זו היתה המלחמה הקשה והנוראה במלחמות ישראל * היא עלתה בחייהם של 6000 יהודים, כאחוז מאוכלוסיית המדינה שעוד לא קמה * בשלבים הראשונים של המלחמה לא היה ללוחמים היהודים אלא נשק קל בכמויות מוגבלות * בעולם ניבאו שהישוב היהודי לא יחזיק מעמד ובמטכ"ל חזו סיכוי של 50 אחוז * גבורת הלוחמים הצעירים שלחמו בחזות חשופים הגישה לעם ישראל את המדינה על מגש של כסף כבשירו של נתן אלתרמן

 

שני ספרים מתארים את המלחמה ההיא. ספרו של הסופר יורם קניוק [תש"ח] שלחם בה, וספרו של ההיסטוריון בני מוריס [1948] שחקר אותה. מי שקורא את שני הספרים הללו יכול היה לחשוב שמדובר בשתי מלחמות שונות.

יורם קניוק, סופר מחונן, מספר את זיכרונותיו מאותה מלחמה נוראה ומודה ששכח הרבה. חלק מן הדברים שהוא כותב אולי הם פרי הדמיון המתעתע. "ואולי חלק מן הזיכרונות המצאתי עם השנים".

בני מוריס, היסטוריון שהמציא את המונח "ההיסטוריונים החדשים", מתאר את המלחמה בקרירות של אורות הניאון בארכיונים. הוא חודר לפרטי הפרטים וחושף כאילו את האמת הסופית על אותה מלחמה.

אך לאחר קריאה בשני הספרים הללו הגעתי למסקנה שספרו קורע הלב של קניוק הוא התעודה האמיתית של המלחמה. מחקרו של בני מוריס חושף אמנם את פרטי הפרטים, אך מרוב עצים אינו רואה את התמונה האמיתית של מלחמת ההישרדות של העם היהודי שלאחר השואה.

 

 

 

 

 

 

 

היחס לשואה

אי אפשר לכתוב על מלחמת תש"ח בלי להעמיד את תודעת השואה במרכזה. כמעט כל אחד כמעט מ-630 אלף היהודים שחיו כאן ב-1948 השאיר הורים, אחים ואחיות, דודים ודודות באירופה העולה באש..

ספרו של יורם קניוק הוא ספר על השואה לא פחות מאשר על המלחמה. בגיל 80 שואל עצמו קניוק:  "האם התגייסתי  מוקדם כל כך, בן שבע עשרה וחצי, כי הייתי גיבור?… [לא, אלא כי] ידעתי שבאוניות הקטנות בים מסתובבים אלפי ניצולי שואה, חסרי בית, ששום מדינה לא רצתה בהם…"

ואז קם והתגייס לפלי"ם.

המפגש בין האב ובן דודו

הפרק החזק ביותר בתש"ח מתאר אירוע שהתרחש כשקניוק היה בן 16, בבית הוריו ברחוב בן יהודה בתל- אביב.

אדם מוזר הופיע בפתח ביתם, חובש קסקט מהוה ושמוט הצידה ובעיניו זיק שהזכיר לקניוק את עיני הנער שעמד בידיים מורמות בגטו וארשה.

הוא דיבר עברית ארכאית במבטא יידישאי כבד, וביקש לראות את "המנוול" כשהוא מתכוון לאביו של קניוק.

כשיצא האב מחדרו זינקו השניים איש על רעהו הכו זה את זה כשהם מטיחים זה בזה דברים ביידיש.

יורם נדהם לגלות שהאב מדבר יידיש. האב, משה קניוק. הגיע לארץ מברלין בשנות ה-30. היה מנהל מוזיאון תל אביב לאמנות, קרא רק ספרות גרמנית ושמע מוסיקה. כל עולמו היה ספוג בתרבות הייקית האנינה. אפילו לבית הכיסא, מספר קניוק, היה הולך בעניבה. בראיון עמי סיפר לי קניוק כי אביו היה רחוק מכל עניין יהודי ולא טרח לבוא לבית הכנסת, כשיורם עלה לתורה בהגיעו למצוות. בספר מספר קניוק כי האב נמנע מלשתות תה כי זהו "משקה יהודי מדיי".

