ההתנתקות ותסמונת " שעיר לעזאזל"

מדוע רבים כל כך אוהבים לשנוא את המתנחלים * מה קרה לחברה הישראלית הרואה ב" כיבוש" סיבה לכל מכאוביה * איך להסביר את התמיכה הציבורית בתכנית ההתנתקות המסוכנת וחסרת התכלית * לפסיכולוגים חברתיים יש הסבר: תסמונת השעיר לעזאזל (SCAPEGOATING)

תכנית ההתנתקות לא הייתה נולדת ולא הייתה מגיעה לשלב אליו הגיעה לולא נהנתה מתמיכה ציבורית רחבה.

התמיכה הזו אמנם נזילה. ייתכן שמסע שכנוע, או אירוע לאומי טראומטי, ישנה אותה. כפי שקרה במשאל מתפקדי הליכוד. כפי שקרה לא פעם אחרי פיגוע גדול. אך עובדה היא שכרגע חלק גדול מן העם קיבל את התפיסה ש" סיום הכיבוש" הוא מטרה לאומית ראויה, וכי המתנחלים הם המכשול בפני השגת מטרה זו.

גם הסכם אוסלו זכה להסכמה עממית בראשיתו. אבל אז ניתן היה להסביר את ההיגיון מאחורי הסכמה זו. העם היה עייף משנים של מלחמה וטרור. ההסכם הבטיח שלום ושגשוג. קל היה להתפתות לאשליותיו.

לא כך עכשיו. אין לתכנית ההתנתקות שום בסיס רציונאלי. גם חסידיה המובהקים אינם מבטיחים שהיא תביא שלום או הפסקת הטרור. הישרים שבהם אפילו מודים שההתנתקות עלולה להגביר את הטרור.

אף על פי כן זוכה התכנית לתמיכה רחבה. אחרת לא היה שרון מעז להעלותה. אפשר להוכיח זאת מאירוע הקשור בתקופת יצחק רבין ז" ל. רבין בדק אפשרות לפנות את חברון בעקבות ברוך גולדשטיין. הוא חזר בו, לאחר שסקרי דעת קהל העלו שרוב הציבור מתנגד לפינוי.

מה הוא ההסבר להסכמה הציבורית לתכנית ההתנתקות, למרות היותה חסרת שחר ומסוכנת?

מחפשים אשם

יש לכך הסבר בתחום הפסיכולוגיה החברתית. הוא קשור למושג

SCAPEGOATING ובעברית " תסמונת שעיר לעזאזל" .

בספרות המחקרית מתוארת התסמונת כתהליך פסיכולוגי-חברתי שבו קבוצת אנשים מסירה מעל עצמה את האחריות למציאות שבה היא נתונה ומטילה אותה על קבוצה אחרת. הסרת האחריות באה לביטוי ביחס של עוינות, כעס, שינאה, הטלת האשמות ונידוי.

תסמונת השעיר לעזאזל מוסברת בכך שהקבוצה המאשימה סובלת מרגשות אשם, תוקפנות, ובעיקר תסכול. היא מחפשת שעיר לעזאזל בלי להיות מודעת לכך, תוך הכחשה עצמית. השעיר לעזאזל משמש מעין מנגנון הגנה לקבוצה המאשימה מפני תחושת חוסר האונים שהיא חשה.

המאפיין את התופעה הוא היותה בלתי רציונאלית. השעיר לעזאזל מואשם באחריות לדברים והיפוכם.

השעיר לעזאזל הוא בדרך כלל קבוצת מיעוט: יהודים, שחורים, צוענים, קומוניסטים, קפיטליסטים, נשים, מכשפות, צבעונים, לבנים, עניים, עשירים וכו".

החברה הישראלית ידעה בהיסטוריה הקצרה שלה שורה ארוכה של שעירים לעזאזל : חרדים (הם טפילים, סוחטים כספים, כופים חוקים דתיים, משתמטים מצה" ל); עדות המזרח (מרוקאי סכין, אלימים, עצלנים, פרימיטיבים); עולים מרוסיה (לוקחים את כל המשרות, מתבדלים, אינטליגנטים, לא יהודים); אתיופים, גרוזינים, ועוד ועוד.

האחרונים ברשימה הם המתנחלים ואין צורך לפרט במה הם מואשמים.

באין חזון ייפרע עם

איך הפכו המתנחלים שעיר לעזאזל?

הדבר קשור בתהליכים חברתיים ואידיאולוגיים שעברו על החברה הישראלית. בשנותיה הראשונות של המדינה היו בארץ שבטים רבים לא פחות מאשר היום. היו דתיים וחילוניים, ימניים ושמאליים, אשכנזים ובני עדות המזרח, עניים ועשירים. אבל הייתה אחדות מטרה. זכר השואה היה טרי, כמו גם זכר הגלויות. לא כולם ידעו על פה את כתבי הרצל ומכס נורדאו, אך המטרה הציונית הייתה נחלת הכלל.

