בין רצח ארלוזורוב לרצח האופי של נתניהו

רצח ארלוזורוב ארע שנים לפני שנולדתי. אך הארוע הזה צרוב בנפשי כאילו הייתי עד לו. משפחתי נמנתנ עם המחנה הלאומי שעליו העלילו כי ביצעו את הרצח. ההאשמה שהטילו על ציבור שלם כאילו נסתיימה בהכרעה משפחתית אך פצעי אותה עלילה דיממו שנים ומוסיפים לדמם עד היום. לא מעט אנשים אומרים עד היום"אתם רצחתם את ארלוזורוב". אי אפשר שלא לראות את הקשר בין הארועים ההם לבין מה שקרה אחרי רצח רבין ולמה שקורה בימים אלה.

המאמר על "מי רצח את רבין" פורסם כאן לפני תריסר שנים. מאז נחשפו עוד כמה עובדות אך עיקרי הדברים כלולים במאמר המובא כאן.

 

בימים אלה מלאו 80 שנה לרצח חיים ארלוזורוב, שהיה ראש המחלקה המדינית של הסוכנות ומן המנהיגים הבולטים של תנועת העבודה ושל הישוב בארץ ישראל. יש תשובה לשאלה הזו אך חוקרים ואישי ציבור מתעלמים ממנה.

כותרת עיתון חיים ארלוזורוב נרצח

כותרת עיתון חיים ארלוזורוב נרצח

 

הרצח הזה פילג את הישוב הקטן של ארץ ישראל לשני מחנות יריבים ששררה ביניהם שנאה תהומית. הרצח גם היה גורם מרכזי לעלייתה של מפא"י לשלטון ולדחיקת רגלי תנועת ז'בוטינסקי, שהואשמה ברצח באחת העלילות הנפשעות ביותר בהיסטוריה של הישוב.
לכאורה כל העובדות הקשורות ברצח ידועות, אך מדי פעם עולות הרוחות הרעות מאוב ומחזירות אותנו אל אותם הימים האפלים. לפני כ-15 שנה פגשתי באקראי את מירב, נכדתו של ארלוזורוב שעבדה אז ב"ידיעות אחרונות" [כיום היא פרשנית בכירה ב"גלובס"] והופתעתי לשמוע כי היא עדיין מאמינה באשמת הרביזיוניסטים ובראשם אברהם סטבסקי ברצח.
בעקבות מאמר שפרסמתי אז ב"מקור ראשון" קיבלתי גל של מכתבי שיטנה בנוסח "אתם הרוצחים". ובשנים האחרונות התבטא שאול ארלוזורוב, בנו של הנרצח, לא פעם בנושא וחזר על העלילה.
בכל הויכוחים הציבוריים שהתקיימו מאז הרצח נעלם או הועלם גילוי חשוב של ההיסטוריון שמואל דותן ז"ל שחשף כי הרצח בוצע בידי ערבים שליחי הקומינטרן.
אך בטרם נספר את סיפור הגילוי כמה פרטים לאלה שעדיין סבוריםם כי ארלוזורוב הוא רק שם רחוב.

רצח על שפת הים

חיים ארלוזרוב ז"ל, ראש המחלקה המדינית בסוכנות היהודית, אדם ברוך כשרונות שניבאו לו גדולות. בליל שבת, ה-16 ביוני 1933, נורה ארלוזרוב בעת שטייל על שפת ימה של תל-אביב עם אשתו סימה. כמה שעות לאחר מכן מת על שולחן הניתוחים בבית החולים 'הדסה'.
שלושה ימים לאחר הרצח עצרה המשטרה הבריטית את אברהם סטבסקי, את צבי רוזנבלט ואת אב"א אחימאיר. אב"א אחימאיר עמד בראש קבוצה שכונתה "ברית הבריונים" ושני העצורים האחרים נמנו עם חסידיו. בתקופה שקדמה לרצח מתח אב"א אחימאיר ביקורת חריפה מאוד על חיים ארלוזרוב בשל מגעים שקיים עם ממשלת גרמניה הנאצית, בניסיון להגיע להסכם להעברת יהודי גרמניה ורכושם לארץ-ישראל (הסכם ה'טרנספר').

זירת הרצח חוף הים 1935

זירת הרצח חוף הים 1935

החשד שנפל על אנשי ברית הבריונים היה כאילו טבעי – הם הסיתו נגד האיש והם ביצעו את הרצח. דוד בן-גוריון, שבעת הרצח נמצא בווילנא, הכריז, עוד בטרם הובא הנרצח למנוחות, הכרזה שממנה ניתן היה להבין כי האצבע המאשימה היא כלפי תנועת ז'בוטינסקי.
זמן מה לאחר פתיחת הדיון בבית המשפט לפשעים חמורים, שוחרר אחימאיר מן האשמה. צבי רוזנבלט שהואשם בביצוע הרצח, זוכה בתום הדיון. אברהם סטבסקי, שנאשם כי האיר את פניו של ארלוזרוב כדי לזהותו, הורשע על פי עדותה של אשת הנרצח, סימה ארלוזרוב, ונידון למוות. הוא זוכה בערעור הואיל ולפי החוק שהיה נהוג אז, אי אפשר היה להרשיע אדם במשפט רצח על פי עדות עד יחיד, בלי שיהיה לעדות זו חיזוק ע"י עדות נסיבתית.

