כל עוד יימשך השיגעון נמשיך בהיגיון

 הטור הראשון של "היגיון בשיגעון" 18.7.97

קורא יקר,

הרישא של מכתב זה מופנה בעיקר לקהל הקוראים הנאמן שלי בעיתון המודפס "מקור ראשון". צר לי להודיעכם כי אני נאלץ להיפרד מכם  (במהדורת הדפוס בלבד) לאחר כמעט 11 שנים בהם הופיע "היגיון בשיגעון" ברציפות.

איני מתכוון לנמק כאן את החלטתי. לא ראוי שיחסים בין עיתונאי למעסיקיו יהיו נושא לדיון פומבי. איני נמנה עם אלה היורקים לבאר ממנה שתו. "מקור ראשון" נתן לי במה שבה, על פי חוזה, יכולתי לפרסם כל מה שרציתי (כמובן בגבולות החוק והטעם הטוב) בלי שאיש היה רשאי לצנזר את דבריי. באמצעותו הגעתי לקהל של רבבות. שלושים שנה עבדתי ב"ידיעות אחרונות" בכל קשת התפקידים ועד לראש כתבים, מרכז מערכת וסגן עורך הגעתי. הואיל ועבדתי מאחורי הקלעים ורק לעתים נדירות פרסמתי מאמרים וראיונות (שאני מתכוון להנשים אותם ולהחזיר לחיים באתר זה) איש לא ידע על קיומי מלבד האנשים שבברנז'ה.

"סלבריטאי" על כרחו

מאז הופיע הטור הראשון שלי במקור ראשון (ועל נסיבות הצטרפותי לצוות המקים עוד אכתוב) הפכתי שלא ברצוני למשהו שמעולם לא התאים לי – "סלבריטאי". לא היתה חתונה משפחתית או אירוע פומבי כלשהו שהשתתפתי בו מבלי שיגשו אלי אנשים וישאלו אם אני זאב גלילי מהיגיון בשיגעון. ולא רק במסגרות דתיות. תקופה ארוכה העברתי סדנאות לכתיבה אפקטיבית בעשרות גופים: מוסדות ציבור (מס הכנסה, ביטוח לאומי, מבקר המדינה) בבנקים ובמפעלי היי טק. לא היתה סדנה שבה לא נמצאו שניים שלושה אנשים שהכירו אותי מן הטור. לפי פניות אלה אפשר היה לחשוב ש"מקור ראשון" הוא העיתון הנפוץ במדינה דבר שלמרבית הצער לא היה ואיננו עד היום.

אלפי תגובות

רמת התגובות לטור שלי היתה מן הגבוהות שקיימות בעיתונות בכלל. ירון לונדון סיפר לי (לאחר פרישתו לגימלאות מידיעות) כי הוא מהסס אם להיענות להצעה לחדש את כתיבתו בעיתון כגימלאי. הוא נימק את היסוסיו בכך ששנים הוא כותב בידיעות אחרונות ודומה עליו כי הוא כתוקע בשופר לתוך הבור. שכן כמעט שאיש אינו מגיב על מאמריו, שגם אם איני מסכים לרובם אני מודה כי הם כתובים בהרבה חן, ידע וחכמה.

איני מייחס תגובות אלה לחכמתי כי רבה. נראה לי שהיא נובעת מאופי קוראי מקור ראשון. רבים מהם אינם צורכים כל תקשורת אחרת ולפיכך בוחנים כל שורה שהם קוראים בעיתון בשבע עיניים. הייתי צריך להיזהר שבעתיים בכל מלה שכתבתי. כי תמיד נמצא מישהו שהעמיד אותי על טעות.  

המעבר לאינטרנט

בתקופה שקדמה לאינטרנט קיבלתי כמות כזו של פקסים שנאלצתי לבטל את מספר הפקס שלי, הואיל והמכתבים שנשלחו אליי חיסלו חבילת פקס ביומיים שלושה (המכונה היתה עדיין מן הסוג הישן הפועל על נייר תרמי יקר). עידן האינטרנט הוריד מעט את מספר התגובות הואיל וחלק ניכר מקוראיי הם כנראה בגיל שהמחשב אינו נמנה עם האביזרים החיוניים של חייהם. אלה כותבים מכתבים בדואר לתיבת הדואר שפרסמתי את כתובתה. בשנים הראשונות שמרתי את המכתבים שנשלחו לי ובתום השנה השלישית או הרביעית כשמספר המכתבים הגיע לכ-3000 התחלתי לגנוז. מעידן האינטרנט יש לי אוצר שמות וכתובות של כחמשת אלפים קוראים שהגיבו בתקופה זו.

