את השיר "העולם כולו נגדנו" כתב יורם טהר לב לפני יותר מ- 40 שנה. תחושה עמוקה של בגידת הידידים שררה בארץ בימים בהם נכתב השיר. מדינות רבות בעולם, במיוחד מדינות אירופה ומדינות הגוש המזרחי, תמכו באויבינו. השיר ניסה לעודד את עצמנו, על ידי תיאור העבר המסוכן. יותר. כאז – כן עתה.

                               יורם טהר לב

  להמשיך לקרוא ←

ועדת השרים לענייני חקיקה עומדת לדון היום (יום א' 30.5.10) בהצעת חוק שאי אפשר לכנותה אלא הצעה אנטי דמוקרטית, שנודף ממנה ריח כבד של חשד לקשרי הון שלטון.

ההצעה היא של חברת הכנסת מרינה סולודקין שתכליתה להביא לידי סגירתו של העיתון "ישראל היום".

מרינה סולודקין ויקייתוף יוצר Edward Kaprov photojournalist

  בדברי ההסבר להצעת החוק נאמר: "התופעה של הפצת עיתונים בתפוצה ארצית בחינם במשך תקופה ארוכה פוגעת קשה בעיתונות הכתובה ועלולה להביא בעתיד להופעת מונופולים בתחום זה ולפגיעה קשה בחופש הביטוי וזאת מהסיבות הבאות":

• עיתונים המופצים בחינם יוצרים תנאי תחרות לא שווים ולא הוגנים כלפי עיתונים אחרים, המופצים תמורת תשלום.
• הפצתו בחינם של עיתון בתפוצה ארצית במשך תקופה ארוכה עלולה לגרום לפשיטת רגל של עיתונים המופצים בתשלום.

"עלול להיווצר מונופול"

עוד נאמר בדברי ההסבר: "עלול להיווצר מונופול בתחום חשוב זה. אזרחים יוכלו להכיר רק את הדעות וההשקפות של בעלי העיתון המופץ בחינם שמממנים את הדפסתו והפצתו, ולכל הדעות וההשקפות האחרות לא יהיה ביטוי בעיתונות הכתובה. חופש הביטוי יהפוך למושג ריק מתוכן, דבר העלול לסכן את עצם קיומה של הדמוקרטיה בישראל".

הצביעות וחוסר היושרה הנודפים מדברי הסבר אלה ממש מעוררים בחילה. הגב' סולודקין גילתה לפתע שיש אפשרות למונפולים בתקשורת? לחד צדדיות בהשקפות ודעות? האם לא למדה מספיק עברית כדי לקרוא את ידיעות מעריב והארץ? האם לא שמעה על בעלויות צולבות (הכוללות גם את העיתונות הרוסית)? האם לא קראה על דיווחים כוזבים והעלמת אינפורמציה בהתאם לאינטרסים של המו"לים הטייקונים?

במקום תשובה לגב' סולודקין ולחברי הוועדה הצריכים להחליט אני מביא כאן את תגובתו של אחד מקוראי אתר זה, גבר צעיר ממרכז הארץ. איש אקדמיה, המבקש להישאר בעילום שם.

מדוע אני קורא את ישראל היום

ישראל היום מחליף אצלי את הארץ. ביטלתי את המנוי על עיתון הארץ לאחר שמצאתי שהוא אנטי ציוני ברובו, נותן במה לדעות אנטי ישראליות ולאחר שהפך את גדעון לוי לאחד מבכירי הנהלת העיתון ואף לבכיר הכותבים. אין לי צורך לפתוח את היום בתשלום עבור עיתון שהוא נגד הקיום היהודי שלי במקום הזה וכנגד זכות ההגדרה העצמית שלי.

ישראל היום הוא תופעה מבשרת טוב. ראשית, לראשונה, הוא הצליח לשבור את המונופול של "העיתון של המדינה". ידיעות אחרונות הוא לא רק עיתון חזק כלכלית אלא גם סכנה אמיתית לדמוקרטיה הישראלית בתחום חופש הביטוי. תחת היותו מונופול (הוא כבר לא, בעיקר תודות לישראל היום) הפך ידיעות אחרונות לעיתון חלש מבחינה עיתונאית. מיטב עורכיו וכותביו נטשו אותו או שהוברחו על ידי מו"ל העיתון. הקוראים הנאמנים של העיתון נותרו עם דנה מודן, רענן שקד ויאיר לפיד.