אברהם סטבסקי

אברהם סטבסקי

בכך לא נסתיימה הפרשה. אווירת השיסוי של השמאל הציוני כנגד התנועה הרביזיוניסטית שהחלה מיד לאחר הרצח, ונמשכה בניסיון לבדות ראיות כדי להדק את החבל סביב צווארו של סטבסקי, לא נפסקה לאחר הזיכוי. השיסוי נמשך ושימש מנוף בידי מפא"י להשתלט על היישוב למשך שנות דור.

ספרו של שבתאי טבת

במרוצת השנים נדמה היה שעלילת הדם על אחימאיר וחבריו נמחקה מההיסטוריה. רוב גיבורי הפרשה הלכו לעולמם. מפא"י ההיסטורית לא קיימת עוד. המדינה השתנתה, העם היושב בארץ כבר אינו אותו עם שישב בה בשנת 1933.
אך הפרשה סירבה למות. בשנת 1982 פרסם העיתונאי שבתאי טבת את הספר 'רצח ארלוזרוב', בו שיחזר את הפרשה וטווה אותה מחדש ביד אמן של עיתונאי מחונן. שבתאי טבת הוא בראש ובראשונה עיתונאי מוכשר וגם היסטוריון רב פעלים, שבנה מפעל מונומנטלי בכתיבת הביוגרפיה של דוד בן-גוריון.

אב"א אחימאיר מובל למעצר

אב"א אחימאיר מובל למעצר

אך בספר 'רצח ארלוזרוב' גבר העיתונאי שבטבת על ההיסטוריון שבו. הספר כתוב כעלילה מרתקת, שסופה ידוע מראש. דומה שטבת קבע את המטרה, אברהם סטבסקי, וצייר סביבה את העיגולים. הוא הגיע למסקנה שסטבסקי הוא אכן הרוצח.
בעת הרצח נמצא סטבסקי במלון בירושלים. לפי התאוריה הוא עזב את המלון בלי שאיש ירגיש בכך הגיע לשפת הים וחזר עוד באותו לילה למלון.
טבת לא הצליח להסביר כיצד יכול היה סטבסקי להימצא בירושלים, לרדת לתל אביב ולבצע את הרצח ולחזור למלון בו שהה בירושלים. באותה תקופה לא היו הליקופטרים ומספר המוניות והמכוניות היה זעום. לא נמצאה כל עדות מסייעת מי הסיע אותו ובאיזה רכב.
ולא פחות חשוב: איך ידע סטבסקי היכן יימצא ארלוזרוב בעת הרצח? יציאתו של ארלוזרוב לשפת הים הייתה מקרית ובלתי מתוכננת. כדי לבצע את הרצח צריך היה להיות ארגון שיעקוב אחר המנהיג הנרצח, לדווח לסטבסקי בירושלים (כיצד? בפלאפון או בסלקום?) להביא אותו לזירת הרצח ולהחזירו לירושלים. זה היה מעבר לאמצעים שעמדו לרשות 'ברית הבריונים' ומעבר לאפשרויות של אותה תקופה.
שבתאי טבת לא הצליח להסביר גם את העובדה שעשרות השנים שחלפו מאז הרצח לא הביאו לחשיפת הארגון שעמד מאחורי הרצח. היום אנחנו יודעים בדיוק מי נתן את ההוראה ובדיוק מי לחץ על ההדק בהוצאה להורג של ברנדוט ב-1948 וכמעט כל פרשיה היסטורית נחשפה ברמה זו או אחרת.
בפרשת רצח ארלוזרוב – יוק.

אבא אחימאיר

אבא אחימאיר

בגין מקים ועדה

בעקבות פרסום ספרו של טבת יזם ראש הממשלה מנחם בגין, בשנת 1982, הקמת ועדת חקירה ממלכתית בראשות השופט בדימוס דוד בכור, כדי לחקור את הפרשה. הוועדה לא הצליחה לתת תשובה לשאלה מי רצח את ארלוזרוב, אך קבעה כי לסטבסקי ולרוזנבלט לא הייתה יד ברצח. פסק הדין של הוועדה לא שכנע את משפחת ארלוזורוב ואולי כמה אחרים שעדיין ממשיכים להתבוסס בדם העלילה.
לאלה אני ממליץ לקרוא את הספר 'אדומים בארץ ישראל', פרי עטו של שמואל דותן ז"ל. הספר הופיע לראשונה בשנת תשנ"א ומהדורה שניה בשנת תשנ"ה.

חריטה על אדן החלון תא 19 כלא ירושלים

חריטה על אדן החלון תא 19 כלא ירושלים

התגלית של שמואל דותן ז"ל

הספר 'אדומים בארץ ישראל' הוא ספרו השלישי של שמואל דותן שזכה לפרס יצחק בן צבי על מפעלו המחקרי. הספר אינו עוסק בפרשת ארלוזרוב, אלא בתולדות המפלגה הקומוניסטית הארצישראלית על גלגוליה השונים. זהו ספר חובה, המאיר את מה שהייתי מכנה הפתולוגיה של הקומוניזם היהודי, פתולוגיה שהתפשטה לא פעם אל תוך המחנה הציוני.

