ארכיון חודשי: מאי 2010

העולם כולו נגדנו? שיילכו לעזאזל

את השיר "העולם כולו נגדנו" כתב יורם טהר לב לפני יותר מ- 40 שנה. תחושה עמוקה של בגידת הידידים שררה בארץ בימים בהם נכתב השיר. מדינות רבות בעולם, במיוחד מדינות אירופה ומדינות הגוש המזרחי, תמכו באויבינו. השיר ניסה לעודד את עצמנו, על ידי תיאור העבר המסוכן. יותר. כאז – כן עתה.

יורם טהר לב

                               יורם טהר לב

  להמשיך לקרוא

לובה אליאב על פגישתו עם בן דוד של המשורר חיים נחמן ביאליק

 

לובה אליאב (צילום: זאב גלילי)

לובה אליאב (צילום: זאב גלילי)

לובה אליאב  בן דור הנפילים שהקים את המדינה והיה דוגמא ומופת לחלוציות עד יומו האחרון הלך לעולמו.לזיכרו מובא כאן סיפור שטרם פורסם על פגישתו עם בן דוד של המשורר הלאומי, חיים נחמן ביאליק. הפגישה התקיימה בשנת 1959  באחת התקופות החשוכות ביותר של המשטר הקומוניסטי. אליאב סיפר על הפגישה בערב לציון שבעים שנה למותו של חיים נחמן ביאליק, שהתקיים בבית ביאליק בתל-אביב.

ואלה דבריו של לובה אליאב כפי שהוקלטו על ידי:

דיפלומט בשרות המוסד

הדבר היה בשנת 1959 בה שלט הסטליניזם שלטון ללא מצרים בברית המועצות. לישראל הייתה נציגות דיפלומטית במוסקבה, אך השלטונות הקומוניסטיים מנעו כל מגע בינינו לבין היהודים הכלואים מאחורי מסך הברזל. שרתי אז כדיפלומט בדרגת מזכיר ראשון בשגרירות ישראל במוסקבה. אך עיקר פעילותי הייתה בארגון "נתיב", שהיה שלוחה של המוסד ותפקידו היה לקיים קשר עם "יהדות הדממה".

באחד הימים נסעתי לז'יטומיר, עיר הולדתו של חיים נחמן ביאליק. נילווה אלי חבר, מזכיר שני בשגרירות, שגם הוא היה פעיל ב"נתיב".

ביקור בבית הכנסת

לא קל היה להגיע לז'יטומיר כי שרות הביון הסובייטי ק.ג.ב. הצר את צעדינו ועקב אחרינו לכל מקום שאליו הלכנו. בכל זאת הצלחנו להגיע לעיר, כשם שהגענו לערים רבות בכל רחבי ברית המועצות. השמועה על בואם של שני דיפלומטים ישראליים לעיר עברה מפה לאוזן וכל יהודי העיר התרכזו בבית הכנסת המקומי.

לפי הכללים של הק.ג.ב. אסור היה לנו להיות בקשר פיסי קרוב מדי ליהודים. לכן דחקו אותנו הגבאים לעבר הבמה, שם עמדנו שנינו לבד, מבודדים מן הקהל הרב שגדש את בית הכנסת.

"ביאליק, ביאליק"

החלה תפילת מנחה ולפתע נכנס מישהו לבית הכנסת ומכל עבר
שמענו קריאות: "ביאליק, ביאליק".
ואני שואל את אחד הגבאים מי זה ביאליק? והוא משיב יש כאן איש אחד ששמו ביאליק.
אני אומר לו: אתה יודע שיש ביאליק שהוא משורר גדול ?
לא. הוא לא יודע.
ביקשתי: תקראו את ביאליק לבמה. בא יהודי כבן 75 או 80, לבן כולו. ואני אומר לו, ביידיש: אתה יודע שהיה משורר, פואט גדול, ששמו ביאליק.
השיב לי: הוא בן דוד שלי, בן דוד שני.

לא ידעו מי זה ביאליק

עכשיו הקהל כבר לא נתן לו לרדת מן הבמה. אמרתי לכל באי בית הכנסת: זהו קרוב של המשורר הלאומי שלנו שכתב את השירים הגדולים של האומה. איש מן הנוכחים לא ידע מאומה על חיים נחמן ביאליק. אך הם חשו בחשיבותו של המפגש הזה בין שני שליחים מישראל לבין קרוב של המשורר הלאומי הבלתי מוכר להם.

חילקנו סידורים וספרי תנ"ך למתפללים. זו הייתה העבודה שלנו: לחלק חומר ליהודים מברית המועצות. היינו לוחצים ידיים, אומרים שלום עליכם ומשאירים בידיהם סידורים וספרי תנ"ך בגודל מיניאטורי.

ביקור בפרוור הזפתים

לבסוף יצאנו מבית הכנסת בכיוון המלון שלנו . אבל ביאליק לא הרפה מאיתנו ואנחנו לא הרפינו ממנו. הוא הלך אחרינו ואנחנו אתו. הוא מראה לנו את פרוור הזפתים בו התגורר המשורר, והוא מספר לנו על המשפחה שלו ועל ביאליק ומה קרה במלחמה ומה קרה בשואה. הבאנו אותו למלון הקטן שלנו. הוא רץ והביא לנו מכתב ביידיש שכתב ביאליק. הוא היה מאד גאה במכתב הזה. נכס מאד גדול. הוא נתן לנו את המכתב ומאוחר יותר הבאנו אותו לארכיון בית ביאליק.

בית ביאליק בז'יטומיר (צילום באדיבותו של יואל רפל)

בית ביאליק בז'יטומיר (צילום באדיבותו של יואל רפל)

"לילה טוב" ביידיש

עשינו לאיש הזה את היום. לא את היום. את חייו. בסביבות השעה 10 בלילה נאלצנו להיפרד ממנו. אמרנו לו שאנו צריכים לצאת למחרת בבוקר ברכבת היוצאת מברדיצ'ב לז'יטומיר לכיוון קייב.
הענקנו לביאליק סידור ותנ"ך וטלית ותפילין. נפרדנו ממנו ואמרנו לו: ביאליק, אנחנו מחבקים אותך ועכשיו א גוט נאכט שלאף געזונט (ביידיש: לילה טוב שינה בריאה).