הגיגים ירודים ומשמימים

את כותבי ה"פתחלנד" ועמיתיהם הימניים החליפו כותבי הגיגים ירודים, שטחיים, משמימים ואגוצנטריים אשר מספרים לנו יום ולילה על חוויותיהם המתסכלות והאינפנטיליות מחיי היום יום התל אביביים העקרים שלהם. אין בכתיבתם עומק, אין בחייהם תרבות והם עסוקים כל העת בבכיינות עצמית, בנרקיסיזם חולני ובחוסר עניין אובססיבי. איפה הימים שבהם פתחתי בשקיקה את אהרון בכר ונהניתי מכל מילה? איפה העמוד שבו אילן נחשון היה כותב על תערוכה טובה? היכן מדור הספרות הטוב והמעניין של זיסי סתווי? איפה המוסף התרבותי ומרחיב האופקים "זמנים מודרניים" בעריכת בלה אלמוג" איפה כתיבתו החריפה של אורי פורת ז"ל? איפה התחקירים של מוטי גילת?

מוספי סוף שבוע של ידיעות אחרונות הפכו מעייפים, אפילו את עצמם.

צעקנות צהובה

אבל זו אינה הבעיה היחידה של "העיתון של המדינה".
הבעיה המרכזית שלו היא הצעקנות הצהובה שהחדיר לתוך עמודי החדשות עורך אחד, משה ורדי. במהלך שנותיו האחרונות כעורך הצהיב עד מאד את העמודים, הקטין את מספר המילים והגדיל את גודל הכותרות. עורכים הפכו קופירייטרים והחומרים אינם זוכים לטיפול טוב וראוי.

התפיסה של ישראל היום

ישראל היום מייצג תפיסה חדשותית אחרת. הוא קטן יותר פיזית בעמודיו מידיעות אחרונות וממעריב והוא טוב יותר מבחינת רמת השכתוב שלו. תמונותיו קטנות יותר והדבר מייצג קו שאינו צהוב כידיעות ומעריב והוא מתייחס בכבוד רב יותר לטקסטים החדשותיים. יש בהם פחות שמאלץ, פחות תוספות מיותרות של מלל חסר תכלית עיתונאית. הכותרת שבה להיות קטנה יחסית והיא מחויבת לעובדות העיתונאיות.

עמודי הדעות של ישראל היום מגוונים וגם כזה הוא מדור מכתבים למערכת. פה ושם מבצבצים בין עמודי סוף השבוע מדורים ראויים (בוודאי זה של מרדכי גילת) כמו העמוד של גונן גינת (בסוף המוסף לשבת) ומדורו של דן מרגלית (העולה היום על נחום ברנע בישירותו ובישראליותו הציונית והשפויה).

ישראל היום הוא עיתון קומפקטי. הוא קל לקריאה, אמין, יודע לתקן טעויות כשצריך, נגוע פחות ואני חשדן כלפיו פחות ממה שאני חשדן כיום כלפי ידיעות אחרונות וכלפי מעריב.

אני קורא את ישראל היום כבר שנה וחצי (בקביעות כי הוא מגיע לפתח ביתי) ואני לא רואה שם רק את ביבי אלא גם את יהושע סובול, את יוסי ביילין, את זהבה גלאון. אני חש שם בפלורליזם רב. ואם ביבי בולט בין העמודים הרי שאני יודע זאת לפחות.

ישחקו הנערים

אצל המתחרה הגדול (ההולך וקטן אט אט) ידיעות אחרונות איני יודע מה האינטרסים. למעשה, אני מתחיל כבר עתה לחפש את האינטרסים וברור לי שהם לא ברורים לקוראים. טוב, עכשיו יש לי את "ישראל היום" שיגלה לי (בעיקר באמצעות דרור אידר) את האינטרסים.
וגם זו ברכה. תודה לך אדלסון שהצלחת לאפשר לי להבין את יחסי הכוחות באופן ברור יותר.
ובכלל, ישחקו הנערים לפנינו. תהיה לפנינו תחרות עיתונאית אמיתית, קצת אגרסיבית. עבורנו, הקוראים.

הערה אישית

גילוי נאות מחייב אותי לומר שגם אני כמו הקורא שכתב את הדברים שלמעלה הפכתי להיות קורא מושבע של "ישראל היום" ודי לי בו.