שמואל דותן

שמואל דותן

כשקוראים את 'אדומים' אפשר להבין את חמת הזעם של אב"א אחימאיר ז"ל, שהיה היסטוריון בעל שיעור קומה המרחיק ראות, שתפס את עומק התהום אליו מוביל השמאל את העם היהודי. (אחימאיר היה, אגב, אחד ההוגים הבודדים שחזה את נפילתו ההכרחית של הקומוניזם). חקירת המשטרה הבריטית – אומר דותן – התמקדה ב"בריונים" ופסחה על המבצעים האמיתיים שהם חברי פק"פ (פאלעסיטינער קומוניסטישע פארטיי – שמה היידי של המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית, שהוקמה ב- 1922). שום מידע לא דלף משום שהנוגעים בדבר הוברחו מהארץ ונשלחו לברית המועצות, שם חוסלו כעבור כמה שנים יחד עם מאות מיוצאי פק"פ.
דותן, שספרו מבוסס על מסמכים רבים שלא נבדקו ע"י חוקרים אחרים, ובעיקר על גביית עדויות מפי שרידי המפלגה הקומוניסטית, עלה על עקבות הרוצחים האמיתיים תודות לשיחה שקיים עם אחד מאנשי פק"פ, שסיפר לתומו כי גילה שמנהיגי מפלגתו ברחו מן הארץ. ביגיעה רבה ובאטיות מכאיבה הרחיב דותן את הפתח הצר שנפתח מאמירה זו. הוא בדק ואימת שבע פעמים את הנושא בדיקה שעכבה את פרסום הספר תקופה ארוכה.
התעלמו מהחשדות
מתברר שאחד מחוקרי פרשת הרצח, יצחק שטיינברג, חשד שהקומוניסטים הם הרוצחים. מתברר שבפני סימה ארלוזרוב הוצגו 600 צילומים של יהודים והיא הצביעה על שניים-שלושה צילומים של קומוניסטים שזיהתה כדיוקן המתנקשים. היא הכחישה זאת במשפט, וגם הכחישה כי בעדות הראשונה אמרה כי היורה הוא ערבי או מזרחי והכחישה גם שביקשה להניח לפניה תמונות של חשודים ערבים.
המשטרה הבריטית 'איבדה' את הדו"ח שרשם השוטר מפי סימה ארלוזרוב שעה קלה לאחר ההתנקשות. התביעה לא הביאה למשפט את השוטר שרשם את הדוח, וגם התעלמה מעדותו של אליעזר קפלן, ממנהיגי מפא"י, שסיפר כי שמע מפי ארלוזרוב עצמו כי הרוצחים אינם יהודים.
לכאורה הכל בסדר. לבסוף הועמדו לדין שני ערבים שהודו במעשה. אך היום אנו יודעים כי הללו שודלו ליטול על עצמם את האשמה תמורת תשלום, ואלה אכן חזרו בהם מן ההודאה.
היה מניע, היה מודיעין
ואלה עיקרי ממצאיו של דותן, המבוססים על ראיונות ומסמכים שאסף:
• ארלוזרוב הצטייר בעיני הקומוניסטים כמי שמארגן את ההכנות הצבאיות של הישוב למתקפה על ברית המועצות בתיאום עם בריטניה. ארלוזרוב נחשב לכוח העולה בהנהגת מפא"י, אחראי לקשר בין הישוב לשלטונות, ידידו של הנציב העליון שהסגיר את חברי פק"פ לבולשת. גם מעורבותו בהסכם עם גרמניה הייתה סיבה טובה לרצח בעיני הקומוניסטים.
• לקומוניסטים היה מודיעין טוב. חברות מסורות של המפלגה הושתלו כעוזרות בית אצל אישים מרכזיים בישוב ואפילו אצל קציני משטרה, ויכלו לספק מידע לשולחיהן. [עובדה זו אני יכול לאשר מידע אישי. קרובת משפחה, שכבר הלכה לעולמה, עבדה כעוזרת בית בביתו של אחד ממנהיגי הישוב. העבודה שבחרה לעסוק בה הייתה מוזרה לאור העובדה שהייתה בעלת השכלה רחבה וכישורים רבים. אך היא הייתה קומוניסטית שרופה ועל המניע שלה לעבודה זו אפשר רק לנחש].
• מועד הביצוע לא היה מקרי. ליל הרצח היה יום השנה השלישי להוצאתם להורג של שלושה ערבים שהורשעו ברצח עשרות יהודים במאורעות 1929, והשלושה תוארו כ"קדושים" בגילוי הדעת של המפלגה הקומוניסטית. ליל הרצח היה גם המועד בו קבעו השלטונות לפנות את אדמות עמק חפר מיושביהם הבדואים ופק"פ קראה לערבים: "התנגדו בכוח לכל ניסיון לנשל אתכם מחלקתכם האחרונה". שלושה חודשים לפני כן פרסמה פק"פ כרוז, שבו שלחה אצבע מאשימה לעבר "המנהיג הציוני האדון ארלוזרוב", האחראי יחד עם האימפריאליזם "לנישול הפלחים והבדווים העניים".
• המטרה: לחולל מהפכה בישוב. הקומוניסטים שכנעו עצמם שרצח ארלוזרוב יחולל את המהפכה שלה ציפו. הם התכוונו לקחת על עצמם את האחריות למעשה, אך כשראו את כיוון החקירה, העדיפו שלא לקחת אחריות כי ראו את השסע בישוב כראשית התפוררות הציונות.
• מסקנתו של דותן: המתנקשים היו יהודים שנצטוו להתחזות לערבים. יתכן שמספר המתנקשים היה ארבעה. לאחר הרצח הם הוברחו מן הארץ ומצאו את מותם בברית המועצות. "מעשה הרצח" – אומר דותן – "מלמד מה רבה הייתה שנאתם של המתכננים והמבצעים לציונות. הוא מעיד מה רבה הייתה התנוונותם המוסרית ומה עז היה יצר התעתועים בנפשם".

