הלקח של פרשת אולמרט – "להרוג" אותם כשהם קטנים

                                                          – מאת אלי תבור –

עורך "העולם הזה" לשעבר חשף את פרצופו של אהוד אולמרט עוד כשהיה "קטן" * כבר באמצע שנות ה-70 ניצל אולמרט את קשריו הפוליטיים לקדם את עסקיו הפרטיים * כשפורסמו מעלליו נקט בשיטה של התקפה על יריביו * במקביל התחזה ל"לוחם שחיתות" ול"חייל קרבי"

שער העולם הזה שנועד להניא את אולמרט להגיש תביעת דיבה

שער העולם הזה שנועד להניא את אולמרט להגיש תביעת דיבה

מהתלה איטלקית עממית מספרת על שוטה הכפר, שהיה מקבץ כל היום נדבות. בערב היה לוקח  כל מה שאסף וקונה צלבים קטנים. למחרת בבוקר היה הולך אל פסי הרכבת, מניח את הצלבים על המסילה וממתין עד שתעבור הרכבת ותמעך אותם בגלגליה.
אמרו לו: "לוקה, לא חבל ככה? לבזבז את כל הכסף בשביל למעוך צלבים קטנים? למה אתה עושה את זה?"
השיב להם: "יום אחד הלכתי לכנסייה. כרעתי תחת הצלב הגדול של ישו. לפתע נפל הצלב על ראשי… את אלה צריך להרוג כשהם עוד קטנים…"
נזכרתי בסיפור הזה עם הרשעתו של ראש הממשלה לשעבר אהודאולמרט על  לקיחת שוחד. לפני 36 שנה הייתי הראשון שחשף בסדרת כתבות שהתפרסמו בשבועון "העולם הזה" בשנים 1976-1978 את תחילת דרכו של אהוד אולמרט במסלול השחיתות. אילו היו מתייחסים  אז לפרסומים האלה, ייתכן שלא היינו מגיעים למצב שבו נשלח ראש ממשלה בישראל לכלא.

טובות הנאה ללקוחותיו

את חשיפת פרצופו האמיתי של אהוד אולמרט, כעורך דין וח"כ צעיר ומושחת, שאינו בוחל בשום אמצעי כדי להרוויח כספים, התחלנו כבר בשנת 975 .
אני הייתי אז עורך "העולם הזה", לצד תפקידיי ככתב צבאי, כתב חוקר ותפקידים נוספים. ב-1975 כתבתי כתבה תחת הכותרת "בלוף ושמו אולמרט" וב-1976 פרסמתי כתבה נוספת מפרי עטי שכותרתה הייתה "מנפח הבלונים".
ב-1977 פרסמתי סדרה של כתבות, בהן האשמתי את אולמרט כי ניצל את קרבתו לשר הבריאות אליעזר שוסטק כדי להשיג טובות הנאה, כמו שלושה רישיונות להקמת בתי חולים פרטיים, עבור לקוחותיו כעורך-דין.[אולמרט היה אז  חבר בסיעת "לעם" בליכוד, שבראשה עמד שר הבריאות אליעזר שוסטק]. האשמתי את אולמרט בעוד שורה של עבירות אתיות שתקצר היריעה לפרטן.

בנובמבר 1978 פרסמתי על יוזמה של אולמרט לנצל את קרבתו לשר הקליטה דאז, דוד לוי, כדי לאשר תוכנית של משקיעים שהיו לקוחותיו כעו"ד, לבנות במרכז הארץ שיכונים לעולים.

אהוד אולמרט [צילום זאב גלילי C]

אהוד אולמרט [צילום זאב גלילי C]

"החייל האמיץ אולמרט"

אחת הכתבות שנשאה את הכותרת "החייל האמיץ אולמרט" חשפה את פרטי שירותו הצבאי בעת שתבע למנותו לסגן שר הפנים, הממונה על המשטרה.
אולמרט נהג להתפאר בשירותו הקרבי בחטיבת "גולני". האמת היא, שהוא לא הספיק אפילו לסיים את אימוני הטירונות בחטיבה. באחת מסדרות האימונים, ב 1964, הוא נפצע וסבל משברים ברגלו ובכף ידו. הוא זכה לדחיית שירות של חצי שנה, שבה נרשם ללימודי פסיכולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים.
חצי שנת הדחייה הפכה לדחייה של חמש שנים, שבהן החל בפעילות פוליטית. כאשר הוחזר לשירות סדיר בנובמבר 1969 הוא שובץ בחיל החינוך ככתב שבועון צה"ל "במחנה" ו"גלי צה"ל". זה אפשר לו, לצד שירותו ככתב, להמשיך בלימודי המשפטים.

