כמה מילים על "לישיבה של מטה" של א. צ. גרינברג

אורי צבי גרינברג 1956 ויקישיתוף

                                                            – מאת יונתן שלונסקי –

למדתי ספרות עברית ופילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים, הגעתי אל יצירתם של לא מעט סופרים, משוררים וחוקרים. לא אל שירתו של אורי צבי גרינברג.
קרובים ללבי שירתם של נתן אלתרמן, לאה גולדברג, אברהם חלפי ודודי אברהם שלונסקי.
היום אני יודע: חבל מאד שלא הכרתי את שירתו של אורי צבי גרינברג.
במהלך כתיבתי את ספרי "אררט" למדתי על קירבתו של אבי דב שלונסקי אל אורי צבי גרינברג. מעדותה של דנה בת דודתי למדתי על הידידות המופלאה, חרף חילוקי הדעות החריפים, של אביה יעקב הורוביץ עם המשורר.
בחודשים האחרונים, מתוך הפגישות שלי עם ידידי זאב גלילי – שבקיאותו בשירת אורי צבי גרינברג מקיפה – שוב עלתה לעיניי ושבה דמותו של משורר "רחובות הנהר", "אנקראון על קוטב העצבון", "אימה גדולה וירח", "ספר הקטרוג והאמונה" ועוד.
קרבתי אל מילות השיר "לישיבה של מטה" של המשורר. בפגישה האחרונה שלנו זרק לפני זאב אתגר: כתוב על התרשמותך, חוויתך, הבנתך את שירתו "בישיבה של מטה".
לא ארחיב על המשורר ורק אומר, כי "בישיבה של מטה" הובא בספר שיריו "רחובות הנהר" (1951). [כרך ה' עמוד 72 בכל כתבי]
קראתי בשירה כמה פעמים, ועלתה בי השאלה: איך אני מסביר לעצמי שירה המתחילה כך –

— אֲשֶׁר גַּם אֵבֶל־אֲסוֹנֵנוּ לֹא אֲסָפָנוּ לְאַחְדֵנוּ
לִישִיבַת־אֵבֶל עַל הָאָרֶץ, כְּיוֹשְבֵי־עֹמֶק־תְּהוֹם־חַיֵּינוּ

ומסתיימת כך –

אִם לֹא יְהִי לְיוֹם טַבַּעַת־קִידוּשִין סָבִיב זַעְמֵנו:
זֶה הַיּוֹם בְּנֹגָה קֶדֶם בּוֹ נִדְרֹךְ עַל בִּמוֹתֵינו —

יכולתי לבטא את החוויה כולה שחוויתי בשלוש המילים שבכותרת המאמר: "שירת האבל הנורא". זה נכון, אבל אולי לא מספיק. זו שירת אבל נורא, ששר אדם אשר משנת 1933 – עם עליית הנאציזם בגרמניה – זעק כי על היהודים לעזוב את אירופה בטרם בוא השואה הנוראה. ועכשיו, בתום המלחמה וגילוי ההרג והזוועה, הוא מתמודד בשירה זו עם אובדן שישה המיליונים מצד אחד, ומצד שני עם חוסר המעש של אלה שעמדו חסרי יכולת ומעש. יגון נורא של הם – ואנחנו, הטבוחים – והחיים.

לא במקרה קבעתי כי "בישיבה של מטה" היא שירה. זה לא שיר שנכתב בעט, אלא בהינף-עט. שירה זו נכתבה מעומק החוויה הנוראה. זו מסגרת פואמית. זה פרי השואה הנוראה, אשר אורי צבי גרינברג התמודד עמה ולא סלח לרבים כל-כך שלא הקשיבו לאזהרתו, כי היא בדרך להמית בנו מיליונים.
אני קורא והופך ב"ישיבה של מטה" ומרגיש את ההתרסה של המשורר, ועתה, אחרי רצח ששה המיליונים, שר ובוכה:

חשֶׂך זֶה, הֲכִי הוֹלֶמֶת מִילַת חֹשֶׂך אֶת חֹשְכֵּינו ?
מַכְאוֹב זֶה, הֲכִי מַתְאֶמֶת מִלַּת כְּאֵב לְמַכְאוֹבֵנוּ ?