הצילומים באדיבות יוסי אחימאיר ארכיון בית אחימאיר ברמת גן

================================================================

תגובות

ערב הרצח קרא ארלוזורוב להשתלט בכוח על הארץ

בראשית דרכו המדינית נקט חיים ארלוזורוב בעמדה מתונה. בשנת 1921, על רקע ההתנקשויות האלימות בארץ, התנגד לאסטרטגיה של נקיטת יד קשה כנגד הערבים.

יחד עם זאת, הוא היה מהראשונים  שטען כי אנו עומדים כנגד תנועה לאומית ולא נגד  כנופיות פרחחים.

"התנועה הלאומית הערבית היא כוח שאסור לזלזל בו, אפילו שאינו תואם אמות מידה אירופאיות ביחס למה שצריכה  להיות תנועה לאומית".

 ובסיום דבריו  אמר: "רק מדיניות של שלום והשלמה היא הדרך".

אבל ב-1929, בעקבות המאורעות  עמדתו אינה  חד משמעית. הוא המשיך לצדד בדרך של הסכם מדיני עם  הערבים. עם זאת הצהיר כי בתנועה הלאומית הערבית שולטים כוחות ריאקציה חברתית ועריצות פוליטית. הוא מגלה פסימיות בנוגע לסיכויים להגיע להבנה עם ערביי א"י כי: "הערבים מאמינים שיוכלו לחסל באלימות את הציונות"

ומכאן מכתבו של ארלוזורוב לויצמן ב-1933, המעיד על מהפכה מוחלטת בגישתו ואימוץ עמדה אקטיביסטית הן ביחס לבריטים והן ביחס לערבים.

מבחר ציטטות מהמכתב:

"בנסיבות של  עכשיו אין להגשים את  הציונות ללא תקופת מעבר, שבה ישלוט מיעוט יהודי שלטון מהפכני מאורגן. כי אין אפשרות להגיע לרוב יהודי או  אף לשווי משקל בין שתי האומות או לכל הסדר אחר שיש בו כדי  ליצור בסיס למרכז תרבותי בדרך של  עליה והתיישבות שיטתית,  ללא תקופת  ביניים של ממשלת מיעוט לאומנית, אשר תכבוש את  מנגנון המדינה כדי למנוע את  הסכנה של השתלטות הרוב הלא יהודי…

"במשך תקופה זו תוגשם מדיניות שיטתית של פיתוח,  עליה והתיישבות". 

 "אפשר",  ממשיך ארלוזורוב במכתבו,  "שתפיסה זו סותרת את  התנאים שבהם אנו נתונים  בתוקף המנדט  הבריטי. אבל דבר אחד אני מרגיש בכוח הרגשה עצום  כי לעולם לא  אשלים עם תבוסת הציונות לפני שייעשה ניסיון שיהא שקול ברצינותו כנגד מלוא חומרת מאבקנו לחידוש חיינו  הלאומיים וכנגד   קדושת הפקדון שהפקיד בידנו העם היהודי"

 

ב-1933 , זמן לא רב לפני הרצח, הקצין ארלוזורוב את עמדותיו ואומר: "הערבים שוב אינם די חזקים שיוכלו להרוס את מעמדנו, אלא שלדעתם עוד כוחם אתם לבצע הקמת מדינה ערבית בארץ ישראל  בלי להתחשב בתביעותינו המדיניות.

"ואילו היהודים הם די חזקים לשמור על עמדותיהם הקיימות, אלא שאין כוחם מספיק להם כדי  להבטיח את גידולו של הישוב על ידי עליה והתישבות וקיום השלום והסדר בארץ.."

 שמואל אייל  מעלה אדומים

 

פורסם בקטגוריה אישים היסטוריים, אישים פוליטיים, כללי, תולדות המדינה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

16 תגובות בנושא בין רצח ארלוזורוב לרצח האופי של נתניהו

  1. מאת Avi Harel‏:

    היום התבשרנו על תיק 5000. ואני שואל. מה הקשר לארלוזורוב? איך הצלחת לגייס אותו לטובת מי שדיכא באופן שיטתי את העתונות ופעל באופן עקבי להגיע למצב שיהיה מלך לכל חייו ללא אופוזיציה. הקשר בינו לבין ארלוזורוב הוא מאניפולציה. אפשר היה באותה מידה לשאול מי רצח את קנדי או את סאדאת.

  2. הבריונים לא רצחו את ארלוזורוב, ורומן זדורוב לא רצח את תאיר רדה. איך זה שתמיד אותם הזויים מגיעים לאותן מסקנות קונספרטיביות?

  3. מאת חיה דליה‏:

    אומץ ויושרה כמים זכים בבליל הקקופוניה הרווחת והמעוורת עיניים. ישר כוח לזאב היקר ושנים טובות וצלולות עד 120.

    • מאת Avi Harel‏:

      בעניין הקקופוניה הרווחת והמעוורת עיניים. יש לי ידידה שהולכת כל שבת להפגין נגד השחיתות. היא יודעת למה. היא שופטת מחוזית בדימוס, והבת שלה כתבת בוואלה. היא מאלו עליהם דווח אתמול בעתון האופוזיציה דה-מרקר. שם מדווחים על חוסר אומץ ויושרה כמים עכורים.

  4. מאת משה פלאם‏:

    המאמר מעניין לגבי ארלוזורוב וגם לגבי פק"פ, אך מאוד לא משכנע מבחינת המסקנות לגבי הרוצחים.
    אבל גם אם נניח שהשתכנעתי לגבי רוצחי ארלוזורוב, אינני רואה את ההשלכות על "רצח האופי" של ביבי.