לתקוף במקום להשיב להאשמות

בתגובה לכתבות שחשפו את מעלליו נקט אולמרט, שכיהן אז כח"כ, בצעד מתוחכם אותו אימץ לאחר מכן בכל פרשיות השחיתות בהן הסתבך.
במקום להשיב להאשמות הוא בחר לתקוף. אולמרט פרסם מודעות ענק בעמודי החדשות האחרונים של "ידיעות אחרונות" ו"מעריב", בהן האשים אותי בשחיתות.
במודעות נאמר כי קיבלתי 200 אלף ל"י לרכישת דירתי מהקבלן בצלאל מזרחי [ששמו נכלל ברשימת ה-11 , יעדי החקירה המשטרתית, כמי שחשודים במעורבות בפשע מאורגן].
אולמרט טען כי אני תוקף אותו (את אולמרט) על שהוא נלחם ב"פשע המאורגן".

קריאה לתביעת דיבה

כמובן שזה היה שקר מוחלט ללא שום בסיס. אבל אולמרט נהנה מחסינות של חבר כנסת ולא יכולתי לתבוע אותו על הוצאת דיבה. כדי להוכיח שלא קיבלתי כל טובת הנאה מבצלאל מזרחי הלכתי לבדיקה בגלאי שקר (מכונת אמת) בשני מכוני בדיקה מוסמכים. תוצאות הבדיקות הוכיחו שאכן דיברתי אמת ולא קיבלתי מאומה ממזרחי – לא כספים, לא דירה ולא טובות הנאה אחרות.
גם אורי אבנרי [הבעלים של "העולם הזה"] נבדק בגלאי שקר, לגבי טענתו של אולמרט כי מזרחי וגנדי ביקרו אצלו ואיימו עליו לגנוז פרסומים נגדם, דבר שלא היה ולא נברא. אבנרי, כמוני, נמצא דובר אמת. על סמך זה החלטנו, שאם אין באפשרותנו לתבוע את אולמרט לדין בגלל חסינותו, ננסה לאלץ אותו לתבוע אותנו לדין על הוצאת דיבה.
האשמנו את אולמרטרט ב"גנגסטריזם פוליטי", בהמצאת עלילות ובשקרים ופרסמנו את תמונתו בשער עם הכותרת "השקרן", כהזמנה לתביעת דיבה נגדנו.
כמובן שאולמרט לא הגיש נגדנו שום תביעת דיבה, למרות שחזרנו ופרסמנו את השער עם הכותרת "השקרן" בכמה גיליונות. תחת זאת פירסם שוב מודעות ענק בעיתונים בהן טען כי הוא "מוכן להיבדק במכונת אמת על אמינות המקורות שמסרו לי מידע על יחסי אלי תבור עם הקבלן בצלאל מזרחי".
אילו התייחסו ברצינות לפרסומים אז ייתכן שהיה נמנע ממדינת ישראל הביזיון של ראש ממשלה לשעבר היושב בכלא.

 סוף גנב לתליה  – כל הפוסטים על אולמרט

=================================================
אלי תבור

עיתונאי ותסריטאי. יליד 1934, תל-אביב. בוגר הגמנסיה העברית "הרצליה". שירות צבאי בבית הספר למ"כים של חטיבת "גבעתי". ב-1955 החל לעבוד כעיתונאי בשבועון "העולם הזה", ממנו פרש בשנת 1979 כעורך השבועון. כתב ועורך חדשות ב"ידיעות אחרונות" בשנים 1999-1980. כתב תסריטים ל-21 סרטים ישראלים שהופקו, בעיקר בשנות ה-70' של המאה שעברה. ביניהם: "כל ממזר מלך", "צ'רלי וחצי", "חגיגה בסנוקר", כל סדרת "אסקימו לימון", "אלכס חולה אהבה", סלומוניקו", "יהיה טוב "סלומוניקו", "בוא נפוצץ מיליון", "סרט וארוחת בוקר" ועוד. ערך את העיתונים המקצועיים של 12 אגודות המהנדסים של לשכת המהנדסים והאדריכלים, ואת ירחון התיירות "רואים עולם". השתתף בצוות המנחשים של שעשועון הטלוויזיה "זה הסוד שלי" ששודר בשנות ה-70' וה-80'. אב לארבעה וסב ל-11 נכדים.

אלי תבור [צילום זאב גלילי]

.

 

 

 

פורסם בקטגוריה אולמרט, אישים פוליטיים, שחיתות. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

18 תגובות בנושא הלקח של פרשת אולמרט – "להרוג" אותם כשהם קטנים

  1. פינגבאק: "אופטימי" – השטן מצוי בפרטים הקטנים | היגיון בשיגעון

  2. פינגבאק: שריד: להיות שטוף פוליטיקה זה כמו להיות שטוף זימה | היגיון בשיגעון

  3. פינגבאק: בראש ממשלת ישראל עמד מאפיונר | היגיון בשיגעון

להגיב על שמואל לבטל