הוא הלך לביתו ואנחנו שכבנו ללינת לילה קצרה. הרכבת אמורה הייתה לצאת ב-5 לפנות בוקר. אנו יצאנו מן המלון בשעה ארבע וחצי, בטקסי היחידי שהיה בז'יטומיר. היה לילה מושלג וקר. תחנת הרכבת שכנה במרחק של כשלושה קילומטר מן העיר ז'יטומיר.

יהודי עטוף בטלית עומד בשלג

כשהתקרבנו לתחנה הבחנו ביהודי עטוף בטלית עומד בודד בתוך השלג. כשהגענו אליו נתברר כי זהו ביאליק שלנו. הוא עשה את כל הדרך מז'יטומיר לתחנת הרכבת ברגל, למרות הכפור והשלג.
אמרנו לו: מה אתה עושה ביאליק, הרי קר כאן.

והוא משיב לנו: אני עוד רוצה לראות אתכם. אתם האנשים האחרונים שאני אראה בחיי שעוד יודעים מי היה חיים נחמן ביאליק.

והנה הגיעה הרכבת וביאליק עולה אתנו לרכבת ונשאר אתנו עד שנשמעת הצפירה. והוא יורד עטוף בטלית אל תוך השלג ואנחנו מנפנפים לו: שלום ביאליק שלום ביאליק.

פסל דיוקנו של ביאליק בבית ביאליק בתל-אביב. צילום: זאב גלילי

פסל דיוקנו של ביאליק בבית ביאליק בתל-אביב. צילום: זאב גלילי

 

קישורים:

הכומר המומר שהציל אלפי יהודים
http://www.zeevgalili.com/?p=330
רקוויאם לחלוציות בעידן הפוסט ציוני
http://www.zeevgalili.com/?p=228

המזימה לחיסול "ישראל היום"

 ישראל היום
 

ועדת השרים לענייני חקיקה עומדת לדון היום (יום א' 30.5.10) בהצעת חוק שאי אפשר לכנותה אלא הצעה אנטי דמוקרטית, שנודף ממנה ריח כבד של חשד לקשרי הון שלטון.

ההצעה היא של חברת הכנסת מרינה סולודקין שתכליתה להביא לידי סגירתו של העיתון "ישראל היום".

 

מרינה סולודקין ויקייתוף יוצר Edward Kaprov photojournalist

  בדברי ההסבר להצעת החוק נאמר: "התופעה של הפצת עיתונים בתפוצה ארצית בחינם במשך תקופה ארוכה פוגעת קשה בעיתונות הכתובה ועלולה להביא בעתיד להופעת מונופולים בתחום זה ולפגיעה קשה בחופש הביטוי וזאת מהסיבות הבאות":

• עיתונים המופצים בחינם יוצרים תנאי תחרות לא שווים ולא הוגנים כלפי עיתונים אחרים, המופצים תמורת תשלום.
• הפצתו בחינם של עיתון בתפוצה ארצית במשך תקופה ארוכה עלולה לגרום לפשיטת רגל של עיתונים המופצים בתשלום.

"עלול להיווצר מונופול"

עוד נאמר בדברי ההסבר: "עלול להיווצר מונופול בתחום חשוב זה. אזרחים יוכלו להכיר רק את הדעות וההשקפות של בעלי העיתון המופץ בחינם שמממנים את הדפסתו והפצתו, ולכל הדעות וההשקפות האחרות לא יהיה ביטוי בעיתונות הכתובה. חופש הביטוי יהפוך למושג ריק מתוכן, דבר העלול לסכן את עצם קיומה של הדמוקרטיה בישראל".

הצביעות וחוסר היושרה הנודפים מדברי הסבר אלה ממש מעוררים בחילה. הגב' סולודקין גילתה לפתע שיש אפשרות למונפולים בתקשורת? לחד צדדיות בהשקפות ודעות? האם לא למדה מספיק עברית כדי לקרוא את ידיעות מעריב והארץ? האם לא שמעה על בעלויות צולבות (הכוללות גם את העיתונות הרוסית)? האם לא קראה על דיווחים כוזבים והעלמת אינפורמציה בהתאם לאינטרסים של המו"לים הטייקונים?

במקום תשובה לגב' סולודקין ולחברי הוועדה הצריכים להחליט אני מביא כאן את תגובתו של אחד מקוראי אתר זה, גבר צעיר ממרכז הארץ. איש אקדמיה, המבקש להישאר בעילום שם.

שלדון אדלסון העין השביעית (cc-by-nc-sa)

מדוע אני קורא את ישראל היום

ישראל היום מחליף אצלי את הארץ. ביטלתי את המנוי על עיתון הארץ לאחר שמצאתי שהוא אנטי ציוני ברובו, נותן במה לדעות אנטי ישראליות ולאחר שהפך את גדעון לוי לאחד מבכירי הנהלת העיתון ואף לבכיר הכותבים. אין לי צורך לפתוח את היום בתשלום עבור עיתון שהוא נגד הקיום היהודי שלי במקום הזה וכנגד זכות ההגדרה העצמית שלי.

ישראל היום הוא תופעה מבשרת טוב. ראשית, לראשונה, הוא הצליח לשבור את המונופול של "העיתון של המדינה". ידיעות אחרונות הוא לא רק עיתון חזק כלכלית אלא גם סכנה אמיתית לדמוקרטיה הישראלית בתחום חופש הביטוי. תחת היותו מונופול (הוא כבר לא, בעיקר תודות לישראל היום) הפך ידיעות אחרונות לעיתון חלש מבחינה עיתונאית. מיטב עורכיו וכותביו נטשו אותו או שהוברחו על ידי מו"ל העיתון. הקוראים הנאמנים של העיתון נותרו עם דנה מודן, רענן שקד ויאיר לפיד.