והנה לפתע נשרה הקליפה היקית של האב והוא נהם כחיה פצועה ביידיש. לאחר החלפת המהלומות התחבק עם האיש המוזר. וזה ירק בפני האב והאב הוציא מכיסו ממחטה נקייה למשעי ניגב את פניו והחזיר את הממחטה מקופלת למקומה.
"הפעם הראשונה שראיתי אותו מכה מישהו, הפעם הראשונה שראיתי אותו מתחבק עם מישהו, הרי אפילו עם אשתו לא התחבק וגם לא איתנו – לא עם אחותי ולא אתי".

המפגש האיום הזה נסתיים בנשיקות פה אל פה שהחליפו האב והאיש המוזר.

כששאל יורם את אביו לפשר המפגש הזה הסתגר בבית שימוש ובכה. הנער הבין כי האב איננו ייקה ממש אלא גליצאי מטרנופול שבגליציה. האב נסע לברלין וכדברי הזר (שנתברר כי הוא בן דודו של האב והיה ניצול יחיד מגיא הריגה של העיירה) "עזב אותנו בטרנופול שנמות. התחפש לגרמני וליקק תוכעס של נאצים בבארים בברלין…"

המפגש של האב עם בן דודו חידד את רגישותו של יורם שהחל להבחין בכך ש"הרחובות החלו להתמלא יצורים עלובים שהיו דומים לאיש שהיה אצל אבי… העיר התמלאה שברי אדם"..

ובצד המודעות לאימת השואה צמחה אצל יורם הצעיר תחושת האשמה. "נפחה בי תחושב מאוסה שמי שאבק אדם זה אני ולא הוא. אני אשם כי אכלתי שמנת במלחמה … בעוד שהם מתו…"

ועל אביו הוא אומר: "כשיהודים מתו הוא ערך קונצרטים קאמריים וניגנו את כל הגרמנים".

זה היה הרקע להתנדבותו של יורם קניוק לפלי"ם כדי להביא "שברי אדם" מהשואה ארצה ומכאן התגלגל למלחמה ובצל תודעה זו לחם.
"לרוב חבריי" – מספר קניוק – "היו הורים שדיברו יידיש או רומנית או הונגרית… שילחו אותנו… להקים מדינה למתים שלהם והם לא ידעו שהמדינה תהיה… כולה זרועה בקמח העצמות של היהודים שלא הגיעו".

בני מוריס והשואה

השואה מופיעה אצלו כעוד נתון במערך הכוחות והשיקולים. הוא מדבר על השואה כגורם שהשפיע על מצפון העולם בהחלטה על הקמת המדינה, השפיע על מתנדבים, יהודים ולא יהודים, שבאו להילחם בצד היהודי, השפיע על יהודים בעולם לתרום כסף למדינה וכו'.
יש אצל מוריס שואה. אין בו תודעת השואה כגורם המרכזי במלחמת תש"ח.

יחסי הכוחות

אחד הדגלים שההיסטוריונים החדשים נושאים מזה זמן רב הוא "ניפוץ המיתוס של מלחמת המעטים נגד הרבים החלשים נגד החזקים". בתש"ח, הם אומרים, היהודים היו הצד החזק והפלסטינים הצד החלש.

וכך מסביר בני מוריס את היתרון היהודי במלחמת תש"ח. בארץ ישראל המנדטורית היו אמנם 1.2-1.3 מיליון ערבים ורק 630 אלף יהודים. הערבים גם נהנו משליטה באזורים גבוהים והיה להם גם עורף ענקי של מדינות שכנות אוהדות.
"אולם להוציא גורמים אלה נהנה הישוב היהודי מעדיפות בכמה תחומים:
• ארגון ארצי ומוכנות למלחמה
• פיקוד ושליטה מרכזיים
• מוטיבציה גבוהה מאד של חברה המאוחדת במטרה משותפת
• מערכת חינוך ברמה גבוהה
• כוח צבאי מאומן
• עוצמה כלכלית וחברה תעשייתית למחצה.
• עדיפות במספר הגברים בגיל לחימה (20-44) בשל הגיל הצעיר של האוכלוסייה היהודית.

בני מוריס מביא נתונים מרשימים מאד על תעשיית הנשק העצמאית של הישוב. בין ה-1 באוקטובר 1947 ל-31 במאי 1948 יצרו מפעלי התע"ש 15,468 תת מקלעי סטן; יותר מ-200 אלף רימונים; 125 מרגמות 3 אינץ'; 130 אלף פצצות; 40 מיליון כדורים.