אני גם מכיר אישית את עורך העיתון, עמוס רגב, שעמו עבדתי שנים ב"ידיעות אחרונות". רגב הוא אדם משכיל מאד (תופעה נדירה כיום במקצוע), בעל ניסיון עיתונאי מגוון (ראש דסק החדשות בידיעות וסגן עורך מעריב) ואפשר לסמוך על יושרתו.

קישורים

מלכוד הסאוב – שחיתות בצמרת העיתונות
http://www.zeevgalili.com/?p=8266

מוטי גילת: נוני מוזס מנע פרסום שחיתות בצמרת העיתונות
http://www.zeevgalili.com/?p=8173

איך הפכה התקשורת רדודה מושחתת ושמאלנית
http://www.zeevgalili.com/?p=6114

קלמן ליבסקינד הציל את כבוד התקשורת
http://www.zeevgalili.com/?p=887

 

בימים אלה מלאו 65 שנה לחיסול המפלצת הנאצית. בכל העולם חוגגים את היום הזה. אפילו הצרפתים אומרים "גם אנחנו". למרות שצרפתים התנדבו לס.ס. למרות שמשטר ווישי שיתף פעולה עם הכובש הנאצי. למרות שבעת הפלישה האמריקנית לצפון אפריקה לחמו הצרפתים נגד האמריקנים. וכמובן גם הבריטים חוגגים ובצדק. כי לולא צ'רצ'יל ייתכן שהיטלר היה מצליח להשתלט על אירופה ואמריקה הבדלנית הייתה משלימה עם כך ונשארת ניטרלית וכמובן האמריקנים.

אלפי סרטי מלחמה הוליוודיים שטפו את מוחותינו ויצרו אצל רובנו את התודעה שהאמריקנים הם שניצחו במלחמה. זו איננה האמת. עד שהיטלר הכריז מלחמה על ארצות הברית ועד שהיפנים תקפו בפרל הארבור עמדה ארצות הברית מן הצד.

ולאחר שנכנסה למלחמה אכן כושר הייצור המופלא שלה הוא שאפשר את הבסת צבאותיו של היטלר. אך הצבא האמריקני היה צבא חובבנים מול הצבא הנאצי המאומן והיעיל. הגנרלים האמריקנים לא היו מסוגלים לנהל מערכות גדולות ובגללם התארכה המלחמה ללא צורך.

והעיקר: מלחמת העולם השנייה היא בראש ובראשונה מלחמתה של רוסיה. הצבא הרוסי איבד בקרב אחד יותר חיילים משאיבדו בעלות הברית במלחמה כולה. רוב העוצמה הנאצית התרכזה בברית המועצות. ביום הפלישה של בעלות הברית בנורמנדי הציבו הנאצים שם חיילים דרג ב' וג' – קשישים, נערים, מגויסי כפיה. וגם אלה הספיקו כדי לעכב את האמריקנים.

ברית המועצות ניצחה תודות להרבה גורמים. בראש ובראשונה מרחביה האינסופיים וגנרל חורף שלה. אחר כך משאבי כוח האדם האינסופיים. ולא במקום האחרון מפלצתיותו של סטאלין , שהפעיל משטר טרור של כיתות יורים של הנ.ק.וו.ד. מאחורי היחידות החלוחמות שירו ללא רחמים בכל חייל שביקש לסגת או נרתע משדה מוקשים ומאש חזיתית.

אולי רק מפלצת כמו סטאלין יכול היה להכריע מפלצת כמו היטלר. בלעדיו ובלעדי רוח הלחימה של העם הרוסי (הרוסי, לא הסובייטי. רוב עמי ברית המועצות ובראשם האוקראינים קידמו את הכובש הנאצי בפרחים ושיתפו עמו פעולה).

אני מביא כאן את עיקריו של ספר המתאר את מלחמתה של רוסיה שהיא היא מלחמת העולם השניה . לענייננו חשוב שהמפלצת הסטלינית הפנתה את ציפורניה גם לעבר רבים מבני עמנו, אם כי רבים אחרים ניצלו תודות לרוסיה מן הכובש הנאצי.

 מלחמתה של רוסיה

 

הספר "מלחמתה של רוסיה", פרי עטו של ההיסטוריון הבריטי ריצ'רד אוברי, הוא אחד הספרים המרתקים ביותר על מלחמת העולם השניה שקראתי. במקור נכתב הספר כמלווה סידרת טלוויזיה חשובה בת עשרה פרקים, הנושאת אותו שם ( הסידרה שודרה בערוץ 8 בכבלים).