הגיגים ירודים ומשמימים

את כותבי ה"פתחלנד" ועמיתיהם הימניים החליפו כותבי הגיגים ירודים, שטחיים, משמימים ואגוצנטריים אשר מספרים לנו יום ולילה על חוויותיהם המתסכלות והאינפנטיליות מחיי היום יום התל אביביים העקרים שלהם. אין בכתיבתם עומק, אין בחייהם תרבות והם עסוקים כל העת בבכיינות עצמית, בנרקיסיזם חולני ובחוסר עניין אובססיבי. איפה הימים שבהם פתחתי בשקיקה את אהרון בכר ונהניתי מכל מילה? איפה העמוד שבו אילן נחשון היה כותב על תערוכה טובה? היכן מדור הספרות הטוב והמעניין של זיסי סתווי? איפה המוסף התרבותי ומרחיב האופקים "זמנים מודרניים" בעריכת בלה אלמוג" איפה כתיבתו החריפה של אורי פורת ז"ל? איפה התחקירים של מוטי גילת?

מוספי סוף שבוע של ידיעות אחרונות הפכו מעייפים, אפילו את עצמם.

צעקנות צהובה

אבל זו אינה הבעיה היחידה של "העיתון של המדינה".
הבעיה המרכזית שלו היא הצעקנות הצהובה שהחדיר לתוך עמודי החדשות עורך אחד, משה ורדי. במהלך שנותיו האחרונות כעורך הצהיב עד מאד את העמודים, הקטין את מספר המילים והגדיל את גודל הכותרות. עורכים הפכו קופירייטרים והחומרים אינם זוכים לטיפול טוב וראוי.

תמונת סקופ סכין בגב

תמונת סקופ סכין בגב

התפיסה של ישראל היום

ישראל היום מייצג תפיסה חדשותית אחרת. הוא קטן יותר פיזית בעמודיו מידיעות אחרונות וממעריב והוא טוב יותר מבחינת רמת השכתוב שלו. תמונותיו קטנות יותר והדבר מייצג קו שאינו צהוב כידיעות ומעריב והוא מתייחס בכבוד רב יותר לטקסטים החדשותיים. יש בהם פחות שמאלץ, פחות תוספות מיותרות של מלל חסר תכלית עיתונאית. הכותרת שבה להיות קטנה יחסית והיא מחויבת לעובדות העיתונאיות.

עמודי הדעות של ישראל היום מגוונים וגם כזה הוא מדור מכתבים למערכת. פה ושם מבצבצים בין עמודי סוף השבוע מדורים ראויים (בוודאי זה של מרדכי גילת) כמו העמוד של גונן גינת (בסוף המוסף לשבת) ומדורו של דן מרגלית (העולה היום על נחום ברנע בישירותו ובישראליותו הציונית והשפויה).

ישראל היום הוא עיתון קומפקטי. הוא קל לקריאה, אמין, יודע לתקן טעויות כשצריך, נגוע פחות ואני חשדן כלפיו פחות ממה שאני חשדן כיום כלפי ידיעות אחרונות וכלפי מעריב.

אני קורא את ישראל היום כבר שנה וחצי (בקביעות כי הוא מגיע לפתח ביתי) ואני לא רואה שם רק את ביבי אלא גם את יהושע סובול, את יוסי ביילין, את זהבה גלאון. אני חש שם בפלורליזם רב. ואם ביבי בולט בין העמודים הרי שאני יודע זאת לפחות.

ישחקו הנערים

אצל המתחרה הגדול (ההולך וקטן אט אט) ידיעות אחרונות איני יודע מה האינטרסים. למעשה, אני מתחיל כבר עתה לחפש את האינטרסים וברור לי שהם לא ברורים לקוראים. טוב, עכשיו יש לי את "ישראל היום" שיגלה לי (בעיקר באמצעות דרור אידר) את האינטרסים.
וגם זו ברכה. תודה לך אדלסון שהצלחת לאפשר לי להבין את יחסי הכוחות באופן ברור יותר.
ובכלל, ישחקו הנערים לפנינו. תהיה לפנינו תחרות עיתונאית אמיתית, קצת אגרסיבית. עבורנו, הקוראים.

הערה אישית

גילוי נאות מחייב אותי לומר שגם אני כמו הקורא שכתב את הדברים שלמעלה הפכתי להיות קורא מושבע של "ישראל היום" ודי לי בו.

עמוס רגב (צילום עידו קינן, חדר 404 cc-by-sa

עמוס רגב (צילום עידו קינן, חדר 404 cc-by-sa

אני גם מכיר אישית את עורך העיתון, עמוס רגב, שעמו עבדתי שנים ב"ידיעות אחרונות". רגב הוא אדם משכיל מאד (תופעה נדירה כיום במקצוע), בעל ניסיון עיתונאי מגוון (ראש דסק החדשות בידיעות וסגן עורך מעריב) ואפשר לסמוך על יושרתו.

קישורים

מלכוד הסאוב – שחיתות בצמרת העיתונות
http://www.zeevgalili.com/?p=8266

מוטי גילת: נוני מוזס מנע פרסום שחיתות בצמרת העיתונות
http://www.zeevgalili.com/?p=8173

איך הפכה התקשורת רדודה מושחתת ושמאלנית
http://www.zeevgalili.com/?p=6114

קלמן ליבסקינד הציל את כבוד התקשורת
http://www.zeevgalili.com/?p=887

יום הנכבה וההונאה

 נספח: צילומי ארץ ישראל מן המאה ה-19

 הפלסטינים מחזיקים בתואר פליטים כבר למעלה משישה עשורים * הם הצליחו ליצור לעצמם נראטיב היסטורי ייחודי * המיתוס הזה הולך ותופח, כך שכדאי לנפצו ולהציג את עובדות האמת: האוכלוסייה הפלסטינית לפני העלייה הראשונה הייתה דלילה, מאות אלפי יהודים גורשו אף הם מארצות ערב ובאף מקום בעולם אין תקדים לזכות השיבה