ומה היה בשטח

בסיפורו של קניוק אין זכר לכל העוצמה היחסית הזו. לכיבוש קיסריה (בה התגוררו בוסנים ולא ערבים) יצאו לוחמי הפלי"ם עם שני רובים שאחד מהם היה מקולקל ולמזלם לא נתקלו בשום התנגדות.

מדים לא היה להם ומדי פעם התחלקו בבגדים שהוסרו מגוויות המתים. רוב הזמן היו רעבים ולרוב אכלו שאריות מזון שמצאו בכפרים כבושים, לחם יבש, עלי חוביזה. מים לא היו לשתיה ובוודאי לא לרחצה. לקרבות רבים יצאו הבחורים עם מנת תחמושת של 10 כדורים לכלי. ובכל יציאה לקרב ביקשו להכין קברים לאלה שלא יחזרו. ולעתים היה מספר הקברים גדול ממספר החוזרים.

                                                                                     יורם קניוק 2011 [צילום זאב גלילי]

הקרב על הקסטל

תאורו של קניוק ממחיש את יחסי הכוחות האמיתיים ששררו אז בין צבא היחפנים הדל של הפלמ"ח והמוני הכנופיות הערביות.
"היינו כעשרה לוחמים עייפים ליד בית המוכתר… וההמון מסתער מכל עבר ושועט והם מאות ואנחנו יורים בהם ואיכשהו מצליחים שלא לישון בין היריות… עד היום איני מבין איך הם לא כבשו את הכפר. הם היו רבים, ערים… לנו נשארה מעט תחמושת….
"… בעוד אנחנו יורים מגיעים בריצה חבורה של עשרים ושלושה בחורים בפיקודו של נחום אריאלי…סגנו של נחום מורה לנו לסגת וצועק: "הטוראים לסגת המפקדים יחפו על הנסיגה…חרובים נשרו, תאנים נפלו. את שמעון אלפסי שצעק הטוראים לסגת המפקדים יחפו על הנסיגה אני אזכור כל ימי. מפקדים מהטובים שבחיילי החטיבה, שעל כל אחד מהם אמרו פעם שיום אחד יהיה נשיא או שיהיה גנרל… באו להגן על מושתנים שנסוגים בפקודה…

"…לאחר זמן… חשבתי…מדוע באו עשרים ושלושה אנשים שהיו טובים ממני טובים מכל חברי המושתנים…למתים ההם היה עתיד,יכלו להיות כנרים, ציירים, מדענים, מפקדי צבא…כל אחד מהם אגדה של איש…האם זה כדאי, האם זה חכם, האם מישהו חכם ונבון ומבוגר ממני צריך היה לעמוד מעלי בשדות המוות, לצנוח למות, למות לנגד עיניי כדי שאני שהייתי המותק של האמא שלי איוותר בחיים? … איך אחיה עם כל הדם שניגר בשביל שאני לא אמות."

עם מה נלחמנו

"…במלחמה האיומה ההיא שהיום כה קשה להסביר אותה . מה זאת מלחמה בלי טנקים, בלי מטוסים, רק עם כמה פרימוסים קטנים רעועים מתנועעים בשמים, בלי נשק, בלי אוכל, בלי מים, בלי תותחים, בלי בגדים להחלפה,…"

גם פרק זה על גבורת הלוחמים בקסטל מסיים קניוק בתודעת השואה ובענווה. אחרי שחזר מן המלחמה והארץ נתמלאה בניצולי שואה אמר לעצמו שהיה כדאי.
וגם אמר כי מול נער באוניה "פאן יורק" שבגיל 12 באושוויץ חיפש יהלומים ברקטומים של הוריו המתים כדי למכור אותם לאנשי הס.ס. הבין ש"הקסטל היה סיפור ילדים נחמד מול מה שהבחור הזה מיעט לספר לי ואחרי כן שתק שישים שנה".

ובמקום אחר הוא מתייחס ליחסי הכוחות שמציירים ההיסטוריונים החדשים וכותב: "חרף הדברים שכתבו עלינו אנשים רעי לב שהמציאו היסטוריה חדשה כדי לנגח את עצמם, אכן היינו מעטים בחודשים המרים ההם, עד ההפוגה הראשונה".