הסדרה מבוססת, בין היתר, על חומר צילומי נדיר, שנתגלה במרתפי נ.ק.וו.ד. – משטרת הביטחון האימתנית של סטאלין – וכן על ראיונות עם עדי ראיה וניצולים מן התופת של "המלחמה הפטריוטית הגדולה".

שני גורמים הופכים את הקריאה בספר למרתקת. האחד נעוץ בכישרון הכתיבה של המחבר, המתאר את האפוס הגדול של מלחמת ברית המועצות ביד אמן. תיאורו של קרב קורסק, שהיה נקודת המפנה האמיתית במלחמה, "מתעלה לדרגת סימפוניה מן הגהינום", נכתב בכריכת הספר ואני חותם על כל מילה.

הגורם השני נעוץ בכמות האדירה של אינפורמציה מעודכנת, הנותנת תמונה מלאה ומקיפה על המלחמה הזו, שנדמה היה שאנו יודעים עליה כל מה שאפשר לדעת.

היקף המלחמה

הרושם החזק ביותר שמותיר הספר הוא ההיקף האדיר של מלחמת רוסיה. כולנו הרי גדלנו על המיתוסים של המלחמה הזו, על גבורת העם הרוסי, על ההצלה והישועה של אלה שהצליחו לברוח לרוסיה ושל שרידי הפליטה שהצילו הדיוויזיות של הצבא האדום. אך שפע הנתונים והתיאורים של אוברי ממחיש לא רק את העובדה הידועה שחלק זה של המלחמה היה הגדול והמכריע מכל קרבות מלחמת העולם השנייה. הוא ממחיש למעשה כי זו בעצם הייתה המערכה שבלעדיה ספק אם ממלכת הרשע של היטלר היתה מובסת.

רק כדי להמחיש: בשני חודשי לחימה בשנת 1943 (שהיתה שנה של נצחונות) סבל הצבא האדום מספר אבדות שהיה שווה למספר האבדות של ארצות הברית או האימפריה הבריטית, במהלך המלחמה כולה.

בין 1941 ל-1943 איבדו הסובייטים בממוצע 7950 איש ביום. 34.5 מיליון גברים ונשים גוייסו למלחמה בברית המועצות. שעור האבדות של כוח זה הגיע ל-84 אחוזים – 6.2 מיליון הרוגים, יותר מ-15 מיליון פצועים, 4.4 מיליון שבויים או נעדרים 3-4 מיליון נכים עקב מחלות או מכות קור.

לגבי האבדות בקרב האוכלוסיה האזרחית יש אומדנים שונים, הנעים מ-17 מיליון ועד 40 מיליון, כולל אובדן פוטנציאל הגידול הדמוגרפי של הנספים.

על היקף המלחמה ניתן ללמוד מגודל הכוח שהקצה היטלר להתקפה על ברית המועצות: יותר משלושה מיליון חיילים, 2000 מטוסים, 3350 טנקים.

הנאצים הגיעו לשערי מוסקבה. האבדות הגרמניות לא הגיעו בחזית המזרחית לממדים של האבדות הסובייטיות. אבל 80 אחוזים מכלל האבדות של הוורמאכט  בכל המלחמה עד 1944 היו בחזית המזרחית.

סטאלין כרוצח המונים

דמותו של סטאלין כעריץ אכזר עומדת במרכז הספר. אוברי מתאר ללא כחל וסרק את משטר הטרור והרצח שהנהיג סטאלין עוד שנים רבות לפני המלחמה ועוד יותר מכן במהלכה (בסידרת הטלוויזיה יש סרטים של הנ.ק.וו.ד. על הריגת חיילים שניסו לסגת, או שהואשמו בהורדת המוראל או סתם לא מצאו חן בעיני מישהו). סטאלין מצטייר כרוצח ההמונים הגדול ביותר במאה העשרים, הרבה יותר מהיטלר. והשאלה שאוברי מבקש להשיב עליה היא כיצד להסביר את המסירות והגבורה האמיתית שגילו המוני העם הרוסי למרות מעשי הזוועה של סטאלין.

לענייננו חשובה שאלת יחסו של סטאלין ליהודים – במהלך המלחמה ובשנים שלאחריה עד סמוך למותו.