                    -מאת בן דרור ימיני –

ה"נכבה" – סיפורם של הפליטים הפלסטינים, הוא ההצלחה הגדולה ביותר בהיסטוריה של העת החדשה. הצלחה שכולה הונאה. אין עוד קבוצת "פליטים" בעולם שזוכה לכיסוי עולמי רחב כל כך. אין שבוע שלא מתקיים בו כנס, עוד כנס, בעניין מצבם העגום של הפלסטינים. אין קמפוס במערב שלא מקדיש אינספור אירועים, כנסים, פרסומים, מדי שנה, או מדי חודש, לצורך אזכורם של הפליטים הפלסטינים. הם הפכו לקורבן האולטימטיבי. מיליון צרות ועוולות וגירושים וחילופי אוכלוסין ומעשי ג'נוסייד וטבח ומלחמות נפלו על העולם מאז הכריזו הערבים, ובתוכם הפלסטינים, מלחמת שמד על ישראל – אך ה"נכבה" של הפלסטינים תופסת את רוב הנפח. אורח מכוכב זר אם יגיע לכדור הארץ יחשוב שזה העוול העיקרי שחווה היקום מאז מלחמת העולם השנייה. כך שכדאי לנפץ את השקר הזה. כדאי להציג את עובדות האמת. כדאי לחשוף את ההונאה.

להמשיך לקרוא

"דוגית נוסעת" מי כתב השיר ומי את המנגינה

מי לא מכיר את השיר 'דוגית נוסעת'? מי לא שר אותו בשני קולות בטיול השנתי?

 את המילים כתב נתן יונתן ב-1944, ומי כתב את המנגינה?

 מסתבר שזהו מלחין יהודי בשם לב שוורץ, שחיבר את המוסיקה לסרט סובייטי שנעשה ב-1938 על בסיס ספרו של מקסים גורקי 'ילדות' (Детство)

  הסברים ומידע נוסף יש באתר זמרשת.

 (כולל מאמר של צפירה יונתן המספרת את הסיפור מאחורי השיר)

 הנה המיליםשל הבית הראשון:

 דּוּגִית נוֹסַעַת, מִפְרָשֶׂיהָ שְׁנַיִם
וּמַלָּחֶיהָ נִרְדְּמוּ כֻּלָּם.
רוּחַ נוֹשֶׁבֶת עַל-פְּנֵי הַמַּיִם,
יֶלֶד פּוֹסֵעַ עַל הַחוֹף דּוּמָם.

 

 וכאן אפשר לשיר יחד עם ליאור ייני.

 http://www.youtube.com/watch?v=v1RLOntuCbo&feature=related

 המאמר לקוח מאתר "עונג שבת"

האם הסלולארי עלול באמת לגרום לסרטן?

 

טלפון סלולרי ויקישיתוף

טלפון סלולרי ויקישיתוף

מאמר זה נכתב לפני פרסום האזהרה של ארגון הבריאות העולמי. אך הוא לא איבד מאקטואליותו.

ז.ג.

יוני 2010

 

פרופסור יעקב  לוינגר ז"ל, מורי לפילוסופיה בבר אילן, נהג לומר כי מי שמתבונן בטבלאות סטטיסטיות חייב להגיע למסקנה שלא קיים חופש רצון ולא קיימת השגחה אלוהית על הפרט. הטבלאות הסטטיסטיות מלמדות אותנו, למשל, שבשנה הקרובה ימותו כך וכך אנשים בתאונות דרכים. הכל צפוי, אבל הרשות אינה נתונה. לא בידינו ואולי לא גם בידיו של הקדוש ברוך הוא.

 

 

איני יודע אם דבריו אלה של המורה הנערץ היו רציניים או נאמרו בלצון. הגבול אצלו בין הומור חריף למחשבה עמוקה היה תמיד דק. מה שברור לי הוא שדבריו נאמרו בתקופה שהסטטיסטיקה הייתה אחד הענפים הבזויים של המדע.

 

ויעידו על כך אינספור אמירות ובדיחות על סטטיסטיקה וסטטיסטיקאים.

 

* יש שלושה סוגי הונאות: שקר, כזב וסטטיסטיקה.

 

* רופא אומר לחולה אין לך מה לדאוג: במחלה שלך מתים תשעה מתוך עשרה חולים ותשעת המטופלים הקודמים שלי כבר מתו.

 

– סטטיסטיקאי בגובה מטר וחצי טבע בבריכה שהעומק הממוצע שלה 10 סנטימטר.

 

– "בדומה לחלומות, הסטטיסטיקה היא צורה של הגשמת משאלות"( (הפילוסוף הפוסטמודרני ז'אן בודריאן)

 

– "הוא משתמש בסטטיסטיקה כמו ששיכור משתמש בפנס רחוב – לתמיכה, לא לתאורה"

 

– "סטטיסטיקה היא הראשונה במדעים הלא מדוייקים";

 

– "סטטיסטיקה היא כמו ביקיני. מה שנחשף – מרמז, אך מה שנסתר – חיוני".

 

להמשיך לקרוא

נתן אלתרמן – ניצחון המסלפים

לנתן אלתרמן יש שיר שכמו רבים משיריו הוא אקטואלי תמיד. שם השיר "תחרות לניסיון" והוא מדבר שם על תחרות שהתקיימה בין ארבע חרויות.

נתן אלתרמן 1952 - ויקישיתוף

נתן אלתרמן 1952 – ויקישיתוף

החרות מפחד

החרות ממחסור

החרות מדת

חרות הדיבור

ארבעת המתחרים נעמדו בקו הזינוק כדי לראות מי יגבר על מי ואז הצטרפה למרוץ חרות נוספת: חרות הסילוף. והמתחרה החמישית לא תואר לה ולא הדר, מדדה על רגלה החיגרת, גמדה מלופלפת, משולה כחרס.

