם הטרוריסטים הערביים שלוחמים על עצמאותם. הסברתי לה שמבחינת שמיר, הוא היה לוחם חופש לגיטימי, בעוד שהטרוריסטים הפלסטינים הם רוצחים שפלים. ציינתי, כמובן, את העובדה שללח"י היו כללי מלחמה שנשמרו בקפדנות, בעוד שלטרור הערבי אין שום מעצורים.

"היא רצתה לדעת הרבה על צה"ל ומערכת הביטחון. שאלה אם במצב מסוים יכולה להיות הפיכה צבאית בישראל. השבתי שהסיכוי לכך לא גדול מהסיכוי שזה יקרה בארצות הברית. הוספתי בלצון שהגנרלים שלנו לא צריכים הפיכה צבאית – הם פשוט מצטרפים למפלגות ונבחרים לממשלה. גם את זה היא רשמה בקפדנות בפנקס. בסך הכל היתה שיחה נעימה, אם כי היא לא אדם שהייתי מגדיר כלבבי או חם.

"ראיתי אותה אחר כך פעם בקבלת-פנים בקונגרס, ודיברנו עוד כמה דקות. זה היה בתקופה שאחרי 'התרגיל המסריח' ולאחר שפרס נכשל במאמציו להרכיב ממשלה ושמיר קיבל את המנדט. היא שאלה אותי אם שמיר יצליח, או שיהיו בחירות חדשות. אמרתי שלא תהיה לשמיר שום בעיה להרכיב ממשלת ימין, והיא אף לא ניסתה להסתיר את הבעת האכזבה על פניה (כל הממשל של בוש קיווה ששמיר ייכשל)".

לתגובות:

galilizeev@gmail.com