הפער בין ההיסטוריון למציאות

בני מוריס כותב אמת, אך אינו כותב את כל האמת.

ברמה האסטרטגית של כל המלחמה בני מוריס צודק. וכפי שמציין ד"ר יואב גלבר (בספרו "קוממיות ונכבה") בני מוריס לא גילה את אמריקה. בן גוריון עצמו ציין בישיבת הממשלה בדצמבר 1948 כי בשלבים המכריעים של מלחמת תש"ח נהנה צה"ל מעדיפות מוחלטת, הן בכוח אדם הן בכוח אש ובציוד.

מה שבני מוריס אינו מזכיר במפורש ניתן למצוא אצל יואב גלבר. הנתון החשוב ביותר הוא שערב פינוי הבריטים מארץ ישראל היה אמנם ליישוב היהודי פוטנציאל גבוה, אך בפועל הוא היה בלתי מוכן לחלוטין למלחמה כוללת – לא עם ערביי ארץ ישראל ובודאי לא עם צבאות ערב.

ה"הגנה" מנתה בשלהי מלחמת העולם כ-30,000 איש בלבד רובם נמנו עם החי"מ (חיל משמר) שנועדו להגנה סטאטית על ישובים והכשרתם הצבאית מצומצמת ביותר . החי"ש (חיל שדה) מנה כ-4500 איש, היה מאומן מעט יותר. אך שני החילות היו מאורגנים על בסיס טריטוריאלי ולא כיחידות ארציות.

הכוח היחיד שהיה מאומן ומגוייס כל העת היה הפלמ"ח שמנה בסך הכל 1500 לוחמים ועוד כמה מאות ותיקים שגויסו מחדש ("ברזרבה").

מצבת הנשק של ה"הגנה" היתה עלובה – כ-10,000 רובים, כ-700 תת מקלעים, כמות קטנה של מקלעים ומרגמות ותחמושת של 500 כדורים לכלי. במילים אחרות לכוח המצומצם של ההגנה לא היו כלי נשק אלא רק ללוחם אחד מתוך שלושה.

המשבר הפנימי בתוך ה"הגנה".

בראש ההגנה עמדו אז משה סנה, ישראל גלילי ויצחק שדה שראו בהגנה צבא פרטיזנים שהתאים הן למאבק בבריטים והן למאבק בערבים. הם צפו את המלחמה הבאה כמעין חזרה כללית ל"מאורעות 36-39" ולא האמינו שצפויה פלישה של צבאות סדירים.

רק בתחילת 1947 החליט בן גוריון ליטול לידיו את תיק הביטחון ופעל להפיכת ה"הגנה" לצבא סדיר. התהליך הזה נמשך בצה"ל תוך כדי הקרבות וקיבל תנופה לאחר ההפוגה הראשונה. במהלך ההפוגה הוברחו לארץ אמצעי לחימה ומתנדבים רבים, יהודים ולא יהודים, מומחים לשריון תותחנות ותעופה. גיוס חובה הפך את צה"ל לצבא גדול ומאומן ורק אז בא לביטוי הכוח הפוטנציאלי של הישוב מול פיגורו של הישוב הערבי ושחיתותם של הצבאות הערבים. אך עד לשלב זה לחמו יחפני "מגש הכסף" שלא היה אלא מרבד ארוך של דם צעירים, שחסמו בגופם את האויב שביקש לשים קץ למדינה עוד בטרם נולדה.

מעשי טבח

התקופה בה לחם יורם קניוק עד שנפצע נקראת בהיסטוריוגרפיה "השלב הראשון במלחמת האזרחים". היא החלה (בשורה של התקפות ערביות על נתיבי התחבורה היהודיים ומעשי רצח של נוסעים יהודיים) עם החלטת עצרת או"ם על החלוקה בנובמבר 1947. היא נסתיימה במארס 1948, כשהבריטים כבר היו עם רגל אחת בחוץ.

זו היתה תקופה של טבח גדול, בעיקר מן הצד הערבי, אך גם מן הצד היהודי. אצל הערבים הטבח היה המטרה העיקרית. בצד היהודי היו מעשי טבח חריגים של יחידים. אך כמדיניות לא לקחו שבויים בגלל העדר אפשרות להקים מתקני כליאה, כשהשלטון עדיין בידי הבריטים.