צחקו הצופים. מה כוחה של חרות הסילוף מול כוחן של יתר החרויות קלות הרגליים. אך הנה זינקו החמישה ואז "רחבו העיניים אילמה כל לשון הסילוף הפיסח מגיע ראשון"

ואין זה נצחון מקרי. נערכת עוד תחרות ועוד תחרות ובכל פעם מגיעה חרות הסילוף ראשונה לקו המטרה.

ובבואן אחריו למקום המסומן

חדלות הן (החרויות האחרות) להכיר את עצמן"

ובמרכז הזירה התייצב הסילוף

ויקרא: לי הכתר, אני האלוף"

אלתרמן מסביר אתהסיבות לנצחון הסילוף. הוא מתחיל בריצה למרחקים קצרים וכך הוא מאמן את רגליו. ולכן:

"הנותנים לו לגשת לשדה התחרות

מנחילים למפרע תבוסה לחרות".

קישור לשירי אלתרמן מילים, מנגינות וביצועים

 http://www.alterman.org.il/%D7%9E%D7%93%D7%99%D7%94/%D7%A1%D7%A8%D7%98%D7%99%D7%9D%D7%91%D7%99%D7%95%D7%98%D7%99%D7%95%D7%91/tabid/64/CurrentPage/1/Default.aspx

איך השתלטה השמאלנות הפוסט יהודית על התרבות הישראלית

http://www.zeevgalili.com/?p=10611

 איך הפכה התקשורת מושחתת ושמאלנית

http://www.zeevgalili.com/?p=6114

 איך הפך השמאל הציוני הישן לשמאלנות פוסטמודרנית

http://www.zeevgalili.com/?p=10509

מלחמתה של רוסיה בגרמניה הנאצית ומלחמתו של סטאלין בעם היהודי

 

שער הספר מלחמתה של רוסיה

שער הספר מלחמתה של רוסיה

בימים אלה מלאו 65 שנה לחיסול המפלצת הנאצית. בכל העולם חוגגים את היום הזה. אפילו הצרפתים אומרים "גם אנחנו". למרות שצרפתים התנדבו לס.ס. למרות שמשטר ווישי שיתף פעולה עם הכובש הנאצי. למרות שבעת הפלישה האמריקנית לצפון אפריקה לחמו הצרפתים נגד האמריקנים. וכמובן גם הבריטים חוגגים ובצדק. כי לולא צ'רצ'יל ייתכן שהיטלר היה מצליח להשתלט על אירופה ואמריקה הבדלנית הייתה משלימה עם כך ונשארת ניטרלית וכמובן האמריקנים.

אלפי סרטי מלחמה הוליוודיים שטפו את מוחותינו ויצרו אצל רובנו את התודעה שהאמריקנים הם שניצחו במלחמה. זו איננה האמת. עד שהיטלר הכריז מלחמה על ארצות הברית ועד שהיפנים תקפו בפרל הארבור עמדה ארצות הברית מן הצד.

ולאחר שנכנסה למלחמה אכן כושר הייצור המופלא שלה הוא שאפשר את הבסת צבאותיו של היטלר. אך הצבא האמריקני היה צבא חובבנים מול הצבא הנאצי המאומן והיעיל. הגנרלים האמריקנים לא היו מסוגלים לנהל מערכות גדולות ובגללם התארכה המלחמה ללא צורך.

והעיקר: מלחמת העולם השנייה היא בראש ובראשונה מלחמתה של רוסיה. הצבא הרוסי איבד בקרב אחד יותר חיילים משאיבדו בעלות הברית במלחמה כולה. רוב העוצמה הנאצית התרכזה בברית המועצות. ביום הפלישה של בעלות הברית בנורמנדי הציבו הנאצים שם חיילים דרג ב' וג' – קשישים, נערים, מגויסי כפיה. וגם אלה הספיקו כדי לעכב את האמריקנים.

ברית המועצות ניצחה תודות להרבה גורמים. בראש ובראשונה מרחביה האינסופיים וגנרל חורף שלה. אחר כך משאבי כוח האדם האינסופיים. ולא במקום האחרון מפלצתיותו של סטאלין , שהפעיל משטר טרור של כיתות יורים של הנ.ק.וו.ד. מאחורי היחידות החלוחמות שירו ללא רחמים בכל חייל שביקש לסגת או נרתע משדה מוקשים ומאש חזיתית.

אולי רק מפלצת כמו סטאלין יכול היה להכריע מפלצת כמו היטלר. בלעדיו ובלעדי רוח הלחימה של העם הרוסי (הרוסי, לא הסובייטי. רוב עמי ברית המועצות ובראשם האוקראינים קידמו את הכובש הנאצי בפרחים ושיתפו עמו פעולה).

אני מביא כאן את עיקריו של ספר המתאר את מלחמתה של רוסיה שהיא היא מלחמת העולם השניה . לענייננו חשוב שהמפלצת הסטלינית הפנתה את ציפורניה גם לעבר רבים מבני עמנו, אם כי רבים אחרים ניצלו תודות לרוסיה מן הכובש הנאצי.

 מלחמתה של רוסיה

 

הספר "מלחמתה של רוסיה", פרי עטו של ההיסטוריון הבריטי ריצ'רד אוברי, הוא אחד הספרים המרתקים ביותר על מלחמת העולם השניה שקראתי. במקור נכתב הספר כמלווה סידרת טלוויזיה חשובה בת עשרה פרקים, הנושאת אותו שם ( הסידרה שודרה בערוץ 8 בכבלים).

הסדרה מבוססת, בין היתר, על חומר צילומי נדיר, שנתגלה במרתפי נ.ק.וו.ד. – משטרת הביטחון האימתנית של סטאלין – וכן על ראיונות עם עדי ראיה וניצולים מן התופת של "המלחמה הפטריוטית הגדולה".

שני גורמים הופכים את הקריאה בספר למרתקת. האחד נעוץ בכישרון הכתיבה של המחבר, המתאר את האפוס הגדול של מלחמת ברית המועצות ביד אמן. תיאורו של קרב קורסק, שהיה נקודת המפנה האמיתית במלחמה, "מתעלה לדרגת סימפוניה מן הגהינום", נכתב בכריכת הספר ואני חותם על כל מילה.