השבר הגדול בא לכאורה בעקבות מלחמת ששת הימים ו" הכיבוש" . אך התהליכים שהביאו לשבר החלו קודם לכן. מחד, התברגנות החברה הישראלית שהפכה מחברה חלוצית לחברה נהנתנית. מאידך, אובדן ההגמוניה של תנועת העבודה הציונית כנושאת הדגל. החזון הציוני הלך ודהה ולמרכז השיח הציבורי התקשורתי חלחלו רעיונות אנטי ציוניים של השמאל האנטי ציוני. השמאל הזה היה קיים בשולי התנועה הציונית מראשיתה. אך החלל הריק שהותירה התנוונות מפא" י ההיסטורית אפשרה את עלייתו למרכז הבימה הציבורית. אמנם גם היום התפיסות האנטי ציוניות (שהפכו לפוסטציוניות) הן נחלת מיעוט מבוטל. אך מיעוט זה נמצא באליטות התרבותיות, הכלכליות והתקשורתיות וככזה השפעתו על התודעה הציבורית רחבה.

בהעדר החזון הציוני התפורר הגורם המלכד של החברה. האויב הערבי, שהיה בעבר גורם מלכד (כי נתפס כסכנה קיומית), הפך להיות גורם מפורר. מחד, הייאוש מכל סיכוי לפתור את בעיית ההתמודדות עמו. מאידך האופיום של פתרונות השווא של " תהלך השלום" ו" צריך לדבר" והחרדה של " מה יהיה הסוף" .

על רקע זה כמה פשוט לומר שהכיבוש אשם והמתנחלים אשמים במצב.

עינב גלילי: למה אני שונאת אותם

" …היכולת שלי לראיית מתנחלים כבדים היא מאד מוגבלת. אני יכולה לשבת מולם ולשנוא, ועם הזמן זה רק מחמיר. שיעברו דירה, שיקבלו פיצויים נדיבים מאד, יגיעו המאכרים ויאללה, נגמר. התוצאה של ההיאחזות הזאת נראית לי שואתית" .

(כוכבת הטלוויזיה עינב גלילי, נכדתו של ישראל גלילי, ממניחי היסוד להתישבות ביש"ע, בראיון למיכל קפרא במעריב).

" שישאלו את השכנים הערבים"

" אם מישהו באמת עד כדי כך לא שפוי שהוא רוצה להתחיל פה מלחמת אחים הוא מוזמן לנסות. הוא עתיד לגלות שהיא תהיה קצרה במיוחד. הממלכה הישראלית נוטה באופן מסורתי לגמגם לא מעט לפני שהמלחמות שלה מתחילות. אבל כשהן מגיעות היא נוהגת להפגין יעילות תכליתית. אם הם לא מאמינים לזה שישאלו את השכנים הערבים שלהם" .

(יאיר לפיד בידיעות)

ירי כדי לפגוע

" צריך להבהיר כבר עכשיו שאנחנו נילחם בכל האמצעים באלימות של מתנחלים קיצונים. כולל הגנה עצמית בכל המובנים. ואם לא תהיה ברירה, אם חס וחלילה יכריחו אותנו, ניאלץ לפתוח באש… צריך יהיה לירות באוויר. אחר כך לירות כדי לפצוע. ובמקרה אחרון, כמוצא אחרון, צריך יהיה לשתק אותם באמצעות ירי-כדי-לפגוע" .

(ח" כ אבשלום וילן בראיון ל" הארץ" )

" אפילו שפך דם"

" מה שחסר בשעה זו הוא מטה פינוי בראשות אלוף מוכשר ומנוסה, שירכז יחידות מאומנות היטב למשימה ייחודית זו, שיעדה לא רק לנצח על הפינוי, אלא להתמודד נגד כל פרובוקציה שנועדה לגרור את צה" ל למלחמת אזרחים, אפילו זה יהיה כרוך בשפך דם." (יואל מרכוס, " הארץ" )

ראה ההסתה שהכשירה את ההתנתקות

=====================================================


וידוא הריגה

המלצה דחופה לפרקליט הצבאי הראשי. בטרם תגיש כתב אישום נגד סרן ד", מפקד פלוגה בגולני, החשוד בוידוא הריגה בילדה בת 13, תקרא ספר שעשוי אולי להאיר את הפרשה באור חדש.