יורם קניוק, חניך השומר הצעיר לאחוות עמים, היה עד למעשה לינץ' שעשו באזרח ערבי תמים שעבר במרכז תל-אביב. לראשונה בחייו, בעודו נער, ראה כיצד אדם חי הופך לגופה מתה. במהלך המלחמה נתן לא פעם ביטוי להתנגדות למעשי ביזה, התעללות ומעשי רצח. הוא מספר על פלמחניק שנהג להחזיק בכיס חולצתו קופסת סיגריות ובתוכה אוזן שתלש מגופה של ערבי. הוא מתאר ארוע בו התכוון אחד מחבריו לרצוח ילדה ויורם ירה באותו חבר אך החטיא ופגע בילדה והרגה.

לימים ניכר בכתיבתו שליבו נעשה גס יותר במעשי הטבח, נוכח חבריו הנופלים כזבובים לידו, ובמיוחד נוכח מעשי הטבח של פצועים וההתעללות בגופות חבריו בידי ערבים.
וכך הוא מספר: "אחד משלנו, שהכרתי אך לא זכרתי את שמו, היה תלוי על עץ חתוך לחתיכות קשורות בחבלים והזין שלו תקוע בפיו..".

חברו הטוב של יורם, שהסופר מכנה אותו נ', נטרפה עליו דעתו נוכח המראה. הוא קרא להרוג את כל תושבי הכפר שעמדו לכבוש, אפילו את בעלי החיים ובינתיים כילה חמתו באשה שנקלעה בדרכו וחיסלה במכת סכין.
לקניוק, שניסה להתנגד, אמר אותו בחור: "לך לנגן להם בך עם האבא האינטליגנט שלך, חרא של מותק של אמא שלך, אתה חתיכת אפס של השומר הצעיר, איך אתה ישן בלילה המזורגג שלך, עם כל הערבים שאתה בעצמך הרגת? מה, הערבים שירית בהם הם לא אחוות עמים? הם לא האחים שלך יא חרא? הם לא דו לאומי?".
זו הייתה המציאות שתיאר יורם קניוק.

ומה אומר בני מוריס על מעשי טבח

הוא כותב את הדברים הבאים: "לאמיתו של דבר ביצעו הישראלים מעשי טבח רבים הרבה יותר משביצעו הערבים".
לדבריו ביצעו הערבים רק שני מעשי טבח גדולים: רצח ארבעים עובדי בתי הזיקוק במפרץ חיפה ורצח כ-150 לוחמי ה"הגנה" שהניחו נשקם ונכנעו בכפר עציון. ההיסטוריון המדופלם מוכן בקושי לכנות "טבח" בגרשיים כפולים את טבח נוסעי השיירה  (77 אנשי סגל רפואי ולוחמים מעטים שליוו אותם ) שניסו להחיש תרופות אספקה ואנשי רפואה לבית החולים "הדסה" בהר הצופים. 

ובאותה הזדמנות שש מוריס כמוצא שלל רב על "כתריסר מעשי אונס" שביצעו לוחמים יהודים בכפרים שנכבשו. אכן גילוי חשוב, המעמיד בסימן שאלה את תקפות המחקר ההזוי של חוקרת מן האסכולה הפוסטמודרנית, שקבעה כי חיילי צה"ל גזענים הואיל ונמנעו מאונס ערביות.

נדמה לי שבאמירה על ריבוי מעשי טבח יהודים מול מעשי הטבח הערביים פוסל עצמו מוריס לא רק מן התואר של היסטוריון אובייקטיבי. דבריו מעמידים בספק את כושר השיפוט שלו ואת יכולתו לשיקול דעת סביר.

יש לזכור כי אותו שלב במלחמה הקרוי "מלחמת האזרחים" החל בהתקפה ערבית על נתיבי התחבורה ועל ישובים יהודיים. כל ההתקפות היו מכוונות כלפי אזרחים. מוריס עצמו מונה בספרו עשרות מקרים של רצח אזרחים לא חמושים מן המארב, או מעשי לינץ' של יהודים שנקלעו לאזור ערבי או נפלו לידי המון ערבי ונקרעו לגזרים.