    • מאת זאב גלילי‏:

      ההשלכות ברורות. ייתכן שההשערה לגבי רוצחי ארלוזורוב מפץקץפץ אינה מבוססת דיה. מה שברור שלתנועה הרביזיוניסטית ולמי מאנשיה לא היה יד ברצחץ אבל בן גוריון שהיה בלונדון, עוד לפני שנפתחה החקירה הכריז שהרבזיוניסטים אשמים. סימה ארלוזורוב חזרה בה מןהעדות הראשונה שערביםרצחו אותו ומפא"י אירגנה עדות בדויה. החלמסע הכפשה נגד כל הציבור שהיה נקודת המפנה שהביאה לעליית שלטון מפא"י.
      הנסיבות היום שונות. מול נתניהו והימין הישראלי לא עומד גוף מאורגן כמו מפא"י של אז. אבל התקשורת שרוב המעורבים בה הם שמאלנים [דהיינו צאצאי השמאל הציוני שהפכו פוסט ציונים ופוסט יהודים עושה מה שעשו אז.ראה מי ומי בתקשורת היום
      מי ומי הדוברים הראשיים בערוצים הממלכתיים?
      יונית לוי, אושרת קוטלר, דנה וייס, קרן מרציאנו, אמנון אברמוביץ', גדעון אוקו, אהרון ברנע, רביב דרוקר, ירון לונדון, אילנה דיין, אמנון לוי, גלית גוטמן, גיא מרוז, אורלי וילנאי, אקי אבני, הילה נחשון, אקי אבני, ניסים משעל, רינה מצליח, שי גולדן, נעמה חן, ליאור פרידמן, דוריה למפל, הילה קורח, שרון כידון, דניאל בן סימון, מזל מועלם, דב גיל-הר, ניב גלבוע, גדי סוקניק, דני קושמרו, אלי רכלין, אודי סגל, ניר דבורי, רפי רשף, בן כספית, גל גבאי, נגה ניר-נאמן, ערד ניר, אוהד חמו, נעים עריידי, פוראת נסאר, דפנה ליאל, צ'יקו מנשה, שלומי אלדר, משה נוסבאום, אלעד שמחיוף, אילן לוקאץ', נסלי ברדה, חיים אתגר, אלכס קומן, יצחק ספורטא, גיא זוהר, עודד בן-עמי, אורן וייגנפלד, נדב בורנשטיין, רזי ברקאי, לי אברמוביץ, גיא פלג, בן מיטלמן, יונתן ריגר, עידו סולומון, גיא לרר, אביב פרנקל, דרור גלוברמן, גואל פינטו, לוסי אהריש, מודי בר און, הני זובידה, שני נחשוני, טלי מורנו, אלון בן דוד, ליאור שליין, אורנה בנאי, עינב גלילי, גורי אלפי, עידו רוזנבלום, אודי כגן, מירב בטיטו, עמליה דואק, אור הלר, גיל תמרי, ליאור אברבוך, תמר איש שלום, נדב איל, אבישי בן חיים, הילה אלרואי, ברוך קרא, אריק וייס, מתן חודורוב, רועי שרון, חזי סימנטוב, מואב ורדי, איילה חסון, גאולה אבן-סער, אורי לוי, עודד שחר, אורן נהרי, כנרת בראשי, מיכל רבינוביץ', איתי ורד, מתי גולן, מירב מילר, חיים זיסוביץ', ארי שביט, ליאת רגב, אבי פירסט, יואב גינאי, חנן קריסטל, דב אלבוים, איתי לנדסברג, משה נסטלבאום, אמיר בר שלום, אטילה שומפלבי, נחמה דואק, אורית לביא-נשיאל, ירון אברהם, יניר קוזין, יואב קרקובסקי, משה שלונסקי, שלום קיטל, צבי זרחיה, רוני מילוא, מינה צמח, תום שגב, אושרה צרויה, עידו פוס, הדס לוי-סצמסקי, טל אשכנזי, בהירה ברדוגו, צחי כהן.

      סה"כ רשימה חלקית של 130 שמאלנים שמכתיבים לכל עם ישראל את דעתם באופן יומיומי ונטול פניות מעל גבי המדיה הנצפית ביותר.
      אין בנמצא ולו עשירית!! מהמספר הזה המזוהים עם הימין. עלי התאנה הבודדים הם צביקה יחזקאלי, רוני דניאל, שמעון ריקלין, עמית סגל וחגי סגל.

      לפי החוק, רשות השידור הינה גוף ממלכתי ועליה להבטיח כי בשידורים יינתן מקום לביטוי של ההשקפות והדעות השונות הרווחות בציבור. בין שאר תפקידיה "מתן ביטוי למורשת היהודית וערכיה ולערכי הציונות".
      אז אולי אין מאפיה שמאלנית בתקשורת, אבל אין ספק שהחוק נרמס, שהפלורליזם מת וכלב השמירה המהולל של הדמוקרטיה הפך לכלי בידי מחנה פוליטי אחד.

      הגב

      • מאת אמירה‏:

        לענין רשות השדור המצב הרבה יותר חמור. הם הפסיקו לדווח והתחילו לתת "דעות". אין זו עתונות יותר. בעתון יש, או צריך להיות, מתן דווח על נושאים וארועים, ואח"כ יש את קטעי ה"פובליציסטיקה", מי שרוצה מפרש כאשר ידבנו לבו. הרבה יותר קל לי להתיחס לדווחים מארה"ב, למשל, בהם אני שומעת כתבים ישראלים שיושבים בוושינגטון ומדווחים כאילו הם כתבים של CNN, NBC או MSNBC בעיקר, כמובן, על (או, יותר נכון, נגד) טרמפ. כנ"ל הם עושים בחדשות מהארץ בארץ: אין יותר דווח, יש הכתבת הדעה של "אנ"ש" ורק אלה עוברות את הסף. ומה יאמר הצופה שאינו בקיא במסתרי מסדרונות הטלויזיה (והעתונות) ואין לו מושג איך הדברים מוכתבים מלמעלה? יצביע כפי שהוא חושב שהוא יודע ומבין. וככה זה ימשך עד סוף כל הדורות אם לא יעשה מעשה ותשונה ההנהלה, אבל נראה לי שכמו בארה"ב כך גם בארץ: התפספס המועד לעשות זאת, ועל כך כולנו משלמים.