סטאלין והיהודים

לפני זמן מה נפגשתי עם חבר עיתונאי שהיה קומוניסט מסור עד לפני שנים לא רבות. שאלתי אותו: כיצד יכולת להאמין בעולם הקומוניסטי, אחרי שנודעו לך מעשי הזוועה של סטאלין. הוא השיב לי: הצלחתו של סטאלין להביס את היטלר והיהודים שניצלו בזכות כך מכפרים על הכל.

ההיסטוריון הבריטי מפריך את האגדה הזו.

לאחר פרוץ המלחמה בספטמבר 1939 (שנתיים לפני ההתקפה על ברית המועצות) החל המשטר הסובייטי לשתף פעולה עם האנטישמיות הגרמנית. אלפי יהודים גרמנים ופולנים חצו את הגבול הסובייטי-גרמני בניסיון להימלט מן הנאצים. הצבא האדום החזיר רבים מהם, ושומרי הגבול הגרמנים פתחו באש על ההמון חסר הישע. יהודים גרמנים שמצאו מקלט בברית המועצות במהלך שנות ה-30' הוחזרו לגרמניה. פליטים יהודים מן הכיבוש הגרמני הוגלו לסיביר או לקזחסטן, או שנלקחו לכלא ולמחנות עבודה. בתוך תחום הכיבוש הרוסי בפולין (כיבוש שנעשה במסגרת הסכם ריבנטרופ מולוטוב) אסר השלטון הסובייטי מנהיגים יהודים, ארגונים ותנועות נוער פוזרו, בתי כנסת נסגרו, המשחטות נסגרו ונאסרו קיום מצוות מילה ובר מצווה.

באוגוסט 1941, חודש לאחר הפלישה הגרמנית, הורה סטאלין על שינוי מוחלט ביחס ליהודים. יהודים כלואים שוחררו, בהם שני מנהיגים סוציאליסטים יהודיים מפולין – גנריך ארליך וויקטור אלתר, שכבר נידונו למוות (על "חתירה תחת הסכם ריבנטרופ מולוטוב").

לאחר שחרורם קיימו השניים כינוס במוסקבה אליו הוזמנו אישים יהודיים בולטים בתחומי הקולנוע, האמנות והספרות. המטרה היתה להקים ועד יהודי בינלאומי נגד היטלר. היוזמה הזו לא מצאה חן בעיני סטאלין. השניים נעצרו – אחד מהם הוצא להורג והשני התאבד בכלא.

באפריל 1942 הוקם ארגון חדש של יהודים למלחמה בהיטלר, הפעם בתמיכתו של סטאלין. בראש הארגון החדש, "הוועד האנטי פאשיסטי", הועמד השחקן שלמה מיכואלס. תפקידו היה לגייס כספים למאמץ המלחמה הסובייטי. הוועד היה נתון כל העת לפיקוח של הנ.ק.וו.ד. לקראת סוף המלחמה, כשראשי הוועד החלו לתכנן הקמת מולדת יהודית בברית המועצות, הביע סטאלין את החשד שהוועד יהיה "סוס טרויאני לקפיטליזם ולאימפריאליזם" ופירק אותו.

רצח מיכואלס

מיכואלס ויתר ראשי הוועד היו הקרבנות הראשונים למסע הרצח המטורף נגד יהודים, שבו החל סטאלין כמה שנים לאחר תום המלחמה. ב-12 בינואר 1948 זומן מיכואלס למינסק לדון כאילו במחזה בילורוסי. הוא נלקח ממלונו במכונית, הוסע לדאצ'ה של מנהיג מפלגה מקומי ושם נרצח. גופתו נזרקה בצד הדרך ליד המלון ונדרסה על-ידי משאית בניסיון לביים תאונה.

במהלך החודשים הבאים פוטרו או נאסרו יהודים בעלי מעמד. באוקטובר 1948 נערכה ליד בית הכנסת הראשי במוסקבה הפגנה של כחמישים אלף יהודים, בהשתתפות גולדה מאיר, שהיתה הציר הישראלי הראשון במוסקבה.

ההפגנה הזאת הפתיעה מאד את סטאלין, שלפי אחד הדיווחים אמר על היהודים: "איני יכול לבלוע אותם ואיני יכול להקיאם. הם הקבוצה היחידה שאי אפשר להטמיעה".