בסכמו את אבדות ישראל במלחמת 48 קובע מוריס כי נהרגו 5700-5800 איש וביניהם יותר מ-500 מהם נשים (הוא לא קובע את מספר הילדים ההרוגים). הוא אינו חש כלל בסתירה בין הקביעה שהיהודים ביצעו יותר מעשי טבח לבין המספרים הללו.

איך נוצרה בעיית הפליטים

בני מוריס בנה את הקריירה האקדמית הבינלאומית שלו במידה רבה באמצעות ספרו "לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים" שהופיע ב-1988 בשפה האנגלית.
באותו ספר הפריך מוריס את הגרסה הישראלית לפיה הפליטים ברחו מרצונם בשל הוראת מנהיגיהם לעזוב וקבע כי חלק גדול מהם גורשו. הספר הזה כמו יתר ספריו של מוריס נתקבל בברכה על ידי תועמלני אש"ף העושים בהם שימוש של קבע.
מוריס מביא בספרו על הפליטים אמנם גם את הצד היהודי אך כדברי גלבר: "את הגרסה הישראלית הוא הפריך בקול תרועה גדולה ואילו את הפלסטינית בקול ענות חלושה".
במרוצת השנים מיתן מוריס את עמדותיו ובשידור טלוויזיה הודה פעם שלולא סילוק או הסתלקות ערביי ארץ ישראל לא היתה קמה המדינה.

ב"1948" הוא עשה צעד קטן נוסף בקול ענות חלושה אך השאיר גם מספיק מרור. המלחמה הולידה לדבריו נחשול של 700 אלף פליטים. למה 700 אלף הוא אינו מציין. גלבר בספרו מונה את כל מעשי ההונאה והמרמה שהביאו לניפוח מספר הפליטים לממדים מבהילים ומביא את החישוב הסטטיסטי המעודכן ביותר שנעשה בישראל והעלה כי המספר המכסימלי של פליטים שעזבו עד אמצע 1949 מסתכם ב-525 אלף.

מוריס אינו מנמק אך מי שבודק את ההערה שלו (בהערות שבסוף הספר) מוצא אצלו איזו מיני חזרה בתשובה. הוא מציין כי המונח "פליטים" אינו הולם כשני שלישים מן המספר שמנה הואיל ורובם נשארו בתחומי ארץ ישראל. מחנות הפליטים אינם מחנות אלא פרברים עניים של ערים וכינוי צאצאי הפליטים כפליטים הוא חידוש מבית מדרשם של הערבים ומוסדות או"ם.

"מקום תחת השמש"

יורם קניוק, שהמשיך למרות המלחמה להיות איש של "אחוות עמים" לא יכול היה להשלים עם גרוש הערבים מרמלה. וכך הוא מתאר את העיר: "מטאטא גדול עבר על העיר וטיאטא את כולם: ילדים, נשים, זקנים, צעירים, והותיר את חללם…. ריקנותה של רמלה גרמה לי צער וחרף זוועות המלחמה שחוויתי לא מכבר לא יכולתי להישאר שווה נפש אל מולה…"

הוא הלך ללוד ומצא שם המוני פליטים שביקשו לחזור לעיר ולא ניתן להם: "הנשים בכו, ייללו והתחננו, ילדים צעקו בכעס ובכאב, הגברים צעקו וגם הם בכו וצווחו… חשתי שותף לדבר עבירה הרגשתי שהמצפוניות שליוותה אותי בנעורי ושעליה סמכתי תמיד נרדמה בי ברגע הקריטי…"

ואחר כך חזר לרמלה והקיא.

כעבור יומיים בלבד מוצא קניוק אם גם בעקיפין צידוק לגרוש הזה. אל רמלה מגיעות משאיות מלאות ניצולי שואה: "בעיצומו של הקיץ לבשו שכבות אחדות של בגדי חורף כהים, פרומים, קרועים, דהויים… הם חבשו קסקטים וברטים כמו בסרטים ישנים… הם נשאו בידיהם ילדים צווחים ונשאו בחשדנות את מזוודותתיהם הבלויות… הם לא הלכו לעבר הבתים הריקים, הם עטו עליהם הם התנפלו עליהם ברעב… היהודים האלה שבאו היו מוכי חולי משוללי רומנטיקה או מחשבות על צדק ושלא כמוני הם לא הקיאו כמוני בשל מצפון מזוייף. הם מצאו לעצמם מקום תחת השמש". 