הסימפוניה מן הגהינום. הקרב בקורסק בעיני צייר אמן.

הסימפוניה מן הגהינום. הקרב בקורסק בעיני צייר אמן.

הגורם השני נעוץ בכמות האדירה של אינפורמציה מעודכנת, הנותנת תמונה מלאה ומקיפה על המלחמה הזו, שנדמה היה שאנו יודעים עליה כל מה שאפשר לדעת.

היקף המלחמה

הרושם החזק ביותר שמותיר הספר הוא ההיקף האדיר של מלחמת רוסיה. כולנו הרי גדלנו על המיתוסים של המלחמה הזו, על גבורת העם הרוסי, על ההצלה והישועה של אלה שהצליחו לברוח לרוסיה ושל שרידי הפליטה שהצילו הדיוויזיות של הצבא האדום. אך שפע הנתונים והתיאורים של אוברי ממחיש לא רק את העובדה הידועה שחלק זה של המלחמה היה הגדול והמכריע מכל קרבות מלחמת העולם השנייה. הוא ממחיש למעשה כי זו בעצם הייתה המערכה שבלעדיה ספק אם ממלכת הרשע של היטלר היתה מובסת.

רק כדי להמחיש: בשני חודשי לחימה בשנת 1943 (שהיתה שנה של נצחונות) סבל הצבא האדום מספר אבדות שהיה שווה למספר האבדות של ארצות הברית או האימפריה הבריטית, במהלך המלחמה כולה.

בין 1941 ל-1943 איבדו הסובייטים בממוצע 7950 איש ביום. 34.5 מיליון גברים ונשים גוייסו למלחמה בברית המועצות. שעור האבדות של כוח זה הגיע ל-84 אחוזים – 6.2 מיליון הרוגים, יותר מ-15 מיליון פצועים, 4.4 מיליון שבויים או נעדרים 3-4 מיליון נכים עקב מחלות או מכות קור.

לגבי האבדות בקרב האוכלוסיה האזרחית יש אומדנים שונים, הנעים מ-17 מיליון ועד 40 מיליון, כולל אובדן פוטנציאל הגידול הדמוגרפי של הנספים.

על היקף המלחמה ניתן ללמוד מגודל הכוח שהקצה היטלר להתקפה על ברית המועצות: יותר משלושה מיליון חיילים, 2000 מטוסים, 3350 טנקים.

הנאצים הגיעו לשערי מוסקבה. האבדות הגרמניות לא הגיעו בחזית המזרחית לממדים של האבדות הסובייטיות. אבל 80 אחוזים מכלל האבדות של הוורמאכט  בכל המלחמה עד 1944 היו בחזית המזרחית.

דיביזיית הפנצרים ה-11 מתקרבת למוסקבה

כך החלה המלחמה: דיביזיית הפנצרים ה-11 מתקרבת למוסקבה

וכך נסתיימה המלחמה דגל רוסיה הסובייטית מונף מעל לרייכסטאג

וכך נסתיימה המלחמה דגל רוסיה הסובייטית מונף מעל לרייכסטאג

סטאלין כרוצח המונים

דמותו של סטאלין כעריץ אכזר עומדת במרכז הספר. אוברי מתאר ללא כחל וסרק את משטר הטרור והרצח שהנהיג סטאלין עוד שנים רבות לפני המלחמה ועוד יותר מכן במהלכה (בסידרת הטלוויזיה יש סרטים של הנ.ק.וו.ד. על הריגת חיילים שניסו לסגת, או שהואשמו בהורדת המוראל או סתם לא מצאו חן בעיני מישהו). סטאלין מצטייר כרוצח ההמונים הגדול ביותר במאה העשרים, הרבה יותר מהיטלר. והשאלה שאוברי מבקש להשיב עליה היא כיצד להסביר את המסירות והגבורה האמיתית שגילו המוני העם הרוסי למרות מעשי הזוועה של סטאלין.

לענייננו חשובה שאלת יחסו של סטאלין ליהודים – במהלך המלחמה ובשנים שלאחריה עד סמוך למותו.

סטאלין והיהודים

לפני זמן מה נפגשתי עם חבר עיתונאי שהיה קומוניסט מסור עד לפני שנים לא רבות. שאלתי אותו: כיצד יכולת להאמין בעולם הקומוניסטי, אחרי שנודעו לך מעשי הזוועה של סטאלין. הוא השיב לי: הצלחתו של סטאלין להביס את היטלר והיהודים שניצלו בזכות כך מכפרים על הכל.

ההיסטוריון הבריטי מפריך את האגדה הזו.

לאחר פרוץ המלחמה בספטמבר 1939 (שנתיים לפני ההתקפה על ברית המועצות) החל המשטר הסובייטי לשתף פעולה עם האנטישמיות הגרמנית. אלפי יהודים גרמנים ופולנים חצו את הגבול הסובייטי-גרמני בניסיון להימלט מן הנאצים. הצבא האדום החזיר רבים מהם, ושומרי הגבול הגרמנים פתחו באש על ההמון חסר הישע. יהודים גרמנים שמצאו מקלט בברית המועצות במהלך שנות ה-30' הוחזרו לגרמניה. פליטים יהודים מן הכיבוש הגרמני הוגלו לסיביר או לקזחסטן, או שנלקחו לכלא ולמחנות עבודה. בתוך תחום הכיבוש הרוסי בפולין (כיבוש שנעשה במסגרת הסכם ריבנטרופ מולוטוב) אסר השלטון הסובייטי מנהיגים יהודים, ארגונים ותנועות נוער פוזרו, בתי כנסת נסגרו, המשחטות נסגרו ונאסרו קיום מצוות מילה ובר מצווה.