חודש לאחר מכן הופסקה פעולת הוועד האנטי פשיסטי. מנהיגיו נעצרו והוכשרה הקרקע למשפט ראווה גדול. בתי ספר ביידיש וספריות יהודיות נסגרו, נאסר פרסום ספרים ועיתונים יהודיים, אותיות סדר ביידיש הושמדו.

האנטישמיות נגעה בכל תחומי החיים היהודיים: גרוש מבתי ספר תיכוניים ומאוניברסיטאות, גרוש מתפקידים אחראיים במנגנון הכלכלי והביורוקרטי, איסור נסיעה מחוץ למדינה. אפילו חוקרים יהודים סדיסטים של הנ.ק.וו.ד. הוגלו או חוסלו. מאות יהודים נעצרו כשהם מואשמים שהיו שותפים ל"מזימה ציונית", לאומניות בורגנית, ריגול למען המערב ואפילו בהשמצת ברית המועצות בכך שהם טוענים ששוררת בה אנטישמיות.

עלילת הדם על הרופאים

בחודש שקדם למותו הספיק סטאלין לארגן את "קשר הרופאים". מאות רופאים נכלאו והואשמו בחברות ב"כנופיית טרור ציונית". בהודעת סוכנות הידיעות הסובייטית נאמר, כי מאיר וובסי, הרופא הראשי לשעבר של הצבא האדום בתקופת המלחמה, הודה בכוונה "לחסל מנהיגים מובילים של ברית המועצות". רופאו האישי של סטאלין הודה כי הוא סוכן בריטי. ההאשמות בדבר קשר יהודי הלכו והתרחבו ו"נחשפו מזימות" נגד הרכבת התחתית ונגד מפעל המכוניות "מוסקבה". סטאלין עוד הספיק ליזום ולאשר תוכנית לגרוש כל היהודים למזרח, אך מותו מנע את ביצוע המזימה.

אוברי מעלה את הסברה, כי דווקא "טיהור" זה לא היה מעשה ידיו של סטאלין אלא אולי כרושצ'וב עצמו – יורשו של סטאלין, והאיש שחשף בפני העולם את מעשיו – יזם את הטיהור במסגרת המאבק על הירושה. אך אין לכך הוכחה.

סטאלין היה, לעומת זאת, אחראי למאסר רופאו האישי, ולדימיר וינוגרדוב. סטאלין גילה ככל הנראה את התיק הרפואי האישי שלו שניהל ונוגרדוב, בו היה כתוב, בין היתר: "שיחרור מכל עבודה". סטאלין הזועם קרא: "שימו אותו באזיקי רגליים". הפקודה מולאה כלשונה (אף שלא היה נהוג לכבול אסירים ברגליהם) והרופא הישיש נלקח לכלא לוביאנקה.

חטא מאסר רופאו היה אולי החטא היחיד שעליו נענש סטאלין. כאשר נזקק סטאלין לרופא, בשעותיו האחרונות, היה רופאו האישי ורוב הצוות הרפואי הבכיר בכלא. סטאלין נותר ללא טיפול משך 13 שעות, לאחר שלקה בשטף דם במוחו. סטאלין גסס משך שלושה ימים. בתו היתה עדה לרגעיו האחרונים: "ברגע האחרון הוא פקח את עיניו. זה היה מראה נורא – מטורף או כועס, אפוף פחד מוות". הוא הרים את ידו השמאלית במחווה אחרונה ונשימותיו פסקו.

"מת שמש העמים"

העובדות העיקריות על מעשי הזוועה של סטאלין היו ידועות בארץ בעת התרחשותן. אף-על-פי כן, היו לסטאלין מעריצים כאן, לא רק בקרב המפלגה הקומוניסטית, אלא במפלגת הפועלים המאוחדת (מפ"ם) שהיתה בשר מבשרה של התנועה הציונית. ביום מותו של סטאלין פרסם ביטאון המפלגה "משמר" את הבשורה המרה בכותרת ראשית: "מת שמש העמים". בכל קיבוצי השומר הצעיר נערכו עצרות אבל.

 

מנהיג השומר הצעיר יעקב חזן אמר בעצרת: "אסון נורא קרה לנו ולעמלי כל הארצות, שמש העמים שקעה…".

