מאמר זה נכתב ב-1999. אחד הקוראים עידכן את הרשימה וממש לא ייאמן. אין מאפיה אבל המאפיונרים השמאלנים התרבו. [ראה בתגובות דצמבר 2015 הקוראים מתבקשים לעדכן לאוקטובר 2018 במיוחד לפרוייקט האווילי "כאן" ולקראת סגירתו האפשרית של ערוץ 10]
כבר הבעתי לא פעם את דעתי כי אין "מאפיה שמאלנית" בתקשורת. כלומר: לא קיימת מערכת מאורגנת החורשת מזימות איך להעביר את המסר של השמאל ולעוות את המציאות.
אין מאפיה אבל יש הרבה מאפיונרים. כלומר: אנשים שהשקפתם שמאלנית והם באורח אובייקטיבי כותבים נגד נתניהו, נגד מדינה יהודית ובעד מדינה פלסטינית, נגד דתיים וחרדים ובעד חילוניות של חזיר חופשי לכל פועל.
אין צורך בסקרים כדי לבדוק זאת. אפשר לבדוק באורח פרטני כל אחד מן הכותבים בעיתונים הגדולים וזו התוצאה.
כרזה לסרט דון קורליאונה [ויקיפדיה שימוש הוגן]
מי ומי במעריב (הנתונים נכונים לשנת 1999)
אלה הכותבים לסוגיהם שהשקפתם משמאל אדום ועד שמאל ורדרד מתון: יהונתן גפן, יאיר לפיד, טומי לפיד, בילי מוסקונה-לרמן, רונאל פישר, רון מיברג, גל אוחובסקי, אליעזר יערי, אמנון דנקנר, טל בשן, אדם ברוך, רוביק רוזנטל, עופר שלח, בן כספית. ועוד ארוכה הרשימה.
ומי בימין במעריב? : מאיר עוזיאל כבר אמרנו?
מי ומי בידיעות (1999)
אלה הכותבים שהשקפתם שמאל לגווניו: נחום ברנע, סבר פלוצקר, סימה קדמון, מאיר שלו, ענת טלשיר, ב. מיכאל, יגאל סרנה, סילבי קשת, יעל גבירץ, חייםחפר, עמוס קינן, ירון לונדון, גדעון עשת, ירמי עמיר, עמוס אורן, דידי מנוסי,דורית שריד, אריאלה רינגל-הופמן, דניאלה שמי, ועוד ארוכה הרשימה.
ומי בימין בידיעות?- אורי אורבך כבר אמרנו?
מי ומי בהארץ (1999)
כל הכותבים, ללא יוצא מן הכלל, שמאל. פרט לישראל הראל שאיננו חבר מערכת אלא מקבל שמורת טבע קטנה להבעת עמדותיו מפעם לפעם. הבולטים בכותבי הארץ השמאליים: גדעון לוי, יואל מרכוס, יורם ברונובסקי, אבירמה גולן, אורית גלילי, מיכאל הנדלזלץ, רן כסלו, דן מרגלית, גדעון סאמט, חנה קים, אורית שוחט, נחמיה שטרסלר, דורון רוזנבלום ועוד ועוד ועוד. ואחרונה אחרונה לא חביבה: עמירה הס הממלאת תפקיד דוברת החמאס.
המצב דומה ברשות השידור, בקול ישראל, בערוצי הטלוויזיה הראשון והשני וגם בגלי צה"ל.
ולא מנינו כאן את שמותיהם של העורכים, שהם פחות מוכרים בציבור הרחב אך השפעתם גדולה עוד יותר מהשפעת הכותבים. גם הם, מה לעשות, שמאל שבשמאל.
נתניהו צודק כשהוא אומר שאין תופעה כזו בשום מקום בעולם.
אליטות התקשורת
איך להסביר את התופעה?
אנו חייבים לחזור לעניין האליטות. רוב האליטות בארץ הן שמאל וכבר עמדתי על סיבת התופעה. אין בתקשורת כמעט מזרחיים.והמעטים שחדרו הפכו שמאל (כמו כל מזרחי שהצליח להגיע לאליטה). אין גם כמעט דתיים בתקשורת הציבורית והפרטית-חילונית. כי בתקופה שחולקה העוגה הלאומית הם לא היו שייכים.
נתניהו לא הצליח לשים קץ לשלטון האליטות. לא בתחום המשפט, לא בתחום התקשורת. לא בכל אחד מן התחומים האחרים שבהם שולטות האליטות.
מה השתנה בין 1999 ל-2016 ? לא הרבה. כמה הלכו לעולמם, כמה עברו לפוליטיקה, כמה נעלמו מן התקשורת. במקומם הגיעו רבים בני דמותם. ממש העתקים משובטים. נכון, נוספו כמה כיפות סרוגות, כמה ערוצי תקשורת חדשים שאינם שמאל. אך במיין סטרים ובפריים טיים מופיעים בכל הפאנלים אנשים שמטילים שיעמום כי כולם מסכימים עם כולם
פינגבאק: פרשת שיקלגרובר כמידגם מנבא של מצב התקשורת בימינו | היגיון בשיגעון
פינגבאק: תקשורת היא לפעמים רק מילים | היגיון בשיגעון
פינגבאק: תקשורת היא לפעמים רק מילים | היגיון בשיגעון
מדהים שזה נכתב עוד ב1999. כמה שנים של שטיפת מוח מבית היוצר של כת השלום, המוסר והצדק. ונאדה. העם הזה קשה עורף. לא משתכנע. תמיד יהיו קלי דעת שיזרמו עם העדר, אבל הרוב מורכב מאינדיבידואלים חושבים, ודעתם נותרת על כנה. זה מסביר מדוע השמאל יורד מהפסים הדמוקרטיים אל עבר סף השפיות.