        • מאת זאב גלילי‏:

          הנה ההסבר לתופעה
          כמה שמאלנים וכמה ימניים בתקשורת

          מי ומי הדוברים הראשיים בערוצים הממלכתיים?
          יונית לוי, אושרת קוטלר, דנה וייס, קרן מרציאנו, אמנון אברמוביץ', גדעון אוקו, אהרון ברנע, רביב דרוקר, ירון לונדון, אילנה דיין, אמנון לוי, גלית גוטמן, גיא מרוז, אורלי וילנאי, הילה נחשון, ניסים משעל, רינה מצליח, שי גולדן, נעמה חן, ליאור פרידמן, דוריה למפל, הילה קורח, שרון כידון, דניאל בן סימון, מזל מועלם, דב גיל-הר, ניב גלבוע, גדי סוקניק, דני קושמרו, אלי רכלין, אודי סגל, ניר דבורי, רפי רשף, בן כספית, גל גבאי, נגה ניר-נאמן, ערד ניר, אוהד חמו, נעים עריידי, דפנה ליאל, צ'יקו מנשה, שלומי אלדר, משה נוסבאום, אלעד שמחיוף, אילן לוקאץ', נסלי ברדה, חיים אתגר, אלכס קומן, יצחק ספורטא, גיא זוהר, עודד בן-עמי, אורן וייגנפלד, נדב בורנשטיין, רזי ברקאי, לי אברמוביץ, גיא פלג, בן מיטלמן, יונתן ריגר, עידו סולומון, גיא לרר, אביב פרנקל, דרור גלוברמן, גואל פינטו, מודי בר און, שני נחשוני, טלי מורנו, אלון בן דוד, ליאור שליין, אורנה בנאי, עינב גלילי, עידו רוזנבלום, אודי כגן, מירב בטיטו, עמליה דואק, אור הלר, גיל תמרי, ליאור אברבוך, תמר איש שלום, נדב איל, אבישי בן חיים, הילה אלרואי, ברוך קרא, אריק וייס, מתן חודורוב, רועי שרון, חזי סימנטוב, מואב ורדי, איילה חסון, גאולה אבן-סער, אורי לוי, עודד שחר, אורן נהרי, כנרת בראשי, מיכל רבינוביץ', איתי ורד, מתי גולן, מירב מילר, , ארי שביט, ליאת רגב, אבי פירסט, יואב גינאי, חנן קריסטל, דב אלבוים, איתי לנדסברג, משה נסטלבאום, אמיר בר שלום, אטילה שומפלבי, נחמה דואק, אורית לביא-נשיאל, ירון אברהם, יניר קוזין, משה שלונסקי, שלום קיטל, צבי זרחיה, רוני מילוא, מינה צמח, תום שגב, בהירה ברדוגו, צחי כהן.

          סה"כ רשימה חלקית של 130 שמאלנים שמכתיבים לכל עם ישראל את דעתם באופן יומיומי ונטול פניות מעל גבי המדיה הנצפית ביותר.
          אין בנמצא ולו עשירית!! מהמספר הזה המזוהים עם הימין. עלי התאנה הבודדים הם צביקה יחזקאלי, רוני דניאל, שמעון ריקלין, עמית סגל, חגי סגל, עירית לינור, אברי גלעד, אראל סגל
          [אם שכחנו מישהו נא להזכיר לנו ונוסיף. אם טעיתי במישהו אתקן]

          אז מה אתם מתפלאים?

    • מאת Avi Harel‏:

      כלומר, זאב מלין על כך שהעיתונות היא באופוזיציה, והוא היה רוצה לראות (לא מתוך נוסטלגיה, אני משער) שהעיתונות תהיה גרורה של השלטון, כמו בעידן התמימות של בן גוריון, או לפחות נייטרלית יותר. אבל ברור שהעיתונות היא הכוח האחד והיחיד שיכול להלחם בשאיפות של אנשי השלטון להשתלט על כל המוסדות הליברלים.
      אגב, בעניין רציחות פוליטיות, אפשר להביא דוגמאות רבות אחרות מן העבר. אפשר לקרוא דוגמאות מעניינות בספר "רק לא מלחמת אחים" של עיתונאי הימין שזאב הזכיר, חגי סגל. רק שלא ברור איך הדוגמא של ארלוזורוב תורמת יותר לעניין של ביבי, ולא נראה שאיזו מהדוגמאות הללו יכולה להביא לזיכויו של ביבי.
      ובעניין העיתונות של ביבי, יש הרבה יותר ממה שזאב הזכיר: יש העיתון החינמי רב התפוצה (שאותו אני מסרב לקחת ברכבת), יש בני ציפר (שבעיתון האופוזיציה כבר פורסם מאמר הקורא לשלול ממנו את תעודת העיתונאי) ואני מניח שיש עוד, אבל אני לא בתחום.