באוגוסט 1941, חודש לאחר הפלישה הגרמנית, הורה סטאלין על שינוי מוחלט ביחס ליהודים. יהודים כלואים שוחררו, בהם שני מנהיגים סוציאליסטים יהודיים מפולין – גנריך ארליך וויקטור אלתר, שכבר נידונו למוות (על "חתירה תחת הסכם ריבנטרופ מולוטוב").

לאחר שחרורם קיימו השניים כינוס במוסקבה אליו הוזמנו אישים יהודיים בולטים בתחומי הקולנוע, האמנות והספרות. המטרה היתה להקים ועד יהודי בינלאומי נגד היטלר. היוזמה הזו לא מצאה חן בעיני סטאלין. השניים נעצרו – אחד מהם הוצא להורג והשני התאבד בכלא.

באפריל 1942 הוקם ארגון חדש של יהודים למלחמה בהיטלר, הפעם בתמיכתו של סטאלין. בראש הארגון החדש, "הוועד האנטי פאשיסטי", הועמד השחקן שלמה מיכואלס. תפקידו היה לגייס כספים למאמץ המלחמה הסובייטי. הוועד היה נתון כל העת לפיקוח של הנ.ק.וו.ד. לקראת סוף המלחמה, כשראשי הוועד החלו לתכנן הקמת מולדת יהודית בברית המועצות, הביע סטאלין את החשד שהוועד יהיה "סוס טרויאני לקפיטליזם ולאימפריאליזם" ופירק אותו.

רצח מיכואלס

מיכואלס ויתר ראשי הוועד היו הקרבנות הראשונים למסע הרצח המטורף נגד יהודים, שבו החל סטאלין כמה שנים לאחר תום המלחמה. ב-12 בינואר 1948 זומן מיכואלס למינסק לדון כאילו במחזה בילורוסי. הוא נלקח ממלונו במכונית, הוסע לדאצ'ה של מנהיג מפלגה מקומי ושם נרצח. גופתו נזרקה בצד הדרך ליד המלון ונדרסה על-ידי משאית בניסיון לביים תאונה.

שלמה מיכואלס ויקישיתוף

שלמה מיכואלס ויקישיתוף

במהלך החודשים הבאים פוטרו או נאסרו יהודים בעלי מעמד. באוקטובר 1948 נערכה ליד בית הכנסת הראשי במוסקבה הפגנה של כחמישים אלף יהודים, בהשתתפות גולדה מאיר, שהיתה הציר הישראלי הראשון במוסקבה.

ההפגנה הזאת הפתיעה מאד את סטאלין, שלפי אחד הדיווחים אמר על היהודים: "איני יכול לבלוע אותם ואיני יכול להקיאם. הם הקבוצה היחידה שאי אפשר להטמיעה".

חודש לאחר מכן הופסקה פעולת הוועד האנטי פשיסטי. מנהיגיו נעצרו והוכשרה הקרקע למשפט ראווה גדול. בתי ספר ביידיש וספריות יהודיות נסגרו, נאסר פרסום ספרים ועיתונים יהודיים, אותיות סדר ביידיש הושמדו.

האנטישמיות נגעה בכל תחומי החיים היהודיים: גרוש מבתי ספר תיכוניים ומאוניברסיטאות, גרוש מתפקידים אחראיים במנגנון הכלכלי והביורוקרטי, איסור נסיעה מחוץ למדינה. אפילו חוקרים יהודים סדיסטים של הנ.ק.וו.ד. הוגלו או חוסלו. מאות יהודים נעצרו כשהם מואשמים שהיו שותפים ל"מזימה ציונית", לאומניות בורגנית, ריגול למען המערב ואפילו בהשמצת ברית המועצות בכך שהם טוענים ששוררת בה אנטישמיות.

עלילת הדם על הרופאים

בחודש שקדם למותו הספיק סטאלין לארגן את "קשר הרופאים". מאות רופאים נכלאו והואשמו בחברות ב"כנופיית טרור ציונית". בהודעת סוכנות הידיעות הסובייטית נאמר, כי מאיר וובסי, הרופא הראשי לשעבר של הצבא האדום בתקופת המלחמה, הודה בכוונה "לחסל מנהיגים מובילים של ברית המועצות". רופאו האישי של סטאלין הודה כי הוא סוכן בריטי. ההאשמות בדבר קשר יהודי הלכו והתרחבו ו"נחשפו מזימות" נגד הרכבת התחתית ונגד מפעל המכוניות "מוסקבה". סטאלין עוד הספיק ליזום ולאשר תוכנית לגרוש כל היהודים למזרח, אך מותו מנע את ביצוע המזימה.

אוברי מעלה את הסברה, כי דווקא "טיהור" זה לא היה מעשה ידיו של סטאלין אלא אולי כרושצ'וב עצמו – יורשו של סטאלין, והאיש שחשף בפני העולם את מעשיו – יזם את הטיהור במסגרת המאבק על הירושה. אך אין לכך הוכחה.

סטאלין היה, לעומת זאת, אחראי למאסר רופאו האישי, ולדימיר וינוגרדוב. סטאלין גילה ככל הנראה את התיק הרפואי האישי שלו שניהל ונוגרדוב, בו היה כתוב, בין היתר: "שיחרור מכל עבודה". סטאלין הזועם קרא: "שימו אותו באזיקי רגליים". הפקודה מולאה כלשונה (אף שלא היה נהוג לכבול אסירים ברגליהם) והרופא הישיש נלקח לכלא לוביאנקה.

חטא מאסר רופאו היה אולי החטא היחיד שעליו נענש סטאלין. כאשר נזקק סטאלין לרופא, בשעותיו האחרונות, היה רופאו האישי ורוב הצוות הרפואי הבכיר בכלא. סטאלין נותר ללא טיפול משך 13 שעות, לאחר שלקה בשטף דם במוחו. סטאלין גסס משך שלושה ימים. בתו היתה עדה לרגעיו האחרונים: "ברגע האחרון הוא פקח את עיניו. זה היה מראה נורא – מטורף או כועס, אפוף פחד מוות". הוא הרים את ידו השמאלית במחווה אחרונה ונשימותיו פסקו.

