בטלוויזיה רוב הכתבים והמגישים צעירים * שורה ארוכה של משרות ותפקידים סגורים בפני מי שעבר את גיל שלושים * בני ארבעים ומעלה מתקשים למצוא עבודה * בני חמישים כבר נחשבים זקנים * האתוס הציוני, שלא רצה ב" אבק אדם" והעדיף את הצעירים שיבנו את המולדת מטביע את חותמו על חיינו
שאלה: מתי באחרונה נתקלת בקופאית שעברה את גיל ארבעים? מתי ישבת במסעדה וקיבלת שרות ממלצר קשיש?
מתי התקשרת לשרות לקוחות כלשהו ושמעת קול עבה של אדם מבוגר? יש להניח שהתשובה לשאלות אלה היא: לפני הרבה זמן או מעולם לא.
לומר את האמת: נעים לקבל שרות מזבנית או מקופאית צעירה ויפה. היא נחמדה ואדיבה ויעילה. במקומות רבים היא גם עומדת על רגליה ומביטה בך בגובה העיניים.
מאחורי החזות היפה הזו של נעורים ויופי מסתתרת מחלה קשה שהחברה הישראלית סובלת ממנה. באחרונה נחשפה המחלה הזו בניסיון של הקופאיות בכמה רשתות שיווק למרוד בתנאים הבלתי אנושיים של עבודתן. הן נאלצות לעמוד על רגליהן כל המשמרת, אסור להן לשבת ויש שמונעים מהן יציאה לשרותים.
זו איננה רק בעיה של יחסי עבודה. זו בעיה של חברה שקידשה את הנעורים ושולחת את הזקנים אל הכפור, כאילו היינו אסקימוסים. הרשתות הקובעות תנאי עבודה מפלצתיים כאלה עושות זאת בין היתר כדי שלא תצטרכנה להעסיק עובדות קשישות. אישה בת 40 ומעלה אינה מסוגלת לעמוד 8 שעות על רגליה.
והתופעה איננה רק ברשתות שיווק. על מסכי הטלוויזיה מופיעים פנים צעירות לרוב. מוטי קירשנבוים, ירון לונדון, עמנואל הלפרין (המגישים תוכניות מעולות), הם יוצאים מן הכלל המלמדים על הכלל. מיעוט המגישים כסופי השיער בולט על רקע ריבוי מגישים בוגרים בטלוויזיה האמריקנית. הבולט בהם הוא לארי קינג, שבימים אלה חוגג חמישים שנה בתקשורת ועוד עתידו לפניו.
מה גורם לכך ששורה ארוכה של משרות ותפקידים סגורים בפני מי שעבר את גיל שלושים. שבני ארבעים ומעלה מתקשים למצוא עבודה. שלבני חמישים אין אפילו מה לחפש?
נראה לי שהתשובה לכך נעוצה באתוס הציוני, שראה באנשים מבוגרים "אבק אדם" והעדיף את הצעירים שיבנו את המולדת. האתוס כבר לא קיים אך הוא מטביע את חותמו על חיינו עד היום. זהו אתוס " יהדות השרירים" .
הציונות מראשית דרכה הציבה כאידאל את הפיכת העם היהודי לעם צעיר בעל כוח. לא תלמיד ישיבה חיוור מדולדל גוף נוסח " המתמיד" של ביאליק. אלא צעיר, בריא בגופו כבנפשו, נועז ונכון לקרב.
ההוגה הציוני מכס נוראדו ( 1849-1923) שטבע בקונגרס הציוני השני את המושג " יהדות השרירים" , העמיד את השאיפה הציונית כאנטיתיזה ליהדות רבן יוחנן בן זכאי. בנאום בו ביקש להלל את הבילויים, הוא אומר: " היו חזקים מתלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי, גדולים כאנשי המלחמה האגדיים של בר-כוכבא, אותו אדם שנלחם לא לשם התרבות הישראלית … אלא …לשם הקיום הלאומי על אדמת האבות" .
מחולל התנועה הציונית, בנימין זאב הרצל, הזיל דמעות כאשר חזה במפגן רכיבה של צעירי ראשון לציון בעת ביקורו בארץ בשנת 1898. ההיסטוריונית אניטה שפירא אומרת על תפיסה זו (בספרה " ההליכה על קו האופק" ). כי הכשלונות ההיסטוריים המפוארים של בית שני ואחריו, הועלו על נס והוצגו כתופעות חיוביות וכמקור לגאווה לאומית ולאתוס חינוכי.
מדיניות העליה
האידיאל הציוני הזה מצא ביטויו במדיניות העליה, שהעדיפה עליית חלוצים צעירים שיתרמו לבניית המפעל הציוני ויהיו בסיס לאדם היהודי החדש שהציונות החילונית רצתה לעצב. כל מי שלא היה צעיר וחלוץ נחשב ל" אבק אדם" . מושג זה יוחס לחיים ויצמן. אך ההיסטוריון מרדכי נאור אמר לי כי ברל כצנלסון השתמש בו עוד בשנות העשרים.