========================================================================

 

עוד על מלחמת העולם

 טיבוע סטרומה וחיסול הלורד מוין

http://www.zeevgalili.com/?p=5618 

 החיים והמוות בידי כתבי הסתר

http://www.zeevgalili.com/?p=5136 

 אובמה מחזיר אותנו לשנת 1938

 http://www.zeevgalili.com/?p=2248 

 היטלר חשש מנקמת היהודים

http://www.zeevgalili.com/?p=7531

 דודו של הגנראל הנאצי פון מאנשטיין שהתגייר

http://www.zeevgalili.com/?p=1765

 אורי צבי גרינברג  המשורר שחזה את השואה

http://www.zeevgalili.com/?p=2847

 המעמד בו התקדש המנון "התקווה"

http://www.zeevgalili.com/?p=688

 הרב שעמד בראש ישיבה בגרמניה הנאצית

http://www.zeevgalili.com/?p=1666

 דוד הלבני – מאש המשרפות למהפכה בחקר התלמוד

 http://www.zeevgalili.com/?p=605

 כך ניצל הרב ליכטנשטיין

http://www.zeevgalili.com/?p=333

 

 

 עידכון אוקטובר 2015

מאמר זה מתפרסם מחדש בעקבות כותרת ראשית בהארץ על תחקיר שנעשה בעזרת מקורות חוץ על סיוע כלכלי של עמותות אמריקניות בישראל. בתחקיר ניסו לשכנע את שלטונות המס האמריקנים שלא יפטרו ממס תרומות לעמותות אלה. 8.12.15

"צר לי… על הרקב שפשה בעיתונים… זוהי רעה שאין לה מרפא"- ג'פרסון

מפלטו של הנבל הוא הפטריוטיזם. מפלטו של העיתונאי היא הציטטה. אין לך עיתונאי שאיננו נושא בתרמילו האינטלקטואלי הדל כמה ציטטות המעידות על חשיבות מקצועו.

הציטטה המפורסמת ביותר היא זו של השופט היהודי הראשון בבית המשפט העליון של ארצות הברית, לואיס ברנדייס, שאמר כי "אור השמש הוא חומר החיטוי המשובח ביותר".

 

ציטטה אחרת שעיתונאים מרבים להשתמש בה היא של הנשיא השלישי של ארצות הברית, תומס ג'פרסון, שאמר: "אילו היה עלי להחליט שתהיה לנו ממשלה ללא עיתונים או עיתונים ללא ממשלה לא הייתי מהסס לרגע ובוחר באפשרות השנייה". המצטטים שוכחים בדרך כלל את המשכה של הציטטה על הרקב שפשה בתקשורת.

עד כמה המציאות התקשורתית בישראל רחוקה מן הציטטות הללו ניתן ללמוד ממאמרו של הפרשן המשפטי משה נגבי "מלכוד הסיאוב".

החלטת מועצת העיתונות בענין
כתב "הארץ" אורי בלאו וענת קם

בישיבתה מיום 5 באפריל 2010 קבעה המועצה בעניינו של כתב "הארץ" אורי בלאו: "אין זה מן הראוי להגיש כתב אישום נגד עיתונאי שהחזיק במסמך סודי במהלך מילוי תפקידו העיתונאי".

כדאי לחזור ולהזכיר לקורא מה עשה אורי בלאו שזכה לגיבוי כזה מן המועצה.

ענת קם, חיילת שהייתה מוצבת בפיקוד מרכז, העתיקה לדיסקים שלה מספר גדול, לפי הסברה כאלפיים, מסמכים מסווגים. עצם מעשה זה הוא עברה פלילית שהעונש עליה הוא עשרים שנות מאסר.

את המסמכים מסרה לכתב "הארץ" אורי בלאו שמרגע שקיבל אותם גם הוא הפך עבריין על אותו חוק, וצפוי לאותו עונש. הוא הסתמך על חלק מן המסמכים בפרסום ידיעה סנסציונית האומרת שצה"ל פועל בניגוד להוראות בג"ץ בחיסול מחבלים. ידיעה זו אושרה לפרסום על ידי הצנזורה ובעקבותיה נפתחה חקירה של השב"כ כדי לגלות את המקור שהדליף לכתב את המסמך עליו התבססה הידיעה שפרסם.

במהלך הדיון במועצה נתגלה כי בין המסמכים שהדליפה ענת קם לאורי בלאו היתה גם התכנית המפורטת של מבצע "עופרת יצוקה" ועיתון "הארץ" ביקש לפרסם את התכנית לפני המבצע, אך הצנזורה מנעה את הפרסום.
להמשיך לקרוא ←