בדקתי את המצב היום, בסוף שנת 2015, בזירה התקשורתית החשובה ביותר: הטלויזיונית.
מי ומי הדוברים הראשיים בערוצים הממלכתיים?
יונית לוי, אושרת קוטלר, דנה וייס, קרן מרציאנו, אמנון אברמוביץ', גדעון אוקו, אהרון ברנע, רביב דרוקר, ירון לונדון, אילנה דיין, אמנון לוי, גלית גוטמן, גיא מרוז, אורלי וילנאי, אקי אבני, הילה נחשון, אקי אבני, ניסים משעל, רינה מצליח, שי גולדן, נעמה חן, ליאור פרידמן, דוריה למפל, הילה קורח, שרון כידון, דניאל בן סימון, מזל מועלם, דב גיל-הר, ניב גלבוע, גדי סוקניק, דני קושמרו, אלי רכלין, אודי סגל, ניר דבורי, רפי רשף, בן כספית, גל גבאי, נגה ניר-נאמן, ערד ניר, אוהד חמו, נעים עריידי, פוראת נסאר, דפנה ליאל, צ'יקו מנשה, שלומי אלדר, משה נוסבאום, אלעד שמחיוף, אילן לוקאץ', נסלי ברדה, חיים אתגר, אלכס קומן, יצחק ספורטא, גיא זוהר, עודד בן-עמי, אורן וייגנפלד, נדב בורנשטיין, רזי ברקאי, לי אברמוביץ, גיא פלג, בן מיטלמן, יונתן ריגר, עידו סולומון, גיא לרר, אביב פרנקל, דרור גלוברמן, גואל פינטו, לוסי אהריש, מודי בר און, הני זובידה, שני נחשוני, טלי מורנו, אלון בן דוד, ליאור שליין, אורנה בנאי, עינב גלילי, גורי אלפי, עידו רוזנבלום, אודי כגן, מירב בטיטו, עמליה דואק, אור הלר, גיל תמרי, ליאור אברבוך, תמר איש שלום, נדב איל, אבישי בן חיים, הילה אלרואי, ברוך קרא, אריק וייס, מתן חודורוב, רועי שרון, חזי סימנטוב, מואב ורדי, איילה חסון, גאולה אבן-סער, אורי לוי, עודד שחר, אורן נהרי, כנרת בראשי, מיכל רבינוביץ', איתי ורד, מתי גולן, מירב מילר, חיים זיסוביץ', ארי שביט, ליאת רגב, אבי פירסט, יואב גינאי, חנן קריסטל, דב אלבוים, איתי לנדסברג, משה נסטלבאום, אמיר בר שלום, אטילה שומפלבי, נחמה דואק, אורית לביא-נשיאל, ירון אברהם, יניר קוזין, יואב קרקובסקי, משה שלונסקי, שלום קיטל, צבי זרחיה, רוני מילוא, מינה צמח, תום שגב, אושרה צרויה, עידו פוס, הדס לוי-סצמסקי, טל אשכנזי, בהירה ברדוגו, צחי כהן.
סה"כ רשימה חלקית של 130 שמאלנים שמכתיבים לכל עם ישראל את דעתם באופן יומיומי ונטול פניות מעל גבי המדיה הנצפית ביותר.
אין בנמצא ולו עשירית!! מהמספר הזה המזוהים עם הימין. עלי התאנה הבודדים הם צביקה יחזקאלי, רוני דניאל, שמעון ריקלין, עמית סגל וחגי סגל.
לפי החוק, רשות השידור הינה גוף ממלכתי ועליה להבטיח כי בשידורים יינתן מקום לביטוי של ההשקפות והדעות השונות הרווחות בציבור. בין שאר תפקידיה "מתן ביטוי למורשת היהודית וערכיה ולערכי הציונות".
אז אולי אין מאפיה שמאלנית בתקשורת, אבל אין ספק שהחוק נרמס, שהפלורליזם מת וכלב השמירה המהולל של הדמוקרטיה הפך לכלי בידי מחנה פוליטי אחד.
כאשר ציבור המצביעים מפחד לשנות כמעט את הצבעתו בקלפי, המפה הפוליטית משתנה רק
לעיתים רחוקות מאוד – אחכי עשרות שנים
.וכאשר המפה הפולייית מדתנה רק לעיתים רחוקות אין פלא שישנם גופים לא מעטים
המנצלים זאת לטובתם -בין אם מדובר במעשי שחיתות ובין אם מדובר בתקשןורת לסוגיה השונים.
השינוי צריך להתחיל קודם כל אצלנו, בעת ההצבעה בקלפי.
אם אנו לא נשתנה – לא נוכל לצפות ולקוחת שהאחרים ישתנו
ואם אנו לא נשתנה – מה שהיה הוא שיהיה ולא יהיה לנו אל מי ללין אלא רק אל עצמנו.
אם מישהו מוכן לפענח את כתב החידה שכתב אלי ואת הקשר שלו למאמר על מאפיה שמאלנית בתקשורת אודה לו.
ז.ג.