    • מאת משה פלאם‏:

      בקריאה שניה של הפתיח נראה שלמעשה הכותרת אמורה להיות: הקשר בין רוצחי ארלוזורוב ורצח רבין
      ולפיו אם השתכנענו שפק"פ והקומוניסטים היהודים הם רוצחי ארלוזורוב, הרי שגם רוצחי רבין לא היו אנשי ימין אלא אנשי שמאל. ההוכחה, לדברי הכותב (שמואל אייל): ארלוזורוב בכלל החל לנטות לעמדות ימין אחרי מאורעות תרפ"ט (המכונים כאן משום מה 1929).

      אני האחרון שאסכים להאשמת הימין כולו בלחיצה על ההדק, ראיתי את בניין בני עקיבא השרוף בקבוצת יבנה (קבוצת יבנה!! – עד כמה הפורעים יכולים להיות בורים בבחירת מטרותיהם? מזכיר את הסרטונים של החמאס ובהם מלבישים את היאהוד השנואים בבגדי חרדים!) וזוכר את המכות שקיבלו חבריי באוטובוסים. אני גם סבור שההתגייסות למען פינוי רצועת עזה (בשמה המכובס "גוש קטיף") היתה במידה רבה מלובה מהשמחה לאיד על הענשת הימין הדתי.

      אמי החלימה בילדותה בבית חולים קתולי בעוד הילדה השוכבת לצידה מסרבת לדבר איתה ורק מתבוננת בה בעיניים מלאות שנאה. מה? מה עשיתי? שאלה. את רצחת את אלוהים! מה?!!!! נדהמה וחשבה לעצמה: אבל אי אפשר "לרצוח" את אלוהים. ובכלל, הוא חי! מה הקשקוש הזה? אז אחרי מחשבה רבה ענתה: !I did not

      ועדיין, גם אם נשתכנע שאכן מצאת את רוצחי ארלוזורוב, (הצלחת לשכנע אותי שההוכחות על סטבסקי קלושות) הקשר לרבין קלוש עוד יותר.

      בכפר נוער בו גרנו ופעלנו היתה לנו חניכה עולה מריגה שהיתה מיודדת מאוד אתנו. במוצא"ש ההוא שמעתי ברדיו על הירי ועל הגעתו לבית החולים. כינסתי את חניכיי אל בית הכנסת אמרנו תהלים ובכינו יחד על עצם ניסיון ההתנקשות, טרם היוודע התוצאה הנוראית.

      למחרת היא סיפרה לי על ההלם כשזיהתה את המדריך הישראלי שלה מריגה, שנתיים קודם. היא היתה אצלו בבית בביקור כשנה קודם, והוא נתן לה לפרק ולהרכיב את האקדח.

      חגי ויגאל היו בעתלית בניסיון מוקדם לרצוח את פרס או רבין. על הביקור של רבין בעתלית שמענו ממדריכה של מחנה המעצר שם, על כך שהוביל את בריחת המעפילים לבית אורן. על כתפיו היה ילד קטן שהשתין מהפחד. רבין אז אמר: חשבתי על זה שהילד הזה הוא העתיד של המדינה. אז המדינה הרגע השתינה עלי…

      כשהייתי מדריך של שכבת הצעירים בישיבה של הרב שטיינזלץ בתשמ"ח (1988) התמודדתי עם תלמידים שהביאו אתם חוברות שפרסם כהנא. ניסיתי להראות להם שמדובר בדברים שהם עצמם לא מסכימים להם. הראיתי להם שכהנא אומר במפורש שצריך להרוג את מי שאינו שומר שבת. ובמיוחד שצריך להרוג את האיש שירה ב"תותח הקדוש" יצחק רבין. אתם מסכימים לזה? שאלתי, ולימדתי אותם על ההשקפות האחרות על העולם… אבל זה היה שם, שחור על גבי לבן, ועם קווקוו אדום ששמתי תחתיו.

      במו אוזני שמעתי בליל הרצח קולות ברדיו שעמדו ליד בית החולים וקיללו את רבין. הכתב תיאר קבוצת אנשים שהגיעו לשם ובעטו במכוניות. אין לי ספק שעמיר לא היה לבד, אך אין לי ספק שהיתה תנועה של דתיים שהסכימה לרצח, ואשר כיום אינה מוכנה ואינה רוצה להוקיע אותו.

      העובדה שביבי נבחר למרות הרצח, מוכיחה כמה עיוולת, אפילו מבחינה פוליטית, היתה בה. האם באמת נראה למישהו מכם שהשמאל והשב"כ רצחו אותו?

      המקסימום שאפשר אולי להגיד, זה שהשב"כ רצה כמו עם הקצין קהלני לזעזע את המדינה בניסיון רצח שלא יצלח (כי החליפו לו את הנוקר, או את הכדורים בכדורי סרק). וזה לא מנקה את אותם אלו שתמכו (ועדיין תומכים) ברצח רבין, מהימין. כן מהימין שלנו. פעם לפני כמה שנים, היו שני מחנות ימין. ימין קיצוני, וימין מתון. ברבות הימין מסתבר שהקיצון התרחב מאוד ולכן הקיטוב לכאן או לכאן מושך באופן חזק ביותר. אם אתה לא ימני קיצוני, הרי שאתה שמאל קיצוני. ולהיפך.