מה זה צימבל

מאז הוקם האתר קם דור חדש של קוראים. להערכתי רובו מגיע לאתר דרך חיפוש גוגל ואני מוצא בכך סיפוק רב. למשל פנתה אלי אשה שלא שמעה מימיה על "מקור ראשון" ושאלה אם אני מומחה לצימבל, שהוא כלי נגינה נדיר בו ניגנו כליזמר יהודיים במזרח אירופה. הופתעתי מן השאלה. נתברר כי מצאה באינטרנט מאמר שכתבתי בשעתו על פרופסור זאב פלדמן שהוא מומחה לצימבל (הכלזמר כתת תרבות יהודית ). השואלת סיפרה לי כי היא  ממוצא יווני וביקשה למצוא מנגן צימבל לחתונת בתה. קישרתי אותה עם הפרופסור ואני מקווה שהשיגה את מבוקשה.
בקשה לקורא הנאמן

דוגמא זו מלמדת כי פרסום הטור באתר פותחת אפשרויות ומגיעה לקהלים שאי אפשר להגיע אליהם בעיתון המודפס. בקשה לי אל הקוראים הנאמנים של "מקור ראשון". המשיכו להחזיק בעיתון ותמכו בו ככל יכולתכם כי זהו העיתון הציוני היחיד במדינה שגם נקי מרפש צהוב. את הטור שלי תוכלו להמשיך לקרוא חינם אין כסף. בקשתי אליכם היא למסור את כתובת האתר לקוראים שאינם יודעים על קיומו ולסייע להם להיכנס אליו. לכל אחד הרי יש בן או נכד שיכול לעזור לו. אולי מתוך שלא לשמה יבואו לשמה. מתוך קריאת "היגיון בשיגעון" באינטרנט ילמדו להשתמש במכשיר הזה שאי אפשר לתאר חיים מודרניים בלעדיו.

דיוני קוראים

ולקוראי האתר שאינם קוראי "מקור ראשון" המודפס. ראשית תודה שמצאתם אותי והגעתם אליי. מאז קיים האתר [עוד בתקופה שהופיה במקביל לפרינט] כבר הגיע מספר הכניסות היומי לכמה מאות וזה לא מספיק. המליצו עליו לידידיכם ופרסמו אותו באתרים אחרים.
וחשוב ביותר: המעבר לאתר אינטרנטי יאפשר לקיים דיון קוראים בכל אחד מן הנושאים המועלים בו. דבר שלא יכולתי לעשות מעל דפי העיתון מודפס.

 לכל מי שפנה אלי בעבר,  ללא יוצא מן הכלל, השבתי אישית. אך רק לחלק מהקוראים (אמנם חלק  נכבד וחשוב) מצאתי מקום בטור המודפס ורבים הביאו לי מידע וסיפורים שפיתחתי לכתבות מרתקות. כל זה יימשך אך מעתה יוכלו הקוראים לשמוע ולהשמיע על כל הנושאים שיופיעו באתר.

איני מתכוון לשיטת הטוקבקים. תרבות הטוקבקים חשפה רובד מכוער בחברה הישראלית. משמיצנים שיטתיים המסתתרים מאחורי אנונימיות וממלאים את הבלוגוספירה בים של שטויות ולשון הרע.

לפיכך אני מבקש מכל מי שיש לו להגיד משהו שיכתוב אלי במישרין באמצעות "צור קשר" שבראש האתר.

נא לא לכתוב יותר מ-400 מילים וקחו בחשבון שאני עורך קפדן ובמידת הצורך גם משכתב. חשוב ביותר: על כל כותב להזדהות בשמו, בכתובת האתר שלו, עיר מגוריו ועיסוקיו. זה חשוב לצורך אמינות הסיפור ורמת התגובות. יש הבדל בין מכתב שכותב תלמיד תיכון בן 15 לבין מכתב של פרופסור לפיסיקה גרעינית – ואני מקבל מכתבים מאלה כמו מאלה. מי שמבקש ששמו לא יפורסם  בקשתו תכובד. אבל אני צריך לדעת את זהותו האמיתית של הכותב.
אלה מכם שרוצים לקבל כל פוסט חדש עם הופעתו יכולים להרשם בתיבה הימנית שבדף הפותח והטור יישלח אליכם אוטומטית בלי לטרוח ולחפש.

מי שמבקש לקרוא טורים ישנים שלי יקיש מילה (שם של איש, מושג, מקום וכו' – התנתקות, אולמרט, פרס נובל) בתיבה שמשמאל ויקבל מייד את כל המאמרים שנכתבו בנושא.
לטווח הקרוב אני מתכוון להמשיך ולפרסם טורים אך בפורמט המתאים לאינטרנט. דהיינו קטעים קצרים ומידיים המגיבים על מאורעות ובצידם מחקרים מעמיקים כולל מיחזור ועידכון של תחקירים משנים קודמות שרבים מן הקוראים לא קראו ואשר לא נס ליחם.

בעתיד אעלה לאתר ספרי ילדים שכתבתי כולל סיפורי תנ"ך לילדים ב-16 כרכים והורים יוכלו להורידם ולהקריא לילדיהם בלי להיות נתונים לעושק של המאכערים למיניהם שגזלו ממני את הזכויות על סידרה זו. כמו כן אפרסם ראיונות עם אישים ומאמרים שיש להם ערך מעבר לזמן שבו נכתבו. ראיינתי למשל את פרופסור גרשום שלום בנושא השבתאות והלשון העברית.  המאמר מופיע בכל הביבליוגרפיות של גרשום שלם והוזכר במאמרים רבים. אך מי שרוצה לקרוא אותו חייב להגיע לידיעות אחרונות. עם הקלדתו ופרסומו באתר זמין לכל המעונין.
בינתיים שלום ולהתראות בפוסט הבא.

פורסם בקטגוריה קורא יקר, תקשורת, עם התגים . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.