שם הספר הוא BLINC, פרי עטו של Malcolm Gladwell. הספר עוסק אמנם בבעייה אמריקנית אבל בעיה הנוגעת מאד גם לנו. הבעיה האמריקנית היא של שוטרים הששים ללחוץ על ההדק. הבעיה שלנו היא איך לשפוט חיילים וקצינים שבתנאי המלחמה בה אנו נתונים עוברים על פקודות הפתיחה באש.

כיצד מחליטים

הנושא המרכזי של הספר הוא: כיצד מקבלים בני אדם מקבלים החלטות אינסטינקטיביות ומדוע חלק מהאנשים מחליטים נכון והאחרים שוגים בהחלטותיהם. כדי לענות על שאלות אלה מגייס גלאדוול מחקרים מקשת של תחומים, החל בתורת המשחקים וכלה במדעי המוח.

גלאדוול יוצא מנקודת מבט מקורית. הוא מביא מחקרים הבוחנים את השאלה כיצד רואים אוטיסטים את העולם בהשוואה לאנשים נורמאליים. במחקר שנערך באוטיסטיים נעשה מעקב אחרי תנועת עיניהם בעת שהם צופים בסרט קולנוע.

המחקר העלה שהאוטיסטים אינם מתמקדים בהבעות פניהם של הגיבורים, מבט עיניהם ושפת הגוף שלהם. הם מתבוננים בלבוש, תכשיטים, רהיטים וכדומה. כתוצאה הם אינם מבינים כלל את המתרחש.

ההבדל העיקרי בין אוטיסט לבין אדם נורמלי הוא שלאוטיסט אין יכולת לפרש מבט עיניים, הבעות פרצוף ושפת גוף לצורך הבנת סיטואציה אנושית ריגשית. לכל אחד מאתנו יש יכולת, הנתפסת כמובנת מאליה, להבין ולפרש נכון התנהגות אנושית בדרך האמורה. תשעים אחוז מהתקשורת הבינאישית נעשית בדרך זו. לא כן אצל האוטיסטים. האוטיסט יכול לעתים להבין כל מילה שאתה אומר, אבל בעצם לא מבין תשעים אחוז ממה שאדם רגיל מבין.

השאלה הקריטית

האדם הנורמלי מגיע להחלטה לאחר שהוא מעבד את האינפורמציה הזורמת אליו, מפרק אותה לגורמיה, ומאתר את הגורם או מכלול הגורמים המוליכים להחלטה הנכונה. יש אנשים המומחים בתחום שבו הם צריכים להחליט ויכולים להחליט נכון ומהר יותר על פי כמות קטנה יותר של אינפורמציה. האחרים נרתעים מלהחליט וזקוקים לזמן רב יותר כדי להגיע להחלטה.

שאלת הזמן העומד לרשות המחליט היא שאלה קריטית.

מלקולם גלאדוול טוען כי בתנאים מסוימים עשוי אדם נורמאלי לחלוטין לאבד את הכושר לפרש התנהגויות אנושיות. ממש כאילו הפך לפרק זמן לאוטיסט.

מצבי דחק

זה קורה בדרך כלל במצבי דחק, כאשר אין לאדם (ליתר דיוק: לחלק מהאנשים) מספיק זמן לקרוא את התגובות של האחר.

כדוגמא מביא גלאדוול פרשה מאד מפורסמת (אחת מני רבות) שבה ירו שוטרים בצעיר כושי לא חמוש. אותו צעיר ניסה להוציא מכיסו ארנק, כדי להוכיח את זהותו. השוטרים פרשו את התנועה הזו כניסיון לשלוף אקדח. הם הועמדו לדין והתביעה במשפט הביאה כהוכחה לכוונות הזדון שלהם את העובדה שהצעיר הכושי נפגע בעשרות כדורים. בניתוח שעושה גלאדוול לפרשה הוא מגלה שפרק הזמן שחלף מן הרגע שהשוטרים חשדו בצעיר ועד שירו בו היה פחות מדקה. היריות עצמן (כל השוטרים ירו בבת אחת) נמשכו לא יותר מחמש שניות.

המסקנה של גלאדוול: לשוטרים היורים לא היה זמן כדי להבין מה אותו צעיר כושי מתכוון לעשות. אילו היה להם זמן היו מבינים שהצעיר אינו מהווה איום. למעשה הם ירו בו לפני שהבינו מה הם עושים כי הם יצאו מהנחה של הדבר הכי גרוע שיכול להיות. וזה מה שבני אדם עושים כשהם לא מצליחים לקרוא את הכוונות של האחר.

פרשת רודני קינג

לא רק גורם הזמן משפיע על החלטות בתנאי לחץ. גלאדוול מביא כדוגמא את פרשת רודני קינג שהוכה מכות רצח בידי שוטרים שרדפו אחריו בלוס אנג"לס בשנת 1991. צלם וידאו חובב שעבר במקום צילם את ההכאה. השוטרים הועמדו למשפט וחבר המושבעים, כולו לבן, זיכה אותם. הפרשה הסעירה את אמריקה כולה וגררה אחריה מהומות דמים בלוס אנג"לס.