"מת שמש העמים"

העובדות העיקריות על מעשי הזוועה של סטאלין היו ידועות בארץ בעת התרחשותן. אף-על-פי כן, היו לסטאלין מעריצים כאן, לא רק בקרב המפלגה הקומוניסטית, אלא במפלגת הפועלים המאוחדת (מפ"ם) שהיתה בשר מבשרה של התנועה הציונית. ביום מותו של סטאלין פרסם ביטאון המפלגה "משמר" את הבשורה המרה בכותרת ראשית: "מת שמש העמים". בכל קיבוצי השומר הצעיר נערכו עצרות אבל.

סטאלין STALIN SUN 

מנהיג השומר הצעיר יעקב חזן אמר בעצרת: "אסון נורא קרה לנו ולעמלי כל הארצות, שמש העמים שקעה…".

על המשמר ביום מותו של סטאלין
========================================================================

 

עוד על מלחמת העולם

 טיבוע סטרומה וחיסול הלורד מוין

http://www.zeevgalili.com/?p=5618 

 החיים והמוות בידי כתבי הסתר

http://www.zeevgalili.com/?p=5136 

 אובמה מחזיר אותנו לשנת 1938

 http://www.zeevgalili.com/?p=2248 

 היטלר חשש מנקמת היהודים

http://www.zeevgalili.com/?p=7531

 דודו של הגנראל הנאצי פון מאנשטיין שהתגייר

http://www.zeevgalili.com/?p=1765

 אורי צבי גרינברג  המשורר שחזה את השואה

http://www.zeevgalili.com/?p=2847

 המעמד בו התקדש המנון "התקווה"

http://www.zeevgalili.com/?p=688

 הרב שעמד בראש ישיבה בגרמניה הנאצית

http://www.zeevgalili.com/?p=1666

 דוד הלבני – מאש המשרפות למהפכה בחקר התלמוד

 http://www.zeevgalili.com/?p=605

 כך ניצל הרב ליכטנשטיין

http://www.zeevgalili.com/?p=333

 

 

מה עדיף ממשלה בלי תקשורת או תקשורת ללא ממשלה

 עידכון אוקטובר 2015

מאמר זה מתפרסם מחדש בעקבות כותרת ראשית בהארץ על תחקיר שנעשה בעזרת מקורות חוץ על סיוע כלכלי של עמותות אמריקניות בישראל. בתחקיר ניסו לשכנע את שלטונות המס האמריקנים שלא יפטרו ממס תרומות לעמותות אלה. 8.12.15

"צר לי… על הרקב שפשה בעיתונים… זוהי רעה שאין לה מרפא"- ג'פרסון

אור השמש כחומר חיטוי. השופט לואיס ברנייס 1916 ויקישיתוף

אור השמש כחומר חיטוי. השופט לואיס ברנייס 1916 ויקישיתוף

מפלטו של הנבל הוא הפטריוטיזם. מפלטו של העיתונאי היא הציטטה. אין לך עיתונאי שאיננו נושא בתרמילו האינטלקטואלי הדל כמה ציטטות המעידות על חשיבות מקצועו.

הציטטה המפורסמת ביותר היא זו של השופט היהודי הראשון בבית המשפט העליון של ארצות הברית, לואיס ברנדייס, שאמר כי "אור השמש הוא חומר החיטוי המשובח ביותר".

 

ציטטה אחרת שעיתונאים מרבים להשתמש בה היא של הנשיא השלישי של ארצות הברית, תומס ג'פרסון, שאמר: "אילו היה עלי להחליט שתהיה לנו ממשלה ללא עיתונים או עיתונים ללא ממשלה לא הייתי מהסס לרגע ובוחר באפשרות השנייה". המצטטים שוכחים בדרך כלל את המשכה של הציטטה על הרקב שפשה בתקשורת.

עד כמה המציאות התקשורתית בישראל רחוקה מן הציטטות הללו ניתן ללמוד ממאמרו של הפרשן המשפטי משה נגבי "מלכוד הסיאוב".

החלטת מועצת העיתונות בענין
כתב "הארץ" אורי בלאו וענת קם

עדיף שיהיו עיתונים בלי ממשלה מאשר ממשלה בלי עיתונים. תומס ג'פרסון

עדיף שיהיו עיתונים בלי ממשלה מאשר ממשלה בלי עיתונים. תומס ג'פרסון

בישיבתה מיום 5 באפריל 2010 קבעה המועצה בעניינו של כתב "הארץ" אורי בלאו: "אין זה מן הראוי להגיש כתב אישום נגד עיתונאי שהחזיק במסמך סודי במהלך מילוי תפקידו העיתונאי".

כדאי לחזור ולהזכיר לקורא מה עשה אורי בלאו שזכה לגיבוי כזה מן המועצה.

ענת קם, חיילת שהייתה מוצבת בפיקוד מרכז, העתיקה לדיסקים שלה מספר גדול, לפי הסברה כאלפיים, מסמכים מסווגים. עצם מעשה זה הוא עברה פלילית שהעונש עליה הוא עשרים שנות מאסר.

את המסמכים מסרה לכתב "הארץ" אורי בלאו שמרגע שקיבל אותם גם הוא הפך עבריין על אותו חוק, וצפוי לאותו עונש. הוא הסתמך על חלק מן המסמכים בפרסום ידיעה סנסציונית האומרת שצה"ל פועל בניגוד להוראות בג"ץ בחיסול מחבלים. ידיעה זו אושרה לפרסום על ידי הצנזורה ובעקבותיה נפתחה חקירה של השב"כ כדי לגלות את המקור שהדליף לכתב את המסמך עליו התבססה הידיעה שפרסם.

במהלך הדיון במועצה נתגלה כי בין המסמכים שהדליפה ענת קם לאורי בלאו היתה גם התכנית המפורטת של מבצע "עופרת יצוקה" ועיתון "הארץ" ביקש לפרסם את התכנית לפני המבצע, אך הצנזורה מנעה את הפרסום.
להמשיך לקרוא