                               ניצולי שואה נכנסים לבית ערבי נטוש.

מגש הכסף – נתן אלתרמן

"נַעֲרָה וְנַעַר
וְאַט אַט יִצְעֲדוּ הֵם אַל מוּל הָאֻמָּה
לובשי חוֹל וַחֲגֹר, וְכבדִי נעלים
…
וְנוֹטְפִים טַלְלֵי נְעוּרִים עבריִים…
דֹם הַשְּׁנים יִגְּשׁוּ וְעָמְדוּ עַד בְּלִי נוֹעַ"

"וְהַשְּׁניִּים שׁוֹקְטִים,
יַעֲנוּ לָהּ: אֲנַחְנוּ מַגָּשׁ הכסף
שֶׁעָלָיו לָךְ נתְנָה מְדִינַת הַיְּהוּדִים"

[מאמר זה הוא גירסה מעודכנת למארמר שנכתב לפני כשנתיים על ספריהם  של בני מוריס ויורם קניוק]

תגובות באימייל

זאב שלום,

אני מתייחס רק למספרים. עפ"י בדיקות שעשיתי. (לכל אחד מקורותיו וכפי שנאמר ההיסטוריה זה לא מה שקרה אלא מה שכתבו שקרה)

מספר ההרוגים היה גדול לאוכלוסיה  :6000 .מתוכם 4000 לוחמים  ו2000 אזרחים. זה 1% מהאוכלוסיה מתוכם 2000 באזור י-ם.

1400  אנשי פלמ"ח שהיוו בשלב הראשון של המלחמה את השדרה המרכזית של הכח המאומן ,נהרגו במהלך המלחמה.

ב15.5.48  פלשו חמישה צבאות ערביים,  מצרים, הלגיון הערבי,עירק,סוריה, לבנון .לתחום ישראל בת 8 שעות בכח של כ30.000 חיילים.( בנוסף ארגונים של ערביי א"י).מולם כ32.000 לוחמים יהודים, רובם הגדול מההגנה ויחדות קטנות של האצ"ל והלח"י.   הפקודה להקמת צ.ה.ל ניתנה ב30.5.48 . 

לכאורה עדיפות מספרית יהודית.   אבל…אבל… לצבאות ערב היו 45 מטוסי קרב לנו עדיין אף מטוס קרב.להם 214 קני ארטילריה לנו 28. להם 245 כלי רכב משורינים לנו 15 .  עד ה-15.5 אבדנו 2500 לוחמים ואזרחים.

בשיא  כוחו הגיע הכח הערבי ל55.000 לוחמים ומול צהל בסוף 48 מנה קרוב ל100.000 חיילים.

בשלב הראשון, הקריטי של הפלישה היתה לצד הערבי עדיפות מוחלטת  בעיקר במטוסים , ארטילריה ושריון.אנחנו, שהותקפנו,היינו מואורגנים יותר , נחושים,עם מוטיבציה גבוהה ואמונה עמוקה בצדקתנו ותחושה של הזדמנות היסטורית שלא תחזור וחוסר ברירה.  ולכן ניצחנו.

 חג עצמאות מלא גאוה על העבר תקוה לעתיד.

————————————————————————————————————-

קישורים

דרכו של יורם קניוק מישראלי ליהודי
http://www.zeevgalili.com/?p=1825

מכחישי הציונות (על זיופי ההיסטוריונים החדשים)
http://www.zeevgalili.com/?p=35
ראיון עם "אייק" מפקד אכסודוס
http://www.zeevgalili.com/?cat=126

"ימי הכלניות" של תום שגב
http://www.zeevgalili.com/?p=7624

ג'ואן פיטרס והבלוף של הפליטים הפלסטינים
http://www.zeevgalili.com/?p=6933

כך הומצא הטבח שלא היה בטנטורה
http://www.zeevgalili.com/?p=559

מורה דרך לקריירה אקדמית
http://www.zeevgalili.com/?p=278

"חייל שלא אנס פלסטינית הוא גזען"
http://www.zeevgalili.com/?p=560
מיוסף טרומפלדור עד יוסף נחמני
http://www.zeevgalili.com/?p=378