" מדיניות העליה הציונית" , אומרת ההיסטוריונית חוה אשכולי (וגמן), נקטה גישה " סלקטיבית שגרמה בחירת העולים על פי התאמתם לצרכי הארץ" . התפיסה היתה " שרק בחירת העולים תבטיח בסיס חזק לבניין הציונות כחברת מופת" (" אלם – מפא" י נוכח השואה" ).
דוד בן גוריון אמר ב-1933: " עלינו לנקוט בכלל לא הארץ בשביל העולים אלא העולים בשביל הארץ… וכל עולה ייבחן אם הוא מועיל לארץ ומקדם את ההגשמה הציונית" .
כאילו אין שואה
ספרה של חוה אשכולי (וגמן) עוסק בעיקר בעמדתה של מפא"י כלפי השואה ובניסיון להסביר את הרקע לאלם והשיתוק שאחז בישוב במהלך המלחמה ואף לאחריה.
בהשפעת השואה חזרו בהם מנהיגי הציונות מן העמדה של יחס סלקטיבי כלפי מי שראוי לעלות לארץ. אך התפיסה הזו הייתה כה חזקה עד שבמהלך המלחמה לא נעשה כל מאמץ להכין מקום לקליטת עליה המונית, אף שבארץ הייתה אז פריחה כלכלית. כשהחלו להגיע ראשוני הפליטים ב-1944, האודים המוצלים מאש השואה, נשמעו תלונות במוסדות ההסתדרות על אופיים של העולים. "הזאת היא העליה שאתם שולחים אלינו ואתם רוצים שלה נתמסר ואותם נקלוט? הבו לנו עליה חלוצית, זו שהייתה בשר מבשרנו, זו שהורגלנו לה". אניטה שפירא, המביאה ציטוט זה ממכתב מעין חרוד מאותה תקופה, אומרת: "כביכול לא היתה שואה, כביכול עולם כמנהגו נוהג".
מדיניות הסלקציה לא נסתיימה עם הקמת המדינה. פתיחת שערי הארץ בפני עליה המונית מארצות האיסלם היתה מלווה ביוזמה מכוערת של סלקציה בין צעירים וזקנים, בריאים וחולים והדברים ידועים.
היום מדינת ישראל כבר אינה מדינה צעירה. כ-10 אחוז מאזרחי המדינה הם בני 65 ומעלה לעומת 3 אחוזים ב-1948. אך האתוס הציוני מוסיף לכרסם בנו.
פינגבאק: רקוויאם לחלוציות בעידן הפוסט ציוני | היגיון בשיגעון
זה לא תהליך ישראלי / ציוני בלבד. זה תהליך עולמי במדינות המערב המתועשות. כך שאין קשר ישיר בין חלום ראשוני הציונות שהיה מובן משום הצורך לייצר צעירים, שיוכלו לבנות ולהילחם למען הגשמת רעיונותיה, דבר שבמבחן המעשה עבד. אני זוכר שבנות ה-60 – 70 לא היתה בעיה למבוגרים להיקלט היכן שבכלל היה מקום לקלוט עובדים. דווקא צעירים לא תמיד מצאו מהר מקומות עבודה. השינוי הגדול הא עם המהפיכה התקשורתית – הפלאפונים, המחשב ותרבות הסטארט-אפ. המהפיכה החלה בקטן בסוף שנות ה-80 והאיצה מאז שנת 2000 בכל העולם, אבל באופן יוצא דופן בישראל. החופש לעסוק עצמאית בהיי-טק, מוחות פוריים שהגו, יזמו ויצרו סטארט-אפים שגם הפכו לעסק מצליח יצרני ושירותים, איפשר מצד אחד את הגדלת המשק הישראלי בכלל ומתוך כך הצעת יותר מקומות תעסוקה על בסיס הטכנולוגיות החדשות ומנגד הדירו יותר ויותר מבוגרים שכל עניין ההיי-טק החדשני היה זר להם.
תרבות העסקה זו הקרינה גם לצדדים והשפיעה על כלל המשק. לכן כאן המקום לממשלה ולארגונים חברתיים לתת דעתם ולפתוח במבצע תיעדוף העסקת מבוגרים גם במיסוי חברות וגם בתגמולים. כי לחברה בכלל יש אינטרס חברתי להעסיק כמה שיותר אנשים, בעיקר בגילאים שלפני פנסיה, שיוצר כשלעצמו חסכון בהוצאות תמיכה במובטלים ומנגד מגדים את סך הכנסות המדינה מעבודה וממוצרים שנמכרים.
צריך לדרוש הצמדת תנאים לתנאי המחבלים…