בהתייחסו לפרשה זו מצביע קלאדוול על כך שלא רק לחץ זמן עלול להביא להחלטות לא נכונות. במקרה האמור נמצאו השוטרים המכים במרדף שנמשך שלושים דקות ברחובות לוס אנג"לס. במהלך מרדף כזה מתחוללים תהליכים הורמונאליים בגופם של הרודפים. הכעס, הלחץ, הפחד והחרדה גרמו לכך שכאשר יצאו השוטרים מן המכונית והחלו להכות את רודני הם כבר לא היו בני אדם רגילים. החלטותיהם כבר הושפעו מן האנדרנלין שבדמם.

ההשלכות מתאור זה למה שקורה למשל לחיילים הנשלחים לפעילות במחנה פליטים אינן זקוקות להסבר.

למה יורים " סתם"

המסקנה מכל הדברים האלה אינה נוגעת אולי רק לפרקליט הצבאי ולמסקנות המשפטיות הנוגעות לקלי לחיצה על ההדק ולמי שאינם שולטים ביצריהם. היא נוגעת אולי לרמטכ" ל שאמר בבית הספר לקצינים כי " קצין שיורה סתם" לא יהיה קצין. המסקנה הנובעת מספרו של קלאדוול היא אולי שצריך לדאוג, במהלך המיון, ההכשרה והחינוך שלא יימצאו קצינים העלולים להגיע למצב שיירו " סתם" . (לא קראתי את הספר כי הוא עומד להופיע רק בינואר. הדברים מבוססים על ראיון טלוויזיה עם הסופר ששודר בארצות הברית. ותודה לג. רז, האיש שלי בארצות הברית, שדיווח לי על הראיון).

מאמר מורחב בושא ראה מה קרה בנעלין

=======================================================

שתיקת הכבשים ושאגת השפנים

אי אפשר שלא להתפעל מראש הממשלה שלנו. איך הצליח להפוך את הממשלה לסניף של חוות שקמים. אם הוא לא נושא על כתפיו את השרים הרי זה משום שכל אחד מהם כבד יותר ממשקלו של כבש ממוצע. מכל בחינה אחרת זו ממשלת כבשים – לא כל כך שתקנית אבל בסך הכל צייתנית.

אמנם לא כל העדר עשוי מעור אחד. יש שרים שהריחו להיכן נושבת הרוח עוד לפני ששרון הוציא מפיו את המילה התנתקות. הם אמרו הן עוד לפני שהתבקשו. יש שרים ששיחקו אותה מתנגדים ונאבקו על פשרה. והפשרה נשחקה עוד בטרם יבשה הדיו על ההסכם שלא היה. יש מיעוט קטן שנלחם, אך המשיך לשבת בממשלה עד שפוטר. כל היתר כבשים. כולל ביבי. גם כשהשמיע קולות זרידה (כך קוראים ליללות שמשמיע זאב) הוא היה זאב בעור כבש.

יש משהו סמלי בכך שבנו של ראש הממשלה, גלעד שרון, נכנס בימים אלה לשותפות עם רשת " טיב טעם" לגידול ארנבות למאכל. על הטיב והטעם של עסקה לייצור בשר טריפה אפשר להתווכח. אבל אפשר לומר משהו על הסמליות שבכך. רבים טועים ומחליפים את הארנבת בשפן, אף שמדובר בשני בעלי חיים שונים, אם כי דומים. אבל למלה שפן יש גם משמעות של פחדנות. לכן הבה נשמר את הטעות הזו ונאמר כי ראש הממשלה יכול להתעסק בשפנים בחוותו, כי זה גם מה שיש לו בממשלה.

=======================================================

לימור והברווז של פישקה

ההתנתקות המהירה של לימור לבנת מביבי נתניהו הזכירה לי את הסיפור על פישקה והברווז מ"ילקוט הכזבים" . .

פישקה היה בגרעין הפלמ"ח שהיה בקיבוץ גבעת חיים. לילה אחד יצא פישקה לברווזיה של הקיבוץ ונטל משם ברווז שמנמן, תאווה לחיך בקומזיץ המתוכנן.

פתאום מופיע שומר המשק ומגיע למרחק שבו אפשר כבר להבחין בין ברווז לבין מגבת.

ואז, כך מסתיים הסיפור " הדף פישקה בתנועת פחד את הברווז מחזהו וצעק: מה הוא רוצה ממני? שיעזוב אותי. קחו אותו מפה" .


פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

השאר תגובה