ואני שואל את עצמי מדוע המשורר מדבר לאורך מרבית שורות השירה ברבים: אסוננו, חיינו, מכאובנו, טמיוננו, קודשינו – באותה סיומת קצבית מודגשת, שכמו מובילה אותנו מן הנורא אל הנורא. ורק לקראת הסוף הוא עובר ללשון יחיד, אבל משאיר את הסיומת …נוּ, …נוּ, …נוּ:

אֲנִי הַגֶבֶר, אַף אִם לֹא עצוּמוֹת עֵינַי, רוֹאֶה מֵתֵינו,
וְאֵין בִּי חִיל, כִּי הֵם מֵתַי; אֲבָל בִּי חִיל מִפְּנֵי חַיֵּינוּ .

וְלוּ בָּאו לַיְלָה אֶל עַרְשִׂי שׁוֹתְתֵי־מַיִם כָּל טְבוּעֵינוּ,
לְהַחֲרִידֵנִי מִתַּרְדֶמֶת וּלְסַפֵּר לִי מְגוֹרֵינוּ –

וְשָׁמַעְתָּי וְשָׁמַעְתי וְלוּ קְרַאוּנִי: בּוֹא אֵלֵינוּ –
וְהָלַכְתִּי וְהָלַכְתִּי, כִּי טוֹב לֵילָם לִי מִיוֹמֵנוּ.

אִם לֹא יְהִי לְיוֹם טַבַּעַת־קִידוּשִין סָבִיב זַעְמֵנו:
זֶה הַיּוֹם בְּנֹגָה קֶדֶם בּוֹ נִדְרֹךְ עַל בִּמוֹתֵינו —

האם המשורר חושש – בראותו את תוצאת השואה – להתמודד לבדו עם המציאות הנוראה?

האם יש קשר אל קינת דוד ? "הַצְּבִי, יִשְׂרָאֵל, עַל-בָּמוֹתֶיךָ, חָלָל: אֵיךְ, נָפְלוּ גִבּוֹרִים …"
יש לי הגדרה מהי יצירה גדולה, והיא: שירה, יצירה מוזיקלית, פיסול, ציור – גדולים בעיניי הם אלה אשר מעלים בי רעיון חדש, מחשבה חדשה. והמפגש עם מעט משירתו של אורי צבי גרינברג – הוא כזה.

***

הגעתי בכתיבה עד הנה – ומשהו עצר אותי. יום, יומיים, שבוע, שבועיים.

מדוע?!

היום אני יודע את התשובה: שורת-שיר ועוד שירת-שיר, סיומת ידועה שכמו-מובילה אל חוויה נוראה. שירת אבל נורא.

אבל לא רק שורות-השיר עצרו בי.

עצרה בי המחשבה על המשורר – אורי צבי גרינברג – על האיש, היושב וכותב לאחר חווית-יגון נוראה. אדם הכותב על שישה מיליון אנשים, יהודים בני עמו, מושמדים בשיטתיות שטנית, כמו הם כולם קרוביו של המשורר. והוא צריך לעמוד לבדו מול המיליונים ולומר אחריהם שירת אשכבה.

איך אוספים כוח לכתיבת שורות אלה? איך עוברים חוויית-כתיבה כזו ונותרים שפויים? איך ממשיכים הלאה בחיי שירה ושיגרה?

אלה חלק מן השאלות, אשר עוררו בי סקרנות לפענח (אפשר ?), ולוא במעט, את האיש ויצירתו, האיש ונפשו.

הייתי מאד רוצה להכיר מקרוב את המשורר הזה, את אורי צבי גרינברג – ולשאול אותו את השאלות האלה, הנוגעות בו ובשירתו.

האם היו לו תשובות?

האם התשובות הן בטווח השגתי, הבנתי – או שהן בישיבה-של-מעלה ?

==================================================================

המשורר שחזה את השואה

http://www.zeevgalili.com/2009/04/2847

נביאותו של אורי צבי

http://www.zeevgalili.com/2007/07/449

במלכות הצלב

http://www.zeevgalili.com/2007/07/451

תוכן ויצירה בשירת אורי צבי

http://www.zeevgalili.com/2007/07/448

אורי צבי על הנופלים במערכות ישראל

http://www.zeevgalili.com/2010/04/8469

אורי צבי: עזה יהודית כמו שוארשה פולנית

http://www.zeevgalili.com/2004/12/10872

תגובות באימייל ובפייסבוק