      המתפשרים נותרו פושרים תפלים וחסרי טעם או גרוע מכך, בוגדים בדרך, ורשעים. ובעיקר, עוורים לאלימות האויב. לכאורה, לפי אופן הקריאה כיום של המפה הפוליטית, אין דרך שבה אפשר להיות ימני, אוהב ארץ ישראל, אוהב מסורת האבות, בלתי מתפשר על הצדק והדרישה לחיים יהודיים בארצנו ארץ הקודש, פקוח עיניים לגבי רצחנות אויבינו, פקוח עיניים לגבי מלחמת התרבות בתוכינו, ובאותו זמן להיות אנטי קיצוני, בלתי מתלהם, הגיוני, מבוסס ואנושי?

  5. מאת נמרוד‏:

    "מי רצח את רבין" ??????????????? כנראה טעות בכותרת ומעל הבלוג המכובד רצה לכתוב "מי רצח את ארלוזורוב"???…. כנראה טעות פרודינית ולא במקרה, ב"ספר המשוגע" של חיים גורי עליו השלום יש גם התייחסות לנושא שכיוונה אחר לגמרי. ואולי גם את רבים ז"ל רצחו קומוניסטים שחששו מכיבושי ישראל במזרח התיכון?

    • מאת זאב גלילי‏:

      אישרתי פרסום התגובה ל בסיס חופש הביטוי. אך אם זו חידת חמיצר נבצר מבינתי לפתור אותה.
      ז.ג.

  6. מאת אייל דרובין‏:

    חברים יקרים, ערבבתם פה שלושה עניינים שונים:

    1. רצח ארלוזורוב:

    http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5167&omm=25&viewmode

    2. רצח רבין:

    http://rotter.net/forum/gil/5614.shtml

    3. רצח האופי שעושים לנתניהו:

    http://www.news1.co.il/Archive/003-D-100833-00.html

    מקווה שתרמתי את תרומתי הצנועה להבהרת שלושת העניינים האלה.

    • מאת זאב גלילי‏:

      תרמת תרומה נאה בהבאת כמה קישורים מעניינים. אך אתה ומגיבים אחרים עשו סלט ישראלי עם הרבה מרכיבים ללא צורך. כל כוונתי באיזכור רצח ארלוזורוב היתה ביטוי לריגשותיי.
      המשותף לשני הארועיםהללו הוא העליהום שעשתה קבוצה אחת של הציבור [אז,מפא"י והתקשורת שלה] נגד חלק אחר של הציבור [ אני ברית הביריונים עליהם העלילו עלילת שווא] ועל הציבור הרביזיוניסטי כולו.
      היום העליהום הוא על נתניהו ועל תומכיו.
      זאב גלילי

      • מאת Avi Harel‏:

        נהפוך הוא. אייל דרובין הפריד את הסלט שהכינו המגיבים הקודמים למרכיביו, וגם תרם לטיעון שלך לגבי רצח האופי שעושים לכאורה לנתניהו,
        המאמר על העיתונות מציג היטב את הקושי של העיתונאים למלא את תפקידם, כאשר הם נתונים תחת מכבש של בעלי עניין.

  7. מאת נילי דיסקין‏:

    הי זאב . שוב התגובה שלך היא לגופו של אדם ולא לגופו של עניין. הרשימה השמית שלך מגוחכת בעיני מפני שעיתונאי טוב , צמוד לעובדות ולא כותב לפי דעתו הפוליטית ( "כתיבה אג'נדאית" כינתה זאת יפעת ארליך).כמובן שלא כולם מעור אחד , אבל 130 השמות שלך מעידים , לדעתי , לא על מציאות אלא על הלך רוח רגשי שלך.
    מלבד זאת , חלוקת ה"שמאל – ימין" לדעתי , מזמן לא רלבנטית. התורה שלנו שמאלנית. סוציאליסטית. תורה שכל אדם וכל עם יכולים להסכים עם עקרונותיה החברתיים. לעומת זאת הכרה בטרור המוסלמי הופכת את כולנו ל"ימניים" ?. טפשית היא גם ההבחנה בין מזרחיים לאשכנזים , שמחוץ למגזר קטן באוכלוסיה אין לה משמעות , ובדורות הצעירים יש בחירה לפי האישיות ולא לפי המוצא.
    אין ספק לגבי רוצח רבין. יש תיעוד מצולם. באשר לבית הגידול וההשפעות עליו, מצאתי בתוצאות הבחירות של מאי 1996 שבהן לא שמו מי שנקראו אז "ימין פוליטי" פתק לבן בקלפי לאות מחאה על שלא מחליפים ראש ממשלה מכהן באמצעות רצח, הוכחה לחשיבה לא ממש ריאלית שרתומה לאג'נדה פוליטית באופן מובהק. . היום אנחנו שומעים את המנטרה "לא מחליפים ראש ממשלה מכהן ע"י הפגנות ותקשורת עויינת" כשאלו בדיוק הדרכים להבעת מחאה במדינה דמוקרטית.. לדעתי חשוב מאד שתבוא חשיבה במקום קלישאות. כמו "עוד מעט יאשימו אותנו ברצח ארלוזורוב " "הערבים נוהרים לקלפיות. עמותות השמאל מביאות אותם באוטובוסים" "לא היה כלום" "רדיפה פוליטית" וכיו"ב. כשכהנמן , איש הכלכלה , קיבל פרס נובל לא ממש הבינותי את גודל התרומה שלו לאנושות בקביעתו שאנשים לא מקבלים החלטיות על רקע רציונלי – אלא רגשי. אפילו בעניינים כלכליים. מיום ליום אני נוכחת לדעת כמה מרחיקת לכת תפישתו. האמירה של טראמפ שהוא יכול לעמוד בשדרה החמישית, לירות באנשים, ועדיין יבחרו בו. נראית לי מתאימה גם לישראל.. נילי דיסקין.

השאר תגובה